בבא בתרא מב ע"ב

גְּמָ' אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי תָּנוּ שׁוּתָּף אֵין לוֹ חֲזָקָה וְכׇל שֶׁכֵּן אוּמָּן שְׁמוּאֵל תָּנֵי אוּמָּן אֵין לוֹ חֲזָקָה אֲבָל שׁוּתָּף יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה וְאַזְדָּא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר שְׁמוּאֵל הַשּׁוּתָּפִין מַחְזִיקִין זֶה עַל זֶה וּמְעִידִין זֶה עַל זֶה וְנַעֲשִׂים שׁוֹמְרֵי שָׂכָר זֶה לָזֶה
רָמֵי לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב יְהוּדָה בִּמְעָרְתָּא דְּבֵי רַב זַכַּאי מִי אָמַר שְׁמוּאֵל שׁוּתָּף יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל שׁוּתָּף כְּיוֹרֵד בִּרְשׁוּת דָּמֵי לָאו לְמֵימְרָא דְּשׁוּתָּף אֵין לוֹ חֲזָקָה לָא קַשְׁיָא הָא דִּנְחֵית לְכוּלַּהּ הָא דִּנְחֵית לְפַלְגָא
אָמְרִי לַהּ לְהַאי גִּיסָא וְאָמְרִי לַהּ לְהַאי גִּיסָא
רָבִינָא אָמַר הָא וְהָא דִּנְחֵית לְכוּלַּהּ וְלָא קַשְׁיָא הָא דְּאִית בָּהּ דִּין חֲלוּקָהּ הָא דְּלֵית בָּהּ דִּין חֲלוּקָהּ
גּוּפָא אָמַר שְׁמוּאֵל שׁוּתָּף כְּיוֹרֵד בִּרְשׁוּת דָּמֵי מַאי קָא מַשְׁמַע לַן שׁוּתָּפוּת אֵין לוֹ חֲזָקָה לֵימָא שׁוּתָּף אֵין לוֹ חֲזָקָה
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ לוֹמַר שֶׁנּוֹטֵל בַּשֶּׁבַח הַמַּגִּיעַ לִכְתֵפַיִם בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִיטַּע כְּשָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לִיטַּע
וּמְעִידִין זֶה לָזֶה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - ב

גמרא:

אבוה דשמואל ולוי [אביו של שמואל וכן לוי, חבירו של שמואל] תנו, שנו את משנתנו כך: שותף, אין לו חזקה.

כלומר, הם לא היו שונים במשנתנו בהדיא "האומנין אין להם חזקה", אלא כך היו שונים אותה: "השותפין האריסין והאפוטרופין, אין להם חזקה", וכל שכן שלאומן אין חזקה, ואין צריכה המשנה לשנות זאת. ^[1]

ואילו שמואל תני את משנתנו: "אומן ["האומנין"] אין לו חזקה", אבל שותף יש לו חזקה.

שמואל לא היה שונה במשנתנו "השותפין אין להם חזקה", כי הוא סובר שאם אכן לא מכר לו את חלקו, לא היה מניחו לאכול לבדו, אלא היו עובדים את האדמה, ואוכלים אותה בשותפות.

ואזדא שמואל האומר שותף שאכל את כל פירות השדה יש לו חזקה - לטעמיה [הלך שמואל בזה לשיטתו]:

דאמר שמואל: השותפין מחזיקין זה על זה, ומעידין זה על זה להעמיד את חלקו בידו, כנגד מערער הטוען שאינה שלהם. ונעשים השותפים שומרי שכר זה לזה, כשמחזיק האחד ברשותו את רכוש השותפות הרי הוא שומר שכר לחבירו, שכך היה מנהגם של השותפים שזה מחזיק את הרכוש ברשותו ושומרו, וכנגדו מחזיק אחריו השותף השני, ונמצא כל אחד מהם שומר שכר לחברו.

רמי ליה רבי אבא לרב יהודה במעצרתא דבי רבי זכאי, [הקשה רבי אבא לרב יהודה בבית הבד של רבי זכאי] סתירה בדברי שמואל:

מי אמר שמואל: שותף יש לו חזקה בנכסי חבירו!?

והאמר שמואל: שותף היורד לנכסי השותפות ועובד בהם, ואוכל את הפירות לבדו, כיורד ברשות שותפו דמי [הרי זה כאילו ירד ברשותו של שותפו] -

לאו, למימרא [האם לא בא שמואל לומר בזה] דשותף אין לו חזקה, משום שברשות חבירו הוא עושה, ואין ראיה לבעלותו משתיקת שותפו. וזה סותר למה שאמר שמואל ששותף יש לו חזקה!?

ומשנינן: אכן בא שמואל לומר שהשותף אין לו חזקה, ומכל מקום לא קשיא:

הא דנחית לכולה, אחת ממימרותיו של שמואל עוסקת בשותף שירד לעבוד ולאכול את כל השדה, וטען שקנה את חלקו של שותפו.

הא דנחית לפלגא, המימרא האחרת של שמואל, עוסקת בשותף שנטל לחלקו את החלק המובחר, וטען "חלקנו את נכסי השותפות, וזה שאכלתי ממנו בא לחלקי".

אמרי לה להאי גיסא, יש המפרשים את חילוק השמועות לצד אחד, כדלהלן:

אין דרך השותפים לחלק ביניהם באופן שיאכל זה לבדו את כל השדה לתקופה אחת, והשני יאכל כנגדו לאחריו, אלא מקפידים הם על חלוקה קבועה, שיעבדו בכל השדה כאחד ויאכלו את פירותיה ביחד, או שיעבוד זה בחלק אחד ויאכל את פירות החלק שעבד, וזה בחלק אחר. וכשעושים כן מקפידים הם להחליף מפעם לפעם את החלקים ביניהם.

ולכן, אם אכל השותף האחד את כל השדה במשך שלש שנים ["נחית לכולה"], ומכח החזקתו הזאת בכל השדה טען שקנה את חלקו של שותפו, הרי זו חזקה. שהרי לא עשה כמנהג השותפים. ובאופן זה הוא שאמר שמואל: "שותף יש לו חזקה".

אבל, אם אכל רק את חצי השדה לבדו במשך שלש שנים או יותר ["נחית לפלגא"], אין זו חזקה לטעון שחלקו ביניהם, כי כן הוא מנהג השותפים. ^[2]

ואמרי לה להאי גיסא, אמרו שהחילוק הוא לצד האחר, והיינו:

מנהג השותפים הוא, זה אוכל את כל השדה לתקופה ארוכה, וזה אוכל כנגדו לאחריו, ואם אין רוצה האחד להמתין כל כך לאכול את המגיע לו, אז הם עובדים בכל השדה יחד, ומחלקים את הפירות ביניהם, ולכן:

אם "נחית לכולה", אין לו חזקה שהרי כן דרך השותפים, שאחד מהם יאכל את פירות השדה לבדו למשך תקופה ארוכה את כל פירות השדה.

אבל כשאוכל השותף האחד רק את חצי השדה לבדו ["נחית לפלגא"] יש לו חזקה, שאין זה מנהג השותפים, כי אפילו כשהאחד אינו מוכן להמתין, אין הוא עובד ואוכל בחצי שדה, אלא עובדים ואוכלים כאחד את כל השדה. ^[3]

רבינא אמר ליישב את מימרותיו של שמואל שלא יסתרו זו לזו:

הא והא מדברים בכגון דנחית לכולה, וטוען השותף האחד שקנה את חלקו של שותפו. ומכל מקום לא קשיא:

הא דאמר שמואל שותף יש לו חזקה, זה בשדה דאית בה דין חלוקה [יש בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, שהוא השיעור שיכול שותף לכפות חלוקה על חבירו], כי היות ויש בה כדי לזה וכדי לזה, אין דרך שיאכל האחד את כל השדה והשני אחריו, אלא עובד האחד החלק מן השדה, והשותף השני בחלק האחר.

הא דאמר שמואל שותף אין לו חזקה, זה בכגון דלית בה בשדה דין חלוקה. כי היות ואין בה כדי לזה וכדי לזה, כך הוא דרך השותפין, שאוכל זה את כל השדה, והשני אחריו. ^[4]

גופא, אמר שמואל: שותף כיורד ברשות דמי:

ותמהינן: וכי מאי קא משמע לן שמואל בזה, ששותף אין לו חזקה!? אם כן לימא שמואל בהדיא: שותף אין לו חזקה!

אמר תירץ רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

א. אריס העובד בשדהו של בעל הבית, אפילו ירד לשדה רק כשכבר היתה הקמה ראויה לקצור או הענבים ראויות לבצור, הרי זה נוטל במה שעשה כשיעור שנוטלים אריסי העיר, אם חצי, או שליש או רביע, והוא נקרא "נוטל בשבח המגיע לכתפים". ^[5]

ב. היורד לתוך שדה של חבירו ונטעה שלא ברשות, יש חילוק בדינו בין אם היתה השדה עשויה ליטע, לבין שדה שעומדת לזריעה והוא נטעה: אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדים כמה אדם מוכן לשלם עבור נטיעת השדה, וכך ישלם בעל השדה לנוטע, והיינו שהוא נוטל כמנהג אריסי העיר. ^[6]

ואם היתה שדה שאינה עשויה ליטע, שמין ליורד, וידו על התחתונה. שאם היה השבח יתר על היציאה שהוציא היורד בשדה, נוטל הוא את ההוצאה בלבד, ואם היתה ההוצאה יתירה על השבח, נוטל היורד כשיעור השבח בלבד.

שמואל בא לומר ^[7] בדבריו, שני דינים:

א. שנוטל השותף היורד לתוך השדה לעובדה - מפירות חלקו של השותף השני, אף בשבח המגיע לכתפים, ^[8] וכמו אריס שנוטל בשבח המגיע לכתפים. ^[9]

ב. ובשדה ^[10] שאינה עשויה ליטע, כשדה העשויה ליטע.

כלומר, אף שבסתם יורד שלא ברשות יש חילוק בדינו בין אם היתה השדה העשויה ליטע לשדה שאינה עשויה ליטע, מכל מקום, בשותף שירד, נוטל הוא בשדה שאינה עשויה ליטע כמו בשדה העשויה ליטע. והיינו, שבכל אופן הוא נוטל כמנהג אריסי העיר. ^[11]

אמר מר: ומעידין השותפין זה לזה:

הערות

^[1] א. ביאר הרשב"ם: אומן לא תנו, דכל שכן דאין לו חזקה, דהא אין לו חלק כלל דנימא: "מיגו דהיה לו חלק בו, קנה מחבירו את חלקו, אלא ודאי לתקנן ניתן לו. ב. הרשב"ם נטה מפשטות לשון הגמרא בביאור דברי אבוה דשמואל ולוי, ורבינו גרשום מפרש כפשוטו, ראה שם.

^[2] העירו האחרונים על לשון הרשב"ם בזה, שהרי כתב בד"ה אמרי לה להאי גיסא "הא דאמר שמואל שותף יש לו חזקה, דנחית לכולה, דמנהג שותפים ליטול בשותפות פירות כל שנה ושנה, או זה יטול חצי הקרקע וזה החצי, ולשנה הבאה למפרע מה שלקח זה אשתקד יקח זה עכשיו, שכל אחד רוצה ליהנות בכל שנה מחלקו, וזה שהניח להחזיק לחבירו שלש שנים בכל השדה, ודאי מכר לו את חלקו, והלכך הויא חזקה ; ואילו בד"ה והא דאמר שמואל אין לו חזקה דנחית לפלגא, שכן דרך שותפין לאכול זה פלגא ואידך חבריה פלגא שלש שנים או ארבע, ואחר כך אוכלין למפרע בענין זה ארבע שנים אחרות; וזה סותר לדבריו בדיבור הקודם.

^[3] לפי המבואר כאן שלא אמר שמואל בכל אופן שהשותף יש לו חזקה, ויש שותף שאין לו חזקה, אם כן מה שלא שנה שמואל במשנתנו "השותפין" הוא משום דאם כן הוה משמע שאין שותף שיש לו חזקה, והרי יש שותף שיש לו חזקה; אך העירו התוספות: אכתי היה אפשר לשנות במשנתנו "שותף אין לו חזקה", אם כי אין הכוונה לכל השותפין, וכשם שבאריס השנוי במשנתנו שאין לו חזקה, אין הוא מוחלט בכל אופן, ראה שם.

^[4] א. לשון הרשב"ם: דלית בה דין חלוקה, אינה חזקה דהתם מנהג הוא לאכול זה שלש שנים או ארבע שלימות כל השדה, ואחר כך זה, דבשניהם ביחד אינו כדאי, ונראה כוונתו, דבשניהם ביחד על ידי שיעבוד זה חלק וזה חלק, אינו כדאי כיון שבכל חלק אין שיעור הראוי. ב. נחלקו הראשונים לפי שיטת רבינא, כיצד הוא הדין ב"דנחית לפלגא", ראה בזה ב"נמוקי יוסף", ובטור ריש סימן קמט, וברש"ש לקמן נג א.

^[5] כן היא פשטות הבנת דברי הרשב"ם; אך ראה מה שכתבו על זה התוספות.

^[6] כן נקטו התוספות בפשיטות; ומיהו כדי ליישב את פירוש הרשב"ם ממה שהקשו עליו, כתבו לפרש בדעתו לא כן, ויתבאר בהמשך הענין בהערות.

^[7] כלומר, מלבד שבא שמואל ללמדנו שהשותף אין לו חזקה, וכמבואר לעיל, הרי הוא בא ללמד עוד.

^[8] לשון רש"י בבבא מציעא טו ב הוא "קרוב ליקצר, אלא שעדיין צריכים לקרקע", ויש לפרש ש"כתפים" הוא שם האבר, ומנוקד: הכ"ף בשוא, התי"ו בצירי, הפא בפתח והיו"ד בחיריק, ומשום שהכתפים קרובים לראש; ויש לפרש, ש"כתפים" הוא שמם של הנושאים בכתף, והניקוד הוא: הכ"ף בפתח, התי"ו בקמץ והפ"א בחיריק.

^[9] ראה בסוף הערה 11 מה שהובא בשם הר"ן בהבנת דברי הרשב"ם בזה.

^[10] מתוספות משמע, שלפי שיטת הרשב"ם הגירסא היא "ובשדה" ; ובכל אופן מתבאר מדבריהם בהבנת הרשב"ם [הן לפי מה שסברו בתחילה, והן לפי מה שפירשו בסוף את דברי הרשב"ם] ששני דינים נפרדים נאמרו כאן.

^[11] נתבאר על פי מה שנראה מדברי התוספות, שכך הבינו בפשוטו את דברי הרשב"ם. ותמהו התוספות על הרשב"ם: למה הוצרך לומר שהוא נוטל "בשבח המגיע לכתפים", לא היה לו לומר אלא שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע, וממילא כלול בזה שהוא נוטל בשבח המגיע לכתפים, שהרי בשדה העשויה ליטע נוטל אף היורד שלא ברשות כאריס, ואריס נוטל בשבח המגיע לכתפים! ? [כן נראה לכאורה הבנת קושייתם]. ולכן כתבו התוספות, "ויש ליישב פירוש הקונטרס, ונפרש ההיא דהשואל [גבי יורד שלא ברשות בשדה העשויה ליטע, שאומדים לו] "כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ולנוטעה", דלאו היינו כדין אריס, דלאריס נותנין יותר: למחצה ולשליש, כי עוסק בה לתקנה כמה צרכים, אלא הכי פירושו: כמה אדם רוצה ליתן לקבלן ליטע שדה זו ולא ירד בה לאריסות אלא מיד נוטל שכרו, ונוטל יותר משכיר יום, כי שכיר יום אין עליו לתקן אם יתקלקל. והכי קאמר: א. שנוטל בשבח המגיע לכתפים כאריס, שלא יסלקו אותו כמו קבלן כמו שעושין לנוטע שלא ברשות שמסלקין אותו בכך אפילו משדה העשויה ליטע. ב. "ובשדה שאין עשויה ליטע", פירוש: ועוד, שגם בשדה שאין עשויה ליטע נוטל כמו בעשויה ליטע, מה שאין כן בנוטע שלא ברשות. והמהרש"ל הביא מדברי הר"ן, שכתב " פירש הרשב"ם: שאם בשעה שירד בה שותף היה בה שבח המגיע לכתפים, הענבים (ה) עומדים ליבצר והתבואה ליקצר, (ונטל מהן), דנוטל ברשות [נראה שצ"ל: הרי זה נוטל מהן, דנוטע ברשות] נמי נוטל מהן כיון שעדיין צריכים לקרקע, אבל יורד שלא ברשות אינו נוטל מהם כלל מפני שיכול לומר לו " (אינו) [איני] צריך לאריסותך, שהרי עומדים ליתלש", ובשדה שאינה עשויה ליטע ונטעה, נוטל כל השבח [לאו דוקא, אלא שנוטל בשבח כמו אריס] כאילו עשויה ליטע, ואפילו השבח יתר על ההוצאה שהוציא, ובזה יש לו דין יורד ברשות, דאילו יורד שלא ברשות, אם השבח יתר על היציאה אינו נוטל מן השבח אלא כנגד ההוצאה, והכא שותף נוטל כל השבח וכו"'.

א גמרא אבוה [אביו] של שמואל וכן לוי תנו [שנו]: שותף אין לו חזקה, וכל שכן אומן. ואילו שמואל תני [שנה]: אומן אין לו חזקה, אבל שותף יש לו חזקה. ואזדא [והולך] שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל: השותפין מחזיקין, יש להם חזקה זה על זה, ומעידין זה על זה, ונעשים שומרי שכר זה לזה, שלעניינים אלה הם נחשבים כשני אנשים זרים.

רמי ליה [השליך לו, הראה לו סתירה] ר' אבא לרב יהודה במערתא דבי [במערה של בית] רב זכאי, מי [האם] אמר שמואל: שותף יש לו חזקה? והאמר [והרי אמר] שמואל: שותף המשתמש בנכס המשותף כולו כיורד לנכסי חבירו ברשות דמי [נחשב]. לאו למימרא [האם לא התכוון לומר] בכך ששותף אין לו חזקה? ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא דנחית [זה שירד] לכל השדה כולה, הא דנחית לפלגא [זה שירד למחציתה].

ובפירוש דבר זה אמרי לה להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא [יש אומרים אותה לצד זה, ויש אומרים אותה לצד זה], שיש מקום לומר כי שותף שהחזיק שלוש שנים רק מחצית השדה, הרי זו הוכחה שזה הוא חלקו הקנוי רק לו, אבל אם ירד לכולה במשך שלוש שנים — אין לו חזקה, שכך נוהגים שותפים.

ואפשר לומר להיפך, שאם יורד רק למחצית — אינה חזקה. אבל אם מחזיק בכולה שלוש שנים — ראיה היא שכולה שלו היא. רבינא אמר: הא והא דנחית [זה וזה מדובר, כשירד] לכל השדה כולה, ולא קשיא [קשה]: הא [זה] מדובר דאית [שיש] בה בקרקע גודל מספיק שיהיה בה דין חלוקה, ולכן השותף המשתמש בכולה הרי זה נכנס בחלק שהוא ודאי של חבירו, ואם לא מחה בידו — יש לו חזקה. הא דלית [זו שאין] בה דין חלוקה, ולכן גם אם נכנס לכולה, כיון שאין חלקה זו מתחלקת והכל שייך לשניהם, אף אם נכנס לכולה אין זו הוכחה לבעלות, אלא נכנס רק משום השותפות.

ב גופא [דנים לגופו] של הדבר שהזכרנו קודם, אמר שמואל: שותף כיורד ברשות דמי [נחשב]. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך], ששותפות אין לו חזקה? אם כן לימא [שיאמר] במפורש: שותף אין לו חזקה!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לומר שאם עשה דברים מדעת עצמו בשדה השותפות, כגון שנטע וגידל עצי פרי שם שנוטל בשבח המגיע לכתפים גם מחלק חבירו, שכל הגידולים שגידל באדמה זו, אם הגיעו לדרגה שהם בשלים ואפשר לקחת אותם על הכתפיים, מקבל את חלקו בהם. ואינו נדון בשדה זו כמי שירד לשדה שלא ברשות בעל הבית, שידו על התחתונה ואינו מקבל יותר מהוצאותיו. ודין זה חל בשדה שאינה עשויה ליטע במטעים, אלא לזריעה, והוא בכל זאת נטע בה, כמו בשדה העשויה ליטע.

בין דברי שמואל לעיל נזכר כי השותפים מעידין זה לזה, שאם יערער אדם על חלקו של אחד מהם בשדה — יכול השני, בצירוף עד נוסף, להעיד לטובתו, ואינו נחשב כנוגע בעדותו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: Shmuel’s father and Levi taught: A partner does not have the ability to establish the presumption of ownership of property in his possession, and, all the more so, this inability applies to a craftsman as well. But Shmuel teaches: A craftsman does not have the ability to establish the presumption of ownership of property in his possession, but a partner does have the ability to establish the presumption of ownership. The Gemara comments: And Shmuel follows his line of reasoning, as Shmuel says: Partners establish the presumption of ownership with regard to the property of each other, and they testify for each other and become paid bailees of their joint property with regard to each other. In terms of these issues, Shmuel considers partners to be independent parties.

Rabbi Abba raises a contradiction to Rav Yehuda in the case of Rav Zakkai’s house: Did Shmuel actually say that a partner has the ability to establish the presumption of ownership? But doesn’t Shmuel say: A partner is considered as one who enters the field with permission, such as a sharecropper? Isn’t that to say that a partner does not have the ability to establish the presumption of ownership? The Gemara answers: It is not difficult. This is referring to where he enters all of the field, and that is referring to where he enters half of the field.

The Gemara explains: Some say it in this manner and some say it in that manner. On the one hand, it is possible to explain that if he entered half of the field he establishes the presumption of ownership with regard to that half, but if he entered the entire field he is merely acting as a partner. On the other hand, one could explain that entering half of the field does not establish the presumption of ownership at all, while entering the entire field does establish it.

Ravina stated a different resolution to the contradiction: Both this and that are referring to a case where he enters the entire field, and it is not difficult. This is referring to a case where the field is of sufficient area to be subject to the halakha of division. In this case, his being in possession of the other half of the field as well, which belonged to his partner, establishes the presumption of ownership. That is referring to a case where the field is not of sufficient area to be subject to the halakha of division. Since the property will not be divided but will remain co-owned, he is merely possessing it as a partner and does not establish the presumption of ownership.

§ The Gemara addresses the matter itself. Shmuel says: A partner is considered as one who enters the field with permission. What is this teaching us, that there is not the presumption of ownership in the context of partnership? If so, let him say explicitly: A partner does not have the ability to establish the presumption of ownership of property in his possession.

Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: Shmuel’s intent was to state that a partner who proactively works to improve their mutual property collects the enhancement that reaches shoulders, i.e., when the produce that grew due to the efforts of the partner is fully grown and ripened and can be harvested and carried upon one’s shoulders. He is not considered as one who entered another’s field without permission and improved it, who collects only for his expenditures. This is the halakha if he planted trees in a field that is not commonly used for planting trees, just as it is if he planted in a field that is commonly used for planting trees.

The Gemara continues its discussion of Shmuel’s statement: And testify for each other. A partner may join another witness in testifying with regard to the fact that his partner owns a share of their field in order to counter the claim of a one who claims ownership of the field, and his testimony is not disqualified due to being biased.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שותף אין לו חזקה. אע"ג דיכול למימר מן חבירי קניתי חלקי:

וכ"ש אומן. דאיכא למימר כדי לתקן נתנו לו:

מחזיקין זה על זה. שאם האחד תופש חלקו וחלק חבירו ג' שנים החזיק בו:

ומעידין זה על זה. שאם בא אחד וערער על חלק חבירו יכול שותפו להצטרף עם עד אחר ולהעיד עליו דשל אביו היה או אם ערער עליו אדם יכול שותפו להצטרף עם עד אחד ולהעיד עליו שקנאו:

ונעשין שומרי שכר זה לזה. שאם שומר זה מקצת הממון שבשותפותם וזה מקצת ונגנב מבית אחד או אבד אינו כש"ח אלא חייב לשלם משום דש"ש הוא שבשכר ששומר לו חבירו מקצת הממון שומר לו אידך מקצתו:

כיורד ברשות. חבירו לשדהו דמי דהוי כאריס שיורד לרשות חבירו וכיון דחשיב הוא כיורד ברשות חבירו לדעתו (וכו' לדעתו) מכלל דאין לו חזקה:

אמרי לה להאי גיסא הכי שאם ירד לפלגי לאותו חצי שלא הגיע לחלקו יש לו חזקה משום דמצי למימר המחזיק חלקך קניתי ממך וכבר החזקתי בו ואין לך בו כלום ודאי הויא חזקה אבל אי נחת לכולה ואמר כולה מוחזקת בידי אינה חזקה דאמר דמש"ה הניחה זה ברשותו ג' שנים כדי שישתמש בה נמי הוא כנגדו ג' שנים אחרות ומש"ה אינה חזקה דכיורד ברשות הוה. ואמרי לה להאי גיסא הכי האי דנחית לכולה הויא חזקה משום דמצי למימר למערער הואיל שהחזקתי בכולה שני חזקה שלי היא שקניתי חלקך ממך אבל אי נחית לפלגא לא הויא חזקה משום דמצי למימר המערער חלקנו בשוה ובחלקך המגיעך החזקת ובתוך שלי לא תחזיק כלל דמה שירדתי בחלקי ברשותי ירדתי:

הא דאית בה דין חלוקה. ד' אמות לזה וד' אמות לזה ונחית לכולה והחזיק בה ג' שנים חזקתו חזקה משום דמצי למימר ליה חלקך קניתי ממך. אבל אי לית [בה] דין חלוקה והחזיק בה אינה חזקה משום דמצי למימר המערער הואיל דלא הוה דין חלוקה הייתי מתרצה שיהא בידך ג' שנים:

לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים. שאם השביח עד גמר פירי שנוטלו חצי דאי הוה אמר בפירוש אין לו חזקה והיה השותף זורעה היה ידו על התחתונה ולא היה נוטל בחלקו של חבירו כלום אבל השתא דאמר שותף כיורד ברשות דמי הא אתא לאשמעי' דנוטל כאריס דמה אריס נוטל מחצה אפי' בשבח המגיע לכתפים האי נמי נוטל מחצה של חבירו וחלקו משום דהיינו ג' חלקים. איבעית אימא מש"ה תני שותף כיורד ברשות דמי ונוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע מה שדה העשויה ליטע אם יורד בה אדם שלא ברשות וזרעה ותיקנה דנוטל כפי חלקו המגיעו על מחצית השבח האי שותף נמי אם יורד בשדה שאינה עשויה ליטע וזרעה והשביחה נוטל בכל מה שהשביח חלקו וחצי חלק חבירו משא"כ אדם אחר דעלמא שאם יורד שלא ברשות בשדה שאינה עשויה ליטע אם השבח יתר על ההוצאה נוטל את ההוצאה ואם היציאה יתירה על השבח נוטל את השבח דכל שעה ידו על התחתונה הואיל שירד שלא ברשות אבל האי שותף כיורד ברשות דמי וידו על העליונה. ומעידין זה על זה כדאמר לעיל:

ואמאי מעידין הא נוגעין בעדותן הן. משום דאם האחד היה מאבד חלקו היה חוזר זה שאבד והיה נוטל חצי מחלקו של חבירו ולפיכך מסייע לשותפו כדי שלא יפסיד הוא עצמו:

לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה כו'. כבר כתבנו במקומות אחרים (ב"מ טו,א ד"ב שבח) שפירש שבח המגיע לכתפים תבואה העומדת ליקצר וענבים העומדות ליבצר ונוטל בהן כמה שהן שוין לפי חשבון שעדיין הן צריכות לקרקע אבל אם לא הגיעו לכתפים הם צריכין לאריס אחר ושמין לו כי היכי דלא ליפסוד בעל הבית ואינו נוטל כל שבחו.
והרב רבי שמואל ז"ל כתב שנוטל אפילו בשבח המניע לכתפים ומשמע דבפירות שהגיעו לכתפים כשירד בה קאמר של יורד שלא ברשות היה יכול לומר כיון שהניעו לכתפים אינו צריך לאריסותך שהרי עומדין ליתלש אבל ליורד ברשות נוטל כיון שצריכין כלל לקרקע. ויש פירוש אחר בשבח המגיע לכתפים, אבל לא הוסכם מן הראשונים ז"ל.

רבינא אמר הא והא דנחית לכולה. כתב ר"ח ז"ל ואפירושא דידיה סמכינן, ואמרינן הא דנחית לכולה ואית בה דין חלוקה מחזיקין זה בזה בין בכולה בין בחציה, ואי לית בה דין חלוקה כיורד ברשות דמי ולית ליה חזקה, לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. נראה שר"ח ז"ל פירשה לצדדין: נוטל השותף האחד בשבח שהשביח זה בכתפיו ובעמל ידיו, ונוטל זה היורד בה ונטעה בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע, וזה לשון הרב ז"ל: חולק השותף האחר במה שיגע זה והשביח בגופו ובכתפיו בשדה השותפות ואף על פי שהוא לא טרח כלום, וכן אם נטע שדה שאינה עשויה ליטע והוציא הוצאות אין יכול שותפו למחות על ידו ולומר לו לא הייתי רוצה ליטע דהא אינה ראויה ליטע, אלא כשם שנוטל בשבח כן משלם בהוצאה, דקא חשיב כיורד ברשות ליטע אפילו בשדה שאינה עשויה ליטע. עד כאן. ורבי שמעון ז"ל ושאר המפרשים ז"ל לא פירשו כן.

זה שביארנו שהשתף יש לו חזקה בכל שיש בו דין חלוקה ואין בו חזקה במקום שאין בו דין חלוקה אין בזה חלוק בין שירד לכל הקרקע וטען שכל חלקו מכר לו בין שירד לחציה אלא שהחזיק בצד היפה שבו וטען שחלק עמו ועלה בדמיו אלא בכל אחת מטענות אלו בכל שיש שם דין חלוקה החזיק וכל שאין שם דין חלוקה לא החזיק ויש פוסקים שביורד לחציה אף במקום שאין בו דין חלוקה החזיק הדבר מוכיח שחלקו ורוב מפרשים מסכימין לדעת ראשון ומה שאמרו בגמ' הא והא דנחית לכולה פירוש הא והא אע"ג דנחית לכולה וכל שכן שבמקצתה דנין אותה בדין זה וכן הדברים נראין:

זה שביארנו בשתף שכל שיש בו דין חלוקה מחזיקין זה על זה אין דנין ממנו למטלטלין אלא כל שנודע שהוא של שניהם אע"פ שהוא ברשות אחד מהם אינו יוצא מחזקת האחר כמו שביארנו בפרק הבית והעליה:

כבר ביארנו בפרק השואל שהיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה שאם היתה שדה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה ר"ל שאומדין לו כמה אדם רוצה ליתן על שדה זו לנטעה ונוטל מבעל השדה משלם ואם אינו שדה העשויה ליטע כגון שהיא יפה יותר לזרעים או שבעליהם די להם בקרקעות נטועים שמין לו וידו על התחתונה ר"ל שאם שבח יתר נוטל הוצאה ואם הוצאה יתרה נוטל שבח ומ"מ אינו כאריס ליטול חלק בשבח המגיע לכתפים ר"ל בפירות ומ"מ היורד ברשות ר"ל שנתן לו רשות להשתדל בעניני קרקע זה אע"פ שלא פירש לו ליטע אף בשאין עשויה ליטע שמין לו על העליונה ואע"פ שלא היה נותן זה כלום ליטע מ"מ אם שבח יתר נוטל שבח ואם הוצאה יתרה נוטל הוצאה ואם נטל רשות בפרט ליטע נעשה כאריס ליטול חלק בפירות השותף הרי הוא מן הסתם כיורד ברשות אצל חלק חברו ואם הוא שדה שאינה עשויה ליטע דנין לו כשדה העשויה ליטע להיות ידו על העליונה ואם היא שדה העשויה ליטע דנין אותו כאריס ליטול בפירות כאריס דעלמא ויש בענין זה פירושים אחרים וזה הוא הנכון:

גופא אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי מאי קמ"ל דשותף אין לו חזקה. משום דכיורד ברשות חבירו לשם שותפות דמי. ולימא שותף אין לו חזקה. אמר רב נחמן וכו' לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפיים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע פירש דקיימא לן שהיורד לשדה חבירו שלא ברשות ונטעה אם היתה פרה העשויה ליטע שמין לו את ההוצאה וידו על העליונה ואם היתה שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה והכא כיון דכיורד ברשות דמי שמין לו את ההוצאה וידו על העליונה וגם נוטל השבח המגיע לכתפיים עם ההוצאה שכיון שברשות ירד נוטל את ההוצאה וידו על העליונה ואם היה שם שבח שכבר הגיע לכתפיים נוטל גם מן השבח שהשביח בחלק שותפו כמו שנוטל האריס אבל אם לא הגיע לכתפיים אין לו אלא ההוצאה בלבד וידו על העליונה אבל שבח לא לפי שאינו כיורד ברשות לשם אריסות אלא כיורד ברשות לנטיעה וליקח ההוצאה שהוציא בחלקו של שותף הוא וזה הפירוש בשבח המגיע לכתפיים שעדיין לא נתברר אצלינו כהוגן. וזה הפירוש שפירש רבינו חננאל ז"ל אינו נכון אצלנו וזה הוא לשונו דייקינן מדלא אמר שמואל בלשון הזה שותף אין לו חזקה אלא אמר שותף כיורד ברשות דמי שמע מינה חולק השותף האחר עמו אפילו בשבח המגיע לכתפיים כגון ענבים העומדות ליבצר וכיוצא בהן. א"נ חולק השותף האחר במה שיגע זה והשביח בגופה ובכתיפיו בשדה השותפות אע"פ שהוא לא טרח כלום וכן אם נטע שדה שאינה עשויה ליטע והוציא הוצאות אין יכול למחות על ידו ולומר לא הייתי מוציא ליטע שדה שאינה עשויה ליטע:

ומעידין זה לזה וכו' דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו וכו' וקנו מידו. ואי קשיא לך ההיא דאמרינן (בי"נ דף קכ"ח) כל שתחלתו בפסלות וסופו בכשרות פסול כי אמרינן תחלתו בפסלות ואע"ג דסופו בכשרות פסול היכא דהאי פסלות אתיא מחמת קריבות או פסלות גזלן ומאי דדמי ליה דהויא ליה פסלות בגופיה דסהדא אבל היכא דלית ביה בסהדא פסלות לא מחמת קריבות ולא מחמת גזלנות אלא מחמת דקא מטי ליה הנאה מסהדותיה הוא דלא מקבלינן ליה לסהדותיה כי מדחיא לה ההוא מיניה מקבלינן ליה לסהדותיה וטעמא דמילתא דשניא דא מדא משום דמאן דמטי ליה הנאה מסהדותיה לאו בר עדות ניהו בההיא מילתא כלל דהא ודאי לא מסהיד איניש לנפשיה וליכא עליה שם עד כלל דהא על פי שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא אלמא אינש לגבי נפשיה ליכא עליה שם עד כלל כי היכי דתיהוי תחילתו בפסלות והשתא דסליק נפשיה הוי עיקר העדות תחלתו וסופו בכשרות מיקרי אבל לגבי פיסול קריבות או דגזלנות כיון דגופא אחרינא הוא דלא חזי לאסהודי עד פסול מיקרי הלכך אע"ג דמידחי ההיא קריבות או ההוא גזלנות תחלתו בפסלות הוי ולא הוי כלום סהדותיה:

קכו. שמואל תני אומן אין לו חזקה אבל שותף יש לו חזקה. ודוקא דאית בה דין חלוקה וקא נחית לה לכולה כדמוקים לה לקמן. וקי"ל כוותיה, דהא רבינא דהוא בתרא טרח לקמן לתרוצי מימריה:

קכז. ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה לזה ונעשין שומרי שכר זה לזה. מחזיקין זה על זה, כדאמרן. ומעידין זה לזה, במידי דמסתלק מיניה וקנו מידו. והוא דקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה. והוא דהוי תחלתו וסופו בכשרות כדבעינן למימר קמן (מג,א סי' קל). ונעשין שומרי שכר זה לזה, היכא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר (כדלקמן בבא בתרא מג,ב):

קכח. רמי ליה רבא לרב יהודה במערתא דבי בר זכאי מי אמר שמואל שותף יש לו חזקה והא אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי למימרא דאין לו חזקה. ואסקיה רבינא הא והא דנחית לכולה ולא קשיא הא דאית בה דין חלוקה. יש לו חזקה, דכיון דאית בה דין חלוקה איבעי ליה לשותפיה למפלג בהדיה, ומדלא פליג בהדיה וקא שביק ליה לכולה ש"מ מיגר אגרה לכולה מיניה. והא דלית בה דין חלוקה. אין לו חזקה, דיכיל למימר האי דלא פליגנא בהדיה משום דאין בה [דין] חלוקה הוא, והאי דשבקתיה למיכלה שני חזקה אדעתא דאוכלה אנא נמי שני חזקה אחרניאתא. והיכא דנחית לפלגא, אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא. מיהו כיון דאוקמינהי רבינא לתרויהי בדנחית לכולה, ומשמע דכי אית בה דין חלוקה ונחית לכולה הויא חזקה משום דשבקיה למיחת לכולה, מכלל דכי נחית לפלגא אע"ג דאית בה דין חלוקה נמי לא הויא חזקה ואפילו לפלגא, דאי לכולה מי איכא למאן דאמר דהויא חזקה:

קכט. גופא אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי אילימא דאין לו חזקה לימא שותף אין לו חזקה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. כלומר הא קמ"ל נמי שנוטל בשבח המגיע לכתפים, והם ענבים שהגיעו להבצר ולהנטל על הכתף, דאע"ג דגבי היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות שיימינן ליה שבחיה ומסלקינן ליה ולא שקיל חולקא בפירי, אי הוי שותפא בגופה דארעא הוה ליה כיורד ברשות ונוטל חלק כחלק חבירו אפילו בענבים שהגיעו להבצר ולהנטל על הכתף, כדין שתל היורד ברשות לשדה חבירו ונטעה על מנת לעבוד את השדה בכל שנה וליטול מחצה בפירות, כדאמרינן בפרק המקבל (ב"מ קט,ב) באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא תולתא, ואמרינן נמי (שם) קופא סביא פלגא כדפרישנא התם. וכן דינו של שותף היורד לשדה של שותפות ונטעה שלא ברשות ליטול בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע, דאע"ג דגבי היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות קא מפליג בפרק המקבל (שם קא,א) בין שדה העשויה ליטע לשאינה עשויה ליטע, הכא גבי שותף ליכא לפלוגי, אלא אידי ואידי כשדה העשויה ליטע דיינינן ליה. ולאו למימרא דדיינינן ליה כיורד שלא ברשות לשדה העשויה ליטע, כדאמרינן התם אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה, דהא אמרינן הכא דכיורד ברשות דמי, אלא הכי קאמרינן, דלא תימא האי דחשבינן ליה כיורד ברשות דוקא בשדה העשויה ליטע אבל שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע חשבינן ליה למימרא דכיורד ברשות דמי.

ואגב אורחין שמעינן נמי מינה דהיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אינו נוטל בשבח המגיע לכתפים, אלא שמינן ליה שבחיה לפום מאי דאשבח בגוה, ולית ליה זכותא בגופה דארעא, וכי אשבח ארעא בתר הכי ממילא ברשותא דמארה הוא דשבחא. ודוקא היכא דלא פלחה לארעא בתר נטיעתא עד דאפיק פירי, דא"כ שיימינן ליה שבח עבודה, בשדה העשויה ליטע כדינה ובשדה שאינה עשויה ליטע כדינה, דאע"ג דהשתא ודאי נטועה ועומדת, כיון דאכתי לא גלי מארה אדעתיה דניחא ליה בגויהו דהני נטיעות, אכתי כולה מילתא כשדה שאינה עשויה ליטע שיימינן לה:

(לג) הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחו' כתב ר' יצחק זצוק"ל אינהו לא אמור אלא מדאורייתא. אבל מדרבנן גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין דהא מתני' היא ע"י עדים גוב' מנכסים בני חורין ונפלאתי מאוד על דבריו אטו מתני' מיתמי קתני לעולם אינה גובה אלא מני' אבל מיתמי לא:

(לד) אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שתים. קשיא לי טובא דמהכא מוכח דמחזיקין בנכסי קטן ואינו יכול לומר כשיגדיל מפני שהייתי קטן ולא הייתי יודע בעניני אבא לא מחיתי והכי משמע נמי ממתני' דלקמן דתני האפוטרופסין אין להן חזקה דמשמע דוקא אפוטרופסין אין להם חזקה בנכסי היתומים משום דידיעה מילת' דבאפוטר' אתי לידי' הא אחר דלא ידיע מילתא דבאפוטרופסי אתי לידי' אית לי' חזקה בנכסי יתומים. ובפ' המפקיד אמרי' ש"מ מדרב הונא דאמר אין מורידין קרוב בנכסי קטן דמשמע הא רחוק מורידין. אין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל והכא היכי אמרין דמחזיקין ואין לחלק ולומר דוקא בשהתחיל להחזיק בעודו קטן לא הויא חזקה אבל אם התחיל להחזיק בפני האב וגמר בחיי הבן הויא חזקה שאין טעם לדברים הללו. שהאב לא הי' למחות מפני שלא החזיק שלש שנים בפניו והבן מפני שלא ידע א"כ למה תהי' חזקה ונראה לי לתרץ דלעולם אין מחזיקין בנכסי קטן. והאי דאמרי' הכא בפני הבן שתים כגון שהי' הבן גדול ואע"ג דאמרי' בפ' שבועות הדיינין ובפ"ב דכתובות כל גדול במילי דאביו קטן הוא. הנ"מ בטענת דעלמא כגון שטעון מנה לאבא בידך אבל שהניח לו אביו יודע הוא יפה כיון שהוא גדול שא"כ אין לך חזקה בעולם שסת' הקרקעו' ירושה הן לו ולא מקנת כספו. ומתני' דתני האפוטרופסין דמשמע הא אחר יש לו חזקה עלה בדעתי דל"ג לי' דבגמרא לא מפרש בה מידי והוה ליה לתלמודא למיהוי עלה פשיטא כדדיק בכולהו וכדשני נמי לא מפרשי לה. אלא משום דכתוב בכולהו סיפרי אית לן לפרושי דלאו בניכסי יתומים קאמר אלא כגון שהלך ראובן למדינת הים ומינה שמעון אפיטרופא על כל נכסיו דהאי נמי מיקרי אפיטרופוס כדתנן בנדרים האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי מיכן ועד שאבא ממקום פלוני הפר לה כו' ואי קשיא אמאי מידחקי' למשמע מרב הונא דאין מחזיקין בנכסי קטן אטו לא ידעי' מכמה מתני' ומכמה מתניית' דמוקמי' אפיטרופא ליתמי ואי אמרת ההוא אפיטרופוס איכא לאוקמי כגון שמינהו אבי יתומים אבל בית דין לא שמענו שמורידין אפורטרופא על היתומים אי לאו רב הונא דשמעי' לה מיני'. והא תנן בגיטין. אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע. מינוהו בית דין לא ישבע. תשובה אי לאו רב הונא הוה אמרי' דמורידין אפוטרופוס על היתומים בין קרוב בין רחוק ולא חיישי' שמא יחזיק מפני שהדבר ידוע שבאפוטרופסית באו לידו ולא חיישי' שמא ישכח הדבר ולעולם מחזיקין בנכסי קטן אבל השתא דאמר רב הונא דאין מורידין קרוב דחיישי' שמא ישכח הדבר. ויחזיק בהן מחמת ירושה. ולרחוק לא חייש ש"מ דאין מחזיקין בנכסי קטן ואע"פ שאין ידוע שבאפטרופסו' באו לידו:

(לה) כי תניא ההיא במוכר שדותיו סתם. מה שכתבתי במה"ק שאם הי' רוצה הי' מתרץ לו כי תניא ההוא בלוקח בלא שטר דלית לי' קלא אינו נראה לי דשאני דין לוקח דיהיב זוזי מבעל הקרקע דודאי גבי בעל הקרקע אמרי' וכולן בשטר אבל בעדים לא מפני שהוא בעל הקרקע והוא בוטח על שלו וסומך בלבו שבכל שעה שארצה אתבענו בדין ויתנו לי הקרקע והפירות ואינו חוקר אצל ב"א שאכלו שדותיו הילכך בשטר דאית לי' קלא הויא חזקה ובעדים לא. אבל לוקח דיהיב זוזי דרכו לחקור כדאמר רב במוכר שדהו בעדים. והאי נמי לוקח הוא והילכך אם בעל הקרקע מכרו בעדים אין לך מחאה גדולה מזו והי' לו לחקור ולידע ולהיזהר בשטרו ואם לא חקר איהו הוא דאפסיד אנפשי':

(לו) ע"ב פיסקא אבוה דשמואל תני שותף אין לו חזקה וכ"ש אומן. פי' שותף דלא הוה שייך בפלגא והשתא מחזיק בכולי' אמרי' דלא הויא חזקה משום דהוה שייך בפלגא. אומן דשייך בכולי' דהא כל הכלי נתנו לו לתקנו ולא כ"ש דלא הויא חזקה כיון שבאומנו' בא לידו:

(לז) השותפין כו' לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשוי' ליטע כשדה העשוי' ליטע. פי' להכי קרי לי' כיורד ברשות שאילו הי' כיורד שלא ברשות אע"פ שהיא שדה העשוי' ליטע אין לו חלק בפירות אלא אומר כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ואי אמר נוטע נמתין עד שיגמר הפרי ונחלוק הפירות אין בעל השדה שומע לו אלא נותן לו כפי מה שהי' נותן לשאר פועלין ומסלקו. והכא שקול מיני' פלגא בפרי ואינו יכול לסלקו בדמים דהו"ל כדין אריס שיורד ברשות וחולק עמו בפירות. והפירות הגמורין הוא קורא שבח המגיע לכתפים ועוד לכך קורא אותו כיורד ברשות כדי שלא לחלק בין שדה שאינה עשוי' ליטע לשדה העשוי' ליטע. שהיורד ברשות דינו שוה בכל שדה בין עשוי' ליטע בין אין עשוי' ליטע לחלוק עמו הפירות כיון שברשות הורידו:

(לח) השותפין מחזיקין זה לזה. פי' כשני נכריים חשבי' להו והילכך מחזיקין זה על זה. ומעידין זע"ז פי' באותה עדות מיירי שמגיע הנאה לו ולחבירו. כגון שיצא עלי' ערער כי ממנה נגזלה או מכרתם אותה לי ומביא עדים בדבר וראובן השותף מעיד הוא ואחד על אותם העדים כי הם גזלנין ופסולין לעדות ומבטל עדותם. וקאמר שמואל דאע"ג דלעצמו אינו נאמן על חבירו נאמן והוא מפסיד חלקו בעדותם וחברו אינו מפסיד דלגבי חבירו הן פסולין. דלגבי דידי' הן כשרין שלא כל הימנו לפוסלם ואקשי' לי' ואמאי נוגעין בעדותן הן אע"ג דלגבי קרוב פלגי סהדותא ואמרי' אע"ג דלגבי קרוב לא מהימנינן לגבי רחוק מהימן לגבי דידי' דהוא נוגע בעדות ומכוון להנאתו כי היכי דלדידי' לא מהימנינן לי' לחברי' נמי לא מהימני' דכל מאי דמסהיד להנאתו מכוין. כגון שמעון אחיו של ראובן שקנה שדה בשותפות עם לוי אינש דעלמא ובא יהודא ומערער ומביא שני עדים ששמעון ולוי מכרו לו זה השדה ובא ראובן ואחר והעידו על עדי יהודא כי הם גזלנים ועדותן בטלה על שמעון אחיו אינו נאמן להעיד ומקבלין עדי' אבל על לוי נאמן ופלגי' סהדותי' דלראובן ומהימנינן לי' על לוי אע"ג דלא מהימנינן לי' על שמעון הת' משו' דל' הוי נוגע של' יקרא נוג' אלא כשמתכוין להנאתו אבל בעבור קרובו גזירת מלך היא שלא נאמיננו ואנו מאמינין אותו על הרחו' אבל כשמעי' על עצמו ועל אחר כמו שלעצמו אינו נאמן גם על האחר אינו נאמן שכל מה שאמ' מפני שמתכוין להנאתו ואין אנו מאמינין אותו אף על הרחוק ודוקא כשמגיע לו הנאה אינו נאמן. שיצא הערער על כל השדה אבל אם המערער אומר כי שמעון שותפו מכר לו חלקו או בעל חובו יבא לטרוף חלקו בחובו ומעיד ראובן לפסול עדיו נאמן הוא שכיון שאינו נפסד הוא בערעורו של זה לא הוי נוגע ולא אמרי' כיון דשותפי' הוה דילמא שום דינא אית לי' עילוי' ומש"ה בעי דתיקום ארעא קמי' דליגבי מינה דלכולי האי לא חיישי'. ונעשין שומרי שכר זה לזה כשני נכרין דעלמא דאמרי חד לחברי' שמור לי היום ואני אשמור לך למחר ולא אמרי' כיון דשותפות נינהו אגב דינטר דידי' נטר נמי דחברי' ואין דעתו בעבור שכר שאף אם לא ישמור חבירו למחר הוא ישמור מפני שיש לו חלק בו ונמצא שאין שמירתו בשכר אלא בנדיבות לב כשומר חנם ולא יתחייב בגנבה ואבידה קמ"ל:

אבוה דשמואל ולוי תנו שותף אין לו חזקה. פירוש שאף על פי שאין לו לירד אלא לחציה בלבד והא חזינן דקא נחית לכולה אפילו הכי כיון דאית ליה בה פלגא לא הויא ליה חזקה בכולה דאיכא למימר כיון דאית ליה בה פלגא לא קפיד עליה חבריה ושבקיה למיחת לכולה ושקיל בכל שתא פירי דפלגא דיליה וכל שכן אומן שאין לו חזקה שהרי יש לו דרך להיות הכלי כולו בידו ולא מצי אומן למימר ליה אי לאו דזבינתה מינך מאי בעי גבאי. שמואל תני אומן הוא דאין לו חזקה לפי שיכול בעל הכלי לומר לו לתקנו נתתיו לך אבל שותף יש לו חזקה לפי שיכול לומר לו כיון שאין לי בה אלא חציה למה הנחת אותי שארד לכולה אלא שלקחתיה ממך שמואל לטעמיה דאמר שמואל השותפים מחזיקים זה על זה. ואקשינן ומי אמר שמואל שותף אין לו חזקה והאמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי וכיון דכיורד ברשות דמי אמאי מחזיק והא אמרת כי דרכו של שותף לירד בחלקו של חברו וכיורד ברשות דמי. לא קשיא הא דנחית לכולה הא דנחית לפלגא. אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא. אמרי לה להאי גיסא הא דנחית לכולה מחזיק דאמרי ליה להאיך אמאי שבקתיה למיחת לפלגא דידך אלא משום דזביני זבנתיה ניהליה ואי משום דהוה שותפך הוא דשבקתיה למיחת לפלגא דידך איבעי לך למחולי הא דנחית לפלגא לא מחזיק ביה ולא מצי אמר ליה כבר פלגינא בהדך ושקילנא ליה להאי חולקא דבידי בחולקאי ואחזיקנא ביה משום דאמר ליה חבריה אכתי לא פליגא ולא אתברר חולקא דידי מחולקא דידך והאי דאכלת את הך חולקא משום דאכילנא אנא נמי חולקאי חולקא אחרינא וקמה לה אכילה כנגד אכילה אבל חולקאי דארעא אכתי לא ברירנא להו ואכתי שותפי אנן בהו. ואמרי לה להאי גיסא הא דנחית לפלגא מצי אמר ליה מדשקלת את פלגא ושקילנא אנא פלגא שמע מינה דקפדינן אהדדי הילכך האי דשקילנא אנא להאי פלגא ושקילת את להך אינך פלגא בתר דפלגינא להו לחולקי ודקדיקנא להו לחושבנא ואתברר כל חולקא מינייהו ושקילנא אנא האי חולקא ואחזיקנא ביה ושקלת את האי חולקא ולא מצי האיך למימר אכתי לא פלגינא בהדך ולא אתברר חולקי מחולקך אבל אי נחית לכולה מצי אמר ליה האי דנחתת לכולה לאו משום דזבנת ליה מינאי היא אלא משום דלא קפידנא אהדדי ולא הויא ליה חזקה. רבינא אמר הא והא דנחית לכולה ולא קשיא הא דאית בה דין חלוקה הא דלית בה דין חלוקה היכא דאית בה דין חלוקה אית ליה חזקה דמדהוה ליה למפלג בהדיה ושבקיה למיחת בכולה שמע מינה זבוני זבבה ניהליה ואחזיק בה והא דלית בה דין חלוקה לית ליה חזקה דמצי אמר האי דלא פלגינא בהדיה משום דלית בה דין חלוקה ולהכי שבקתיה למיחת בכולה ובכל שתא ושתא הוה שקילנא מיניה פלגי פירי ומשום הכי לית ליה חזקה עד דמפיק שטרא או ראיה דזבנה מינה. עד כאן לשון הר"י ן' מיגש ז"ל.

שותף כיורד ברשות דמי לאו למימרא דאין לו חזקה. ואם תאמר מנא לן דילמא בשאר אריסי קאמר שיש להם חזקה ולא באריסי בתי אבות ולפי הספרים דגרסי למימרא ולא גרסי לאו למימרא ניחא דסלקא דעתך דמילתא דשמואל לא אתמר אלא לענין זה ולא אצטריך לאשמועינן אלא חזקה ומשום חזקה נקט כיורד ברשות ומדמה שותף לאריסי בתי אבות. תוספות הרא"ש ז"ל.
לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע נראה שרבינו חננאל ז"ל פירש לצדדין נוטל השותף האחד בשבח שהשביח זה בכתפיו ובעמל ידיו ונוטל זה היורד בה בשדה שאינה עשויה ליטע. וזה לשון הרב ז"ל: חולק השותף האחר במה שיגע זה והשביח בגופו ובכתפיו בשדה השותפות ואף על פי שהוא לא טרח כלום. וכן אם נטע שדה שאינה עשויה ליטע והוציא הוצאות אין יכול שותפו למחות על ידו ולומר לא הייתי רוצה ליטע דהא אינה ראויה ליטע אלא כשם שנוטל בשבח כן משלם בהוצאה דקא חשיב כיורד ברשות ליטע אפילו בשדה שאינה עשויה ליטע. עד כאן. ור"ש ושאר המפרשים ז"ל לא פירשו כן. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון תוספות שאנץ בפרק קמא דמציעא: ומכל מקום קשה דבכל הספרים גרסינן ובשדה כו'. ככתוב כאן בתוספות. ושני הלשונות שפירשתי פירש שם רבינו חננאל ז"ל כמו כן ודקדק ליישב הא דאצטריך למימר תרווייהו דחד קאי לאותו שירד בשדה אחר וחד קאי לחברו שלא ירד ולא טרח בו וזה לשונו: מדלא קאמר שמואל אין לו חזקה אלא אמר שותף כיורד ברשות דמי שמע מינה שחולק השותף היורד עמו אפילו בשבח המגיע לכתפים כמו הענבים העומדות ליבצר וכיוצא בזה דאמר חולק השותף היורד עמו במה שיגע זה והשביח בגופו וגם בכתפו בשדה השותפות אף על פי שהוא לא טרח כלום ואם נטע שדה שאינה עשויה ליטע והוציא הוצאות אין יכול שותפו למחות שלא לומר לו לא הייתי רוצה ליטע דהא אינה עשויה ליטע אלא שנוטל בשבת בו משום יציאה דחשיב כיורד ברשות ליטע אף על פי שאינה עשויה ליטע. עד כאן לשונו. ואין לדקדק שיסבור כפירוש רש"י דשמעתין ממה שפירש כמו בשבח ענבים העומדות ליבצר המגיע לכתפים דלא פירש בו משום דלא צריכי לארעא אלא מטעם אחר מפרש למה קורא אותם מגיע לכתפים אפילו הם פגים או בוסר לפי שסופן ליבצר כשיתבשלו אז ישאם בכתפיו. עד כאן.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: גופא אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי מאי קמשמע לן דשותף אין לו חזקה משום דכיורד ברשות חברו לשם שותפות דמי ולימא שותף אין לו חזקה. אלא אמר רב נחמן הא קמשמע לן שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. פירוש קיימא לן היורד לשדה של חברו שלא ברשות ונטעה אם היתה שדה העשויה ליטע שמין לו את ההוצאה וידו על העליונה ואם היתה שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה והכא כיון דכיורד ברשות דמי שמין לו ההוצאה וידו על העליונה וגם נוטל בשבח המגיע לכתפים עם ההוצאה שכיון שברשות ירד נוטל ההוצאה וידו על העליונה ואם היה שם שבח שכבר הגיע לכתפים נוטל גם מן השבח שהשביח בחלק שותפו כמו שנוטל האריס אבל אם לא הגיע לכתפים אין לו אלא הוצאה וידו על העליונה אבל שבח לא לפי שאינו כיורד ברשות לשום אריסות אלא כיורד ברשות לנטעה וליקח ההוצאה שהוציא בחלקו של שותפות הוא וזה הפירוש בשבח המגיע לכתפים עדיין לא נתברר אצלנו כהוגן וגם הפירוש שפירשה רבינו חננאל ז"ל אינו נכון אצלנו. ע"כ.

הא דאקשינן מעידים זה על זה אמאי נוגעים בעדותם הן. קשיא לי לשון נוגעים בעדותם דקאמר דהכא בעלי דבר הן ומעיד לעצמו הוא ולא נוגע בעדות. ויש לי לומר דאורחא דתלמודא הוא דמרגיש בתירוץ שיכול לתרץ המתרץ דהיינו שמסתלק ממנה ונותנה לחברו ולפיכך מקשה ואזיל בלשון נוגע בעדות וכשמקשה לבסוף והלא מעמידה בפני בעל חובו כן נראה לי. הכא במאי עסקינן דכתב לה דין ודברים אין לי על שדה זו. והוה מצי למימר כגון שנתנה לו במתנה ממש אלא להגדיל תורה ולהאדיר ולאשמועינן דאפילו בכותב לו דין ודברים אין לי על שדה זו אי קנו מידו קנה דלא מדין ודברים קנו אלא מגופה של קרקע קנו מידו וכדמפרש בהדיא בריש פרק הכותב. הרשב"א ז"ל.

בד"ה שותף כיורד כו' וא"ת מנ"ל ודלמא כו' וכ"ת דמשמע כו' דלמא כשאר אריסי קאמר שיש כו' עכ"ל ובפשיטות לא קשיא להו דאימא שותף כיורד ברשות ויש לו חזקה כמו שאר אריסי קאמר דמהיכא פסיקא ליה בשאר אריסי דיש להן חזקה דתלה בהן שותף אבל אי אין לשותף חזקה שפיר תלה ליה באריס דקתני במתניתין דאין לו חזקה אבל הא קשיא להו דאימא דעיקר מלתא הכא לאשמועינן בשותף שבח מגיע לכתפים כמו באריס אבל בשאר דברים דהיינו לענין חזקה לא נחית לאשמועינן ומיהו גם בזה הוא שוה לאריסי שאינן בתי אבות ודו"ק:

בד"ה שבח המגיע כו' וע"ק לר"ת כו' הל"ל כגון פירות הבאות מאליהן כו' עכ"ל ממה שכתבו שם בשם רשב"א דאין תימה לפי' רש"י כו' אמאי חשיב להו בנכסים כו' הלא גם להן יש פירות כו' משמע דלפר"ת לא קשיא להו מידי דפשיטא דאיכא למימר דקושטא הוא דלא חשיב להו בנכסים שנפלו לו ממקום אחר ואם כן מאי קשיא להו הכא דהל"ל כגון פירות הבאות מאליהם כיון דבפירות פשיטא להו לפר"ת דלא הוו כנכסים שנפלו לו ממקום אחר ויש ליישב דבעיקר קושייתם הכא לפר"ת סמכו עצמם לפי מה שהוכיח רשב"א לקמן דאי בדיקלא ואלים כו' חשיב כנכסים שנפלו לו ממקום אחר מכ"ש בפירות דאית לן לאחשבינהו כנפלו לו ממקום אחר וא"כ למאי דמבעיא לן לפר"ת בדיקלא ואלים כו' ה"ל למבעי הכי בפירות ודו"ק:

תוס' ד"ה אבל שותף יש לו חזקה וכו' וא"ת א"כ ליתני במתני' שותף וכו'. התוס' לא ס"ל כסברת ר"ג שכתב הרשב"ם בשמו אלא דס"ל דגם לפי המסקנא לא תני שמואל שותף אלא אומן ולכך הקשו כיון דגם לפי המסקנא אפילו לשמואל יש ענין לשותף דאין לו חזקה ואם כן גם לשמואל ליתני במתניתין שותף אין לו חזקה ואע"ג שאינו בכל ענין שיש גם כן ענין שותף שיש לו חזקה אעפ"כ ה"ל למיתני שותף אין לו חזקה בשביל ההוא ענין שאין לו חזקה כמו שתני אריס וכו' ויש לחלק ר"ל שיש לחלק בין אריס ובין שותף ר"ל דבשלמא אריס דקתני משום דמצינו בו ענין שלם דאין לו חזקה כמו אריס בתי אבות ולכן תני לה במתני' אע"ג דיש בו ענין ג"כ דיש לו חזקה כגון שאר אריסים אבל שותף הוא הכל ענין אחד ופעמים שיש לו חזקה ופעמים שאין לו חזקה דיש בו חילוק בין היכי דנחית לכולה ובין היכי דנחית לפלגא וגם חילוק זה בעצמו אמרי לה להאי ניסא ואמרי לה להאי ניסא ולרב אשי אפילו בנחית לכולה יש בו חילוק בין היכא דיש בו דין חלוקה ובין היכא דאין בו דין חלוקה וכיון דיש בו כמה חלוקי דינים לא תני ליה במתניתין משום דאיכא למטעי ביה:

ד"ה שותף כיורד ברשות וכו' דלמא לענין שנוטל בשבח המגיע לכתפים וכו'. ר"ל דמסתמא גם המקשה הזה לא נעלם ממנו הקושיא שקשיא על דברי שמואל לימא שותף אין לו חזקה וע"כ צריך לשנויי דקמ"ל שנוטל בשבח המגיע לכתפים וכו' כדלקמן ואם כן קשה מאי מקשה לאו למימרא דשותף אין לו חזקה מנ"ל הא דלמא הא דקאמר שמואל שותף כיורד ברשות לאו למימרא דשותף אין לו חזקה אלא הא לחוד אתא לאשמועינן שנוטל בשבח המגיע לכתפים וכ"ת דמשמע ליה דבכל ענין מדמה ליה לאריס ר"ל דמשמע למקשה כיון שאמר שמואל שותף כיורד ברשות כלו' דינו כדין אריס משמע ליה בכל דיני אריס בין לענין חזקה בין לענין שבה המגיע לכתפים דאל"כ היה הלשון דחוק שיאמר שמואל שותף הוי כאריס ולא יהא דומה לו ממש דאריס אין לו חזקה ושותף יש לו חזקה אלא ודאי גם לשותף אין לו חזקה זה אינו דיוק דדלמא שמואל יש לו חזקה ס"ל ושמואל לא איירי באריס בתי אבות אלא בשאר אריסי וכשאמר שותף כיורד ברשות דהיינו כאריס לא אתי לאשמועינן דין חזקה אלא שנוטל בשבח המגיע לכתפים ואין הלשון שאמר כיורד ברשות דחוק שהרי דומה ממש לשאר אריסי הן בחזקה הן בשבח המגיע לכתפים דשאר אריסי נמי יש להם חזקה ולפי דרך זה יתורץ מה שמקשין העולם דלמה להו להתוס' להקשות מתחלה דלמא לענין שבח המגיע לכתפים איירי ולבסוף פריך דלמא בשאר אריסי קאמר ר"ל להקשות בקצרה הקושיא השניה דמנ"ל להמקשה למיפרך משמואל דאמר שותף כיורד ברשות דמי לאו למימרא דשותף אין לו חזקה דלמא אדרבה שמואל איירי בשאר אריסי דיש להם הזקה ואתא לאשמועינן דשותף הוי כיורד ברשות דהיינו שאר אריסים ויש לו חזקה אבל לפי הדרך שכתבנו לא קשיא מידי משום דאי לא אתא שמואל לאשמועינן שום דין אחר כ"א דין חזקה ע"כ צריכין אנו לומר שאיירי באריס בתי אבות ואתא לאשמועינן דכמו שאריס בתי אבות אין לו חזקה כדתנן במתני' אריסין אין להם חזקה דמוקמינן לה באריס בתי אבות ה"נ שותף אבל ליכא למימר דאיירי בשאר אריסי ואתא לאשמועינן דשותף יש לו חזקה כמו אריס דא"כ תלי שותף בדלא תניא דאריס גופיה לא תנן בשום מתני' דיש לו חזקה ולכך מקשו התוס' מתחלה דדלמא שמואל לא אתי לאשמועינן מדין חזקה כלל אלא אתא לאשמועינן שנוטל בשבח המגיע לכתפים וכ"ת מ"מ משמע ליה למקשה מינה נמי דאין לו חזקה דאל"כ היה לשונו דשמואל דחוק דאמר שותף כיורד ברשות דמי ולא יהיה דומה לו ממש וע"ז מקשה דדלמא איירי בשאר אריסים דיש להם חזקה ואם כן הוה דומה לו ממש אבל מ"מ שמואל לא אתא לאשמועינן דרך חזקה אלא דין שנוטל בשבח המגיע לכתפים דיש לו חזקה לא שמעינן מאריס משום דאריס גופיה לא תנן דיש לו חזקה ודו"ק נ"ל:

ד"ה שבח המגיע לכתפים וכו' ולאו פירכא היא וכו' אלא כלומר כל דבר שסופו ליתלש כגון פגין או בוסר וכו'. אבל יש לדקדק הא הכא בשמעתין דקאמר שנוטל בשבח המגיע לכתפים וכו' פשוט הוא שהשותף נוטל כדין אריס אפי' בפירות גמורים העומדים ליבצר א"כ ש"מ דאפי' פירות גמורים מקרו שבח המגיע לכתפים ונראה דכל פירות מקרו שבח המגיע לכתפים ר"ל שהוא שבח הראוי לשאת אותו מן השדה בכתף אבל מ"מ אין ענינם שוה בכ"מ אלא הכל לפי הענין בפ"ק (דב"ק) [דב"מ] דאיירי בב"ח דלא גבי מטלטלים דלוקח הוי פי' שבח המגיע לכתפים פירות שעדיין צריכין לקרקע ואין עומדין עדיין ליבצר כגון פגין או בוסר ובשמעתין דאיירי בשותף דנוטל בשבח כאריס הוי פירושו שבח המגיע לכתפים אפילו פירות גמורים העומדים ליבצר וק"ל:

בא"ד ולרב אלחנן נראה וכו' אלא משמע דשבח מגיע לכתפים נמי הוי נכסים ששיבחו מאליהם. ר"ל והכי הוי שיטת בעייתו דרבא שבח ששבחו נכסים מאליהן מהו ובאיזה מאליהן קמיבעיא להו בשבח הבא מאליהן כגון שבח המגיע לכתפים ר"ל שראוי לשאת מן השדה בכתף דהיינו פירות אותו מאליהן לא קמיבעיא לי כי מבעיא לי שבח הבא מאליהן שאינו ראוי לשאת בכתף כנון דיקלא ואלים וכו':

בא"ד ואומר רשב"א דאין תימה לפירוש רש"י כו' אמאי חשיב להו וכו' הלא גם להם יש פירות בארצם וכו'. נראה דהוי כאילו הן ב' תמיהות אחד דאמאי חשיב לפירות כמו נכסים שנפלו ממקום אחר הלא הן באים מאליהן מהקרקע כן נראה מדברי הישוב שמיישב התמיהה דהא מיבעיא ליה בדיקלא ואלים כ"ש פירות דאית לאחשבינהו טפי וכו' כדמוכח גבי בכור דפליגי רבי ורבנן וכו' ומסיים ומצינו למימר שפיר שיטלו אחיו בפירות וכו' וק"ל. אלא שמה דקאמר ואע"פ שגם אחיו לקחו נגדם (חסר):

בא"ד אבל לפר"ת א"ש דה"פ שנוטל דוקא בשבח המגיע לכתפים וכו'. מקשין העולם הא לפירוש רש"י נמי יש ליישב סוגיא דהכא מפ' יש נוחלין שהביאו התוס' לעיל משמע דפירות חשובים טפי שבח הבא מעלמא יותר מדיקלא ואלים וכו' דדקלא ואלים הוי שבח הכא מאליו ממש וא"כ יש לישב סוגיא דהכא דה"ק שנוטל דוקא בשבח המגיע לכתפים דהיינו פירות כפירוש הקונטרס בזה נוטל דוקא בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע כדין אריס אבל באין מגיע לכתפים דהיינו דיקלא ואלים וכו' אינו נוטל כדין אריס אבל לי נראה דאין זו קושיא כלל דאין לפרש סוגיא דהכא הכי משום דסבירא ליה לגמ' דאפי' אריס גמור אינו נוטל בשבח דיקלא ואלים וכן דייקא לישנא דהתוס' דקאמר ואע"ג דאריס נוטל בשבח דאתי מעלמא ממילא וכו' משמע אבל בשבח דאתי ממילא ולא מעלמא כמו דיקלא ואלים אין אריס נוטל:

ר"ש בד"ה ה"ג כו' חלקו דלית בה כו' הד"א:

בד"ה לומר כו' ברשות הס"ד:

בד"ה אפילו הוא כו' צ"ל ואפילו כו':

תוס' בד"ה שבח כו' דיורד שלא ברשות כו' נ"ב פי' הרשב"ם שאם בשעה שירד בה שותף היה בה שבח המגיע לכתפים כענבים העומדים ליבצר והתבואה ליקצר ונטל מהן דנוטל ברשות נמי נוטל מהם כיון שעדיין צריכין לקרקע אבל ירד שלא ברשות אינו נוטל מהם כלל מפני שיכול לומר לו אינו צריך לאריסותך שהרי עומדין ליתלש ובשדה שאינה עשויה ליטע ונטעה נוטל כל השבח כאלו עשויה ליטע ואפי' השבח יתר על ההוצאה שהוציא ובזה יש לו דין יורד ברשות דאלו יורד שלא ברשות אם השבח יתר על ההוצאה אינו נוטל מן השבח אלא כנגד ההוצאה והכא שותף נוטל כל השבח כו' עכ"ל הר"ן:

ר"ש ד"ה ה"ג רבינא. ד' אמות לזה כו'. זה השיעור ל"נ לעיל (י"א) במשנה אלא בחצר אבל בשדה (דמיירי הכא) הוא שיעור ט' קבין ובבבל שיעור אחר כדאיתא שם בגמרא:

תד"ה שבח. זיל הב לה מתמרי כו'. כצ"ל:

בא"ד דהא רש"י נמי לא בע"ל מאותן העומדים ליבצר מיד כו'. כ"כ רש"י להדיא בב"מ שם קרוב ליקצר אלא שעדיין צריכין לקרקע וכ"כ שם (ק"י ב):

גמ' במערתא. נ"ב הזכירו זב לומר שאף כשהיו נחבאים במערה מפחד אויב מגור מסביב היו עוסקים בתורה. כל כך היו חביבים עליהם ד״ת:

גמרא הא דנחית לכולא. עיין לקמן דף נז ע"ב תד"ה בשותפין:

שם אמרי לה להאי גיסא. שבת דף קה ע"א פסחים דף קח ע"א גיטין דף סז ע"ב:

אבוה דשמואל ולוי תני שותף וכו' בקרקע י"ל הסברא כך השתא שותף שבודאי אין לו בו אלא החצי ואפ"ה אכלה כלה והי' לנו לומר יש לו חזקה כדלקמן מ"ז ע"ב עד השתא פלגא והשתא כולה ואפ"ה אין לו חזקה. מכ"ש אומן שיש לומר שכולו בתורת אומנו' ירד לתוך הקרקע. וכ"כ סברא זו בשיטה מקובצת. אך רשב"ם פי' לענין מטלטלי' דצריך לומר השתא שותף דודאי יש לו חלק בחצי הכלי ומה שבידו הוא שלו וא"א להוציאו מידו דהרי באמת עכ"פ פלגא שלו הוא ואפ"ה אמרי' אידך פלגא לחברו. מכש"כ אומן שיש לומר שאין בו כלום ונוציאנו מידו. ובזה ניחא לי דלא פריך ש"ס בעלמא דשמואל אדשמואל דקאמר מחזיקי' זע"ז והכא קאמר כיורד ברשו' דמי. וי"ל דהו"מ למימר הא דמחזיקי' במטלטלי' והא דכיורד ברשות בקרקע כיון שאין הטעמי' דקרקע ומטלעלי' שוים ליכא למירמא אהדדי. אבל השתא דתני אומן אין לו חזקה אבל שותף יש לו חזקה ואי ס"ד שותף דקרקע יש לו חזקה ה"ל למיתני גם שותף אע"כ כל שותף אין לו חזקה משו"ה רמי אהדדי:

שותף אין לו חזקה הא דלא פריך כדלקמן מ"ו ע"ב עד השתא פלגא והשתא כולה משום דפשיטא לש"ס דסתם שותפי' הם השותפי' כך לעולם בכל עניניהם. ואין עומד לחלוק לעולם וזה אוכל כמה שנים וזה אח"כ כמוהו. אבל אריס א"א להאכילו כל כך שנים דלמא יסלקנו בשנה האחרת או האריס יסלק עצמו מעבודת השדה משו"ה פריך ומוקי לי' באריסי בתי אבו' שאינו מסתלק לעולם:

כיורד ברשות דמי הקשיתי דלמא בשבח המגיע לכתפי' עמהרש"א והכוונה דאריס בתי אבו' תנן במתני' ותלי תני' בדתני' וכן נמי שנוטל בשבח המגיע לכתפי' סמך שמואל כיורד ברשות דאתמר בב"מ משמי' דרב ושמואל. אבל אריס שאינו בתי אבו' לא תני בשום מקום. משו"ה הקשו תוס' דלמא בשבח המגיע לכתפי'. מיהו למ"ש תוס' לקמן במסקנתם דהיורד ברשות דב"מ אינו נוטל אלא כקבלן ושותף נוטל כאריס ממש ובשבח המגיע לכתפים ודין זה עדיין לא נשמע בשום מקום א"כ ע"כ עיקור דברי שמואל לומר דאין לו חזקה כמו אריס דתנן במתני'. ומדשני בלישני' כיורד ברשו' רמוז אגב אורחי' דין שבח המגיע לכתפי'. אע"ג דלא תני לי' בשום מקום ויותר לפמ"ש רמב"ן בכוונת רשב"ם דנוטל בפירות גמורי' יותר מאריסי העיר ע"ש וזה דין חדש בודאי:

הא והא דנחית לכולי' י"ל רבינא ס"ל כדלעיל י"ג ע"ב הא דרב יהודה דשמואל הוא וכו'. דס"ל לשמואל אית דינא דגוד או איגוד בשדה שאין בו דין חלוקה ומשו"ה כיון דאכל כולי' אמרי' מסתמא זבני' מיני' ואמר לי' גוד או איגוד דהא בשמעתין רמי לי' לרב יהודה אדשמואל רבי'. ומהתמיה דלא תירץ רב יהודה בעצמו כדתירץ רבינא אליבי' ודחיק לחלק בין כולי' לפלגא דאיכא סברא להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מסיימא והוא דוחק. ואולי משום דשותפי' שקנו מעיקרא ע"ד שותפי' לית דינא דגוד או איגוד עמ"ש הרא"ש פ"ק סי' נ"א ע"ש. ומלשון תוס' הרא"ש בשיטה מקובצת משמע דלמסקנא לא איירי שמואל אלא משבח המגיע לכתפי' ולא מחזקה וכק' תוס'. וי"ל היינו ר"נ לשיטתו דלית דינא דגוד או איגוד ע"כ מוקי לדשמואל במילי אחרינא בשבח המגיע לכתפי' וק"ל:

גמ' אבוה דשמואל. וגם לוי חבירו: תנו. במתני': שותף. השותפים והאפוטרופין כו' אבל אומן לא תנו דכ''ש דאין לו חזקה דהא אין לו חלק כלל דנימא מיגו דהיה לו חלק בו קנה מחבירו את חלקו אלא ודאי לתקנן ניתן לו: אבל שותף יש לו חזקה. דאם איתא דלא מכר לו חלקו היה לו לעבוד את האדמה ולאכול הפירות בשותפות: מחזיקין זה לזה. אם האחד מחזיק בחלקו ובחלק חבירו ג' שנים הויא חזקה: ומעידין. זה על חלקו של זה להעמידה בידו אם בא אחד מן השוק לערער עליו ולא הוי נוגע בעדות כדמפרש לקמן: ונעשין כשומרי שכר זה לזה. שאם מבית אחד מהן נגנב דבר של שותפות חייב לשלם כשומר שכר וזהו שכרו שגם חבירו ישמור הכל כשיעור זמן שמשמר זה עכשיו: והא אמר שמואל שותף. שמחזיק בכל השדה גם בחלקו של חבירו: כיורד ברשות דמי. כלומר כאילו נתן לו חבירו רשות וצוהו להיות במקומו כדין אריס דמי: לאו למימרא דשותף אין לו חזקה. דהוי כאריס שיורד ברשות ולכך לא הויא חזקתו חזקה ולקמן מפרש דאכתי לשאר דברים קאמר שמואל כיורד ברשות דמי מדלא קאמר בהדיא שותף אין לו חזקה: דנחית לכולה. שדה שקנו שניהם: דנחית לפלגא. בחלק המובחר החזיק ואמר חלקנו והגיע זה לחלקי והחזקתי בו שלש שנים ואידך טעין עדיין לא חלקנו אלא כך התנינו בינינו שתאכל אותו חלק ג' שנים ואני אחריך כמו כן ג' שנים: אמרי לה להאי גיסא. יש מתרצים בענין זה הא דאמר שמואל שותף יש לו חזקה דנחית לכולה דמנהג שותפים ליטול בשותפות פירות כל שנה ושנה או זה יטול חצי הקרקע וזה החצי ולשנה הבאה למפרע מה שלקח זה אשתקד יקח זה עכשיו שכל אחד רוצה ליהנות בכל שנה מחלקו וזה שהניח להחזיק לחבירו ג' שנים בכל השדה ודאי מכר לו את חלקו והלכך הויא חזקה: והא דאמר שמואל אין לו חזקה דנחית לפלגא. שכן דרך שותפין לאכול זה פלגא ואידך חבריה פלגא שלש שנים או ארבע ואחר כך אוכלין למפרע בענין זה ארבע שנים אחרות: ואמרי לה להאי גיסא. היכא דנחית לכולה לא הויא חזקה שכן הוא מנהג השותפין לאכול שדה שלש שנים והלכך לא מצי טעין לקוח חלקך בידי והיכא דנחית לפלגא הויא חזקה דסברא הוא דחלקו דאם איתא דניחא ליה ליהנות מחלקו בכל שנה ולא להמתין שלש שנים או ארבע שנים אחר חבירו כמנהג שותפין לא היה לו לברר חלק אחר לבדו אלא יעשו בשותפות ויחלקו הפירות: הכי גרסי' רבינא אמר הא והא דנחית לכולה הא דאית בה דין חלוקה. ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה הויא חזקה דכיון דיש כדי לזה וכדי לזה אינו מנהג להניח האחד להקדים לו חבירו ג' שנים אלא אם כן מכר לו חלקו: דלית בה דין חלוקה. אינה חזקה דהתם מנהג הוא לאכול זה שלש או ארבע שנים שלימות כל השדה ואתר כך זה משום דבשניהם ביחד אינו כדאי והכי קיימא לן והך עובדא דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא דזבון אמהתא בשותפות מר משתמש ראשונה שלישית כו' בריש פרקין (דף כט:) ופרשינן טעמא כי היכי דלא ליחזקו אהדדי ה''ה דאי הוה כל אחד משתמש שלש שנים רצופין לא תהוי חזקה דהא לית בחדא אמתא דין חלוקה והלכך לא תהוי חזקה ואינהו דאחזוק בסירוגין משום דלמא לא ידעי העדים לסוף ג' שנים שלקחוה בשותפות ויטעון המחזיק בה שאינו שותף ותהוי חזקתו חזקה: לומר שנוטל. כדין אריס שיורד ברשות אפי' בשבח המגיע לכתפים גמר פירי כגון קמה לקצור וענבים לבצור נוטל כל החצי כדין אריסי העיר ואפילו הוא שדה שאינו עשוי ליטע אלא לזריעה ונטעה הוא נוטל כל דינו כאילו עשוי ליטע כדין היורד ברשות דאילו יורד שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה דאם השבח יתר על היציאה נוטל את היציאה ואם היציאה יתר על השבח נוטל יציאה שיעור שבח כדאמר בב''מ בהשואל (דף קא.) היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה ושמואל אומר אומדין כמה אדם רוצה ליתן על שדה זו ליטע וא''ר פפא לא פליגי כאן בשדה העשויה ליטע כאן בשדה שאינה עשויה ליטע והכא חשיב להאי שותף כיורד ברשות והלכך שקיל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ואי הוה אמר שמואל שותף אין לו חזקה הוה אמינא דידו על התחתונה הואיל ובלא רשות חבירו ירד:

אבל שותף יש לו חזקה. יש ענין לשותף דאין לו חזקה כדמפרש לקמן וא''ת א''כ ליתני במתני' שותף אין לו חזקה אע''פ שיש שותף שיש לו חזקה כי היכי דתני אריס אע''פ ששאר אריס שאינו אריסי בתי אבות יש להן חזקה ויש לחלק: שותף כיורד ברשות דמי לאו למימרא דאין לו חזקה. וא''ת מנא ליה דילמא לענין שנוטל בשבח המגיע לכתפים כדאמר בסמוך וכ''ת דמשמע ליה דבכל ענין מדמי ליה לאריס דלמא כשאר אריסים קאמר שיש להן חזקה ולא כאריסי בתי אבות: שבח המגיע לכתפים. מפרש רש''י בכמה מקומות וכן רבינו שמואל דמגיע לכתפים כגון ענבים הראויין ליבצר וקשה דאמרי' בפ''ק דב''מ (דף טו:) והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל לבעל חוב בשבח המגיע לכתפים ואי ס''ד היינו ענבים הראוים ליבצר א''כ בעל חוב לא גבי מינייהו כדאמר בכתובות פ' נערה (דף נ:) אמר ליה זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא אמר ליה לא יהא אלא בעל חוב דחזו לבודיא קאמינא סוף סוף כל העומד ליגדר כגדור דמי דצריכי לדקלא קאמינא אלמא לא גבי מאותם העומדים ליגדר ולאו פירכא היא דהא רש''י נמי לא בעי למימר מאותן העומדים ליבצר מיד אלא כלומר כל דבר שסופו ליתלש כגון פגין או בוסר ור''ת מפרש מגיע לכתפים היינו דבר שבא ע''י טורח ומייתי ראיה מהא דתנן בסוף יש נוחלין (לקמן דף קלד.) האומר זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו מת יחזירו נכסים למקומם נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו ובעי רבא (שם קלה:) שבח ששבחו נכסים מאליהם מהו בשבח המגיע לכתפים לא תבעי לך דכי נפלו ממקום אחר דמי כי תיבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים כגון דקלא ואלים ארעא ומסקא שרטון משמע שבח שאינו מגיע לכתפים היינו בא מאליו ולר' אלחנן נראה דאדרבה משם קשה לר''ת דלמה שינה בלשון דמעיקרא קאמר נכסים ששבחו מאליהם מהו ובתר הכי קאמר כי תיבעי לך בשבח שאין מגיע לכתפים דמעיקרא נמי הוה ליה למימר שבח שאין מגיע לכתפים אלא משמע דשבח המגיע לכתפים נמי הוי נכסים ששבחו מאליהם וע''ק לר''ת אמאי קאמר כגון דקלא ואלים ה''ל למימר כגון פירות הבאות מאליהם ואומר רשב''א דאין תימה לפי' רש''י דשבח המגיע לכתפים היינו פירות אמאי חשיב להו כנכסים שנפלו לו ממקום אחר ויטלו אחיו עמו הלא גם להם יש פירות בארצם שהיתה כנגד זו דהא מבעי ליה בדקלא ואלים ארעא ומסקא שרטון אי חשיב כנפלו לו נכסים ממקום אחר כ''ש פירות דאית לן לאחשובינהו טפי כנפלו לו ממקום אחר כדמוכח גבי בכור (לקמן דף קכד.) דפליגי רבי ורבנן בחפירה והוו שיבלי (שלחופי) והוו תמרי אי בכור נוטל פי שנים אי לא ואפ''ה מודו בדקלא ואלים וארעא ומסקא שרטון דשקיל אלמא חשבינן פירות טפי בנפלו לאחר מכן מדקלא ואלים ומצינן למימר שפיר שיטלו אחיו בפירות ואע''פ שגם לקחו נגדם בחלקם דהם טרחו והם אכלו אבל מה שהמת טרח למה לא יקחו בטורח המת כמותו וכתלושים חשיבי ואי תלשם ואח''כ מת זה דבר פשוט שיטלו עמו ומיהו קשה לפי' הקונט' למה הוצרך כאן להאריך ולומר בשבח המגיע לכתפים דהיינו פירות שבכל שנה ושנה כדין אריס לא היה לו לומר אלא שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע דהיינו כדין אריס דיורד שלא ברשות שקיל בשדה העשויה ליטע כדין אריס כדאמר בהשואל (ב''מ דף קא.) היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות כו' ומסיק דבשדה העשויה ליטע אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ולנוטעה ופרש''י דהיינו כדין אריסי העיר אבל לפר''ת אתי שפיר דה''פ שנוטל דוקא בשבח המגיע לכתפים דהיינו בא ע''י טורח בשדה שאין עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע כדין אריס אבל באין מגיע לכתפים לא יטול כדין אריס ואף על גב (דאדם) נוטל בשבח דאתי מעלמא ממילא כדמשמע בפ' מי שאחזו (גיטין דף עד:) הכא שיורד שלא ברשות סבר גמרא דאין לו ליטול בשבח הבא מאליו כדין אריס ומ''מ קשה דבכל מקום גרס ובשדה (. שאינו שלו) בוי''ו ולפירוש זה הוה ליה למימר בשדה בלא וי''ו כיון דחדא מילתא היא ויש ליישב פ''ה ונפרש ההיא דהשואל כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ולנוטעה דלאו היינו כדין אריס דלאריס נותנין יותר למחצה ולשליש כי עוסק בה לתקנה כמה צרכים אלא ה''פ כמה אדם רוצה ליתן לקבלן ליטע שדה זו ולא ירד בה לאריסות אלא מיד נוטל שכרו ונוטל יותר משכיר יום כי שכיר יום אין עליו לתקן אם יתקלקל