בבא בתרא מד ע"א

ולוקמה בגזלן משום דקא בעי למיתנא סיפא מכר לו פרה מכר לו טלית דדוקא מכר דהוה ליה יאוש ושינוי רשות אבל לא מכר דהדרא ליה לא תנא רישא נמי מכר וסיפא נמי נהי דמייאש מגופיה מדמיה מי מייאש לא צריכא דמית גזלן דתנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים מלשלם ולוקמה ביורש הניחא למאן דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי שפיר אלא למאן דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי מאי איכא למימר ועוד קשיא ליה לאביי מפני שאחריותו עליו ואין אחריותו עליו מפני שהיא חוזרת לו ואינה חוזרת לו מיבעי ליה אלא כדרבין בר שמואל דאמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו ודוקא בית או שדה אבל פרה וטלית לא מיבעיא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - א

ומקשינן לרב ששת שפירש את הברייתא בנגזל שלא יעיד ללוקח מן הגזלן, והרי אם כן לוקמה ^[1] הברייתא בגזלן עצמו!? כלומר, למה ציירה הברייתא דין זה בגזלן שמכרה לאחר, והרי אותו דין עצמו יכולה היתה הברייתא להשמיענו בגזלן עצמו שלא מכרה לאחר, שלא יעיד לו הנגזל נגד יהודה, כי הנגזל רוצה ומעדיף להוציא את השדה מיד הגזלן ולא מיד המערער.

ומשנינן: משום דקא בעי למיתנא סיפא: מכר לו פרה מכר לו טלית הרי זה מעיד לו עליה, דדין זה הוא דוקא אם מכר הגזלן את הפרה או הטלית, ומשום שבפרה וטלית אין נגיעה לנגזל, כי כבר אינו יכול להוציאה מלוי, משום דהוה ליה יאוש ביד הגזלן ושינוי רשות ביד לוי, וכבר קנאה לוי, ושוב אין שמעון נוגע בעדות -

והרי אף בפרה וטלית אינו מעיד אלא בגזלן שמכר, אבל לא מכר הגזלן, דהדרא ליה [שחוזרת היא לשמעון], לא יעיד שמעון אף בפרה וטלית, ולכך תנא רישא נמי: מכר הגזלן. ^[2]

ואכתי מקשינן על פירושו של רב ששת: והרי סיפא נמי לא יעיד שמעון ללוי נגד יהודה, ומשום דנהי דמייאש שמעון מגופיה של החפץ שלא ישוב אליו, כלומר, ^[3] הרי אף כי יודע שמעון שלא ישוב אליו גוף הגזילה ומשום שקנאה הקונה ביאוש ושינוי רשות -

מדמיה מי מייאש [וכי מתייאש הוא גם מלגבות מהגזלן את דמי גזילתו], כלומר, וכי מוחל הוא לגזלן את דמי גזילתו!? ומאחר שאינו מוחל, נמצא שנוגע הוא בעדות להעיד שאין הפרה או הטלית של יהודה, כדי שיוכל לגבות מראובן הגזלן את דמי גזילתו, כי אם של יהודה היא, אין הגזלן חייב לו מאומה!? ^[4] ומשנינן: לא צריכא, כלומר, הכא במאי עסקינן דמית גזלן, והפסיד שמעון את מעותיו, כי יורשיו אין חייבים לשלם, וכדתנן:

הגוזל ומאכיל את בניו, ^[5] או שגזל והניח את הגזילה עצמה לפניהם, ^[6] הרי אלו היורשים פטורים מלשלם, שהם לא גזלוה.

ותמהינן: ולוקמה ^[7] ביורש!? כלומר, אם בלאו הכי צריכים אנו לפרש שמת הגזלן, אם כן למה הוצרכה הברייתא עצמה להעמיד את דינה באופן שמכרה הגזלן לאחר, ולפסול את עדותו של שמעון לטובת הקונה, והרי יכולה היתה הברייתא ללמד את דינה באופן שלא מכרה כלל, אלא שמת הגזלן, ובא יהודה להוציא את הגזילה מיד היורש, ובזה יש חילוק בין שדה שאינו מעיד עליה כי נוגע הוא בעדות כדי שיוכל להוציאה מן היורש, ואילו בפרה וטלית הרי הוא מעיד משום שבלאו הכי אינו יכול להוציאה מן היורש שקנאה ביאוש ושינוי רשות!?

מוסיפה הגמרא לבאר את קושייתה:

הניחא למאן דאמר: רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ואם הוריש הגזלן את הגזילה ליורשיו, אין הם קונים אותה, שפיר ניחא שהוצרכה הברייתא לומר שמכרה הגזלן לאחר.

אלא למאן דאמר: רשות יורש כרשות לוקח דמי, אם כן מאי איכא למימר!? למה נקטה הברייתא שמכרה הגזלן, והרי כיון שהניחה ליורשיו כבר קנו הם את הפרה או הטלית, ואין הם צריכים להשיבה לשמעון, ושוב אין שמעון נוגע בעדות!?

ועוד קשיא ליה לאביי על עיקר פירושו של רב ששת בברייתא: וכי הלשון "מפני שאחריותו עליו" ו"אין אחריותו עליו" הן הלשונות המתאימות, כדי לחלק בין שדה שהיא חוזרת לשמעון, לבין פרה או טלית שאינם חוזרים לו!? והרי "מפני שהיא חוזרת לו", ו"אינה חוזרת לו" מיבעי ליה לתנא לומר! אלא חוזרת הברייתא למה שסברה הגמרא בתחילה שפירוש הברייתא הוא שאין המוכר מעיד ללוקח, ברם אין הטעם מפני שאם יטרפנה המערער מן הלוקח יחזור הלוקח על המוכר, כי על זה קשה: מה בין בית ושדה לפרה וטלית, וכפי שהקשתה הגמרא לעיל, אלא הברייתא עוסקת באופן שהמוכר לא נתחייב באחריות אם יטרפנה המערער מיד הלוקח, ^[8] ומכל מקום אינו מעיד עליה כדרבין בר שמואל! דאמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל:

המוכר שדה לחבירו שלא באחריות [אם יטרפנה מערער, לא יפצה אותו המוכר], ^[9] אין מעיד לו - המוכר ללוקח - עליה כנגד מערער הטוען "שלי היא", מפני שהמוכר נוגע הוא בעדות, שהרי מעמידה המוכר בפני בעל חובו שיגבה את הקרקע לפרעון חובו של המוכר, ואם יזכה בה יהודה, לא יגבה בעל חובו מקרקע זו.

וכך הוא פירוש הברייתא:

מכר לו בית או שדה, אין מעיד לו [המוכר ללוקח], מפני שאחריותו [של בעל חובו דמוכר] עליו.

הערות

^[1] מדברי הרשב"ם נראה שהיה גורס "ליתני גזלן", ראה לשונו כאן, וראה היטב בדבריו בסוף ד"ה ומקשינן לרב ששת דאוקמה לרישא, שתמה על לשוןהגמרא שם "ולוקמה", כי הקושיא שם היא על הברייתא עצמה, ומדלא העיר גם גאן משמע שהיה גורס "ליתני גזלן".

^[2] א. כתב הרשב"ם: ולאשמועינן אתא הברייתא, שאין יאוש ושינוי רשות מועיל אלא בפרה וטלית, אבל בבית ושדה אין מועיל יאוש ושינוי רשות, כי "אין קרקע נגזלת". ב. כתב הרשב"ם "לא משכחת לה דמעיד לו עליה אלא בגזל ומכר, כגון שמכר לו ראובן הגזלן ללוי הלוקח שלא באחריות ואתא יהודה :. ", וראה בתוספות שביארו את טעם הרשב"ם שכתב "שלא באחריות". והנה בתוספות בבבא קמא סו ב ד"ה מי איכא, גבי גזל והקדיש, כתבו "יש כאן יאוש ושינוי רשות באותן קרבנות דאין הגזלן חייב באחריותן", וכעין זה בתוספות שם סז א ד"ה מעיקרא "בקדשים שאין חייב באחריות לא הוה צריך ליתן טעם זה ד [יאוש ושינוי השם], דיש כאן יאוש ושינוי רשות". וב"חידושי רבי שמעון" סימן כה הקשה על התוספות כאן למה לא פירשו את דברי הרשב"ם כאן, כדבריהם שם, ראה שם מה שכתב בזה. וראה ב"נמוקי יוסף" [כג ב מדפי הרי"ף] בשם הר"י בן הרא"ש, שכתב בביאור דברי הרשב"ם: להכי פירש הכי, דאילו באחריות לא הוי שינוי רשות וכאילו הוא ברשות גזלן הוי והדרא ליה, ולא היה יכול להעיד שהיה נוגע בעדות.

^[3] כן משמע ביאור הגמרא מדברי הרשב"ם.

^[4] א. רבינו יונה הוסיף כאן דברים: הילכך הוה ליה נוגע בעדות, דאי מפיק לה יהודה מלוי בעדים שמעידין שגזלה ראובן ממנו, לא משתלם שמעון דמיה מראובן, אף על פי שיביא שמעון עדים שגזלה ראובן ממנו, לפי שיכפור ראובן ויאמר "מיהודה גזלתיה, כמו שמעידין העדים שהביא, וכבר חזרה לו הפרה"; אבל אם תשאר ביד לוי בעדות שמעיד שמעון ואחר עמו "ידענו בה בהאי פרה דלאו דיהודה הוא" ישתלם דמיה מראובן, ואף על פי שיוכל לדחותו ולומר "תרי ותרי נינהו, ואנא אעדי דיהודה קא סמיכנא" [כלומר, ושמעון לא יוכל לומר לו "הרי פסלתי את העדים של יהודה"], מכל מקום יתפשר לוי עם שמעון, לפי שיכולים שמעון ויהודה לכתוב הרשאה זה לזה; וראה עוד שם, וראה עוד בדבריולעיל עמוד ב ד"ה והוי יודע. ב. יש לעיין לדעת הסוברים [ראה בענין זה ב"קצות החושן", "נתיבות המשפט" ו"תרומת הכרי" בסימן קסג] שיאוש מועיל בחוב, דאם כן: הרי מסתבר שבשעה שהתייאש מלגבות את החפץ עצמו התייאש גם מלגבות את דמיה, כי מה בין זה לזה! ? וראה ב"קובץ שיעורים". ג. הנה נחלקו הראשונים [ראה שו"ע סימן שנג] אם הלוקח צריך לשלם דמים לנגזל; ולפי שיטת הרמב"ם שהלוקח משלם דמים, לכאורה מתבארת הגמרא, נהי שמתייאש הוא הוא מלהוציא מהלוקח את גוף החפץ, מכל מקום אינו מתייאש מלהוציא ממנו את דמי הגזילה, וראה שם בשו"ע ובסמ"ע לענין גנב שאינו מפורסם.

^[5] פירוש: אפילו אם אכלוה שנהנו ממנה אין הם חייבים לשלם.

^[6] א. פירש הרשב"ם על פי הסוגיא בבבא קמא: פטורין, דקניוה ביאוש ושינוי רשות, ולכן אין הם צריכים להחזיר אפילו את הגזילה עצמה, אי נמי כשאכלום היורשים לאחר מיתת אביהם; ושני פירושים אלו תולה אותם הגמרא שם בנידון אם רשות יורש כרשות לוקח. ב. כתב רבינו יונה "וכגון שלא הניח אביהם אחריות נכסים, דאילו הניח, חייבין, דודאי האב לא שילם דמי גזילה, שהרי בחייו עדיין היתה הגזילה חוזרת בעיניה, שלא היה שם אלא יאוש".

^[7] לשון "ולוקמה" דמשמע כאילו מקשה הגמרא: הרי אפשר לפרש את הברייתא באופן אחר, אינו מדוייק, שהרי לא זו היא קושיית הגמרא, אלא על הברייתא עצמה היא הקושיא, והיה לגמרא לומר "וליתני יורש", אלא "אגב שיטפא דמקשה ליה לרב ששת דמפרש ומוקי לה בגזלן, קאמר ולוקמה ביורש, ומיהו ביורש לא מצי לאוקמה דהא קתני מכר", רשב"ם.

^[8] תוספות, וראה בהערה 9.

^[9] א. בתוספות פירשו: "אפילו שלא באחריות" ; ברם מדברי הרשב"ם מבואר, דדוקא נקט שלא באחריות, והיינו שלא קיבל עליו המוכר אחריות אם יטרפנה בעל חובו מידי המערער, ומשום שאילו קיבל עליו אחריות על זה, שוב אין לו נגיעה להעמידה בפני בעל חובו, כי עד שאנו אומרים: אין הוא רוצה להיות "לוה רשע ולא ישלם" ביחס לבעל חובו [וכמבואר לקמן שזה הוא טעם נגיעתו], נאמר: אין הוא רוצה להיות ביחס ללוקח "לוה רשע ולא ישלם", שהרי נתחייב לו אחריות ולא ישלם לו, כי הלוא אין לו מה לשלם, שאם היה לו, לא היו גובים מן הלקוחות; וראה עוד בענין זה לקמן מה א. ב. הגמרא לקמן מה א מאריכה בביאור דינו של שמואל, וראה שם בהערות.

ושואלים: אם כדברי רב ששת, ברייתא זו עוסקת בנגזל שאינו יכול להעיד לטובת המחזיק בקרקעו, מדוע להעמיד זאת במי שמכר לו הגזלן את הקרקע? ולוקמה [ושיעמיד אותה] התנא בגזלן עצמו, שאין הנגזל רשאי להעיד עליה לטובתו, משום שיש לו נגיעה בדבר, שסבור שיוכל להוציא ממנו את הקרקע!

ומשיבים: משום דקא בעי למיתנא סיפא [שרצה לשנות את הסוף]: מכר לו פרה, מכר לו טלית — מעיד לו עליה, ששם מדובר דוקא בגזלן שמכר, דהוה ליה [שהרי הוא, שיש בכך] גם יאוש בעלים בגזילה, וגם שינוי רשות, ואז איבד הנגזל את זכותו לגוף החפץ הגזול, וממילא אין לו נגיעה בדבר, ויכול להעיד לטובת הקונה. אבל אם לא מכר, ואין כאן שינוי רשות, דהדרא ליה [שחוזרת אליו] הגזילה — לא רשאי להעיד עליה לטובת הגזלן, שהרי הוא עדיין נוגע בדבר, שרצונו שיהא החפץ ביד הגזלן ויוכל אחר כך להוציא ממנו. משום כך תנא רישא נמי [שנה בראש גם כן] במקרה שמכר.

ומקשים: וסיפא נמי נהי דמייאש מגופיה, מדמיה מי מייאש [ובסוף גם כן, שהעמדנו ביאוש ושינוי רשות, אם אמנם שהתייאש מגופו של החפץ, מדמיו האם מתייאש]? שאף שעל ידי יאוש ושינוי רשות איבד את זכותו לחפץ, הרי זה לענין הזכות על גוף החפץ, אבל לא לענין התביעה לדמיו, ונמצא שיש לו עדיין נגיעה בדבר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דמית [שמת] הגזלן, ואז אינו יכול לתבוע אף את דמי הגזילה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הגוזל ומאכיל את בניו, וכן אם הניח לפניהם בירושה — פטורים הבנים מלשלם. וכיון שכך נמצא שאין לנגזל כל זכות עוד על החפץ, ויכול להעיד לטובת הקונה.

ושואלים: אם כך הוא, ולשיטת רב ששת בהכרח מדובר כאן בגזלן שמת, מדוע העמיד התנא מקרה בו מכר הגזלן את הגזילה לאדם אחר? ולוקמה [ושיעמיד אותה, את כל הברייתא] ביורש מן הגזלן בעצמו, שאם הוריש לו קרקע, שלעולם חוזרת לבעליה — אין הנגזל מעיד עליה לטובתו, מפני שאז יכול להוציא מידו. ואם היה זה חפץ — יכול להעיד לטובתו, משום שממילא לא יוכל לדרוש ממנו דבר!

ומעירים: הניחא למאן דאמר [אמנם זה נוח לשיטת מי שאומר] שרשות יורש לאו [לא] רשות לוקח דמי [נחשבת] שהיורש נחשב כהמשכו של המוריש ולא כקונה — שפיר [יפה], מפני שהחפץ נחשב כאילו נשאר ברשות הגזלן, וחייב היורש להחזירו לנגזל. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שרשות יורש כרשות לוקח דמי [נחשבת], מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי, כאמור, ניתן להעמיד את הדברים במקרה פשוט של גזלן שמת והוריש את הגזילה לבניו!

ועוד קשיא ליה [היה קשה לו] לאביי על עיקר פירושו של רב ששת, שברייתא זו עוסקת בגזילה, וקושי זה בא מצד הנימוק שנותנת הברייתא לדין זה: וכי טעם ההבדל בין שני המקרים בברייתא הוא מפני שאחריותו עליו ואין אחריותו עליו? הרי מפני שהיא (הגזילה) חוזרת לו לנגזל ואינה חוזרת לו מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אלא יש לדחות את דברי רב ששת, ולפרש את הברייתא כמו שאמר רבין בר שמואל, שאמר רבין בר שמואל משמיה [משמו] של שמואל: המוכר שדה לחבירו, ואף שלא באחריות — בכל זאת אין המוכר מעיד לו לטובת הקונה עליה, אם בא אדם אחד וטוען לבעלות עליה. ואף שלא יצטרך לפצות אותו אם יזכה בה האחר, מכל מקום יש לו נגיעה בדבר, מפני שמעמידה בפני בעל חובו, שאם השדה נשארת ביד הקונה — יכול בעל חובו של המוכר לגבות ממנו.

וממשיכה הברייתא ומוסיפה כי דין זה הוא דוקא בבית או שדה מפני שמעמידם בפני בעל חובו שיכול לגבות מהם, אבל פרה וטלית, לא מיבעיא [נצרכה לומר]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: And according to the understanding of Rav Sheshet, that the baraita is disqualifying one whose field was stolen from testifying on behalf of one who purchased the field from the robber, why is it necessary to discuss a case involving a buyer, when it would be simpler to establish it with regard to testifying for the robber himself?

The Gemara answers: The tanna of the baraita discusses a case involving a buyer because he wants to teach the latter clause: If he sold a cow to him, or if he sold a cloak to him, he can testify about it for the buyer. As in this clause, the tanna specifically needs to discuss a case where the robber sold it, because then it is a case of despair by the owners due to the robbery, and there is also a change in possession due to the sale, and the one who was robbed can no longer reclaim the stolen item. He is therefore no longer biased in his testimony and can testify for the one who purchased the item. But in the latter clause, if the robber did not sell it, in which case the stolen item is returned to the robbery victim, he cannot testify, as he prefers that the item be in the possession of the robber, so that he can recover it from him. Therefore, the tanna taught in the first clause as well about a case where he sold it.

The Gemara asks: And in the latter clause as well, where there is despair and change in possession, granted that he despairs of recovering the item itself, but did he despair of being reimbursed for its value? While it is true that he lost his ownership of the item, he is still entitled to payment. Therefore, he is still biased in his testimony. The Gemara answers: No, it is necessary in a case where the robber died, in which case the robbery victim cannot collect even the value of the stolen item, and is no longer biased in his testimony. As we learned in a mishna (Bava Kamma 111b): In the case of one who robs another of food and feeds it to his own children, or who left a stolen item to them as an inheritance, the children are exempt from paying the victim of the robbery after their father’s death. Since he is no longer able to collect the value of the stolen item, he is not biased in his testimony and can testify on behalf of the buyer.

The Gemara asks: And why not establish the entire baraita with regard to testifying for the robber’s heir? This would demonstrate the contrast that the tanna wanted to teach. In the case of a stolen field, which always must be returned to its owner, the robbery victim is biased in his testimony because the field can be recovered. Therefore, it is in his interest to establish that it is in the possession of the robber’s heirs. In the case of movable property, which cannot be recovered after the death of the robber, he is not biased in his testimony.

The Gemara notes: This works out well according to the one who says that the transfer of an item to the possession of an heir is not like the transfer of an item to the possession of a buyer, but is viewed as an extension of the possession of the legator. According to this opinion, it is well that the baraita did not establish its case with regard to the robber’s heir, as the robbery victim would be able to recover the item, and would be considered biased in his testimony. But according to the one who says that the transfer of an item to the possession of an heir is like the transfer of an item to the possession of a buyer, and the item is not recoverable in either case, what can be said to explain why the baraita does not state its case with regard to an heir?

And furthermore, this explanation was difficult for Abaye to understand, as according to Rav Sheshet’s explanation, is it accurate to state, as the baraita does, that the distinction exists between the cases of land and movable property because in the first clause the financial responsibility to compensate the buyer for the land is upon him, and in the latter clause the financial responsibility to compensate the buyer for the movable property is not upon him? That is not the crucial distinction. The tanna should have taught instead that the difference is: Here he cannot testify because the stolen field returns to him, and here he can testify because the stolen item does not return to him.

The Gemara offers a new explanation of the baraita: Rather, explain instead in accordance with the statement of Ravin bar Shmuel, as Ravin bar Shmuel says in the name of Shmuel: One who sells a field to another even without a guarantee that if the field will be repossessed the seller will compensate the buyer for his loss cannot testify with regard to ownership of that field on behalf of the buyer, because he is establishing the field before his creditor.

The Gemara clarifies this by noting: And this is the case specifically in the case of a house or a field. But in the case of a cow or a cloak, he is not biased in his testimony, and can testify on behalf of the buyer. The Gemara explains: It is not necessary to say that this is the halakha

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומשני מש"ה לא מצי לאוקמא בגזלן בלא מכר משום דקא בעי למיתנא סיפא וכו'. דבסיפא לא סגי דלא מוקמה אלא בגזל ומכר דדוקא מכר דמש"ה מעיד לו דהוה ליה יאוש בעלים ביד גזלן דשמעיניה לבעל אבידה דמייאש ושינוי רשות ביד לוקח. דאפי' למאן דאמר אע"ג דמייאש לא נפקא מרשותיה דנגזל היכא דאיכא יאוש ושינוי רשות מודי דנפקא לה מרשותיה דבעלים משום הכי מעיד לו עליה:

אבל אי לא מכר. דודאי הדרא ליה דליכא שינוי רשות לא מצי לאסהודי משום דנוגע בעדות הוא מש"ה איצטריך מכר דאיכא יאוש ושינוי רשות דלא הדרא לה ולהכי מעיד עליה דאין נוגע בעדות. וכיון דאיצטריך למיתני בסיפא גזל ומכר דאיכא שינוי רשות ^א)נראה דצ"ל תני רישא נמי בגזל ומכר ואפ"ה לא מייאש וכו'. אפ"ה לא מייאש שמעון דקסבר קרקע אינה נגזלת ולהכי נוגע בדבר דניחא ליה דתיקום בידא דלוי דהדרא ליה. ומקשי' וסיפא בפרה וטלית אמאי מעיד נהי דמגופה של טלית מייאש הואיל דאיכא יאוש ושינוי רשות מן דמיו של טלית מי מייאש והא אכתי תבע ליה דמיו ונוגע בעדותו הוי דניחא ליה דתיקום ברשותא דלוי כי היכי דליפרע ליה ראובן דמי גזילתו דאי הוה מפיק לה יהודה מן לוי בראיית עדים הוה אמר ליה ראובן לשמעון מה אתה מבקש ממני והלא לא היתה שלך אלא של יהודה היא שהוציאה מן לוי בכח עדים שהיא שלו ומש"ה נוגע בעדותו הוא:

לא צריכא דמית גזלן. דגזלה מש"ה מיאש נמי מדמים דיורשין פטורין מלשלם וה"ה ללוקח ומש"ה מצי מעיד דלא נגע בעדותו. ומקשי' ואכתי אמאי מוקים לברייתא בגזל ומכר ונוקמיה ביורש כגון ראובן גזל שדה משמעון והניחה ליורשו. ואתי לוי וקא מערער עלה דלא ליזל שמעון ומסהיד לבן ראובן דלאו דלוי היא דקסבר קרקע אינה נגזלת ואין יכול להניחה ליורשיו והדרא לי וכן נמי נוקמא לסיפא ביורש כגון ראובן שגזל פרה וטלית משמעון והורישה לבנו לסהיד ליה שמעון:

הא ניחא למאן דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח מגזלן דמי. דלגבי לוקח מגזלן איכא יאוש ושנוי רשות אחריתי משא"כ גבי יורש דליכא שינוי רשות דרשות יורש כרשות גזלן דמי לא קנאה דאין כאן שינוי רשות מש"ה לא מתוקמא ביורש דאפי' לגבי פרה וטלית לא מצי מסהיד ליה דהוי ליה נוגע בעדות דעדיין לא נפקא מרשותיה דנגזל:

אלא למאן דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי. דחשיב שינוי רשות מאי איכא למימר אכתי נוקמה ביורש וגבי רישא להכי אין מעיד אע"ג דקרקע ברשות יורש היא לא הויא שינוי רשו' דקרקע לא ניידא ואינה נגזלת ובסיפא גבי מטלטלי הוי רשות יורש שינוי רשות ולהכי מצי מעיד. ועוד אביי מקשה קושיא אחריתי בהאי שמעתא אי ס"ד כדקאמרת דבגזל ומכר מיירי הברייתא מאי היא דקתני רישא מפני שאחריותו עליו ומאי מפני שאין אחריותו עליו דקתני סיפא הכי איבעי ליה למיתני אין מעיד מפני שחוזרת לו לנגזל ומעיד מפני שאינה חוזרת לו כדקאמרת דניחא ליה דהדרא לו אלא מדלא קתני הכי ש"מ דלאו בגזלן ולא ביורש מיירי אלא בדרבין מיירי דאמר רבין בר שמואל כו' מפני שמעמידה האי מעיד בפני בעל חוב שלו שקרקע זו שמכר שלא באחריות היתה משועבדת לבעל חובו ועכשיו כשמכרה שלא באחריות אי אתי מערער וקא מערער לא מצי המוכר לאסהודי ליה משום דניחא לי' דקיימא ברשותיה דלוקח כדי שימצא אותה בעל חוב בידו של לוקח ויגבה אותה ממנו והיינו מפני שאחריותו עליו שאם לא היה מוצא בעל חוב לטרוף קרקע מן הלוקח היה חוזר עליו. אבל פרה וטלית דודאי אם מכר לו ^א)נראה דצ"ל אם מכר לו שלא באחריות מצי להעיד וכו'. מצי להעיד לו דלא מיבעיא בסתמא היכא דיש לו מטלטלין סתם דלא שיעבדן לבעל חובו אותה פרה וטלית דודאי אם מכרו לאחר לא משעבדינן ליה דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. אלא אפי' היכא דעשאו אפותיקי לפרה וטלית לבעל חובו לא משתעבד ליה כדרבא וכו'. האי עבד אם נעשה אפותיקי לבעל חובו אית ליה קלא ולא איבעי ליה לזבוניה מש"ה בעל חוב גובה הימנו ואינו מעיד לו מפני שמעמידו בפני בעל חובו אבל פרה וטלית לית ליה קלא ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ולא מידי ומש"ה אין גובה מהן ולהכי מצי מעיד דאין מעמיד בפני בעל חובו ולאו נוגע בעדות הוא:

ומקשי' בפרה וטלית אמאי מעיד וניחוש דלמא אקנה לו לבעל חובו מטלטלי אגב מקרקעי שיהיו משועבדים לו וכי האי גוונא משתעבדי ללוקח וחזר ומכרן וכי מעיד ללוקח שהן שלו נוגע בעדות הוא מפני שמעמי' בפני בעל חובו. ומנא לן דמשתעבדי לבעל חוב דאמר רבא אקני ליה וכו' ואמר רב חסדא והוא דכתב ליה כשהקנה לו אגב קרקע דלא כאסמכתא כלומר שלא בתנאי כותבן לו ולא כטופסי דשטרא כלומר לא כמו שמוצא שטר ומעתיקו דאין אדם יכול לגבות באותו טופס אלא כחומר כל השטרות שהן עיקר וכיון דכתב ליה הכי משתעבדי ליה ובדין הוא דלא מצי מעיד דנוגע הוא דמעמידן בפני בעל חוב. הכא במאי עסקינן דמצי מעיד לו כגון שלקחן בפנינו ומכר לאלתר דלא משעבדין לבעל חובו ולהכי מעיד:

ומקשי' וניחוש דלמא הכי כתב ליה בשטר לבעל חובו דקנאי ודאיקני דמשמע כל מה שאני עתיד לקנות יהא משועבד לך ואכתי אמאי מצי מעיד אפי' כשלקח בפנינו מדלא חיישי' להכי מצי מעיד שמעת מינה להיכא דכתב לבעל חובו דאיקני יהא משועבד לך וקנה ומכר או אוריש לא משתעבד לבעל חוב. מהכא ליכא למישמע דאיקני אי משתעבד או לא והכא א"כ אמאי מצי מעיד לא צריכא משום דקאמרי עדים ידענא ביה בפלוני בהאי לוה דלא הויא ליה קרקע מעולם וליכא למיחש דמטלטלי אגב מקרקעי הקנה לו מש"ה מעיד דאין מעמיד בפניו:

ומקשי והיכי מצי למימר רבין בר שמואל לעיל דמש"ה מצי מעיד גבי פרה וטלית דכיון שלא באחריות מכר לו לאו לאוקמי קמיה בעל חובו קא בעי וכדמתרצינן והאמר רב פפא אע"ג דאמרו רבנן וכו' נמצאת שאינה שלו. דאסהידי עדים שגזלה ומכרה לו ובא בעל השדה ונטלה ממנו חוזר הלוקח עליו על המוכר והכא נמי אמאי מצי מעיד הא איכא למיחש דלמא גזלה ולהכי מעיד לו דלמא כי היכי דלא מפיק לה המערער מידו דאי מפיק לה הואיל ונמצאת שאינה שלו דגזלה חוזר עליו הלוקח ואיכא למיחש שמא נוגע בעדות הוא דגזלה ואמאי מעיד:

ולוקמה ביורש. לאו דוקא דהא אי אפשר לאוקמה לברייתא ביורש דמכר קתני וכן ולוקמיה בגזלן לאו דוקא אלא אברייתא קיימינן דליתני תנא יורש כלומר וכן ביורש נמי משכחת לה וכיון שעל כרחך בשמת גזלן עסקינן למה ליה מכר כלל וליתני יורש כגון ראובן שגזל שדה משמעון ומת והורישה לבניו דהדרא ליה אבל בפרה ובטלית דלא הדרא ליה לנגזל מעיד לו עליה ואע"ג דיורשים חייבים להחזיר מפני כבוד אביהן בדבר המסויים כגון פרה וחורש בה, התם בשעשה תשובה.

והא דאקשינן ולוקמה בגזלן. בדין הוא דליקשי ליה אי הכי סיפא נמי אלא רישא אלימא ליה עד דפירשה כולה ובתר הכי אקשי מסיפא.

הא דאקשינן ולוקמה בגזלן. וכן הא דאקשינן בסמוך ולוקמה ביורש, לאו אאוקמתא דרב ששת קא מקשה, דהא ברייתא ליכא לאוקומה לא בגזלן גופיה ולא ביורשו, דהא מכר קתני, אלא אברייתא גופא קא מהדר לברורי למה ליה לתנא דלמתניה במוכר ולא אוקמיה לדיניה בגזלן גופיה או ביורש דידיה.

ולוקמה ביורש. כלומר, ולאחר יאוש, וכמאן דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי, דהא איכא יאוש ושנוי רשות, וכשלא הניח להם אחריות נכסים. ואף על גב דאמרינן (ב"ק קיא, ב) הניח להם פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריה וכל דבר המסוים חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם, התם כשעשה תשובה, כדאיתא בפרק איזהו נשך (ב"מ סב, א).

אבל ראובן שגזל פרה או טלית או כל דבר המיטלטל לשמעון ומכרה ללוי אחר יאוש ונמצא עכשו בה יאוש ושנוי רשות ואין פרה או טלית חוזרין לשמעון לעולם ובא יהודה וערער על לוי אם הגזלן קיים אין שמעון מעיד שהרי מ"מ ראובן חייב לו בדמיה ואם יזכה בה יהודה מן הדין תביעתו שעל ראובן נפקעת שהרי הוברר הדבר שמשל יהודה היתה ונוח לו להעיד שאינה של יהודה כדי שתעמוד מאליה ביד לוי ויזקיק את ראובן לדין לשלם לו דמיה ואם מת ראובן הגזלן יכול שמעון להעיד שהרי קנאה לוקח ביאוש ושנוי רשות ואע"פ שסתם גזלה אין בה יאוש מ"מ אתה מפרשה שנתיאש בבירור ואף דמים מיורשי הנגזל אין לו שהרי אמרו הגוזל ומאכיל את בניו או שהניח לפניהם ואכלו הם הואיל ונתיאשו הבעלים ושאין גזלה קיימת בשעת תביעת הנגזל פטורים מלשלם בשלא הניח להם אביהם אחריות נכסים כמו שביארנו במקומו:

ראובן שגזל פרה או טלית והורישה ללוי ובא יהודה וערער אין שמעון מעיד לו עליה שאינה של יהודה נוח לו שתעמוד ביד לוי מפני שהוא נוח לו והרי הוא מוציאה מידו מן הדין שרשות יורש אינה כרשות לוקח ליקרא שנוי רשות כמו שביארנו במקומו גזל ראובן השדה לשמעון ועדין הוא בידו ובא יהודה וערער עליו אין שמעון מעיד שאינה של יהודה ודאי נוח לו שתעמוד ביד ראובן שגזלה הימנו כדי שיזקיקהו לדין ותחזור לו וכן הדין בזו בפרה וטלית:

ראובן שמכר שדה שלו לשמעון ובא יהודה וערער עליו אם מכרה סתם שנמצא כל דיני אחריות עליו אינו מעיד לו עליה שהרי עדותו מונעו מלחזור עליו פירט בו שלא לקבל עליו אחריות כלל אינו מעיד לו רוצה הוא בכך להעמידה בפני בעל חובו כמו שבארנו למעלה ומ"מ אם קבל עליו אחריות הבא מחמתו ולא אחריות הבא מצד אחרים ובא לו ערעור מצד אחרים מעיד לו עליה כמו שביארנו למעלה:

קמב. ודיקינן ולוקמה בגזלן. כלומר אי בגוזל ונגזל קימא מתניתא למה לו לתנא לאוקומי מילתיה בלוקח, לוקמה בגזלן גופיה, דכולהו הני טעמי דאשמעינן בלוקח יכיל לאשמועינן בגזלן גופיה, ולימא הכי, כגון ראובן שגזל שדה משמעון ואתא יהודה וקא מערער, דלא ליזיל שמעון ולסהיד ליה לראובן דלאו דיהודה היא דניחא ליה [דהדרא ליה]. ומפרקינן היינו טעמא דלא מצי תנא לאוקומי מילתיה בגזלן גופיה משום דקא בעי מיתנא סופא מכר לו פרה מכר לו טלית ודוקא מכר דלא הדרא ליה לנגזל דהוה ליה יאוש ושנוי רשות ולאו נוגע בעדותו הוא אבל לא מכר דהדרא ליה והוה ליה נוגע בעדותו אינו מעיד תנא רישא נמי מכר. ושמעינן מינה בראובן שגזל שדה משמעון ואתא יהודה וקא מערער, דלא ליזיל שמעון ולסהיד ליה לראובן דלאו דיהודה היא משום דניחא ליה דהדרא ליה:

קמג. ושמעינן מינה דכל כי האי גוונא לא איבד הנגזל את זכותו דאסהיד סהדותא דקימא בה ארעא בידא דגזלן, מאחר דלא אסהיד דדידיה היא, דאי ס"ד איבד את זכותו הא לאו נוגע בעדותו הוא ואמאי אין מעיד לו עליה:

קמד. ושמעינן מינה לגבי פרה וטלית בראובן שגזל פרה או טלית משמעון, והוא הדין לשאר מטלטלי, ומכרן ללוי ואתא יהודה וקא מערער, דיכיל שמעון למיזל ולאסהודי דלאו דיהודה היא. ודוקא מכר דלא הדרא ליה לנגזל דהוה ליה יאוש ושינוי רשות ולאו נוגע בעדותו הוא. והוא דמית גזלן כדמיברר לקמן. אבל לא מכרה הגזלן לאחר דהוה ליה יאוש גרידא ולא קני והדרא ליה לנגזל, לא ליזיל שמעון ולסהיד דלאו דיהודה היא, דניחא ליה דהדרא ליה והוה ליה נוגע בעדותו, דאי מתברר דדידיה דיהודה היא תו לא הדרא ליה לנגזל. ואי קשיא לך, ואפי' מכר נמי אמאי מעיד לו עליה, ודילמא לא איאוש נגזל בהדיה, וקימא לן דסתם גזלה לאו יאוש בעלים היא כדאסיקנא בקידושין (נב,ב), אכתי נוגע בעדותו הוא דניחא ליה דהדרא ליה, הכא במאי עסקינן דאיאש נגזל בפירוש:

קמה. ושמעינן מינה דיאוש כדי לא קני:

קמו. ודייקינן תו וסופא נהי דמיאש מגופא מדמי מי מיאש. כלומר במאי אוקימתה לסופא, בראובן שגזל פרה וטלית משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער, דיכיל שמעון לאסהודיה ליה ללוי דלאו דיהודה היא, דכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות תו לא הדרא ליה לנגזל ולאו נוגע בעדותו הוא. נהי דמיאש נגזל מגופה, מדמי דידיה מי מיאש, והא בעי גזלן שלומי ליה דמי לנגזל, הילכך ניחא ליה לשמעון לאסהודי דהאי טלית לאו דיהודה הוא, דאי מפיק לה יהודה מיניה דראובן בדין לא מיחייב ראובן לשלומי ליה דמים לשמעון, דהא אתברר דהאי טלית דגזל ראובן משמעון לאו דשמעון הואי אלא מיהודה הואי, ומצי אמר ליה ראובן לשמעון מאי גזלי מינך, ואשתכח דכי מסהיד ליה שמעון לראובן דלאו דיהודה הוא נוגע בעדותו הוא ואמאי מעיד לו עליה.

ואוקימנא דמית גזלן. דפקע נגזל לגמרי, דתנן הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהם פטורין מלשלם. והכא כיון דמכרה גזלן לאחר קניא לוקח לגמרי ופקע גופא מנגזל, וכיון דמית גזלן פקע נגזל נמי מדמים לגמרי. והוא דלא שביק גזלן אחריות נכסים, דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. ואשתכח דאע"ג דלא מפיק לה יהודה להאי פרה וטלית בדינא מלוקח פקע ליה משמעון הנגזל לגמרי מעיקרא, בין בפרה וטלית בין מדמים, ואמטול הכי מעיד לו עליה דלאו נוגע בעדותו הוה. והני מילי דמית גזלן ולא הניח אחריות נכסים. אבל היכא דאיתיה לגזלן לא יעיד לו עליה, דאכתי נוגע בעדותו הוא דאהניא ליה סהדותיה למשקל דמים מגזלן כדברירנא. וכן אם מת והניח אחריות נכסים כיון דיורשין חייבים לשלם כדאיתא בפרק הגוזל (ב"ק קי"א,ב) לא יעיד לו עליה. והשתא דתקינו רבנן לבעל חוב למגבא ממטלטלי דיתמי, אע"פ שמת הגזלן ולא הניח אחריות נכסים אין הנגזל מעיד לו עליה דאכתי נוגע בעדותו הוא:

קמז. ושמעינן מינה דיאוש ושינוי רשות דאמרינן בעלמא דקני, הני מילי למקנא גופה דגזלה, אבל דמים מחייב גזלן לשלומי ליה לנגזל, דנהי דאיאש מגופה מדמי דידה לא מיאש:

קמח. ודיקינן ולוקמה ביורש. כלומר כיון דסוף סוף לא מיתוקמא ליה אלא דמית גזלן, למה לי לאוקומה בלוקח, אי משום סירכא דיאוש ושינוי רשות, לוקמה ביורשו של גזלן גופיה, כגון ראובן שגזל שדה משמעון ומת ראובן ואתא יהודה וקא מערער, דלא ליזיל שמעון ולסהיד להו ליורשיו דראובן דלאו דיהודה היא, דניחא ליה דהדרא ליה. ודוקא בית ושדה, אבל פרה וטלית דלא הדרא ליה, דהוה ליה יאוש בידא דגזלן ושנוי רשות בידא דיורש, מעיד לו עליה, דלאו נוגע בעדותו הוא. הא ניחא למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, אלמא לאו שינוי רשות הוא ניחא, דהא לא מצי לאוקומה ביורש משום סופא, אלא למאן דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי וקם כיון דסוף סוף לא מיתוקמא ליה אלא דמית גזלן, אמאי איכפל לאוקמא בלוקח, לוקמה ביורש גופיה. ושמעינן מינה דראובן שגזל שדה משמעון ומת גזלן ואתא יהודה וקא מערער עילויה, לא ליזיל שמעון ולסהיד דלאו דיהודה היא, דניחא ליה דהדרא ליה. והוא הדין לפרה וטלית, דהא אסיקנא בפרק הגוזל ומאכיל (ב"ק קיא,ב) דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי והוה ליה יאוש גרידא בלא שנוי רשות ולא קני, הלכך נוגע בעדותו הוא דניחא ליה דהדרא ליה:

נהי דמגופה מיאש מדמיה מי מיאש. הלכך הוה ליה נוגע בעדות דאי מפיק לה יהודה מלוי בעדים שמעידים שגזלה ראובן ממנו תו לא משתלם שמעון דמי מראובן אף על פי שיביא שמעון עדים שגזלה ראובן ממנו לפי שיכפור ראובן ויאמר מיהודה גזלתיה כמו שמעידים העדים שהביא וכבר חזרה השדה אבל אם תשאר ביד לוי בעדות שיעיד שמעון ואחר עמו ידענא בה בהאי ארעא דלאו דיהודה היא ישתלם דמיה מראובן אף על פי שיכול לוי לדחותו ולומר תרי ותרי נינהו ואנא אעדי דיהודה קא סמיכנא מכל מקום יתפשר לוי עם שמעון לפי שיכולין שמעון ויהודה לכתוב הרשאה זה לזה. ועוד מי לא עסקינן דעדי יהודה אין מעידים אלא שגזלה ראובן מיהודה וכמו שפירשנו וכשמעיד שמעון ידענא בה בהאי ארעא דלאו דיהודה היא. נמצא שאינו מכחיש עדים שהביא יהודה אלא דמסהיד דלאו דידיה היא אף על פי שהיתה בידו ונמצא שישתלם שמעון דמי מראובן בעדי גזלה ולא יוכל לדחותו כלל. וליתא להאי טעמא בתרא שאם כן יאמר לוי עדי שמעון שקר הם שהרי מכחישים אותם עדי יהודה אף על פי שעדי יהודה אמרו שגזל הפרה מידו אבל אין הפרה שלו שהרי אלו מעידים דלאו דיהודה היא הלכך אני מחזיק בה. עליות.

לא צריכא דמית גזלן. וכגון שלא הניח אחריות נכסים וכדתנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים מלשלם כי המניח לפניהם אף על פי שגזלה קיימת היא דרשות יורש כרשות לוקח דמי וקנאו היורשים ביאוש ושנוי רשות וכגון שלא הניח אביהם אחריות נכסים דאלו הניח חייבים דודאי האב לא שלם דמי גזלה שהרי בחייו עדיין היתה הגזלה חוזרת בעיניה שלא היה שם אלא יאוש. ולמאן דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי מיירי כגון שהניח לפניהם ואכלוה לאחר מותו ולא הניח אתריות נכסים ואינם חייבים לשלם כיון שהם לא גזלוה ואכלוה אחר יאוש דקיימא לן גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה הא נתיאשו לא. עליות.

בפרשב"ם בד"ה ומקשינן לרב ששת כו' והאי דקאמר ולוקמא ביורש כו' דהא קתני מכר כו' עכ"ל וכן הא דקאמר לעיל ולוקמא בגזלן כו' ע"כ לאו דוקא אלא למיתני גזלן ואגב שיטפא כו' דבגזלן לחוד לא מצי לאוקמא דהא קתני מכר וכן הוא בחידושי הרמב"ן וק"ל:

תוס' בד"ה אלא כדרבין כו' ומיירי ברייתא דוקא כו' עכ"ל ברישא דברייתא נמי מצינן למימר דרבותא קתני שלא באחריות אלא דניחא לן למימר דדוקא נקט משום סיפא וק"ל:

ד"ה כדרבין וכו' ואיירי ברייתא דוקא שלא באחריות וכו'. רוצה לומר שלא באחריות כלל בין אחריות דאתי מחמתיה ובין אחריות דעלמא ולכך במוכר לו שדה אין מעיד לו מפני שמעמידה לפני בעל חובו שלא יהא לוח רשע ולא ישלם ונגד הלוקח לא יהיה לוה רשע משום דמיירי שלא באחריות מכרה לו אבל אם קבל עליו אחריות דאתי מחמתיה ולא קיבל עליו אחריות דעלמא הוה מותר לו להעיד עליה כדלעיל בדף שלפני זה ובמכר לו פרה וטלית יכול להעיד שהרי אינו מעמידה לפני בעל חובו וגם לא קיבל עליו שום אחריות אם יקחנה מיד הלוקח ולכך אינו נוגע בעדותו כלל אבל אם מכר לו הפרה והטלית באחריות דאתי מעלמא אינו מעיד לו עליה שהרי אם יקחוה מיד הלוקח יהיה המוכר חייב לשלם לו ונוגע בעדות הוא אבל במלתיה דרבין משמיה דשמואל דלא קאמר אלא אינו מעיד הא דנקט שלא באחריות לרבותא נקטיה דהא אם מכר לו באחריות כל שכן שלא היה לו להעיד לו עליה כן הוא כוונת התוס' ולי נראה די"ל הא דנקיט במלתיה דשמואל שלא באחריות היינו שלא באחריות דאתי מחמתיה דאי קבל עליה אחריות דאתי מחמתיה ולא קבל עליה אחריות דעלמא יכול להעיד לו עליה דהשתא אין לחוש שמעמידה לפני בעל חוב כדלעיל בשמעתין ודו"ק. מקשין העולם על מלתיה דשמואל דאמר אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו כדי שלא יהא לוה רשע ולא ישלם וכי חשיד אינש להעיד שקר שהיא עבירה חמורה בשביל שלא יהא לוה רשע ולא ישלם ומתרצין שעדות שקר הוא דבר שאינו מפורסם כי מי יודע שהוא משקר בעדותו ולכך אינו חושש לדבר אבל כשאינו משלם לבעל חוב ויהא לוה רשע ואינו משלם הוי מידי דפרהסיא ומתבייש בדבר ולכך יש לחוש שיעיד שקר כדי שלא יהא לוה רשע ולא ישלם ולי נראה דאינה קושיא כל כך משום דכל דבר שיש לאדם הנאה בו ומעיד עליו יש לו דין עד הקרוב שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות מן התורה אפילו ידעינן ביה בודאי שאינו משקר בעדותו שהרי אפילו משה רבינו ע"ה פסול להעיד לאהרן אחיו מן התורה וק"ל:

ר"ש בד"ה ומקשינן כו' ללוקח וליתני כו' הד"א:

בד"ה אלא כדרבין כו' דאחרים אפילו כו' הד"א:

ר"ש ד"ה הניחא למ"ד. וכל היכא דאיתא בעין הדרא לנגזל. כ"נ דצ"ל:

ר"ש ד"ה אלא כדרבין. שהיתה משועבדת לבע"ח. ל"ד דאנן הוא דחיישינן דילמא יש עליו בע"ח ע' לקמן (מ"ו ב) תד"ה לוקח הא':

תד"ה דדוקא. כיון דאין שום הפסד ללוי שיחזור על ראובן. ק"ל דהא מוקמינן במית גזלן וע"כ איירי בהניח קרקע דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. וא"כ אפי' שלא באחריות ישאר הקושיא מדמי מי מיאש דהוא עצמו יוכל לגבות מהיורשים לפי מאי דקי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשין ע"ש בריש הגוזל ומאכיל:

בא"ד וקשה לר"י דבירושלמי אמר דיאוש מועיל בקרקע כו'. הירוש' הוא בספ"ז דכלאים ולפי מה שבארו הר"ש שם במ"ו והתוס' עצמם בסוכה (ל' ב) ד"ה וקרקע ע"ש אין משם קושיא כלל:

תד"ה אלא. עי' מהר"ם דמסיק דפסול דנוגע בעדות הוא מפאת דאדם קרוב אצל עצמו ולא מפני שהוא משקר. והש"ך בר"ס ל"ז חולק עליו ע"ש. ונ"ל ראיה להש"ך מהתוס' לקמן (מ"ז) סד"ה קבלן שכ' דמשום אחלופי כו' לא יעיד שקר אלמא דטעמא הוא משום דחשדינן ליה במשקר ועמ"ש לקמן (קנ"ט) עוד ראיה ברורה מהגמרא:

דוקא מכר דה"ל יאוש ושינוי רשות כ' רשב"ם בלי אחריות וכ' תוס' דבאחריו' אין הפסד שיחזור על המוכר והסברא תמוה איך יחזור עליו והוא יאמר לו הרי כבר קנית ביאוש ושינוי רשות והר"י בן הרא"ש כ' בבית יוסף כיון דקיבל אחריות תו לא הוה שינוי רשות והוא תמוה כיון שמכרו מכירה גמורה רק קיבל אחריות עליו דאפי' לענין חמץ לא מיחשוב כשלו דאמרי' דהוה מקבל אחריו' חמצו של עכומ"ז בביתו של עכומ"ז וה"נ דכוותי'. ולא דמי למ"ש תוס' ב"ק ס"ו ע"ב סוף ד"ה שמע מינה וכו' באותן הקרבנות דאין הגזלן חייב באחריותן עכ"ל. התם מילתא אחריתא היא שהוא חייב נדרו לגבו' ורוצה לשלם נדרו ע"י בהמה זו שהקדיש והדין הוא שאין ההקדש פוטרו מאחריות נדרו עד שתקרב הבהמה ועד אותו זמן לא נפטר מאחריות נדרו א"כ לא קנה ההקדש קנין גמור בבהמה. אבל הכא שמכר מכירה גמירה בלי שיור רק שקיבל עליו אחריות מקחו לא מיקרי תו ברשותו אפי' לענין חמץ דכתי' לא ימצא מכ"ש הכא. אבל נ"ל דמיירי שהלוקח יודע שכבר נתיאש זה המערער וע"י מקחו יהי' שינוי רשות וכיון שידע כן למה הקפיד שיקבל זה אחריות הרי אין שום אדם יכול להוציאו מידו. וע"כ צ"ל כמ"ש בב"ק קי"ד ע"א א"א בממון שאינו שלו ואם יבוא מערער אחזירהו לו ואתה תקבל אחריות לשלם לי משום כן אפי' אי אח"כ אינו רוצה לנהוג מנהג חסידו' להחזיר כופין אותו לחזור אל המוכר שלו שקיבל אחריות כמ"ש תוס' וגם דברי ר"י בן הרא"ש צדקו דלא מיקרי שינוי רשות דלא כיון מעיקרא לקנותו קנין גמור אלא להחזירו לבעלי': יאוש ושינוי רשות כ' תוס' במסקנתם דיאוש מועיל בקרקע. ועיי' פלוגתא זו והירושלמי שהביאו ממנו ראי' בהתוס' ר"פ לולב הגזול גבי אוונכרי. ובמקום אחר פרשתי הירושלמי לפע"ד עפ"י השיטה דיש יאוש בקרקע. והיינו דהירושלמי מיירי באנס עכומ"ז שאנס שדה של ישראל. והכלל גבי כלאים בעי' ב' תנאים שתאסור. א' שתהי' הקרקע של ישראל דבשל עכומ"ז אין כלאי' נוהג עתו"ס מס' ע"ז ריש דף ס"ד ע"א. ותנאי השני' שיהי' התבואה של האוסר כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשו"ה עכומ"ז שאנס קרקע של ישראל ועדיין לא נתיאשו ה"ל קרקע של ישראל שנוהג בה כלאי' אמנם כבר נשתקע ממנה שם בעלי'. והעכומ"ז עושה כבשלו וזורע וקוצר ומאסיף שנה אחר שנה אעפ"י שהבעלי' לא נתיאשו ומצפי' לישועת ה' דמשו"ה ה"ל של ישראל ונוהג בה דין כלאי' שתאסור התבואה מ"מ לא נוכל לומר שהעכומ"ז אינו יכול לאסור שאינו שלו שהרי הכל שלו לפי שעה ונשתקע שם בעלי' ממנה וזורע את שלו בקרקע ישראל ואסור מן התורה. אמנם אם נתיאשו ולא נשתקע שמם אע"ג שעכומ"ז קנאה ביאוש ואין בקרקע דין כלאי' מ"מ הואיל ולא נשתקע שם בעלי' מחזי כשל ישראל ואסור מדרבנן. אך נתיאשו ונשתקע פשיטא שמותר לגמרי וגם בלא נתיאשו ולא נשתקע מותר משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והואיל ולא נשתקע שם הבעלים ה"ל כזורע את של ישראל ואינו יכול לאסור שאינו שלו ומותר אפי' מדרבנן: ומסיימו תוס' דבקרקע אין רגילין להתיאש כשישראל גוזלה עכ"ל פי' גבי סיקריקין דעכומ"ז הוא ובנו עכומ"ז מתיאשי' משא"כ בישראל. וכ"כ בחי' רשב"א במס' נדרי' כ"ז ע"ב הא דאמרי' בירושלמי סוף בעלי זרוע ליפול היינו בישראל ולא באו"ה ונראה מטעם אחר כי ישראל הקב"ה נפרע ממנו מיד משא"כ בעכומ"ז מ"מ חילוק יש בין אלם ישראל לעכומ"ז. לפ"ז מ"ש ש"ך ח"מ סי' קי"א סק"ט בשם תשו' רשב"א סי' אל"ף ל"ט ט"ס הוא ברשב"א מ"ש עכומ"ז אלם וצ"ל גברא אלמא ובישראל מיירי ולא בעכומ"ז. ולפ"ז מ"ש ט"ז סי' קס"ג אהרמ"א בשם מהרי"ק שם דס"ל דנתיאשו מהחוב מפני אלמותו של שר והקשה הא טפי שכיח שיפלו בעלי זרוע משיתעשר העני כדמוכח משמעתין וממ"ש תוס' לקמן מ"ה ע"א ד"ה מאי נפקא מיני'. ואפ"ה אין עניות גורם יאוש מכ"ש אלמות שלא יגרום יאוש והחכם צבי בהגהותיו שם דחה לחלק בין קרקע למטלטלי' ולפי הנ"ל בלא"ה יש לדחות ולחלק בין ישראל אלם ליכא יאוש ובעכומ"ז אלם איכא יאוש:

ובלאה"נ נ"ל דמתוס' לקמן אין ראי' שנפילת בעלי זרוע שכיחי טפי מעושר די"ל שוים הם אך להפוסקי' דאין הנוגע חשוד אלא מחמת קורבא פסול. וא"כ התם אנו מאמיני' שיהודה המערער כוזב ומוציא הקרקע שלא כדין אך אין לקבל עדותו של שמעון מפני קורבתו שמעמידו בפני בע"ח ועל זה פריך ש"ס מאי קורבא איכא שהרי ככה יש לחשוב שהמערער הזה שלא כדין יפול דעתידי' בעלי זרוע ליפול כמו שיש לחוש שיתעשר זה כי שני החששות שוים הם וא"כ איזה קורבא יש לו ולמה לא נקבל עדותו כן י"ל ומיושב ג"כ ק' ט"ז. אלא באמת נ"ל שז"א דאפי' להפוסקים דמשום קורבא פסול הנוגע היינו להחמיר שאפי' במקו' שאין לו שום ריוח בדבר כגון משום לוה ולא ישלם וגם עתה עובר על לא תענה ברע ואין לו שום יתרת לזה אמרי' מ"מ קרוב הוא אצל עצמו. אבל מודי' הם היכי דמרויח מידי פסול נמי משום חשדא וא"כ אי ס"ד דמשום שיתעשר אית לי' הרוחא א"כ נחשדנו שמעיד שקר ואין יהודה אלם ואין סופו ליפול ושמעון מעיד עליו שקר כי הדין עם יהודה:

אך בלאה"נ נ"ל שאין הפי' מ"ש תוס' והראשוני' שאין לפוסלו משום שמא יתעשר כפשוטו כמו שהבינו האחרוני' והאריך והקשה על זה גם בקצה"ח בסי' ל"ז. דבודאי אם לא ימצא המלוה מה לגבות והוא ישאר חייב. מ"מ בכל יום ויום כשירויח פרוטה יתבענו וצריך לשלם. וכל מי שנגע יראת אלקי' בלבו מצמצם לעצמו ומשלם. אך הכא למה ניחוש דמעיד שקר שלא יצטרך אח"כ לקמץ ולשלם. למה יעיד עכשיו שקר על ספק הלא אם ירצה לעשות עול בקל יכול להבריח ולהשמיט בעניותו ולא ישלם וליכא חששא אלא שמא יתעשר ממש ויפלו לו נכסי' בפומבי' שלא יהי' יכול להעלים משו"ה יעיד שקר על זה כ' תוס' על חשש עושר גדול כזה אין לפוסלו לעדות ושפיר פריך מאי נפקא לי' מיני' וא"כ אפי' לפי הך ס"ד דמקשה דבעניו' יבריח נכסיו היינו משום דחשדי' שיעיד שקר נאמר המעיד שקר הוא מבריח נכסיו ג"כ ומאי נפקא לי' מיני'. אבל פשיטא דאין ליאש חוב מפני עניות דודאי יצמצם לעצמו וישלם וזה שכיח יותר מנפילת בעלי זרוע ולק"מ ק' ט"ז ומכ"ש למאי דמסיק דנחשד להעיד משום שלא ירצה להקרא לוה רשע. א"כ אין שום חוב יאוש מפני עניות משא"כ מפני אלמות ובזה מיושב ג"כ ק' ב"ח שבש"ך ח"מ סי' ע"ז סקי"ג ע"ש ולק"מ דלכשיהי' לו מעט לא ניחא לי' דלקרא לוה רשע. אבל כשאינו משלם מה שנתערב בעד חבירו הכופר שלא כדין לא מתקרי' לוה רשע ולא ישלם. וא"כ כשלא יעיד על חברו אלא הוא חייב הכל ה"ל לוה רשע ולא ישלם. אבל כשיעיד על חברו והוא חייב מטעם ערבו' לא מיקרי גבי אינשי לוה רשע ומשום זה יעיד שקר:

מדמי' מי מייאש. עיי' ב"ק קי"ד ע"א מתני' נטלו מוכסין את חמורו וכו' תנא ומחזירו לבעלי' הראשוני' דיאוש כדי לא קנה. ולכאורה תמוה הא הוי שינוי רשות. ותי' הראב"ד כיון דיאוש כדי לא קנה ה"ל שינוי רשות זה עדיין איסורא וע"כ אינו קונה גמור אלא צריך להחזירו לבעלי' אם ירצו ליתן לו דמיו אפי' היכי דליכא תקנת השוק. והק' רשב"א א"כ הא אין גוף החפץ קנוי לו אלא למשכון בעד דמי שיחזירו לו הבעלים. א"כ גבי אוונכרי אינינו לכם ורבים שגו בהבנת הראב"ד וק' הרשב"א ועיי' בשיטה מקובצת דב"ק שם ותמצא כדברי ודלא כהבנת באר הגולה סי' שנ"ג וכפות תמרי' בסוגי' דאוונכרי וקצה"ח סי' ל"ז. והנה נראה מפני ק' זו נקיט לו הרמב"ם שיטה אחרת בהיפוך דודאי החפץ קנוי לו אך הואיל ובאיסורא אתי לידו צריך הוא להחזיר לבעלים מותר הדמים מה שקנאו בזול מן הגנב כ"כ סמ"ע שנ"ג ועיי' עיקר דברי רמב"ם בזה רפ"ה מגניבה וכ' שם ה"ה דהראב"ד פליג עליו בזה והיינו משום דס"ל כשיטתו הנ"ל. והקשה הש"ך סי' קנ"ג משמעתין דאיך הניחא למ"ד רשות יורש כרשות לוקח הא נהי דמית גזלן מ"מ לא מייאש מדמי' גבי לוקח להרמב"ם. ולפמ"ש אני גם להראב"ד אינו מייאש מגוף החפץ אם יתן דמיו. ולחומר הק' נ"ל דהרי דין זה אינינו מבואר בשום מקום בש"ס אלא מהך ברייתא דקתני יחזיר לבעליו אחר יאוש ושינוי רשות ע"כ הכריחו דשינויי רשות הראשון הזה מיקרי באיסורא אתי לידי' וצריך לשלם מותר הדמי' לבעלי' למר או להחזיר החפץ בדמי' למר. ואמנם מברייתא זו אין הכרח כל כך לדין זה די"ל כמ"ש תוס' ב"ק ס"ז ע"ב דמשו"ה חשיב יאוש כדי ולא שינוי רשות התם גבי מוכסי' משום דבעל כרחו נותני' לו לא הוה השינוי רשות שאינו רוצה לקנותו. ולא מוכח מידי דין הנ"ל. ול"נ דהרמב"ם והראב"ד לא ניחא להו בתי' זה כיון דקיי"ל לקמן מ"ח ע"ב והילכתא תלוהו וזבין בכולהו הוי זביני' זביני אפי' שדה זו ולא ארצו זוזי וא"כ הכא שהוא לקח החמור הזה מידם אע"ג שבע"כ נעלו מהם עכ"פ הוה קנינו קנין אפי' למאן דס"ל סס"י ר"ה דוקא מכר באונס אבל אנסוהו לקנות לא קנה מ"מ היינו בזוזי אבל בחליפי קנה הקונה כמו שהארכתי בביאורי לישוב ק' החלקת מחוקק רס"י מ"ב. אע"ג דהכא נטלו חמורו בעל כרחו והוא לא יהיב להו בידיו מ"מ קנין חמור השני שלקחו בידיו והלך לו קנאו בע"כ ועדיף מפרדיסא לעיל מ' ע"ב דלולי מודעא קני' בע"כ וה"נ קנה חמורו בע"כ. ואע"ג דרמב"ם ס"ל בגזלן לא הוה זביני' זבינא דוקא באנס כבר ביארתי באר היטב דהיינו כשגזל כבר חפץ זה וחזר וקנאו ממנו באונס. אבל גזלן דעלמא שאנסו עתה למכור או לקנות חפץ זה מודה רמב"ם ודיעה זו יחסו סמ"ע להרא"ש בש"ע סס"י קנ"ט. מ"מ לפי האמור מיאנו בתי' תוס' ובררו דרך לעצמן דהך שינוי רשות הוה באיסורא וצריך להחזיר הדמי' או להחזיר החפץ בדמיו לבעלים. אמנם יודו הפוסקי' הנ"ל דלרבא דס"ל לקמן מ"ח ע"ב דבשדה זו ולא ארצו זוזי לא קנה באונס. א"כ שפיר י"ל טעמא דברייתא דיחזור החמור לבעלי' הראשונים משום דקנין באונס לא הוה שינוי רשות וממילא לא הוה מצי ש"ס למימר למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח מי ניחא כנ"ל דהיינו רבא שם ר"פ הגוזל ומאכיל ורבא לא יפרש הברייתא כרמב"ם וראב"ד הנ"ל. אבל לדינא י"ל דבריהם נכוני':

והנה בפני יהושע ר"פ הגוזל תמה מאוד על רמב"ם. א"כ יורש נמי לא קנה וצריך להחזיר מעותיו לבעלי' ומאי פטורי' לשלם ע"ש ובמקום אחר כתבתי. עפמ"ש ה"ה ספ"א מגזילה דלרמב"ם דעובר על לא תחמוד איך קונה באונס הא כל מה דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני ותי' ה"ה דס"ל לרמב"ם כיון דגלי רחמנא בשינוי מעשה דקונה אע"ג דעביד איסורא מ"מ הכא גלי רחמנא דמהני כמבואר ריש תמורה ה"ה לכל קניני' דגניבה מהני אפי' באיסורא ע"ש. וכן צריכי' לומר גבי שינוי רשות כיון דלרמב"ם מיקרי איסורא. א"כ בין במזיד בין בשוגג לא ה"ל להיות מהני לולי דגילה קרא בשינוי מעשה. וא"כ דיו בשינוי מעשה דקונה גוף החפץ אבל צריך ליתן מעותיו לבעלי'. ה"נ שינוי רשות אחר דמוכח מברייתא הנ"ל דמיקרי באיסורא אתי לידי' לא מהני אלא למה שגילה הכתוב לענין גוף החפץ אבל הדמי צריך להחזיר כנלע"ד הסברא וא"כ תינח היכי דהוא עביד איסורא אפי' בשוגג אמרי' לא מהני וצריך להחזיר הדמי' עכ"פ. אבל יורש נהי דבאיסורא אתי לידי' דיאוש כדי לא קנה מ"מ איהו לא עביד איסורא דנימא לא מהני דמשמיא הקנו לו ומודה רמב"ם דא"צ להחזיר דמים ושם הארכתי. דבהנ"ל י"ל גי' דתמורה שינוי קונה איכא ביניהו אביי ורבא דלהנ"ל היינו שינוי רשות ואין להאריך:

מפני שמעמידה בפני בע"ח לעיל מ"ג ע"א בתוס' ד"ה מפני וכו' הקשו תוס' תיפוק לי' משום תרעומו' ותי' בתי' השני במכיר שהיא שלו והקשה ש"ך סי' ל"ז סקכ"א א"כ לקמן בהס"ד נמי צריכי' למכיר שהיא בת חמורו ומה מקשה לר"פ ויפה תי' בתומי' דלהשמר מתרעומו' סגי במכיר שהוא קנאו מאחר ואפשר שהאחר גזלה והוא לא ידע ושוב אין לו תרעומו' אבל לר"פ שחוזר עליו לא מהני להנצל מזה אלא במכיר שנולדה בביתו ממש והמערער בעלילה בא עליו והוא נכון:

אך בלא"ה נ"ל דלמאן דפוסל עדו' משום תרעומו' היינו למסקנא דמשום לוה רשע ולא ישלם מיפסל י"ל ה"ה משום תרעומו'. אבל לפמ"ש תוס' ד"ה אי דאית לי' וכו' דהו"מ לשנויי דלמא עשאו אפותקי וכו' נמצא אין דין זה דלוה רשע מוכרח לפ"ז גם משום תרעומו' אין לפסול. והא דלא משני הש"ס משום חשש אפותקי י"ל נהי דרבין בר שמואל מיתרץ בהכי. מ"מ ברייתא דמכר לו בית דמתוקמא כדרבין לא מיתרצא באפותיקי דהא ה"פ דברייתא בית ושדה לעולם אין מציאות שיעיד אם מכר בלא אחריו' אבל פרה וטלית איכא חד מציאות שיעיד כשלא הי' לו ארעא מעולם. ואי ס"ד לא חיישי' ללוה רשע רק משום אפותקי א"כ בית ושדה נמי איכא מציאו' דיעיד כשקנה ומכר לאלתר דאע"ג דכ' לי' דאיקני ומישתעבד מ"מ א"א שעשאו אפותקי' שהרי לא הי' בידו רגע וא"כ יעיד. ומשו"ה הוצרך לאוקמא בלוה רשע וה"ה דניחוש לתרעומו'. אמנם כל זה מפני דקדוק קל של אביי שהקשה מפני שאחריותו עליו אינו דומה לשאר אחריות שבש"ס אבל לולי זה הדקדוק הוה מוקמי' ברייתא כרב ששת דהרי קיי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ולא מוכח כלל הך דתרעומו' לכן לא הוה להש"ס לומר כדמקשה אדר"פ ולטעמך הא פסול משום תרעומו' דאינו מוכרח אמנם לדינא י"ל דמשום תרעומו' מיפסול. מיהו לפמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם והראב"ד דמחזיר הדמי' א"כ מוכח לדינא דאוקומתא דברייתא דלא כרב ששת:

אבל הכא שמעון ויהודה אינן באין לדון זה עם זה אלא לוי ויהודה ומלוי הוא דמפיק לה יהודה מן הדין דהא ודאי לוי מגזלן קנאה וכיון דמן הדין אנו מחזיקין ליהודה בהאי שדה כשיבא שמעון לריב עמו דיינינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת יהודה והלכך אין מעיד לו שמעון ללוי אם יודע שום עדות שפוסל עדיו של יהודה או שמעיד הוא ואחד בפנינו הודה לו דניחא ליה דתיהוי ביד לוי דהדר ומפיק לה מלוי ע''י עדיו שראו שגזלה ראובן ממנו ובתר הכי אפילו מייתי יהודה סהדי דהא ארעא דידיה היא לא מצי מפיק לה משמעון שכבר פסל שמעון עצמו ועד אחר עמו עדיו של יהודה ועוד כיון דאית ליה נמי לשמעון סהדי דהא ארעא דידיה היא אמור רבנן היכא דקיימא ארעא תיקום: ומקשינן לרב ששת דאוקמה בלוקח מן הגזלן שלא יעיד הנגזל ללוקח וליתני גזלן אם איתא להך ברייתא כדמפרש לה רב ששת למה ליה לתנא לדחוק עצמו למיתני מכר לו בית גזלן ללוקח והלא היה יכול למצוא דין זה בגזלן עצמו בלא מכירה דאי אתא יהודה וקמערער עליה דגזלן ראובן אין מעיד לו שמעון הנגזל עליה משום דהוי נוגע בעדות כדפירש והכי הוה ליה למיתני בברייתא ת''ר גזל לו בית גזל לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו של נגזל עליה דגזלן: ופרקינן משום דבעי למיתני סיפא מכר לו פרה מכר לו טלית. מעיד לו עליה דלא משכחת לה דמעיד לו עליה אלא בגזל ומכר כגון שמכר לו ראובן הגזלן ללוי הלוקח שלא באחריות ואתא יהודה וקאמר שלי היא מעיד לו שמעון הנגזל ללוי הלוקח דלאו דיהודה היא דהא לא הדר שמעון ומפיק לה מיניה דלוי ואינו נוגע בעדות וכגון דשמעיניה לשמעון דאייאש בעודה בבית ראובן קודם שמכרה ללוי דהוי יאוש ביד גזלן ושינוי רשות ביד לוקח דאפילו למאן דאמר בפרק הגוזל בתרא יאוש כדי לא קני יאוש ושינוי רשות קונה וקנה הלוקח שאין בו זכות כלל לבעלים הראשונים ולפיכך מעיד לו עליה דאפילו אי מייתי נגזל סהדי שגזלה ראובן ממנו לא מפיק מלוי דקנה ביאוש ושינוי רשות ואילו היה נוטלה יהודה מלוי לא מפסיד נגזל בהכי מידי דבלאו הכי לא מצי מפיק לה מלוי וכה''ג לא משכחת לה אלא בגזל ראובן ומכרה ללוי אבל אם לא מכרה ללוי אין מעיד לו לראובן שכל זמן שהן ביד ראובן הגזלן מצי מפיק להו נגזל מיניה ואע''ג דאייאש והלכך אין מעיד שמעון לראובן שאינו של יהודה כי נוגע בעדות הוא דמיד ראובן מצי מפיק להו אבל מיד יהודה לא מצי מפיק להו מאחר שיזכוהו בית דין ע''פ עדיו ומשום דלא משכחת לה לסיפא אלא בגזל ומכר תנא נמי רישא בגזל ומכר ולאשמועינן אתא דבגזל ומכר יש חילוק בין מקרקעי למטלטלי דבמקרקעי אינו מעיד דהוי נוגע בעדות דהדרא ליה דאין יאוש ושינוי רשות מועיל בקרקע דקרקע אינה נגזלת ובמטלטלין מעיד דקנה לה לוקח ביאוש ושינוי רשות ולא תהדר ליה להאי מעיד דאיכא למ''ד בהגוזל דשינוי רשות ואח''כ יאוש לא קניא אבל ביאוש ושינוי רשות הכל מודים דקנה הלוקח ולא הדרא גזילה למרה אלא מן הגזלן יטול הנגזל דמיה: ופרכינן וסיפא נמי. אמאי מעיד לו נגזל ללוקח ומפיק לה מיהודה ומוקי לה ביד לוי נהי דמייאש מגופה דפרה וטלית ולא יוציאנה מיד לוי דהא קנייה בשינוי רשות שאחר יאוש: מדמי מי מייאש. בתמיה וכי מוחל הוא לגזלן דמי גזילתו והלא נתחייב לו הגזלן דמיה והלכך ניחא ליה דתיקו ביד לוי שיחזור ויטול הדמים מראובן שאילו היה נוטלה יהודה בעדים נמצא שלא היה לו לשמעון חלק בהך פרה וטלית ולא היה גובה מראובן כלום והלכך נוגע בעדותו הוא ואמאי מעיד: לא צריכא דמית גזלן. דהשתא אפילו מדמיה מייאש דיורשין פטורין מלשלם וכ''ש הלוקח דקנייה ביאוש ושינוי רשות דבהיתרא אתו לידיה: דתנן הגוזל כו'. והלכך מעיד דלא נוגע בעדותו הוא: ומאכיל את בניו. אע''פ שנהנו בניו עצמן מן הגזילה פטורין דאינהו לא גזול מידי: והניח לפניהם. כלומר או שהניח לפניהם גזילה קיימת לאחר מותו פטורין דקניוה ביאוש ושינוי רשות אי נמי כשאכלום כדמוקי לה התם: ומקשינן לרב ששת דאוקמה לרישא בגזל ומכר משום סיפא ולוקמה ביורש אם איתא דבגזל ומכר מיירי ובדמית גזלן א''כ מה ראה התנא לדחוק עצמו ולשנות שיטתו בגזלן שמכר אפילו לא מכר הגזלן נמי אלא גזל ומת וכיון דמת הוריש לבניו היה יכול למצוא חילוק בין רישא לסיפא כגון ראובן שגזל שדה משמעון ומית גזלן וירשו לוי בנו ואתא יהודה וקמערער לא ליזיל שמעון ומסהיד ללוי בן ראובן דלאו דיהודה היא דקרקע אינה נגזלת והדרא ליה מן היורש משום הכי נוגע בעדותו הוא דאי מפיק לה יהודה מיניה דיורש לא הדרא לשמעון דהיכא דקיימא ארעא תיקום אבל בסיפא שגזל ראובן טלית או פרה משמעון ומת וירשו לוי בנו ואתא יהודה וקמערער מעיד לו שמעון עליה דאיכא יאוש ביד ראובן ושינוי רשות ביד לוי יורש דרשות יורש כרשות לוקח דמי ולא תיהדר ליה לנגזל לא פרה ולא דמיה ולא הוי נוגע בעדות והכי הו''ל לתנא למיתני גזל לו בית והוריש לבנו אין מעיד כו' גזל לו פרה והוריש כו' והאי דקאמר ולוקמה ביורש לאו דוקא אלא ליתני יורש ואגב שיטפא דמקשי ליה לרב ששת דמפרש ומוקי לה בגזלן קאמר ולוקמה ביורש ומיהו ביורש לא מצי לאוקומה דהא קתני מכר אא''כ מתרץ לה למיתני הוריש: הניחא למ''ד. בהגוזל בתרא עלה דהך משנה רשות יורש דגזלן לאו כרשות לוקח מגזלן דמי דאילו גבי לוקח איכא יאוש ושינוי רשות וקני דלוקח רשותא אחריתי היא ואילן יורש כרעיה דאבוה וכברשות גזלן מורישו דמי ולא קניה ביאוש גרידא דהא שינוי רשות ליכא גבי יורש וכל היכא דאיתא הדרא בעין לנגזל והך משנה דקתני והניח לפניהן פטורין מוקי לה התם כשאכלום דלא הויא גזילה קיימת והלכך פטורין והלכך לא מיתוקמא הך סיפא ביורש דלא מצי למיתני ומעיד לו נגזל ליורש עליה משום דהדרא ליה פרה וטלית לנגזל אם תעמוד ביד יורש ונוגע בעדות הוא: כרשות לוקח. דקנייה יורש ואע''פ שגזילה קיימת כדקתני והניח לפניהם פטורין דמשמע אפילו גזילה קיימת: מאי איכא למימר. ליתני גזל והוריש אמאי תני גזל ומכר בלא מכר נמי מתוקמא שפיר כיון דבמית גזלן מוקי לה רב ששת: ועוד קשיא ליה לאביי. במאי דמוקי לה רב ששת בגזל ומכר והוצרך לפרש מפני שאחריותו עליו מפני שאחריות וזכות יש למעיד עליו דאידך שהוא מעיד לו דהיינו לוקח ולא מצינו בגמרא שום אחריותו עליו מפורש כן עליו דלוקח אלא עלין דמוכר מפני שאחריותו של אידך עליו דמוכר והכי הוה ליה למיתני מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שחוזרת לו מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד עליה מפני שאינה חוזרת לו: אלא כדרבין בר שמואל. אתא לאשמועינן רישא דהך ברייתא ולא בגזל ומכר מיירי ואע''ג דדינא הכי כדלעיל מיהו ברייתא לאו בהכי איירי אלא במוכר קרקע שלו שהיתה משועבדת לבעל חוב ומכרה ללוקח זה ואתא איניש מעלמא וקמערער דלא יעיד לו המוכר ללוקח מפני שאחריותו של בעל חוב עליו דמוכר לגבות מקרקע זה והלכך ניחא ליה דתיקו ביד הלוקח דהדר עלה בעל חוב ולא ליהוי מוכר לוה רשע ולא ישלם וכנגד לוקח לא ליהוי לוה רשע שהרי לא באחריות מכר לו והלכך אין מעיד דנוגע בעדות הוא אבל בסיפא מכר לו פרה וטלית ללוקח ואתא איניש מעלמא וקמערער מעיד לו מוכר ללוקח עליה וכגון שמכרה לו שלא באחריות מפני שאין אחריותו דבעל חוב עליו דלוה המוכר לגבות מטלטלין ששעבד ומכר לאחרים אפילו עשאן אפותיקי לבעל חוב ואח''כ מכרן לאחרים כדרבא ואישתכח דלא נוגע בעדות הוא:

דוקא מכר דהוה ליה יאוש ושינוי רשות. פ''ה וכגון שמכר ראובן ללוי שלא באחריות ונראה דפירש כן משום דאי באחריות הוי שמעון נוגע בעדות דאע''ג דהוי יאוש ושינוי רשות מפיק לה שמעון מלוי כיון דאין שום הפסד ללוי שיחזור על ראובן אבל בקרקע דאינה יאוש ושינוי רשות הדרא ליה כדפ''ה דאין מועיל יאוש בקרקע וקשה לר''י דבירושל' (דכלאים פ''ז) אמר דיאוש מועיל בקרקע דאע''פ שאינה נגזלת מ''מ מהני בה יאוש וגבי עבד משמע בהשולח (גיטין דף לט:) דמהני ביה יאוש אע''ג דאיתקש לקרקע ובשמעתין דסיקריקון (שם דף נח:) אור''י דמוכח נמי כן ונראה דמיירי שלא נתייאש והוה מצי לפלוגי נמי בפרה וטלית בין לפני יאוש בין לאחר יאוש אלא מילתא דשכיחא נקט דבקרקע אין רגילין להתייאש כשישראל גזלה שאם לא יוכל להוציאה מידו משום דלא ציית דינא יוציאנה מיד בנו: ונוקמה ביורש. וא''ת והא יורש אין מעיד לו עליה דהדרא ליה כדאמר בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיא:) דכל דבר המסויים כגון פרה וטלית חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם וי''ל דהא אוקימנא בריש הגוזל קמא (שם דף צד:) כשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת והכא איירי בלא עשה תשובה: אלא כדרבין בר שמואל. ואיירי ברייתא דוקא שלא באחריות דאז יכול להעיד על פרה וטלית ומילתא דשמואל איירי בכל ענין ורבותא נקט אפי' שלא באחריות:

בבא בתרא מד ע"א - טקסט הדף

דף מד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד