בבא בתרא מח ע"א

דף מח - א

כתיב בתחילת ספר ויקרא, לגבי נדרי עולה: "אם עולה קרבנו מן הבקר, זכר תמים יקריבנו. אל פתח אוהל מועד יקריב אותו, לרצונו, לפני ה'" -

ויש לנו לדייק מלשון הפסוק: אחר שכבר אמר הכתוב "זכר תמים יקריבנו", למה חזר ואמר "יקריב אותו".

אלא הכתוב הזה מלמד, שכופין אותו בית דין לקיים את נדרו שנדר להביא עולה.

יכול יכפוהו להביא ולהקריב את העולה אפילו בעל כרחו?

תלמוד לומר, "לרצונו".

הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר: "רוצה אני ".

הרי למדנו שאם אומר אדם "רוצה אני", הרי אף על פי שמתוך יסורים הוא אומר כן, מכל מקום הוא גמר בלבו להקדיש ולהקריב. ואם כן, הוא הדין מי שכפוהו למכור, כיון שהוא מקבל את הכסף עבור המכירה ואומר ללוקח הכופה אותו "לך חזק וקני", הרי הסכים בלבו להקנות. ^[1]

אך דנה הגמרא: ודלמא, שאני התם, שמא שונה הדין שם, בכפיה להבאת קרבן, דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה, נוח לו לאדם שיתכפר בהבאת העולה לתשלום נדרו, ומשום כך, אם אמר בסופו של דבר "רוצה אני", ודאי בלב שלם אמר! אך אין מכאן ראיה למכר סתם, לומר שאמירת "רוצה אני" לאחר הכפיה, נחשבת להסכמה אמיתית למכירה.

ואלא מסיפא של אותה ברייתא יש להוכיח ד"תליוהו וזבין, זביניה זביני". לפי שכך שנינו בסיפא: וכן אתה אומר בגיטי נשים, באותן נשים שאמרו חכמים שיש לבית הדין לכפות את הבעל על ידי מלקות, שיוציאנה ממנו בגט, כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס, ^[2] שכופין אותו לגרשה, עד שיאמר "רוצה אני לגרשה". כי בלי שיאמר "רוצה אני", אי אפשר לכפותו לגרשה בעל כרחו, משום שנאמר בתורה לגבי גט "וכתב לה ספר כריתות, ונתן בידה", ולשון "ונתן", מדעתו דוקא, משמע. ^[3]

הרי למדנו, שאם כופין אותו עד שאמר מתוך יסוריו "רוצה אני", הרי זה נחשב שהוא נותן את הגט מדעתו, כי גמר בלבו לתת לה גט. ואם כן, הוא הדין לגבי מכר, אם אנסוהו למכור, ואמר רוצה אני, גמר בלבו להקנות, וחל המכר.

אך דוחה הגמרא: ודלמא שאני התם, גבי גט, שרק שם יש לומר שבסופו של דבר הוא רוצה לתת גט, משום דמצוה לשמוע דברי חכמים, שחייבוהו לתת גט!

אלא, מבארת הגמרא, שהדין של "תליוהו וזבין, זביניה זביני", אינו נלמד מן הכתוב, אלא סברא הוא, שאגב אונסיה, גמר ומקנה! מתוך היסורים גמר המוכר בלבו להקנות, היות ומלבד האונס הוא מקבל את המעות עבור המכירה.

מותיב רב יהודה לרב הונא, מהא דתנן במסכת גיטין [פח ב]:

גט ה"מעושה", שניתן בכפייה:

אם היתה הכפייה בבית דין של ישראל, הרי זה גט כשר. ואם נעשתה הכפייה בבית דין של גויים, הרי אף על פי שאמר הבעל "רוצה אני", הגט פסול.

וסבר רב יהודה, שכך הוא ביאור המשנה: אם בית דין שראל כפוהו משום שמחוייב הוא מן הדין להוציאה, לפי שהוא מאלה שכופין אותם להוציא את נשותיהם בגט, הרי זה גט כשר, משום שמצוה לשמוע דברי חכמים. אך אם כפה אותו גוי לתת גט לאשתו, אפילו הוא במקום שחייב הבעל לגרשה, הרי זה גט פסול.

ובגוי, אם בית הדין של ישראל רוצה לכפותו באמצעות הגויים: חובטין אותו הגויים, ואומרין לו: "עשה מה שישראל אומר לך".

וסבר רב יהודה בביאור המשנה, שרק אם כופהו הגוי לתת גט בשם בית דין של ישראל, רק אז, מן הסתם, גמר הבעל בלבו לגרשה, כמו שהוא מסכים לגרשה כאשר כופים אותו בית דין של ישראל, משום שחייב הוא להוציא.

ולפי הבנת רב יהודה במשנה, הוא תמה על רב הונא: ואמאי כשאנס אותו גוי לגרש ללא הוראת בית דין של ישראל, אין הגט כשר? והרי אפילו אם אין כאן "מצוה לשמוע דברי חכמים" כמו בישראל, מכל מקום, התם נמי נימא: אגב אונסיה, גמר ומגרש. וכמו שאמר רב הונא בתליוהו וזבין, שזביניה זביני. ^[4]

ומתרצת הגמרא: הא איתמר עלה, על המשנה ההיא:

אמר רב משרשיא: דבר תורה, אפילו היתה הכפיה בגוי, הגט כשר. ^[5] ומה טעם אמרו חכמים שגט המעושה בגוי פסול? כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד גוי, להחניף לו ולזנות עמו, ומפקעת עצמה מיד בעלה על ידו, שיכריחנו הגוי ההוא ליתן לה גט.

מותיב רב המנונא על רב הונא, מהא דתנן בגיטין [נה ב]:

אדם אשר לקח, קנה קרקע מסיקריקון [שהוא גזלן אנס, ההורג נפשות על עסקי ממון, ומדובר באופן שבא הסיקריקון להרוג את בעל הקרקע, ואמר לו לסיקריקון שישא את הקרקע לעצמו, ויניחהו לנפשו], וחזר הלוקח ולקח את הקרקע גם מבעל הבית, והיינו, ששילם לו עבור הקרקע, וכתב לו בעל הבית שטר קנין על הקרקע, מקחו בטל, שלא כתב בעל הבית ללוקח הזה את שטר הקנין אלא מיראת הסיקריקון. ^[6]

ולרב הונא תיקשי: אמאי מקחו, שלקח הקונה מבעל הבית ושילם לו, בטל!? והרי לדבריו, התם נמי, נימא אגב אונסיה של הסיקריקון, והמעות שמקבל מן הלוקח, גמר בעל הבית, ומקני!?

ומשנינן: הא אתמר עלה, אמר רב: לא שנו, אלא דאמר ליה בעל הבית ללוקח: "לך חזק וקני" את השדה שלקחת מן הסיקריקון, אבל בשטר [אם כתב לו שטר], קנה הלוקח! ^[7]

אך עדיין מקשה הגמרא: ולשמואל, דאמר [לעיל מז ב] אף בשטר שכתב בעל הבית ללוקח מסיקריקון נמי לא קנה, מאי איכא למימר!?

ומתרצת: מודה שמואל, היכא דיהב זוזי [במקום שנתן הלוקח מעות]. והיינו, מודה הוא לרב הונא שתליוהו וזבין, זביניה זביני.

ומקשינן: ולרב ביבי, דמסיים בה [לעיל מז ב] משמיה דרב נחמן: גזלן שהביא ראיה בעדים או בשטר מכירה שמכרה לו הנגזל, קרקע אין לו, אין מעמידין את השדה בידו, אבל מעות יש לו מן הנגזל, שחייב הנגזל להחזירם לגזלן, שנתן לו מעות עבור המכירה - מאי איכא למימר!? הרי מוכח שתליוהו וזבין לאו זביניה זביני, שאם לא כן, אפילו קרקע יש לו אם נתן מעות.

ומשנינן: מה שאמר רב ביבי, מימרא הוא, שאמר זאת בשם אחרים, ואין זו משנה או ברייתא. ומימרא, לרב הונא לא סבירא ליה!

אמר רבא: הלכתא: תליוהו וזבין, זביניה זביני. ובלבד שיאמר "רוצה אני".

יקריב אותו. דלגבי עולה אותו יתירא הוא וקאמר מלמד דכופין אותו להקריב כשנדר. דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה בקרבנו וגמר ומתרצה:

כופין אותו. ליתן גט לאותן שכופין אותן להוציא כגון מוכה שחין ובעל [פוליפוס] כו':

התם נמי סבר. האי מוכה שחין מצוה לשמוע דברי חכמים שגזרו כן ומתרצה. אלא סברא דכי אמר תליוהו וזבין דזביניה זביני דאגב אינסי' גמר ומקני:

גט המעושה. ע"י ב"ד ישראל כש':

תולה עצמה בעכו"ם ^א)נראה דצ"ל שיאנס את בעלה לגרשה. שאנס עצמה לגרשה. התם נמי נימא אגב אונסיה גמר בעל הבית ומקני ליה:

מודה שמואל היכא דיהיב זוז. דגמר ומקני ליה:

מאי איכא למימר. אמאי אפי' קרקע בדין הוא דיש לו דאגב אונסיה גמר ומקני. אין ודאי יש לו קרקע. והא דרב ביבי מימרא היא ואינה עיקר דאינה לא משנה ולא ברייתא כי אם מימרא בעלמא. והני מילי בשדה סתם. כלומר שאם כופהו בפירוש שימכור לו שדה שלו משום הכי גמר ומקני ליה שדה שיתן לו שדה פחותה שלו. אבל אי אמר שדה זו מכור לי בפירוש אגב אונסיה אודי ולא גמר ומקני ליה:

יקריב אותו מלמד שכופין אותו. וקשיא חייבי חטאות אמאי אין ממשכני' אותן דהא משאמרו רוצים אנו ניחא להו לא קשי' דהתם חמיר להו ואין צריך למשכנן דניח' להו דתהוי להו כפרה ומנפשייהו מביאין אותן.
וקשיא אי הכי חייבי עולות נמי דהא אית להו כפרה בגוייהו כדאמרינן הכא (ובמסכת זבחים דף ו' א') נמי איתא הא נמי לא קשי' דהא אמרי' התם מקיפיה מכפר מעיקריה לא מכפר והכי קאמרינן משאמרו רוצים אנו יהבו דעתייהו וגמרו דתהוי להו כפרה מקיפיה.

גט המעושה בישראל כשר ובכותי פסול. קשיא לן הכא והא רב הונא לא אמרו אלא במכר ובדשקיל דמי דהא תליוה וזבין אמר כדאמרינן לקמן ושמעתי דאיהו מדמי לה להיכא דשקיל דמי הואיל ופטר נפשיה משאר כסות ועונה וכן ההיא דלעיל דחייבי חטאות ואשמות כיון שכבר היה חייב להביא בנדר ונדבה כמאן דשקיל דְמֵי דָמִי ליה.

והא דאמרי' לאו מי איתמר עליה וכו'. קשה לן עלה והא ההיא דרב משרשיא ברייתא היא דהכי אסקינן (בגיטין דף פ"ח ב') איכא למימר דרב משרשיא ממלתה דרב ושמואל איתותב אבל לא ממשנתנו ורב ושמואל מימרא היא ומימרא לרב הונא לא סבירא ליה וא"ת הא קיימא לן כרב הונא וקיימא לן דליתה לרב משרשיא אין הכי נמי אלא משמע דהשתא לא קא סלקא דעתך דבעינן דיהיב זוזא אלא הוה סלקא דעתך דהוא הדין היכא דלא יהיב וכי אמרינן במסקנא מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ואיגלי מלתא דרב הונא לא אמרה אלא בדיהיב זוזי תו לא קשיא גיטי נשים ולא צריכנא לדרב משרשיא דלא דמי לזביני אלא כדין דישראל דכיון דדינא הוא דמי שקיל מינייהו ואי נמי הדרינן למצוה לשמוע דברי חכמים.

אלא מסופא וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. איכא למידק, כיון דהשתא אסתבר לן דרב הונא אפילו בלא זוזי קאמר, אמאי לא דחי ליה דלמא שאני הכא דלמיפטר מינה משאר כסות ועונה ואגב אונסיה והרוחת שאר כסות ועונה גמר ומגרש, אלא מהא שמעינן דשאר כסות ועונה לא חשבינן להו בהא לכלום לא לדידיה ולא לדידה, והיינו נמי בגט מעושה שלא כדין דפסול, ולא אמרינן אגב אונסיה ושאר כסות ועונה דמפטר מנייהו גמר ומגרש.

גט המעושה בישראל כשר. כלומר, מעושה, כדין דבעל פוליפוס וחביריו.

ובגוים פסול. וסופא דמתניתין ובגוים חובטין אותו ואומרין לו עשה מה שישראל חביריך אומרים לך. וליתא, דאם כן אמאי פסול, דהכא נמי הא איכא משום מצוה לשמוע דברי חכמים שאין הגוים אלא כמקל וכרצועה של דייני ישראל, ואף על פי שאמרה תורה לפניהם ולא לפני גוים (גיטין פח, ב), לא להכותו קאמר, אלא שלא לדונו הגוים ותדע שהרי אמרו (שם) לפניהם ולא לפני הדיוטות, ומי איכא למימר דבית דין מומחין הן בעצמן ילקו ולא על ידי השליח, ושליח בית דין מומחה מי בעינן. אלא הכי קתני ובגוים פעמים כשר, כיצד כשחובטין אותו הגוים ואומרים לו עשה מה שישראל חביריך אומרים לך. והכין איתא בירושלמי (גיטין פ"ט ה"ט) ובתוספתא.

איתמר עלה הא אמר רב משרשיא דבר תורה, אפילו ובגויים נמי כשר, ומה טעם אמרו פסול כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד גוי. איכא למידק, והא אסיקנא התם דהא דרב משרשיא בדותא הוא, וגם המעושה בגוים פסול דבר תורה, דגוים לאו בני עשויי נינהו, דכתיב לפניהם ולא לפני גוים, והכא הוה ליה למימר ההוא טעמא, דקושטא דליתא הכין הוא. וי"ל דלטעמיה דרב יהודה דקא מקשה מגט מעושה בגוים קא מתרץ ליה, דרב יהודה מדמקשה הכין, משמע דסבירא ליה דגוים בני עשויי נינהו ולא אמרינן לפניהם ולא לפני גוים, והילכך אמר דלמאן דאמר בני עשויי נינהו אין הכי נמי, אלא דגזירה הוא דגזרינן שלא יהא תולה עצמה בגוים ומפקעת עצמה שלא כדין מיד בעלה, וכדרב משרשיא.

גט המעשה בישראל כדין כגון שהיה הדין נותן לכופו בכך כשר אף בכל מיני כפייה והכאה ואף בגוים אם לחצוהו עד שיעשה מה שישראל אומרין לו שכל שיש בו צד מצוה מתרצה הוא על ידי הכרח זה אבל אם עשוהו גוים מעצמם הרי זה גט פסול ופוסל לכהונה ואם לא היה הדין נותן לכוף את זה לגרש אם ישראל עשוהו בטעות הרי זה גט פסול ואם בגוים אינו גט כלל:

קפב. תניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול אפילו בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני מ"ט ניחא ליה כי היכי דתהוי ליה כפרה וגמר ומייתי. וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. סבר מצוה לשמוע דברי חכמים וגמר ומגרש:

קפג. מתיב רב יהודה גט המעושה בישראל כשר ובגוים פסול אמאי התם נמי לימא אגב אונסיה גמר ומגרש הא אתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו מעושה מגוים כשר ומה טעם אמרו בגוים פסול שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה בגוי ומפקעת עצמה מיד בעלה. וליתה להא דרב משרשיא, וכבר ברירנא לה בגיטין פרק המגרש את אשתו (פח,ב). וכי תימא מכל מקום קשיא, שאני זביני דקא שקיל זוזי כדבעינן למימר קמן:

קפד. מתיב רב המנונא לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואמאי לימא אגב אונסיה גמר ומקני הא אתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקנה אבל בשטר קנה. ומקשינן ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה מאי איכא למימר. וכי תימא דילמא רב הונא כרב סבירא ליה, הא בהדיא אמרינן גבי שמעתא דגזלן שהביא ראיה אין ראיתו ראיה (לעיל בבא בתרא מז,ב) דרב הונא לאפוקי מדרב (הונא) [הוא] דאתא ולאשמועינן כדשמואל. וכי תימא הכא נמי דכתב ליה אחריות, הא תליוה וזבין סתמא קאמר, דמשמע כסתם זביני דעלמא. ופריק מודי שמואל היכא דיהיב ליה זוזי. דאגב אונסיה דזוזי דשקיל גמר ומקני. ומקשינן ולרב ביבי דמסיים בה משמא דרב נחמן קרקע אין לו אבל מעות יש לו מאי איכא למימר. דהא התם דבדיהיב ליה זוזי עסקינן מדקאמר אבל מעות יש לו, ואפי"ה קאמר קרקע אין לו. ופרקינן דרב ביבי מימרא הוא ומימרא לרב הונא לא סבירא ליה.

ושמעינן מינה דרב הונא לית ליה דרב ביבי, אלא כל היכא דיהיב ליה זוזי קנה, ואי לא יהיב ליה זוזי אע"ג דכתב ליה שטרא לא קנה עד שיכתוב אחריות, כדשמואל דקימא לן כותיה בדיני. וקיימא לן נמי כרב הונא, דהא איפסיקא הלכתא בהדיא כוותיה לקמן. ושמואל ורב הונא לא פליגי אהדדי, דהא בהדיא אמרינן דמודי שמואל היכא דיהיב ליה זוזי דקנה כדרב הונא, וכי קאמר שמואל אף בשטר לא קני עד שיכתוב אחריות בדלא יהיב ליה זוזי, וכי קאמר רב הונא זביניה זביני בדיהיב ליה זוזי. והני מילי היכא דאמרי עדים בפנינו מנה לו, אבל בפנינו הודה לו אפי' מעות אין לו, כדרב כהנא דאמר רב כהנא אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשהואן, ובהא ודאי איתה לדרב ביבי. בדלא כתב ליה שטרא כפשטה דהא כשאמרו עדים קאמר ועל פה משמע, דהוה שמעת מינה דאע"ג דבעלמא במקום שאין כותבין את השטר קני בזוזי גרידי, גבי גזלן לא קני אלא אצטריך לאוקמה בפלוגתא, ש"מ דכי האי גונא נמי אצטריך קסבר רב הונא דקני. וההיא דאמרינן אליבא דרב הונא מודי שמואל היכא דיהיב זוזי, דמשמע מודי ליה לרב דקנה בשטר, דשמעת מינה דאפי' יהיב זוזי נמי שטרא בעי, התם במקום שכותבין את השטר, דכיון דאפילו ברצון לא קני עד שיכתוב את השטר כל שכן באונס, אבל במקום שאין כותבין את השטר כיון דבעלמא קני בזוזי גרידי גבי גזלן נמי קני. והאי דלא אוקימנא לדרב ביבי במקום שכותבין את השטר, משום דקשיא ליה מאי איריא גזלן אפילו כולי עלמא לא קנו. ועוד רישא דקאמר וכולן שהביאו ראיה ראיתן ראיה ומעמידין שדה בידן אמאי מעמידין. אלא לא מיתוקמא ליה אלא באנפא דקני בעלמא, דרב ביבי סבר גבי גזלן לא קני ואפילו בזוזי ובשטר, ורב הונא סבר קני ואפילו בזוזי גרידי.

ושמעתיה דרבא נמי גבי תליוה וזבין דיקא, דסבר לפלוגי בה בכולהו הנך אנפי דפליג, ואלו בין היכא דכתב ליה שטרא להיכא דלא כתב ליה שטרא לא פליג, שמעת מינה דבהאי אנפא לא שנא ליה בין גזלן לשאר אינשי, וכל שכן למסקנא דגמרא דמסיק בה והלכתא בכולהו זביניה זביני. והאי דלא אצטריך לפרושי בדיהיב זוזי דסתם זביני בזוזי משמע. ועוד (דמיירי) [דמידי] דלא קני בעלמא לא אצטריך לאשמועינן דלא קני בגזלן. תדע נמי דהא אשה לא שייך בה שטרא למכתב ליה לבעל, ואפילו הכי קא ס"ד דקידושיה קידושין. ואפילו לרב אשי דאמר באשה ודאי קידושיה לאו קידושי, טעמא דאפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה, הא לאו הכי הוו קידושי, והוא הדין גבי שדה במקום שאין כותבין את השטר דחד טעמא נינהו.

מיהו אפי' (לא) יהיב ליה זוזי וכתיב ליה שטרא נמי, הני מילי דאמר רוצה אני כדאוקימנא להא שמעתא בסוף פרק הכונס צאן לדיר (ב"ק סב,א), דאיכא למימר דגמר וקני, אבל לא אמר רוצה אני, כיון דאנן סהדי דאניס הוא ולא אמר מילתא דמוכחא עליה דגמר ואקני לא הוו זביניה זביני. וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כדאיתא לעיל, ואיתא נמי בערכין בסוף פרק האומר משקלי עלי (ערכין כא,ב). ואידי ואידי דלא מסר מודעא, אבל מסר מודעא אע"ג דאמר רוצה אני נמי לא, כדבעינן למימר קמן:

(מח) הא איתמר עלה אמר רב משרשי' כו' אע"ג דבשילהי מסכת גיטין אמרי' והא דרב משרשי' בדותא הוא. האי דמסתייע מינה לפום מאי דסבר השתא דאגב הכלי בידו בעדים המכירים שהוא שלו שלא יוכל לכפור אין לך בידי כלום אונסי' גמר ומקני הוא דמסתייע מינה. אבל לסוף דמסקי מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ואיהו נמי בזוזי קאמר בודאי דרב משרשי' בדותא היא. דלא אמרי' אגב אנסי' גמר ומקני אלא היכי דאיכא מתן זוזי או כפרה או מצוה אבל באונסא בלחוד כגון תלויה ויהיב מתנה או גט מעושה בגוים לא אמרי' דגמר ומקני:

בד"ה יקריב אותו כו' שור שנגח ד' וה' חייבי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אלא סברא כו' אמאי איצטריך קרא גבי קרבן למכתב דכופין כו' עכ"ל נראה דאע"ג דמסברא דאגב אונסיה גמר ומקני לא שמעינן אלא דאם כפוהו אבל לא שמעי' דמצוה על הב"ד לכוף אותו י"ל דסמכו עצמן בקושיתם דלשמעינן נמי דמצוה על הב"ד לכופו לא איצטריך דכל מצות עשה נמי כופין כדאמרינן בפרק נערה כו' וכ"ה בתוס' פ"ק דר"ה אבל תירוצם שם קצת בע"א שכתבו דאיצטריך קרא הכא דסד"א דאין כופין כאן לפי שכתוב לרצונו כו' ע"ש בתוס':

בד"ה גט מעושה כו' וי"מ דהוי פי' דסיפא כיצד בכותי פסול כו' עכ"ל כצ"ל ועיין ברא"ש בפרק המגרש:

בא"ד דישראל שעישו כמעשה עובדי כוכבים כשר באומר כו' תני רבי חייא עובדי כוכבים שעישו כמעשה ישראל פסול ואפי' כו' עכ"ל כ"ה בתוספות וברא"ש בשמעתין אבל בירושלמי שלפנינו ובתוספות וברא"ש ובמרדכי פרק המגרש איכא הגירסא בהיפך זה ועיין הפי' שם במרדכי לפי גירסתם ולפי גירסת התוס' ורא"ש בשמעתין יש לפרש בהיפך ולשון שאמר ברישא באומר איני זן כו' ובסיפא אמר אפי' איני זן כו' מוכח כגירסא זו דברישא אמר דדייני ישראל שעישו על ידי מעשה עובדי כוכבים כשר דוקא באומר איני זן כו' דהיינו מעושה כדין דשלא כדין אפי' כולה בישראל פסול כדאמר שמואל בפרק המגרש ובסיפא אמר דייני עובדי כוכבים שעישו ע"י מעשה ישראלים פסול אפי' באומר איני זן כו' דהוי כדין וק"ל:

בד"ה אמר רבא כו' ואם מסר מודעא לא הוי זביני דקי"ל כרב הונא כו' עכ"ל לא קאי אדסמיך ליה אמעשה דפרדיסא דבהא לא איצטריך לפסוק דקי"ל כרב הונא דרבא נמי מודה ביה דמהני ביה מודעא כדאמרינן לעיל אלא דאעיקר מלתא דתלויה וזבין כו' קאי דבכל גוונא קי"ל כרב הונא דכתבינן מודעא אזביני כדפ"ה כו' וק"ל:

ד"ה יקריב אותו וכו' מקופיא מכפרת מקיבעא לא מכפרת. רוצה לומד מעונות הקלים כגון דבר הצף על פני המים ויצף הברזל מתרגמי' וקפאי מקיבעא ר"ל דבר הקבוע:

ד"ה גט מעושה וכו' וכן משמע בירושלמי וכו' ישראל שעשה כמעשה עכו"ם כשר כו' תני ר' חייא עכו"ם שעשו כמעשה ישראל וכו' פסול כך הגירסא בכאן לפנינו ורוצה לומר ישראל שעשה כמעשה עכו"ם שישראל כפאוהו על ידי עכו"ם והעכו"ם אמרו עשה מה שישראל אומר לך ועכו"ם שעשו כמעשה ישראל הוי פירושו שהעכו"ם כפאוהו על ידי ישראל והישראלים אמרו עשה מה שהעכו"ם אומר לך פסול ועיין בגיטין דף פ"ח ע"ב בתוס' ד"ה ובעכו"ם חובטין וכו' דשם מייתי הגירסא בהפוך ע"ש ובמרדכי שם ואם כן צריך לפרש התם ישראל שעשו כמעשה עכו"ם דפסול הוי פי' שישראל אמרו עשה מה שהעכו"ם אומרים לך ועכו"ם שעשו כמעשה ישראל דכשר הוי איפכא שהעכו"ם עשוהו ואמרו עשה מה שישראל אומרים לך וק"ל ע"ש:

בא"ד והא דאמר בגיטין וכו' לאו היינו לפני עכו"ם דלפני עכו"ם היינו כשהעישו נעשה על פי דייני עכו"ם כצ"ל:

ר"ש בד"ה בכותים פסול כו' לרב הונא דהיכא דליכא כו' דברי חכמים הס"ד וכצ"ל:

בד"ה ולרב ביבי כו' בידו ואוסיף כו' הד"א:

תוס' בד"ה יקריב כו' חטאות ואשמות שבאות כו' כצ"ל:

בא"ד מקופיא מכפרת כו' נ"ב פירוש שיהא מכפר על עשה תורת קבע כמו שמכפר החטאת זה אינו אלא דרך דורון הוא כלומר כשעשה תשובה ואח"כ מביא הדורון לרצות האל יתברך הוא דפרדיסא כו' נ"ב לעיל (בבא בתרא דף מ:)

תד"ה אילימא. ומגיטי נשים כו' שנפטר כו' אבל א"א לומר כן דא"כ כו'. ול"י מדוע לא נאמר הטעם בגט משום דמצוה קעביד דכיון דהדין הוא דהיו כופין ע"כ מצוה היא להוציאה ומצוה היא שוה ממון (חולין פ"ז. ב"ק צ"א ב) וטעם זה היה עולה גם לקרבן. ואולי לזה כוון הר"י בתירוצו. אך לקמן בד"ה דבר תורה לא משמע הכי:

דתניא יקריב אותו וכו' היא ברייתא בת"כ ולא מייתי מתני' דעירוכי' חייבי עולות ממשכני' אותן וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וי"ל עיי' מהרי"ק מי שהשליש סך עצום לגרש ושוב הוכרח לגרש להציל מעותי' כ' מהרי"ק אי מרצונו השליש מעותי' עכשי' נתחרט ומחמת אונס המעות מגרש אין זה כפיי' על הגט אלא פודה מעותי' בגט אבל אם מתחלה כופוהו שלא כדין להשליש מעותי' א"כ היינו גט מעושה ע"ש והנה הך דממשכנין דעירוכי' אין פי' שממשכני' אותו הבהמה עצמה שהפריש ונוטלי' ממנה בע"כ עיי' לשון תוס' מס' ר"ה וי"ו ע"א ד"ה יקריב וכו' תבין כי ממשכנין אותו חפצי' אחרי' עד שיתרצה ויתן הבהמה שהפריש ויתן לו חפצי' ואי לא סגי בהכי בודאי כופין אותו ביסורי' והכאו' ממש כדמשמע לשון יקריב אותו משמע גופו מעצמו מ"מ במתני' לא קתני אלא ממשכנין והוה סד"א התם מיקרי לרצונו כיון שכבר משכניהו הב"ד ושוב ברצונו מחליף הבהמה בחפצי' אלו ונהי דלדינא גם בזה מיקרי עישוי כמ"ש מהרי"ק הנ"ל מ"מ לא הוה מצי למילף מיני' תלוה וזבין משו"ה מייתי מברייתא דיקריב אותו משמע שאונסי' גופו ואפ"ה מיקרי שפיר לרצונו. וכנ"ל. וא"ש:

סברא הוא אגב אונסי' גמר ומקני'. י"ל בזה שני אופני' י"ל אנן סהדי דנתרצה וכדמשמע קרא לרצונו דלמסקנא לא נימא משום כפרה אלא אגב אונסי' נתרצה ולפ"ז אי אית לן שום הוכחה דאכתי עושה באונס ולא נתרצה לא קנה והיינו טעמא דרבא דבשדה זו ולא ארצו זוזי דאית לן הוכחה מדלא עיי' במעותי' ש"מ אכתי לא נתרצה לא קנה ובשדה סתם וארצו זוזי אמרי' מסתמא נתרצה ובשדה סתם ולא ארצו זוזי דאיכא ספיקא אי ניזיל בתר הוכחה דלא נתרצה מדלא ארצו ולא עיי' בזוזי או ניזיל בתר סברא שבירר השדה והוי ספיקא וכל ספיקא הוי דברי' שבלב ואזלי' בתר פי' ולא אשכחן דלא הוי זבינא אלא בשדה זו ולא ארצו זוזי ומשו"ה לרבא לא כתבי' מודעא אזביני' דבשדה זו וידעי' אונסי' ולא ארצו זוזי הרי קמן שלא נתרצה ולא בעי' מודעא ובשדה סתם הרי יש הוכחה שנתרצה וממילא בטילא המודעא:

אך ר"ה ס"ל מאן דחתים אמודעא שפיר חתים צ"ל דס"ל אגב אונסי' גמר ומקנה אפי' באונס ולא נתרצה כלל מ"מ זביני' זבינא ובקרבן הא דהוי לרצונו משום כפרה דניחא לי' טפי כפרה ונתרצה אבל בזביני' אונס הוי ומ"מ גמר ומקנה ומשו"ה מהני אפי' בשדה זו ולא ארצו ואע"ג דאיכא הוכחה שלא נתרצה מ"מ גמר ומקני ואפי' בשדה סתם ובורר השדה אפשר הכל מחמת אונס. אין אדם מתרצה בלב שלם ע"י אונס אלא מ"מ קונה ומיושב ק' תוס' כיון דאיכא סברא למה לי קרא לרצונו והא"ש דקרא מגלה דע"י כפרה ה"ל רצון דאל"ה לא הוי מתכפר אע"ג דלענין קנין גמור ומקני נמצא כיון דלר"ה הכל אונס הוא ולא רצון מהני מודעא אזביני' אי ידעי' באונסי' דאל"ה נימא דהוי רצון. ע"כ הועתק מכתב יד אדמו"ו הגאון נ"י:

א"ר משרשיא כו'. תמוה כמ"ש תוס' דהא מסיק בגיטין דבדותא הוא וע"כ לומר דמ"מ גם שכדין כיון שע"י עשוי כותים לא גמר ומגרש א"כ למה לא תי' כאן כמו שהוא האמת ע"ש. ונראה די"ל דלא אדחי לגמרי דברי ר' משרשיא רק דיש חלוק דכשכבר פסקו הב"ד של ישראל דכופין אותו להוציא בזה אף כפוהו כותים מה"ת כשר. דהיודע שאף שלא יגרש ע"פ עשוי שלהם יעשוהו ב"ד כנ"ל. ורק מדרבנן פסול. משא"כ כשלא פסקו ב"ד עדיין רק כפוהו כותים ונתן גט ואח"כ מעיין ב"ד שראו לכופו שהוא מאותן שכופין להוציא והיה כדין מה שכפוהו מ"מ בזה שפיר בטל הגט מה"ת דאז לא היה שייך כלל דגמר ומגרש אף שהיה כדין דמה לו לסמוך על עשוי כותים דיהיה כדין כנ"ל. וא"כ שם בגיטין דא"ר משרשיא סתם ד"ת אפי' בכותים כשר. דמשמע כמו בב"ד של ישראל דאף שאח"כ נראה שכדין כפוהו ג"כ מהני כיון דבאמת היה חיוב עליו לא היה טעות וממילא גמר ומגרש כיון שע"פ ב"ד אף דאז לא היה ברור. ועלה אמר דר"מ בדותא דאם היה שוה דינם לישראל יהיה שלא כדין פסול ופוסל כמו בישראל וע"כ דכה"ג בטל מה"ת. ולכך שלא כדין דידהו לגמרי ליכא למגזר אטו כדין היינו שנודע אח"כ שכדין דזה ג"כ לא מהני מה"ת. אבל כשב"ד פוסקין שכופין ואח"כ כפוהו כותים רק שלא אמרו עשה מה שב"ד אומרים כו' דבזה הוי תלוה וזבין ופירכא דש"ס הכא הוא רק מדין זה ולכך מייתי ובכותים פסול ובכותים חובטין כו' דמיותר לגמרי דהוי ליה לאתויי רק הא דבכותים פסול. ולמ"ש אתי שפיר דכשלא פסקו עדיין ב"ד ישראל לא הוי פריך כלל דאינו כלל תלוה וזבין. רק מייתי דלא מכשיר בכותים רק עשה מה שב"ד ישראל אומרים וע"כ שכבר פסקו ב"ד דכופין אותו ואעפ"כ לא מכשר בכותים רק באומרים עשה כו' מה כו' לא בכופהו סתם לגרש ומזה פריך דהוי כתלוה וזבין כנ"ל. ומשני דבזה באמת כשר מה"ת דבזה נשאר דר' משרשיא דמשום גזרה אטו כדין כשאח"כ יודע שהיה כדין יכשירו ג"כ ע"י כותים ובזה בטל מה"ת והוי ג"כ כדין בכדין דמחלף כדאמר בגיטין כנ"ל. ובכדין דכותים היינו שנודע אח"כ שכדין אף שבטל מה"ת אפשר דפוסל אטו כדין מקודם הכפיה וכדין אחר הפסק שפיר פסול ופוסל דרק מדרבנן פסול דבזה לא נדחו דר' משרשיא רק מה דאמר סתם דמשמע כנ"ל. ואתי שפיר:

שם לקח מסיקרוקין כו' אמר רב ל"ש כו' דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה. אינו מובן הלשון כלל לדידן דהטעם הוא רק לחלק בין קבל מעות או לא רק שנחלקו רב ושמואל אם השטר ראיה שקבל מעות או לא. אבל למה נקיט החלוק בין א"ל לך חזק כו'. הא בקבל מעות גם בזה קני. וא"ל גם בשטר לא קני כנ"ל. והנה רש"י ז"ל פירש שם בגיטין דדיבורא אמר משום השני נח לי וא' קשה ע"ש. וכן מצאנו בש"ס לעיל גבי והא א"ל סהדי דאמלכי בך ואמרת זבין דא"ל השני נח לי כו' ופריך מעשאה סימן לאחר ומשני דבורא כו' מעשה לא עבדי כו' משום השני נח לי ע"ש. וא"כ עיקר הטעם כמ"ש רמב"ן בלבשה בגדי נדות דבמעשה לא מהני אמתלא ע"ש. וא"כ לכאורה לא דמי כלל לכאן באונס גמור שידוע האונס דמה"ט תלוה ויהיב אף במעשה לא קני:

וי"ל דפריך מכח כ"ש דעכ"פ כלקח מבעה"ב ניהו די"ל שני נח כו' מ"מ לא עדיף מאונס וכיון דיהיב זוזי נימא דגמר ומקני ומ"מ בטיל כ"ש תלוה וזבין ומשני דבאמת קני במעשה ולשמואל כו' מודה דיהיב זוזי כו'. וי"ל טעם הפלוגתא דבאומר לך חזק וקני כיון דהאמתלא מבוררת. ודבורא עבדי כנ"ל. ובטל אמירת לך חזק כו'. שוב אף שהחזיק אין כאן מעשה כלל כמו אלו החזיק בלא אמירת לך חזק דאינו חזקה כלל. משא"כ מסירת השטר דהוי מעשה כנ"ל. ושמואל ס"ל כיון דשטר שנכתב בלי צווי המתחייב אינו שטר כלל. א"כ מה שמצוה לעדים לכתוב ג"כ דבורא הוא כמו אמירת לך חזק כו' ובטל משום השני נח כו' כנ"ל וממילא אינו שטר כלל ושוב אף שמוסר לו השטר אינו מעשה דחספא בעלמא מסר ליה כנ"ל. רק בכ' אחריות דע"ז אין אמתלא דבשביל השני נח כו' או נחת רוח לבעלה א"צ לקבל אחריות וע"כ שקיבל מעות ושוב מהני אף שבאמת עשה בשביל שני נח או נחת רוח דאגב זוזי גמר ומקני כמו תלוה וזבין כנ"ל. ומשני שפיר מודה שמואל ביהיב זוזי כנ"ל. ומ"מ לא מוכח שיסבור שמואל כר"ה דתלוה וזבין קנה דשם הטעם כיון דבאחריות מורה שקבל מעות המכר שוב קבלת המעות מעשה ולא מהני אמתלא משא"כ באונס כנ"ל. רק דמשני דלא מוכח דפליג אר"ה:

ומיושב בזה מה דתמוה לפי' התוס' מה פריך ולר' ביבי כו' הא רב ביבי משום ר"נ פליג על רב ושמואל להדיא דלדידהו כשקבל מעות קני תלוה וזבין א"כ הא סבר ר"ה כרב ושמואל ומה שייך למפרך לרב ביבי ולשנוי' מימרא הוא כו' ולא מצינו לשון כזה. ולמ"ש אתי שפיר דלא מוכח כלל מרב ושמואל ור"נ אמר להדיא דלא קני פריך שפיר כנ"ל:

וי"ל עוד דאף דנימא דמסירת השטר הוי שעשה מ"מ באומר לעדים כתבו ותנו דבכל מקום כותבין ונותנין וכאן לא מהני דחשיב ג"כ רק דבור כמו לך חזק כו' ושוב לא מהני כלל. וממילא במה שיש ללוקח השטר אין בירור אם מסר לו בעצמו או שהעדים מסרו ע"פ ציויו דלא מהני. וממילא למ"ד עידי חתימה כרתי אינו שטר שאינו מוכח מתוכו. ולמ"ד עידי מסירה כרתי אין כאן אנן סהדי שמסר כנ"ל. ושפיר ס"ל לשמואל דלא קני. ורב י"ל ס"ל דדוקא באומר לך חזק דאף שע"פ ציויו מחזיק מ"מ אינו שליחות גמור דהא מחזיק לעצמו חשיב דיבורא כנ"ל. משא"כ באומר לעדים כתבו ותנו דשלוחו כמותו חשיב מעשה כנ"ל. ושמואל ס"ל כיון דבטל הדיבור אין כאן שליחות ואין כאן מעשה כנ"ל. או דס"ל לרב דשוב כיון דלא מהני מה שאומר כתבו ותנו אין עדים רשאין לחתום וליתן רק למוכר שיתן הוא שיהיה מעשה. וממילא מסתמא כדין עשו ומכיר בעצמו דאין לתלות שלא ידעו העדים שלקח מסקריקון כנ"ל:

ולפי פירוש הפשוט דמדמי לה לאונס ממש. נראה דלכאורה אינו מובן פירש"י דהב' נח לי כו' דזה שייך אם מצוה ללוקח לקנות מסקריקון כהא דלעיל דא"ל זיל זבין כו'. אבל כאן דתני לקח כו' וחזר ולקח מבעה"ב וכיון שכבר לקח מסקריקון למה מכר לו משום דהשני נח הא כשלא ימכור ג"כ כבר בידו ויכול להוציא ממנו וע"כ צ"ל דהוי כלוקח מגזלן רק שירא כשלא ימכור לו יחזירנו לסקריקון ונח לו שישאר בידו וכשיסתלק יראתו מסקריקון יתבענו. וחשיב ליה שפיר אונס ממש או דחשיב הלוקח בעצמו כהוחזק אנס כמ"ש לעיל. ומדמי שפיר דניהו דאונס מ"מ אגב זוזי מקני כו'. ונראה די"ל הטעם בלך חזק וקני דלא מהני לרב דניהו דבשעת מעשה שכופהו שיאמר לך חזק מרוצה מ"מ כיון דש"ס קידושין חשיב ליה מוכח דאנן סהדי דלא ניחא ליה רק לדידן אגב אונסא וזוזי כו' ומ"מ כשנסתלק האונס שוב בחזקת דלא ניחא לי'. וא"כ בשלמא כשמקנה לו בקנין הנגמר מיד כקבלת מעות או מסירת שטר שפיר אף שאנסו מ"מ אגב כו' גמר ומקנה ברצון וכיון שקנה אינו יכול לחזור בו אף שנסתלק האונס. מה שאין כן בכפאו עד שאמר לו לך חזק כו' דקי"ל דיכול לחזור קודם שהוחזק א"כ מיד דאמר לו לך כו' ונסתלק הכפיה שוב בחזקת דלא ניחא ליה וכאלו חזר בפירוש מאמירת לך חזק כו' וממילא בטל החזקה כנ"ל. מה שאין כן בשטר דקי"ל פרק השולח כר"כ דאף שבטלו חוזר ומגרש בו להפוסקים דגיטא גופיה מי קבטיל ע"ש. וגם בשטר שאמר לעדים לכתוב אף שבטל השליחות מ"מ מהני כשמוסר לו אח"כ ולכך ס"ל דקני. ושמואל ס"ל דגם בשטר מיד אחר שציוה לכתוב ע"י אונסין אנן סהדי דלא ניחא ליה ובטל ונכתב שלא בשליחות ואין כאן שטר. וי"ל דס"ל כר"ש או כהפוסקים דביטל בפירוש בטל מלגרש בו. וכן בשטר פסול אומר אמרינן ע"ש בש"ע כנ"ל. או כמ"ש לעיל דאי אמר לעדים כתבו ותנו בטל כנ"ל. ושוב אין כאן ברור אם מסרו עצמו או העדים. וי"ל דרשאין העדים כיון שהחזיק מסקריקון אינו עדות כלל כנ"ל:

שם בשטר קנה כו'. תוספות כתבו דרב לטעמיה דאחריות טעות סופר ע"ש לכאורה אף דבכ"מ אחריות טעות סופר משום חזקה לא שדי זוזי כו' ואף דנגד המוכר אין ראיה מ"מ כיון דרוצה למכור ולוקח מסתמא לא שדי ורוצה דוקא באחריות ממילא ע"ד כן מוכר. מה שאין כן בתלוה וזבין שאינו רוצה למכור כלל אם כן אף שכופהו עד שמרוצה למכור מ"מ אחריות שלא התנה אדרבא מסתמא אינו מקבל אחריות [ואי דהלוקח] אינו רוצה. לא ירצה הא נח לו שלא יקנה כלל. וצ"ל כמ"ש לעיל דאם כן גם המעות לא יהיה שלו כיון שזה קונה ע"ד אחריות ואינו מוכרח. או דנכלל בכפייתו למכור גם באחריות ככל סתם מכירה שהוא באחריות וכשמרוצה למכור נכלל שבאחריות כנ"ל. כמו דשטר חשיב ראיה לא הי' כותב אם לא קיבל מעות ואף דכשיהיה הדין שאינו מועיל השטר מה איכפת ליה וע"כ דלמא לזמן מרובה לא ידעו דלקח מסקרוקין ויועיל השטר ולכך לא היה כותב. ואם כן שייך על אחריות שפיר סברת תוספות כיון דאחריות טעות סופר יוכל להוציא ממנו בשטר סתם כשלא ידעו מהאונס כנ"ל. משא"כ לשמואל דוקא מפורש כנ"ל:

עוד י"ל דטעמא דשמואל להיפוך דצריך ראיה שההודאה מחמת אונס. וגם הוא סבירא ליה חזקה לא שדי זוזי בכדי. ולא אמר הסברא דעביד איניש דזבין ארעא ליומא רק לענין שלא נתלה בטעות סופר וכיון דלא התנה סבר כנ"ל. מה שאין כן כאן בלא כתב אחריות יש ראיה דלא שדי זוזי ואם באמת קיבל מעות הי' לו להתנות באחריות ולכתוב כן וראיה שלא קיבל מעות רק מחמת אונס הודה וכ' שטר בלא אחריות כמו מתנה. מה שאין כן בכ' אחריות אין הוכחה שלא קיבל ומהני מה שהודה שקיבל וכ' שטר לכך לרב דאחריות טעות סופר וכאלו כ' אין כאן ראיה שלא קיבל וקני. ואם כן הי' אפשר דמה דמסיים ר' ביבי מר"נ קרקע אין לו כו' במה דברים אמורים כו' אבל הודה כו'. הוא דוקא לר"נ דתלוה וזבין לא מהני כיון דע"י אונס וכאלו מבורר שע"י אונס. לכך גם הודאה לא מהני לענין המעות אף שאין ראיה כנ"ל. מה שאין כן לרב הונא ורב ושמואל דמודים בתלוה וזבין י"ל דהודאה גם כן מהני בכ' שטר כנ"ל. כשאין הוכחה נגד ההודאה וי"ל בזה שזה הי' פירכא דגמרא ולרב ביבי דתמוה הא סבר רב הונא כרב ושמואל כנ"ל. ולהנ"ל י"ל דפריך דנקיט תלוה וזבין דמשמע דוקא שראו שקיבל מעות ואם כן ממ"נ אי כרב נחמן ס"ל לא מהני ואי כרב ושמואל גם בשטר קני. ומשני מימרא לא סבירא ליה. ור"ה סבר דרב ושמואל דוקא ביש ראיה שקיבל מעות רק פליגי אי חשיב ראיה כנ"ל וכמו שכתבו תוספות:

תוס' ד"ה אמר רבא כו'. והיכא דביטל מודעא מהני כו' ואפילו אמר בשעת מודעא כל מה שיבטל לא יהא בטל אינו כלום דמ"מ לבסוף כו'. הרמב"ם חולק ע"ש. ונראה טעם תוספות דכמו בסתם תלוה וזבין אמרינן אגב אונסא וזוי גמר ומקני רק במסר מודעא קודם אמרינן דלא חזר בו מסתמא מהמודעא אף דאומר רוצה אני בשעת מכירה מ"מ הא אמר קודם שאף שיתרצה יבטל ואין אחר כך דבר הסותר מודעא זו משא"כ במבטל אח"כ כל מה שאמר מקודם דסותר למודעא ואי אפשר עכשיו לומר יותר אף אם באמת מתרצה. שוב אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקני ובטיל אחרון בלב שלם כמו בסתם תלוה וזבין כנ"ל. וממילא חזר בו כנ"ל מה שאין כן מתנה דסתם לא מהני ולכך אי ידעינן באונסי' לא מהני בטול כמו בסתם כנ"ל. ובלא ידעינן כתבו תוספות ונראה שבטולי בטיל דלא ברירא להו כ"כ. לטעם שכתב רשב"ם דמתנה מהימנין ליה דאנוס דאי לאו הכי למ"ל לעשות עיין שם. ואם כן אם אמת שאנוס לא מהני שוב הבטול כמו בידעינן כנ"ל. רק דמ"מ ס"ל דמהני כשאין ברור:

עוד נראה דסבירא לי' דאין הטעם בגט ומתנה משום נאמנות דהא משמע אף שמודה אחר כך שלא הי' אנוס בטל. וי"ל פשוט דבשלמא בתלוה וזבין כיון דמהני אם כן מה שיאמר במודעא קודם דאנוס הוא אינו בטיל דאף דאנוס אמרינן דבשעת אונס וזוזי מתרצה והוי כלא אמר כלל שיהי' בטל. משא"כ במתנה דאי אנוס בטל שוב אמירתו קודם שאנוס הוי בטיל. וא"ש לשון גמרא בעלמ' כנ"ל. ולכך במבטל המודעא מהני כנ"ל. וטעם רמב"ן ז"ל דדוקא בסתם תלוה וזבין דאפשר דאגב זוזי גמר כו' שוב אף בלבו שאינו רוצה הוי דברים שבלב שאינן דברים מה שאין כן אי מסר מודעה קודם צריך שיהיה הוכחה על הבטול דא"ל נשאר הספק שמא לא גמר ומקני ואינן דברים שבלב דהא מסר מודעא. ולכך צריך לבטל כו'. אבל אם מסר מודעא על כל מה שיבטל שוב אף שבטל אח"כ כל הבטולים ואי אפשר לעשות יותר מ"מ נשאר הספק אם הבטול ברצון או שלא ברצון כמודעא הקדומה דעכ"פ הוכחה אין כאן שחזר בו מהמודעא כנ"ל: