בבא בתרא מז ע"ב

בִּמְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת וְכִדְרַבִּי זֵירָא דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל כׇּל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים מְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת בַּעְלָהּ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר לִי הוּנָא כּוּלָּן שֶׁהֵבִיאוּ רְאָיָה רְאָיָיתָן רְאָיָה וּמַעֲמִידִין שָׂדֶה בְּיָדָן גַּזְלָן שֶׁהֵבִיא רְאָיָה אֵין רְאָיָיתוֹ רְאָיָה וְאֵין מַעֲמִידִין שָׂדֶה בְּיָדוֹ
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא לָקַח מִסִּיקָרִיקוֹן וְחָזַר וְלָקַח מִבַּעַל הַבַּיִת מִקָּחוֹ בָּטֵל
לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב דְּאָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דַּאֲמַר לֵיהּ לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי אֲבָל בִּשְׁטָר קָנָה
קָא מַשְׁמַע לַן כְּדִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר אַף בִּשְׁטָר נָמֵי לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אַחְרָיוּת נְכָסִים
וְרַב בִּיבִי מְסַיֵּים בַּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן קַרְקַע אֵין לוֹ אֲבָל מָעוֹת יֵשׁ לוֹ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאָמְרוּ עֵדִים בְּפָנֵינוּ מָנָה לוֹ אֲבָל אָמְרוּ עֵדִים בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ לֹא כִּדְרַב כָּהֲנָא דְּאָמַר אִי לָאו דְּאוֹדִי לֵיהּ הֲוָה מַמְטֵי לֵיהּ לְדִידֵיהּ וְלַחֲמָרֵיהּ לְשַׁחְוָור
אָמַר רַב הוּנָא תַּלְיוּהוּ וְזַבֵּין זְבִינֵיהּ זְבִינֵי מַאי טַעְמָא כֹּל דִּמְזַבֵּין אִינִישׁ אִי לָאו דַּאֲנִיס לָא הֲוָה מְזַבֵּין וַאֲפִילּוּ הָכִי זְבִינֵיהּ זְבִינֵי וְדִילְמָא שָׁאנֵי אוּנְסָא דְנַפְשֵׁיהּ מֵאוּנְסָא דְאַחֲרִינֵי אֶלָּא כִּדְתַנְיָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - ב

ומשנינן: לא צריכא להשמיענו אלא במגורשת ואינה מגורשת [כגון שזרק לה גט, והוא ספק קרוב לו, ואינה מגורשת, ספק קרוב לה, והיא מגורשת] שיש לה חזקה בנכסיו -

וקא משמע לן הברייתא כדרבי זירא!

דאמר רבי זירא, אמר רבי ירמיה בר אבא אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים באשה שהיא "מגורשת ואינה מגורשת" ומשום ספק, הרי בעלה עדיין חייב במזונותיה, עד שיתן לה גט ודאי!

כלומר, יש לה חזקה בקרקע שלו, אם אכלתו שלש שנים, ואף שאמר רבי זירא שהוא חייב במזונותיה, והיה מקום לומר שהיא אוכלת את פירות הקרקע בשביל מזונותיה; לפיכך קא משמע לן הברייתא שאין אומרים כן, כי היות והתחיל במעשה הגירושין, אם כן הוא שונאה, ושוב לא יתן לה מזונות אלא כשילחצוהו בית דין, ולכו לא מסתבר שייחד לה קרקע.

אמר רב נחמן, אמר לי הונא:

כולן, אומן ואריס, וכל אלו שנזכרו לעיל שאין להם חזקה לטעון "לקוח הוא בידי" ^[1] - אין זה אלא כשלא הביאו ראיה.

אבל כשהביאו ראיה לדבריהם, כגון עדים שהודה להם בעל הבית שמכרה להם, או שהביאו שטר מכירה, הרי ראייתן ראיה, ומעמידין את השדה ^[2] בידן. ^[3]

אבל גזלן שהביא ראיה שהודה לו בעל הבית, או אפילו שהביא שטר מכירה, אין ראייתו ראיה, ^[4] ואין מעמידין שדה בידו. וכסברת רב כהנא דלעיל, שאם לא היה מודה לו או כותב לו שטר מכירה, היה מביא אותו ואת חמורו אל הפקיד.

ומקשינן: מאי קא משמע לן רב הונא!? והרי תנינא, כבר שנינו דין זה במשנה בגיטין:

דתנן: לקח אדם קרקע מסיקריקון [גזלן ההורג נפשות על עסקי ממון, וזה שבא להורגו אומר לו "שא קרקע זו והניחני"], ^[5] והלך הסיקריקון ומכר את הקרקע לאדם אחר, וחזר הלוקח ולקח את הקרקע גם מבעל הבית, שכתב לו בעל הבית שטר מכירה או שטר מתנה, אך לא קיבל ממנו מעות, מקחו של הלוקח מבעל הבית בטל, כי רק מחמת הפחד מהסיקריקון כתב בעל הבית את השטר למי שקנאו ממנו.

ואם כן מאי קא משמע לן רב הונא, בכך שאמר, אם הביא ראיה, שכתב בעל הבית שטר לגזלן עצמו, שאינו נאמן, והרי כל שכן הוא מאותה משנה!?

ומשנינן: הוצרך רב הונא להשמיענו שאפילו אם כתב הנגזל לגזלן שטר מכירה, אין ראייתו ראייה, לאפוקי מדרב.

דאמר רב בדין לוקח מן הסיקריקון: לא שנו שאם חזר הלוקח מן הסיקריקון ולקח מבעל הבית, שמקחו בטל, אלא בכגון דאמר ליה בעל הבית ללוקח "לך חזק וקני". אבל בשטר, שכתב לו שטר שהוא מקנה לו את השדה - קנה! קא משמע לן רב הונא, שאין הלכה כן, אלא ההלכה היא כדשמואל, דאמר אף בשטר נמי לא קנה, כי לא כתב כן בעל הבית אלא מאימת הסיקריקון, עד שיכתוב בעל הבית ללוקח אחריות נכסים על המכירה, שאם יטרפוהו ממנו, יחזור עליו.

ורב ביבי מסיים בה, במימרא שאמר רב נחמן לעיל משמו של רב הונא, משמיה דרב נחמן עצמו: קרקע אין לו לגזלן, שאין מעמידין את השדה בידו ואפילו הביא ראיה, וכדאמר רב הונא, אבל מעות יש לו לגזלן. כלומר, אם נתן הגזלן לנגזל מעות על הקרקע, יחזירם לו הנגזל, מאחר שלא חל הקנין, ואין קונסים את הגזלן שיפסיד את המעות שנתן. ^[6]

במה דברים אמורים שיש לו מעות, בכגון שאמרו עדים: "בפנינו מנה לו הגזלן לנגזל מעות".

אבל אם רק אמרו העדים: "בפנינו הודה לו הנגזל לגזלן שקיבל ממנו מעות" - לא יחזיר הנגזל את המעות, כי אין הודאה זו אמת, כדרב כהנא!

דאמר רב כהנא: אי לאו דאודי ליה, הוה ממטי ליה לדידיה ולחמריה לשחוור [אם לא שהיה מודה לו, היה הגזלן מביא אותו ואת חמורו לפקיד המכס מטעם השלטונות, והיו מחרימים ממנו את הכל]!

אמר רב הונא: תליוהו וזבין, מי שתלוהו על עץ, או שעשו לו יסורים, עד שמכר איזה דבר, וקיבל את דמיו, ואמר "רוצה אני", זביניה זביני [המכר שמכר, הוא מכר].

אבל תליוהו ויהיב מתנה, אין מתנתו מתנה!

ומפרשינן: מאי טעמא?

כי כל דבר דמזבין איניש, רוב מכירת חפצים וכלי ביתו וטליתו שמוכר האדם, אי לאו דאניס, לא הוה מזבין. ואפילו הכי, זביניה זביני. דהיינו, כל אדם המוכר את כלי ביתו ותשמישו, אם לא שהיה אנוס למכור מאחר שצריך הוא מעות, הוא לא היה מוכר, ומכל מקום מכרו מכר, שהרי לא חילקה תורה לומר שאם מוכר אדם דבר שהוא צריך לו, אין מכרו מכר היות ולא גמר דעתו להקנות.

ואם כן, אף באונס זה, שתלוהו, הרי על אף שלא גמר בדעתו להקנות, מכל מקום מכרו מכר!

אך דנה הגמרא: ודילמא, שאני אונסא דנפשיה, שמא חלוק אונס של האדם בעצמו, שהוא צריך למעות, ומדעתו מוכר, ויש לומר שגמר בדעתו להקנותו מחמת שנצרך למעות, מאונסא דאחריני, מאונס שאנסוהו אחרים למכור, שבזה יש לומר שאין המכר חל היות ולא גמר דעתו להקנות!?

אלא, לעולם, אם אכן היינו יודעים שלא גמר בדעתו להקנות, לא היה המכר חל. ומה שחל המכר בתליוהו וזבין, הוא משום שאנו אומרים, כיון שמתוך היסורים הוא אמר "רוצה אני", הרי גמר בדעתו להקנות, ולכך המכר חל. ^[7]

ולמדנו דבר זה, מדתניא:

הערות

^[1] רשב"ם; וראה עוד בתוספות סוף ד"ה וכולן.

^[2] ביארו התוספות שאף גבי אומן שייך "שדה", וכגון שהוא בנאי.

^[3] כתב הרשב"ם: דין פשוט הוא, ולא נכתב אלא להשמיענו שבגזלן אין הדין כן; ובביאור כפל הלשון "ראייתן ראיה, ומעמידים שדה בידן" ראה מה שכתבו התוספות. והנה לעיל עמוד א איתא: אומן אין לו חזקה, בן אומן יש לו חזקה, ומפרשת הגמרא דהיינו באופן שבאו עדים ואמרו "בפנינו הודה לו" וראה שם בתוספות שתמהו על פירוש הרשב"ם, שהרי אם כן למה לי חזקה, ובפשוטו מוכרח, שסובר הרשב"ם מאיזה טעם דבלי חזקה אין מועיל ההודאה; וכן משמע גם מלשון הגמרא כאן שאמרו: "כולן - דהיינו אותם שאין להם חזקה - ראייתן ראיה", ומשמע דאף כשהודה צריכים אנו לחזקה, שאם לא כן מה ענין דין הודאה לאלו שאין להם חזקה; ואם אכן כן, לא פשיטא היא, שהרי אלו אין להם חזקה, ועל ידי ראייה יש להם חזקה.

^[4] כתב הרשב"ם: כל זה אינו אלא כשלא ראו מתן מעות, אבל כשראו עדים מסירת מעות מיד הגזלן לנגזל הרי השדה של הגזלן, ומשום ש"תלוהו וזבין זביניה זביני", כמבואר בהמשך הענין לדעת רב הונא.

^[5] כתב הרשב"ם: ומתנה זו לא הויא מתנה, שאפילו למאן דאמר "תלוהו וזבין זביניה זביני", "תליוהו ויהיב לא הויא מתנה", וראה עוד מה שהביא הרשב"ם מדברי הגמרא בגיטין.

^[6] ואף שנתבאר בהערה לעיל, שאם נתן הגזלן מעות, כי אז קונה הגזלן, ואם כן למה יחזיר! ? אין זו שיטת רב ביבי, כמבואר בסוגיא לקמן מח א; וראה מה שנתקשו התוספות בלשון "מסיים בה".

^[7] הענין נתבאר על פי פשטות משמעות לשון הרשב"ם, אך ראה ביאור הענין ב"חידושי הגרנ"ט". ויש לעיין בלשון הרשב"ם שהקדים בדינו של רב הונא "ודוקא מכר, אבל מתנה לא הויא מתנה, דכיון דלא מקבל מידי לא גמר ומקני", שהרי לפי פשטות לשון הרשב"ם משמע לפי הסלקא דעתין, שהמכר חל אף דלא גמר ומקני, ואילו מדברי הרשב"ם האלו משמע, דבמכר אנו אומרים שגמר ומקני, מה שאין כן במתנה! ?

במגורשת ואינה מגורשת, כלומר, אשה שיש ספק בגירושיה, וכדברי ר' זירא, שאמר ר' זירא אמר ר' ירמיה בר אבא אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים באשה שמחמת ספק הריהי מגורשת ואינה מגורשת — בעלה חייב במזונותיה כל עוד לא נתגרשה גירושין גמורים. וכיון שכך, היה מקום לומר שיש לה זכות מסויימת בנכסיו, ואין להוכיח ממה שמחזיקה בהם, ולכן הוצרך לומר שאף אשה כזאת — יש לה חזקה, שאם היתה קרקע זו שלו — היה מוחה בה.

א אמר רב נחמן, אמר לי רב הונא: כולן, כל אלה שנמנו לעיל, שאין להם חזקה, שהביאו ראיה אם על ידי שטר או עדים — ראייתן ראיה, ומעמידין את השדה בידן. ואולם גזלן שהביא ראיה — אין ראייתו ראיה, ואין מעמידין שדה בידו, שחוששים שאף ראיה זו —

מחמת אונס נעשתה. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? הלא תנינא [שנינו] כבר דבר זה: לקח (קנה) שדה מסיקריקון (אנס) שגזל שדה זו, או גרם על ידי כפיה שהבעלים יוכרחו להעביר לו את השדה, וחזר ולקח אחר כך את השדה מבעל הבית — מקחו בטל. משמע שאין משמעות למכירה שבאה בגזלנות, אף שיש ראיה למכירה!

ומשיבים: בכל זאת יש חידוש בדברי רב הונא, לאפוקי [להוציא, למעט] מדברי רב, שאמר רב: לא שנו שמקחו של הקונה מסיקריקון בטל, אלא במקרה שרק אמר ליה [לו] הבעלים: "לך חזק וקני" [החזק וקנה] ולא כתב שטר, אבל אם כתב לו בשטר קנה.

קא משמע לן [השמיע לנו] רב הונא בדבריו שאין ראייתו של גזלן ראיה כדברי שמואל בענין סיקריקון, שאמר: אף בשטר נמי [גם כן] לא קנה, עד שיכתוב בעל הבית המוכר גם אחריות נכסים.

ורב ביבי מסיים בה בהלכה זו של רב הונא, משמיה [משמו] של רב נחמן: קרקע אין לו לגזלן, אף שיש בידו שטר קניה, אבל מעות ששילם יש לו, ומקבלם בחזרה מידי בעל השדה. במה דברים אמורים שמקבל ממון בחזרה? — דווקא כשאמרו עדים: בפנינו מנה לו הגזלן כסף ושילם לו. אבל אם אמרו עדים: בפנינו הודה לו הבעלים ששילם לו — לא, כדברי רב כהנא, שאמר: אי לאו דאודי ליה, הוה ממטי ליה לדידיה ולחמריה לשחוור [אם לא שהיה מודה לו בעל כורחו, היה מביא אותו ואת חמורו לפקיד השלטון] ולכן אין סומכים על הודאה בלבד.

ב ובענין זה של מכירה מתוך אונס אמר רב הונא: אפילו תליוהו [תלוהו, את הבעלים] או כפו אותו באופן אחר וזבין [ומכר] — זביניה זביני [מכירתו מכירה]. ומבררים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אם משום ההנחה שכל מה דמזבין איניש [שמוכר אדם] מחפציו, אי לאו דאניס [אם לא שאנוס] היה מחמת חוסר כסף לא הוה מזבין [היה מוכר], ואפילו הכי זביניה זביני [כך מכירתו מכירה], ומשמע שלענין מכירה אין צורך שיהיה הדבר מרצונו השלם? — מכאן אין ראיה, ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני [ושמא שונה אונס של עצמו כגון שזקוק לכסף מאונס שנאנס על ידי אחרים]! אלא נאמר כי טעמו הוא כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in a case where there is uncertainty whether she is divorced or whether she is not divorced, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Zeira. As Rabbi Zeira says that Rabbi Yirmeya bar Abba says that Shmuel says: Wherever the Sages said with regard to a woman that there is uncertainty whether she is divorced or whether she is not divorced, her husband is still obligated with regard to her sustenance. One might have thought that since she still has some right to her husband’s property, insofar as he still has an obligation with regard to her sustenance he would not lodge a protest if she used his land without his authorization. It is therefore necessary to clarify that this is not so, and she has the ability to establish the presumption of ownership in her husband’s property.

§ Rav Naḥman said: Rav Huna said to me that with regard to all of the types of people who do not have the ability to establish the presumption of ownership, when they bring proof by means of a document or witnesses that a field belongs to them, their proof is a valid proof and the court places the field in their possession. But if there is a robber who brings proof that a field is his, his proof is not a valid proof, and the court does not place the field in his possession. This is due to a concern that the proof was obtained through illegitimate means.

The Gemara asks: What is this teaching us? We already learned in a mishna (Gittin 55b): If one purchased land from a Sicarius [Sikarikon], a violent gentile who had extorted the field from its owner with threats, and afterward one returned and purchased the same field from the prior owner, his purchase is void, as the owner of the field can say that he did not actually intend to sell him the field. This teaches that a purchase following a robbery is invalid, despite the existence of documents or testimony, rendering the statement of Rav Huna superfluous.

The Gemara answers: Rav Huna’s statement serves to exclude that which Rav says, as Rav says: They taught that the purchase of a field from the prior owner after one purchased it from a Sicarius is void only when the prior owner said to the buyer at the time of the sale: Go take possession and thereby acquire the field, but did not write a document. But if the transaction was performed along with a document being given, the buyer acquired the field.

Therefore, Rav Huna teaches us that he rules in accordance with the opinion of Shmuel, as Shmuel says: He does not acquire the field even if the transaction was performed along with a document being given, until the owner of the field writes a property guarantee, i.e., a document that states that if the property is seized by the seller’s creditor, the seller will reimburse the buyer for his loss. Writing such a document indicates that it is a sincere transaction.

And Rav Beivai concludes that discussion of the statement of Rav Huna, that a robber does not retain possession of the field even if he brings proof of the transaction, with a comment in the name of Rav Naḥman: The robber does not have rights to the land, but he does have rights to the money that he paid for the land, and the owner has to reimburse him. In what case is this statement that the robber is reimbursed said? It is specifically where the witnesses said: The robber counted out the money for the owner and gave it to him in our presence; but if the witnesses said: The owner admitted to the robber in our presence that he received payment, then the robber is not reimbursed, as the admission may have been made under duress. This is in accordance with the opinion of Rav Kahana, who says: If the owner would not have admitted to the robber that he received payment, the robber would have brought him and his donkey to the taskmaster.

§ Apropos transactions performed under duress, the Gemara cites that which Rav Huna says: If one was suspended, e.g., from a tree, and thereby coerced to sell a certain item, and he sold it, his sale is valid. What is the reason? The Gemara suggests that it is because whatever a person sells, were it not for the fact that he is compelled by his need for money, he would not sell it, and even so, his sale is valid. This indicates that a transaction performed under duress is valid. The Gemara rejects this: But perhaps duress that results from his own needs, such as his need for money, is different from duress that results from another, as in this case. Rather, the basis for Rav Huna’s ruling is as it is taught in a baraita:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מגורשת ואינ' מגורשת. כגון זרק לה גט ספק קריב לו דבעלה חייב במזונותיה עד דיהיב לה גט ודאי ואיכא למימר ^א)אולי צ"ל ואיכא למימר דאין לה חזקה קמ"ל כיון דהתחיל בגירושין אית ליה וכו'. די"ל ספק מגורשת דאם איתא דגרשה אית ליה בהדה איבה ולא היה מייחד לה קרקע למזונות כי אם ממקום אחר יהיב לה מזונות בצמצום והויא חזקה:

וכולן. בין אומן ובין אריס וכל הני דלעיל שהביאו ראיה. עדות שקנו אותה קרקע ראייתן ראיה והוי חזקה:

לקח מן סיקריקון. זהו גזלן שאמרו לו בני אדם מחמת שהוא אנס שא קרקע זו והניחני וחזר ולקח מבעה"ב ^ב)אולי צ"ל שאמר לו הנגזל ללוקח לך חזק וקני והודה לו שוב שהקרקע וכו'. שתפיש לו קנין הנגזל ללוקח שוב שהקרקע של סיקריקון מקחו בטל דבעל כרחיה אודי ליה ולא גמר ומקני ליה אלמא דראיה של גזלן אינה ראיה. ומשני הך ברייתא איצטריך למתני לאפוקי מדרב דאמר לא שנו דמקחו בטל אלא דאמר לו בעה"ב לך חזק בקרקע וקני מש"ה לא קני דלא מצי לאחזוקי בה משום דבעל כרחיה קאמר אבל אי כתב ליה בעל הבית שטר מכירה קנה:

קמ"ל. רב נחמן דאפ"ה לא קנה כדשמואל וכו':

אחריות. דלא מפיק ליה מידיה:

ורב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן. להיכא דחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל דקרקע אין לו ללוקח אבל מעות שנתן יש לו:

בד"א. דמעות יש לו ללוקח כגון שאמרו עדים בפנינו מנה לו המעות לבעה"ב אבל אמרו העדים בפנינו הודה לו המוכר להסיקריקון ולא ראו נתינת המעות אפי' מעות אין לו דהאי דאודי ליה כדרב כהנא וכו':

אמר רב הונא. אי אמרו ואיימו לאיש תלוהו בעץ אי לא מזבין לו שדהו וזבין מחמת יראה זביניה זביני אע"ג דאנסוהו:

אי לאו דאניס. שאין לו מעות להוציא לצרכיו:

לא צריכא במגורשת ואינה מגורשת. יש מפרשים דוקא בשייחד לה ארעא אחריתי למזונהא, אבל לא ייחד לה ארעא אחריתי למזונהא אין לה חזקה, דאימר מזוני הוא דקא אכלה, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא נא, א) לא לאשה חזקה בנכסי בעלה, פשיטא כיון דאית לה מזוני מזוני הוא דקא אכלה. ואין פירושם מחוור, דאם איתא הוה להו לפרושי הכי בהדיא, ולא דמיא לההיא דלקמן, דלההיא ודאי כללא קא כיילא מתניתא דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה, ואנן הוא דשיילינן פשיטא אמאי איצטריך תנא לאשמועינן, ואמרינן דאפילו ייחד לה ארעא למזונהא קא משמע לן דלית ליה חזקה אפילו בארעא אחריתי, אבל הכא דקתני סתם אשה שנתגרשה הרי כשאר כל אדם היא דנימא דוקא בשייחד לה ארעא למזונהא לא.

דאמר שמואל אף בשטר לא קנה עד שיכתוב לו את האחריות. שהסיקריקון מקפיד ודאי מן הסתם על כתיבת השטר, דכיון דבעל הבית אינו מפסיד כלום בכתיבת שטר ללוקח, דלוקח הוא נותן שכר, מימר אמר סיקריקון עדיין מצפה שתחזור לו, ואף בעל הבית כותב שטר מאימת סקריקון. אבל אחריות מי דחקו לבעל הבית לכתוב לו, דודאי על זה אין דרך סיקריקון להקפיד, דמה לו לזה לקבל אחריות על נכסי סיקריקון, אלא לא כתב את האחריות עד שגמר בלבו והקנה. ומכל מקום אם אנסו סיקריקון לכתוב את האחריות בפירוש, אף זה מקחו בטל, וכן כתב מורי הרב ז"ל.

אמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני. השתא סלקא דעתן דזבין בשטר בלחוד קאמר ובלא זוזי, דלבסוף הוא דאמרינן דבדיהיב זוזי קאמר, ובדין הוא דליקשי ליה מדידיה, דהא דאמר רב נחמן אמר לי רב הונא וכולן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה, ואי בלא שטר קאמר מאי קא משמע לן, מתניתין היא, לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, כדאקשינן לעיל, אלא דמעיקרא דייקינן בטעמיה ואקשינן עליה, ולבסוף אסקינן דבדיהיב זוזי דוקא קאמר דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה.

אלו שהזכרנו שאין להם חזקה זה על זה שהביאו עדים או שטר או ראיה שבעל השדה מכרו או נתנו להם או שהודה בפניהם שמכרו או נתנו יש מהם שראייתם ראיה והם האמן והאריס והשתף והאפטרופוס והבן עם האב והאב עם הבן והאשה אצל בעלה והאיש בנכסי אשתו ובנכסי מלוג לבד כמו שיתבאר למטה אבל הגזלן הואיל והוחזק בגזלן על הדרכים שבארנו אפילו הביא עדים שבפניהם הודה שמכרו או נתנו אם טענו הבעלים מחמת יראה אודיתי אין זה כלום שהרי אם לא הודה לו היה אונסו או גוזלו ביתר מיכן ואפילו בשטר ומ"מ אם הביא עדים שבפניהם קבל המעות או שהעידו כן בשטר מוציאין השדה מידו מ"מ ומוסרין אותו לנגזל והלה מחזיר לו המעות כמה שהעידו העדים ודוקא בשמסר מודעא אבל אם לא מסר אע"פ שבאונס מכר מכרו קיים וכן כתבו גדולי הפוסקים ומ"מ גדולי המחברים כתבו שהגזלן אין צריך מודעא ואין דבריהם נראין שהרי סוגיא זו מוכחת בהפך שהגזלן והלוקח מן הסקריקון ושאר הכופין למכור כלם שנויים בסוגיא זו בערבוביא ומתגלגלים זה על זה ועוד אם כדבריהם מה הוצרך לומר בכאן רב הונא לא סבירא ליה דרב ביבי והרי לדבריהם אף רב הונא מודה שבגזלן לא גמר ומקני אף במעות:

הסקריקון הוא גוי ההורג נפשות על עסקי ממון עד שיתן שדה לפדיון נפשו ושדה זה אינו קנוי מן הדין לגוי זה הנקרא סקריקון שאע"פ שהמכר באונס מכר הוא הואיל ולא מסר מודעא כמו שאמרו אגב זוזי גמר ומקני מ"מ מתנה באונס אינה מתנה ומעתה הלוקח מן הסקריקון לא קנה ובעלים מוציאין מידו אפילו לקחו אח"כ מן הבעלים שהרי אף הסקריקון כופהו לכתבו לזה ולא סוף דבר בשלא כתב לו שטר אלא שאמר לו בעדים לך חזק וקני אלא אפילו כתב לו שטר עד שיכתוב לו אחריות בפירוש ואע"פ שבשאר מקומות אחריות טעות סופר הוא כל שכותב מאונס ודאי אין אומרין בו שטעות הוא אבל כשכתבו בפירוש ואין דרך אנס להכריח את האנוס בקבלת אחריות ודאי מחל וגאוני הראשונים כתבו בה שיכתוב סתם ושלא יפרוט שאינו מקבל אחריות ואין דבריהם נראין כלל ועיקר דבר זה במסכת גיטין מעתה גזלן שקבל אח"כ שטר מן הנגזל וכתב לו אחריות בפירוש ראייתו ראיה:

והאונס את חברו למכור לו שדהו באיזה צד אונס ולא מסר הלה מודעא על זה כבר ביארנו למעלה שאם נתן לו דמים מכרו קיים אגב זוזי גמר ומקנה וכן יש דברים שאע"פ שהם באונס נגמרו הרי אמרו לענין קרבן יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו להקריב מה שנדר או מה שנתחייב בו עד שיאמר רוצה אני וכן לענין גט באותם שכופין אותם להוציא כופין עד שיאמר רוצה אני:

קעח. ת"ר אומן אין לו חזקה ירד מאומנותו יש לו חזקה אריס אין לו חזקה ירד מאריסותו יש לו חזקה בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם. כלומר, הרי הבן אצל אביו והאשה אצל בעלה שגירשה כשאר כל אדם, לומר שמחזיקין זה על זה. אשה שנתגרשה פשיטא לא צריכא במגורשת ואינה מגורשת אצטריך לאשמועינן כדרבי זירא דא"ר זירא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה. מהו דתימא כיון דבעלה חייב במזונותיה מיכספא מיניה ולא קימא להו חזקה אהדדי, איהו משום כיסופא דמזונות, וכל שכן איהי דכיון דאית לה מזונות אימור מזוני הוא דקא אכלה, קמ"ל הרי הן כשאר כל אדם:

קעט. אמר רב נחמן אמר לי הונא וכלן שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידן. גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו. מאי קמ"ל תנינא לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל. ומפרקינן אצטריך לאפוקי מדרב דאמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקנה אבל בשטר קנה קמ"ל כדשמואל דאמר אף בשטר לא קנה. וקיימא לן כשמואל בדיני. ועוד דהא רב נחמן נמי כוותיה סבירא ליה. ודוקא דלא יהיב ליה זוזי, אבל יהיב ליה זוזי קני, דקיימא לן תלויה וזבין זביניה זביני כדבעינן למימר קמן:

קפ. רב ביבי מסיים בה משמא דרב נחמן קרקע אין לו אבל מעות יש לו בד"א כשאמרו עדים בפנינו מנה לו אבל בפנינו הודה לו לא כדרב כהנא דאמר רב כהנא אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשהואן. ומשמע לן מדרב ביבי דאע"ג דקאמרי עדים בפנינו מנה לו הגזלן מעות לנגזל ונתנם לו לא קנה קרקע. וליתא לדרב ביבי להא מילתא, דהא איפסיקא הלכתא לקמן (בבא בתרא מח,א) כותיה דרב הונא דאמר תלויה וזבין זביניה זביני, ואוקימנא בדיהיב ליה זוזי, ואקשינן עליה מהא דרב ביבי, ואסיקנא דרב ביבי מימרא הוא ומימרא לרב הונא לא סבירא ליה. הילכך אם אמרו עדים בפנינו (נת)מנה לו הגזלן למוכר מעות דמי שדהו ונתנם לו קנה קרקע, אבל אמרו בפנינו הודה לו המוכר לגזלן שנתן לו המעות אפילו מעות אין לו, כדרב כהנא דאמר רב כהנא אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשהואן:

קפא. אמר רב הונא תלויה וזבין זביניה זביני מ"ט אילימא דכל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפי"ה קא הוו זביני זביני ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני אלא סברא הוא דאגב אונסיה גמר ומקני. וקיימא לן כרב הונא, דהא איפסיקא הילכתא לקמן כותיה. ודוקא היכא דיהיב ליה זוזי. והוא דלא מסר מודעא מקמי הכין כדבעינן למימר קמן:

במגורשת ואינה מגורשת. פירש ר"י ז"ל שייחד לה ארעא אחריתי למזונותיה כו'. ככתוב בתוספות. ואין זה מחוור בעיני דאי בשיחד לה ארעא אחריתי למזונותיה פשיטא שהיא כשאר כל אדם דכיון שהיא ספק מגורשת אינו מוסר שדותיו בידה. ועוד דליכא לאוקמה סתם ברייתא בשיחד לה ארעא אחריתי למזונותיה דכל כהאי גוונא הוה מפרש לה תלמודא דאלו הא דמוקמינן לקמן הא דתנן ולא לאשה בנכסי בעלה ואמרינן לא צריכא דייחד לה ארעא אחריתי למזונותיה לאו לאוקמי מתניתין בשיחד לה ארעא אחריתי דוקא אלא בכל ענין מתוקמא ואפילו בשייחד לה ארעא למזונהא וחדושא דמתניתין בשייחד והא דאמרינן נמי הכא דכשנתגרשה הרי היא כשאר כל אדם בכל ענין מתוקמה ואפילו בשלא ייחד לה ארעא אחריתי למזונתה תדע דמוקמינן לקמן הא דתנן ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו ואמרינן לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ודייקינן עלה הא ראיה יש אפילו בשלא כתב לה דין ודברים ולהכי מקשינן ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי כדבעינן למכתב לקמן ואף על גב דאית לה מזונות למגורשת ואינה מגורשת אין דרך למסור בידה שדה למזונותיה ואינו בוטח בה כיון שהיא כנכריה אצלו והא דמקשינן לקמן פשיטא כיון דאית לה מזוני מזוני הוא דקאכלה דוקא באשתו הוא דפשיטא לן האי טעמא כיון דאית לה מזוני ובטח לה לב בעלה אבל אם קבל עליו לזון איש נכרי לחמש שנים יש לו חזקה בנכסיו דלא עביד איניש למסור בידו שדה למזונות. עליות.

גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה. פירש רש"י ראיה בשטר מכירה או הודאה אבל לא ראו עדים מנין המעות אבל אם מעידים על מנין המעות האמר רב הונא לקמן תלוהו וזבין זביניה זבינא ואין לחלק דהני מילי דלא בא לידו מתחלה בתורת גזלנות אבל בא לידו בתחלה בתורת גזלנותא לא הוה זביניה זביני דאם כן מאי פריך לרב הונא לקמן מההיא דלקח מן הסקריקון שאני התם דמקחו בטל משום דבא לידו בתורת גזלנות וכן מאי דפריך לקמן לרב הונא מהא דמסיים רב ביבי קרקע אין לו אבל מעות כו' ומשני דרב הונא לא סבר הא דרב ביבי ומאי דוחקיה לימא לעולם סבירא ליה כרב ביבי ושאני התם משום דבא לידו מתחלה בתורת גזלנותא. תוספי הרא"ש ז"ל.

אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו. הא דקתני תרתי הכי קאמר אין ראייתו ראיה לענין חזרת דמים דאף על גב דאודי ליה באנפי אחריני שקבל ממנו מעות מוציאין השדה מידו ואין הנגזל מחזיר לו המעות שהודה בקבלתם והוה ליה להקדים בלשונו אין מעמידים שדה בידו אלא אגב דקאמר אף על פי שהביא ראיה הקדים תחלה אין ראייתו ראיה. ורב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן כו'. פירש ר"ש ז"ל אין לומר אההיא דלקח מסקריקון קאי ומסיים בה דמילתא דשמואל דאמר אף בשטר לא קנה כו'. ואין זה מחוור אצלי דבפרק הנזקין דהתם עיקר דין לקח מסקריקון הוה ליה לאתויי הא דרב ביבי. ועוד דליכא לפרושי מסיים בה במילתא דשמואל דהא אמתניתין דלקח מן הסקריקון כו' מקחו בטל שייך לסיומא כמו אמילתא דשמואל וליכא לפרושי נמי דרב ביבי מסיים בה בהא דתנן לקח מסקריקון דלאו אורחא דתלמודא למינקט פלוני מסיים בה אלא על מימרא דאמורא ולא על משנה וברייתא. ויש לפרש דרב ביבי מסיים על הא דאמר רב הונא גזלן אף על פי שהביא ראיה אין ראייתו ראיה וכי תימא היכי מסיים בה קרקע אין לו אבל מעות יש לו והא אמילתיה דרב הונא קיימינן ואלו לרב הונא אם יש מתן מעות לפני עדים ראייתו ראיה. יש לומר דרב נחמן דקאמר לה משמיה דרב הונא סבירא ליה כרב הונא בחדא דאף על פי שהביא ראיה בשטר אין ראייתו ראיה ופליג עליה בדין תלוהו וזבין ואליבא דנפשיה קאמר רב נחמן דהיכא דמנה לו מעות בפני עדים קרקע אין לו אבל מעות יש לו ולא קנסינן ליה ולא איירי רב נחמן בהא דמסיים בה במאי דמיירי רב הונא דאלו הא דקאמר רב הונא אין ראייתו ראיה פירושה שאין מחזיר לו המעות מדקאמר ואין מעמידים שדה בידו ומיירי בשלא מנה לו בעדים והא דרב ביבי פליג אדרב הונא כדאמרינן לקמן. וקיימא לן כרב הונא דאמר תלוהו וזבין זביניה זביני' אבל תלוהו ויהיב לא קנה ואפילו אם כתב לו אחריות נכסים כיון שאנסוהו לכתוב לו אחריות נכסים לא קנה שהרי מאונס שיעבד לו נכסיו והדעת מכרעת כן וסוגיא נמי הכי מוכחא דמקשינן עלה דרב הונא ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה ולא מוקמינן לה לדרב הונא כשכתב לו אחריות נכסים כי היכי דקנה אליבא דרב והא דמהני לרב כתיבת השטר אף על פי שאנסוהו על כתיבת השטר מדאמרינן גבי הא דרב הונא הא אתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקנה משום דרב ודאי סבירא ליה דאף על פי שאנסוהו לכתוב את השטר אגב אונסיה גמר ומקנה דהא גבי לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית כמאן דאנסו בעל הבית על כתיבת השטר דמי דודאי הסקריקון יקפיד אם ישמע שזה מונע כתיבת השטר מן הלוקח שנראה שהוא מצפה שתחזיר לו הקרקע ואפילו הכי קאמר רב דקנה כיון שכתב לו את השטר אף על פי שהוא אנוס על הכתיבה. מיהו כי אמר ליה לך חזק וקנה דדבורא בעלמא הוא לא אמרינן דגמר ומקנה אבל לשמואל דאית ליה דאף בשטר לא קנה ודאי היינו טעמא דקנה כשכתב לו אחריות נכסים משום דאמרינן לא היה אנוס על כתיבת אחריות שהסקריקון לא היה מקפיד אלו שמע שזה מונע ממנו שעבוד נכסיו שהרי הסקריקון לא גלה דעתו שהוא רוצה בשעבוד נכסיו אבל אם אנסוהו לכתוב אחריות נכסים ודאי לא קנה כמו שלא קנה בכתיבת השטר בלא אחריות כי מה טעם יש להפריש ולחלק בין כתב לו את השטר ובין כתב לו אחריות נכסים כיון שהכל מתוך האונס. והא דאמרינן לעיל לאפוקי מדרב דאמר אבל בשטר קנה קמשמע לן כדשמואל כו' לאו למימרא דגבי גזלן קנה בכתיבת אחריות שהרי אנוס הוא על האחריות כיון שהגזלן אומר לו לכתוב לו אחריות אלא גבי סקריקון הוא דמהניא כתיבת אחריות מן הטעם שפירשנו. מיהו אם בגזלן שאינו הורג נפשות על עסקי ממון מיירי אלא שהוחזק בגזלנות על שדה זו ודאי כי היכי דאמרינן שאם הוחזק בגזלנות על שדה אחת יש לו חלקה בשדה אחרת שאין יראים ממנו למחות אלא על אותה שדה שמסר נפשו עליה הכי נמי אין יראים מפניו למנוע ממנו שעבוד נכסים שהרי שעבוד נכסים כשדה אחרת דמיא הילכך אם כתב לו אחריות קנה. כן נראה בעיני. עליות.

אמר רב הונא תלוהו וזבין זביניה זביני. פירוש קסלקא דעתך השתא דסבירא ליה לרב הונא דאגב אונסיה בלחוד גמר ומקנה והוא הדין לתלוהו ויהיב דמתנתו מתנה והיינו דמקשינן מדתניא יקריב אותו ומגיטי נשים דהוה לן למימר דגט המעושה שלא כדין כשר דאגב אונסיה לחוד גמר ומגרש. הר"ן ז"ל.

אמר רב הונא תלוהו וזבין זביניה זביני. השתא סלקא דעתך דזבין בשטר בלחוד קאמר ובלא זוזי דלבסוף הוא דאמרי דבדיהיב זוזי קאמר ובדין הוא דליקשי ליה מדידיה דהא אמר רב נחמן אמר לי הונא וכולן שהביאו ראיה אין ראייתן ראיה ואי בלא שטר קאמר מאי קא משמע לן מתניתין היא לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל דאקשינן לעיל אלא דמעיקרא דייקינן בטעמיה ואקשי עליה ולבסוף אסקינן דבדיהיב זוזי דוקא קאמר דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה. אלא מסיפא וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני איכא למידק כיון דהשתא איסתבר לן דרב הונא אפילו בלא זוזי קאמר אמאי לא דחי ליה דילמא שאני הכא דלמפטר מיניה משאר כסות ועונה ואגב אונסיה והרווחת שאר כסות ועונה גמר ומגרש. אלא מהא שמעינן דשאר כסות ועונה לא חשבינן להו בהא לכלום לא לדידיה ולא לדידה והיינו נמי בגט מעושה שלא כדין דפסול ולא אמרינן דאגב אונסיה ושאר כסות ועונה דמיפטר מינייהו גמר ומגרש. הרשב"א ז"ל.

ולא אמרן אלא בשדה סתם. פירוש מדחזינן דבריר ליה הי ניהו שדה דמזבין ליה מכלל שדותיו ואינהו לא אניסי ליה מעיקרא אלא לזבוני שדה סתם מכלל דגמר לאקנויי אבל אנסוהו לזבוני שדה זו ממש לא הוו זביניה זביני דמאי הוה ליה למעבד. ובשדה זו נמי לא אמרן דלא הוו זביניה זביני אלא דלא ארצי זוזי כלומר לא עיין בהו אי טבי נינהו או לא כדאמרינן אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה דמדחזינן ליה דלא ארצינהו לזוזי מכלל דלא גמר לאקנויי אבל ארצי זוזי זביניה זביני דכיון דארצינהו הא ודאי קא גמר לאקנויי. והיכא דלא ארצי זוזי לא אמרן דזביניה לאו זביני אלא היכא דלא הוה ליה לאשתמוטי פירוש לממסר מודעה דמאי הוה ליה למיעבד אבל הוה ליה לאשתמוטי ולא אשתמיט מדלא אשתמיט מכלל דגמר לאקנויה. ואסיקנא והלכתא בכולהו הוו זביניה זביני אלא מיהו דוקא היכא דיהיב זוזי אבל אי לא יהיב זוזי זביניה לא זביני דהא תנן לקח מן הסקריקון וחזר ולקח כו' ואוקימנא בדלא יהיב זוזי דאמרינן עלה אמר רב לא שנו כו' ושמואל אמר אף בשטר לא קנה ואמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי וקיימא לן הלכתא כשמואל בדיני. ואיכא נוסחא דאית בהו הכי ולא אמרן אלא דלא ארצי ליה זוזי פירוש כלומר ולא אמרן אלא דלא יהבי ליה זוזי כדאמרינן המרצה מעות מידו ליד אשה לא ינקה מדינה של גיהנם. ואי קשיא אהאי גירסא דתנן לקח מן הסקריקון כו' ואוקימנא בדלא יהיב זוזי כדאמרן דשמע מינה דהיכא דיהיב זוזי הוא דקני והיכא דלא יהיב לא קני עד דכתב ליה אחריות כדשמואל והכא אמרינן דלא שנא ארצי ליה זוזי ולא שנא לא ארצי קני אלמא אף על גב דלא יהיב זוזי נמי קני. לא דמי דאלו התם לענין סקריקון היכא דלא יהיב זוזי לא קא יהיב כלל אלא בעידן זביני ולא בתר זביני ומשום הכי לא גמר ומקנה והכא לענין תלוהו וזבין אף על גב דלא יהיב זוזי בעידן זביני דעתיה דלוקח למיתן ליה לבתר זביני ואדעתא דהכי הוא דכפיה לזבוני ליה ומוכר נמי סמכא דעתיה דיהיב ליה זוזי בתר גמר זביני ומשום הכי גמר ומקנה ודייקינן לה להאי מילתא מדאמרינן הכא לענין לקח מסקריקון מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דמשמע דהיכא דלא יהיב זוזי כלל לא בעידן זביני ולא לבתר זביני לא קנה והכא לענין תלוהו וזבין אמרינן בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה דמשמע דבעידן זביני הוא דלא ארצי אבל בתר זביני מיהא יהיב. הר"י ן' מיגש ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ולא אמרן אלא דלא ארצי זוזי. יש מפרשים שלא חשש המוכר למנות המעות לדעת כמה הם מלשון המרצה מעות ליד האשה וכל שלא חשש המוכר למנות כמה הם גלוי הדעת הוא זה שעדיין אינו מתרצה למעות. ויש מפרשים מלשון אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה כלומר שלא ראינוהו מדקדק במעות אם יפות אם רעות. ויש מפרשים שלא הרצה לו הלוקח מעות מיד אלא שאמר ליתן לו שזה כעין תלוהו ויהיב כל שלא נתן המעות מיד. ואסיקנא והלכתא בכולהו קני ודוקא בדלא מסר מודעא דאף על גב דידעינן באונסיה ואפילו כאונסיה דטאבי דתליה לפפי אכינרא אפילו הכי אמרינן דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה. אבל אי ידעינן באונסיה ומסר מודעא מקחו בטל וכדאמרינן לעיל מודה רבא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא ואמרינן נמי בסמוך אמר רב הונא אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם. והיכא דבטל מודעא המקח מקח והמודעא מבוטלת. ומסתברא שאם נאנס על ביטול המודעא ומסר מודעא אף על ביטול המודעא אינו כלום והוא דידעינן באונסיה דביטול המודעא ואותן שכותבים בביטול כל מודעי ומודעי דמודעי עד סוף כל המודעות אינו כלום שאם ביטל אחד אינו מועיל כל שמונה והולך ביטולים כמה אינם מועילים. ומסתברא לי דתקנת הביטולים בפוסל עידי ביטול ויאמר והריני פוסל כל עדים שיאמרו שמסרתי מודעא על מכר זה שהרי שם אותם לגבי נפשיה בעדים פסולים וכענין שאמרו בנאמנות ותלוהו ויהיב אם הכרנו באונסו מתנתו בטלה ואף על פי שלא מסר מודעא דתלוהו וזבין אמרו דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה אבל תלוהו ויהיב לא. ומיהו אם קבל עליו את האחריות ושלא מתוך האונס מתנתו מתנה וכדשמואל דאמר בסקריקון עד שיכתוב את האחריות דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תלוהו וקדשה קדושיה קידושין. ואם תאמר והכא מאי זבינא איכא והא לא קבלה זוזי ואם תאמר משום שאר כסות ועונה דמתחייב לה הא אמרינן לעיל דלא חשבינן להו כזוזי. יש מפרשים משום כסף קדושיה. ומכאן דקדקו דתלוהו וזבין אפילו בפחות מכדי שיווי הקרקע זביניה זביני דהא אשה מתקדשת בפרוטה וחשבינן לה בתלוהו וזבין ואם כן אף קרקע נקנה הוא בכל כסף הילכך אפילו תלוהו וזבין בפרוטה זביניה זביני. ועוד דהא כי אקשינן לדרב הונא מדסיים רב ביבי קרקע אין לו מעות יש לו אצטרכינן למימר למימריה דרב ביבי לא סבירא ליה לרב הונא ואם איתא מאי קושיא לימא דרב ביבי כשלא נתן כל דמי שווי הקרקע. ומסתברא לי שאין דברים אלו נכונים חדא דאנן דעתיה דמוכר אמדינן דאגב אונסי וזוזי גמר ומזבין הא בלא זוזי לא ותלוהו ויהיב אין מתנתו מתנה והאיך אפשר שיתרצה בפרוטה על קרקע שוה מאה מנה ודרכן של בני אדם להניח קרקע בחנם או ליתנו במתנה יותר ממה שיתנו בפרוטה והיכן הוא חציו של זה. ועוד כי סתם לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מעט כסף הוא נותן לבעל הבית מפני שיש לו דין ודברים על השדה שכן דרכן של בני אדם וכדאמרינן עביד איניש דזבין דיניה והיינו דקתני וחזר ולקח מבעל הבית ולא קתני וחתם לו בעל הבית ואפילו הכי קתני מקחו בטל. והא דלא מתרצי בדרב ביבי בדלא יהיב כדי שווי הקרקע משום דרב ביבי מילתא פסיקתא קא תני קרקע אין לו מעות יש לו והא פסיק ואמר אף על פי שמנה לו מעות ואפילו בשווי של קרקע אין לו קרקע ומוטב לדחות מימריה דרב ביבי ולא לקבלה ולדחקה דלא אחראין אנן לרב ביבי דיהא רב הונא סבר כותיה. ואשה המתקדשת בפרוטה נמי לאו ראיה היא דכל אשה מתקדשת היא בכך ואפילו בנתיה דרבי חייא מתקדשות בפרוטה והרי כל אשה כאלו דמיה קצובין לקנות לבעל בפרוטה. ותדע דאין מביאים ראיה מקדושי אשה לקנות קרקע שהרי האשה שאמרה סתם לשלוחה צא וקבל לי קדושין וקבל לה קדושין בשוה פרוטה מקודשת ואלו שליח למכור קרקע טעה חוזר. וכן פשטה ידה וקבלה קדושין בלילה וכל כיוצא בזה מה שאין כן בקרקע ואף על פי שאין אונאה לקרקעות סתם במוכר מדעתו הא באונסיה שאנו צריכים לרצוי מחמת מעות אין כאן מעות שיתרצו הבעלים בכך. ועוד נראה לי שאין הטעם בקדושי אשה משום כסף קדושיה שאם אתה אומר כן תלוהו וקדיש בשטר אי נמי בביאה מאי איכא למימר ובודאי אמימר כל שקדשה קאמר בין בכסף בין בשטר בין בביאה. ותדע לך דהא רב אשי מודה נמי דמקודשת דבר תורה אלא דקנסינן ליה ומפקינן לקדושין מיניה ואקשינן ליה תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר ופריק שוויה רבנן לבעילתו בעילת זנות אלמא אי לאו דבעילתו בעילת זנות מקודשת דבר תורה והיכן הן זוזיה והוה ליה כתלוהו ויהביה. אלא מסתבר לי דטעמא דאשה משום דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות וכדריש לקיש דאמר טב למיתב טן דו ולא למיתב ארמלו ואגב אונסא והנאה זו גמרה ומקניא נפשה דאנן סהדי דבכל בעל ניחא לה וכדאמרינן דשומשמנא גברא כורסיה ביריאתא רמו לה וכדריש לקיש. ואם תאמר אם כן מאי מייתי ראיה מיניה לתלוהו וזבין דניחות נפשה הוי טפי מזוזי דהא לעיל אפילו מאן דסבירא ליה דתלוהו וזבין זביניה לאו זביני מודה בהא דילמא שאני התם דניחא ליה דתהוי ליה כפרה דילמא שאני התם משום דמצוה רבה לשמוע דברי חכמים. הא ליתא דהתם ניחותא דכפרה וניחותא דמצוה איכא למימר דהויא טפי מזוזי אבל ניחות הנאה דגופה לא עדיפא לה מדמי גופה כן נראה לי. עד כאן לשונו.
נקטינן השתא מהאי דינא דהיכא דיהיב ליה זוזי לא שנא בעידן זביני ולא שנא בתר זביני ולא שנא אנסי ליה לזבוני שדה זו ולא שנא לזבוני שדה סתם ולא שנא ארצינהו ולא שנא לא ארצינהו לא שנא הוה ליה לאשתמוטי לממסר מודעא ולא שנא לא הוי ליה לאשתמוטי בכולהו זביניה זביני כיון דשקיל זוזי ולא מסר מודעא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקנה והיכא דלא יהבי ליה זוזי ואף על גב דלא מסר מודעא זביניה לאו זביני. ולענין מתנה דליכא זוזי למשקל היכא דידעינן דבאונס הוא שכתבה אף על גב דלא מסר מודעא נמי מתנתיה לאו מתנה דהא ליכא הכא זוזי למגמר ולקני. ולענין זביני דאי מסר מודעא אפילו שקיל זוזי זביניה לאו זביני דהא גלי אדעתיה דלא גמר לאקנויי מדאמרינן לעיל לא שנא דהוה ליה לאשתמוטי ולא שנא כו' מכלל דאי אישתמיט ומסר מודעא זביניה לאו זביני ואמרינן נמי טאבי תלא לפאפי אכינרא כו' ואמרינן עלה אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם. אלא מיהו דוקא באונסא דאנסי ליה אחריני הוא דמהניא כמעשה דטבי דתלי לפאפי אכינרא אבל אונסא דאתי ליה מחמת אונסא דנפשיה אף על גב דמסר מודעא זביניה זביני וההיא מודעא לא מהניא מידי והיינו דאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב ביה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא דלאו מודעא הוא ואמרינן ה"נ ודלמא שאני אונסא דנפשיה מאונס דאחריני אלמא כל אונסא דנפשיה קנו הלכך לא מהני ביה מודעא. והאי אונסא דאחריני דמהני ביה מודעא הוא דוקא היכא דאנסי ליה לזבוני ההוא ארעא אבל היכא דאנסי ליה לאיתויי זוזי ולא הוי ליה ואזיל וזבין ארעיה אף על גב דמסר מודעא נמי זביניה זביני מאי טעמא כיון דלא אנסי ליה לזבוני אלא לאיתויי זוזי מהיכא דמייתי ליתי הוא דאנסו ליה ואיהו כיון דלא הוו ליה זוזי (אלא) לאיתויי איצטריך לזבוני לה להאי ארעא הוה ליה נמי לענין זביני כאונסא דנפשיה דהא אלו הוי ליה זוזי לא הוה מזבן לה הלכך הוה ליה כמאן דאצטריכו ליה זוזי ולא הוה ליה ומחמת דלא הוה ליה אצטריך לזבוני לארעא דהא ודאי לענין זביניה דהאי ארעא אונסא דנפשיה הוא ולא איכפת לן אי גמר לאקנויי אי לא כדאמרינן ודלמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני אלמא אונסא דאחריני הוא דבעינן עד דגמר ומקנה אבל אונסא דנפשיה לא איכפת לן אי גמר ומקנה או לא אלא אף על גב דאנוס נמי זביניה זביני. עד כאן לשון הר"י ן' מיגש ז"ל.

בד"ה מגורשת כו' וכגון שייחד לה ארעא כו' עכ"ל דבאשתו גמורה אפי' בייחד לה ארעא אחריתא אין לה חזקה כדלקמן ולא ניחא להו הכא כפרשב"ם דגם אם הוא שונא לה מייחד לה ארעא כיון שהוא חייב במזונותיה וק"ל:

בד"ה אבל בשטר כו' בפ"ק דב"מ אחריות לאו ט"ס בשטרי מקח וממכר ורב סבר אחריות ט"ס כו' עכ"ל וההיא דפ' מי שהיה נשוי כשפירשה דלא קבלה אחריות מידי כ"כ התוס' בפ' הניזקין ובפ' הכונס אבל עיקר התירוץ חסר הכא מדבריהם ונראה הכא מדקדוק דבריהם לתרץ דדוקא בשטרי מקח וממכר סבר רב אחריות ט"ס אבל בשטרי מתנה מודה רב דאחריות לאו ט"ס הוא וההיא דמי שהיה נשוי איירי בשטר מתנה כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

ד"ה אבל בשטר קנה וכו' ומסתבר דטעמא דרב כטעמא דשמואל וכו' בתוס' דהנזקין דף נ"ח ד"ה אבל בשטר קנה משמע דהאי מסתברא תירוץ בפני עצמו הוא ור"ל דטעמא דרב דאמר בשטר קנה משום דבשטר סתם אמרינן אחריות מעות סופר וכמו שכתב לו אחריות דמי ואם כן יש לתרץ דההיא דפרק מי שהיה נשוי דמשמע שם דאפילו בשטר לא קנה לא איירי בשטר סתם אלא שמפורש בו דלא קבילה עלה אחריות ולכך אפילו לרב לא קנה וז"ל התוס' שם ולמאי דמפרש הר"ר אליעזר משנז"א דרב ושמואל פליגי הכא באחריות ט"ס וכו' עד וההיא דכתובות כשפירשה דלא קבלה אחריות מיירי ע"ש:

ר"ש בד"ה לקח מסיקריקון כו' ג' גזירות גזרו קמייתא כל דלא קטיל לקטליה מציעתא כל דקטיל ליית' ד' זוזי בתרייתא כל דקטיל ליקטלוהו קמייתא כו' וזבין כו' כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה ראייתו כו' דאפילו מעות אין לו כו' נ"ב וא"כ בע"כ איירי שלא נתן לו מעות וק"ל:

בא"ד דאמר לקמן גבי אשה בנכסי בעלה כו' דלגלויי כו' כצ"ל:

בד"ה ורב ביבי כו' אלא בהודה ולא במנה נ"ב פי' כפי שפירשו התוס' לעיל דמש"ה קאמר אין ראייתו ראייה ואין מעמידין כו' ודו"ק:

תד"ה מגורשת. דאל"ה אין לה חזקה. כצ"ל:

תד"ה אבל. כדמוכח בהניזקין. כצ"ל:

בא"ד כמו חתמו גבי תורף כו'. גיטין (כ"א ב):

א"ר יוחנן אומן אין לו חזקה וכו' הוי ממטי לי' ולחמרי' לשחוור כ' בשיטה מקובצת דר"י קאי אגזלן שהוחזק על שדה זו בגזלנותא דהיינו גזלן דר"י ולא קאי ר"י אגזלן דר"ח וקמ"ל אע"ג דהאי לא נחשד אלא על שדה זו ובשדות אחרו' יש לו חזקה. וה"ל למימר דלא ימסור חמרי' לשחוור דהא לא נחשד על ממון אחר מ"מ כיון שכבר תוקפו יצרו על שדה זו ימסור נפשי' עלי' ואי לא יודה לא ימטי' חמרי' לשחוור. ועיי' רמב"ן דרוצה לומר דגזלן ממש פשוט שאין לו חזקה אך גזלן דר"י מיירי שפ"א גזל שדה זו ואחר שכבר הוחלש כחו והוציאוהו ב"ד מתחת ידו ושוב חזר והחזיק בו ג"ש אין לו חזקה כיון שפ"א הוחזק גזלן על שדה זו והשתא קמ"ל רב כהנא חידוש גדול דאע"ג דכבר הוחלש כחו מ"מ כיון שפ"א הוחזק גזלן על זו עדיין פחדו עלי' וחייש אפי' לחמרי' לשחוור נשמע מזה אפי' הותש כחו של אנס קצת עדיין נקרא אונס והפחדה אפי' מממון אחר כגון חמרי' הואיל ופ"א נתן עיני' על ממון זה וכמ"ש דין זה במהרי"ק שרש ס"ג וכל זה כ' וביאר מהר"א נ"ח בתשו' סי' ס"ג דף ק' שרמיז עלי' ש"ך ח"מ סי' ר"ה סק"ז:

ורמב"ן כ' שרב חסדא פליג על זה וס"ל בגזלן כנ"ל יש לו חזקה והודאה כיון שכבר הוחלש כחו רק מיירי בהורג נפשו' וכו' ונחשד על כל ממון בעולם. ועיין מהרי"ק ריש שרש ס"ג הנ"ל דמייתי דעת קדמוני' דהביאו ראי' מדברי ר"ת במס' שבת פר"ע פ"ח ע"א אהא דמודעא רבה לאורייתא והדר קבלוהו בימי אחשורוש הקשו תוס' הא הדר קבלוהו כבר בערבות מואב ותי' ר"ת כיון שגם זה הי' עפ"י הדיבור עדיין פחד עליהם אעפ"י שכבר סר אונס הראשון ע"ש שהאריך בדעת החולקין. ולפי הנ"ל י"ל רב חסדא פליג על זה הדין. ולרב חסדא באמת י"ל הדר קבלוהו בערבות מואב ואייתר קיימו וקבלו למידרש מיני' הא דשמואל מגלה ז' ע"א ומיושב ק' תוס' שם ד"ה לכולהו' וכו' ע"ש ורב יוסף ור' נב"י שם מייתי לי' מוזכרם לא יסוף מזרעם ס"ל כסוגי' דפר"ע וכר"י דשמעתין ואיצטרך קיימו וקבלו וק"ל:

והמשנה למלך הקשה לדעת הרב"י סי' ר"ה דמחמת אונס מיתה אפי' תלוה ויהיב בלי זוזי נמי מהני דמשו"ה במתני' דסיקריקין בגזירה קמייתא ומצעתא גמר ומקני אפי' בלא זוזי כמו זבין א"כ מאי מודעא לאורי' איכא הא הוי אונס מיתה כפיית הר כגיגית. ולפע"ד ליישב דהתשב"ץ ח"א ס"א ס"ל דאונס הבן אינו אונס לגבי אב אע"ג דרחמי אב על הבן. והג"ה מרדכי סי' תס"ז ס"ל אפי' בהיפוך אונס האב מיקרי אונס לגבי הבן ורמז עליו בדרכי משה א"ע סי' קל"ד אות ט' ע"ש והרב"י שם הכריע כדיעה זו שהרי אפי' אונס ממון מיחשב אונס מכ"ש אבות ובנים זע"ז ומייתי לי' בהג"ה ש"ע שם סוף סעי' ז' בשם יש מחמירין:

ונ"ל אפי' להנ"ל דבאונס מיתה גמר ומקני אפי' בלא זוזי ה"מ הוא עצמו אבל אב על בנו או בהיפוך צער מיתת אבי' או בנו לא מיחשב לגבי דידי' אונס מיתה ודי שנאמר אגב אונס גמר וזבין ולא יהיב והנה במתן תורה הי' כל דורות הבאי' ולהם לא הי' אונס מיתה שאפי' כפה הר על החיי' וישאר רק מרע"ה ויעשה אותו לגוי גדול יבואו דורות הבאי' לעולם ורק צערם על מיתת החיים שהם אבות לאלו והשתא אפי' נימא שהחיים ההמה לא הוי מצי למיטען מודעא משום אונס מיתה גמר ויהיב מ"מ כל דורות הבאי' עד אחשורוש הוה מצי למיטען אונס זה הבן על האב לא הוי אלא כמו אונסא בעלמא ולא כאונס מיתה ולא הוי יהיבי' יהיבא:

א"נ י"ל דמשמע מפני יהושע דקידושין מ"ח דנהי דאגב אונסי' גמר ומקני או ניחא לי' דתהוי כפרה מ"מ אי הוה ידע בנפשי' דלא כן הוא ולא גמר ומקני צריך להביא קרבן אחר. אלא בממון וכדומה ה"ל דברי' שבלב אבל בקרבן מחוייבי' להביא קרבן אחר ע"ש. וא"כ הא דאמר מרע"ה בפ' נצבי' פן יש בכם וגומר אשר לבבו פונה היום וגו' לא יאבה ה' סלוח לו. וק' נהי דקיבל עלי' בפי' מ"מ הלא בלבבו לא קיבל ולגבי הקב"ה שיודע לבבו של זה לא שייך דברי' שבלב אינם דברי'. א"כ מ"ט לא יאבה ה' סלוח לו כיון שלא הי' בלבבו לקבל ולפע"ד לפמ"ש רמב"ם ספ"ג מגירושין דכיון שהוא ישראל ורק יצרי' אונסי' א"כ כיון שמחמת יסורין אמר הן סגי י"ל זה סגי ג"כ לדחות דברי פ"י שאפי' אמר לא הי' לבבו שלם בתת הקרבן מ"מ כל זה מחמת אונס היצר וכיון דמחשבה זאת הוי רק מחשבת אונס אזלי' בתר נתינתו הקרבן ואין צריך להביא קרבן אחר וה"נ מי שהי' לבבו שלם בשעת קבלת התורה בהר סיני אפי' לא יהי' לבבו שלם בערבות מואב נימא יצרו אונסי' והעיקר אחר דברי פיו אזלינין שמקבל עתה אלה ושבועה והיינו דקאמר מרע"ה אשר לבבו פונה היום דייקא אבל בהר סיני לא פנה לבבו א"כ נימא כמ"ש רמב"ם הלא ישראל אתה וקבלת ברצון בה"ס שוב יצרך אונסך וכנ"ל ואמנם תינח בערבות מואב. אבל בעיקר קבלת התורה בה"ס אפי' נימא מחמת אונס מיתה אורחי' להיות גמר ומקנה מ"מ מי שלבבו פונה ואמר ידעתי בנפשי שלא גמרתי והקנתי יש לו מודעא רבה דאין לומר כס' רמב"ם דהא עדיין לא קיבל עלי' בשום פעם להיות ישראל ושפיר הוה מודעא רבה לאורייתא ואין להאריך עוד:

נחזור להנ"ל בתשו' ראנ"ח הנ"ל מייתי בשם ריטב"א דפליג ארמב"ן הנ"ל וס"ל דרב כהנא לא קאי אלא אגזלן דרב חסדא דחשוד על כל ממון בעולם ע"כ חיישינין גם לשחוור. וק' לדברי' מאי קמ"ל רב כהנא פשיטא הרי הורג נפשו' על עסקי ממון ונ"ל דהוה ס"ד מ"מ כשהודה ה"ל למימסר מודעא טרם שהודה וכמ"ש ב"י סי' ר"ה סברא זו בדעת הרמב"ם כשלקח מעות אפי' שלא בפני עדי' זביני' זבינא משום דה"ל למימסר מודעא קמ"ל רב כהנא משום דפחד למימסר מודעא משום דחברי' חברא אית לי' ויודע הדבר לגזלן. ואע"ג דלא קיי"ל כאדמון בכתובו' ק"ט ע"ב וק"י ע"א י"ל התם ליכא חששא אלא שאם יודע הדבר לא יקנה ממנו שדהו ואין חששא זו כדאי. אבל הכא איכא אימתי' דממטי' לחמרי' לשחוור חיישינין אפי' למסור מודעא ואין הודאתו הודאה והי' קמ"ל רב כהנא כנ"ל:

ובזה י"ל דרש"י בגיטין פי' טעמא דסיקרי' מקחו בטל משום דהשני נוח לי והראשון קשה ממנו וצ"ל לפירושו דבלקח מבעה"ב מקחו קיים ולא אמרי' השני נוח לי משום דזה הוי רשעת גדול ליועצו ליקח מן הסיקריקין וסופו שיטול ממנו בדין דהרי קמן שזה הלוקח מהדר ליקח תחלה מבעה"ב ואי לא יתרצה מבעה"ב למכור לו לא יקח הוא מן הסיקרי' וא"כ איפה איך התרצה הבעה"ב למכור לו כדי שיקח אחרי' מהסיקרי' ולבסוף יוציאו ממנו בדיינין שהשני נוח לו ואין זה מעשה ישראל ועמ"ש לעיל בחי' דף למ"ד ע"ב. משו"ה לא מהימן למשוי נפשי' רשיעא ולמיטען השני נוח לי. אע"כ בלב שלם מכר לו. אבל לקח מסיקרי' תחלה וכבר נתן ממונו לסיקרי' ושוב בא ונמלך בבעה"ב ליקח ממנו שפיר י"ל השני נוח לי וכו' מקחו בטל כך צ"ל בכוונת רש"י. ומ"מ קשיא מאי פריך בשמעתין מאי קמ"ל התם הא טעמא לאו משום אימה ופחד אלא משום טענת השני נוח לי והכא טעמא משום אימת שחוור. וק' זו הקשה בס' תורת חיים בשמעתין. ואמנם רשב"א בגיטין הק' ג"כ אפירש"י הנ"ל ממאי דפריך רב המנונא לקמן אבל מהך ק' דמאי קמ"ל לא הקשה רשב"א. ולהנ"ל א"ש דהא הך השני נוח לי' אמרי' בכתובו' ק"י ע"א הנ"ל ה"ל למימסר מודעא אלא משום חברי' חברא אית לי' ואע"ג דהתם לא קיי"ל הכי. הכא דאיכא אימת סיקרי' חיישינין טפי כצ"ל. וא"כ מאי קמ"ל דאין ראיתו ראי' משום דחייש לשחוור פשיטא כיון דהורג נפשות על עסקי ממון וע"כ קמ"ל דלא ה"ל למימסר מודעא משום ח"ח אית לי' וזה כבר נשמע ממשנת סיקרי' ומיושב ק' ת"ח. אך רשב"א הק' מק' רב המנונא לקמן דלא שייך תי' זה וקשה שפיר דלמא תלוה וזבין אגב אונסי' גמר ומקני והתם משום דלא סליק אדעתא למכור רק משום השני נוח לי וראשון קשה ממנו ושפיר הק' רשב"א אק' רב המנונא דוקא:

עי"ל דרש"י לטעמי' דס"ל מקחו בטל דגבי לקח מן האיש הוי בטל לגמרי באותן ג' שדות ועיי' לקמן נ' ע"א תוס' ד"ה אילימא וכו' ע"ש והי' קשה לרש"י שלא יהי' מקחו בטל דרישא דסיקרי' דומה לסיפא דהרי ברישא אין מקחו בטל ממש דהרי תלוה וזבין ז"ז רק אין אנו מאמיני' שהי' מקח כלל רק שהודה מחמת פחד אבל אין המקח בטל לכשיבוא ראי' דיהיב זוזי. ולא הוי רישא וסיפא שוין ע"כ פירש"י ברישא טעמא משום השני נוח לי ומקחו בטל לגמרי אפי' יהיב זוזי אע"ג דהשתא לא הוי שוה רישא וסיפא בטעמא דטעמא דסיקרי' משום השני נוח לי ודאשה משום נחת רוח מ"מ ניחא לן האי טעמא כי היכי דיהי' מקחו בטל שוה בשני' זה נראה טעמא של פי' רש"י. ולפ"ז י"ל בהס"ד לא אסיק אדעתא דהוי זביני' זבינא והוי ס"ד אפי' יהיב זוזי מקחו בטל לגמרי. וא"כ שפיר הוי פירוש מקחו בטל דרישא וסיפא שוים. ומה"ת לומר טעמא דרישא משום השני נוח לי ע"כ ברישא נמי משום נחת רוח דסיקרי' כמו בסיפא ומשום פחד דסיקרי' ושפיר הקשה מאי קמ"ל ולק"מ ק' ת"ח אבל רשב"א הק' שפיר מק' רב המנונא דכבר אסיק דתו"ז זביני' זביני' א"כ לא הו"ל למיפרך מסיקרי' דהתם טעמא משום השני נוח לי וק' שפיר. וע"ש בגיטין פני יהושע יפה תי' ק' רשב"א ואין להאריך כאן יותר בזה:

ואמנם דברי ריטב"א צל"ע א"כ דהסוגי' אזלא אגזלן דר"ח דאגזלן דר"י לא הוי שייך ממטי' לחמרי' לשחוור א"כ מאי טעמא רב ביבי דלא הוי זביני' זבינא כיון דלא אנס אותו על שדה זה כלל וגם מנה לו מעות בלי שום אונס וכי ס"ד הרצחן המפורסי' לא יהי' מקחו מקח וממכרו ממכר. בשלמא מי שהוחזק גזלן על שדה י"ל על אותו השדה אין לו חזקה לעולם אפי' אם הי' המקח בלי שום אונס כיון שכבר גזל שדה זו אעפ"י שהחזירוה הב"ד מ"מ לעולם אין לו מקח לרב ביבי אבל מי שלא הוחזק גזלן על חפץ זה רק שהוא גזלן בעלמא וכי לא יהי' לו מקחו מקח אפי' יהיב זוזי בלי שום אונס ותלי' זה דבר שלא שמענו מעולם. ואולי י"ל אה"נ אי חזינן שהמוכר לקח הדמי' ונתן באונקלו שלו גם לרב ביבי מקחו מקח. אך רב ביבי לא מיירי אלא בפנינו מנה לו וליכא עדי' שלקחן כלל והי' נאמן לומר לא לקחתים רק הוא טוען שלא לקחתים ברצון אלא מפחד ומהימן במגו דאי אמר לא לקחתים כלל. ואהא נמי פליג ר"ה וס"ל מכיון שמנה לו בפני עדי' אעפ"י שלא לקח בעדי' מכיון שהודה שלקח תו הוי זביני' זבינא כיון שעכ"פ בפנינו מנה לו וזה מדוקדק יפה בלשון הרמב"ם פ"י ממכירה אע"ג שלא לקח הדמי' בעדי' אלא זה מנה לו בעדי' אבל הוא לא לקח המעות בפני העדי' והי' יכול להכחיש הלקיחה קמ"ל אפ"ה זביני' זבינא כנ"ל לריטב"א ודוחק:

ודקדוק לשון מנה לו י"ל דרצה להשמיענו דמיירי ברוצה לקבלם וכאומר רוצה אני וארצי לי' זוזי מיד ליד ואפ"ה לא הוי ז"ז וי"ל בזה ק' תוס' ד"ה ורב ביבי מסיים וכו' י"ל בודאי רב ביבי מסיים כך בשמי' דר"נ שאמר משום ר"ה אך בלא אמר רוצה אני אך ר' ביבי הוסיף ביאור בד"א בפנינו מנה לו דמשמע אפי' מרוצה בכך אפ"ה לא הוי זביני' זבינא זו לא ס"ל לר"ה והיינו דמשמע לקמן ר' ביבי מימרא היא פי' אותה ההוספה בפנינו מנה לו הוא מימרא דר' ביבי מעצמו ור"ה לא ס"ל הכי כן י"ל:

והיותר נראה כרמב"ן ורוב הראשוני' דהסוגי' קאי אגזלן דר"י ומה שהקשה ריטב"א א"כ מאי פריך מסיקרי' התם הוי הורג נפשו' על עסקי ממון התם חשדינין דממטי' לשחוור קמ"ל אפי' בגזלן על שדה זו נמי וכנ"ל הוא קו' עצומה ולכאורה נ"ל דק' הש"ס בהדרגה אם בסיקרי' דאין לו עסק עם הגזלן רק עם הלוקח מגזלן מ"מ חייש לשחוור כ"ש דניחוש בגזלן עצמו אעפ"י שאינו נחשד אלא על שדה זו מכ"ש דניחוש:

אלא לפמ"ש רמב"ן דמיירי נמי שכבר הוחלש כחו של גזלן והוציאו בב"ד ואפ"ה חיישי' לשחוור וזה בודאי לא נשמע מסיקרי' וק' מאי פריך הא טובא קמ"ל. וי"ל דבלאה"נ ק' מאי קמ"ל ר"נ בשם ר"ה דאין לו ראי' היינו משום דמה שהודה לו חייש לשחוור. הא הוא קאי אמימרא דר"י שאמר אומן אין לו חזקה וכו' והוא אמר בן גזלן אין לו חזקה ומפרשינן לעיל בעידי הודאה ומשום דרב כהנא וא"כ מאי הוסיף ר"נ בשם ר"ה ואין לומר והוא אמר אין לו ראי' אפי' במנה לו ז"א הא ר"ה ס"ל תלוה וזבין זביני' זבינא וא"כ הא דאמר אין לו ראי' י"ל בהודאה משום שחוור אבל מנה לו הוי ראיתו ראי' א"כ מאי קמ"ל טפי מר' יוחנן גופי' אע"כ חדא בגזלן ממש וחדא שכבר הוחלש כחו בב"ד ובתרווי' חיישי' לשחוור ופריך דגזלן ממש כבר נשמע מסיקרי':

ולפ"ז לרב ביבי דלא הוי זביני' זבינא לק"מ מסיקרי' די"ל ר"י ור"נ תרווי' בגזלן שהוחלש כחו דזה לא נשמע מסיקרי' ואין לומר תרתי דר"י ודר"נ למה לי נ"ל ר"נ קמ"ל אין ראיתו ראי' כלל אפי' הביא ראי' דמנה לו מעות אלא הש"ס לא מצי לשנויי הכי משום דר"נ משמי' דר"ה אמרה לשמעתתי' ור"ה הא ס"ל תו"ז זביני' זבינא וע"כ ראי' הודאה אין לו אבל ראי' מנה לו יש לו וע"כ הוצרך לדחוקי בהא דסיקריקין לאפוקי מדרב. אבל רב ביבי מסיים בי' משמי' דר"נ לעצמו בלא ר"ה דקרקע אין לו מעות יש לו דתו"ז לא הוי זביני' זבינא א"כ בלא"ה לא קשה מסיקרי' והיינו דמסדר הך דרב ביבי בתר שקלי' וטרי' דסיקרי':

ונראה דרב ביבי לא אתא לאשמועינין דמעות יש לו ולא קנסי' לגנב דה"ל למימר מילתא באפי' נפשי' ומה ענין זה לסיום מימרא דלעיל וגם לא אתא לאשמועינין דתו"ז לא הוי זביני' זבינא דה"ל לומר באותן הלשון דאמר ר"ה ולא למימר מעות יש לו אבל נ"ל כיון דקיי"ל כל היכי דנאמר אין לו חזקה דייק מיני' הא ראי' יש לו והכא קאמר גזלן גם ראיתו אינה ראי' וא"כ איך קאמר גזלן אין לו חזקה משמע ראי' יש לו מיהו ר"ה דס"ל תו"ז זביני' זבינא א"ש נהי דגזלן אין לו ראי' דהודאה כאומן ואריס מ"מ ראי' יש לו דמנה מעות וכ"כ בחי' רמב"ן לקמן מ"ט ע"ב אפירשב"ם ד"ה תימא נחת רוח עשיתי לבעלי וכו' ע"ש. ואמנם רב ביבי משמי' דרב נחמן דס"ל לא הוי זבינא זבינא א"כ אין לגזלן ראי' כלל תיקשי לשון אין לו חזקה הא ראי' יש לו ועל זה מסיים בי' משמי' דר"נ הא ראי' יש לו להוציא מעותי עכ"פ דהרי מעות יש לו ע"י אותו השטר עיי' מס' ב"מ ע"ב ע"א גבי ההוא גברא דמשכון לי' פרדיסא וכו' אקנו לבנו קטן וכו' ע"ש:

ונ"ל בזה מיושבים כל קו' שמקשי' אש"ס דר"ה לא ס"ל דרב ביבי מנ"ל דלמא רב ביבי מיירי בלא אמר רוצה אני או במסר מודעא או בשדה זו ולא ארצי זוזי וכן למ"ש סמ"ע סי' ר"ה סק"כ ק' דלמא רב ביבי מיירי שהוחזק גזלן על שדה זו ועדיין בידו בגזילה ור"ה מיירי שכבר הוציאו מידו וחזר ותלאו וזבנה מיני'. ולפע"ד מה שיחס סמ"ע להרא"ש נ"ל שזה הוא באמת דעת הרמב"ם דודאי אפי' הוחזק פ"א על שדה זו בגזלנותא והוציאוהו ב"ד מידו ושוב תלאוהו וזבנה הוי ז"ז וחמסן הוא עכשי' ולא גזלן ואגב אונסי' גמר ומקני' אך רמב"ם מקיים דברי ר"ב בגזלן שהחזיק עדיין בגזלנותא ושוב כופהו לקבל מעות דלא הוי ז"ז דמאי עביד לי' שהרי בלא"ה כבר הוא בידו וכסברת רמב"ן במלחמות ה' בפרדיסא אע"ג דרמב"ן שם מחלק בין פרדיסא לגזלן מ"מ רמב"ם לא ס"ל לחלק בכך מ"מ ק' מאי פריך ש"ס מרב ביבי לר"ה דלמא רב ביבי מיירי בגזלן שעדיין מחזיק בגזלנותא דמודה בי' ר"ה ולהנ"ל ניחא כיון דכל עיקרו של רב ביבי לא בא לסיים בי' משמי' דר"נ אלא לתרץ הא ראי' יש ומוקי' לי' ראי' להוציא מעותי' ואי ס"ד לרב ביבי איכא אופן בגזלן דזביני' זבינא א"כ א"ש דקאמר אין לו חזקה אבל ראי' יש אלא ע"כ אין שום גזלן בשום אופן דיש לו ראי' דלהוי זביני' זבינא ומוכח דר"ה פליג אדרב ביבי:

וראיתי למוז"ה מהרשש"ך שרצה לומר דרבא דאמר לקמן הילכתא וכו' וה"מ בשדה סתם וכו' לא בא אלא לתרוצי דר"ה ורב ביבי לא פליגי אלא מר בשדה סתם או זו וארצי זוזי ומר בשדה זו ולא ארצי זוזי ע"ש ולפמ"ש לעיל ליתא להא דאי ס"ד דרב ביבי יש שום אופן דזביני' זבינא ה"ל לאוקמי בהא דראי' יש. אך מ"מ נהי דלא אתי רבא לשנויי דרב ביבי ור"ה אבל עכ"פ נימא דרבא אתי לקיים דינו של רב ביבי נהי במאי דס"ל תלוה וזבין לא הוי זביני' זבינא לא קיי"ל כוותי' מ"מ דינו אמת כגון בשדה זו ולא ארצי זוזי דלא הוי זביני' זבינא מ"מ מעות יש לו ולא קנסי' לי' ובמד"א במנה לו אבל בהודה חיישינן לשחוור. ושוב מסיק הילכתא בכל הני הוי זביני' זבינא ואין שום מקום לדינו של רב ביבי ושוב בסוף סוגי' כדמסיק ר"ה מאן דחתם אמודעא שפיר חתם שוב יש לקיים דינו של רב ביבי במסר מודעא וכדכ' רי"ף ועפירש"י ברי"ף ופרישה סי' ר"ה. ומ"מ מדחזינן דרבא מהדר לקיים דינו של רב ביבי בשדה זו ולא ארצי זוזי ולא קאמר במסר מודעא שמע מינה דס"ל לרבא לא כתבי' מודעא אזביני' ולעיל מ' ע"ב נדחקו הראשונים הרז"ה ורמב"ן היכא אשכחן דאמרה רבא ולהנ"ל ניחא:

ודאתאן עלה דקאמר מעות יש לו דלא נימא קנסי' אזוזי יל"ד מה"ת דליקנס אזוזי ונ"ל עפ"י מ"ש בתשו' חו"י סי' מ' במי שמסר מודעא על מכירת אונס. וטרם שהי' לו כח לחזור ממקחו ע"י מודעא שלו רצה הלוקח האנס לחזור בו וזה רוצה לכופו בב"ד לקיים מקחו כ' בחו"י דמקחו בטל אע"ג גבי אונאה יתר משתות קיי"ל המאנה אינו יכול לחזור בו שלא יהי' חוטא נשכר התם המקח הוא דרך תגרים ומקח וממכר רק שהעבירה גורמת הביטול שעבר על לאו דלא תונה א"כ לא יהי' חוטא נשכר אבל הכא העבירה דל"ת לא גרמה ביטול מקח שהרי תלוה וזבין זביני' זבינא רק ע"י מסירת מודעא של זה א"כ שניהם שוים וקצה"ח לא הבין סברתו והשיג עלי' הרי גם הכא עבר על לאו לא תחמוד וכפי מה שהסברתי אין כאן השגה נהי דעבר עבירה מ"מ אין העבירה גורמת הביטול ואין כאן השגה מ"מ מ"ש קצה"ח דבלאה"נ הכא אין כאן מקח כלל ע"י מודעא ולא דמי לאונאה דהוי מקח אלא מגז"ה לא תונו. גם זה נכון:

ונ"מ למאן דאמר תלוה וזבין לא הוי זביני'. ובין כך טרם שהי' לו כח להוציא ממנו בב"ד וזה החזיק בחמסנותו בתורת מקח והוי מכר שלו באחריות ואתא בע"ח דמוכר וטרפה מלוקח האנס להחו"י אין לו לחזור להוציא מעותי' מהלוקח דכיון דלרב ביבי העבירה דל"ת גורם ביטול המקח א"כ גבי האנס קיים המקח שלא יהא חוטא נשכר וקנה שלא באחריות וטריף מיני' ואיבד מעותי' הכי הוי ס"ד ואתא רב ביבי וקמ"ל דמעות יש לו מטעם קצה"ח דעכ"פ לא הוי זביני' זבינא וא"ש נמי דלא מצי רב ביבי כר"ה ס"ל ומיירי במסר מודעא דא"כ פשיטא דמעות יש לו כחו"י בלא סברת קצה"ח ומאי קמ"ל רב ביבי וק"ל:

אבל בפנינו הודה לו לא דאמר רב כהנא וכו' רמב"ם בפ"י ממכירה כ' אפי' לקח דמים שלא בעדי' ופי' בו ה"ה שהודה באונסו שלקח הדמים ושוב כשעבר אונסו רוצה לחזור ממקחו לא מהני דה"ל למימסר מודעא אי הי' אונסו על ההודאה וצ"ע מ"ש מדרב ביבי דלא מהני ההודאה בשעת אונס להוציא מעות ולהחזירו לגזלן דאמרי' דהודאה הי' בשקר ומ"ש דלדידן יועיל הודאת אונס דתיהוי זביני' ודוחק לחלק בזה בין אונס לגזלן דהרי על זה אנחנו דנין אם הודאת קבלת המעות שקר היא א"כ זה שתלאו ולקח שדה מידו בלי מעות גזלן הוא לא אנס וכיון שתלאו ולקה אותו למה לא נימא מחמת אונס ופחד והכאות הודה לו. וצ"ל דהך דהי' לו למסור מודעא על ההודעא אינינו סברא ברורה כ"כ לכן לרב ביבי דעכ"פ זביני' לא הוה זבינא וקרקע חוזרת לבעלי' רק שהאנס בא להוציא מעות מיד המוכר המוחזק אמרינן דילמא ההודאה הי' בשקר דפחד מאימת שחוור ולא מסר מודעא משום ח"ח אית לי' ואמנם לדידן תלוה וזבין ז"ז ובאנו לדון שאם אין ההודאה אמת ולא קיבל מעות ה"ל יהיב ובאנו להוציא הקרקע מיד האנס המוחזק אמרי' היכי דקאי תיקום:

ולפ"ז הא דאמר רבא לחלק בין ארצי זוזי ללא ארצי זוזי ופי' לרמב"ם בין ארצי זוזי בעדי' ללא ארצי בעדי' וא"כ לרבא לא נימא דמספיקא לוקח לא קאי בנכסי' צריך לחלק בין הא דהכא לדלעיל ל' ע"א דרבא אדרבא לא קשיא וכו' וי"ל וק"ל:

ובקונטרס המודעא למהרח"ש הק' א"כ איך קאמייתי מאמימר דאמר סתם תלוה וקדיש ואשה כשדה זו ולא התנה שום תנאי מאי ראי' הא אשה ע"כ ארצי זוזי דילה בעדי' דהמקדש בלא עדי' אין חוששין לקידושין אפי' שניהם מודים ולא תי' כלום וקו' גדולה היא זו וצ"ע ליישב ודוחק לומר שהודית שכבר הי' פקדונו בידה וקידשה בו ועוד משכחת לי' בכגון עובדא דוורשכא בקי' י"ב ע"א ובש"ע א"ע שם א"נ שהודית שקדשה בעדי' ואין העדי' לפנינו ושווי' נפשה חתיכה דאיסורא אכ"ע אפי' מכחשת אחר האונס ואומרת באונס הודיתי אז מ"מ נאמן להודאה ואסורא אכ"ע אלא דלהא לא שייך מה שהסברתי לעיל היכי דקאי ארעא תיקום אדרבה מוקי אשה בחזקת פנוי' וצ"ע:

ולולי דבריהם בכוונת הרמב"ם הוי אמרינא דלקח הדמים שלא בעדי' מיירי שגם אחר עבור האונס עדיין מודה שקיבל דמים אלא שאמר לא הייתי גומר ומקנה ומהימן במגו דאי בעי אמר הוי תלוה ויהיב ומחמת פחד הודיתי על שקר נאמן נמי לומר שלא גמר והקנה אע"ג דחזקה מחמת אונס גמר והקנה מ"מ לא אלימא הך חזקה כל כך נגד הך מיגו כמ"ש ש"ך סי' פ"ב וה"א דמפקינן ארעא מהאנס קמ"ל רמב"ם אפי' לקח בלא עדי' נמי וטעמא משום דעכ"פ כיון דרוב פעמי' גומר ומקנה אפי' הי' בלבו של זה להקנותו ה"ל דברי' שבלב שאינן דברי':

ואתה דע לך כי לרב ביבי כל אונסא אינו נכנס בגדר דברי' שבלב אלא הוי דברי' מגולי' שאינו רוצה להקנותו ולר"ה הוי בהיפוך אגב אונסי גמר ומקנה דבר מגולה דגמר ומקנה. אמנם אם יש קצת ספק בכוונת לבו כנ"ל אז יכנס בגדר דברי' שבלב וכמ"ש לעיל ועיי' דברי' אלו מבוארים בחי' רמב"ן ורשב"א ותוס' רי"ד בקידושין שם:

אמר ר"ה תלוה וזבין זביני' זבינא ברמב"ם ספ"ק דגזילה כל החומד עבדו וכו' והכביד עלי' ברעים והפציר בו וכו' וכ' ה"ה דקנה מידו דהוה דתלוה באונס והסמ"ע רסי' ר"ה כ' דלרשב"ם לא קנה אלא באונס גמור ועיי' מ"ש רשב"ם לקמן מ"ט ע"ב ד"ה תימא נחת רוח וכו' ולכאורה צ"ע הא בגט וקרבן דקתני כופין כי ס"ד דאי אחר שסירב חזר ונתרצה ע"י כפיית דברי' לא מהני אלא דוקא ע"י הכאה ויסורי' נהי דקיי"ל כופין אפי' בשוטי' דבדברי' לא יוסר עבד היינו אי צריכא לכך. אבל אי סגי בדברי' פשיטא דמהני ולהנ"ל קשה הא לרשב"ם לא גמר ומקנה אלא ע"י אונס ויסורי'. וי"ל דגט למסקנא נימא שאינו גט דמצוה לשמוע דברי חכמים אבל אונסי דזבינא דגמר ומקנה הוא דוקא ע"י הכאה ויסורי' והא דפריך מגט מעושה ע"י עכומ"ז אדר"ה התם חובטין אותו קתני ובחביטה ויסורי' ה"ל למימר גמר ומקנה אפי' ע"י עכומ"ז. אבל כופין דמתני' דסגי אפי' בדברי' היינו משום מצוה לשמוע דברי חכמים ובזה מיושב ק' הרשב"א בקידושין מ"ח דאדברי' שבלב מיירי וכן בגיטי נשי' כופין אותו ומשני מצוה לשמוע דברי חכמי' והק' רשב"א הא בשמעתין מוכח דבגט אפי' ע"י עכומ"ז אי לאו דרב משרשיא הוי אמרי' אגב אונסי' גמר ומקנה א"כ אמאי לא משני התם האמת אגב אונסי' גמר ומקני'. ולהנ"ל ניחא דמתני' דכופי' אפי' בדברי' סגי והאי ע"כ משום מצוה לשמוע דברי חכמים:

מיהו י"ל נהי לדינא בכפיו' דברי' לא הוי דבר מגולה כמו אונסי' דיסורי' דשמעתין מ"מ בהיפוך נמי לא הוי דבר מגולה דלא גמר ומקנה כמו אונס יסורי' לרב ביבי אלא הוי דברי' שבלב ולמסקנא דלא הוי דברי' אזלינן בתר פי' וקנה גם בהא: אמנם נ"ל דיש להוכיח בהיפוך כה"ה דע"י הפצרת וכדומה גמר ומקנה דמדמייתי ש"ס בקידושין הנ"ל ברייתא דתני כפיי' בגיטי נשי' ושחרורי עבדי' ולא מייתי משנתינו ספ"ג דעירוכי' דלא מתני בי' שחרורי עבדי' אע"כ מגיטי נשי' לק"מ אפי' כופין בדברי' מ"מ אגב אונסי' גמר ומקנה אך משחרורי עבדי' פריך דס"ל דהוי תלוה ויהיב דלא מרויח מידי אפי' מזונות דעבדא דנהום כרסי' לא שווי' וכו'. אבל בגיטי נשי' הוי ס"ל דריוח שאר כסות ועונה הוי כזבין וק' התוס' יבואר לקמן אי"ה. משו"ה פריך משחרורי עבדי' ומשני מצוה לשמוע ד"ח דכופין רבו ועושה אותו בן חורין. ומוכח כרמב"ם. ולפ"ז מוכח דשט"ח על דמי' לא מיקרי זבין וכסמ"ע סי' ר"ה סק"ה דלא כהש"ך שם דהרי העבד כותב שטר על חצי דמי'. ודוחק לחלק בין שט"ח דעבד לשט"ח דאונס:

וקצת הי' נראה להכריע לפמ"ש הרז"ה לעיל בסוגי' דפרדיסא ע"ש. וי"ל אי איכא אונס גמור סגי בקצת זוזי אפי' אינו דמי שווי' דאגב אונס דהוי בעינא כמו שוה הקרקע ומרויח גם זוזי גמר ומקנה אך בהפצרת והרבות רעים וכדומה בעי' עכ"פ שקיבל מעות בשווי' הקרקע ואגב הפצרה גמר ומקנה ובהא מיירי רמב"ם ספ"ק מגזילה הנ"ל ע"ש בפנים. ויבואר להלן אי"ה:

וכתב רשב"ם דמיירי באומר רוצה אני והוא מוכרח להס"ד כל דמזבין אינש וכו' והתם ודאי רוצה אני הוא משו"ה הוכרח רשב"ם לפרש דאמר רוצה אני. אמנם פשוט דלאו באמירה תלי' מילתא אלא שיאמר חזק וקני וכדומה כמבואר בעירוכי' ס"פ האומר משקלי עלי. דאר"ש התם האי מאן דמסר מודעא אגיטא וכו' ופריך פשיטא פירוש דהרי מודעא אגיטא גילוי מילתא בעלמא הוא כדלעיל מ' ע"ב א"כ פשיטא ומשני לא צריכא דעשי' וארצי סד"א ביטול מודעא קמ"ל ונ"ל דנקיט עשי' וארצי דהוי סד"א כמ"ש רמב"ם ספ"ב מגירושי' אבל מי שתקפו יצרו וכו' וכיון שהוכה עד שתשש יצרו וכו' ע"ש והוי סד"א נהי המגרש סתם ומסר מודעא מהני לי'. אבל זה דעשי' בדין וחייב מה"ת לגרש רק יצרו אונסי' א"כ גם מסירת המודעא הי' מאונם היצה"ר וכיון דתשש יצרו וארצי בטיל מודעא ממילא קמ"ל. וטעמי' נ"ל דחיישי' דילמא לא אלימא אונס ההכאות להתיש אונס יצרו והא דנתרצה משום שסמך עצמו על המודעא שמסר ולעולם עדיין לא תשש כח יצרו משו"ה צריך לבטל מודעא בפירוש. וקאמר מנ"ל לרב ששת הא וקאמר מדתנן עד שיאמר רוצה אני ולא עד שיתן ש"מ עד דמבטל למודעא. מבואר מזה דפשיטא להש"ס דלא בעי רוצה אני לעיקר הדין אלא כיון שאמר תן גט לאשתי כבר רצה אלא משום דמשנתינו בכפיית ב"ד מיירי ונהי באומרו כתבו ותנו הגט כשר מ"מ הב"ד לא יי"ח כפיית עד שיבטל כל המודעות דמאי אהני להו כפייתם דדלמא כבר מסר מודעא ע"כ מצווה על הב"ד שיכפוהו לבעל הקרבן או לבעל הגט שיאמר ביטול מודעא המרומז ברוצה אני:

ורמב"ם ספ"ב מגירושי' הנ"ל דקדק מתק לשונו דנקיט ד' דיני' עשוי' בב"ד של ישראל כדין ושם כ' עד שיאמר רוצה אני שאין הב"ד יי"ח כפיי' עד שכופוהו לומר רוצה אני משום ביטול מודעא. ובשני דיני האמצעי' היינו שלא כדין דישראל וכדין דעכומ"ז דפסיל ולא בטל דמה"ת כשר לרמב"ם כאשר אבאר אי"ה באותן הבבות לא כ' ר"א רק ואם העכומ"ז אנסוהו עד שכ' וכו' ועוד כ' וטעו ב"ד של ישראל או שהי' הדיוטות ואנסוהו עד שגירש וכו' ולא הזכיר רוצה דמה"ת כשר בלא זה ולא כתבו בתחלה אלא להזהיר הב"ד על ככה ובדין הרביעי בעכומ"ז שכ"ד כ' לרבותא אפי' אמר רוצה אני הגט בטל מה"ת:

ובפ"ו מגירושי' הל' כ' כ' א"כ מה תקנת דבר זה וכו' ובפ"י מהל' מכירה לא כ' תקנה כי למה יזכיר תקנה לאנס ורשע אבל הכא מבקש תקנה לב"ד המעשי' כדין מה תקנתם והעלה שיאמרו לו העדי' אמור בפנינו שכל הדברי' שאמרת שגורמי' לשיתקיימו שיבטל הגט הרי הן בטלי' והוא אמר הן ע"ש. ונ"ל שיצא לו להרמב"ם כן מלישנא דמתני' דקתני עד שיאמר רוצה אני ולא תנן עד שיבטל מודעא אע"כ שעדיין לא יצא ב"ד יי"ח כפיי' אולי מסר מודעא גם על הביטול ואין לדבר סוף אלא שהב"ד יאמרו ביטול דרך כלל על כל דבר הגורם והוא יענה הן או רוצה אני כמו שאמרתם והואיל והם אמרו ביטול כולל והוא נתלה ע"ד ב"ד ואומר הן או ר"א מה שאתם רוצים סגי בהכי:

ואמנם דעת הרשב"א דלא סגי בהכי עד שיפסל כל מי שיעיד עלי' שמסר מודעא ואע"ג דלענין איסור אינו מועיל מ"מ כל שאומר הכי אנן סהדי שביטל ובלב שלם ומייתי ראי' על זה. והר"ן פ' השולח קדם מתני' דשינה שמו ושמה מייתי ושקלי' וטרי' בי' ומ"מ אינו חולק עלי'. אמנם בתלוה וזבין הק' עליה דמה מועיל שהרי ימסור מודעא גט על פיסול העדי' ולכאורה נ"ל דעכ"פ מי יבוא להעיד שוב על מודעא שמסר על פיסול העדי' דהרי שהודה בהודאת בע"ד לפנינו שכל העדי' פסולים עלי' א"כ שוב מי שירצה להעיד שזה מסר מודעא על הפיסול הוי כבא להעיד על עצמו שהוא כשר ואין אדם נאמן להעיד על עצמו ואך לענין איסור בגט נהי שאין אנו מקבלי' העדו' מ"מ הרי אמת הוא שכבר מסר מודעא על הפיסול משו"ה הוצריך רשב"א לומר דמ"מ כיון שפסל העדי' ואין הב"ד עתידין לקבל אותם אף הוא לא ימסור מודעא לקלקל האשה ומייתי מכל זמן שלא אעבור נגד פניך כמ"ש הר"ן. אבל בממון כיון שאין אנו מקבלי' העדי' שאינם נאמנים להעיד על עצמם שוב ה"ל הודאת בע"ד דמהני בממון ולק"מ ק' הר"ן. וצ"ל דהכי קשיא לי' לר"ן תינח אי מסר מודעא בע"פ אין אנו מקבלי' העדי' להכשיר עצמם אחר שפסלם בפנינו אך אם מסר מודעא בשטר מודעא דהוי כמו שכבר נחקרה עדותן בב"ד מקודם שנפסלו בפנינו ושם וכו' שמסר מודעא על הפיסול הזה ויפה השיב הר"ן. אך כל זה בתלוה וזבין דכ' תוס' לעיל מ' ריש ע"א דמן הדין אין לו דין שטר אלא רבנן תקנוהו כדי להציל האנס מיד אונסו. אך בגט המעושה כדין בודאי לא תיקנו רבנן שיהי' כתיבת מסירת המודעא כדין שטר וכמו שנחקרה עדותן ואפי' אם נחוש לשיטת ר"ת דעדות בכ' מהני היינו כמו עדי' בע"פ אבל לא כשטר שיהי' כמו שכבר נחקרה עדותן קודם הפיסול ולק"מ ק' הר"ן רק בתו"ז ולא בגט וק"ל:

נחזור לענינו דעכ"פ מבואר בעירוכי' דאמירת רוצה לא מעלה ולא מוריד רק שיצוה כתבו ותנו והנה בב"ק ס"ב ע"א שקיל וטרי מה בין גזלן לחמסן פי' בפ' זה בורר דהוסיפו על פסולי עדות דרבנן גזלן דרבנן דגזל מחשו"ק וחמסן דרבנן ומפ' הכא דחמסן דיהיב דמי ופריך אי יהיב דמי חמסן קרי' לי' הא הוי זביני' זבינא פי' אע"ג דעכ"פ עבר על לאו דלא תחמוד כמ"ש רמב"ם ספ"א מגזילה מ"מ לא מיפסול אלא אלאו דלקי ארבעי' בכתפי או אלאו דחמס דהיינו שיש בכיסו ממון שאינו שלו ואינו מחזירו מחמת תשובה והכא כיון דזביני' זבינא והממון שבידו שלו הוא ואינו בהשבה ועל לאו דלא תחמוד לא לקי א"כ אינינו חמסן דמיפסל ומסיק הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר ר"א פי' כשחוטפו וזורק לו הדמים והולך לו וזה אינו אומר רוצה זה חייב להחזיר החפץ שלקח ואינו מחזירו שפיר נקרא חמסן מ"מ מדאו' לא מיפסל לעדות משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומדרבנן מיפסל. אבל כשכופהו עד דאמר רוצה אני אעפ"י שבכפיי' ואונס אמר רוצה אני מ"מ הוי זביני' זבינא דאגב אונס גמר ומקנה ואע"ג דמ"מ עבר על לאו דל"ת כיון דלאינשי בלא דמי משמע להו וגם אינינו לאו דלוקי' עלי' וחמס ליכא שהרי קנה החפץ לא פסלוהו רבנן. והנה רוצה אני דש"ס אשגירת לשון מתני' דעירוכי' נקיט אבל באמת לא בעי' שיאמר זה הלשון רוצה אני אלא שיתן לו החפץ ואפשר מילתא אגב אורחי' קמ"ל דאי אח"כ מתברר בעדי' שמסר מודעא ובשעת כפיי' לא ביטול מודעא דהיינו שלא אמר רוצה אני כדלעיל שאז צריך להחזיר החפץ ואם לא מחזירו אעפ"י שבשעת אונס לא נפסל שהרי לא ידע שזה מוסר מודעא מ"מ מכאן ואילך מיפסל. אבל לעולם הך רוצה אני הוא לאו דוקא אלא שיתן בידו החפץ להלוקח האנס וכ"כ הרב"י סי' ר"ה:

ונבוא לבאר דברי ה"ה ספ"א מגזילה דלרמב"ם צ"ל איך קנה אי עבר על לא תחמוד הא כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. וצ"ל דאמרי' שם בתמורה דשינוי קונה בגזילה גזרת הכתוב הוא וס"ל לרמב"ם לאו דוקא שינוי אלא גזירת הכתוב דכל קניני גזילה קונה אע"ג דעבר אמימרא דרחמנא והי' קשה לרמב"ם כיון דליתא בהשבה דהרי קנה א"כ ה"ל ללקות אלאו דלא תחמוד ומיפסל מדינא באומר רוצה אני טפי מלא אמר דהאי ליתא בהשבה וארבעי' בכתפי' אע"כ הוכיח רמב"ם דהוי לאו שאין בו מעשה דהחמדה הי' בלב והלקיחה אח"כ הוא ברצון הנותן אע"ג דהרצון הי' ע"י חמדתו וכפייתו מ"מ אותו החמדה הי' בלב והנתינה הי' ברצון וה"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין זהו שיטת רמב"ם:

אמנם הראב"ד ס"ל עד כאן לא גילה רחמנא אלא שינוי קונה אע"ג דאמר רחמנא לא תעביד אבל שארי קנינים בגזילה לא גילה רחמנא והשתא אפי' לאביי דס"ל מהני הלא כ' תוס' בתמורה לא פליג אביי אלא בעובר במזיד הא דמהני אבל בשוגג לא מהני והכא לאינשי בלא דמי משמע להו והוי כשוגג ולא מהני ואיך קנה והוי זביני' זבינא וע"כ דוקא בלא אמר רוצה אני דלא קנה ואיתי' בהשבה לא לקי משום דניתן להשבון אבל באומר רוצה אני לא עבר כלל אלאו דלא תחמוד ונ"ל דס"ל להראב"ד דרוצה אני דש"ס דב"ק דוקא הוא דבל"ז שניתן לו החפץ מידו ממש וזה הרצון הי' ע"י כפיי' ועודנו עומד בלא תחמוד ולא קנה משום דעבר אמימרא דרחמנא. עוד מוסיף ואומר תיבות אלו רוצה אני והוא מילתא יתירתא אחר שכבר פסק האיסור וקנה עי"ז נמצא כשאינו אומר רוצה אני אעפ"י שניתנו בידו ובקרבן וגט דכופה בדין וליכא איסור גמר ומקנה בהכי מ"מ בזביני' אע"ג דאיהו גמר ומקנה מחמת אונס מ"מ לא קנה מדעבר אמימרא דרחמנא עד שיוסיף ויאמר רוצה אני. וקצת דמיון לזה בש"ע א"ע סי' כ"ח סעי' ב' דמחלק בין אמרה הן ובין לא אמרה הן. ע"ש:

וברפ"ד מאישות כ' רמב"ם אין מתקדשת אלא לרצונה ובסמ"ג מייתי לי' מקרא והלכה והיתה פי' דמעיקרא כתי' ושלחה מביתו בעל כרחה הוא משלחה. ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר משמע מרצונה בהליכת דעתה ורצונה וכן פירש"י ביבמו' י"ט ע"ב ד"ה קידושי' דעלמא וכו' ע"ש ואמנם בקידושין מ"ד ע"א ד"ה קידושי' דמדעתה דדעת מקנה בעי עכ"ל ונתעורר בסתירה זו הגארי"ב ז"ל בגליון ש"ס ולק"מ דביבמות לא הו"מ לפרש משום דדעת מקנה בעי. דמאותו טעם יהי' מאמר ביבמה בע"כ דהיא אינה מקנה דאשה הקנו לו מן השמי'. משו"ה פירש"י כיון דלשון הקרא דכתי' גבי קידושי' מורה כן א"כ מסתמא תיקנו מאמר דומיא דקידושי' דקרא. א"כ במס' קידושי' מ"ד הנ"ל לא הוי מצי מיירי מקרא דהא התם הי' מרצונה והיא הולכת ומתקדשת על דעת עצמה אלא שהיא שלא ברצון אבי' וזה אינו מבואר בקרא והלכה והיתה ע"כ פירש"י זיל בתר טעמא דקרא דוהלכה והיתה שיהי' ברצון האשה המקנה עצמה. והכא האב הוא המקנה בלי דעתו זה נראה לי ברור בעזה"י:

יהי' איך שיהי' אין שום סברא לומר בדעת רש"י וסמ"ג דקרא והלכה והיתה אתי לאורוי לן דאפי' קבלה בידה ע"י כפיי' אינה מתקדשת דלא עדיף הך קרא מקרא דלרצונו דאגב אונסי' גמרה ומקנה נפשה והיינו רצון וכיון שע"י כפיי' פשטה ידה וקבלה היינו רצון ומתקדשת לכאורה מה"ת:

ולבוא אל כוונת הרמב"ם והראב"ד עיי' בסמ"ג והג"ה מיימוני' שם. ונ"ל דהרמב"ם והראב"ד תרווי' מפרשי הא דאמימר תלוה וקדיש קאי בין אאיש בין אאשה ועל זה אמר מר בר רב אשי באשה ודאי אינה. וי"ל מאי לשון באשה הל"ל סתם אינה מקודשת אע"כ דאמימר מיירי מתרווי' מכפיי' האשה להתקדש ומכפיי' האיש לקדש ובתרווי' אמר מקודשת ואתא מר בר רב אשי למימר באשה ודאי אינה מקודשת נהי באיש מקודשת באשה ודאי אינה מקודשת ואמר בודאי האי לישנא נמי מיותר אע"כ ה"ק פשיטא למ"ד כל מה דאמר רחמנא ל"ת לא מהני והכא הכפיי' להתקדש אמר רחמנא ל"ת דבכלל לא תחמוד בית רעיך ועבדו ואמתו וגו' והכא לא הוי לאו בגזל דגלי רחמנא דמהני א"כ מן התורה לא מהני אלא אפי' למ"ד מהני והכא הוי מזיד ולא שייך בענין בלא דמי משמע להו. מ"מ מדרבנן לא מהני דאפקעינהו רבנן לקדושי' מני'. נמצא למאי דקיי"ל כל מה דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני באשה מדאוריי' אינה מקודשת וכן משמע מלשון רמב"ם דאינה מקודשת מדינא ולא מפקועי קידושי' דרבנן. ובס' עצי ארזים משמע דס"ל דלסמ"ג קרא להכי אתא והלכה והיתה דאינה מקודשת וליתא וכנ"ל:

וכל זה באשה אבל באיש ס"ל לרמב"ם דלא שייך לא תעביד דהרי איהו דעביד וקידש לא עבר אמימרא דרחמנא שהרי אנסוהו ומאחר דמחמת אונס גמר וקידש והרי היא מרצונה נתקדשה לא שייך לא מהני וכיון דהפקעו' קידושי' נמי לא שייך בגברא מטעם שכ' ה"ה ע"כ מקודשת באיש. ואמנם הראב"ד נראה דס"ל דגט בכי האי גוונא שייך אי עביד לא מהני וא"נ לטעמי' השיג דצריך שיאמר רוצה אני נוסף על מה שאמר הרי את מקודשת לי ויהיב לה פרוטה מ"מ כיון שע"י כפיי' שלא כדין הי' אי עביד לא מהני. וצריך למיעבד מילתא יתירתא ולמימר רוצה אני וכמ"ש לעיל בדעת הראב"ד בהל' גזילה ומיושב ק' ה"ה אהראב"ד למאי צריך שיאמר רוצה אני ולהנ"ל א"ש:

ומיושב נמי הא דהשיג הראב"ד כן פעמיים בהל' גזילה ואישות ולא בהל' מכירה משום דה"א בגזילה גזירת הכתו' הוא דאי עביד מהני וכהרמב"ם. ובאישות ה"א כיון דהוא מוכרח לקדש לא שייך אי עביד לא מהני כיון דהוא לא עביד מאי דא"ר ל"ת קמ"ל ראב"ד בתרווי' צריך רוצה אני ובהל' מכירה לא צריך לגלוי דעתי' וסמוך עצמו אהנ"ל:

ומריש ה"א ליישב שיטת ר"י שבתוס' דבגט הוי זבין משום ריוח שאר כסות ועונה והק' תוס' א"כ בעכומ"ז שלא כדין אמאי לא גמור ומגרש ולכאורה י"ל בעישוי שכ"ד עבר אמימרא דרחמנא ואי עביד לא מהני. אלא לכאורה הא ליתי' ממנ"פ לרמב"ם הא בכה"ג דהוא לא עביד שלא כדין לא אמרי' לא מהני. ולראב"ד הא ס"ל דע"י רוצה אני מהני ובגט מיירי דאמר רוצה אני אפ"ה אם עכומ"ז חובטין לא מהני אא"כ אומר עשה מה שישראל א"ל. וא"כ לא מיתרצה ק' תוס'. ומ"מ נ"ל ע"כ לא קאמר ראב"ד אלא אם אמר רוצה בלא כפיי' נוסף על מה שכופוהו ליתן אבל אם גם על אמירת רוצה אני כופין א"כ גם א"ר ל"ת ולא מהני:

והנה סוף סי' ר"ה פסק בשם העיטור דתלוה וקנה לא הוי קנין וה"ה כ' רפ"ד דאישות וכ"כ רשב"א בחי' קידושי' דהוה ק"ו מה מכר מהני מכ"ש קנין וכך הדעת נותן לכאורה דהרי מקנין לקטן הואיל ודעת אחרת מקנה ואין הקטן יכול להקנות לאחריני אעפ"י שדעת אחרת קונה לא מהני וא"כ הכא שדעת אחרת מקנה באונס מהני כ"ש היכי שדעת אחרת מקנה ברצון והקונה הוא באונס כ"ש דמהני וצ"ל להעיטור דס"ל כדעת רמב"ן ורשב"א ור"ן דבס"ד דש"ס אפי' תלוה ויהיב גמר ויהיב ואז בודאי ה"ה תלוה וקונה. ועיי' לשון חלקת מחוקק רסי' מ"ב אך למסקנא דמסיק מודה שמואל היכי דיהיב זוזי ויהיב לא הוי יהיבא. ה"נ במקנה לא אמרינן שדעתו להקנות לחבירו כלל אלא סילוק שמסלק עצמו משלו אגב אונסי' וממילא זכה אידך. אבל קנין לא שייך אם אין דעת לקנות אינו קונה בע"כ וכד הוי פריך מגט מעושה הומ"ל אגב אונסי' מסלק נפשי' וזה לא שייך בגט אלא דלאותה הה"א הוי ס"ד דגמר ומקנה לגמרי אפי' במתנה וה"ה לקנין א"כ למאי דמסיק דלא הוי גמר ממש שהרי במתנה לא מהני א"כ ביהיב זוזי נמי מסתיין למימר דמסלק עצמו ולא קונה ובגט כדין אע"ג דהוי כזביני מ"מ צריך לומר משום מצוה לשמוע ד"ח וא"ש סוגי' דקידושי' שהק' רשב"א מ"ט משני משום מצוה לשמוע ולא משני אגב אונסי' גמר ומקנה ולהנ"ל ניחא דאגב אונסי' אינו אלא סילוק אבל לא להועיל לגירושין ולקרבן. ולפ"ז צ"ל הא דאמר אמימר תלוה וקדיש וכו' משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה ומתרצת ממש וס' זו כ' בשיטה מקובצת בשם רשב"א ושם מייתו בהדרגה אי אמרת תלוה וזבין בשדה זו מסלק נפשי' א"כ באיתתא דבכל דהו ניחא לה מקנה נפשה ואי לא לא:

והנה בט"ז ובחלקת מחוקק וב"ש רסי' מ"ב הקשו דא"כ אנסו אותו לקדש אשה אינה מקודשת דהוי אנסוהו לקנו' ושם בש"ע מייתי מחלוקו' בזה ובח"מ החליט דלא קנה. הנה בח"מ שם הק' אי ס"ד כהעיטור א"כ כל חלופי חפץ בחפץ לא קנה באונס את החפץ ולא לשתמט ועוד פשרה באונס מהני וכל פשר הוא חלופי זה תמורת זה. ולפע"ד מה לי חלופי חפץ בחפץ למוכר במעות דנימא כיון דע"י אונס מסלק נפשי' וחפץ שלו וממילא נקנה לו המעות חליפי החפץ ולא תיקשי לבעל העיטור הא לדידי' תלוה וקנה לא קנה א"כ גם בתלוה וזבין ואיך יקנה המעות חליפי החפץ וזה לא יקשה אדם מעולם ה"נ כל הנעשה דמים באחר כיון שמשך זה קנה זה חליפי' כיון שתלוהו למכור חפצו בדמי שוי' יהי' מעות או חפץ מחיר המעות ובלבד שלא יאנסוהו ליתן מעות וליקח חפץ. והבן זה: ולאחר הנחה זו אני אומר בס"ד דבקידושי' אשה לא שייך לא קונה ולא מקנה אלא חליפין שהוא מוכר עצמו ומשעבד גופי' לשיעבודי' ידועי' בשאר כסות ועונה וחלף זה היא מכירה ומשעובדת לו לתשמיש מה"ת ולמעשי' ידי' מדרבנן עכ"פ ואינינו אלא חליפי' כשם שבעל העיטור מודה בחליפין ה"נ מודה בקידושין. אלא דפליג מטעם אחר ע"ש אבל לא מטעם קונה והא דמייתי רסי' מ"ב פלוגתא בקדיש אשה באונס הוא פלוגתא אחריתי לפע"ד והא דשיטה מקובצת כ' בשם רשב"א דמקדש אשה לא שייך דמי שוי' אשה אפי' בשאר כסות ועונה אינה דמי מחירה. פי' כיון שהיא אינה רוצה בו לא שייך לומר שזה מחירה. אלא איתתא בכ"ד ניחא לה ומתרצית ע"ש והא תינח אשה. אבל אם אונסו לאיש לקדש אשה נהי דיש לו דין חליפי' מ"מ הא בעי' חליפי' שוה בשוה ולא הוי דמי שוי' ואיש לא ניחא לי' בכ"ד א"כ תליא בפלוגתא דמייתו בטוש"ע ח"מ אי כזבינא או כיהיבא למ"ד דפחות משוי' הוי כמתנה לא הועיל ואינה מקודשת והיינו פלוגתא דסי' מ"ב כנלפע"ד:

וברמ"א סי' ר"ה סעי' ד' דבפחות משוי' לענין זה הוי כמכר דבעי שידעו העדי' באנסו וציין שם ריב"ש סי' קכ"ז ובאמת בריב"ש כ"כ בגט שנתנו לו מאה דוקאטין לגרש ומסר מודעא ולא ידעו אונסו וכ' הריב"ש לפי לשון הרשב"ם לעיל מ' ע"ב ד"ה גילוי מילתא וכו' כיון דאינו מקבל ממון וכו' משמע היכי דמקבל ממון י"ל שלא נאנס אלא להתל עביד ולהוציא ממנה ממון ע"כ בעי ידעי' באונסי'. ובתשו' מהרי"ט סי' ל"א למד מזה בפחות משווי' דלענין זה הוי כמכר דבעי' דידעי' באונסי' ע"ש ויש לעיין דהרמ"א הביא זה בח"מ ולא בא"ע בקיבל דמי' כדי לגרש והריב"ש הביא סי' קל"ד פלוגתא בזה ע"ש נ"ל דהנה על דברי הריב"ש ק' א"כ לימא הא דאמרו נהרדעי כל מודעא דלא כתי' בה ידעי' בי' באונסי' מיירו בגט דשמא משום תחבולו' ממון עשה וראיתי ק' זו בתשו' הר"י בן רא"ש כתיבת יד והעלה מפני קו' זו דלא כהנ"ל דלא שייך באשה דמי' דכל הון ביתו יתן איש באהבה ע"ש וחתם עלי' הטור ואחיו ר"י בן הרא"ש ז"ל ודברי' תמוהי' מי לא ידע זה דהרי משו"ה לא מיקרי זבין אלא יהיב אך מ"מ במסירת מודעא נימא מחמת תחבולה עביד להרויח ממון ומשו"ה בעי' ידעי' באונסי' ונ"ל כוונתו כך דבגט אפי' נימא דהוי תחבולה והרי הוא רשע ובעל תחבולות מ"מ בדעתו לא הי' לגרשה כי אין הממון מחיר האשה וכל הון ביתו יתן וכו' משא"כ במכירת חפץ וכדומה אעפ"י שכוונתו לתחבולה מ"מ ע"כ הוא מכור כי דרך מקח וממכר כך הוא מחמת אונסי' דנפשי' וע"כ לא יחרוך רמי' צידו משא"כ בגט אעפ"י שעשה רמי' ופעל און מ"מ כיון שאין בלבו לגרש אינה מגורשת זה נ"ל בדעת הר"י בן הרא"ש הנ"ל ולפ"ז יש לחלק בין מכירה באונס בפחות משווי' החפץ נהי דזביני לא הוה היכי דידעי' באונסי' מ"מ אי לא ידעי' באונסי' אין מודעא מועלת דמחמת אונס ממון זבין ובמקח וממכר אין זה תחבולה לבטל המקח משו"ה פסק כן רמ"א בהל' מכירה אבל לא בגט:

ומ"מ בגוף הקו' על שיטה הנ"ל ליכא הא דנהרדעי בגט ומקבל זוזו כבר נזהר מזה מהר"ם מר"ב דהכי קאמר ש"ס האיך החליטו נהרדעי דלא הוי מודעא משום ספק שמא קיבל זוזי הא על הרוב גילוי מילתא בעלמא הוא שהוא אנוס ולא שכיח שיקבל זוזי ונהי מידי ספיקא לא נפקא ה"ל למימר ס' מגורשת ולא להחליט למימר לא הוי מודעא אבל אי מיירי בזביני א"ש כיון דרוב זביני מחמת אונס זוזי דאנסי' מסתמא לא הוי מודעא עד שיברר אונסי' ע"ש וא"ש:

כל דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוי מזבין מלשון זה נשמע בודאי דכבר בהס"ד הבין הש"ס דתלוה וזבין דוקא ולא יהיב וכדמוכח מסיקרי' וכדעת תוס' ד"ה אילימא. אך מפני קו' תוס' מה זביני שייך בגט מעושה שלא כדין וס"ל לרמב"ן רשב"א ור"ן דהשתא ס"ל ה"ה תלוה ויהיב עד דמקשה מסיקרי' ומסיק מודה שמואל היכי דיהיב זוזי א"כ נ"ל מפירשב"ם הכרעת דעת שלישי דודאי גם בתחלה ידע ש"ס דזביני דוקא ולא מתנה אך הוי ס"ד משום דבזביני בשווי' לא מפסיד מידי משא"כ במתנה ומשו"ה פריך מגט מעושה דנהי דלא מרויח מידי מ"מ לא מפסיד מידי וזה שפי' רשב"ם ד"ה התם נמי וכו' כיון שאשתו שונאתו וכו' ע"ש ולבסוף כשהקשה מסיקרי' דדומה לאשה דלפי שעה לא מפסיד מידי שהרי הוא ביד הסיקרי' אי משום שסופו להוציאו מידו א"כ באשה נמי נימא סופו שיגבר ידו של בעל ומ"מ מיחשיב לא מפסיד מידי לפי שעה וא"כ סיקרי' נמי ומדקדק ש"ס ומסיק מודה שמואל היכי דיהיב זוזי להדי' וכמ"ש הרז"ה דמרויח הני זוזי דאפי' בלא זוזי נמי שוה לו היסורין מחיר הא שדה ולמסקנא זו לא צריכי' לדר' משרשיא דשאני גט מעושה דלא מרויח מידי וא"ש. מ"מ אינו מדוקדק דה"ל למימר מודה ר"ה היכי דלא יהיב זוזי כיון דס"ד דר"ה מיירי אפי' בלא הרוחה קמ"ל ר"ה מודה היכי דליכא הרוחה מהלשון מודה שמואל אע"כ כהתוס' דמעיקרא ידעינן דר"ה דוקא היכי דיהיב זוזי והשתא מחדש ש"ס דשמואל מודה היכי דיהיב זוזי:

ושיטת רמב"ם ספ"ב מגירושי' נראה כשיטת תוס' דכל שהוא כדין הוי כזבין אלא שהסביר במתק לשונו כיון שהוא ישראל רק יצרו אונסי' וכו' ועתה גומר ומגרש. ולפ"ז בישראל כדין פשוט דכשר לגמרי ובעכומ"ז כדין נהי דעכומ"ז לאו בר עשוי מ"מ הענין עצמו כדין הוא ואי לאו דיצרו אונסי' הי' לו לגרש בלי עשוי דעכו"ז ועכשיו שנחלש יצרו ע"י יסורין מה לי ע"י יסורי עכומ"ז או יסורי ישראל מ"מ גמר ומגרש והגט כשר מה"ת ורק פסול מדר' משרשיא. ובישראל שלא כדין פי' בו רמב"ם שטעו ב"ד של ישראל הוא סבר מצוה לשמוע ולהאמין לדברי ב"ד נמי אינו אלא פסול דרבנן דודאי הוא גמר ומגרש מ"מ ראוי לפוסלו מדרבנן הואיל ונתעסקו בו ב"ד טועין. ועכומ"ז שלא כדין בטל לגמרי והכל נכון לפי סוגיותינו דתו"ז אגב אונסי' גמר ומקנה וההוא הוי כמו זבין אך התם בגיטין פ"ח מרא דשמעתא הוא ר"נ אמר שמואל ור"נ הוא מרא דמסיים רב ביבי משמי' קרקע אין לו מעות יש לו ש"מ ס"ל לר"נ תלוה וזבין לא הוי זביני' זבינא וא"כ אי אפשר לומר כנ"ל ועכ"ל שאני גט דמצוה לשמוע ד"ח וא"כ אי ס"ד כדר' משרשיא דדבר תורה גט המעושה כדין ע"י עכומ"ז כשר לאו מטעם דכדין הוי כזבינא דהא תלוה וזבין לא הוי זבינא זבינא וע"כ משום דעכומ"ז נמי בר עשוי וכל שהעכומ"ז כופה לקיים דברי תורה מצוה לשמוע כמו ד"ח וע"ז פריך. ומסיק לר"נ הא דר' משרשיא בדותא הוא אבל לדינא דברי' קיימים וא"ש:

וכולן שהביאו ראיה כו' ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידו. ותמוה תרתי למה לי. ותוספות כתבו דחדא שפיר על אשה דלא לגלויי זוזי והב' אגב סיפא. וי"ל דקמשמע לן דדוקא שתהיה החזקה ראיה שקנה לא מהני כיון דהוא אומן וכהאי גוונא. אבל כשמביא ראיה שקנה שוב שאר ספיקות שיש כגון איני יודע אם נתן דמים המבואר ח"מ סימן קצ"א וכהאי גוונא חשיב שפיר מוחזק דמעמידין שדה בידו. או במקום שכותבין שטר דלא קני בכסף ובחזקה קיימא לן דקונה עיין שם סימן קצ"ב כיון שעשה מעשה בגוף הקרקע. ולענין זה אף הנך דא"ל חזקה מכל מקום כשידוע והביא ראיה שקנה ונתן דמים והוא מוחזק בקרקע לא אמרינן דמה שהחזיק הוא בתורת אריס ובן כו'. וממילא לא קני בדמים עד שיהיה שטר. קמשמע לן דכשהביא ראיה שקנה שוב חשיב חזקה כיון שמוחזק ועומד:

שם גזלן כו' ראיה כו'. כתבו תוספות דאי לא תנא אלא אין ראייתו ראיה ה"א כו' ע"ש. ואף דא"כ מה פריך מה קמשמע לן הא קמ"ל דגם מעות אין לו. וצ"ל דאם כן הוי ליה רק אין ראיתו ראיה לחוד ולא הוי מצי לפרושי דרק לענין שאין מעמידין שדה דאם כן מאי קמשמע לן מתניתין הוא ומשני דהוי סלקא דעתך דקמשמע לן כשמואל. ולכך צריך תרווייהו דאין ראיה גם למעות:

ולע"ד פשוט דקמשמע לן דמשום דאין ראיתו ראיה לענין המעות דא"ל דאודי כו' לכך אין מעמידין שדה בידו דהוי תליוה ויהיב מה שאין כן אם מביא ראיה המועיל למעות כגון בפנינו מנה גם שדה שלו דהוי תליוה וזבין. ולפירוש תוספות קשה דגם עכשיו דאמר תרווייהו איכא למטעי דתלוה וזבין לא מהני והוי ב' דינים דאין ראיה לענין המעות וגם כשאומרים בפנינו מנה מ"מ אין מעמידין שדה כו'. וצ"ל דרק סברא דא"ל דאודי לא ה"א מסברא ומהאי טעמא ה"א דתלוה וזבין לא מהני. אבל כדאמר תרווייהו דמוכח סברא דא"ל דאודי שוב לא אמרינן דתלוה וזבין לא מהני. ודוחק:

ולע"ד י"ל דתמוה גם כן במאי פליגי רב ושמואל ור' ביבי כמו שכתבו תוספות לקמן עיין שם גם הלשון דר' ביבי מסיים תמוה מאד כמו שכתבו תוספות דהם לא מיירי כלל בפנינו מנה ואיך שייך בד"א כו'. גם למה ל"ל קרקע אין לו מעות יש לו הא זה לכ"ע דמעות יש לו בבפנינו מנה רק קרקע אין לו. ונראה דהא לעיל מוקי לר'. גזלן היינו שהוחזק גזלן רק על שדה זו עיין שם דבשאר שדות וכהאי גוונא א"ל חזקה על שדה זו שהוחזק הוא בחזקת אלם לכפות ולעשות הכל כדי שישאר בידו. ואם כן לכאורה הטעם פשוט לרב כיון שכתבו בשטר שקיבל המעות לא שייך על קבלת המעות א"ל דאודי כו' שהמעות ענין אחר דאין חילוק להחזיק השדה אם יהיה כתוב מתנה או מכר וניהו שרוצה שטר על שדה זו שבחזקת אנס עלי' אבל על המעות הוי כשאר שדות שלא הוחזק וממילא אמת שקיבל המעות ושוב גם הקרקע קני דהוה תלוה וזבין דקני. ושמואל סבר דאי אפשר לפסוק דמהאי טעמא קני דהוי תלוה וזבין אם כן שייך זה שיכתוב שקיבל המעות שיהיה השדה שלו ועל זה הוחזק אנס ולכך אינו ראיה גם לענין המעות. דרב סבר להיפך דאי אפשר לפסוק שלא יועיל גם על המעות דהוי שלא כדין דאם כן ממה נפשך אם לא יודע שהוא אנס והוחזק גזלן לב"ד אין חילוק אם יהיה כתוב בשטר רק מתנה גם כן יועיל ואם יודע לב"ד לא יועיל גם שכ' מכר אם יהיה הדין כנ"ל. אם כן שוב המעות אינו תלוי בשדה וע"כ אמת ושוב מהני כנ"ל אף דעכשיו יכול להיות להיפך. ושמואל סבר להיפך דאי אפשר לפסוק כנ"ל. דא"כ אנס גם על זה כדי שיהיה תלוה וזבין גם אם יודע לב"ד שיועיל. ומהאי טעמא לא מהני גם על המעות. רק בקבל אחריות שזה לא שייך כלל להשדה דאף דנימא דע"י זה יועיל ושוב שייך גם כן להשדה. מ"מ החיוב שיש בו שאם יקחנו בעל חוב או נגזל ולא יהיה לו השדה מ"מ ישלם הוא מחמת שכ' אחריות זה גזל אחר שאינו ענין להשדה וע"ז לא הוחזק כלל. דבשלמא קבלת דמי המכר אין שום תוספת גזלה אם קיבל או לא קיבל רק גזל השדה וע"ז הוחזק. מה שאין כן אחריות כנ"ל. וממילא אמת שקיבל ומהני. ור' ביבי שפיר מסיים דרבי נחמן סבר דפלגינן דיבורא דלרב יהי' שלא כדין עכשיו ולשמואל גם כן כנ"ל. ולכך סבר דלענין להעמיד השדה בידו אין מאמינים כלל על קבלת המעות דאם כן יהיה שייך גם על המעות א"ל דאודי. מה שאין כן על המעות שפיר מאמינים שקיבל דכיון דהדין דקרקע אין לו שוב שפיר מעות יש לו דאינו שייך להשדה ולא הוחזק ע"ז גזלן. וכמו בעצמו ונכסי פרק קמא דגיטין דמפרש שם כל הג' סברות הנ"ל ומסקינן דפלגינן דיבורי' אף שתליא הא בהא עיין שם. ושפיר פוסקין כדין דקרקע אין לו ומעות חייב כנ"ל והיינו דמסיים רב ביבי משמיה דרב נחמן דסבר דלא כרב ושמואל רק קרקע אין לו ומעות יש לו בכתוב בשטר שקיבל המעות. רק הך בד"א הוא לישנא דרב ביבי דסבר דוקא שאמרו בפנינו מנה והיינו שיאמרו ע"פ ולא מהני שכתוב בשטר דהוא סבר דלא כרב הונא דתלוה וזבין לא קני והיינו טעמא דרבי נחמן דאף שהעידו ע"פ בפנינו מנה גם כן קרקע אין לו ומעות יש לו. וע"ז הא דפריך ולרב ביבי כו' לקמן ואמר מימרא הוא ולרב הונא לא סבירא ליה כנ"ל. רק סבירא ליה דטעמא דרב ושמואל כנ"ל. וגם לדידן אף רבי נחמן סבר כהלכה דתלוה וזבין קני רק כשכתוב בשטר שקיבל המעות פליגי כנ"ל. וי"ל דהש"ס סבירא ליה דשם בסקרוקין ניהו דהכותי אנס מכל מקום הישראל שלקח אינו בחזקת אנס על שאר דברים רק דחשיב הוחזק גזלן על שדה זו דהא ירד לשדה ע"י שלקחה מסקרוקין והוחזק גזלן ושפיר מדמי לה דפליגי וקמשמע לן רב הונא כשמואל דלא כרב ודלא כר' נחמן ואיצטריך תרווייהו דאין ראייתו ראיה על המעות ולא על השדה כנ"ל:

ומיושב שפיר הנ"ל דאי הוי נקיט רק אין ראיה הוי סלקא דעתך דרק לענין השדה לא הוי ראיה של המעות ראיה שיהיה תלוה וזבין כר"נ משא"כ לענין המעות עצמו דפ"ד. וקמ"ל כשמואל דאין ראיה למעות ולא אשדה י"ל ומיושב דהוי לשון אין ראיתו ראיה שאינו ראיה כלל על המעות לענין השדה כנ"ל:

וגם לפי תירוץ תוספות י"ל גם כן כנ"ל דהוי ס"ד דתלוה וזבין לא מהני. וממילא ס"ד גם כן דלא אמרינן א"ל דאודי לענין המעות דהוא דבר אחר ואינו שייך לשדה כיון דתלוה וזבין לא מהני כמו תלוה ויהיב מה לו שיהיה כ' שמכר והוי ס"ד ראייתו ראיה שיחזיר המעות מה שאין כן עכשיו דתני תרווייהו דגם למעות אין ראיה שוב מוכח דתלוה וזבין מהני ולכך אין ראיה גם למעות דתליא ביה קנין השדה שהוחזק גזלן כנ"ל ואתי שפיר:

עוד י"ל דרשב"ם ז"ל כתב דגם בכתוב בשטר שבפנינו מנה גם כן מהני דלא יעיד שקר שבשביל אונס שלו עיין שם. ובאמת פשוט לשון הגמרא משמע דלא מהני בשטר דאם כן היה להם להזכיר דבשטר הודאה דוקא. והנה י"ל הא כל שטר דלא חשיב מפי כתבם הוא רק משום דנכתב בציווי המתחייב כמו שכתבו תוספות ושאר פוסקים. וע"כ דאף שכל עדותן שבשטר הוא רק זה שנעשה בציויו. ואם כן ע"ז עצמו אנו דנין והוי מפי כתבם וע"כ כמ"ש בחי' בעז"ה כיון דאין מחזיקין לשקר מפי כתבם רק גזירת הכתוב לפסול ואם כן כיון שכפי העדות הוא בציוי אין כאן גזירת הכתוב וכשר וכמו בקרובים חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה דלא בעינן הוחזק כ"י בב"ד קודם שנעשה חתנו מטעם הנ"ל. וכן לבעה"מ שכתב הטעם דהוי מפי כתבו כו' כיון שענין השטר כך הוא שבציוי ושליחותו כך הכשירה תורה עיין שם. ואם כן כאן שמה שבציוי הוא בחזקת אונס דאי לאו דאודי כו' וכאלו לא ציוה רק שיועיל העדות בפנינו מנה הכתוב בשטר מצד עדות העדים בפני עצמם כמו שכתב רשב"ם שוב פסול שהוא מפי כתבם ככל עדות בכתב כנ"ל. ואין כאן עדות כלל אף על המעות כנ"ל וי"ל שפיר דבזה פליגי רב ושמואל. דרב סבר דבשטר קנה היינו שכתוב בשטר בפנינו מנה כנ"ל וסבר דמהני כיון דתלוה וזבין קנה שוב חשיב זה עדות שבציוי נעשה דכפי עדותם שקיבל מעות אמרינן דגמר ומקני ושוב חשיב בציוי ולא הוי מפי כתבם גם ע"ז וממילא הוי תלוה וזבין דמהני. ושמואל סבר דלא מהני כיון שהעדות שבציוי הלוה לא מהני כלום כמו הודאה והוא מצד עצמו בחזקת אונס ואינו שטר כלל רק ע"י שיחשב עדות מצד עדותם אף בלא ציוי שמנה מעות וע"י זה יהיה חשיב בציוי שיהיה תלוה וזבין כנ"ל אדרבא אמרינן כמו שהוא בחזקת אונס ואינו שטר וממילא גם עדות על המעות אין כאן דהוי מפי כתבם כנ"ל ולא מהני כלל. רק בכתוב אחריות י"ל דמהני דהוי שט"ח בפני עצמו לענין המעות וכיון שלענין דבר אחר אינו בחזקת אנס חשיב דין שטר על המעות כשיטרפו השדה והוי עדות ככל שטר שבציוי ושוב גם הקרקע קני כנ"ל. ורבי נחמן סבר דלענין הקרקע חשיב מפי כתבם גם העדות של קבלת המעות כנ"ל. מה שאין כן אם פוסקין דקרקע אין לו שוב הדין דמעות יש לו דחשיב עדות בשטר כנ"ל. וקאי כולהו בכתוב בשטר בפנינו מנה. וקאי הך במה דברים אמורים אכולהו רב ושמואל ורבי נחמן רק מה שאמר ר' ביבי במה דברים אמורים שאמרו בפנינו מנה דהיינו שיעידו בעל פה מזה דייק הש"ס דסבירא להו ע"כ דלא כרב הונא דתלוה וזבין לא קני. מה שאין כן לדידן רב ושמואל ורב נחמן שפיר בשטר שבפניהם נתן ומ"מ פליגי שפיר. ולכך נקיט סתם שהביאו ראיה היינו שטר שכתוב בו נתינת המעות גם כן מכל מקום קמשמע לן כשמואל דאין ראיה לא מעות ואין מעמידין כו' באין כתוב אחריות. ודוקא כנ"ל מה שאין כן היכא דיש לו מעות וראייתו ראיה כגון בעל פה או כתוב אחריות שוב גם שדה מעמידין בידו כנ"ל:

גם י"ל דס"ל כתירוץ ב' דתוספות דאף שאינו מדעת שניהם חשיב שטר כשאינו כתוב לזכרון דברים עיין שם בכתובות. וי"ל דאמר בבא מציעא פרק איזהו נשך ע"ב אי גבי המעות ממשעבדי בעובדא דפרדיסא ומסיק דלא ניתן לכתוב עיין שם. וי"ל דסבר רב דיש לו דין שטר על המעות אף שלא ניתן לכתוב ולא בציוי וממילא חשיב עדות כיון שנכתב בתורת שטר, וממילא הוי תלוה וזבין ומהני ושמואל סבר דלא ניתן לכתוב והוי מפי כתבם ולא קני. רק באחריות חשיב כשטר בפני עצמו על המעות כנ"ל ורב נחמן סבר כנ"ל. בפרט להרמב"ם דמדרבנן הוא דכשר עדות בשטר אף דהוי מפי כתבם. אם כן כמו שכתבו תוספות דמודעה ניתן לכתוב אף שהוא מפי כתבם תקנו כדי להציל אנוס להכשיר מפי כתבם שפסול מן התורה מכ"ש דשייך להיפך שלא תקנו להכשיר מפי כתבם להפסיד האנוס ועכ"פ נשאר הד"ת וממילא סבר שמואל דפסול העדות בשטר שקיבל מעות שע"י זה יהיה הקנין באונס קיים כנ"ל. רק בכתוב אחריות הוי כשטר חוב על המעות בפני עצמם שתקנו להכשיר וממילא מהני לקרקע כנ"ל. ורב נחמן סבר כמו שכתב הר"ן פרק ב' דכתובות במצאו לקיים כ"י א' כיון דקיום שטרות דרבנן לענין השני נשאר הדין תורה עיין שם. כן בזה אף דלענין המעות בפני עצמם יש התקנה להכשיר מ"מ לענין הקרקע ע"י המעות נשאר הדין תורה דגם על המעות א"נ כנ"ל:

עוד נראה די"ל דהא דאמר רב הונא גזלן כו' אין ראי' כו' תרתי אמר דשטר לא מהני גם לענין המעות דכל השטרות אף שנכתב בו שמכר וקיבל המעות מ"מ כותבין שטר למוכר כו' והעדות רק שבציוי נכתב וכיון שהוא באונס לא מהני. רק אחר כך אמר ואין מעמידין כו' אף שמעידין בעל פה בפנינו מנה כו' דמהני לענין המעות מ"מ לא מהני לקרקע ואף דסבר רב הונא תלוה וזבין קני. מ"מ במקום שכותבין שטר דקי"ל דלא קנה עד שיכתוב. ואם כן לרב דסבר עידי חתימה כרתי וקיימא לן דצריך שיהיה מוכח מתוכו כמו שכתבו הפוסקים. ואם כן כאן דמצד השטר לא מהני דבחזקת גזלן ואנוס דא"ל דאודי כו'. ורק שמעידין בע"פ שנתן מעות ואם כן עדיין שטר לא הוי דאינו מוכח מתוכו שקנה כלל. ולא מהני העדות ע"פ לשוי' שטר כנ"ל. ועדיין כלא כתב שטר שאינו קונה בכסף לחוד במקום שכותבין כנ"ל. וא"כ בתלוה וזבין שלא הוחזק גזלן רק עכשיו אנסו למכור שפיר י"ל דמהני כשמעידין ע"פ בפנינו מנה וכתבו שטר גם כן. דהא השטר שפיר מוכח מתוכו שקנה דלא הוחזק לאנס. רק דעדים אלו שיודעין שאנסו והם יודעין שנתן מעות ותלוה וזבין קני לכך מהני אף במקום שכותבין כנ"ל. וכן בלקח מסקרוקין וחזר ולקח מבעל הבית י"ל גם כן כנ"ל דהקונה לא הוחזק כלל בגזלן רק ע"י שלקח בקודם מסקרוקין וא"כ השטר מכירה השני שכתוב בו שמכרה לזה שפיר מוכח מתוכו כיון שכתוב בו רק קנין זה שהקנה לו ולא הוחזק אנס. ואם כן אף דעדים יודעים שלקח מקודם מסקרוקין מ"מ הא יודעים שנתן מעות. ולכך מהני התם שטר היכא דיהיב זוזי ואף במקום שכותבין ולכך אמר לקמן מודה שמואל ביהיב זוזי כו'. אלא דפליגי שם בשטר לחוד אם חשיב ראיה שקיבל המעות שלא הי' נותן שטר מחמת אונס ולשמואל דוקא באחריות חשיב ראיה כמו שכתבו תוס'. אבל כאן אמר רב הונא שפיר דאף שאמרו בפנינו מנה לא מהני השטר דכיון שהוחזק גזלן בטל השטר דאינו מוכח מתוכו והוי כלא כתב שטר. רק דפריך מה קמשמע לן ומשני לאפוקי מרב כו'. דלרב דהשטר שפיר ראיה על המעות הוי מוכח מתוכו. רק כשמואל דהשטר אינו ראיה ושוב למאי דסבירא ליה עידי חתימה כרתי לא מהני עדותן ע"פ שמנה להעמיד השדה בידו. וא"ל דאם כן הוי כמקום שאין כותבין שטר דקני בכסף לחוד דהא אי אפשר שיהיה לו שטר כיון דאינו מועיל שאינו מוכח מתוכו כנ"ל. זה אינו כיון דס"ל כשמואל וכשכתוב בו אחריות שפיר הוי ראיה על שקיבל המעות וממילא יחשב שיהיה מוכח כנ"ל. ואם כן שפיר אפשר בשטר וממילא כיון דמקום שכותבין כו' לא קני כנ"ל. ועוד כיון שכתב שטר והוא מקום שכותבין גלי דעתיה דבשטר ניחא לי' דליקני לא בכסף לחוד ככל הקונים. וכיון דשטר זה לא מהני לא קני כנ"ל. ואמר ר"ה שפיר ואין מעמידין שדה כו' היינו אף שמעידין ע"פ דהוי ראיה למעות מ"מ לא קני כנ"ל. ועלה מסיים ר' ביבי משום ר' נחמן דסבר קרקע א"ל מעות יש לו והיינו אף בכתוב בו אחריות כדשמואל דחשיב ראיה שקיבל המעות מ"מ קרקע אין לו. ושוב הוכיח רב ביבי דסבר רב נחמן תלוה וזבין לא קני דבכתוב אחריות הוי מוכח מתוכו ומ"מ לא מהני. ולכך פריך מינה לקמן ואמר לרב הונא לא סבירא ליה ואמר שפיר רב ביבי אמר רב נחמן ורב הונא במה דברים אמורים שאמרו בפנינו מנה דבזה הוא דסבר רב הונא דאין מעמידין כו' אף דיש לו מעות ורב נחמן פליגי כנ"ל אבל בפנינו הודה לתרוייהו גם מעות אין לו וקאי שפיר גם ארב הונא הך דבפנינו מנה. ואתי שפיר:

עוד י"ל דטעם דרב ושמואל להיפך דלטעמייהו דפ' משה"נ אמר דרב כרבי מאיר ושמואל כר"א. ואם כן שפיר לרב קני בשטר שכתב בו שבפנינו מכר השדה כו' כמו שכתב רשב"ם דלא היו מעידים שקר בשביל אונסו דזה. מה שאין כן לשמואל דעידי מסירה כרתי. וכתב הר"ן גיטין הטעם דמהני בע"ח לחוד דחשיב עידי מסירה דכורתין בשעתין דהוי אנן סהדי בשעת מסירה כשהוא ביד זה איך בא לידו אם לא שמסרו כו'. ואם כן כיון שבחזקת אנס וזה הראיה שעל המסירה זה עושה המוכר בעצמו. והוא בחזקת אונס שוב ליכא אנן סהדי שיהיה עדות חשיב בשעת מסירה וממילא אין כאן שטר כלל וי"ל דסבירא ליה כר"א כמו שכתבו תוספות גיטין וכן פסקו הפוסקים דדוקא בשטרי קנין עידי מסירה כרתי אבל שטרי הלואה דלראיה עידי חתימה כרתי. וי"ל דבכתוב בו אחריות הוי שטר ראיה ועידי חתימה כרתי מצד עצמם ומהני. ויש לדחות:

שם כדשמואל כו'. וקשה למה אמר סתם אין ראיתו ראיה הא בשטר עם אחריות הוי ראיה. וי"ל דאדרבא לדידן דקי"ל דאחריות טעות סופר שוב אף שכתב בו אחריות לא קני. דדוקא לשמואל דבסתם אין חיוב אחריות לא היה כותב תוס' חיוב אי לאו דגמר כו'. משא"כ לדקי"ל אחריות טעות סופר אין חילוק בין סתם לכ'. שוב דוקא לרב דגם סתם מהני. משא"כ ר"ב ס"ל כשמואל דסתם אין ראיה רק בכתוב אחריות ושוב לדידן גם בכתוב בו אחריות לא קני. ואתי שפיר דהשמיט הרמב"ם הך דכ' בו אחריות אף דקי"ל כשמואל כנ"ל:

שם בשטר קנה. כתבו תוספות החלוק בשטר ראיה שאחר הקנין סבר רב דמהני משא"כ כשהשטר לקנין ולראיה ע"ש. וא"כ לכאורה אף שכתוב בשטר שכבר נתן מעות מ"מ במקום שכותבין שטר דלא קני עד שיכתוב א"כ כיון דכשלא קני קודם אין זה שטר שיקנה בו אם כן אינו כ' בשטר שכבר קנה כלל דהא לא קנה במעות שנתן עד שיהיה שטר לקנין וכמ"ש הר"ן קדושין ושטר זה לקנין לא קני. א"כ עדיין לא קנה. וא"כ י"ל דבזה פליגי דרב סבר כיון שכתוב בו שקנה בכסף שוב מהני שטר זה. די"ל דחשיב כאין כותבין דא"א שיהיה לו שטר קנין וראיה. ובמקום שאין כותבין שטר לקנין רק לראיה קני בכסף לחוד כמ"ש הר"ן קדושין. ושמואל דסבר דבפ' בו אחריות מהני שוב אפשר שיהיה לו שטר ולא קני עד שיכתוב או כמ"ש לעיל דמ"מ גלי דעתיה כו' ולא קני:

עוד י"ל דגם שכתוב בשטר שהוא לראיה שכבר קנאו מ"מ אי כותבין שטר למוכר אף שאין לוקח עמו א"כ גם השטר ראיה כ' העדים למוכר והוא מסרו לו א"כ עדיין רק שטר קנין לחוד ואין ברור כלל שכבר קנה ושהוא לראיה שכל הקנין במסירת השטר כנ"ל. וא"כ י"ל רב כר"א דאין כ' אלא בשטר הקנאה א"כ ע"כ ראו העדים הקנין וכ' לראי' קנה ובשטר הקנאה לא בעי מטי לידיה. אבל שמואל דס"ל כאביי שעדיו בחתומיו זכין לו כדאמר בבבא מציעא. ורשאין לכתוב הוי רק שטר קנין. ויש לדחות דמ"מ כיון דלמפרע הוי ראיה. וגם לרב י"ל דלא שייך כנ"ל דעכ"פ כשראו שמסר השטר בפניהם רשאין לכתוב ושהם ימסרו ושוב גם זה רק שטר קנין ולא ראיה:

אולם י"ל דהא בכל שטר חשיב עדותן שחתמו שהשטר כשר וכשמעידין לפסלו הוי חוזרין ומגידין. ובמודעה היה דברינו ג"כ להרבה פוסקים דוקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר. או משום דהמודעא ניתן לכתוב קודם השטר ע"ש בר"ן. אבל בלא"ה אין נאמנין דאין עדים חותמין אא"כ בכשירות כו'. וא"כ אף שכתוב בשטר מכירה סתם שמעידין שמכר נימא ג"כ שבודאי נתן מעות וגמר ומקני. כמ"ש רשב"ם כשכ' בשטר בפנינו מנה דלא ישקרו בשביל אונס שלו כן אף שכתב סתם שמכרה ג"כ כיון דתלוה ויהיב ופסול א"כ כיון שהוחזק גזלן או אנס ולקח מסקרוקין. והם חותמים סתם ואח"כ שלא ידעו דלקח מסקרוקין יהיה שטר זה גמור א"כ הוי עדות שקר. וזה י"ל טעם חילוק שכתבו תוס' בין שחתמה על שטר של בעלה או בפני עצמה. דעל של בעלה לעולם ידעו דשייך נחת רוח עשיתי. לא חשיב עדות שקר אם אינו מועיל ושפיר הדין דאינו מועיל אבל שטר בפ"ע דכשלא ידעו שבעלה מכר כלל ותתגרש וכה"ג יחשב עדות גמור ואין חותמין אלא א"כ גמרה ומקנה. וכן בלקח מסקרוקין כנ"ל דזה הלוקח אינו מוחזק אנס ויחשב עדות גמור א"כ אי לא ראו נתינת המעות הוי תלוה ויהיב ואח"כ יוכל להוציא השדה בשטר זה והוי שקר דאין רשאין לחתום אא"כ ראו נתינת המעות. וזה לא אמרינן שמא לא ידעו העדים שלקח מסקרוקין דקלא אית ליה כנ"ל. ולכך אף דבכל מקום כתב שטר למוכר עכ"פ כשרואין מסירת השטר מ"מ דוקא שאין חלוק דכשר בלא נתינת המעות רשאין כנ"ל. משא"כ בזה אנס דפסול שוב אין רשאין אא"כ ראו שנתן מעות כנ"ל וחשיב ראיה כנ"ל:

אך י"ל דרשאין העדים כיון שהמוכר מצוה למסור והוא אנוס כמו אם גמר ומקני רשאין כן כשמצוה להם ליתנו אף שאינו גומר ומקני דרשאי לעשות בשלו מה שירצה וכמו בשליש הימניה או נותן נאמנות למלוה אף דכשמשקר יהיה שלא כדין מ"מ רשאי לדעתו. ואין לעדים בכך כן בהנ"ל אף שאין רשאין לחתום שקר מ"מ כשהמוכר מצוה להם אינו שקר כלל. דכמו שיכול להיות גמר ומקני מחמת אונס שלו כן יכול לצות ליתן השטר ללוקח אף שאינו גומר ומקנה וכמו נאמנות כנ"ל. וי"ל דבזה פליגי דרב סבר דחשיב עדות שקר דבשלמא כשבאמת גומר ומקנה העדות אמת משא"כ כשאינו גומר ומקנה ומצוה לעדים ליתן לראיה שהקנה זה אינו בידו וחשיב כמצוה לחתום שקר ואף לחובתו אסור. ולכך בשטר קני דע"כ ראו נתינת המעות כנ"ל. ושמואל סבר דגם כה"ג רשאי אדם בשלו כמו שיכול להקנות כיון שאין נ"מ רק שיהיה נגדו שלא כדין ויבאו מרוצה ואף דיש חשש שמא ימכרנו לאחר ויהיה נגדו שלא כדין די"ל דלא חיישינן להכי ע"ש בש"מ. ועוד דא"י למכור כלל דגם בקרקע כשאינו יכול להוציא בדיינים הוי אינו ברשותו ולא מהני. א"כ יועיל והי' רשאין כנ"ל בלא נתינת מעות ושוב אינו ראיה על המעות וסבר שמואל דלא קנה אא"כ כתוב בו אחריות דיגבה ממשעבדי ויהי' שלא כדין נגד הלקוחות ואז א"י לחתום אם לא ראו נתינת המעות ולכך קנה כנ"ל. וא"כ י"ל דכאן שהוחזק זה גזלן על השדה לא חשיב כלל שקר כמו שם בחותם ע"ש בעלה דיהיה ידוע שאנס הוא. א"כ גם שכתב אחריות לא מהני כלל דהיה רשאין לחתום כנ"ל:

ואפשר דגם בהוחזק שייך שלא ידעו לזמן מרובה שהוחזק כנ"ל. ומרשב"ם משמע דכשאין רואין עדים ההלואה או מכירה וכה"ג אין לעדים לכתוב בשטר בפנינו כו' רק הודה כו'. ומשמעות הגמ' בבא מציעא גבי כותבין שטר ללוה כו' משמע דאין חלוק ויכולין לכתוב בפנינו כשמצוה דאל"כ נימא דכשכ' ללוה בלי מלוה יכתבו כן ויהיה באמת צריך ראיה אימת מטי לידיה. וכשרואין ההלואה יכתבו בפנינו לוה. וכן מ"ש תוספות דלא חיישינן למחזי כשקרא לפי שלחובתו. ואי לא כתב בפנינו לא הוי מחזי כשקרא כלל. וכן האי אשרתא כו' ע"ש:

שם אמר ר"ה תליוה וזבין כו' סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקני ע"ש. ופירשב"ם אגב אונסא וזוזי זי ע"ש. ותמוה למה לא הזכיר בגמ' רק אגב אונסיה דאיכא למטעי דגם תלוה ויהיב קנה. וכן אח"כ פריך אגב אונסא גמר ומגרש כו' והא אונס לחוד לא מהני ובאמת דוחקין התוס' איך יחשב תלוה וזבין אבל מ"מ היה לו לגמרא להזכיר כנ"ל. ולכאורה י"ל דמסיק סברא דאין חלוק בין אונסא דנפשיה חשיב רצון כיון שצריך למעות חביב לו יותר ומקנה כן אונס דאחריני מה שיפטר מהיסורין ובאונס של זה חשיב רצון דהא באמת מרוצה כדי ליפטר מהאנס. אמנם החילוק פשוט דאונס דנפשיה כשצריך למעות ומוכר דעכ"פ זה הקונה אינו נותן מעותיו רק בעד קנין החפץ ואם לא יקנה אינו רוצה להקנות המעות א"כ כיון שאנוס שצריך למעות ע"כ גמר ומקני ברצון שיהיה החפץ של לוקח דאל"ה אין המעות שלו ואינו גזלן והרצון שע"י האונס מהני כנ"ל. משא"כ תלוה ויהיב אף דמחמת ליפטר מהאנס מרוצה שיקח החפץ אבל זה אינו מרוצה שיהיה שלו באמת ע"פ דין דלמה יתרצה לזה הא א"צ רק ליפטר מהאנס והיינו שיתן לו הקרקע או החפץ אבל שיהיה גמר ומקני ברצון למה לו. ולכך לא קני. משא"כ תלוה וזבין דנותן לו מעות וג"כ ודאי דאין זה יקנה המעות רק שיהיה השדה שלו דהא כופהו למכור להיות חמסן לא גזלן. א"כ כיון דכדי ליפטר מיסורין מרוצה ליתן לו השדה או החפץ שוב כיון שב"כ וב"כ יקח שוב מרוצה באמת להיות גמר ומקנה דיהיה החפץ דלוקח כדי שיהיה עכ"פ המעות שלו. דאף דהיה אונס היינו שלא רצה למכור כדי שישאר בידו החפץ כנ"ל משא"כ כשאונסו וכדי ליפטר מרוצה שיקח שוב ממילא גמר ומקני שיהיה שלו ע"פ דין כנ"ל. ושפיר הזכיר הש"ס רק אגב אונסי' גמר ומקני כנ"ל. ומ"מ צריך לסברא דאפשר שזה יותר טוב בעיניו שלא יקנה המעות ולא ישתמש בהן. והלה לא יקנה החפץ ע"פ דין כדי שיהיה זמן שיוכל להוציא מהאנס יוציא ממנו ע"פ דין כשיחזיר מעותיו. ע"ז אמר הסברא שאינו כן רק כשב"כ כו' נוטל החפץ ודאי טוב לו שיהיה המעות שלו ושיקנה הלה ע"פ דין כנ"ל:

ובזה י"ל דלכאורה לטעם הנ"ל אפשר דגם בתליוה וזבין בפחות משוי' שייך ג"כ כיון דב"כ נוטל מרוצה כדי שיקנה המעות. אך למ"ש י"ל דבפחות שוב אין סברא דנוח לו שלא יקנה ע"פ דין כנ"ל משיקנה בפחות משויו. רק בנוטל כל שוי' דלא מפסיד מידי כמ"ש רשב"ם בזה אמרינן הסברא כנ"ל דגמר ומקנה שיהיה שלו כנ"ל:

ולמ"ש י"ל בכותי שכפהו וזבין לא קנה דהא אמר בש"ס לקמן נכסי כו' דמכי מטי זוזי לידי' אסתלק ליה כו' ע"ש דעיקר החלוק דאין אצלו קפידא אם קנה לוקח ע"פ דין או לא רק שיתן לו המעות כו' משא"כ ישראל ע"ש. וא"כ גם להיפוך נותן המעות בעד שיתן לו החפץ או הקרקע וע"ז כופהו אבל לא אכפת ליה בין שקונה ע"פ דין או לא. וא"כ לא שייך טעם הנ"ל דאף שמרוצה ליתן לו החפץ אבל לא שיקנה ברצון כנ"ל. דב"כ וב"כ קונה המעות ורשאי להשתמש בו דנתן המעות רק שיתן החפץ ונתן לו ולא גמר ומקני כלל כנ"ל חוץ הטעם דה"ה מותר באין ח"ה וממילא דבגזלן גמור ג"כ י"ל כנ"ל אף בישראל ובהוחזק גזלן על השדה כדאמר לעיל דבשלמא תלוה וזבין רואין שאינו גזלן בחנם רק חמסן בעד דמים אם כן אינו מקנה הדמים עד שיקנה לו החפץ כנ"ל ושייך כנ"ל. אבל הוחזק גזלן בלא דמים א"כ גם עתה שנותן דמים וכופהו ליתן לו הקרקע י"ל דלא אכפת ליה אם קונה ע"פ דין או לא רק שיהיה החפץ ולא גמר ומקני כנ"ל:

ומיושב בזה ד' הרמב"ם ז"ל ופשטא דש"ס דמיירי ר"ה לעיל גזלן כו' אין ראיה ואין מעמידין שדה בידו אף שמעידים בפנינו מנה כיון שהוחזק גזלן לא מהני תלוה וזבין כנ"ל גם לר"ה. ושפיר מסיים בה משמיה דר"נ עלה דר"ה לפרש דבריו דקרקע אין לו אף דמעות יש לו דהא דאין מעמידין דין ב' היכא דראיה יש למעות. ועלה אמר ר' ביבי במה דברים אמורים דמעות יש לו כו' בפנינו מנה כו' בזה קאמר רב הונא ורב נחמן. ומיושב שפיר כנ"ל. רק דפריך מאי קמ"ל בהא דאין ראיתו ראיה דהיינו לענין המעות והא מתני' הוא דאף סקרוקין כו' דלוקח לא הוחזק גזלן כנ"ל רק כאנס שרוצה ליקח אח"כ מבעה"ב ואעפ"כ אין ראיתו ראיה ומכ"ש הכא בגזלן ומשני ס"ד כרב דשטר הוי ראיה כנ"ל קמ"ל כשמואל. ואח"כ מסיים רב ביבי שפיר כנ"ל. רק לקמן מייתי דרב ביבי אמר זה הסיום גם אפלוגתא דרו"ש בסקרוקין. ושם הוי זה הלוקח רק כחמסן ותלוה וזבין ומ"מ אמר קרקע אין לו ופריך אדר"ה. ואמר דמימרא דר"ב לא ס"ל. משא"כ מה דאמר רב ביבי משמיה דרב נחמן על הך דרב הונא דגזלן לא נדחה כלל ור"נ כהלכה דתלוה וזבין קני ופסק הרמב"ם ז"ל שפיר כר"נ דלעיל כנ"ל. ולשאר פ' דס"ל דדין א' לגזלן ולתלוה וזבין. י"ל דהגם דס"ל כנ"ל מ"מ אף דהוחזק גזלן מ"מ עכשיו שנותן מעות וכופהו למכור י"ל דמ"מ אינו רוצה להקנות המעות אם לא יקנה החפץ ע"פ דין. דאינו מוכרח שיהיה גזלן תמיד מה דאפשר לו כנ"ל:

ובמ"ש מיושב תמיהת התוס' דבגט מה פריך נימא כו' הא הוי תלוה ויהיב. וגם לתרוצם קשה מנ"ל להקשות. וגם היה לו להזכיר למה הוי תלוה וזבין. ולא הזכיר רק נימא אגב אונסיה גמר ומגרש מה שאינו כן. ולמ"ש מיושב היטב בעזה"י דכיון דמחמת אונס לחוד גמר ומקני כמ"ש רק בתלוה ויהיב אין זה כופה רק שיתן לו ולמה יקנה ברצון כנ"ל. אבל בגט באלו שב"ד כופין להוציא הכפי' שיגרש ברצון שיהיה הגט גט ע"פ דין שפיר באונס לחוד אמרינן דאגב אונסיה גמר ומקנה ברצון כדי לפטור מכפית ב"ד והוי כתלוה וזבין כנ"ל:

אמנם יש סברא להיפוך ג"כ דבשלמא תלוה וזבין דגם שלא יהיה גמר ומקני ברצון יקח זה החפץ והמעות לא יהיה שלו שפיר מקנה ברצון שיהיה שלו כנ"ל. משא"כ ע"י ב"ד שאם לא יהיה גמר ומגרש ברצון לא תועיל הכפי' כלל ולא תהיה מגורשת בגט זה א"כ שוב נימא דלא גמר ומגרש ברצון אף שכופין ונותן וממילא לא יועיל כפותם כלל ולא יכופו כלל לעולם. אך ז"א דזה שפיר כח ב"ד שנאמר להיפוך שכופין אותו מה שע"פ דין ושתהיה מגורשת בגט זה לגמרי וממילא כשהדין כן דמגורשת אף שאינו רוצה שוב בודאי רוצה כדי לקיים מצות הב"ד לשמוע כו' לגרש ברצון שע"ז הוא הכפי' ושלא תנשא באסור א"א כיון שב"כ וב"כ תנשא. וכמ"ש רשב"א ע"י חצי' עבד כיון דאחר שיתקנו חכמים לא יהיה עקירת דבר מה"ת שפיר יש כח ביד חכמים כנ"ל. וגם כאן כנ"ל. ואף אם יזדמן שלא ירצה הוי שוב דברים שבלב שאינן דברים כיון דהאומדנא דמוכח להיפוך שמרוצה כנ"ל. וזה נלמוד שפיר מקרא דיקריב דאמרה תורה דכופין עד שיאמר רוצה אני וקרי לרצונו כו' והוא ג"כ ממש כנ"ל דשייך אם לא יהיה גמר ומקני ברצון לא תועיל הכפיה ולא יכופוהו וממילא נימא שאינו מרוצה ולא נכפוה. ע"ז אמרה תורה להיפוך דהדין דכופין וב"כ וב"כ יקריבו ושוב הוי לרצונו כיון שהדין כן ודאי מרוצ' באמת שיהיה ההקרבה כדין ליפטר מנדרו דהאונס של התורה הוא שיקריב ברצון. וממילא גם בגט תקנת חכמים ג"כ כנ"ל שיהיה הדין כופין וממילא ברצון. ומדויק מה דתני על הך דיקריב וכן אתה אומר בגטי נשים דנלמוד בזה כנ"ל. ומיושב ג"כ תמיהת תוס' דלמסקנא דסברא הוא תלוה וזבין ל"ל קרא דיקריב כו' לרצונו כו' ע"ש. ולמ"ש מיושב דא"ל קרא לא היה דומה כלל לתלוה וזבין דה"א להיפוך כיון שהוא ע"פ דין אינו מרוצה ולא יועיל צריך קרא דכופין כנ"ל וממילא שהדין כן הוי שוב כתלוה וזבין כנ"ל. ומ"מ לא נלמד מזה הדין דתלוה וזבין כדדחי בש"ס דהתם משום מצוה כו' היינו דהמצוה שיתרצה אמרינן דע"י אונס גמר ומקני. משא"כ דתלוה וזבין אין הוכחה כנ"ל רק שוב זה הסברא כנ"ל כיון דב"כ וב"כ יקח השדה שוב מרוצה שיהיה המעות שלו כנ"ל. ופריך הש"ס ע"ז גם מכפי' שע"פ נכרים היכא שע"פ דין מחויב דשייך ג"כ כנ"ל. דכיון דכופין לגרש וכשלא יהיה גמר ומגרש לא יוכל לינשא בגט זה ועדיין יכופהו והגם שלא יועיל יכפוהו ב"ד של ישראל וע"כ יהיה רצון כנ"ל ושוב נאמר דמגרש ברצון גם בעשוי כותים. ומשני ר"מ דבאמת מה"ת כשר. ושם מסיק דמה"ת פסול דמ"מ למה יתרצה ע"י כותים שהכפי' שלא כדין ואם יכופוהו ב"ד יתרצה אז ולכך מה"ת פסול כנ"ל. ומיושב הכל בעזה"י:

שם תליוה וזבין כו'. כתב רשב"ם כו' שמכר וקיבל הדמים ואמר רוצה אני ע"ש דמשמע דצריך שיאמר רוצה אני חוץ מה שאומר שדי מכורה לך וכן פשטא דגמרא ב"ק סוף פרק הכונס דפריך מר"ה ומשני הא דאמר רוצה אני והוא בודאי גם בס"ד ע"כ תלוה וזבין משמע שמכר ואמר שדי מכורה לך. ומ"מ משני דוקא רוצה אני. וכן לקמן פירש רשב"ם כמה פעמים והוא שאמר רוצה אני. והטעם נראה דאף שאומר שדי מכורה לך מ"מ גם באונס מקרי מכירה והא אמר קדושין פרק האיש מקדש דף נ' דדייק דברים שבלב אינן דברים מהך דא"ם דלא ניחא ליה ומשני אגב אונסא כו' ע"ש ולדידן ג"כ היה חשיב אומדנא דמוכח דנראה האונס רק משום אגב כו' מקני שוב אף שאינו ודאי הוי דברים שבלב ומהני. וא"כ בסתם שדי מכירה לך הספק לפנינו אם המכירה באונס ולא גמר ומקני או דאגב כו' גמר ומקני ברצון דעכ"פ ספק הוי וספק זה מבורר אצלנו ממילא לא הוי דברים שבלב כלל מה שאינו רוצה כמו לדידן להפוסקים דלא כמרדכי גם ס' קדושין ספק קרוב לה חשיב מקדש בעדים כיון דהספק לפנינו. וכן בהנ"ל. א"כ ממילא קרקע בחזקת בעלים עומדת ואינו יכול להוציא מספק מחזקת מרא קמא. ולכך בעינן שיאמר רוצה אני דכיון שאומר מפורש שמוכר ברצון שוב כיון שאין ברור להיפוך אף שאנוס דיכול להיות דאגב אונסא וזוזי גמר ומקנה שוב הוי דברים שבלב אם לא מקני דסותר לדברים שבפיו. משא"כ בלא אמר רוצה אני אינו סותר כלל כנ"ל די"ל שמוכר רק באונס כנ"ל. ומהאי דערכין אין ראיה אף דמשמע דדוקא לבטל מודעה בעי רוצה אני. ז"א אדרבא משמע שם דבכדין מ"מ צריך רוצה אני שיחשב ביטול מודעא עיין מ"ש לקמן בח"מ בעזה"י. וב"י שהרמב"ם וטור שלא הזכירו סוברים דשדי מכורה לך חשיב כאומר רוצה אני. ע"ש כיון דאי אינו ברצון לא הוי מכורה. ואינו מוכרח:

עוד י"ל הטעם דהא לרמב"ם ז"ל דעובר בלא תחמוד א"כ למה בתלוה וזבין מהני נימא כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ואפי' בדרבנן אמר פרק הכותב דאמר רבין לא לזבין זבינא לאו זבינא. ואינו דומה לאסור שבת וכה"ג שאינו בגוף המקח ע"ש. משא"כ קנין זה הוא גוף האסור ואם לא יהיה קונה יתוקן האסור ואפשר לומר דדוקא שם דאסור על המוכר שפיר לאו זבינא כשעבר. אבל כאן אין אסור על המוכר רק אלוקח בע"כ. וא"כ אף דנאמר מצדו שאינו קונה משום אי עביד לא מהני מ"מ אם המוכר רוצה שאעפ"כ יהיה קונה שפיר קונה כיון שהוא מצד לטובתו כמו ע"מ שלא תשמט שביעית או אונאה דקי"ל בדבר ממון תנאו קיים היכא דידע ומחיל א"כ כיון דמה דלא מהני רק מצד הלוקח וזכותו שכופהו. שוב מהני כשאומר דמ"מ מקנה לו דמצדו אין אסור להקנות לו וא"כ שפיר מהני רוצה אני דהיינו דאף דמצד מה שמכר לו לחוד שאמר שדי מכורה לך מ"מ לא קני משום אי עביד לא מהני אף דגמר ומקני. מ"מ מה שחוזר ואומר דמ"מ רוצה שיקנה שפיר מהני כנ"ל. וא"ל דא"כ שוב סגי בשדי מכורה לחוד ז"א כמו מלוה לי' שנים למ"ד משמט דלא סגי מה שקבע זמן לפרעו אחר י' כאומר שלא תשמט דהוא עושה כשאר לוה ומ"מ אמרה תורה דמשמט וצריך אמירה מבורר שרוצה שלא תשמט כנ"ל. וכן באסור רבית שכתב הרא"ש דריבית קצוצה לא מהני מה שנותן ברצונו וכשאומר אח"כ אף שיודע שחייב להחזיר מכל מקום מוחל מהני ע"ש כן י"ל בהנ"ל:

מגורשת ואינה מגורשת. כגון זרק לה גט ספק קרוב לה ספק קרוב לו דבעלה חייב במזונותיה עד דיהב לה גט ודאי כר' זירא ואיכא למימר כיון דמגורשת ואינה מגורשת אשתו היא וחייב במזונותיה והניח לה בעל קרקע זו בידה כדי שתיזון מפירותיה ולא הויא חזקה קמ''ל דהויא חזקה דכיון דהתחיל בגירושין והוא שונא לה לא יחד לה קרקע למזונותיה כי בטורח יתן לה מזונות בצמצום כשיחייבוהו ב''ד: חייב במזונותיה. דאכתי אגידא ביה: וכולן. אומן ואריס וכל הנך דלעיל דאמרן אין להן חזקה: ראיה. שטר מכירה או עדי מכירה: ראייתן ראיה. מילתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט לה: גזלן שהביא ראיה. עדי מכירה או עדי הודאה אבל מתן מעות לא ראו: אין ראייתו ראיה. כדרב כהנא דאי לאו דאודי ליה או שכתב לו שטר מכירה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור אבל אם נתן לו הגזלן מעות בפני עדים ראייתו ראיה כדרב הונא לקמיה דאמר תליוהו וזבין זביניה זביני ואע''ג דרב ביבי מוקי לה לקמן להא אפילו בשנתן מעות הגזלן לנגזל ואפ''ה לא קנה גזלן הא אמרינן לקמן בשמעתין דרב ביבי מימרא היא ומימרא לרב הונא לא סבירא ליה וכדרב הונא קיימא לן בשמעתין: ואין מעמידין שדה בידו. ולא לכל הבא מכחו כגון בן גזלן או לוקח מגזלן: מאי קמ''ל. רב הונא דגזלן וכל הבא מכחו אין ראייתו ראיה ולא קנה: תנינא. במסכת גיטין בהניזקין: לקח מסיקריקון. מגזלן נכרי הורג נפשות על עסקי ממון שאומר לו שא קרקע זו והניחני ומתנה זו לא הויא מתנה דאפילו למ''ד תליוהו וזבין זביניה זביני תליוהו ויהב לא הויא מתנה וטעמא מפרש בגיטין ג' גזירות גזרו [קמייתא כל דלא קטיל ליקטיל מציעתא כל דקטיל לייתי ארבע זוזי] בתרייתא כל דקטיל ליקטלינהו קמייתא ומציעתא כיון דקטלי נכרים לישראל אגב אונסיה גמר ומקני בתרייתא אמרי האידנא לישקול ולמחר תבענא ליה בדינא והלכך לא קנה הסיקריקון דהא לא נתן מעות אלא גזלה בחנם והלוקח נמי ממנו לא קנה דקרקע אינה נגזלת ואכתי ברשותא דמריה קמא איתא ואפילו חזר ולקח מבעל הבית שכתב לו שטר כדמפרש לקמן או במתנה או בשטר מכירה בלא מעות דאילו נתן מעות לבעל הבית קנה כרב הונא דהא אפילו סיקריקון עצמו היה קונה אם נתן לו מעות לנגזל והכי מוכח לקמן בשמעתין גבי מילתיה דרב הונא דאית ליה תליוהו וזבין כו' אפילו הכי לא קנה לוקח דמחמת פחד דסיקריקון הקנה לו ללוקח וכיון דאין ראיית הלוקח מגזלן ראיה אפילו כי הדר וזבין מבעל הבית כל שכן וכל שכן דאין ראיית הגזלן עצמו ראיה דמחמת פחד כתב לו השטר ומעולם לא קיבל דמים מן הגזלן דנימא זביניה זביני: ומשני לאפוקי מדרב. אתא רב הונא: דאמר רב. עלה דההיא משנה: לא שנו. דחזר ולקח מבעה''ב מקחו בטל אלא דאמר לו בפני עדים חזק וקני ומעות לא קיבל בפני עדים דנימא זביניה זביני כדלקמן וגם שטר לא כתב לו בעל הבית ללוקח אבל אם כתב לו שטר ודאי אקני ליה ואתא רב הונא למימר דגזלן שהביא ראיה אפילו בשטר אין ראייתו ראיה כדשמואל: אף בשטר לא קנה. דמאימת סיקריקון כתב לו: ורב ביבי מסיים. בהא מלתא דאמר רב נחמן א''ל הונא: משמיה דרב נחמן. שהיה מוסיף בה רב נחמן דבר זה מדעתו ומיהו רב הונא לא סבירא ליה האי תוספתא כדלקמן בשמעתין דכל היכא דאיכא מתן מעות סבר ליה לרב הונא דהוו זביני ולאו אדרב ושמואל קאי דבמסכת גיטין בהניזקין דאיתא לפלוגתייהו לא איירי רב ביבי כלל התם: קרקע אין לו. לגזלן כמו שאמרנו אין מעמידין שדה בידו: אבל מעות. שנתן לו הגזלן לנגזל בדמי קרקע זו יש לו שיחזירם לו הנגזל ולא קנסינן ליה לגזלן לאבד מעותיו ושמעינן מהכא דסבירא ליה לרב ביבי תליוהו וזבין לאו זביניה זביני והיינו דאמרינן לקמן דרב הונא לית ליה דרב ביבי: בד''א. דמעות יש לו כגון שאמרו עדים בפנינו מנה לו הגזלן לנגזל ונתן לו המעות או שכתבו בשטר אנו ראינו שנתן לו המעות דמשום פחד דסיקריקון דגזלן לא מסהדי וכתבו עדים שיקרא: אבל אמרו עדים בפנינו הודה לו. נגזל לגזלן שקיבל ממנו הדמים או שכתבו בשטר המכירה וכך אמר לנו הוו עלי עדים שקיבלתי ממנו הדמים ומכרתי לו לא יחזיר לו מעות לגזלן: כדרב כהנא כו'. ומסקנא דמילתא דרב ביבי היא: תליוהו וזבין. מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקיבל הדמים ואומר רוצה אני: זביניה זביני. ולא יוכל לחזור בו וטעמא מפרש ואזיל: ואית דגרס תלוה ורבינו חננאל כתב תליוהו ודוקא מכר אבל מתנה לא הויא מתנה דכיון דלא מקבל מידי לא גמר ומקני כדמוכח לקמן דאמרינן מודה שמואל היכא דיהב זוזי: דכל דמזבין איניש. רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין ואפ''ה הוה זביניה זביני בעל כרחו אפילו לא גמר ומקני שלא נתנה תורה חילוק במקח וממכר בין דברים הצריכין לו ומכרן לדברים שאין צריכין לו אלא כולהו קונה לוקח וה''נ אע''ג דאניס מוכר קונה לוקח הואיל וקיבל דמים אע''ג דלא גמר ומקני: שאני אונס דנפשיה. שצריך למעות ומתוך כך מוכר חפציו מדעתו דהתם איכא למימר גמר ומקני: מאונסא דאחריני. שמכריחין אותו למכור דהתם לא גמר ומקני:

מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה. וכגון שייחד לה ארעא אחריתי דאי לאו הכי אין לו חזקה דכיון דאית לה מזוני מזוני הוא דקא אכלה כדאמרי' לקמן: ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידן. נראה לרשב''א דנקט תרוייהו איידי דבעי למיתני גבי גזלן אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו דהתם איצטריך תרוייהו דאי לא תנא אלא אין ראייתו ראייה הוה אמינא דאין ראייתו ראיה לגבי הא שאין מעמידין שדה בידו אבל מעות יש לו דלא ה''א טעמא אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור אלא הוה מפרשינן טעמא משום דתליוהו וזבין לא הוו זביניה זביני אפי' מנה לו מעות הלכך קאמרי תרוייהו דאין ראייתו ראיה כלל דאפי' מעות אין לו דטעמא הוא משום דאי לאו דאודי ליה כו' והאי כולן נראה לרשב''א דקאי נמי אבן שלא חלק ואשה שלא נתגרשה ואע''ג דאמר לקמן [גבי אשה בנכסי בעלה] דלגלויי זוזי הוא דבעי כיון דאוקימנא בהודאה לא שייך בה גלויי זוזי ועוד דמשמע לקמן דסבירא להו לרב הונא ולרב נחמן דלא אמר לגלויי זוזי הוא דבעי: ומעמידין שדה בידן. גבי אומן נמי שייך שדה כגון אם הוא בנאי: אבל בשטר קנה. אלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה נמי קאי כדמוכח במתני' בהניזקין (גיטין דף נח: ושם) וקשה דתניא בסוף מי שהיה נשוי (כתובות דף צה. ושם ד''ה וכתבה) כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו איבדה כתובתה דוקא משום דלא חתמה לראשון אבל אי חתמה לראשון לא איבדה כתובתה כדמוכח התם אע''פ שכתבה שטר ונראה לר''י דהא דקאמר רב בשטר קנה יש להעמיד בשטר הראיה שאחר הקנין דכיון שאחר הקנין עשתה שטר שייפתה כחו כל כך קנה וההיא דכתובות מיירי בשטר מתנה בלא קנין אחר אלא שטר א''נ חתמה דהתם לשון גמר כמו חתמו גבי תורף דגיטין וכמו תורה חתומה ניתנה בהניזקין (גיטין דף ס.) כלומר שגמרה מקח ונתרצתה בעל פה אי נמי חתמה ממש ובשטר של בעל והא דאמר רב בשטר קנה שעשתה שטר מכירה בשמה ומסתבר דטעמא דרב כטעמא דשמואל דאמר בהניזקין (שם דף נח. ושם ד''ה אבל) אף בשטר לא קנה עד שתכתוב לו אחריות ושמואל לטעמיה דאמר בפ''ק דב''מ (דף יד. ושם) אחריות לאו טעות סופר בשטרי מקח וממכר ורב סבר אחריות טעות סופר הוא אבל קצת קשה דלקמן פריך לרב הונא דאמר תליוהו וזבין זביניה זביני מהא דאמר שמואל אף בשטר לא קנה ואי תלוי הדבר באחריות מאי קשה ליה משמואל טפי מרב: ורב ביבי מסיים בה כו'. ק''ק הלשון דהא רב ביבי פליג כדאמרי' לקמן ורב הונא לא מיירי בהכי אלא בהודה ולא במנה:

בבא בתרא מז ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף מז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד