בבא בתרא מא ע"ב

דף מא - ב

לכשנתבררה הטעות אתא רב כהנא ובעל דינו לקמיה דרב יהודה.

אזיל השכן ואייתי תרי סהדי, [הלך השכן והביא שני עדים סותרים]:

חד אמר: תרתי אוצייתא עאל, [האחד אמר: שני שורות של קרקע ^[1] הסיג רב כהנא את גבולו].

וחד אמר: תלת אוצייתא עאל, [והשני אמר: שלש שורות הסיג].

אמר ליה רב יהודה לרב כהנא "זיל שלים תרתי מגו תלת, [צא והשב שתי שורות מתוך שלש שבהם מודים השנים] ", ואף שבשלישית יש הכחשה.

אמר ליה רב כהנא לרב יהודה "כמאן [כדעת מי פסקת לי את פסקך] ", שלא לבטל את עדותם בשביל ההכחשה שבשלישית!?

אמר ליה רב יהודה לרב כהנא "כבית הלל אליבא דרבי שמעון בן אלעזר - ^[2]

דתניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר:

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל, על שתי כיתי עדים הסותרות זו את זו:

שהאחת מן הכתות אומרת: מנה הלוה ראובן את שמעון ביום בשעה ובמקום פלוני, והאחת אומרת: מאתים הלוהו באותו יום ובאותה שעה ובאותו מקום, שגובים מן הלוה מנה, משום שיש בכלל מאתים מנה, ונמצא שמודים הם במנה, ומכחישים זה את זה במנה שני בלבד; וממה נפשך יש כת אחת אמיתית המעידה על מנה.

על מה נחלקו בית שמאי ובית הלל: על כת אחת שהאחד סותר את השני: שהאחד אומר: מנה הלוהו, והאחד אומר: מאתים הלוהו:

שבית שמאי אומרים: נחלקה עדותן, אין כאן צירוף של שני עדים היות וזה מעיד על מנה וזה על מאתים.

ובית הלל אומרים: יש בכלל מאתים מנה, ונמצאו השנים מעידים על מנה, ואותו גובים, ואת המנה השני שמכחישים הם זה את זה, אין גובים. ^[3]

והוא הדין שבנידון דידן אליבא דבית הלל, מתחייב רב כהנא להשיב שתי שורות בה מודים שני העדים.

אמר ליה רב כהנא לרב יהודה "והא מייתינא לך איגרתא ממערבא, דאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, [והרי בידי להביא איגרת מארץ ישראל, שאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר] "!? אמר ליה רב יהודה לרב כהנא "לכי תיתי [לכשתביא את האיגרת, נדון שוב בדבר] ", אך בינתיים צא והשב שתי שורות כאשר פסקתי. ^[4]

מעשה בההוא גברא דדר בקשתא בעליתא ארבע שני, [מעשה באדם שגר בעלייה בעיר קשתא ארבע שנים], אתא מארי דביתא, אשכחיה ואמר ליה "מאי בעית בהאי ביתא", [בא בעל העליייה מצאו ושאלהו לפשר מעשיו בעלייתו]!?

אמר ליה המחזיק בעלייה לבעל העליה "מפלניא זבינתה דזבנה מינך, [מפלוני קניתיה - והרי שטר בידי - והוא אמר לי שקנאה ממך] ".

אתא ההוא גברא לקמיה דרבי חייא לשאול בדינו:

אמר ליה רבי חייא: אי אית לך סהדי דדר בה איהו דזבנת מיניה ואפילו חד יומא אוקימנא לה בידך, ואי לא לא, [אם תביא עדים שגר בה זה שמכרה לך, ואפילו יום אחד בלבד, כי אז אעמיד את העלייה בידך; ואם לא - לא], ומשום שדירת יום אחד מוכיחה קצת שאכן קנאה זה שמכרה לו, ובאופן זה טוענים אנו ללוקח שקנאה המוכר מבעליה. ^[5]

אמר רב:

הוה יתינא קמיה דחביבי [יושב הייתי לפני דודי רבי חייא] ואמרי ליה [ותמהתי לו]: וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה [וכי אין אדם עשוי ליקח את העלייה בלילה ולמוכרה באותה לילה לאחר]!? ואם כן למה צריך הוא להביא עדים שגר בה המוכרה לו יום אחד. ^[6] הוסיף רב ואמר: וחזיתיה לדעתיה דרבי חייא [נראה לי בדעתו של רבי חייא], שאי אמר ליה [המחזיק לבעל העלייה] "קמאי דידי זבנה מינך", מהימן, מיגו דאי בעי אמר ליה: "אנא זבנתה מינך", [אילו היה המחזיק טוען בפני קנה ממך את העלייה, כי אז היה נאמן המחזיק, במיגו שהיה טוען אני עצמי קניתיה ממך]. ^[7]

אמר רבא:

כוותיה דרבי חייא מסתברא [מסתבר כדברי רבי חייא] שאין טוענים ללוקח שהמוכרה לו קנאה מן המערער, אלא אם דר בה המוכר יום אחד! והראיה, מדקתני במשנתנו: "הבא משום ירושה אינו צריך טענה", ומשמע מדלא קתני "הבא משום ירושה אינו צריך כלום", שטענה - "אבי קנאה ממך" - הוא דלא בעי [אין צריך לטעון המחזיק], הא ראיה בעדים שיאמרו "אביו דר בה יום אחד" בעי המחזיק. ^[8]

וכשם שאין טוענים ליורש אלא כשדר בה האב יום אחד, כך אין טוענים ללוקח אלא אם דר בה המוכרה לו יום אחד.

תמהה הגמרא על ראייתו של רבא:

א. ודלמא לא ראיה בעי ולא טענה בעי [שמא אין צריך היורש לא ראיה ולא טענה]!?

ב. ואיבעית אימא לדחות את ראייתו של רבא: לא אמרו שצריך ראיית יום אחד אלא ביורש, אבל שאני לוקח - שאפשר לומר שהוא אין צריך ראיית יום אחד - ומשום דסברא היא: לא שדי הלוקח זוזי בכדי [אין הלוקח זורק את מעותיו לחינם], ובודאי בירר הלוקח טרם קנותו את העלייה, שאכן המוכרה לו קנאה מן המערער. ^[9]

איבעיא להו בני הישיבה:

אם לא דר בו המוכר או המוריש יום אחד, אך נראה הוא בו כשהוא מסייר בו כדי לקנותו, מאי, האם זה מועיל במקום ראייה שדר בו יום אחד? ^[10]

אמר אביי: היא היא!

רבא אמר:

אין די בכך, כי עביד איניש דסייר ארעא ולא זבין, [עשוי אדם לסייר בקרקע לבוחנה אם לקנותה, ולבסוף אינו קונה אותה].

מחדשת הגמרא הלכה: שלשה לקוחות מצטרפין לחזקה! כלומר, אם טען ראובן שקנה את השדה מבעליה והחזיק בה שנה אחת בלי מחאה, והלך ומכרה לשמעון והחזיק בה אף הוא שנה, והלך שמעון ומכרה ללוי והחזיק בה אף הוא שנה, מצטרפים שלשת השנים שהחזיקו כולם מכח טענתו של ראובן, לחזק את טענת ראובן שקנה את השדה מבעל השדה.

אמר רב:

ובלבד שתהיה המכירה לכולם - ראובן לשמעון, ושמעון ללוי ^[11] - בשטר, שאם מכר ראובן או שמעון שלא בשטר, אלא על ידי קנין אחר, כי אז אין למכירה קול, ויכול המערער לטעון "לא ידעתי שקנה שמעון או לוי את השדה, אלא שיראים אתם להחזיק את השדה שלש שנים ביד אחד, כי אינה שלכם, ולכך לא מחיתי".

ומקשינן: למימרא דסבר רב: שטר אית ליה קלא, ועדים לית להו קלא, [האמנם כן הוא, שרב סובר: מכירה בשטר יש לה קול, ואילו מכירה בעדים אין לה קול]!?

והאמר רב גופיה: המוכר שדהו באחריות בפני עדים, הרי הלוקח גובה את אחריותו מנכסים משועבדים [מנכסים שנמכרו ללוקח אחר, אחר זמן המכירה]; הרי בהכרח שיש קול למכירה בפני עדים, ובקל יכלו הלקוחות להיזהר שללא לקנות קרקע מאדם שיש עליו חוב שכל שהוא], שאם לא כן לא היה לנו לגבות מנכסים שביד לקוחות משום "פסידא דלקוחות", שלא ידעו כי המוכר שלהם הוא בעל חוב.

הרי מוכרח שאף מכירה בעדים ובלא שטר יש לה קול, ואם כן ידע המערער ששלשת הלקוחות ישבו בשדה מכח מכירה שמכר האחד לשני, והיה לו למחות!?

חד אמר. עייל כותלו בשדה חבירו תרתי אוצייתא ברוחב ב' שורו' על פני כל השדה:

אמר ליה זיל אהדר תרתי אוצייתא מגו תלת. דתרווייהו הני עדים מסהדי דתרתי אוצייתא עיילת בתוך שדהו ובכל תלתא איכא תרתי:

אחת אומרת מנה לוה פלוני מפלוני ואחת אומרת מאתים ^א)צ"ל שיש בכלל מאתים מנה ונוטל מנה כו'. מנה ונוטל מנה הכי נמי יש בכלל ג' אוצייתא תרתי ומהדר לי' [תרתי]:

א"ל. רב כהנא לר' יהודה והא מייתינא איגרתא ממערבא דלית הלכת' כר' שמעון בן אלעזר. דאפילו בית הלל מודו להיכא דאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים דנחלקה עדותן ולא קא משלם אפילו מנה הכי נמי נחלקה עדותן:

אמר ליה. אהדר מיד עד דתיתי איגרתא:

בקשתא. שם מקום:

בעיליתא. בעלייה:

דדר בה. ההוא דזבניה אפי' חד יומא כדי לאמת דבריך ואוקמה בידך הואיל דאחזקת בה ד' שנין:

חביבי. ר' חייא דודו:

ואמרי ליה. ואי לא מייתי סהדי דדר בה ההוא דזבניה ליה חד יומא אמאי לא מוקמי' בידיה וכי אין אדם עשוי לקנות מאחד בלילה ולמכור באותו הלילה ואמאי לא מוקמי' בידיה הא הכא איכא למימר דבלילה זבנה מאחר ולאלתר מכרה ליה:

וחזיתיה לדעתי'. שהבנתי מתוך דבריו דאי אמר ליה המחזיק קמיה דידי זבנה מינך ההוא שקניתיה ממנו מהימן:

כוותיה דר' חייא. דאמר לעיל דצריך לאתויי סהדי דדר בה ההוא אפי' חד יומא הכי מסתברא. דקתני הבא מחמת ירושה והוא הדין מחמת לקיחה:

הא ראיה. כל דהו בעי כהאי גוונא:

ולא ראיה בעי. דהואיל ובא מחמת ירושה אנן טענינן ליה:

איבעית אימא. משום הכי בעי ר' חייא ראיה גבי לוקח משום דלוקח שאני מיורש דלוקח לא שדי זוזי בכדי דהואיל ויהיב דמי מדקדק יפה דההוא דזבניה ניהליה דדייר ביה חד יומא והואיל שטוען מפלניא זבינתיה דזבנה מינך צריך למיתי ראיה דדר בה חד יומא ההוא דזבנה ניהליה אי לא מייתי ראיה לא מוקמינן לה בידיה:

איבעיא להו נראה בו מהו. כלומר אית ליה סהדי דההוא דזבנה ליה הוה איתחזי בההוא ביתא והוה אזיל לעיוני במצרי הבית כמה ארכו וכמה רחבו הוי מי אמרינן הואיל וקא מעיין הכי ודאי קני מהאי מערער לאוקמי' ליה בידא דלוקח ודמי כמאן דדר בה חד יומא:

אמר אביי היא היא. ודאי דמי כמאן דדר בה:

רבא אמר. לא קנה לוקח דהואיל דלית ליה סהדי דדר בה ממש דעבד אינש דסייר ביתא דחבריה ולא זבין:

ג' לקוחות מצטרפין. כגון שמכר שדה לאחד והחזיק בה שנה והלך זה שקנאה ומכר לשני והחזיק בה שנה והלך זה שני ומכרה לשלישי והחזיק בה שנה מצטרפין אלו ג' שנים ודמי כאילו שהתה ביד לוקח שלישי ג' שנים והחזיק בה:

אמר רב וכולן בשטר. כלומר אם אלו לקוחות מכרוה זה לזה בשטר ולא מיחה זה בשעת מכירה אין יכול שוב למחות משום השטר:

קלא אית ליה. ואם איתא דשלו היא היה מוחה בשעת מכירה:

עדים לית להו קלא. שאם מכרו זה לזה בעדים שלא בשטר ולא מיחה יכול שוב למחות דיכול למימר לא ידעתי במכירתם:

והאמר רב המוכר שדהו שלא בשטר גובה מנכסים משועבדים. שאם מכר שדהו בפני עדים לאחד באחריות ובא בעל חוב של מוכר וטרפה מן הלוקח גובה מנכסין משועבדים שאם מכר לאחרי כן שדה לאחר אחר שקבל לזה אחריות שמשועבד לפצותו גובה אותן משועבדין שמכר לאחרים בשיעור הקרקע שטרפה ממנו אלמא כיון דגובה מנכסין משועבדין ש"מ דקסבר רב בעדים אית להו קלא שמפרסמין שקבל אחריות לזה ולא איבעיא להו לזבוני מיניה. וקשיא דרב אדרב. ומשני התם לא משום ההוא טעמא גובה מנכסים דעדים אית להו קלא ^א)נראה דצ"ל אלא משום דהוי להו וכו'. הוה להו לאסוקי אדעתייהו מקמי דליזבון והי' להו לפשפושי ולבדוק אי משעבדי הני קרקעי לאחר או לא הואיל ולא פשפשו בדבר גובה מנכסין משועבדים אבל ג' לקוחות לאחר שמכרו בעדים לא מצטרפי משום הואיל דלית להו קלא מאי הוה ליה למערער לאסוקי על דעתיה דלימחי:

הא דאמר ליה רבי חייא לההוא גברא אית לך סהדי דדר ביה ההוא דקמך אפילו חד יומא. ואיהו לא מהימן לומר דדר ביה מגו דאי בעי אמר אנא זבנית' מיניה. טעמא דמילתא דלא טענינן ליה אנן לקתה מוכר מן הראשון אלא א"כ יש עדים שרגלים לדבר שלקחה כיון שדר ביה ומשום מגו דידיה לא טענינן ליה אנן אע"פ שהיה נאמן אלו בא בטענה כגון דאמר קמאי דידי זבני מינך ואי לא טעין לא טענינן ליה משום דמיחזי לן כשיקרא הואיל ולא דר בה, ואי משום דהאי אמר הכי אנן לא טענינן ליה שלא מפיו אנו חיין.

אמר ליה רב וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה. וכיון שכן יכולין אנו לומר דזבנה ראשון ממערער, וכיון שהוא לוקח נטעון ליה, ורבי חייא לא חש לה. ולעולם אין טוענין לו אלא אם כן אנו יודעין שדר בו בעדים לא על פיו של זה ואפשר לומר דאי נמי דר ביה קמא חד יומא והאי לית ליה סהדי דזבנ' מינה דקמ' לא טענינן ליה אנן שאין טוענין אלא ללוקח כלומר שאנו יודעין בו שהוא לוקח וכן ליורש אם אמרו לי' מאי בעית בהאי ארע' ואמר יורשו של פלוני אני וממנו ירשתיה ואין אנו יודעין בו שהוא קרוב של מת ולא ראוי ליורשו אין לנו ראיה להאמינו ולטעון לו אלא אם כן הוא טוען ואי קשיא אי הכי כי אקשי' ממתני' דקתני אינו צריך טענה הא ראיה בעי לימ' מאי ראיה נמי ראיה שהוא יורש לאו מילתא היא דהא הבא מתמת ירושה קתני משמע שהוא יורש בודאי כך מצאתיה לרבי אברהם ברבי דוד ז"ל ולפי זה אין צריך לפרש בההוא עובדא דההוא דאמר מפלניא זבניתא דאמר לי דזבנה מינך בדלא דר בה אלא אפילו דר בה נמי לא מהימן בדליכא עדים דזבנה איהו מההו' דקא טעין אבל אין דעתנו נוחה מזה שהתופס מטלטלין יוכיח שאף על פי שיש עדים לזה שהם שלו וזה טוען מפלוני לקחתי נאמן טוענין אתה מכרת לראשון שמכרם לזה ובן הדין פשוט בבבא קמא ובמקומות אחרים בתלמוד וזה כיון שהחזיק שני חזקה כיוצא בו הוא ולא דמיאן להא דבעינן סהדי בחד יומא דהתם משום דמיחזי כשקרא הוא כדאמרן אבל הכא מכיון דאחזיק אדרבא מיחזי דלוקח הוה בודאי תדע דהא אמר רב וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה אלמא בכל דבר שאדם עשוי בכך נאמן ומדרב נשמע לר' חייא והרי עשוי זה להיות לוקח בה כיון שהחזיק.

אמר ליה כמאן בר' אלעזר בר' שמעון. והנכון דרב יהודה נמי כנהרדעי הוא דסבירא ליה ורבא הוא דאמר דמסתברא ליה הכי דלא כרבי שמעון בן אלעזר ודלא כרב יהודה.

המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. פי' בשטרפוהו ממנו בית דין וקודם שיצא משם כתבו ליטרפא משעת המכר דאי לאו הכי נטעון ללקוחות שפרעו מוכר ללוקח.

אמר ליה אי אית לך סהדי דדר ביה ההוא אפילו חד יומא מוקימנא ליה בידך. ומשמע דאפילו אמר לה האי קמאי דידי דר ביה חד יומא לא מהימן, דהא אמר רב חזיתיה לדעתי דחביבי דאי אמר ליה קמאי דידי זבנא מינך מהימן, הא קמאי דידי דר בה לא מהימן, דאם איתא, לימא רב הכין, דהא בהא שקלינן. וטעמא דמלתא, משום דקא סבר רבי חייא דאם איתא דזבנה סתמא דמילתא מיחזו הוו חזו ליה אינשי דדר ביה או דאכיל לה חד יומא מיהא, וכל דלא מייתי ראיה חזקה דלא זבינה ליה, הילכך כי אמר האי קמאי דידי דר בה ולית ליה סהדי, קלישא טענתיה, ולא טענינן ליה דמאן דזבנה ניהלי זבינה ליה מיניה דמרי דארעא, ואף על גב דאית ליה מגו, דהא אי בעי אמר קמאי דידי זבינא מינך ומהימן, והיינו דאמר ליה רב אמאי קא חיישת דלא ניטעון ליה להאי, אי משום דלית ליה סהדי ואי דזבינא סהדי הוו ליה דדר ביה, וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה, ושמא זה בלילה לקח ודר ומכר מיד, ולא קבלה מיניה רבי חייא אף על גב דקא מודה דאי אמר ליה קמאי דידי זבנה מהימן, ולעולם אין טוענין לו עד שיביא עדים שדר בה הראשון חד יומא.
ויש מי שאומר דכשם שאין טוענין ללוקח ולא ליורש עד שנדע שמי שמכרה או שהורישה להם היה יכול למכור ולהוריש, כלומר שדרו בה חד יומא, כך אין מחזיקין את היורש ואת הלוקח ביורש ולוקח עד שיביאו ראיה שהוא לוקח או שהוא יורש, כלומר, שאף על פי שהביא ראיה שאותו שהוא טוען שבא הוא מחמתו דר בה חד יומא, אכתי צריך הוא להביא ראיה שהוא יורשו או שהוא לקחה ממנו, הא לאו הכי אין אנו טוענין בשבילו, דטוענין ללוקח וטוענין ליורש אמרו, כלומר למי שהוא ידוע שהוא לוקח או יורש, ולא כל האומר אני לקחתיה או ירשתיה מאמינין לטעון בשבילם, עד שיטענו הם לעצמם. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי ראיה רבא לרבי חייא ממתניתין דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא צריך הא ראיה צריך, וקא פריש ראיה דדר ביה קמא חד יומא, דילמא מאי ראיה ראיה שהוא יורש קאמר. תירצו משם הראב"ד ז"ל דהא ליתה, דהא קתני הבא מחמת ירושה, דמשמע שהוא יורש בודאי. והרמב"ן ז"ל חלוק עליהם בדין זה, דהמחזיק במטלטלים יוכיח שאף על פי שיש עדים לזה שהוא שלו וזה טוען מפלוני לקחתים נאמן, וטוענין לו אתה מכרתם לראשון שמכרן לזה, וכן מבואר בפרק גוזל ומאכיל (ב"ק קיד, ב), וגם זה שהחזיק שני חזקה כיוצא בו, ואינו דומה להא דבעינן סהדי דדר ביה חד יומא, דהתם משום דמיחזי כשקרא הוא וכדאמרינן, אבל הכא מכיון דאחזיק אדרבה מיחזי דלוקח הוא בודאי, ותדע דהא אמר רב וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה, אלמא בכל דבר שאדם עשוי בהן נאמן, ומדרב נשמע לרבי חייא, והרי עשוי הוא זה להיות לוקח בה כיון שהחזיק, עד כאן.

הא דאיבעיא להו נראה בו מאי ואמר אביי היא היא רבא אמר עביד אינש דסייר ארעא אע"ג דלא זבין. פירוש שאדם עשוי להיות מודד ומדקדק בקרקע שהוא רוצה לקנות לראות מה היא ארכה מה היא רחבה ואם טובה ואם רזה קודם שיקנה. וקיימא לן כרב ונראה בו אינה ראיה. ונראה לי דאם נרה הרי הוא בחזקת שלקחה, שאין אדם עשוי לפרנס את הקרקע אלא אם כן לקחה, וכל שנרה הראשון והחזיק בה הלוקח שלש שנים הרי זו חזקה, ואף על פי שלא כנס הראשון מפירותיה כלום, שהרי התחיל הראשון להחזיק וזה בא אחריו ומכחו וגמר חזקתו. כנ"ל.

זה שהחזיר מחיצותיו לתוך תחום של חברו שכפר לחברו לומר שלא בתוך תחום שלו הכניס והביא הלה שני עדים שבתוך שלו הכניס אלא שנחלקו העדים ביניהם בשיעור שזה אומר לא נכנס אלא שתי שורות וזה אומר שלש מחייבין אותו להחזיר מחיצותיו לאחוריהן שתים שהרי מ"מ שניהם שוים בשתים ואין אומרים נחלקה עדותם ואין מצטרפין כלל וכן כל שהעידו בהלואה זה אומר מנה וזה אומר מאתים יש [בכלל] מאתים מנה ומחייבין אותו מיהא על המנה שהושוו שניהם בו ואין אומרים נחלקה עדותם ואין צריך לומר בשתי כתי עדים שאחת אומרת בהלואה זו שמאתים היתה ואחת אומרת שלא היתה אלא מנה שדנין אותו במנה ואע"פ שזה אומר מנה וזה מאתים אין מחייבין אותו אלא על המנה יש אומרים שנשבע הוא על המנה האחר ולא מתוך עדות זה שמעיד על המאתים ושתהא שבועת עד אחד שהרי על פיו אנו מחייבין אותו במנה שאלמלא לא הצטרף זה עם האחר לא היינו מחייבין אותו במנה ואין ממון ושבועה באין על פי עד אחד אלא שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים והרי עדותם מועלת מיהא למנה וישבע שבועת מודה מקצת על הדרך שבארנו בראשון של מציעא אלא שגדולי הדורות שלפנינו כתבו שאינו נשבע כלל הואיל ועד אחד מסייעו שאינו מעיד אלא על מנה:

מי שהחזיק בחצר חברו שלש שנים ובא המערער בעדי אבות והלה טוען מפלני לקחתיה בחזקת שהוא לקחה ממך אם הביא זה עדים שאותו פלני שמכרה לו דר בה יום אחד כאדם הדר בשלו טוענין ללוקח מה שהיה יכול לטעון זה שמכרה לו אלו החזיק בה כל כך וזכה בה הואיל והתחילה החזקה ביד זה שמכרה לו וגמרה הוא ועוד שלא פשע כשלקחה ממנו אחר שראהו דר שם כשלו ומ"מ דוקא שדר בה הוא שני חזקה שלמים חוץ מאותו יום או אותו זמן שדר בו האחר שאם לא כן היה אין מצטרפין אלא בשטר כמו שיתבאר למטה ואם לא הביא עדים על כך לא זכה ומוציאין ממנו שדה ופירות על הדרך שביארנו ביורש ואם טען בבריא שהוא יודע על אותו פלני שלקחה ממנו או שבפניו מכרה לו הרי זו טענה והחזיק כמו שביארנו למעלה טען שבפניו דר שם אבל אינו יודע אם לקחה ממנו יש אומרים שטענתו טענה מתוך שיכול לומר ממך לקחתיה וגדולי הראשונים שבקטאלוניאה כתבו שאין נאמן לא שאדי איניש זוזי בכדי ומ"מ אם נראה בו כאדם הרוצה ליקח אין זה כלום כמו שביארנו במשנה היה ביד זה שטר שהמערער מכרו לזה שמכרה לו אין צריך עדים שדר בו המוכר וכן אם הביא עדים שהעידו שהמערער מכרה לזו שמכרה לו:

שדה שהיתה ידועה לראובן ולאבותיו ובא שמעון וירד בתוכה והחזיק בה שנה ולאחר שנה מכרה שמעון זה ללוי בשטר והחזיק בה לוי זה שנה ואחר שנה מכרה לוי זה ליהודה בשטר והחזיק בה יהודה זה שנה ובא ראובן וערער על הקרקע ואומר שמעולם לא מכרה לשמעון והרי יהודה טוען הרי החזקנו בה שלש שנים בין שלשתנו ולא מחית ושמעון שלקחה ממך שאנו באים מכחו לא היה לו להזהר בשטרו יותר משלש שנים הרי הלקוחות מצטרפין וראובן הפסיד הואיל ולקחו זה מזה בשטר יש לדבר קול ואי אפשר שלא שמע ראובן והיה לו למחות ולדון בעצמו שהדבר כאלו אחד מחזיק בו כל אותם השנים הואיל ומכחו הם באין אבל אם היו מכירות אלו שלא בשטר אלא בעדים אינן מצטרפין שהרי יכול המערער לומר הואיל ולא ראיתי לאחד מהם משלים בה שני חזקה וכן שלא הייתי יודע שזה בא מכחו של זה הואיל ואין למכירות אלו קול טענתו טענה ואין חזקתם כלום ומ"מ בלוקח אחד שדר בה שלש שנים מחמת המוכר הואיל והמוכר דר שם יום אחד אין צריך שטר שהרי מ"מ היה לו למחות מצד עצמו וגדולי הדורות שלפנינו כתבו שאף בלוקח אחד ונמשכים בה למה שכתבבו בשמם למעלה בשמועת אנן אגרינן מיניה ודיירנא ביממא ובליליא ואין הדברים נראין:

המוכר שדהו בעדים בלא שטר וקנין וקבל עליו אחריות וטרפוהו ממנו גובה הלוקח מן המוכר אף מן המשועבדים ר"ל מאותם הנכסים שמכר המוכר אחר מכירה זו שקבל עליו אחריות וכגון שטרפוה לו מצד אפותיקי ואע"פ שביארנו שמכירה בעדים אין לה קול והיה לנו לומר שלא לטרוף מן הלקוחות שהרי לא ידעו בכך אין זה כלום שהלקוחות יש להם לדקדק ולחפש אף אחר מה שאין לו קול וכשלא דקדקו בדבר הפסידו ושמא תאמר א"כ אף מלוה על פה תהא גובה מן הלקוחות שהיה להם לדקדק והרי אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים אבל מלוה על פה אע"פ שגובה מן היורשים על הצדדין שיתבארו במסכתא זו מ"מ אינו גובה מן הלקוחות אף זו הדין נותן בה כן שהלוה לוה בצנעה שלא לזלזל בנכסיו ואי אפשר ללקוחות לדקדק אבל כל שבמכירה אע"פ שאינה אלא בעדים דרכו של מוכר למכור בפרהסיא כדי להרבות עליו קופצים וכן דרכו של לוקח ליקח בפרהסיא שמא יצא עליו ערער וכל שידוקדק בדבר נקל הוא להמצא יש מי שכתב שהנותן שדהו בעדים וקבל עליו אחריות אין זה גובה מנכסים משועבדים דרכו של אדם ליתן בצנעה ולא היה להם לדקדק ויש חולקים לומר הואיל ומתנה צריך אדם לומר בה כתבוה בשוקא חתמוה בפרהסיא אף זו יש לה קול והיה להם לדקדק ומ"מ אף במוכר דוקא בשקבל אחריות בפירוש אבל כל שלא קבלו בפירוש אין דנין בו אחריות טעות סופר הוא וכן כתבוה גדולי המפרשים בפרק המוכר את הספינה:

קיז. רב כהנא שקל בידקא בארעיה אזל אהדר גודא בארעא דלאו דיליה שלא בכוונה אתא לקמיה דרב יהודה אזל אייתי מארי ארעא תרי סהדי, חד אמר קמאי דידי עייל תרתי אציאתא שיעור שתי שורות של גפנים, וחד אמר קמאי דידי עייל תלת אציאתא אמר ליה זיל אהדר תרתי מגו תלת אמר ליה כמאן כר' שמעון בן אלעזר דתניא א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה ועל מה נחלקו על כת אחת שבית שמאי אומר נחלקה ובית הלל אומר יש בכלל מאתים מנה אמר ליה אזילנא למתיבתא ומיתינא אגרתא ממערבא דלית הלכתא כרבי שמעון בן אלעזר. דקסבר רב כהנא דכי פליגי ב"ש וב"ה בשתי כיתי עדים פליגי, אבל בכת אחת דברי הכל אין בכלל מאתים מנה. אמר ליה לכי תיתי. מיהא שמעינן דהלכתא כר' שמעון בן אלעזר, ואליבא דבית הלל דאמרי אפילו בכת אחת נמי אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים יש בכלל מאתים מנה, דהא רב יהודה עבד עובדא כוותיה. ושמע מינה דאפילו היכא דמסהדי תרווייהו אחדא הלואה או אחדא הודאה מצטרפי, דהא מעשה דרב כהנא כחדא הלואה דמי וקאמר רב יהודה דמצטרפי:

קיח. ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא ארבעין שנין אתא מאריה דביתא אמר לה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מפלניא זבינתיה דזבניה מינך אתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה אי אית לך סהדי דדר ביה ההוא גברא דאתית מחמתיה אפילו חד יומא מוקמינא לה בידך אמר רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי ואמרי ליה וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה וחזיתיה לדעתיה דאי אמר ליה קמאי דידה זבניה מינך הוה מהימן ליה מגו דאי בעי אמר ליה אנא זבינתיה מינך. וכי תימא למאי דאקשי ליה רב לר' חייא מאי אהדר ליה ר' חייא, אקשי ליה רב חד ענינא ואהדר ליה ר' חייא עניינא אחרינא דלא שייך ביה ולא מיתריץ ביה קושייה. ותו מאי וחזיתיה לדעתיה דקאמר, דמשמע דמגו שינויא דשני ליה הוא דאתחזי ליה הכי. ומסתברא דהכי אהדר ליה, מי קא טעין בריא לי דליהמניה, כלומר אי הוה טעין האי לוקח בתרא קמאי דידי זבניה לוקח ראשון מינך, הכי נמי דאיכא למימר לקח ומכר לאלתר הוה, אלא כיון דלא בריא ליה למחזיק דהוא לוקח בתרא דההוא דזבנה איהו מיניה זבנא מיניה דהאי מערער דאית ליה סהדי דדידיה היא, הוה ליה האי מערער ודאי והאי מחזיק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. הילכך [אי] אית ליה סהדי דדר בה ההוא דמקמיה אפילו חד יומא, דאיכא למימר דילמא בההוא יומא זבניה, טענינן ליה ללוקח, דהא מוכחא מילתא דכי זבין ליה מידי דהוה קאי בידיה ובחזקתיה זבין ליה, ואי לא [לא] טענינן ליה, דלאו כלוקח דמי אלא כמאן דזבין מיניה מידי דידע דלאו דידיה הוא, והויא לה חזקה דידיה כחזקה שאין עמה טענה. והיינו דקאמר רב וחזיתיה לדעתיה דהאי טענה דאדם עשוי ליקח ולמכור בלילה ליכא להימוניה ללוקח בגוה אלא היכא דאתי בטענת בריא.

אמר רב[א] כותיה דר' חייא מסתברא דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא בעי הא ראיה דדר בה אבוה אפילו חד יומא בעי. דאי לא תימא הכי ליתני אינו צריך כלום. ודחינן דילמא לא טענה ולא ראיה לא בעי. ואיידי דאיירי רישא גבי טענה תנא סיפא נמי גבי יורש אינו צריך טענה. ואי בעי תימא שאני לוקח דלא שדי זוזיה בכדי. כלומר ואי בעי תימא אפילו תימא דמתני' דהבא מחמת ירושה הכי דיקא כדקאמרת, לא מצית לסיועי מינה לר' חייא גבי לוקח, דשאני לוקח דלא שדי זוזיה בכדי, ואי לא דחזייה לההוא דמקמי דדר בה חד יומא לא הוה סמכא דעתיה דדידיה היא ולא הוה זבין לה מיניה, דלא שדי איניש זוזי בכדי.

וקיימא לן כרבי חייא, דההיא שעתא דאקשי ליה רב לר' חייא תלמיד היושב לפני רבו הוה, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד רבא נמי סייעיה לרבי חייא, אלמא כותיה סבירא ליה, ואע"ג דאידחייא ליה סייעתיה עיקר מימריה לא אידחי, ועוד דסוגיין כוותיה לקמן, מדקא מבעיא לן נראה בו מאי ופליגי בה אביי ורבא, אלמא כרבי חייא סבירא להו.

ושמעינן מינה דלא שנא יורש ולא שנא לוקח, היכא דאמר ליה מחזיק לתובע קמאי דידי זבניה האיך פלניא דזבנתיה אנא מיניה מהימן, מגו דאי בעי אמר ליה אנא זבינתיה מינך ודרי ביה שני חזקה. ואע"ג דלית ליה למחזיק סהדי דדר ביה ההוא דמקמאי לא קימא ליה חזקה עד דמייתי ראיה דדר ביה ההוא דמקמיה [מקמי] חזקה דידיה אפילו חד יומא. והוא דאית ליה ראיה דזבניה מההוא דדר ביה חד יומא מקמי חזקה דידיה, דאי לאו הכי אע"ג דאית ליה סהדי דדר ביה ההוא דמקמיה חד יומא לא מהימן למימר דזבין מיניה לשויי נפשיה לוקח דלא צריך טענת בריא, דלא אמור רבנן טוענין ליורש טוענין ללוקח אלא היכא דאתברר דהוי יורש או לוקח משום דיורש במילי דמורישו לא ידע ולוקח במילי דמוכר דזבין ליה לא ידע, ואמטול הכי לא צריך טענת בריא למטען בריא לי דמוריש או מוכר זבניה מינך, אבל להימוניה לשויי נפשיה יורש או לוקח כי היכי דלא ליבעי טענת בריא לא הימנוהו רבנן, דאם כן אתו לאיערומי. ופשטא דמתניתא וגמרא נמי הכי משמע, דכל היכא דאמרינן טוענין ליורש טוענין ללוקח כדאיתברר דהוי יורש או לוקח משמע. וכן הנך מתניאתא דשובך וזיזין דקתני (לעיל בבא בתרא כג,א) ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, וקתני נמי (לקמן בבא בתרא ס,א) לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה, בדאתברר דלקח משמע. ומתניתין דהכא נמי דקתני והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, בדידיע דבא מחמת ירושה משמע. והאי פלוגתא דרב ור' חייא נמי בדהוה ליה למחזיק ראיה דזבניה מההוא פלניא עסקינן, כדבעינן לברורי לקמן (ד"ה והוא) משינויא דשאני לוקח דלא שדי זוזיה בכדי. וכדמעינת בה שפיר, האי דאצרכוה רבנן לאיתויי סהדי דדר בה ההוא דמקמיה חד יומא מהאי טעמא הוא, דאי לא דר בה ההוא דמקמיה חד יומא לא חשבינן ליה להאי מחזיק כלוקח.

אבל ודאי היכא דטעין קמאי דידי זבניה מינך לא צריך סהדי דזבנה האי מחזיק מההוא לוקח ראשון, דכי היכי דמהימן למימר קמאי דידי זבנה לוקח ראשון מינך משום מיגו, הכי נמי מהימן למימר דזבנה איהו מלוקח ראשון מגו דאי בעי אמר אנא זבינתה מינך. וכי תימא אם כן כי לא טעין קמאי דידי זבנה לוקח ראשון מינך נמי לא לצרכיה סהדי ללוקח שני דזבין מלוקח ראשון, דמגו דאי בעי אמר ליה מינך זבינתיה ואכלתה שני חזקה כי אמר מפלניא זבינתה ואכלתה שני חזקה מהימן. כי אמרינן מגו, מטענה לטענתא אחריתי דכותה, כגון מטענת מינך זבינתה לטענת קמאי דידי זבנה מינך ההוא פלניא דזבנתה אנא מיניה, דתרויהו חזקה שיש עמה טענה נינהו, אבל מטענת מינך זבינתה דהויא חזקה שיש עמה טענה לטענת מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך, דהויא לה חזקה שאין עמה טענה, לא אמרינן מגו. תדע דאי ס"ד כי האי גוונא נמי אמרינן מגו להימוניה דמפלניא זבנה, ליהמניה נמי דדר בה ההוא פלניא חד יומא מגו דאי בעי אמר אנא זבינתה מינך. אלא משום דלא אמרינן מגו מחזקה שיש עמה טענה לחזקה שאין עמה טענה, דקיימא לן כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, אלא ביורש או בלוקח וכיוצא בו, הלכך אי אתברר דהוה יורש או לוקח וכיוצא בו הויא חזקה ואי לאו לא הויא חזקה.

תדע נמי דכל כי האי גוונא לא אמרינן מגו אלא מטענה לטענה אחריתי דכותה, מדאמרינן בפרקין (לעיל בבא בתרא ל,ב) והני מילי דאכלה שבע שני דקדמה חזקה דהאי לשטרא דהאי אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו, ואמאי, לימא מגו דאי בעי אמר ליה למרי שטרא מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה, כי אמר מקמי זביני דידך זבינתה אנא מבעלים הראשונים מהימן. אלא לאו משום דלא אמרינן מגו אלא מטענה לטענתא אחריתי דכותה דלית בה ריעותא דחזקה שאין עמה טענה כדברירנא בדוכתא.

והוא הדין הכא גבי הבא מחמת ירושה ולקיחה, דאי אתברר דהוי יורש או לוקח וכיוצא בו דלא בעו טענת בריא הויא חזקה, ואי לא לא הויא חזקה. תדע נמי דעל כרחיך האי עובדא דאיפליגו ביה רב ור' חייא בדהויא ליה למחזיק ראיה דזבניה מההוא פלניא עסקינן, מדסבר רבא לסיועיה לר' חייא ממתני' דהבא מחמת ירושה, ודחינן שאני לוקח דלא שדי זוזיה בכדי ואי לאו דדר ביה ההוא פלניא דמקמיה חד יומא לא הוה זבין לה מיניה, והשתא ניחזי אנן, אי אמרת בשלמא דהאי עובדא דפליגי ביה בדהויא ליה לתובע ראיה דזבין מיניה מההוא פלניא דקא טעין עסקינן, היינו דמתוקם שינויא דשאני לוקח דלא שדי זוזי בכדי, אלא אי אמרת דאפילו בדלית ליה ראיה דזבין מיניה פליגי מאי שינויין, נהי נמי דלוקח לא שדי זוזיה בכדי, אלא מאן לימא לן דהאי מחזיק דקאמר מפלניא זבינתה קושטא קא טעין כי היכי דלימא לא שדי איניש זוזי בכדי, ודילמא לאו מזבן זבנה אלא במתנה נחית לה א"נ בגזלנותא נחית לה. אלא לאו ש"מ דכי פליגי רב ור"ח בדאית ליה ללוקח ראיה דמפלניא זבנה פליגי, אבל היכא דלית ליה ראיה דזבנה מיניה לא איירו בהאי פלוגתא כלל, ומסתמא לא מוקמינן לה לארעא בידא דמחזיק אלא היכא דאתי מטענת בריא, אי נמי היכא דאית ליה ראיה דהוי יורש או לוקח ומאי דדמי להו דלא בעו טענת בריא, והוא דאית ליה ראיה נמי דדר בה ההוא דמקמיה חד יומא כדברירנא:

קיט. איבעיא להו נראה בו מאי אביי אמר היא היא רבא אמר עביד איניש דסאיר ולא זבין. וקימא לן כרבא, דלא קימא ליה חזקה ליורש או ללוקח מלוקח וכיוצא בהן היכא דלא טעין קמאי דידי זבנה מוריש או לוקח ראשון, אלא היכא דאית ליה סהדי דדר בה ההוא דמקמיה אפי' חד יומא. והוא הדין אפילו שעה אחת דרך דירה, דעד כאן לא פליג רבא עליה דאביי אלא בנראה בו, משום דעביד איניש דסאיר ביתא אדעתא דמזבן ולא זבין, אבל דרך דירה מודי ליה. ואידי ואידי דאית ליה למחזיק ראיה דהוי יורש או לוקח וכיוצא בו. ואין צריך לומר היכא דטעין קמאי דידי זבנה מינך ההוא פלניא דמהימן משום מגו דלא בעי ראיה אחריתי לבד מחזקה. ושמעינן מהאי בעיא ומהאי פלוגתא דאביי ורבא דכולי עלמא אית להו לדר' חייא:

קכ. שלשה לקוחות מצטרפין. כלומר שאם אכלה לוקח ראשון שנה וחזר ומכרה לאחר, ואכלה השני שנה שניה ומכרה השני לאחר, ואכלה השלישי שנה שלישית, שנמצאת ביד שלשתן שלש שנים רצופות, [מצטרפות] הני שלש שנים למהוי כמאן דאכלה לוקח שלישי שלש שנים רצופות וקימא ליה חזקה ללוקח שלישי, דכיון דשני מכח ראשון קאתי ושלישי מכח שני קאתי, אכילות דכולהו לסיועי לשלישי קאתיאן וכמאן דאכלה שלישי שלש שנים דמי.

אמר רב וכולן בשטר. כלומר דזבני מהדדי בשטרא דאית להו קלא, (מב"ח) דכולהו מכח דהדדי קאתו וכחד גברא דמו. אבל היכא דליכא שטרא בזביני דידהו, אע"ג דאיכא סהדי, כיון דלית להו קלא יכיל האי מערער למטען כיון דלא שהי גבי חד מיניהו שלש שנים אמינא כל חד מיניהו בתורת עראי הוא דקא נחית לגוה ואמטול הכי לא מחאי, מידי דהוה אמעשה דאמהתא דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא (לעיל בבא בתרא כט,ב).

והאי וכולן בשטר דאמרינן, לאו למימרא דלוקח ראשון נמי בעי שטרא דזבניה מאיניש אחרינא, דאפילו סהדי נמי לא בעי, דכיון דאכלוה הני תלתא שתא ולוקח בתרא לא קא ידע מהיכא אתיא ליה ללוקח קמא, אי מהאי מערער או מאיניש אחרינא, טענינן ללוקח בתרא דילמא לוקח קמא מהאי מערער הוא דזבנה. ואי נמי טעין האי בתרא דההוא קמא מאיניש אחרינא זבנה ולאו מהאי מערער לא בעי שטרא ללוקח ראשון, דכיון דלוקח שלישי מצטרף לשני מחמת שטרא דזבין מיניה ושני מצטרף לראשון בשטרא דזבין מיניה, הוו להו כלהו תלתא כחד גברא, והוה ליה כמאן דאכלה לוקח שני חזקה, דכי מייתי סהדי דזבנה מפלניא ודדר ביה ההוא פלניא אפילו חד יומא, והוא הדין גבי שדה דאתהני מינה אי נמי דגדרה או דמנטר ליה, קיימא ליה חזקה. אלא על כרחיך האי בשטר דקאמר רב לאו אכלהו שלשה לקוחות קאי, אלא אשני ושלישי בלחוד קאי, דאיכא שטרא דזבן שלישי משני ושטרא דזבן שני מראשון, דאיכא קלא דתרי בתראי מכח ראשון קאתו, והוה ליה דינא כמאן דאכלה אחרון לחודיה שני חזקה. והאי וכולן דקאמר רב לאו אבשטר קאי אלא אמצטרפין קאי, והכי קאמר, וכולן אין מצטרפין זה לזה אלא בשטר:

(לא) לא נחלקו ב"ש וב"ה על ב' כתי עדי' פי' שאף רב חסד' דאמר בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז בהדי סהדי שקרי למה לי מודה בהא דאימת לא מהימנא כשמעידות זו בפ"ע וזו בפ"ע אבל אם העידו שתי הכתות על אדם אחד כגון שכת אחת אמרה בפנינו הלוה ראובן לשמעון מנה בא' בניסן ואחת אומרת בפנינו הלוה לו מנה בשני בניסן בכדי שלא יהא נמצא אחד מהן קרוב או פסול ועדותן בטלה. או שאמרה כת שניי' בפנינו הודה לו באותו מנה מוציאין מנה על פיהם דממ"נ כת אחת כשרה היא. ועל מה נחלקו על כת אחת. פי' יש לומר דב"ש מודים באחד אומר מנה שחור. וא' אמר מנה לבן או אחר אומר בדייטי העליונה. ואחד אומר בדייטי התחתונה אע"פ ששניהן מכחישין זא"ז עדותן קיימת כדאמרי' בפ' דיני ממונות בתרא. שאע"פ שבדיני נפשות בטלה שאם אמר אחד בסייף הרגו וא' אומר בארורין הרגו עדותן בטלה בדיני ממונות קיימת כדאמרי' עדות מוכחשת בדיני נפשות כשרה בדיני ממונות אבל הכא אמרו ב"ש נחלקו עדותן משום דדמי לאחד אומר חבית של של יין הפקיד ראובן אצל שמעון ואחד אומר חבית של שמן הוות דאמרי' בפ' דיני ממונות בתרא דעדותן בטלה וטעמא דמילתא משום דבמנה שחור למנה לבן או דייטי עליונה ותחתונה אין ב"ד חוקרין אותן על כך דכיון שמעידין שראובן הלוה לשמעון מנה עדותן קיימת ואין לב"ד לחקור אם הי' שחור או לבן או בדייטי עליונה או בתחתונה. הילכך אע"פ שהכחישו עצמן בדבר זה לא קריני' לי' עד חמס דאמרי' חד מנייהו לא כיון יפה בראייתו. ונראה לו כך ולא הי' כך. ומחזיקין שניהם בכשרין כיון שהעדות לא היתה תלוי' באותה הראי'. ולא דמי לעדות נפשות שבית דין חוקרין אותן על כך. כדתנן כל המרבה בבדיקות ה"ז משתבח והילכך יש להם לכוון ראייתם בכל דבר שיהיו שניהם שוין מפני שב"ד עתידין לחוקרן על כך. והילכך אם הכחישו זא"ז אפילו בבדיקות עדותן בטלה. אבל בחבית צריכין הן להעיד ממה היתה מלאה שאם יעידו כי ראובן הפקיד חבית מלאה ביד שמעון אין זה עדות מפני שבית דין חוקרין אותן ממה היתה מלאה והן צריכין לומר או יין או שמן והילכך אם זה אומר יין וזה אומר שמן נחלקה עדותן כיון שלא כיוונו ראייתם בדבר שעיקר העדות תלוי' בו ולא אמרי' שישלם לו חבית של יין מתוך של שמן. וה"נ אם יעידו שראובן הלוה לשמעון בפנינו אינו כלום עד שיעידו כמה הלוה לו. והילכך אם זה אומר מנה וזה אומר מאתים כיון שבעיקר ראיית העדות מכחישין זא"ז נחלקה עדותן. וב"ה סברי לא דמי לחבית של יין ושל שמן דהתם ליכא למימר שניהן מודים ביין שמי שאומר שמן אינו מודה ביין. אבל הכא מי שאומר מאתים מודה במנה והילכך כיון ששניהם מודים המנה עדותן קיימת באותן מנה. ורבי' יצחק זצוק"ל כתב ותימא לי היכי מצינן למימר בכת אחת אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים שיש בכלל מנה מאתים. והא ממ"נ מכחישין זא"ז במנה. והיאך מצטרפין במנה אחר להוציאו על פיהן והלא אחד מהן פסול. שהעיד שקר והו"ל כב' כתי עדים המכחישות זא"ז ובא אחד מכת זו ואחד מכת זו שאין מצטרפין לדברי הכל. אלא נ"ל משום דלא חשבי' הכחשה בע"א דכשם שאין תורת הזמה בכך. כך אין תורת הכחשה בכך דכיון דאין כאן עדות שלימה. כאלו לא העיד כלום דמי וכן עיקר. ואינו נראה לי תירוצו כלל שכיון ששניהן הכחישו זא"ז בפני ב"ד וב"ד רואין בבירור שאחד מהן עדות שקר העיד ועבר על לא תענה ברעך עד שקר. והו"ל רשע האיך יקבלו עדותן בעדות אחרת. אלו באו שני עדים והעידו על אחד כי הוא רשע או גזלן או חשוד על השבועה או חשוד להעיד עדות שקר. אין מקבלין עדותו והכא שרואין ב"ד בבירור כי אחד מהן העיד עדות שקר יקבלו עדותן לא תהא שמיעה גדולה מראיי'. א"ו הדבר ברור כשמש שכמו שבשתי כתי עדים המכחישות זא"ז אינן מצטרפין אחד מכת זו ואחד מכת זו להעיד מיכן ולהבא מפני שאחד מהן פסול. כך אלה השנים שהכחישו זא"ז פסולין להעיד מיכן ולהבא מפני שאחד פסול בבירור ולהצטרף אחד מהן עם אחד בעדות אחרת הויא פלוגתא דרב חסדא ורב הונא מפני שבעדות זו יש כאן ספק פסול עדות. ורב הונא דמכשר בב' כתי עדים מכשר נמי בהא. ורב חסדא דפסל התם פסיל נמי בהא דמה לי ספק שניהם פסולין מה לי ספק אחד מהן פסול. ומאי דקשיא לי' למר כיון שפסולין לעדות אחרת אמאי כשרין באותה עדות. התירוץ הוא כפי מה שתירצתי במה"ק שחילוק יש בין מיכן ולהבא ובין באותה העדות. ועיין שם. ואי קשיא היכי מצינן למימר בעדות אחת שנתפוש מקצת עדות הנאמנת ומניחין מקצת המוכחשת. וא"כ נקשה מינ' לרבא דפליג לעיל על רב נחמן ואמר הנ"מ לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא. אלמא כיון דהוכחשו באכילה הוכחשו נמי על אבהתא. ורב נחמן סבר מניחין מקצת עדות המוכחשת ותופשין את מקצת עדות הנאמנת. והכא נמי מניחין את המנה המוכחש ומאמינין אותו במנה האחר שלא הוכחש תשובה גם רבא מודה בזה דהתם אין אחר שיעזרנו באבהתא הילכך אמרי' כיון דאיתכחיש באכילה בטלה נמי גם באבהתא. אבל הכא דמי שמכחישו במנה אחד עוזרו במנה שני עדותו קיימת באותו מנה שני כיון דאית עליה תרי סהדי וכן נמי בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אילו אייתי ראובן חד סהדי דאסהיד דאבהתי' היא ואכלה שני חזקה. וחד סהדא דאסהיד אין דאבהתא היא אבל לא אכלה איהו שני חזקה כ"א שמעון הות קיימא ארעא לראובן דאית לי' תרי סהדי דאבהתיה היא. ואע"ג דחד איתכחיש באכילה. כיון שמודה לו באבהתא הוא עדותן קיימת:

(לב) א"ל אית לך סהדי דדר בי' ההוא גברא אפי' חד יומא. אי קשיא ומאי צריכינן לסהדי ליהוי מהימן איהו למימר דדר בי' חד יומא ע"י מיגו דאיבעי אמר מינך זבנתי' ואכלתיה שני חזקה תשובה אי הוה סגי לי' בההוא בלחוד הוה אמרי' מיגו אלא אכתי צריך לטענת ב"ד שרוצים לטעון דודאי ההיא פלוני זבנה מיני' ואין ב"ד טוענין אלא בדבר ברור ולא בדבר הבא ע"י מיגו ותרי לא עבדי' לי' מיגו וטענת ב"ד הילכך אי אית לי' סהדי דדר בי' אפי' חד יומא טעני' לי' ואי לא לא טעני' לי'. וה"ה נמי אם יש לו שטר היאך קנאה מההיא פלו' אין אנו צריכין לעדים דדר בי' חד יומא שכיון שברורין שזה לקחה מאותו פלוני טוענין בעבורו דההיא פלוני זבנה מההיא מערער:

אמר ליה אי אית לך סהדי דדר ביה ההוא אפילו חד יומא מוקמינא לה בידך. ומשמע דאפילו אמר ליה האי קמאי דידי דר בה חד יומא לא מהימן דהא אמר רב חזיתיה לדעתיה דחביבי דאי אמר ליה קמאי דידי זבנה מינך מהימן דאלמא דוקא בדאמר קמאי דידי זבנא מהימן הא קמאי דידי דר ביה לא מהימן דאם איתא לימא רב הכי דהא בהא שקלינן. וטעמא דמילתא משום דקסבר רבי חייא דאם איתא דזבנה סתמא דמלתא מחזא חזו ליה אינשי דדר ביה או דאכיל לה חד יומא מיהא וכל דלא מייתי ראיה חזקה דלא זבינה ליה הלכך כי אמר האי קמאי דידי דר ביה ולית ליה סהדי קלישא טענתיה ולא טענינן ליה דמאן דזבנה ניהליה זבינה מיניה דמרי ארעא ואף על גב דאית ליה מגו דהא אי בעי אמר קמאי דידי זבנה מינך ומהימן והיינו דאמר ליה רב אמאי קא חיישת דלא נטעון ליה להאי אי משום דלית ליה סהדי ואי זבנה סהדי הוו ליה דדר ביה וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה ושמא זה בלילה לקח ודר ומכר מיד. ולא קבלה מיניה רבי חייא אף על גב דקא מודה דאי אמר ליה קמאי דידי זבנה מהימן ולעולם אין טוענים לו עד שיביא עדים שדר ביה הראשון חד יומא עד כאן. הרשב"א ז"ל.

ור"י ז"ל פירש דודאי אי הוה טעין מעיקרא מפלניא זבינתיה דדר ביה קמאי דידי חד יומא הוה נאמן במגו והא דאצטרכיה רבי חייא לאיתויי סהדי לפי שלא טען מתחלה דדר ביה חד יומא כו'. ככתוב בתוספות לעיל (בבא בתרא דף ל' ע"א). הר"י ז"ל בעליות.

אמר רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי ואמרי ליה כו'. וחזיתיה לדעתיה כו'. צריך לפרש מה ענין זה אצל השאלה ששאל וכי אין אדם עשוי כו'. ועוד קשה מה תשובה היא זאת על מה שאמר רבי חייא דהבא מכח לוקח או מחמת ירושה צריך ראיה. יש לומר דרב לא קאי אההיא אלא סלקא דעתיה דרב דההוא גברא לא קאמר אלא מפלניא זבינתה דזבנה מיבך בסתם ומשמע מיניה שפיר דקמי דידי זבנה מינך ולא מהימן ליה רבי חייא על ידי מגו משום דהוי כמו מגו במקום עדים שאי אפשר אם קנאו שלא ידעו העולם ולא ראוהו דר בו מעט ולהכי פריך דשפיר יוכל להיות שאדם יקנה וימכור באותו לילה עצמה כשנותנים לו מעט ריוח ואין בני אדם יודעים והכיר רב בדעתו של רבי חייא שלא היה טעמו תלוי בכך אלא משום דהבין מתוך דבריו ולא קאמר קמי דידי כדאמר רב וחזיתיה לדעתיה דחביבי דהא אמר קמי דידי זבנה מינך מהימן כלומר אי מעיקרא הוה טעין הכי אבל אי בעי טעין השתא לא מהימן דמגו למפרע לא אמרינן. עליות הר"י ז"ל ותוספות הרא"ש ז"ל.

וחזיתיה לדעתיה דאי אמר קמי דידי זבנה מיניה כו'. נראה לי כי אפילו לא טען כן מתחלה אלא שטען סתם מפלניא זבינתה דזבנה מינך כי הדר אמרי ליה בי דינא אית לך סהדי דדר בה ההוא דקמך חד יומא נאמן לטעון קמי דידי זבנה מינך דקיימא לן דטוען וחוזר וטוען אף על פי שאלמלא מה שהוא מפרש דבריו הראשונים אחר כך לא היה נאמן עכשיו במה שטוען אפילו כן יכול לחזור ולטעון כי מה שאמר מתחלה מפלניא זבנתה דזבנה מינך מחמת שלקחה לפניו אמר כן וכיון שיש לנו להאמינו על כל טענת ברי שיטעון כיון שהחזיק שלש שנים לא הפסיד במה שלא בירר מתחלה טענתו כיון שהוא חוזר לברר ולטעון אבל אם לא בירר בפירוש אמרינן דמחמת שהגיד לו המוכר או שהגידו לו בני אדם ועל סמך דבריהם הוא טוען דזבנה המוכר מזה ולא מהניא דחזקה שיש עמה טענה מפורשת בעינן. וקשה לדברי ר"י ז"ל שאמר שאם טען מתחלה קמי דידי דר בה חד יומא מהימן השתא נמי אף על פי שלא טען כן מתחלה נהימניה מגו דאי בעי טעין עדיין קמי דידי זבנה ומתחלה כשאמרתי מפלניא זבנתה דזבנה מינך משום דקמי דידי זבנה מינך וכי היכי דאמרינן חד מגו אמרינן תרי מגו שהיה מפרש דבריו הראשונים קמי דידיה זבנה ומתחלה היה נאמן במגו דאי בעי טעין מינך זבנתה. האי דקאמר וחזיתיה לדעתיה דאי אמר קמי דידי זבנה מינך הוא הדין דהוה מצי למנקט דאי אמר קמי דידי דר בה חד יומא אלא לפי שהיה סבור מתחלה דאפילו טעין קמי דידי זבנה מינך. הר"י ז"ל בעליות.
ויש מי שאומר דכשם שאין טוענים ללוקח ולא ליורש עד דנדע שמי שמכרה או שהורישה להם היה יכול למכור ולהוריש כלומר דדר בה חד יומא כך אין מחזיקים את היורש ואת הלוקח ביורש ולוקח עד שיביא ראיה שהוא לוקח או שהוא יורש. כלומר שאף על פי שהביא ראיה שאותו שהוא טוען שבא הוא מחמתיה דר ביה חד יומא אכתי צריך הוא להביא ראיה שהוא יורשו או שהוא לקחה ממנו הא לאו הכי אין אנו טוענים בשבילו דטוענים ללוקח וטוענים ליורש אמרו כלומר למי שהוא ידוע שהוא לוקח או יורש ולא כל האומר ירשתיה או לקחתיה מאמינים לטעון בשבילם עד שיטענו הם לעצמם. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי רבא ראיה לרבי חייא ממתניתין דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דאינו צריך הא ראיה צריך וקא פירש ראיה דדר ביה קמא חד יומא דלמא מאי ראיה ראיה שהוא יורש קאמר. תירצו בשם הראב"ד ז"ל דהא ליתא דהא קתני הבא מחמת ירושה דמשמע שהוא יורש בודאי. והרמב"ן ז"ל חלוק בדין זה דהמחזיק במטלטלין יוכיח דאף על פי שיש עדים לזה שהיו שלו וזה טוען מפלוני לקחתים נאמן וטוענים לו אתם מכרתם לראשון שמכרן לזה וכן מבואר בפרק הגוזל ומאכיל. וגם זה שהחזיק שני חזקה כיוצא בה ואינו דומה להא דבעינן סהדי דדר ביה חד יומא דהתם משום דמיחזי כשקרא הוא וכדאמרן אבל הכא מכיון דאחזיק אדרבה מיחזי דלוקח הוא בודאי. ותדע דהא אמר רב וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה אלמא בכל דבר שאדם עשוי בכך נאמן ומדרב נשמע לרבי חייא והרי עשוי הוא זה להיות לוקח בה כיון שהחזיק. ע"כ.
הא דאיבעיא להו נראה בו מאי ואמר אביי היא היא ואמר רבא עביד איניש דסייר ארעא אף על גב דלא זבין. פירושו שאדם עשוי להיות מודד ומדקדק בקרקע שהוא רוצה לקנות לראות מה היא ארכה ורחבה ואם טובה ואם רזה קודם שיקנה. וקיימא לן כרבא ונרה בו אינו ראיה. ונראה לי שאם נרה הרי הוא בחזקת שלקחה שאין אדם עשוי לפרנס את הקרקע אלא אם כן לקחה. וכל שנרה הראשון והחזיק בה הלוקח שלש שנים הרי זה חזקה ואף על פי שלא כנס הראשון מפירותיה כלום שהרי התחיל הראשון להחליק וזה בא אחריו ומכחו וגמר חזקתו. כן נראה לי.

אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. הרב הגאון ז"ל לא הביאה בהלכותיו ואני תמה אם איתא להא דרב הא דאמר רבא מודעה בפני שנים מחאה בפני שנים כו' מאי שנא דלא חשיב מכר בפני שנים ואין צריך לומר כתובו בודאי כיון דגבי ממשעבדי בלא כתיבה אין צריך לומר כתובו כדין קנין בפני שנים שאין צריך לומר כתובו ומכל מקום אין בידינו לדחותה ואף על פי שאינה שגורה בתלמוד. ויש לומר דאף על גב דגובה מנכסים משועבדים בעדים צריך לומר כתובו דלא ניחא ליה דליפוק עליה קלא שיש עליו שעבוד אחריות דכי ליכא שטרא אין שם קול אלא אצל מי שחוקר ושואל על אודות עסקי המכר דהא אמרינן דשלשה לקוחות אינם מצטרפים אלא בשטר משום דליכא קלא ואמרינן נמי בעלמא אבל לא ניחא לי דליפשו שטרי עלואי. והא דלא מני מכר בהדי הודאה דצריך לומר כתובו משום דלא דמיא להודאה דאלו מכר אף על פי שלא כתב ככתוב דמי. ונראה לי דכי אמרינן דגובה מנכסים משועבדים דוקא כדמסהדי ואמרי לא נכתב שטר כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל עד ואף על פי שלא פירש לו בפני עדים את האחריות כמו שפירש לו דמי ולא תימא דוקא בשטר הוא דאמרינן וכי היכי דאמרינן אחריות טעות סופר הוא בשטר הכי נמי במכר לפני עדים בלא שטר דעל דעת שיהא אחריות עליו זבין ליה דהא קיימא לן דלא עביד איניש דזבין ארעא ליומיה ואלו הייתי אומר דבמכר לפני עדים אין שם אחריות אפילו בנמצאת שאינה שלו לא היה חוזר עליו ואפילו לגבות מבני חורין ובשטר דוקא הוא דפליגי אמוראי דאיכא למאן דאמר אחריות לאו טעות סופר הוא כיון שנזקק לשטר ולא פירש לו אחריות הר"י בעליות.

בפרשב"ם בד"ה א"צ טענה כו' אבל ראיה בעדים שדר בה יום אחד כו' עכ"ל מפירושו נראה לכאורה כדעת המפרשים דדוקא בעי ראיה בעדים שדר בה יום אחד אבל היורש אינו נאמן לומר קמי דידי דר בה יום אחד במגו דאי בעי אמר מינך זבינתה אבל התוספות לעיל בד"ה לאו קמודית כו' כתבו דודאי מעיקרא יש להאמינו אלא כיון דכבר אמר דלאו מיניה זבניה לית ליה מגו כו' ע"ש בתוספות וק"ל:

ר"ש בד"ה א"ל רב כהנא לרב יהודה הס"ד:

בד"ה מצטרפים כו' לקלא ויודע ראובן כו' כצ"ל:

בד"ה וכולן בשטר כו' ולשטרו דאם יש לו שטר :

תד"ה אתא. ומסיק דאינהו דאמור כרשב"א משמע דר"י כו'. כצ"ל ומלת והכא למחוק או דצ"ל דהכא:

אמר רב וכולם בשטר דקדק לומר וכולם בשטר דה"א הראשון צריך שטר לפמ"ש רשב"ם ד"ה מאן דזבין בפרהסי' קזבין כדי שיקפצו עליו לוקחין משמע שהמוכר מפקיע הקול וא"כ הכא שזה טוען שמכר קרקע שאינו שלו י"ל בצינעא מכר ולא הפקיע קול כדי שלא יודע הדבר משו"ה בעי' שטר אבל לוקח זה שחזר ומכר ה"א בפרהסי' מוכר ולא בעי שטרא קמ"ל דכולם בשטר והא"ש דרמי בריתא אבריתא ולא פריך ארב גופי' וכמ"ש רשב"ם ד"ה ורמינהי וכו' ע"ש ולהנ"ל י"ל אדרב לא הו"מ למיפרך מברייתא די"ל אע"ג דהוא בשטר מ"מ מוכר גזלן מצניע עצמו וגם שטר כותב בטמירתה ומשו"ה בריתא דמיירי מבנו של גזלן וה"א הוא מטמר נפשי' משו"ה לית לי' קלא משא"כ בדרב ע"י לוקח השני יוציא הקול ועי"ז יבורר גם ענין לוקח הראשון שלקחו בשטר מהמוכר הראשון הכי הוה ס"ד אבל מברייתא אבריתא שפיר פסק דתרווי' מיירי בבן גזלן שמוכר ללוקח. ובזה י"ל ג"כ מ"ש ה"ה בדעת הרמב"ם דס"ל באכלה בפני האב שנה וכו' ובפני הלוקח שנה וכו' דסגי בעדי' דהוה כעדי מחאה ולא בעי שטר וכדעת רמב"ן ודלא כתוס' לקמן ד"ה ואי ס"ד וכו'. והקשה לח"מ דהא בפט"ו הל"ז גבי שית אין לך מחאה גדולה מזו דלעיל למ"ד ע"ב בעי שטר דוקא וכלשון ש"ס שם והא נקיטנא שטרא וק' זו רמיזה בש"ך סס"י קמ"ד והאריך שם בתומי' ולהנ"ל ניחא דיש סברא ג"כ לומר דוקא בן המוכר בנכסי אביו והוא עצמו לא גזל ואינו יודע כלל שהיא שדה גזולה דבמילי' דאבוה קטן הוא אינו מוכר בצינעה וסגי בעדי' דלא גרע מעדי מחאה. אבל גזלן עצמו שמוכר ומצניע עצמו בעי שטרא אבל עדי' לא הוה אפי' כמחאה:

המוכר שדהו בעדי' גובה מנכסי' משועבדי' פירשב"ם וקיבל עליו אחריות מבואר דאפי' רב דס"ל בעלמא אחריות ט"ס הני מילי בשטרא. אבל מוכר בעדי' כיון דזולי זבינא גבי' דאפי' שטר אינו כותב כ"ש שאינו מדקדק בקבלת אחריות וצריך שיפרש אחריות וכ"כ בעה"ת כמ"ש ש"ך ותומי'. ודלא כרבנו יונה שברא"ש ע"ש:

והוא קצת חידוש דהרי לרשב"ם כל הפקעת קול הוא ע"י המוכר שמפקיע שרוצה למכור קרקע כי היכי דליקפוץ עלי' זביני' ודיו להפקיע המכירה אבל קבלת האחריות לא יתפרסם אדרבא בצינעא עביד כי היכי דלא ליתזלי' נכסי' וכיון דסתם מכירה הוא בלא אחריות מנא ידעו הלקוחו' שקיבל האחריות וצ"ל מ"מ כיון שנודע להם המכירה שוב הי' להם לחקור גם על קבלת האחריות ומדלא חקרו אפסדו נפשי'. והנה לכאורה יש לחקור לר' יונה וסיעתו מה"ת לומר אחריות טעות גבי עדי' בשלמא בשטר אעפ"י שלא נכתב מ"מ אנן סהדי לא שדי אינש זוזי בכדי ובודאי דעת הבעלי' שיכתוב הסופר שופרא דשטרא ככל האפשר והסופר טעה ולא כתבו והבעלי' אפי' לא אמרו בפירוש כיון שציוו לסופר כתוב שטר היינו כדרך ומנהג שטר והיינו באחריות. אך במכירה בעל פה ולא הזכירו אחריו' צ"ע קצת איך נאמר טעו' הוא אדרבא י"ל כנ"ל מדזולי' זבינא בעיני' שהרי אפי' שטר לא כ' נימא אאחריות נמי לא קפיד. מיהו לרב דס"ל שיעבודא לאו דאורי' ואפי' קיבל אחריות בפירוש לא מישתעבד מן התורה אלא מתיקון דרבנן מתקנת השוק דלא לישדי זוזי בכדי. י"ל המוכר אפי' סתם ע"ד תקנת ב"ד מוכר אבל למ"ד שיעבודא דאורי' והכי קיי"ל לא תיקנו רבנן מידי אדרבא תיקנו בהיפוך דבהלואה דליכא קלא אפי' התנה אחריות בפירוש דמישתעבד מן התורה מ"מ לא מהני משום תיקון העולם וא"כ זה שמכר שדהו בעדי' ואפי' שטר לא טרח וכ' מהיכי תיתי לומר דאחריות טעות בעלי' היא וצריך לדחוק גם בזה:

מ"מ מתוך הדברי' נתיישב דעת הרי"ף דלא מייתו הא דהמוכר שדהו בעדי'. ותמה בשיטה מקובצת ומשמע קצת מדלא איתמר הא דרב בשום מקום בש"ס זולת בשמעתין וגם רבא לעיל כשאמר קנין בפני שנים ה"ל למימר ג"כ מכירת שדהו בפני ב' ואצ"ל כתובו ע"ש ולפמ"ש כאן ניחא י"ל ס"ל לרי"ף ע"כ לא קאמר רב אלא משום דלטעמי' ס"ל שיעבודא לאו דאורי' ואחריות טעו' בעלי' הוא וע"ד תקנת חכמי' זבנו א"כ לקוחו' אפסדי' נפשי'. דאלו חקרו ונודעו להם המכירה ממילא ידעו קבלת האחריות. אך אנן ס"ל שיעבודא דאורי'. וא"כ המוכר בעדי' אחריות לאו טעו' בעלי' הוא עד שיפרש להדי' והשתא אפי' פירוש להדי' היינו מיני' דידי'. אבל לטרוף מלקוחות לא דלא אפסדי נפשי' דנהי דהמוכר הפקיע קול המכירה דלקפצו עלי' זביני. מ"מ קבלת האחריות לא הפקיע וכמ"ש לעיל וא"ש וק"ל:

האי גברא דדר בקשתא בעיליתא כו' מפלניא זבינתא דזבנה ממך כו' אי אית לך סהדא דדר ביה אפילו חד יומא כו'. הנה הטעם דדוקא דר כו' כתב רמב"ן ז"ל כדי שידע שהוא לוקח דאי לאו הכי לא טענין ליה עיין שם. והוא לטעמיה דצריך בירור שהוא לוקח אבל לדידן הא נאמן שהוא לוקח במיגו דמינך זבינתיה. ואף על פי כן אינו מועיל בלא דר ביה כנ"ל. אמנם עיקר לעניית דעתי דהא קרקע כל שיכול להוציאו בדיינים ברשותו קאי כדאמר פ"ק דבבא מציעא. ואם כן אז כשמכרה שלא היה שני חזקה עדיין ברשות בעלים קאי ולא היה יכול למכרה כלל דאף שיכול להיות שהיה לו שטר אז מ"מ כיון שאין שטר לפנינו אין דנין ע"פ רק משום החזקה ואז לא הי' מהני המכירה וממילא אינו לוקח כלל שיהי' טוענין בשבילו. אך זה דוקא ביש מערער כהאי דמסותא דאמר דידי כו'. ובזה מי שיכול להוציאו בדיינים חשיב ברשותו אבל כל שאינו ערעור קיימא לן גם בקרקע חזקה מה שביד אדם הוא שלו והמוציא ממנו בלי ראיה חשיב גזלן כיון שמחזיק בה. ולכך בדר ביה חד יומא ומכרו דלא הי' ערעור אז שפיר הועיל המכירה אף שהלה יכול להוציאו מה בכך כיון שלא היה מערער לא מהני מה שיכול לערער וחשיב שפיר ברשותו והמכירה מהני ועתה שזה מערער שוב כבר הוחזק ג' שנים ויש עמה טענה דטוענין ללוקח כנ"ל. מה שאין כן בלא דר ביה כלל דאינו ברשותו ולגמרי בחזקת מרא קמא קאי אף בלא ערעור דכשהיה בא ליטלה לא היה יכול דאז לא היה חזקה ושוב לא הועיל כלל המכירה ושפיר עדיין מוקמינן בחזקת מרא קמא שלא היה לזה אז זכות כלל וכיון שלא היה ברשותו כלל לא הועיל המכירה וממילא הוי חזקה שאין עמה טענה דאינו לוקח כלל ולא טענין בשבילו כנ"ל. דבכל מקום דטוענין ללוקח הוא משום מה מכר א' לב' כו' וכיון שהוא היה זוכה מהני. אבל כאן אז לא היה לו זכות כלל קודם שני חזקה. ורק כשמוחזק בלי ערעור דהועיל המכירה כל שלא היה ערעור ועתה בא להוציא שפיר טוענין כנ"ל דעכשיו יש זכות ע"י שני חזקה. מה שאין כן בלא היה מוחזק בה כלל דהי' אינו ברשותו דלא היה יכול אז להוציאו בדיינין רק הראיה שנולד עכשיו והא כשאינו לוקח אין כאן ראיה דלא טענין כנ"ל. וגם הא קיימא לן דלא טענין ליתמי ולקוחות רק לפטור ולהחזיק לא להוציא עיין שם בח"מ. ולכך בהנ"ל חשיב מוחזק כיון דדר והועיל כנ"ל. מה שאין כן בלא דר דלא מוחזק כלל רק אחר שני חזקה יחשב מוחזק והא כשאין טענה אינו מוחזק עדיין כנ"ל:

ובזה י"ל מה דתמוה למה לא יהיה נאמן דדר ביה חד יומא במיגו דמינך כמו קמאי דידי זבנה כו'. ועיין תוספות לעיל דבאמת נאמן עיין שם. אולם פשטא דגמרא לא משמע כן דלא נקיט רבותא אי טעין דדר ביה מהני ולמה ליה קמאי דידי זבנה וע"ש ברמב"ן ונמוקי יוסף דסבירא להו דאינו נאמן דדר ביה במיגו. וסברתם אינו מובן כל הצורך עיין שם. ולמ"ש י"ל דהא חזקה שלא נתבררה לא הוי חזקה דדוקא כשמבורר לפנינו שייך לאוקמי אחזקה דכך הוחזק מה שאין כן בלא נתברר רק עתה נתברר על למפרע ושוב יש ספק לא הוי חזקה עיין שם בגבינות. חולין ופוסקים. ואם כן הא ודאי דדוקא דר ביה חד יומא בלי ערעור מהני אבל אם אז מיד כשדר חד יומא היה זה מערער דשלו ואחר כך מכרה והחזיק לוקח ג"ש לא הי' מהני דכמו שלא דר דמי דלא היה כלל בחזקת המוכר כיון דזה המערער היה יכול אז להוציאו בדיינים ברשותיה קאי. ודוקא בלא ערעור כנ"ל היה חשיב בחזקתו. ואם כן בשלמא ביש עדים דדר ביה חד יומא חשיב חזקה שנתבררה אף דלא העידו אז מכל מקום אותן עדים עצמם שיש עכשיו היה באמת אז כשדר ביה והוי חזקה מבוררת שהי' שלו אז כאלו העידו אז בפנינו כנ"ל דגם לענין איסור הדין כן עיין שם. אבל באין עדים דדר ביה רק דנאמין ללוקח שדר ביה המוכר חד יומא במיגו דמינך זבינתיה וזו המיגו רק עכשיו שכבר אכל שני חזקה ואז כשדר לא היה זה נאמן שהמוכר דר ביה דאז לא הי' לו מיגו. ואם כן אותה הראיה של המיגו אינו ראיה שהיה ראוי להועיל אז לבירור רק עכשיו דיש לו מיגו יחשב בירור על למפרע שאז דר ביה חד יומא והא עכשיו כבר יש ערעור שאף דדר ביה מכל מקום אינו שלו והוי חזקה שלא נתבררה מעולם שיחשב בחזקת המוכר כנ"ל. וחשיב כאלו הערעור היה אז מיד בחד יומא שדר כנ"ל. ולא חשיב שהוחזק בחזקת המוכר כנ"ל ולא מהני. רק דאיכא סהדי דדר ביה כנ"ל:

ובזה י"ל דרב דפליג אר"ח לטעמיה דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכן דבר שאינו ברשותו כשיבא לרשותו אחר כך ואם כן כיון דעכשיו יש שני חזקה ואף אי לא תועיל המכירה יועיל לראיה נגד המוכר שטוען ששלו כיון דהוחזק מכחו. ושוב עתה יכול להוציאו בדיינים וברשותו ושפיר הועיל המכירה אז גם כן שלא היה עדיין שני חזקה ככל דבר שלא בא לעולם וממילא הוי לוקח וטוענין ליה כנ"ל מה שאין כן לדידן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כנ"ל. וא"ל גם לדידן אם המכירה בטלה שוב תועיל החזקה למוכר שיש לו טענה וכשכירות דלעיל דאנן אגרינן מיניה כנ"ל. דזה אינו דשם נקרא על שם המשכיר ע"ש דמהני מהאי טעמא בלא שטר כנ"ל. משא"כ כאן דמ"מ זה החזיק בתורת לוקח כבשלו ולא נקרא על שם המוכר וזה אין לו טענה והמוכר לא החזיק כנ"ל. ואם כן בשטר י"ל שפיר דמהני אף לא דר ביה חד יומא כנ"ל:

עוד י"ל הא דלא מהימן ובעי עדים דוקא דדר ביה חד יומא די"ל כמו דקיימא לן ג' לקוחות בלי שטר לא מצטרפין דכיון דלית ליה קלא היה המערער סבור שאין כאן חזקה ולא הוצרך למחות רק בשטר אית ליה קול. ומוכר בעדים לית ליה קלא כל כך. ואף דמחאה קיימא לן בשנים דאית ליה קלא. החילוק הוא דמחאה נוגע לזה המחזיק מודיעין ליה העדים מה שאין כן מכירה אף דהוי ממילא מחאה מ"מ אינו מבורר לעדים מיד שנוגע לזה המחזיק וכיון שאין לו קול כ"כ לא מהני עיין שם לקמן בגמרא. ומחאה בעד אחד או בלי עדים כלל כתבו רמב"ן ורשב"א דלא מהני עיין שם בית יוסף סימן קמ"ב משום דלית ליה קלא כלל לא ידע ליזהר עיין שם בשלא בפניו בב"י תשובת רשב"א. ואם כן כאן דהוי חזקה שאין עמה טענה ורק משום דדר ביה המוכר חד יומא. והא זה לית ליה קלא שדר ביה חד יומא אם כן לא היה צריך זה למחות דהיה סובר שאינו חזקה כלל כיון שזה אינו מחזיק בתורת שקנאו ממנו רק מאחר ואי לא דר ביה אינה חזקה כלל. לא ידע שצריך למחות כמו ג' לקוחות. ודוקא לוקח אחד ג' שנים רק בדר ביה המוכר חד יומא. רק כשיש עדים שדר ביה חד יומא שוב אית ליה קלא כמו מחאה בעדים דזה נוגע למערער שדר בשלו וככל חזקה בעדים שנשמעת כן אפילו חד יומא אית ליה קלא כנ"ל. מה שאין כן באין עדים דאף דא"ל מיגו ונאמן שדר ביה חד יומא מ"מ כל שלא היה עדים אין לו קול וכיון שלא ידע לא הוצרך למחות דהי' אצלו חזקה שאין עמה טענה כנ"ל. וממילא צריך זה ליזהר בשטרו כמו שלא בפניו כיון שאין ראיה מדלא מיחה צריך ליזהר כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש תוספות ריש בבא מציעא גבי חצי' שלי במגו דכולה שלי דהוי מגו להוציא ואף דתפיסי בכרכשתא מ"מ כיון שבחזקתו חשיב להוציא אף דאם הדין דנאמן הוא בחזקתו מ"מ כיון דאל"ה בחזקת שניהם בלא המיגו חשיב להוציא ע"ש. וא"כ כמו דלענין תפיסה יש חילוק דבטענת ברי חשיב תפיסה משא"כ בספק ע"ש בפ'. וא"כ בשלמא קמי דידי זבנא כו' דעכ"פ מוחזק בטענת ברי שתפיסתו כדין לא חשיב מגו להוציא כמו גבי שטרא זייפא כו' דגם בלא המיגו חשיב תפיס שלא יחשב להוציא ממש ומהני המגו כנ"ל. מה שאין כן לענין דדר ביה חד יומא שזה א"י כלל וחזקה שאין עמה טענה לאו חזקה ובחזקת מרא קמא קאי דבספק אינו תפיסה כלל ורק ע"י המיגו דיהיה נאמן דדר ביה יהיה בחזקתו הוי מיגו להוציא דלא מהני כמו בחצי שלי כנ"ל. כיון דבלא המיגו בחזקת מרא קמא ושלא דר כלל כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש תוס' דבמידי דכפירה לכ"ע לא אמרי' מגו דהעזה ועיקר הפירוש כמו מודה מקצת במגו דכופר הכל שיהיה הכפירה יותר משא"כ נאנסה מגו דהחזרתי דגם נאנסה כופר כהחזרתי רק שזה אינו יודע בשקרו משא"כ להעיז כפירה יותר לא אמרינן ע"ש ס' פ"ב. וא"כ בשלמא קמאי דידי זבנא הוי ממעיז מעיז. משא"כ דר ביה מיגו דמינך זבינתיה דהוי העזה וחשיב מידי דכפירה דבמה דאומר דדר ביה אינו ענין לכפירה שאינו כופר כלל רק ממילא נאמן דטענין ליה משא"כ מינך זבינתיה כפירה ומעיז שלא מהני כנ"ל:

עוד י"ל דלכאורה כמ"ש תוס' באהדרינה כו' לעיל גבי אגרינן מיניה כו' דליכא מגו דפרעון למערער דיראים שמא יזכה מחזיק ויצטרכו לשלם ליה דמגו צריך דעכ"פ לא יהיה חשש גרעון בטענתו אם אם לא יהיה נאמן. וא"כ למה נאמן קמי דידי מיגו דמינך שמא יזכה מוכר שיש לו שטר וכה"ג וא"כ קנה קודם ממנו ויקח ממנו הקרקע שטוען שלקחה מזה לא לקחה ממנו. משא"כ כשטוען דזבנה מינך כנ"ל. אך י"ל דמיירי שגם מוכר טוען שמכרה לזה וא"כ אף שיהיה הודאות דסתרי לא יוכל להוציא ממנו כשיטעון מינך ואף שמראה מוכר שטר קנין וכה"ג דהודה דזבנה לזה המחזיק. והוי מגו:

אך לכאורה עדיין חשש גירעון דעכשיו אם נמצא פסול בעדי חזקה וכה"ג שלא יהיה נאמן ע"פ דין יתחייב המוכר לשלם לו מעותיו דמודה שמכרה לו וסתמא באחריות משא"כ כשיטעון מינך ואם לא יהיה נאמן לא יוכל לגבות דמי המכירה מהמוכר דב' הודאות דסתרי א"י להוציא. אך הא גם עתה שטוען קמי דידי זבנא מינך אם לא יהיה נאמן ג"כ א"י להוציא דמיו מהמוכר דהא מודה דשלו היה ושלא כדין מוציאין ממנו וכגזלן דאין חיוב על המוכר. וכמכיר שבת חמורו ע"ש משא"כ דר ביה חד יומא דא"י אם שלו וכשמוציאין ממנו יצטרך לשלם משום אחריות לא הוי מגו דמינך זבינתיה דאז לא מתחייב המוכר כנ"ל וליכא מיגו. ויש לדחות מאחר שנאמן ע"פ דין אינו חושש שמא לא יהיה נאמן כנ"ל:

עוד י"ל דבעי דר ביה כו'. דהא גבי שכוני גוואי לפירוש הרי"ף כשלא היה מוכר כאן ביום שהתחיל להחזיק לא מהני דראיה של החזקה רק על שקנה ומיד החזיק לא על יום קודם דא"כ למה לא החזיק מיד ולא על אח"כ דא"כ התחיל להחזיק שלא ברשות ורק על מיד כנ"ל. וא"כ כאן ממ"נ דצריך להיות החזקה ראיה שקנאה ברגע שהתחיל להחזיק והא לא קנאה ממי שהי' שלו רק מאחר וצריך להיות החזקה מועלת על המוכר ולו. והא הוי כמו בשכוני גוואי דהא יודעין שקודם שהתחיל להחזיק לא היה של המוכרה לו כלל ומה חילוק בין לא היה כאן ובין לא היה שלו דבאין שניהם בב"א תחלת החזקה ואם נדון על דהוא שלו אין חזקה למוכר. ולכך צריך דר קודם דמסתיים החזקה קודם ומורה שקנה המוכר בצירוף יום שלו ושהוא קנאו אח"כ משא"כ בלא דר רק מצד חזקה זו עצמה כנ"ל. ומה"ט בעי בגמרא נראה בו כנ"ל: