בבא בתרא נד ע"ב

דף נד - ב

ואם הכיש בשדה שאינה מסויימת במצריה אלא עומדת היא בבקעה גדולה ופתוחה לשדות אחרים או לרשות הרבים, עד כמה צריך הוא לחפור - לשיטת רב ^[1] - כדי שיקנה את כולה?

אמר רב פפא:

כדאזיל תיירא דתורי והדר [כשיחרוש בצמד בקר הלוך וחזור], כלומר, אם חרש שתי שורות בשדה - אחת בהלוך ואחת בחזור - מתחילתה ועד סופה של השדה מן המזרח למערב, כי אז קנה את כולה מן הצפון לדרום. ^[2]

אמר רב יהודה אמר שמואל:

נכסי גוי, כלומר, אם מכר גוי לישראל קרקע וקיבל הגוי מן הישראל מעות בלבד בלא שטר, ולא החזיק בה הישראל, הרי הן הקרקעות כמדבר שהוא הפקר, וכל המחזיק בהן קודם שהחזיק בהם הישראל נותן המעות, זכה בהן.

ומפרשינן: מאי טעמא?

משום דגוי מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה [הגוי שכל קנינו אינו אלא בכסף, משקיבל את מעותיו נסתלקה בעלותו], ואילו ישראל לא קני להו בדמים עד דמטי שטרא לידיה [ואילו ישראל אינו קונה לא מישראל ולא מגוי בכסף בלי שטר], ^[3] הלכך עד שהחזיק בה הישראל הרי הן כמדבר שהוא הפקר, וכל המחזיק בהן זכה בהן. ^[4]

אמר תמה ליה אביי לרב יוסף: מי אמר שמואל הכי, וכי אמר שמואל, שהשני קונה את הקרקע בחזקה לבד, ואף שאין לו שטר מן הגוי!? והאמר שמואל עצמו: "דינא דמלכותא דינא", ^[5] ומלכא הרי אמר [והרי חוק המלכות הוא]: לא ליקני ארעא אלא באיגרתא [אין אדם קונה קרקע אלא בשטר], והיות ולשני אין שטר מן הגוי לא קנה, ^[6] והראשון הוא שיקנה משום "דינא דמלכותא" כשיגיע שטר לידו!? ^[7] אמר ליה רב יוסף לאביי:

אנא לא ידענא, ^[8] אלא עובדא הוה בדורא דרעותא, בישראל דזבן ארעא מגוי בכסף בלא שטר, ואתא ישראל אחרינא רפיק בה פורתא כדי לקנותה, אתא לקמיה דרב יהודה, ואוקמה רב יהודה שהיה תלמידו של שמואל בידא דשני.

[אני איני יודע, ברם יודע אני, שהיה מעשה כעין זה במקום הנקרא "דורא דרעותא", ^[9] שקנה ישראל מגוי בכסף בלי שטר, ובא ישראל אחר ועדר בה מעט, ופסק רב יהודה שאת רוב מעשיו היה עושה על פי שמואל רבו, שתעמוד הקרקע ביד השני].

הרי מבואר, שאם כי סובר שמואל "דינא דמלכותא דינא", מכל מקום נכסי גויים הרי הן כמדבר.

אמר ליה אביי לרב יוסף: דורא דרעותא קאמרת [מדורא דרעותא אתה מביא ראיה]!?

התם באגי מטמרי הוו, דאינהו גופייהו לא הוו יהבי טסקא למלכא, ומלכא הרי אמר: מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא!

[שדות שהיו שם "שדות טמונות" היו, שהעלימום מעיני המלך ולא היו נותנים מס למלך, וחוק המלכות הוא: מי שנותן מס שלו הוא הקרקע, ואלו שלא נתנו מס לא היה בכחם על פי דין המלכות למוכרם, אלא הקונה השני שהתנה בחזקתו על מנת ליתן את המס למלך, הוא זוכה בקרקע על פי דין המלכות בחזקה בלי שטר].

אבל בקרקע שהיא ירושה לגוי מאבותיו, ומכרה, לעולם אימא לך: אם בא אחר והחזיק בה מוציאין אותה מידו ומחזירין לראשון כשיהיה לו שטר מן המוכר.

מעשה ברב הונא דזבן ארעא מגוי, אתא ישראל אחר רפיק בה פורתא כדי לקנותה, אתא אותו אחר לקמיה דרב נחמן, אוקמה רב נחמן בידיה.

[מעשה ברב הונא שנתן דמים לגוי בלי שטר, ובא ישראל אחר ועדר מעט בשדה, ובא אותו שני לפני רב נחמן, והעמיד רב נחמן את השדה ביד השני].

אמר תמה ליה רב הונא לרב נחמן: מאי דעתיך [משום מה פסקת כן]!? משום דאמר שמואל: נכסי גוי הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהם זכה!?

ושאינה מסוימת. אלא בקעה גדולה היא:

עד כמה. קנה בה:

תיירא דתורי והדר. כלומר כמו שהולך צמד בקר של מחרישה בתלם וחוזר ועושה תלם אחר כשיעור אותן שני תלמים קני ולא יותר:

כל המחזיק בהן זכה בהן. כגון שאם מכר עובד כוכבים שדהו לישראל אחד ונתן לו מעות ובא ישראל אחר והחזיק בה קודם שיכתוב לו שטר זכה בהן זה שני ובלבד שיחזיר מעותיו לראשון:

מי אמר שמואל הכי. דהאי שני זכה בלא שטר:

והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. דכל מי שבא מחמת עובד כוכבים יש לידון בדין מלכות:

אלא באיגרתא. בשטר:

בדורא דרעוותא. בכפר של רועים:

התם באגי מטמרי. שדות טמונות היו בידי עובדי כוכבים שהיו מבריחין מן המס ואמטיל להכי לא הוי צריך למיקני מינייהו בשטרא דלא הוו דידהו לגמרי אלא משועבדים הן למס המלך. והואיל ורצו להבריח המס יכול להחזיק בהן מי שירצה בדינא דמלכותא ובלבד שיתן המס של שדה דהיינו טסקא. אבל בעלמא דלאו באגי מטמרי אימא דלא קני המחזיק בהן אלא בשטר:

ושאינה מסויימת במצריה עד כמה. פירוש עד כמה הוא קונה במכוש אחד כדאזיל תוארא דתורי והדר והוא שיעור ידוע וזה הדין בשדה בית הבעל וההיא דאמרינן (לקמן בבא בתרא דף נ"ו ב') כל שנקראת על שמו בבית השלחין ובשדה אילן וכך פר"ח ז"ל דקרו לה כי גרעתא דפלניא אע"פ שאינה מסויימת במצריה דמיא למסויימת והוא הפי' הנכון.

נכסי הכותי הרי הן כמדבר. פירש הרב רבי שמואל זכרונו לברכה אבל נקרא רשע, כי הא דגרסינן (בקדושין דף נ"ט א') עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו אמר ליה נקרא רשע.
ויש מקשים מדאמרינן (בבבא מציעא דף י' א') ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה ואייתינן נמי התם הא דתנן במסכת פיאה נטל מקצת פיאה וזרק לו על השאר פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו והני מהפכין בחררה הם (ובבבא קמא דף מ"ט ב') נמי משכונו של גר ביד ישראל וכו' ובא ישראל אחר והחזיק בה קנה כנגד מעותיו וזה קנה אח השאר.
ופריק ר"ת ז"ל כולהו לא קשיאן, דכי אמרינן במס' קדושין נקרא רשע במהפך בה ללוקחה ובא אחר ולקחה שאם לא ילקח זו ימצא אחרת ליקח ואם לא מצא אין הפסד של הפקר דקא וכי לנפשיה לא מיקרי רשע דלא משכת אחרינא וחייו קודמין כלו' רווחא דידיה עדיפא מה שאין כן במכר ואפילו לקח בפחות מכדי דמיו הואיל ומכר הוא אין לחלוק והא דאמרינן בפ' (לא יחפור דף כ"א ב') מרחיקין מצודת הדג כמלא צידת הדג שאני דגים דיהבי סיארא וכדברי המפ' שבאחר שנצודו ברשותו של זה יוצאין מתוכה למזונות אחרים אבל בנכסי הנכרי אם לא עכשיו אימתי ימצא שהרי מן ההפקר הוא זוכה.
אבל רש"י ז"ל פי' שם עני המהפך בחררה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית וכן ממה שאמרו עני, ועוד שאין בדברי רבינו תם ז"ל טעם כעיקר.
והנך פירכי לא קשיאן, דבמציאה לא היה יודע אותה שיהפוך בה ולא על ידי טרחו באה ואף על פי שהפיל עצמו עליה זה זכה ואם אין טעם ז"ל זה מספיק אומר לך שנקרא רשע והתם דינ' קאמרי' ומה שאמרו לענין פיאה מעבירין אותה הימנו מפני שכל העניים מהפכין כמותו אחר הפיאות ולא הוא בלבד מחזר אחריה ומשכונו של גר ביד ישראל לא הפך אחריו לקנות גופו לפיכך קנה האחד.
ושמענו שדעתו של ר"ת ז"ל לומר שמכל מקום שנקר' רשע בית דין מחייבין אותו להחזיר הדמים ולא מסתבר דאי הכי התם אמאי אמרי' לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דנכסים ראשונים נינהו הרי מן הדין היה חייב להחזירה והרב ר' שמואל ז"ל שכתב ומיהו רשע מיקרי אמר שאינו חייב להחזיר דמים ללוקח ראשון.
אבל מצאתי לרבינו האיי ז"ל שכתב בספר המקח בשער י"ד דחייב לאהדורי דמי, ונראין הדברים כיון דמשום זוזי דהאי מסתלק נכרי ומשתרשי ליה הני זוזי ללוקח שני מחייבין אותו להחזיר מעות ללוקח ראשון ומיהו אחריותו על הכותי שהוא המוכר ולא על ישראל זה אבל בהנך שארא בכולה לא מחייב להחזיר דמים כלל שכיון שעדיין לא זכה בה אין מחייבין אותו כדאמרינן.
ויש לדקדק אי כותי כיון דשקיל דמי מסתלק אם חזר וכתב אחר כן שטר היאך יקנה לוקח ראשון ואם שמא לעולם לא קנה עד שיכתוב שטר קודם שיתן כסף.

אינה מסויימת במצריה עד כמה. אליבא דרב קא בעי לה, דאי לשמואל אפילו במסויימת לא קנה אלא מקום מכושו בלבד, כל שכן בשאינה מסויימת.

אמר רב פפא כדאזיל תירא דתורי והדר. פירש ר"ש ז"ל כשיחרש צמד בקר שורה אחת מקצה גבול השדה ועד קצהו. והדר, ובחזירתו יעשה עוד שורה אחרת, דהיינו שתי שורות על פני כל השדה ועד קצהו משפתו אל שפתו ממזרח למערב, מתוך כך קנה כל השדה מצפון לדרום, עד כאן. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לא הוה ליה למימר עד כמה, דמשמע עד כמה קונה, אלא הכי הוה ליה למימר בכמה, כלומר בכמה יקנה. ועוד דלא הוה ליה למימר כדאזיל בכ"ף, אלא בדאזיל, בבי"ת, כלומר בזה יקנה. אלא הכי פירושו, עד כמה יקנה במכוש אחד, כדאזיל תיירא דתורי והדר, שאין דרך עובדי אדמה להאריך תלמים באורך כל השדה, אלא חורשין את השדה חלקים חלקים, וכשיעור שמאריכין תלם אחד וחוזר וחורש נקרא שדה אחד, והילכך במכוש אחד קנה בשדה כשיעור זה.

אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן. פירש ר"ש ז"ל דשני אינו חייב להשיב מעות לראשון, שאם כן אין אלו כמדבר, כלומר נכסי הפקר, הא דמי קא יהיב. אבל רבינו האיי גאון ז"ל כתב בשער ארבעה עשר של מקח וממכר ז"ל, משום דבזוזי דהאי מסלק ליה גוי ומשתרשי ליה הני זוזי ללוקח שני, ומיהו אחריותו על הגוי המוכר, ולא על ישראל זה שלקח ראשון, וכן דעת מורי ז"ל שחייב להחזיר מעות ללוקח ראשון. וכן כתב משם רבינו יצחק בר אברהם ז"ל דמכל מקום מעות של ראשון דמו למ[שכון של גר], והרי הוא כזוכה בשעת מתן מעות בשדה המשכונה, הילכך המחזיק בהן זוכה בגוף השדה ונותן ללוקח דמים, וכאותה ששנינו בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק מט, ב) משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר, שלא מחמת שנעשו נכסי הגר כהפקר פקע זכות משכונו של זה.
והקשה הראב"ד ז"ל, אם הראשון שנתן מעות לא קנה עד דמטי שטרא לידיה, היאך יקנה זה השני שלא נתן מעות בלא שטר. ותירץ, שהראשון שנתן מעותיו אנן סהדי דלא סמכא דעתיה למקניה עד דכתב ליה גוי שטרא, משום דגוי אנס הוא, אבל האי דאחזיק בלא זוזי דעתיה למקניה בהאי חזקה, מימר אמר כי אניס ליה גוי מינאי לא מפסידנא מידי, ואפילו מיחייב ליה לאהדורי זוזא לקמא על תנאי זה מהדר דאי אניס ליה גוי מיניה מהדר ליה זוזי. עד כאן. ואני תמה בעיקר קושית הרב ז"ל, דהא טעמא איכא, דקמא לא קנה, ולא החזיק ושני החזיק, ואילו החזיק קמא איהו קני. וכן נראה מדברי ר"ח ומפירוש ר"ש ז"ל. ומיהו כך נראה לי בודאי שאפילו נתן הראשון מעות והחזיק לא קנה, דהא מילתא בטעמא תליא, דזוזי ודאי מכותי קנה, דכל קנינו בכסף, ואם כן מאי טעמא לא קני הכא, על כרחין משום דישראל לא סמכא דעתיה עד שיכתוב כלו הגוי את השטר, משום דגוי אנס הוא, וכיון שכן אפילו החזיק לא גמר לקנות עד שיכתוב לו השטר, והיינו דקא פסיק ואמר דישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה לא שנא החזיק לא שנא לא החזיק, ודרב הונא נמי דלקמן אפילו בשהחזיק בה היה מעשה. כנ"ל. ודברי הראב"ד ז"ל מסייעין אותי.
יש מי שאומר שאלו כתב לו הגוי את השטר אפילו לאחר שקבל המעות קנה. וליתא, דכיון דאמרינן דגוי איסתלק ליה הוה ליה נכראה ושדה מופקרת היא, והילכך אין לו תקנה אלא אם כן כתב לו גוי את השטר עד שלא יתן לו הדמים. אלא שיש לעיין, אם כן רב הונא אמאי יהיב ליה זוזי עד שיכתוב לו את השטר. וי"ל דרב הונא לית ליה דשמואל, אלא מסבר סבר דלוקח מגוי כלוקח מישראל, וכל שנסתלק המוכר זכה הלוקח, וכל שלא זכה הלוקח לא נסתלק המוכר, דזה מסתלק וזה זוכה, ורב נחמן דיניה כשמואל רביה, והיינו דקאמר ליה רב הוא מאי דעתיך כשמואל, דלמא איהו לית ליה דשמואל.
ובעיקר דינו של שמואל תמיהא לי, מאי טעמא, דכל דמוכר מסתלק ורוצה למהר ממכרו, גם הלוקח ניחא ליה דליקני מיד, משום דאמרי אינשי זבנת קנית. ותדע לך, דהא אף על גב דקיימא לן דבמכר לא קנה בשטר עד שיתן הדמים, במוכר שדהו מפני רעתה, שאנו אומדים דעת המוכר שחפץ שיקנה בשטר בלבד כדי שלא יחזור בו הלוקח, קנה לוקח אף על פי שלא נתן דמים, ואין אומרים ששניהם רוצים בהמתנה כדי שיוכל כל אחד להמלך אם יקיים מקחו או שיבטלנו, והכא נמי מאי שנא. ואם תאמר דלוקח מגוי שאני, דמשום דסתם גוי אנס הוא לא גמר ומקנה עד שיכתוב לו את השטר, כמו שכתבנו למעלה, אכתי לא ניחא לי, דהא רב הונא משמע דלא סבירא ליה הכין, כדאמרינן, ואם כן רב נחמן מאי טעמא אוקמה בידיה דשני, דשאני רב הונא [ד]דעתו היה לקנות במעות שכבר נתן, והדין עמו. וי"ל דרב הונא מודה היה דלא נתכוון לקנות בכסף ואנן סהדי דכל דזבין מגוי לא יהיב דעתיה לקנות אלא בשטר, משום דסתם גוי אנס הוא, אלא דרב הונא היה סבור שאף הגוי לא נסתלק עד שיכתוב את השטר. וכמו שכתבתי כנ"ל..

כל המחזיק בו זכה בו. וכתב ר"ש ז"ל דמכל מקום נקרא רשע, כדאמרינן (קידושין נט, א) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע. ובודאי אם מחייבין אותו להחזיר מעות ללוקח ראשון נקרא רשע, דמה לו ליקח את זאת, כמה שדות ימצא לקנות במקום אחר. אבל אם לא היה חייב להחזיר מעות, אין זה נקרא רשע, דהוה ליה כמציאה וכנוטל את הפאה, ששנינו (פאה פ"ד מ"ג) נטל מקצת פאה וזרק על השאר נפל לו עליה פרס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו, אלמא מדקתני מעבירין אותה הימנו אינו נקרא רשע, דלא כל שעה אדם זוכה למצוא מציאות, ולא פאה, שמא יקדימוהו שאר עניים, הילכך אין זה נקרא רשע, שחייו קודמין לחיי חבירו. וכן אמרו משמו של רבינו תם ז"ל. והתימה מן הרב ר"ש ז"ל, שכאן כתב שנקרא רשע, אף על פי שהוא ז"ל כתב כאן שאינו חייב להחזיר דמים לראשון, דזוכה הוא מן ההפקר.

אמר ליה אביי לרב יוסף ומי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכו'. איכא למידק, ומאי קושיא, לוקמא אביי לנפשיה באתרא דליכא הרמנא דמלכא, ואיתא להא ואיתא להא. ורב יוסף נמי מאי קא דחיק נפשיה ואמר אנא לא ידענא עובדה הוה בדורא דרעואתא, לימא ליה הא דאיכא הרמנא דמלכא הא דליכא הרמנא דמלכא. וי"ל דאביי לאפוקי הלכתא מרב יוסף רביה הוה בעי, אי דוקא בדליכא הרמנא דמלכא או דילמא אפילו בדאיכא הרמנא דמלכא, ואי אפילו בדאיכא הרמנא דמלכא אמרה מאי טעמא והיכי מתרצינן דידיה אדידיה. ואמר ליה רב יוסף דלא שמיעא ליה אלא עובדא הוה ודן ליה הכין רב יהודה וסתמא משמואל רביה קבלה. ואמר ליה אביי דהתם שאני דדורא דררעותא בבגי דמטמרי הוו דלא יהבי טסקא למלכא ולית ליה מרוואתא ומאן דזבין מינייהו לא עביד ולא כלום, ואפילו יהבי זוזי וכתבי שטרא, דארעא דמלכא היא וכל דקדים וזכי בה וקביל עליה דיהיב טסקא זכה. נמצא עכשו לפי דחוי זה של אביי, דאפילו בדליכא הרמנא דמלכא לא שמעינן מידי מרב יהודה דליקני בתרא, אלא קמא קני, כיון דארעא דירושת הגוי הות, דישראל ראשון הדר ליה אצל גוי המוכר דלוקמה בידיה, וגוי מפיק לה מישראל שני, דאמר ליה את בארעא דידי מאי עבדת, ומוקי לה בידא דראשון, דשדה ירושה היה לו, ולא דמיא להא דרב יהודה דלאו שדה מוכר הות, כדאמרן. וכן פסק רבינו תם ז"ל דקיימא לן כאביי דהוא בתרא, אלא שהוא מוסיף בה דברים, ופירש דהאי דזבן בארעא דרעותא, לא ממרותייהו קמאי זבן, אלא מגוי דנחת לה מנפשיה ופרע טסקא למלכא, והשתא זבנה לישראל, ואתא ישראל אחרינא ורפק בה פורתא מקמי דליחזק בה קמא, ולפיכך כל שאינה שדה ירושה למוכר כל המחזיק בה ומקבל עליו לפרוע הטסקא הוא זוכה, ובהא הוא דקאמר שמואל כל המחזיק בה זכה בה, אבל בשדה שהיא ירושה לגוי שמכרה, לא אמרה שמואל, דההיא מלכא אמר לא ליקני איניש אלא באיגרתא, ועובדא דרב הונא בבגי דמטמרי הוה עובדא, וכן הא דשלח רב הונא בר אבין כדאיתא בסמוך בכי האי גוונא הוה. ומיהו גם הרב כתב משמיה דגאון ז"ל, דישראל שקנה שדה מגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה. עד כאן. כלומר אפילו בשדה ירושה. ומיהו דוקא בדליכא הרמנא דמלכא, הא איכא הרמנא דמלכא לא, דמלכא אמר לא ליקני איניש ארעא אלא באיגרתא, ודינא דמלכותא דינא.
ונמצא עכשו פסק הלכה לפי זה: היכא דאיכא הרמנא דמלכא מוציאין משני, כל שכתב הגוי שטר לראשון, ומעמידין ביד ראשון, ואף על פי שקדם שני והחזיק בה קודם שכתב גוי שטר לראשון. ואי ליכא הרמנא דמלכא, אם קדם וזכה שני קנה, ואפילו כתב הגוי אחר כך לראשון, לפי שמשעה שקבל זוזי נסתלקה לו והויא לה כמדבר, והילכך מי שקדם והחזיק קנה ומחזיר דמים ללוקח ראשון. ולפי דעתי אפילו נתן הראשון מעות והחזיק, דכל שלא הגיע שטר מכר לידו לא סמכא דעתיה. והיכא (דליכא) דזבן בבאגי דמטמרי אבל לא קדם ראשון והחזיק, שני קנה, ואינו חייב להחזיר מעות לראשון, דמנפשיה זכה בה, דמלכא אמר כל מאן דיהיב טסקא ליטול ארעא. ואפשר דאף בזה מחזיר דמים ללוקח ראשון אם מכרה לו גוי שירד בה אחר שהלכו להם בעלים ראשונים, כי לולא שמכרה גוי לישראל זה לא היה יכול ישראל שני לירד בה, שהגוי שקבל לפרוע הטסקא זכה בהן ואין אחר יכול לסלקו כל שהוא רוצה לפרוע הטסקא. אבל אם הבעלים שנחבאו מכרוה לו בין בכסף בין בשטר, ואפילו היו ישראלים, לא קנה, וכל הקודם זכה, דמכיון שלא פרעו טסקא, חזרה שדה למלך ואין לזה בה כלום, ושני מן ההפקר הגמור זכה בה.

אע"פ שאמרו שהקרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה דוקא ישראל בישראל אבל גוי בישראל וישראל בגוי אין קונין קרקע זה מזה אלא בשטר סתם הדברים אין דעת הגוי סומכת אלא על השטר לא לקנייה ולא להקנאה מעתה נכסי הגוי ר"ל קרקע שמכרו לישראל ונתן לו ישראל זה הדמים ועדין לא החזיק בה ישראל זה ולא הגיע השטר לידו הרי זה הפקר ואם בא אחר והחזיק זכה אלא שגדולי המחברים כתבו שנותן לראשון את הדמים וחכמי הצרפתים חולקים בה אלא שהוא נקרא רשע מדין עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה אבל מ"מ האחרון קנה שהגוי משקבל המעות נסתלק רשותו שהרי מן הדין קנאו זה בדמים וישראל לא קנה עד שיגיע שטר לידו שלא גמר להקנותו אלא בשטר ונמצאו כעין נכסי הפקר ומ"מ אם היה שם דין מדיני המלך החקוקים בנימוסיו שלא יהא שום קנין נגמר אלא בשטר לא נסתלק הגוי עד שיגיע שטר לידו של זה ותכף שנסתלק רשות הגוי נכנסה לרשות ישראל גאוני ספרד כתבו שאף במקום שאין שם חק ידוע למלך על זה לא נאמרו הדברים אלא בגוי שאין קרקע זה שלו לגמרי אלא שברח בעל השדה מפני הטסקא ובא זה וירד בה ופורע הטסקא ומחזיק בה ואח"כ מכרה לישראל הא כל שמכר שדה שהיא שלו לגמרי אין כאן קנין אלא לזה שהוא מקנהו לו:

דינא דמלכותא דינא. לענין כרגא ומסין וארנוניות ושאר מיני תשחורת הוא דאמרינן דינא דמלכותא דינא כיון דאכולה מדינתא הוא דקא רמי לה הוה ליה דינא דמלכותא אי נמי היכא דגזר ליה גזירתא דנפק מיניה הורמנא למאן דעביד כך וכך הא נמי דינא דמלכותא היא וכמאן דעביר על ההוא גזירתא וערק מזבנינן מנכסוי בכדי מאו דאיכא עליה:

רלה. שדה המסויימת במצרניה אמר רב כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה ושמואל אמר לא קנה אלא מכושו בלבד. הא שמעתא לא מיתוקמא אלא בנכסי הגר וכיוצא בהן כדבעינן למימר קמן. היכי דמי מסויימת במצרניה, כגון שמוקפת מצרים סביב להפסיק בינה ובין חברותיה או בינה ובין רשות הרבים מארבע רוחותיה. רב סבר כיון שמצרניה מוכיחין על מה שבתוכן שהיא שדה אחת כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה. ושמואל סבר לא אלימי מצרים לשוויה לכולה שדה אחת אלא היכא דדעת אחרת מקנה אותה, אבל במחזיק בנכסי הגר כל פורתא ופורתא באנפי נפשיה קאי, ולא מהניא חזקה דהאי למקנא אידך ואין לו אלא מקום מכושו. וקימא לן כרב, דהא רב נחמן עבד עובדא לקמן כותיה, ועוד דסוגיין הכא כותיה, מדאיבעיא לן שאינה מסויימת במצרניה עד כמה. כלומר עד כמה קנה, אמר רב פפא כד אזיל תיירא דתורי והדר. ושארא לא קני וש"מ דבמסויימת כרב סבירא לן, דאי כשמואל, השתא היכא דמסויימת במצרניה אמרת לא קנה אלא מקום מכושו, היכא דאינה מסויימת לא כל שכן, אלא לאו ש"מ הילכתא כרב.

ושמעינן מינה דהיכא דמסויימת במצרניה כגון דאית ליה מצרים מארבע רוחותיה כגון מצר וחצב וכיוצא בהן, כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה דכולה חדא שדה היא. אבל היכא דאינה מסוימת במצרניה, כגון שאין לה מצר מקיפה סביב, איכא למימר דכל פורתא ופורתא באנפי נפשיה קאי ולא מיקני האי פורתא בחזקה דאידך, ואמטול הכי כי הכיש בה מכוש אחד לא קני אלא כדאזיל תיארא דתורי והדר, דבציר מהאי שיעורא ודאי כוליה כחד גופא הוא הואיל והצמד חורשו בבת אחת ואמטול הכי מקני כוליה בחד מכוש. ואשתכח דיהבינן ליה תלם אחד ארכו לאורך מכושו כפי מה שהחורש מוליך צמד הבקר בפעם אחת וחוזר לו.

והאי והדר דקאמרינן לאו למימרא דיהבינן ליה שני תלמים חד לכד אזיל וחד לכד הדר, דכיון דלא מהני האי מכוש למקנא כולה שדה מאי שנא דמהני למקנא שני תלמים, אלא ודאי חד תלם בלחוד הוא דיהבינן ליה כדפרישנא טעמא. והאי שיעורא דבדאזיל תיארא דתורי והדר לאורכא דתלם בלחוד הוא, לפי שאין דרכו של חורש להאריך את התלם בפעם אחת עד סוף השדה אלא בזמן שאין השדה ארוכה יותר מדאי, אבל אם היתה ארוכה יתר מדאי מוליך את הצמד שיעור ידוע וחוזר לו, והכא כיון דשדה גדולה היא לא קני להאי תלם לאורך כל השדה אלא עד שיעורא דאזיל תיארא דתורי בחד זימנא ומתחיל למיהדר. ומנא תימרא דאורחא דמילתא הכי הוא, דכתיב (תהלים קכט,ג) על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם, אלמא ארחיהו לאו הכי. וכתיב נמי (שמואל א יד,יד) ותהי המכה הראשונה אשר הכה יהונתן ונושא כליו עשרים איש כבחצי מענה צמד שדה. אי אמרת בשלמא מענה שלימה אית ליה שיעורא היינו דמשער קרא בחצי מענה, אלא אי אמרת שלמה נמי לית לה שיעורא אם כן חצי מענה היכי מתשער. והאי קרא אע"ג דלא יכלינן למילף מיניה שיעורא דמענה שלימה כמה הוי, ילפינן ליה לשיעורא ממסכת אהלות דתנן התם בריש פירקא דשיבסר החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס עד כמה הוא עושה מלא מענה מאה אמה, אלמא מלא מענה מאה אמה הוי, והיינו כדאזיל תיארא דתורי והדר. מיהו הדין שיעורא לא שוי בכל דוכתא, דאיכא דוכתא דלא הוי שיעורא כולי האי, והדבר ידוע שאם היתה מישור ועפרה רך מאריכין בה התלם יתר ממה שמאריכין בשדה שיש בה רכסים ומעלות (ועדרות) [ומורדות] או שעפרה קשה, וכל כי האי גוונא יד המחזיק על התחתונה.

ומסתברא דכי יהבינן ליה האי תלם ארכו לאורך מכושו הוא דיהבינן ליה דלההוא גיסא דמחזיק טפי הוא דמסתברא דקני טפי, הילכך אי איכא רוחא בארעא דגר מהאי גיסא ומהאי גיסא כי היכי דלהוי ליה למקום מכושו שיעור חצי תלם מכאן וחצי תלם מכאן יהבינן ליה הכי, דעל כרחיך בשיעור מאי דאהני האי מכוש למיקנא מהאי גיסא אהני למקני מהאי גיסא, ואי מיקרב מכושיה לסוף השדה מחד גיסא בפחות מחצי תלם משחינן ליה להאי תלם נהליה מסוף השדה מקרוב למכוש, ומשתלים ואזיל שאר התלם משאר השדה, ובלבד לאורך המכוש, שיהא ארכו של מכוש נבלע בארכו של תלם.

וכוליה נמי לא אמרן אלא בנכסי הגר, אבל בנכסי חבירו לא שנא מסויימת ולא שנא שאינה מסוימת, כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה, מאידך דשמואל דאמר מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהן קנה כולן, ודוקא כדמפרש התם ואזיל:

רלו. אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן. כלומר כל המחזיק בהן משנטל הגוי דמיהן עד שלא הגיע שטר המקנה ליד הלוקח זכה בהן, מ"ט גוי מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה וישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה. ועיקר הא מילתא, דבדיני גוים לא קני איניש ארעא אלא בשטרא, והבא מחמת גוי הרי הוא כגוי, וכיון דאתא איניש אחרינא אדהכי והכי והחזיק בהן זכה בהן. אמר ליה אביי לרב יוסף ומי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר לא ליקנו ארעא אלא באיגרתא אמר ליה אנא לא ידענא עובדא הוה בדורא דרעואתא בישראל דזבן ארעא מגוי ואתא ישראל אחרינא ורפק בה פורתא אתא לקמיה דרב יהודה אוקמא בידא דשני אמר ליה דורא דרעותא קאמרת התם באגי מיטמרי הוו דאינהו גופיהו לא הוו יהבי טיסקא למלכא ומלכא אמר מאן דיהיב טיסקא ליכול ארעא. וקימא לן כוותיה דשמואל, וקושיי דאביי ליתיה, דכי אמר שמואל דינא דמלכותא דינא דלא ליקני ארעא אלא בשטרא, הני מילי במאן דאתי מכח אחר אבל במאן דזכי מהפקירא לא קאמר, דאם כן בטלת תורת המחזיק בנכסי הגר. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי קשיא דשמואל אדשמואל. ועוד דרב נחמן נמי עבד עובדא כי הא דשמואל דאמר נכסי הגוי הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן, זכה בהן וכן שלח רב הונא בר אבין (להלן בבא בתרא נה,א), וכן היה רבי אבין ור' אילא וכל רבותינו שוין בדבר (שם):

רלז. ולענין באגי דמטמרי מרואתייהו ולא יהבי טיסקא למלכא נמי קימא לן כאביי דאמר כל המחזיק בהן על מנת למיהב טיסקא למלכא זכה בהן, דקימא לן דינא דמלכותא דינא, ומלכא אמר מאן דיהיב טיסקא ליכול ארעא:

(ע) אתא לקמי' דר"נ אוקמי' בידי' פי' דסבר ר"נ האי דעבדי גוים שטרא לאו דינא דמלכותא הוא דליהוי דינא אלא הן הרגילו מעצמו לעשותו הילכך בדין תורה דיינין להו דמכי שקיל דמי מסתלק:

כדאזיל תיירא דתורי והדר. פירש רשב"ם ז"ל כשיחרוש צמד בקר שורה אחת כו'. ואינו מחוור בעיני דאם כן לא הוה ליה למימר עד כמה דמשמע עד כמה קונה אלא הכי הוה ליה למימר בכמה כלומר בכמה יקנה. ועוד דלא הוה ליה למימר כדאזיל בכ"ף אלא בדאזיל בבי"ת כלומר בזה יקנה. הרשב"א ז"ל.
ועוד דלישנא לא משמע הכי דמשמע דקאי אפלוגתא דרב ושמואל דפליגי בשדה המסויימת במצריה דרב אמר במכוש אחד קנה כולה ותו בעי שאינה מסויימת לרב עד כמה יקנה במכוש אחד. תוספות הרא"ש ז"ל.

אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי העכו"ם הרי הן כו'. הקשה הראב"ד ז"ל אם הראשון שנתן מעות לא קנה עד דמטי שטרא לידיה האיך יקנה זה השני שלא נתן מעות בלא שטר. ותירץ דהראשון שנתן מעות אנן סהדי דלא סמכה דעתיה למקני עד דכתיב ליה עכו"ם שטרא משום דעכו"ם אנס הוא אבל האי דאחזיק בלא זוזי דעתיה למקני בהאי חזקה מימר אמר כי אניס ליה עכו"ם מנאי לא מפסידנא מידי ואפילו מחייבינן ליה לאהדורי זוזי לקמא על תנאי זה מהדר דאי אניס ליה עכו"ם מיניה מהדר ליה זוזי עד כאן. ואני תמה בעיקר קושית הרב ז"ל דהא טעמא איכא דקמא לא קנה דלא החזיק ושני החזיק ואלו החזיק קמא איהו קני וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל ומפרושי ר"ש ז"ל. מיהו נראה לי בודאי דאפילו נתן הראשון מעות והחזיק לא קנה דהא מילתא בטעמיה תליא דזוזי ודאי מכותי קני דכל קנינו בכסף אם כן מאי טעמא לא קני הכא על כרחך משום דישראל לא סמכא דעתיה עד שיכתוב לו העכו"ם את השטר משום דעכו"ם אנס הוא וכיון שכן אפילו החזיק לא גמר לקנות עד שיכתוב לו את השטר והיינו דקא פסיק ואמר וישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה לא שנא החזיק ולא שנא לא החזיק ודרב הונא נמי דלקמן אפילו בשהחזיק בה היה מעשה כן נראה לי. ודברי הראב"ד ז"ל מסייעין אותו. יש מי שאומר שאלו כתב לו העכו"ם את השטר אפילו לאחר שקבל את המעות קנה. וליתא דכיון דאמרינן דעכו"ם אסתלק ליה הוה ליה נוכראה ושדה מופקרת היא והילכך אין לו תקנה אלא אם כן כתב לו עכו"ם את השטר עד שיתן לו דמים. אלא שיש לעיין אם כן רב הונא אמאי יהיב ליה זוזי עד שיכתוב לו את השטר. ויש לומר דרב הונא לית ליה דשמואל אלא מסבר סבר דלוקח מעכו"ם כלוקח מישראל וכל שנסתלק המוכר זכה הלוקח וכל שלא זכה הלוקח לא נסתלק המוכר וזה מסתלק וזה זוכה ורב נחמן דייני דשמואל רביה. והיינו דקאמר ליה רב הונא מאי דעתיך כשמואל דאלמא איהו לית ליה כשמואל. ובעיקר דינו של שמואל תמיה לי מאי טעמא דכל שהמוכר מסתלק ורוצה למהר ממכרו גם הלוקח ניחא ליה דלקני משום דאמרי אינשי זבנת קנית. ותדע לך דהא אף על גב דקיימא לן דבמוכר לא קנה בשטר עד שיתן את הדמים במוכר שדהו מפני רעתה שאנו אומדין דעת המוכר שחפץ שיקנה בשטר בלבד כדי שלא יחזור בו הלוקח קנה לוקח אף על פי שלא נתן דמים ואין אומרים ששניהם רוצים במתנה כדי שיוכל כל אחד להמלך אם יקיים מקחו או שיבטלנו והכא נמי מאי שנא ואם תאמר דלוקח מעכו"ם שאני משום דסתם עכו"ם אנס הוא לא גמר וקנה עד שיכתוב לו את השטר כמו שכתבנו למעלה אכתי לא ניחא לי דהא רב הונא משמע דלא סבירא ליה הכין כדאמרן ואם כן רב נחמן מאי טעמא אוקמא בידיה דשני דרב הונא דעתו היה לקנות במעות שכבר נתן והדין עמו. ויש לומר דרב הונא מודה היה דלא נתכוון לקנות בכסף ואנן סהדי דכל דזבין מעכו"ם לא יהיב דעתיה לקנות אלא בשטר משום דסתם עכו"ם אנס הוא אלא דרב הונא היה סבר שאף העכו"ם לא נסתלק עד שיכתוב את השטר וכמו שכתבתי כן נראה לי. כל המחזיק בו זכה בו. וכתב ר"ש ז"ל דמכל מקום נקרא רשע כדאמרינן עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע. ובודאי אם מחייבת אותו להחזיר מעות ללוקח ראשון נקרא רשע דמה לו ליקח את זו כמה שדות ימצא לקנות במקום אחר אבל אם לא היה חייב להחזיר מעות אין זה נקרא רשע דהוה ליה כמציאה וכנוטל את הפאה ששנינו נטל מקצת פאה וזרק על השאר נפל לו עליה פרס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו אלמא מדקתני מעבירין אותה ממנו אינו נקרא רשע דלאו כל שעה אדם זוכה למצוא מציאות ולא פאה שמא קדמוהו שאר עניים הלכך אין זה נקרא רשע שחייו קודמים לחיי חברו וכן אמרו משמו של רבינו תם ז"ל. והתימה מן הרב ז"ל שכתב כאן שנקרא רשע אף על פי שהוא ז"ל כתב כאן שאינו חייב להחזיר דמים לראשון דזוכה הוא מן ההפקר. הרשב"א ז"ל.

וישראל לא קנה עד דמטי שטרא לידיה. כתוב בתוספות אבל קשיא להרשב"א דבפרק ב' דבכורות אמר רבי יצחק ישראל שנתן מעות לעכו"ם בבהמה בדיניהם כו'. נראה לי דלא קשה דגבי קרקע שאני שירא שמא תמצא גזולה ואינו רוצה לקנות אלא בשטר שיהא בידו לראיה. תוספות הרא"ש ז"ל.

ומלכא אמר לא ליקני ארעא אלא באגרתא. יש לפרש שכיון שכך דין המלך אין העכו"ם גומר ומסתלק עד שיכתוב לו את השטר. ואין זה הפירוש נכון דאם כן למה הוצרך אביי להקשות מזה שאמר שמואל דינא דמלכותא דינא אפילו תימא דדינא דמלכותא לאו דינא הוא היה יכול להקשות דמכל מקום העכו"ם אינו גומר ומסתלק כיון שיודע שאין המלך מניח ללוקח לזכות בשדה בלא שטר ואפילו אין דינו דין כדיני ישראל. אלא הכי פירושו נהי דעכו"ם מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה מכל מקום אין המחזיק בו יכול לזכות בו כיון דדינא דמלכותא דינא ומלכא אמר ליכא דקני ארעא אלא באגרתא ונמצא דעל כרחך הלוקח שיכתבו לו את השטר הוא לבדו יש לו רשות מן המלך לקנות והוא יקנה כשיחזיק. ואין לפרש דהכי קשיא ליה כיון דמלכא אמר ליכא דקני ארעא אלא בשטרא אין המוכר יכול להסתלק בקבלת דמים לפי שעדיין זוכה בנכסים בדינא דמלכותא. שלא הוזכר דינא דמלכותא אלא בהפקעה שהנכסים מופקעים מבעליהם בדיני המלך וכענין הפקר בית דין הפקר ומי שיורד בהם במצות המלך זוכה בחזקה אבל כל זמן שלא החזיק בהם לא זכה בהם הלכך כיון שהמוכר מסתלק מן הנכסים בקבלת הדמים אינו זוכה בהם ממילא בדינא דמלכותא. ועוד שהרי המלך לא אמר שהמוכר זוכה בהם בעל כרחו אלא שאין הלוקח זוכה בהם אלא בשטר אלא ודאי פירושא כדכתיבנא כן נראה בעיני. דלא ליקני ארעא אלא באגרתא. יש לפרש עד שיכתוב לו המוכר את השטר ויש לפרש אלא באגרתא מאת סופרי המלך שאין מכירת השדה נגמרת עד שכותבין שטר ללוקח ונותן הלוקח למלך את חוקו. ופסקו הגאונים ז"ל הלכתא כשמואל. ואי קשיא לך הא דאקשי אביי דשמואל אדשמואל יש לומר כי קאמר שמואל כגון במקום שאין שם דינא דמלכותא בדבר זה. והא דאקשי ליה אביי לרב יוסף דשמואל אדשמואל ולא היה אביי מעמיד דברי שמואל במקום שאין שם דינא דמלכותא בדבר זה ורב יוסף לא פירשה ניהליה הכי לפי שהיה רוצה אביי לדעת מפי רב יוסף אם שמע בפירוש שדברי שמואל אף במקום שיש שם דינא דמלכותא ואמר ליה רב יוסף אנא לא ידענא היכי משנינן דשמואל אדשמואל דעובדא הוה בדורא דרעותא והיה מקום ידוע להם שהיה שם דינא דמלכותא בדבר זה ואמר ליה אביי הנהו באגי דמטמרא הוו כו' ודאי אם לאו משום דבאגי דמטמרא הוו לא הוה דן שמואל הכי כן נראה בעיני. וכן פסק הריא"ף ז"ל דקיימא לן כשמואל במקום שאין שם דינא דמלכותא. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.

אמר ליה אביי לרב יוסף ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא כו'. איכא למידק ומאי קושיא לוקמה אביי לנפשיה באתרא דליכא הרמנא דמלכא ואיתא להא ואיתא להא ורב יוסף נמי מאי קא דחיק נפשיה אמר אנא לא ידענא עובדא הוה בדורא דרעוותא לימא ליה הא דאיכא הרמנא דמלכא הא דליכא הרמנא דמלכא. ויש לומר דאביי לאפוקי הלכתא מרב יוסף רביה הוה בעי אי דוקא בדליכא הרמנא דמלכא או דלמא אפילו בדאיכא הרמנא דמלכא אמרה ואי אפילו בדאיכא הרמנא דמלכא מאי טעמא והיכי מתרצינן דידיה אדידיה ואמר ליה רב יוסף דלא שמיעא ליה אלא עובדא הוה ודן ליה הכי רב יהודה וסתמא משמואל רביה קבלה ואמר ליה אביי דהתם שאני דדורא דרעותא דמטמרא היא דלא יהבי טסקא למלכא ולית ליה מרוותא ומאן דזבין מנייהו לא עביד ולא כלום ואפילו יהבי זוזי וכתבי שטרא דארעא דמלכא היא וכל דקדים וזכי בה וקביל עליה דיהיב טסקא זכה. נמצא עכשיו לפי דחוי זה של אביי דאפילו בדליכא הרמנא דמלכא לא שמעינן מידי מרב יהודה דליקני בתרא אלא קמא קני כיון דארעא דירושת העכו"ם הות דישראל ראשון הדר ליה אצל עכו"ם המוכר דלוקמה בידיה ועכו"ם מפיק לה מישראל שני ואמר ליה את בארעא דידי מאי עבדת ומוקי לה בידא דראשון דשדה ירושה היא לו ולא דמיא להא דרב יהודה דלאו שדה דמוכר הות כדאמרן. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל דקיימא לן כאביי דהוא בתרא אלא שהוא מוסיף בה דברים ופירש דהאי דזבן בדורא דרעוותא לאו ממרוותייהו קמאי זבן אלא מעכו"ם דנחת ליה מנפשיה ופרע טסקא למלכא והשתא זבנה לישראל ואתא ישראל אחרינא ורפק בה פורתא מקמי דהחזיק בה קמא ולפיכך כל שאינה שדה ירושה למוכר כל המחזיק בו ומקבל עליו לפרוע מטסקא הוא זוכה בהא הוא דקאמר שמואל כל המחזיק בה זכה בה אבל בשדה שהיא ירושה לעכוום שמכרה לא אמר שמואל בההיא מלכא אמר לאו איקני איניש אלא באגרתא ועובדא דרב הונא בבגי דמטמרי הוה עובדא וכן הא דשלח רב הונא בר אבין כדאיתא בסמוך בכהאי גוונא הוה. ומיהו גם הרב ז"ל כתב משמיה דגאון ז"ל דישראל שקנה שדה מעכו"ם ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה עד כאן. כלומר אפילו בשדה ירושה ומיהו דוקא בדליכא הרמנא דמלכא הא איכא הרמנא דמלכא לא דמלכא אמר לא ליקני איניש ארעא אלא באגרתא ודינא דמלכותא דינא.
ונמצא עכשיו פסק הלכה לפי זה היכא דאיכא הרמנא דמלכא מוציאין משני כל שכתב העכו"ם שטר לראשון ומעמידין ביד ראשון ואף על פי שקדם והחזיק בה קודם שכתב עכו"ם שטר לראשון. ואי ליכא הרמנא דמלכא אי קדם וזכה שני קנה ואפילו כתב עכו"ם אחר כך לראשון לפי שמשעה שקבל זוזי נסתלקה לו והויא לה כמדבר והלכך מי שקדם והחזיק קנה ומחזיר דמים ללוקח ראשון ולפי דעתי אפילו נתן הראשון מעות והחזיק דכל שלא הגיע שטר מכר לידו לא סמכא דעתיה והיכא דזבין בבגי דמטמרי ולא קדם ראשון והחזיק שני קנה ואינו חייב להחזיר מעות לראשון דמנפשיה זכה בה דמלכא אמר כל מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא ואפשר דאף בזה מחזיר דמים ללוקח ראשון אם מכרה לו עכו"ם שירד בה אחר שהלכו להם בעלים ראשונים כי לולי שמכרה עכו"ם לישראל זה לא היה ישראל שני זה יכול לירר בה שהעכו"ם שקבל לפרוע הטסקא זכה בה ואין אחר יכול לסלקו כל שהוא רוצה לפרוע הטסקא. אבל הבעלים שנחבאו מכרוהו לו בין בכסף בין בשטר ואפילו היו ישראלים לא קנה וכל הקודם זכה דמכיון שלא פרעו הטסקא חזרה שדה למלך ואין לזה בה כלום ושני מן ההפקר הגמור זכה בה עד כאן לשונו. והא דאמרינן הנהו בגי דמטמרי הוו כלומר כל אותם בגי מוחלט הוה למלך שהבעלים לא היו נותנים הטסקא וכיון שהבאגא חלוטה למלך כבר היה משפטו שכל מי שנתן לו הטסקא יאכל אותה בלא שטר אבל מכר שבין איש לחברו בין בקרקע שיש למלך בו טסקא והוא נותנו בין שאין למלך בו טסקא גזר עליהם שלא יקנה אדם מחברו עד שיהיה לו שטר מהבעלים והיה זה המשפט לתיקון האנשים שלא יבואו לידי כפירות וקטטות. הראב"ד ז"ל.

הא דשלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח כו'. עד אין מוציאין אותה מידו תמיהא לי למה אמר אין מוציאין אותה מידו ולא אמר זכה בה או כל המחזיק בה זכה כלשון שאמר שמואל דהא אינהו כשמואל אמרוה. וכן פירש ר"ש ז"ל. הרשב"א ז"ל.

בפי' רשב"ם בד"ה כדאזיל תיירא כו' דהיינו ב' שורות כו' ממזרח למערב כו' עכ"ל ק"ק לכאורה דמשמע דלא מסתבר ליה באינה מסויימת במצריה בבקעה גדולה לקנות במכוש א' וא"כ לפירושו בב' שורות חרישה נמי באורך מה יועיל לרוחב של הבקעה הגדולה ואם נקדים המאוחר למוקדם בפירושו א"ש וכצ"ל ממזרח למערב כו' מן צפון לדרום מתוך כך כו' כל אורך השדה ועל כל רחבו כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה וישראל כו' שהיו עומדין במקום שכותבין כו' מעפרון בק"ו מגופו כו' עכ"ל משום דלא אימעוט שטר בעכו"ם מספר המקנה דירמיה כמ"ש לעיל אלא שטר לחוד אבל דבעי שטר עם כסף לא אמעיט מהתם ולכך הוצרכו לק"ו מגופו כו' אך ק"ק כיון שכבר כתבו שהיו עומדין במקום שכותבין וא"כ מדינא קונה בכסף בפשיטות ה"ל לרשב"א להקשות על זה דמאחר שהעכו"ם מסתלק למה לא יגמור בדעתו לקנות כו' ומי הצריכו לקושייתו למה שכתב דקונה בכסף גרידא מעפרון בק"ו ויש ליישב ודו"ק:

ר"ש בד"ה מי אמר כו' מן הכותי הס"ד:

תוס' בד"ה כותי כו' במשיכה וכדרבי יוחנן כו' כצ"ל:

תד"ה ושאינה. והן היו יודעים מדת התלם כו'. וברא"ש איתא כגון אם המענה מאה אמה. ואנכי גמרא ידענא וכמה מלא מענה מאה אמה תמורה ר"ד י"ג וע"ש. והנה מלת והדר לא ביארו לנו לפירושם. ולכאורה אתא לשיעור הרוחב ור"ל דקני באורך תלם וברוחב תלם כפול. ולפי' הרא"ש שכ' דקני לכל צד כשיעור אורך מלא המענה נראה דזהו המכוון במלת והדר דר"ל דזה השיעור הדר לכל צד ואולי דלזה כוונו גם התוס'. ובנ"י משמע דמפרש והדר שחוזר לאחוריו ואינו חורש הלאה כמש"כ התוס' דלא היו חורשים במענה א' כל אורך השדה:

ר"ש ד"ה באגי מטמרי. שדות טמונים. כ"נ דצ"ל. ור"ל דבעליהם היו מטמינים א"ע:

גמרא אנא לא ידענא. עירובין דף ז ע"ב וש"נ:

רשב"ם ד"ה הרי הן כמדבר כו' דהאי שני רשע מקרי. עי' לעיל דף כא ע"ב תוס' ד"ה מרחיקים:

נכסי עכומ"ז הרי הן כמדבר במרדכי יליף מזה לנכנס למערופי' של חברו אצל עכומ"ז דהרי הן כמדבר וכל הקודם זכה. ולכאורה אין לזה מובן דאיך יליף זה מהכא דקבל זוזי ואסתלק לי'. וצ"ל דה"פ דצריך להבין מה בין ישראל לעכומ"ז. דבאתרא דלא קנה אלא בשטרי נמי מכיון שקיבל זוזי איסתלק לי'. וצ"ל ישראל חס על ממון חברו ורוצה להעמיד מקחו בידו ע"כ אע"ג דקבל זוזי דילי' אינו רוצה להסתלק כדי שלא יוזק חברו על ידי זה. אבל עכומ"ז לא איכפת לי' בממונו של זה וכיון שקיבל זוזי דילי' תו לא איכפת לי' ומסלק עצמו ומשו"ה הוה כמדבר. א"כ מכ"ש זה שאפי' זוזי לא יהיב לעכומ"ז רק שהוא כמכיריו שאין לומר שסומך דעתו על העכומ"ז שירויח אצלו כלום וע"כ כל הקודם זכה להרויח עם העכומ"ז זה הוא דעת אותן הפוסקי' שאינם דנין דין מערופי': ומיהו לולי הנ"ל הייתי אומר הסברא לחלק בין ישראל לעכומ"ז. דבישראל דקונה מן התורה בין בכסף ובין בשטר. ויש לו רשות לבחור באיזה קנין שירצה דהכל דאורי' ע"כ באתרא דקני בשטרא לא איסתלק ע"י זוזי. משא"כ עכומ"ז שאינו קונה קרקע אלא בכסף. ושטר לא מהני בי' כלל. וא"כ באתרא דכותבי' את השטר או אפי' בכל מקום כיון דעכומ"ז אלם הוא ואינו סומך דעתו בלא שטר מ"מ בזוזי אסתלק לי' מן הקרקע וכיון דשטר אינו קנין דאורי' לאו כל כמיני' למימר לא בעינא למיקנא ועל כרחך מסתלק בזוזי שקבל. אמנם ישראל לא סמיך דעתי' לקנות עד דמטי שטרי לידי' וה"ל הפקר בינו לבינו. ועמ"ש נימוק"י פ"ק דב"מ גבי כיון דנפל גלי דעתו בנפילה ניחא לי' דליקני' וכו': ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידי'. כ' תוס' וקשי' לר"ש בר' אברהם דאמאי לא קנה בכסף גרידא וכו' פי' ר' שמשון הניח כלל דע"כ א"א לומר דבעי' תרווי' כסף ושטר דגופו בא' ממונו בשתי' וא"א נמי לומר גופו בכסף וממונו בשטר לחוד. והא דבעי' כספא משום דעכומ"ז לא מקני לי' לישראל אלא עד דקיבל מעותיו ומיד מסלק נפשו ומפקירו וישראל לא קנה מן התורה אלא בשטר ובנתיים הוה הפקר. זה א"א דע"כ כסף קונה בעכומ"ז משדה עפרון. וע"כ א"א לומר אלא דישראל לא רצה לקנו' בקנין שפסקה לו תורה היינו כסף משום דעכומ"ז אלם הוא ועל זה קשה לי' לר"ש למה יהי' ישראל שוטה בכך הלא עי"ז יהי' הפקר ויבוא ישראל אחר ויזכה בו וזה שכיח יותר ממה שיהי' העכומ"ז אלם ולא יעמיד לו מקחו ועל זה תי' ר' שמשון דמדסתם א"כ אין דעתו לקנו' אלא כמו שרגיל עם ישראל חברו. ואמנם אנן קיי"ל אפי' במקום דישראל מישראל קני בכספא בלא שטרא. מ"מ בעכומ"ז הוה הפקר אע"ג שאינו רגיל עם ישראל חברו בכך וא"כ הדר ק' לדוכתא מ"ט יהי' הישראל שוטה ולא ירא שמא יזכה בו ישראל חברו וע"כ נ"ל דס"ל כשיטת רבינו האי דחברו המחזיק בקרקע צריך להחזיר לו מעותיו וע"כ לא חייש שיחזיק בו חברו וא"נ יחזיק בו יחזיר לו מעותיו משא"כ עכומ"ז באלמותו שמפסידו מכל וכל:

דדמ"ד כ' רשב"ם ואיך יקנה זה המחזיק הואיל ואין לו שטר מן העכומ"ז עכ"ל. מבואר מדבריו דאין לדד"מ כח לעקור ד"ת למימר דעכומ"ז לא מסתלק בזוזי דודאי מסתלק ואך זה המחזיק לא יקנה בלי שטר ונ"ל נהי לדינא נמי העכומ"ז מסתלק בזוזי בדין תורה מ"מ בדד"מ לא אסתלק והשתא נהי דישראל אחר שקדם וזכה אין הלוקח יכול להוציא מידו בב"ד דמה לדד"מ נגד התורה אבל עכ"פ העכומ"ז המוכר כשחוזר ומוציא קרקעו מהמחזיק אינינו גזל בידו שהרי זוכה בו בדד"מ ומה לו לעכומ"ז עם ד"ת ומשו"ה כשלוקח הראשון מוסר העכומ"ז בהמחזיק ומוציא קרקעו ממנו ומחזירו להלוקח ראשון אינינו גזל ביד הלוקח ראשון רק מסו' הוא אם הי' זה רוצה להחזיר לו ממונו וכמ"ש תוס' אבל גזל ליכא שהעכומ"ז נטל את שלו בדד"מ ועיי' תשו' רמ"א סי' י"ב והרמ"ה כ' שטעו אביי בזה ור' יוסף לא חש לקושיתו משום דודאי בנכסי גר והפקר קנה בלא שטרא והכא ה"ל הפקר כיון דמה"ת אסתלק עכומ"ז בזוזי ושוב יקנה בלא שטר ולרשב"ם הי' טעות של אביי דהוא סבור מלכא אמר לא ליקני ארעא וכו' ובאמת מלכא לא אמר מידי אלא מאליהם נהגו כך:

הרי הן כמדבר. עמ"ש רשב"ם ומ"ש הרב מהרש"ל בתשובותיו סימן ל"ז ומאי דכתיבנא בעניותין בספרי הקטן דברים אחדים דף קנ"ו בס"ד: