דף נא - ב

ובעל אוכל פירות כשאר נכסים של האשה שהוא אוכל פירותיהם - ^[1]

ברם, רבי אבא ורבי אבהו וכל גדולי הדור אמרו, שאין הוא אוכל פירות; כי במתנה ביקש ליתנו לה ואין הבעל אוכל פירות ממתנה שנתן לאשתו, ולמה כתב לה לשום מכר: כדי ליפות את כחה, ^[2] שאם יבוא מערער לומר שאין השדה שלו, יפצנה!

מיתיבי לרב הונא בר אבין שאמר: קנתה, ואין אומרים לגלויי זוזי הוא דבעי, מהא דתניא: ^[3] לוה מן העבד ושחררו, מן האשה וגרשה, אין להן עליו כלום - ומאי טעמא!? וכי לאו משום דאמרי: לגלויי זוזי הוא דבעא!?

ומשנינן: שאני התם, דלא משוי איניש נפשיה "עבד לוה לאיש מלוה", וכמבואר כל זה לעיל.

אמר רב:

המוכר שדה לאשתו, קנתה ואין אומרים "לגלויי זוי הוא דבעי", והבעל אוכל פירות כשאר נכסי מלוג.

אבל הנותן שדה לאשתו במתנה: קנתה, ואין הבעל אוכל פירות, ומשום שהנותן בעין יפה הוא נותן, ועל מנת שלא לאכול פירות.

ורבי אלעזר אמר: אחד זה ואחד זה, קנתה, ואין הבעל אוכל פירות, ומשום שבמתנה ביקש ליתנו לה, ולמה כתב לה לשום מכר כדי לייפות את כחה; וכמבואר לעיל בשם רבי אבא ורבי אבהו וכל גדולי הדור.

עבד רב חסדא עובדא [עשה רב חסדא למעשה] כרבי אלעזר באיש שמכר שדה לאשתו, שאין הבעל אוכל פירות.

אמרו ליה רבנא עוקבא ורבנא נחמיה בני בנתיה [בני בנותיו] דרב חסדא, לרב חסדא:

וכי שביק מר רברבי ועביד כזוטרי [מניח אתה את הגדולים הוא רב, ועושה כמו הקטנים הוא רבי אלעזר]!?

שהרי רב גדול הוא מרבי אלעזר, שהוא קדם לרבי יוחנן ^[4] שהיה רבו של רבי אלעזר. ^[5]

אמר להו רב חסדא לבני בנותיו: ואנא נמי כרברבי עבדי [אף אני כגדולים אני עושה] ! דכי אתא רבין [כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל] אמר בשם רבי יוחנן חבירו של רב:

אחד זה ואחד זה, קנתה, ואין הבעל אוכל פירות.

אמר רבא: הלכתא: המוכר שדה לאשתו, לא קנתה משום דלגלויי זוזי הוא דבעי, והבעל אוכל פירות.

ותמהינן עלה: תרתי [הרי שני דינים אלו סותרים זה את זה], כי "לא קנתה" משמע שאין לה בשדה כלום, ואילו "הבעל אוכל פירות" משמע שיש לה קנין בגוף הקרקע והוא אינו אוכל אלא פירות!?

ומשנינן: לא קשיא:

כאן - כלומר, מה שאמר רבי יוחנן: המוכר שדה לאשתו לא קנתה - בכגון שקנתה במעות טמונין שלא היו ידועים לבעל, ובזה אכן יש לומר דלגלויי זוזי הוא דבעי.

כאן - מה שאמר רבי יוחנן: קנתה, אלא שהבעל אוכל פירות - בכגון שקנתה במעות שאין טמונין, שהיו מעות אלו ידועים ומפורסמים לבעל, ולא שייך לומר בזה: לגלויי זוזי הוא דבעי.

דאמר רב יהודה: קנתה אשה מבעלה במעות טמונין: לא קנתה; אבל אם קנתה ממנו במעות שאינן טמונין: קנתה.

תנו רבנן:

אין מקבלין פקדונות:

לא מן הנשים שמא גנבו מבעליהן, ונמצא מסייע בידי עוברי עבירה, שאם לא יקבל מהם, מסתמא יחזירום למי שגנבו מהם.

ולא מן העבדים שמא גנבו מאדוניהם.

ולא מן התינוקות, שמא גנבו מבית בעל הבית שהם גרים שם! ומכל מקום אם עבר וקיבל מן האשה, יחזיר לאשה ולא לבעל, שאין לנו להחזיקה כגנבת, אלא תולים אנו שקיבלה מעות על מנת שאין לבעלה רשות בה וכיוצא בזה; ^[6] ואם מתה האשה יחזיר לבעלה, שהרי בין כך ובין כך של הבעל הם, כי הוא יורש אותה.

ואם עבר וקיבל מן העבד, יחזיר לעבד; ואם מת העבד יחזיר לרבו, דמסתמא כל מה שקנה עבד קנה רבו. ^[7]