בבא בתרא נה ע"א

דף נה - א

אם כן ליעבד לי מר [יעשה לי כבודו] נמי כאידך דשמואל! דאמר שמואל לעיל נד א: אם בא אדם והכיש בשדה מכוש אחד כדי לקנותה, לא קנה אלא מקום מכושו בלבד! ולפי זה לא קנה השני אלא את מקום מכושו, ואני אעשה חזקה בשאר השדה. ^[1] אמר ליה רב נחמן לרב הונא: בהאי אנא כשמעתיך סבירא לי [בנידון זה שאמרת, אני סובר כמו שמועתך] ! דאמר רב הונא אמר רב לעיל נד א: שדה המסויימת במצריה כיון שניכש בה מכוש אחד, קנה את כולה! ^[2]

שלח רב הונא בר אבין:

ישראל שלקח שדה מגוי בכסף בלי שטר, ובא ישראל אחר והחזיק בה, אין מוציאים אותה מידו, ועל דרך שנתבאר לעיל נד ב; והוסיף רב הונא בר אבין ואמר: וכן היה רבי אבין ורבי אילעא וכל רבותינו שוין בדבר.

אמר רבה:

הני תלת מילי, אישתעי לי עוקבן בר נחמיה ריש גלותא משמיה דשמואל [שלושה דברים אלו, אמר לי עוקבן בר נחמיה - שהיה "ריש גלותא" - משמו של שמואל]:

א. דינא דמלכותא דינא.

ב. ואריסותא דפרסאי ארבעין שנין, [חזקת פרסיים ארבעים שנה], כלומר, פרסיים שהחזיקו בשדה ארבעים שנה, ומכרוה לישראל, ובא ה"מרא קמא" וטען ששלו היתה וטוען שגזלוה הפרסיים ממנו, אין צריך הישראל להחזירה לו, שכך הוא דינא דמלכותא. ^[3] ג. והני זהרורי ^[4] דזבין ארעא לטסקא - זבינהו זביני, [בעלי נחלות עשירים, שקונים מעבדי המלך את שדות העניים שאינם פורעים את מס המלך והם פורעים את המס במקומם - מקחם שקנו מעבדי המלך מקח הוא, ואי אפשר להוציא מהם, שכך הוא דינא דמלכותא].

והני מילי שמקחם מקח לטסקא [אם המוכרים קיבלו את הקרקעות בשביל מס קרקעות שלא שולם על ידי הבעלים, ושולם על ידי אותם עשירים], אבל לכרגא [אם קיבלום בשביל מס הגולגולת שלא שולם על ידי בעל הקרקעות] - לא מתקיים המקח.

מאי טעמא אכרגא לא?

כי כרגא - אקרקף דגברי מנח [מס הגולגולת הוא על האנשים ולא על קרקעותיהם], כלומר, אין "דינא דמלכותא" ליקח מהם את קרקעותיהם בשביל מס גולגולת, אלא בשביל מס הקרקע עצמה בלבד; אבל במס הגולגולת, או יתפשוהו עד שיתן מאליו, או יברח מן העיר. ^[5]

רב הונא בריה דרב יהושע, אמר:

אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא [אפילו שעורים בכד משתעבדים למס הגולגולת], כלומר, כל המטלטלים שבעולם משתעבדים למלך בשביל מס זה, ואם קנה מעבדי המלך כל דבר שגבו בשביל המס, מקחו מקח מדינא דמלכותא.

אמר רב אשי: אמר לי הונא בר נתן: קשי בה אמימר [נתקשה אמימר] בדברי רב הונא בריה דרב יהושע:

אם כן שאפילו שעורים בכד משתעבדים למלך, הרי בטלת ירושת פי שנים של בנו הבכור של מי שמת ולא שילם עדיין את מס המלך!?

דהא הוה ליה - כל נכסי האב - "ראוי" [נכסים שאינם מוחזקים לאב בשעת מיתה אלא ראויים לבוא לו], שהרי משועבדים כל נכסיו למלך למס של אותה שנה, וכאילו גבוי הוא ביד המלך ^[6] ואינו מוחזק ביד האב, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק!? ^[7]

אמר ליה רב אשי להונא בר נתן: אי הכי כקושייתו של אמימר, אפילו טסקא נמי [אפילו מס הקרקעות תיקשי], כלומר, עד שאמימר מקשה על רב הונא בריה דרב יהושע שהכל משתעבד למס הגולגולת, תיקשי לו על מס הקרקעות שלדעת כולם הקרקעות משתעבדים לו, דאם כן אין הקרקעות מוחזקות ביד האב להורישם לבנו הבכור!?

אלא בהכרח מה אית לך למימר [מה יש ליישב]!? דמשכחת לה ירושת בנו הבכור, במי דיהיב טסקא ומית [באב ששילם את מס קרקעותיו, ומת], הכא נמי - גבי מס הגולגולת - משכחת לה ירושת בן בכור באב דיהיב כרגא ומית [נתן כבר את מס הגולגולת ואחר כך מת]. ^[8]

אמר רב אשי: אמר לי הונא בר נתן: שאילתינהו לספרי דרבא [סופרי השטרות של רבא], ואמרו לי: הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע שהכל משתעבד אפילו לכרגא.

ואולם אומרת על כך הגמרא: ולא היא, כי התם לאוקומי מלתייהו בעו ^[9] [לא אמרו כן הסופרים, אלא להעמיד מעשיהם], שהם היו כותבים שטרות מכירה על קרקעות שנלקחו בשביל מס הגולגולת, ולכך אמרו שהלכה היא.

ואמר עוד רב אשי:

אף פרדכת מסייע מתא, [תושב העיר שהוא בטל ממלאכה ומלימוד ומדרך ארץ, ואינו עוסק בישובו של עולם כלל, מכל מקום צריך הוא להשתתף במס המוטל על ידי המלך על הקהל, ואף על פי שאינו עושה שום ריוח בעיר].

והני מילי שהוא חייב ליתן, בכגון דאצילתיה מתא [שהעיר הצילה אותו], כלומר, אין הוא חייב במס הקהל, אלא אם היה קצוב סכום מסויים שצריך להגיע מן הקהל, ועבדי המלך הולכים לגבות מבני העיר כפי ראות עיניהם עד שיגיע סך כל הגבייה לסכום הקצוב, והלכו עבדי המלך ורצו ליקח מזה ממון הרבה, ובני העיר הצילוהו מידם, כי אז נמצא שאת מה שלא גבו מזה ישלמו שאר הקהל, ולכן צריך הוא להשתתף כמו כולם במס זה.

אבל אנדיסקי, סיעתא דשמיא היא, כלומר, אבל כשעבדי המלך גבו את המס משאר בני העיר ואת זה פטרו, אין הוא צריך להשתתף - ואף שהכבד נטל המס על שאר הקהל - כי סייעתא דשמיא היא שמחלו לו.

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן:

המצר [מחיצה גבוהה עשרה טפחים, או חריץ עמוק עשרה] שבין שתי שדות, והחצב, הוא מין אילן או עשב, שתיחם בו יהושע את גבולות חלקו של כל אחד - ^[10] הנטוע בין שתי שדות:

מפסיקין לענין חזקה בנכסי הגר, והמחזיק בשדה מצד אחד של המצר או החצב, לא קנה את השדה שבצד השני, כי כשתי שדות הן.

אבל לענין פאה וטומאה [מפרש לה ואזיל] - לא חשובין הן כשתי שדות.

כי אתא רבין [כאשר בא רבין] אמר בשם רבי יוחנן: אפילו לפאה וטומאה כשתי שדות הן.

שואלת הגמרא: פאה, מאי היא [לענין מה מועיל ההפסק בין שתי שדות לענין פאה]?

ומפרשינן: דתנן במסכת פאה: אם יש הפסק בין השדות, צריך ליתן פאה לכל שדה ושדה, וכמו ששנינו, ואלו מפסיקין לפאה, לחייב ליתן פאה לכל שדה: ^[11]

הנחל, היינו ^[12] "נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע", והיא קרקע קשה מליאה צרורות ואבנים, ואינה ראויה לזריעה, והיתה קרקע זו באמצע השדה לכל רחבה -

והשלולית ^[13] של מי גשמים שהיתה חוצצת באמצע השדה -

בארישתא דפרסאי. דחזקה של פרסיים לא הויא חזקה אא"כ החזיק ארבעין שנין:

הני זיהרורי. בעלי נחלות:

דזבין ארעא לטסקא. שקנו שדה של אדם שנטלוה ממנו מחמת שהבריח מס שלה:

זביניה זביני. משום דדינא דמלכותא דינא דאמר דמאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. אבל שדהו של אדם שנטלוה ממנו בשביל שלא נתן כרגא. מס גולגלתו אינן רשאין לקנות משום דכרגא אקרקף גברי מנח. כלומר ראש האיש עצמו משתעבד לכרגא ולא שדהו דלא היה להם ליטול שדהו בשביל מס הכרגא:

אפי' שערי דכדא משעבד לכרגא. וכ"ש שדהו. ואפי' מכרו שדהו מפני הברחת כרגא הויא מכורה:

א"כ בטלת ירושת בנו הבכור. וא"כ הוא דכל נכסין משעבדי לכרגא אפי' שערי דכרא א"כ כל זמן דלא יהב כרגא אינן מוחזקין נכסיו בידו וא"כ לא יירש מהן הבכור פי שנים משום דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק:

אי הכי אפי' טסקא נמי. אם מת ולא יהב טסקא אינה מוחזקת הקרקע בידו א"כ אין הבכור נוטל פי שנים בה:

אלא דיהב טסקא ומית בו ביום. בההוא יומא מצי שקיל פי שנים דמההוא שעתא דיהב טסקא וכרגא הוחזקו בידו:

ואמרו לי הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. דאמר אפי' שערי דכדא משעבד לכרגא:

ולא היא. אין הלכה כרב הונא בריה דרב יהושע. והאי דקאמרי ספרי דהלכ' כוותיה לאוקמי מלתא הוא דבעי. כלומר להחזיק דבריהן לפי שהן רגילין לכתוב שטרי מכירה לאותן הלוקחין מן המוכסין דגבו ארעא לכרגא ומש"ה אמרו הלכה כוותיה כדי לקיים שטרי כתיבתן להרבות שכרן ולעולם אמרי' אין הלכה כרב הונא:

פרדכת מסייעא מתא. אדם בטל דלית ליה שדות לעסוק בהן ואין מתעסק בשום דבר אלא בבטלנות היינו פרדכת. מסייעא מתא. שצריך לו לאותו פרדכת ליתן חלקו בעול בני העיר לשעבוד שר העיר:

וה"מ. דצריך ליתן חלק:

דאצילתיה מתא. שהצילוהו בני העיר בדבריהם מיד השר שאמרו לשר אין לזה כלום ליתן לך ושמע להן והניחו על פיהן וניצל על פיהן. חייב לסייעם:

אבל אנדיסקי. היינו שר העיר מעצמו נותן לו לאותו פרדכת שאמר איני חושש ליקח מזה כלום סייעתא דשמיא הוא דרחמי עליה ואינו צריך ליתן עמהם לסייעם:

המצר. זהו חריץ או גדר העשוי סביב השדה להיכרא בין שדות אחרות:

והחצב. שם אילן ואין נוטין שרשיו לכאן ולכאן אלא במקום שנוטעין אותו יורדין עד התהום ומש"ה נוטעין אותן על הגבולין בין שדה לחבירתה לפסוק. ומש"ה אמר מפסיקין בנכסי הגר [שאם הי'] באחת משדות הגר מופסקת בין כל אחת במצר או בחצב לא קנה אלא עד מקום המצר או עד מקום החצב:

אבל לפאה ולטומאה לא. אין מפסיקין. כיצד לפאה שאם היה מצר או חצב בשדה אינו מפסיק שיהא צריך להניח שתי פאות משום אותו הפסק אלא יקצור כל השדה ויניח פאה אחת על כולו ולטומאה נמי אינו הפסק. כיצד כדמפרש לקמן הלכתי למקום הלז בשדה זו והטומאה היתה ממצר להלן או מחצב להלן ואמר איני יודע אם נכנסתי למקום הטומאה מעבר למצר או לחצב אמרי' דספיקו טמא דלא הוי הפסק לטומאה האי מצר וחצב:

אפי' לפאה ולטומאה. הוי הפסק האי מצר וחצב כדתנן אלו מפסיקין לפאה ^א)נראה דצ"ל לשני שדות. ולשדו' דצריך להניח שתי פאות דכשתי שדות דמי:

שלולית. כעין אמת המים ומקום שמי גשמים שוללין שם:

אם כן בטלת ירושת בנו הבכור. קשי' ליה לר"ת ז"ל אי הכי האי מאן דאית עליה כתובת אשה ובעל חוב ומשתעבד להו כל מאי דאית ליה הכי נמי דבטלת ירושת בנו בכור ואיכא למימר לא דמי דאלו הכא אי מדינ' מחייב לשלומי כרג' משערי דכדא מלכ' כמאן דמוחזק בכולהו נכסיה דמי אבל מאן דאיכ' עליה בחובת אשה ובעל חוב נכסי קמי יתמי רמו והם מוחזקין בהם אלא שחייבין לפרוע כתובות אשה ובעל חוב מנכסים הללו ולא מיבטל' ירושת בנו הבכור תדע דהא אי זבין מלוה לא הוו זביניה זביני ואין הבכור של מלוה נוטל פי שני' בין גבו קרקע בין גבו מעות וכן כתב רבינו הרב ר' שמואל ז"ל דשעבוד המלך עדיף משאר שעבודים וכגבוי דמי.
ומיהו האי אתקפתא לא נהיר', דכיון דדינ' דמלכות' דינא ליבטל וליבטל כדברי הרב ר' שמואל ז"ל אלא שאני אומר דהכי קא אקשינן אי הכי בטלת ירושת בנו הבכור ומעשים בבל יום דדיינינן דין ירושת בנו הבכור אלמא אין דין המלך שישתעבד לו שערי דכדא אלא ארעת' בלחוד ומסקאנ' דיהי' טסקא ומית ושמעינן מינה שמי שמת והוא חייב למלך כלום ממיני המסי' והתשחורות המוטלין על הממון שאין בנו הבכור נוטל פי שנים בנכסים.
ור"ח אמר דאי איכ' פירי בארעי' למפרע מינייהו טסקא מוחזקין הוו וטעמ' דמילת' משום דדינ' דמלכות' למשקל טיסקא מינה ובה כלומר מפירי דארע' וכי ליכ' פירא הוא דמשעבד לה ארע' גופה.
ומכל מקום צריך לפנים היאך חכמים חולקין בדבר זה אם מצות המלך היא הא דינא דמלכות' דינא ואם אינה מצות המלך פשיטא שאין המכר מכר ואי לא ידעינן נבעי ממלכ' אי מזהדוריה דיליה ויש מי שאומר דילמ' שלוחי המגן מחמת עצמן הן עושין ולא ממצות המלך, ואין זה נכון.
אלא שנראין הדברים דכי אמרינן דינ' דמלכות' דינ' כגון הדינין הידועין למלך בכל מלכותו שהוא וכל המלכים אשר היו לפניו הנהיגו הדברים והן כתובין בדברי הימים ובחוקי המלכים אבל במאי דעבד בכל ארעיה הורמנות' דמלכ' הוא ודינ' הוא והוראה נכונה אלא שיש להוסיף עליה מה שכתבתי ודייקנ' לה מדאמר דינא דמלכות' דינא ולא אמרינן דינא דמלכא דינ' אלמ' דינ' דידיע לכולהו מלכי ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך יודעין כמו שכתוב בקבלה על ידי שמואל הנביא ואמרו רבותינו כל האומר בפרשה המלך מלך מותר בו.
ויש כאן שאלה מהא דאמרינן במסכת גיטין (י,ב) גבי כל השטרות העולין בערכאות של נכרים אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטר' האי שטר' חספ' בעלמ' הוא אמר שמואל דינ' דמלכות' דינ' ואי בעית אימ' תני חוץ מבגיטי נשים משמע דלא קיימ' לן כשמואל אלא כי ההוא ואי בעית אימ' דמסקנ' הוא, ועוד שכל רבותינו הגאונים ז"ל כתבוהו בפסק הלכה.
ולדידי לא קשי' כלל, דהתם הכי קאמר ואי בעית אימ' אפילו באתר' דליכ' הורמנות' דמלכ' איירי מתני' וחוץ מבגיטי נשים קתני ומכאן תשובה לדבריהאומרים דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא במילת' דעבד לה מלכ' לצרכיה כגון דקטיל דקליה למעבר עלייהו וכיוצ' בו בארעת' משום טסקא וגמרי לה משום דסברי דליתה לההיא דאמר שמואל התם דינ' דמלכות' דינ' וכבר כתיב' דהילכת' פסיק' היא וליכ' לדחויה דשמואל הוא מרה דשמעת' דהכ' ודהתם וכיון דאיפסיק' הילכת' בהא כותיה בההי' נמי הילכת' כותיה דחד דינ' הוא ועוד דדינ' דשמואל דינ' כו' דאיהו ושבור מלכ' אתי בנינ' נינהו ולית לן לאיפלוגי בהדי אמוראי בלא ראיה ומכאן נראה לי שכל השטרות העולות בערכאות של כותים בנוטרין של מלכים כשרים בין בשטר מתנות בין בשטר הלואות וכ"ע שטר מקח וממכר ואפילו בשטרי הודאות אי כתיב בהו ואמר לסהדי אתם עדים או דאמר להו לכותים גופייהו כתובו ליה קנה דשטר' מיקרי ואי איכ' הורמנ' דמלכ' דבלאו הכי נמי ליקני בלאו הכי קנה ואי ליכ' הורמנ' דמלכ' איכ' שטרי דכשרין ואיכ' דפסל' ואין זה מקומה ומצאתי לי חבר במה שאמרתי שכתבו מקצת חכמי צרפת ז"ל בחבוריהם שיש מקומות שישראל יוצאין ממלכות למלכות והמלך מחזיק בכל מה שנמצ' להם במלכותו אם בא ישראל אחר וקנה מן המלך זה היה מעשה ופסקו הדין כו'.

הא דשלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח שדה מגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו. תמיה לי, למה אמר אין מוציאין אותה מידו, ולא אמר זכה בה או כל המחזיק בה זכה בה, כלשון שאמר שמואל. דהא אינהו כשמואל אמרוה, וכן פר"ש ז"ל.

הכי גרסינן: הני תלת מילי אשתעי לי עוקבן בר נחמיה ריש גלותא משמיה דשמואל דאריסא דפרסאי. ולא גרסינן ואריסא דפרסאי, דהא דקאמר דינא דמלכותא דינא לאו מכלל התלת מילי היא, דבר מינה הן תלת: אריסא דפרסאי עד ארבעין שנין הא חדא, והני זהרורי דמלכא דזבני הא תרי, ותרווייהו מילתא תלו בדינא דמלכותא, ומשום דדינא דמלכותא דינא הוא דאמרן שמואל, דלא שייך איהו בהו, דמאי הנאה אית ליה למלכא בהאי, ודלא כהני דאמרי' דדוקא במילי דנפשיה אבל במילי אחריני לא, וכדאמרינן בבבא קמא (קיג, ב) דינא דמלכותא דינא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גשורי ועברינן עלייהו, וקא פרשי הא דאמרינן לעיל ומלכא אמר לא ליקני איניש ארעא אלא באגרתא, אגרת סופרי המלך, כדי שלא יוכל אדם לגנוב חק המלך שיש לו על הקרקעות. ואיכא דקשיא ליה, אם כן תיקשי לן הלכתא אהלכתא, דהכא קיימא לן בהא כשמואל, ואילו בפרק דגיטין (י, ב) תנן כל השטרות העולות בערכאות של גוים כשרים חוץ מגיטי נשים ואקשינן עליה בגמרא קא פסיק ותאני לא שנא מכר ולא שנא מתנה, בשלמא מכר אי לאו דיהבי זוזי קמייהו לא פרעי נפשייהו, אלא מתנה במאי קני לה בהאי האי שטרא חספא בעלמא הוא, ופריק אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, ואי בעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים, אלמא מסקנא דשמעתא הכין דלא אמרינן בכי הא דינא דמלכותא דינא, משום דלא אמרינן לה אלא במידי דאית ביה תועלת למלכא, והרמב"ן ז"ל תירץ דהתם הכי קאמר, אי בעית אימא מתניתא אפילו באתרא דליכא הרמנא דמלכא ותני חוץ מכגיטי נשים, ומיהו בדאיכא הרמנא דמלכא אפילו שטרי מתנה כשרין.

אריסא דפרסאי עד ארבעין שנין. פירש הראב"ד ז"ל, אריסא דפרסאי, כמו חזקה דפרסאי, אינה אלא ארבעין שנין. והאי דנקיט אריסא, משום דדינהו דפרסאי דכי מחתי אריסא לא מסלק ליה לעולם אלא אם כן מסתלק מעצמו או שיפסיד, והחזקה שלהם על ידי אריסיהם. ונפקא מינה לישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי, דאף על גב דאמרינן אין לו חזקה אלא בשטר, חזקה דארבעין שנין הויא להו חזקה, אי נמי לדינא דמלכותא, וישראל שנעשה אריס לישראל במלכות פרס אינו יכול לסלקו עד ארבעין שנין, עד כאן. ויש מפרשים דבמלכות פרס אין חזקה עולה לישראל בשדה של שראל חבירו בשלש שנים כשני חקה דעלמא, אלא בארבעין שנין.

קשי בה אמימר אם כן בטלת ירושת בנו הבכור. ואם תאמר מאי קושיא, אי דינא הכי לבטול וליבטיל. הכי קאמר, אם כן בטולה ירושת בנו הבכור, והרי מעשים בכל יום ואנו דנין ומקיימין אותה. ונראה דלפי תירוץ זה מאי דהשיב ליה הכא נמי בדיהיב טסקא ומת , הכי קאמר ליה, מידי חזית דעבדי עובדא דלדידך, דאית לה למימר דלא עבדו עובדא אלא בדיהיב טסקא ומית, הכא נמי כי חזית דעבדינן עובדא (מית) [אית לך למימר] נמי דבהכי כההוא דעבדא עובדא.
ורבינו תם ז"ל הקשה, אם כן אף אנו נבטל ירושת בנו הבכור כל שיש עליו כתובה ובעל חוב. וי"ל דלא דמי שעבוד חוב דעלמא לשעבודו של מלך, דאי מדינא שעראי דכדא משתעבדי לכרגא, הילכך הוה ליה מלכא כמאן דמוחזק בכולהו נכסי ונחית מנפשיה וזביניה זביני מן הדין ומוכר כל הקרקע על דבר מועט של טסקא שיש לדו עליון, לפי שגוף הקרקע למלך הוא וכל שאין פורעין חקו נוטלו. ואילו חוב דעלמא שעבוד בלוד הוא ומשתעבדי ליה נכסי ונכסי בחזקת מי מי ואינהו פרעי חוב אביהן וכתובת אמן. ותדע לך דהא זבין מלוה ואקדיש מלוה, לא עשה ולא כלום, ואי אפשר לבעל חוב ליפרע אלא בשומא והכרזה וכדי חובו בלבד, אלמא לית ליה בגופן של נכסים בלום, אלא שעבהודו בעלמא הוא ראית ליה, ונכסים מוחזקין הן ליתומים, וגם ר"ש ז"ל כן כתב דשעבוד המלך עדיף משאר שעבודין, וכגובוי דמי.

ולא היא לאחזוקי מילתייהו הוא דבעו. פי' ספרי דבי רבא, לפי שעשו שטרי מכר לאנשים שקנו נחלות של ישראל שמכרום גזברי המלך מחמת הכרגא. וכן פירש ר"ש ז"ל, אבל הראב"ד ז"ל פירש דרב הונא בר נתן הוא שאמר לו לרב אשי שהוא הקשה לאמימר כן ושהעמיד דברי רב הונא בריה דרב יהושע ושאמר לו ששאל ספרי דבי רב ואמר ליה דהכין הלכתא, ועליו אמרו דאין סומכין עליו, דלאחזוקי מילתיה הוא דבעי. ולפי דבריו לא גרסינן לאוקמי מילתייהו הוא דבעו אלא לאוקמי מילתיה הוא דבעי. וספרים מצאתי שגורסין כן.מסקנא דשמעתא דא, דזהרורי דמלכא דזבני ארעא משתעבדא לטסקא אבל לכרגא לא, והיכא דמית ולא יהב טסקא בטלה ירושת בנו הבכור מן הקרקעות, דכל הקרקעות משועבדין לטסקא, ואי יהב טסקא ומית אין ירושת הבכור מתבטלת. וכתב. הר"ח ז"ל דאפילו לא יהב טסקא עד שמת, אי איכא פירא בארעא למפרע מנייהו טסקא, מוחזקין הן, משום דדינא דמלכותא דינא למשקל טסקא מפירי דארעא כל היכא דאיכא פירא לאישתלומי מינייהו. אבל כי ליכא פירא משתלם מגופא דארעא. וכתב מורי ז"ל שבמקום שנהגו שאין המלך מוכר הקרקע עד שלש וארבע שנים על הטסקא, אלא שהוא משבית עבודת הקרקע עד שישלמו, כנהוג במקומותינו, אם מת בעל השדה בתוך זה הזמן הבכור נוטל בה פי שנים.
אם מכרו גזברי המלך קרקע מחמת כרגא ומיסין ותשחורת שיש לו על בני המדינה, אין ממכרן ממכר מן הדין, ואפילו צוה כן המלך, שאם כן למה נחלקו בשערי דכדא אי משתעבדי לכרגא אם לאו, נשאל את המלך והוא מודיע, ואיך גמרו ופסקו דלית הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע אם הדבר תלוי במה שירצה המלך. אלא שכך הסכימו כל המחברים וכל המפרשים, דלא אמרו דינא דמלכותא דינא, אלא בדברים שהם חוקי המלכים ידועים ומוסכמים הם. ותדע, שהרי שמואל כתב להם לישראל פרשת מלכים: שדותיכם יעשור וכלל הענין, ואמרו ז"ל (סנהדרין כ', ב) כל הכתוב בפרשת מלכים מלך מותר בו, וכן לכל המלכים חוקים ידועים. אבל בא ליטול מבני ארצו יותר מכן אינו דין. וזהו שאמרו דינא דמלכותא דינא ולא אמרו דינא דמלכא דינא. כן הורו כל בעלי הוראה ועיקר.

עוד שם שלח ליה רב הונא בר אבין ישראל קנה שדה מגוי וכו' אין מוציאין מידו וכו'. וכן פירש ר"ש(י) ז"ל. ונ"ל דרב הונא בר אבין מס[פקא ליה], והילכך אין מוציאין מידו ואפילו לאוקומה בדינא דכל דאלים גבר, הא [אחר] אלים וירד בה אין נזקקין להם.
בשילהי פרק מי שמת (בבא בתרא קנח, א)הקשו בתוספות מאי שנא דהתם נפל הבית עליו ועל אשתו אמרו בית הלל נכסין הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת האשה, ובנפל הבית עליו ועל אמו [מודו] שיחלוקו. ותירץ רבינו תם ז"ל דדילמא האי תנא סבירא ליה ירושת הבעל דרבנן, ולכך לא הוו אלא בחזקת יורשי האשה. ואפילו סבירא ליה דאורייתא, יש לחלק ולומר כיון דירושת הבעל אינה משום קורבה. ור"י ז"ל תירץ דגבי בעל יש לחוש יותר לחזקת האשה, לפי שכמו שדרך שהאשה מתה קודם בעלה כן דרך הבעל למות קודם אשתו ולא יירשנה, ואין זה פורענות, להכי תקנו הכא לגבי נפל הבית עליו ועל אמו שיהו הנכסים בחזקתו, לפי שהוא עתיד ועומד לירש את אמו יותר ממה שעתיד הבעל לירש את אשתו. עד כאן. ואני אומר דטעמייהו דבית הלל בבעל ואשתו מפני שאין ירושת הבעל קבועה אלא מטולטלת, שהרי מתנה עליה שלא יירשנה, מה שאין כן בבן שהיא קבועה שאי אפשר לו להתנות עליה, ועוד שהבעל אף על פי שיש לו בנים מאשה אחרת אינן יורשין את אשתו אפילו נכסים שהיו לה בחייו אם מת הוא בחייה, מה שאין כן בבן שיוצאי ירכו יורשין את אמו אפילו הוא בקבר, הילכך אפילו עכשו שאין לו זרע, מכל מקום כיון שהוא יורש וירושתו קבועה, כמו שאמרנו, י"ל כל שלא נודע מי מת תחלה הללו באין לירש והללו באין לירש, הילכך מודו בית הלל בהאי ספיקא דיחלוקו, וכענין שאמר למעלה נכסים בחזקת מי ופירש בר קפרא בחזקת שניהם, הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש.
בפרק גט פשוט (בבא בתרא קעה, ב) עוד קשיא לי אשמעתין דהכא משמע דלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר ואילו בפרק קמא דקדושין (יג, ב) בשמעתא דהאשה שהביאה חטאתה.

שדה זה שלא היו בעליה פורעין את הטסקא שמכרוה אותם הבעלים בעצמן הואיל וחק ידוע למלך שלא יחזיק בקרקע מי שאינו פורע הטסקא אין זה שלו לגמרי וכל שקנאו ולא הגיע השטר לידו עדין הואיל ופרע הדמים הרי הוא כהפקר להיות המחזיק זוכה בו למדת שהדין שהמלך חוקק בפרט בנימוסיו על הכל בשוה ואינו מחדשו לאחד בפרט דרך תואנה וכעס וכן שאינו בא עליו מחמת ספריהם אלא מחמת דין גמור הוא סתם הדברים הרי הוא כקבלוה עליהם ואפילו חקק להיות דין חזקה לזמן ידוע הן בפחות משלש הן ליתר מיכן הולכין אחר דינו וכן מאחר שחק המלך ידוע שכל שאינו פורע את הטסקא גזברים שלו הממונים לגביית הטסקא והם הנקראים זיהרורי מוציאין אותו מן הקרקע ומוכרים אותו לאחרים ממכרן ממכר ואין נדנוד עברה או סרך גזל אצל הקונה כלל שהרי דין המלכות ידוע בכך אע"פ שלא חדשו מלך זה בפרט וזהו לשון דינא דמלכותא ולא אמרו דינא דמלכא אלא שאף הדין כן במה שיחדש הוא על הדרכים שביארנו אבל הכרגא והוא מס המוטל על כל גלגולת וגלגולת אין לו למכור נכסים על כך אם ברח או מת כך הדבר ידוע כרגא אקרקפתא דגברא מנח ואין הנכסים משועבדים בו ואם מכרו על כך הרי הוא גזל ביד הקונה הא שאר מסים וארנוניות המוטלות על הממון ממכרן ממכר שאף המטלטלין משועבדים להם לאותם שפרעו עד שיפרעו הרי זה חזר לדין שאר מסים וארנוניות וממכרן ממכר:

כל שמת והיו נכסיו משועבדים למלך על צד שהוא רשאי לירד לנכסיו כגון טסקא ושאר ענינים המוטלים מצד המלך על ממונו של זה מן הדין הרי אותם הנכסים כמוחזקים ביד המלך ואע"פ שפרעוהו בניו אח"כ מ"מ כשמת אביהם נקראו כל נכסיו ראוי אצל היורשים ואין הבכור נוטל בהם פי שנים וכשפרעוהו הרי הם כזוכים בנכסיהם מתחלה ויראה שאם לא היה חק האדון לירד לנכסיו עד שיעכבהו שני פעמים או שלש אין זה ראוי אא"כ עכב עד זמן שממנו ואילך רשאי לירד לנכסיו ומעתה נשתעבדו לו מחמת הכרגא הואיל ואקרקפתא דגברא מנח ואין ממנו שעבוד אצל הנכסים אין זה ראוי הא כל שהנכסים משועבדים לו מן הדין הרי הם בחזקתו ויש דנין כן אף בחוב שיש למלך אצל אביהם ומ"מ בזו דוקא בכדי החוב שאין דינו לירד אלא בכדי חובו... בטיסקא שדינו לירד בכל אותו קרקע שעכב טסקא שלו ואף בטסקא כתבו גאוני הראשונים שאם היו שם בשדה פירות ליפרע הטסקא מהן אין הקרקע משועבד לכך ומ"מ חוב של אחרים או כתבת אשה הואיל ומחסר גוביינא אינו עושה את הנכסים ראוי אפילו בכדי החוב:

גזבר המלך שהיה גובה את המס והיה שם אדם בטל ושאינו מתעסק בישובו של עולם ואין לו ריוח בכלום והוא הנקרא פרדכת והוא נוטריקון כלומר פוריא דוכתיה כלומר שאינו עושה כלום אלא ששוכב על מטתו והניחו הגזבר אם היה המס נגבה לחשבון בני אדם והיה הגזבר מבקש ממנו עד שבני העיר מליצים בעדו ומצילים אותו אם היה דרכו לגבות מכלם סך ידוע עד שאם יחסר הסך מצד ענין של אחד יטיל חלקו על האחרים הרי זה משועבד לקהל ליתן להם כפי מה שיראו ומ"מ אם הניחו הגזבר דרך שכחה ולא מחמת הלצתם אע"פ שירד מסו על קדקדם אין להם אצלו כלום הואיל ואין לו ריוח בעיר מן השמים סייעוהו ואין צריך לומר אם לא היו ערבים זה בזה שאם ניצל זה אין להם עליו אפילו דברים:

כבר ביארנו ששתי שדות בנכסי הגר ומצר אחד ביניהם והחזיק באחד לא קנה חברו שהמצר מפסיק ביניהם אף החצב והוא עשב גדול וקשה שיורד ויונק בעמק כנגד עצמו ואינו משתרש אילך ואילך והעידו גאוני הראשונים שהיא נקראת בלשון ערבי כתב אלתיל והוא שתחם בו יהושע את הארץ מפסיק בנכסי הגר ולא קנה אלא עד החצב וכל שאין שם לא מצר ולא חצב וחרש שם כשיעור הנזכר למעלה בקניית כל השדה אם היה שדה גדול או בקעה גדולה אע"פ שהיה חלוק אצל בעליו רוח זה לחטים רוח זה לשעורים רוח זה לקטנית ובסימן בין זה לזה קנה כל שהוא נקרא על שם אחד בשמו כגון שיאמרו בקעה של פלני או בית הזריעה של פלני ויש מפרשים זה בענין אחר וזה נראה לי ואף גדולי המחברים רמזוהו וגאוני ספרד פירשו שזו אף בשדה אחד הוא ואמר שלא קנה כלו אלא כל שגרגושתא אחת מספקת להשקותו וענין זה בבית השלחין והוא שאמרו בי גרגותא דפלניא וזה שאמרו למעלה שקנה כלו בחרישת צמד בקר הליכה וחזרה פירושו בבית הבעל ואין הדברים נראין:

גדולי המחברים כתבו שכל המפסיק לפאה כגון נחל ושלולית וכן כל המפסיק לענין שבת כגון שהיתה בין שתי השדות רשות היחיד או כרמלית וכן כל שחולק לענין גטין וכן כל שחולק לענין טומאה על הדרך שיתבאר כלם מפסיקין בנכסי הגר וסוגיית הגמ' אינה מוכחת כן אלא שהמצר והחצב כשם שמפסיקין לנכסי הגר כך מפסיקין לשבת ולפאה ולטומאה ולגט ומ"מ הדברים נראין:

התבאר במקום אחר שהמחזיק בשטר של נכסי הגר על דעת קניית הקרקע לא קנה אלא השטר בלבד לצור על פי צלוחיתו ואף בזו ביארנו בבבא קמא שאם תפשה המחזיק בקרקע מידו אין מוציאין אותה מידו שלא קנאה אלא מספק הואיל ועל דעת הקרקע זכה בה וכן התבאר במקום אחר שהמחזיק בנכסי הגר שלא על דעת קניה לא קנה וכן אם עדר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו לא קנה אבל אם עדר בנכסים של גר אחד וכסבור שהם של גר אחר הואיל ונתכוון לקנות מן ההפקר קנה ודין משכונו של ישראל ביד הגר או של גר ביד ישראל ומת הגר כבר ביארנוהו במקומו בבבא קמא פרק הפרה:

כבר ידעת שכל אדם חייב להניח פאה בתוך שדהו ואם היה בתוך השדה דבר המפסיק ביניהם מאותם הראויים ליקרא מפסיקים הרי הפסק זה דינו כשתי שדות וחייב להניח פאה בסוף כל אחד ואחד ואינו רשאי להניח מן האחד על חברו ועל זה אמרו אלו מפסיקין לפאה הנחל והוא מקום שאין ראוי לזריעה והשלולית והוא אמת המים ודרך היחיד והוא של רוחב ארבע אמות ואין צריך לומר דרך הרבים שהוא של רוחב שש עשרה אמה ושביל הרבים והוא שביל העשוי לרבים לילך ברגליהם לבקעותיהם ולשדותיהם אע"פ שאינו רחב אפילו ארבע אמות הואיל ורבים דורסין בה ובלבד שיהא אותו שביל קבוע אפילו בימות הגשמים שאינו זמן זריעה וחרישה ולפי שטתנו יראה שאף המצר והחצב מפסיקין בה:

רלח. רב הונא זבן ארעא מגוי ויהיב ליה דמי, ומקמי דלימטי שטרא לידיה אתא ההוא גברא רפק בה פורתא אתא לקמיה דרב נחמן אוקמה בידיה אמר ליה מאי דעתיך דאמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן וליעביד לי מר כי אידך דשמואל דאמר שמואל לא קנה אלא מקום מכושו בלבד אמר ליה בההיא כשמעתין סבירא לי דאמר רב הונא אמר רב כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה. וש"מ איתא לדשמואל דאמר נכסי הגוי הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן. ודוקא היכא דהחזיק בהן לבתר דמטו זוזי לידיה דגוי ומקמי דנימטי שטרא לידא דלוקח:

רלט. וש"מ איתא לדרב דאמר (לעיל בבא בתרא נד,א) שדה המסויימת במצריה כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה:

רמ. שלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח שדה מגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה עד שלא הגיע השטר ליד הלוקח אין מוציאין אותה מידו וכן היה רבי אבין ור' אילא וכל רבותינו שוין בדבר. ש"מ דהלכה רווחת היא ולית בה ספקא:

רמא. אמר רבא הני תלת מילי אשתעי לי עוקבן (רב) [בר] נחמיא ריש גלותא משמיה דשמואל דינא דמלכותא דינא ודאריסן דפרסאי ארבעין שנין והני זיהררי דזבינו ארעא לטיסקא זביניהו זביני. הא דאמרינן דינא דמלכותא דינא, דוקא בדבר שיש לו קצבה, אבל בדבר שאין לו קצבה לא, דהאי לאו דינא דמלכותא מיקרי אלא אונסא דמלכותא מיקרי, כדמיברר בפרק הגוזל (ב"ק קיג,א). ומאן דזאבין ארעא דחד מבני מאתא להכי זביניה לאו זביני, לא שנא שדיה מלכא לההוא ממונא אחד מבני מאתא ולא שנא אכולהו בני מאתא, כיון דלאו דבר הקצוב עליהן בכל שנה לאו דינא [דמלכותא] הוא. אבל ודאי היכא דגזר מלכא גזירתא דמאן דעבד כך וכך קנסי ליה בכך וכך, ועבר איניש אגזירתא דמלכא, כי האי גוונא ודאי דינא דמלכותא הוא, וכן כל מיני כרגין ומסין וארנונות הקצובין על בני העיר בכל שנה. אי נמי אע"ג דאין הממון קצוב אלא שהדבר קצוב לספק לו צרכו לכך וכך פרשים או לכך וכך שירות, ופעמים שצרכו מסתפק בממון מרובה ופעמים בממון מועט, כיון שאין התוספת והגירעון בא [מחמת] חידוש גזירות המלך אלא מחמת יוקר השעה או מחמת הזול דינא דמלכותא הוא ודבר שיש לו קצבה מקרי.

ומאי דארישן דפרסאי, חזקתא דפרסאי, דבדינא דפרסי לא קימא חזקה לאיניש עד ארבעין שנין. למאי נפקא מינה, אילימא לאחזוקי בארעא דישראל, והא קימא לן דגוי אין [לו] חזקה אלא בשטר, ואפילו זבין לה ישראל מיניה, הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי. אלא לאו כגון דהואי האי ארעא דגוי מעיקרא וזבנה ישראל אחרינא בשטרא, דאי אית ליה סהדי לישראל קמא דאכלה ארבעין שנין מקמי זביני דישראל בתרא מוקמינן לה בידיה דישראל קמא, דהא קימא ליה חזקה אגוי, וכי הדר זבין ליה לישראל בתרא מידי דלאו דידיה זבין ליה. ואי לית ליה סהדי לישראל קמא דאכלה ארבעין שנין מקמי הכין ולא נקיט שטרא ולית ליה סהדי דזבנה מגוי בשטרא, מוקמינן לה בידא דישראל בתרא דנקיט שטרא. ודוקא בפרסאי דלא קימא להו חזקה בדינייהו עד ארבעין שנין, אבל בשאר גוים היכא דאתרמי כי האי גוונא כדיניהן עבדינן להו, וכל היכא דקימא ליה חזקה לישראל קמא עילויה דגוי דזבנה נהליה מוקמינן לה בידיה, ואי לא מוקמינן לה בידא דהאיך דנקיט שטרא בידיה.

והני זהרורי דזבינו ארעא לטיסקא מאי היא, כגון הני גבאי דגבו טיסקא דמלכא ממארי ארעאתא מקרו זיהרורי, דכולהי ארעתא דעבדן פירי מיקרין זיהרי כדאמרינן בפרק המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא סא,ב) ואי אמר ליה זיהרי אפילו פרדיסי ובוסתאני לבד מבתי ועבדי, וגבאי דגבו טיסקא מינייהו מיקרו זיהררי. והני זיהררי דזבינו ארעא לטיסקא אע"ג דלא תבעוה למרי ארעא זביניהו זביני.

והני מילי לטיסקא אבל לכרגא לא מ"ט כרגא אקרקף גברי מנח. הילכך לית להו רשותא לזבוני עד דתבעי ליה לההוא גברא דמיחייב בכרגא לבי דינא, ואי לא יהיב מזבני בי דינא מנכסי כשיעור כרגא דמלכא. ועיקר הא מילתא משום דטיסקא חיובא דארעא גופה הוא, ומאן דאית ליה ארעא פרע טיסקא לפום ארעאתא דאית ליה, ומאן דלית ליה ארעא [לא] פרע טיסקא, ואשתכח דטיסקא מנתא בעלמא הוא דאית ליה למלכא בגופה דארעא. ואמטול הכי כי מטו זמן מפרע טיסקא ולא פרע מרה עילוה טיסקא לגבאה דמלכא לא צריכי גבאי למתבעיה, אלא אית להו רשותא לגבאי דמלכא לזבוני מארעא כשיעור טיסקא מקמי מתבעיה למרי ארעא, דכי קא מזבני ארעא דמלכא קא מזבני. ואלו כרגא, כיון דאקרקף גברי מנח בין דאית ליה להאי גברא ארעא בין דלית ליה ארעא, אשתכח דחיובא דכרגא לאו גבי גופא דארעא הוא דהא לאו מחמת ארעא קאתי אלא מחמת קרקפתא דגברא קאתי, ואקרקף גברי מונח כהודאות והלואות, ואמטול הכי לית להו רשותא לגבאי לזבוני ארעא לכרגא אלא אפומא דבי דינא.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא. דכיון דמיחייבי מריהו למיתב כרגא למלכא ממילא קני מלכא מנתא בהנהו שערי או בשאר מטלטלי כשיעור כרגא דמיחייב מריהו, ושליחא דמלכא (ד)לא מיחיב למיטרח אלא גבי מנתיה מכל היכא דבעי שלא ע"פ ב"ד. וליתה לדרב הונא בריה דר"י, כדבעינן למימר קמן (סי' רמג):

רמב. אמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן קשי בה אמימר א"כ בטלת ירושת בנו הבכור דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. דכיון דאית ליה למלכא מנתא בנכסיה כשיעור כרגא דרמי עליה כדקאמרת, אשתכח דכולהו נכסיה ראויין נינהו, דהא לא ידעינן הי ניהו דמזדבן לכרגא, וכל פורתא ופורתא איכא למימר דהאי ניהו דמזדבן. ומתמהינן עלה אי הכי לטיסקא נמי אלא מאי אית לך למימר דיהיב טסקא דההיא שתא ומית הכא נמי דיהיב כרגא דההיא שתא ומית. וש"מ דמאן דמית ושבק ארעא דמשתעבדא לטיסקא דמלכא, הויא לה ההיא ארעא ראוי, ואין הבכור נוטל בה פי שנים, דכיון דאית ליה לשליחא דמלכא רשותא לזבוני מינה כשיעור טיסקא דמלכא מקמי דלתבעיה למרה, כולה ראוי היא, דכל פורתא ופורתא הוה חזי לזבוניה לטיסקא ואיכא למימר דהיא ניהו דהוה מזדבן. והני מילי לטיסקא אבל לכרגא לא, מאי טעמא כרגא אקרקף גברא מנח ולית ליה למלכא מנתא בגופה דארעא עד דתבע ליה שליחא למארי נכסי ולא פרע ליה, ואיפשר דאי תבע ליה פרע ליה אי נמי יהיב ליה מטלטלי, וכיון דלית להו רשותא לגבאי דמלכא לזבונה לארעיה עד דתבעי ליה אשתכח דהאי ארעא לאו ראויה היא אלא מוחזקת היא, ושקיל בה בכור פי שנים. ואין צריך לומר היכא דמשתעבד לבעל חוב וכתובת אשה דלאו ראוי הוא ושקיל ביה בכור פי שנים, דתניא בהדיא בפרק יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכד,א) יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים, אלמא לאו ראוי הוא ושקיל ביה פי שנים, דאי ס"ד ראוי הוא אשתכח דלית ליה למשקל ביה חלק בכורה ואמאי נותן פי שנים, אלא לאו ש"מ דלאו ראוי הוא:

רמג. ואמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן שאלתינהו לספרי דרבא ואמרי ליה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. ואסיקנא ולא היא התם אוקומי מילתא בעלמא הוא דבעו. כלומר דהנהו ספרי דאמרי הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע, לאוקומי מילתיהו בעלמא הוא דבעי, דהיינו שטרי מכר דכתבו להו הנך ספרי לגבאי דמלכא אארעתא דאינשי דזבנינהו לכרגא, וניחא להו לספרי למהוי הלכתא כר"ה בריה דר"י לקיומי מילתיהו. ואיכא נוסחי דאית בהו לאוקומי מילתיהו הוא דבעו, ונוסחי דייקי נינהו. וש"מ דליתא לדר"ה בריה דר"י:

רמד. אמר רב אשי פרדכת מסייע מתא. והוא אדם בטל שאינו עושה מלאכה, והוא נהנה משדותיו ומשכירות קרקעותיו וכיוצא בהן, והצילוהו בני העיר שלא יפרע מס למלך, דין הוא שיסייע את בני העיר במסין וארנונות המוטלין עליהן ליתן חצי הראוי לו, אבל לא כל הראוי לו. והנ"מ דאצלוה אינהו, אבל יהב ליה מלכא אנדיסקי דלא ליפרע ולא מידי סיעתא דשמיא היא ולא מיחייב לסיועינהו כלל:

רמה. אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר. שאם החזיק בזו לקנותה ואת חברתה, אותה קנה חברתה לא קנה. אבל לפאה ולטומאה לא. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אפילו לפאה ולטומאה מפסיקין. למאי הלכתא, כדבעינן למימר קמן. וקי"ל כרבין:

אריסות דפרסאי עד ארבעין שנין. פירש הראב"ד ז"ל אריסא דפרסאי כמו חזקה דפרסאי אינם אלא ארבעין שנין. והאי דנקט אריסא משום דדינייהו דפרסאי דכי מחתו אריסא לא מסלקי ליה לעולם אלא אם כן מסתלק מעצמו או שיפסיד והחזקה שלהם על ידי אריסיהם ונפקא מינה לישראל הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם דאף על גב דאמרינן אין לו חזקה אלא בשטר חזקה דארבעין שנין הויא להו חזקה. אי נמי לדינא דמלכותא. וישראל שנעשה אריס לישראל במלכות פרס אינו יכול לסלקו עד ארבעין שנין. הרשב"א ז"ל.

אריסות דפרסאי עד ארבעין שנין. פירוש כגון שהנהיג המלך שתועיל חזקה לעכו"ם בארבעין שנין הלכך עכו"ם שלקח קרקע מישראל והחזיק בו ארבעין שנין הופקעה מישראל מדינא דמלכותא וזכה בה ישראל אפילו אם היא גזולה בידי העכו"ם כיון שאין שם עדי גזלה ואם לקחה ישראל זכה בה ואין ישראל הראשון יכול להוציאה מידו אף על גב דקיימא לן הבא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם אבל אין לפרש דישראל שמחזיק בנכסי חברו בארץ פרס דאין לו חזקה אלא בארבעין שנין דסתם חוקי המלך על בני אומתו בלבד הם ואפילו אם פירש והטיל הנהגתו על ישראל כיון שיכול ישראל לכוף את חברו בדיני ישראל אין המלך כופה אותו לדון באותם הדינים והמנהגות שהנהיג נמצא שלא פקע זכות של ישראל מחמת אותו דינא דמלכותא אלא אם כן הלך חברו לדון בפני ערכאות שלהם ודנו אותן בדינא דמלכותא ולא קבע המלך אותם הדינים על ישראל אלא לענין שידונו אותם בערכאות שלהם כך. ושמעינן מהכא דאפילו בדברים שאינם להנאות המלך אמרינן דינא דמלכותא דינא ובפרק קמא דגיטין נמי אמרינן תני חוץ מגטי נשים כלומר דשטר מתנה בערכאות פסול ולא אמרינן קיימא לן דינא דמלכותא דינא ולא כאידך לישנא דאתמר התם דטעמא דמתניתין משום דינא דמלכותא דינא. ולי נראה דלהכי אמרינן התם תני חוץ מכגיטי נשים ולא משנינן ליה משום דינא דמלכותא דינא לפי שאין המלך מפקיע ממון ישראל אצל חברו אלא כל זמן שהוא בא לדון בערכאות שלהם הלכך אף על פי שעושה ישראל שטר לחברו בערכאותיהם לא עשה ולא כלום ולפום לישנא דקאמר התם טעמא דמתניתין משום דינא דמלכותא פירושו שאין המוכר יכול לחזור בו עוד שכבר הופקעה ממנו השדה בדינא דמלכותא וכשיחזיק בה הלה יזכה בה ולא בשטר עצמו זוכה בה וכמו שאתה אומר בשטרי מכר בזוזי קני. אי נמי אפשר שקונים בשטר וכדקא אמרינן התם האי סיתומתא קניא באתרא דנהיגי למקני בה ודינא דמלכותא נמי כמנהגא הוי. עליות.

הני זהרורי. ממונים מאת המלך לקבל החוקים שלו מן הפרדסות ומן הכרמים וזהרורי על שם זהירות שמזהירים לעם לומר תנו מנת המלך או מן הפרדסות שנקראו זיהרא כדאיתא בפרק המוכר את הבית.

ולא היא התם לאוקומי מלתא הוא דבעי. על הונא בר נתן קאמר דהוא קאמר דקשה בה אמימר על מילתיה דרב הונא בריה דרב יהושע אם כן בטלת ירושת בנו הבכור והונא בר נתן אהדר ליה לאמימר אי הכי לטסקא נמי אלא מאי אית לך למימר דיהיב טסקא ומית כו'. דרב הונא בר נתן מוקים לה למילתיה דרב הונא בריה דרב יהושע ומשום הכי אמר שאלתינהו לספרי דרבא. ואמרי ליה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע כדי לאוקמי למילתיה דאיהו סבירא ליה כותיה. הראב"ד ז"ל.

ולפי דבריו לא גרסינן לאוקמי מילתייהו הוא דבעו אלא לאוקמי מילתיה הוא דבעי וספרים מצאתי שגורסים כן. הרשב"א ז"ל.
אסיקנא דלית הלכתא כותיה דרב הונא בריה דרב יהושע אלא כרגא אקרקפתא דגברי מנחא ונקטינן מינה דמאן דעריק או מת ואיכא עליו כרגא לית לו רשותא לזבוני בנכסיה בכדי ההוא כרגא אבל ודאי אי איכא עליה טסקא והוא הדין לשאר מיני מסים וארנוניות מזבנינין מנכסיה בכדי מאי דאיכא עליה דדייקינן טעמא דכרגא אקרקפתא דגברי מנח הא שאר מיני מסים ותשחורת דלאו אקרקפתא דגברא מנח אפילו שערי דכדא נמי משתעבדי להו כיון שכן כיון דערק או מית מזבנינן מנכסיה בכדי מאי דאיכא עליה. ולענין כרגא נמי אף על גב דאקרקפתא דגברי מנח אי איכא הרמנא דמלכא דמאן דלא יהיב כרגא משתעבד נכסיה אפילו אכרגא נמי מזבנינן מנכסיה דדינא דמלכותא דינא ודוקא לענין כרגא ומסין וארנוניות ושאר מיני תשחורת הוא דאמרינן דינא דמלכותא דינא דכיון דאכולה מדינתא הוא דקא רמי לה הוה ליה דינא דמלכותא דינא אי נמי היכא דגזר לה גזרתא ונפק מניה הרמנא מאן דעבד כך וכך מקניס בכך וכך הא נמי דינא דמלכותא הוי דמאן דעבר על ההיא גזרתא וערק מזבנינן מנכסיה בכדי מאי דאיכא עליה.

עלה בידינו. מי שלא פרע טסקא כשהגיע זמן לפרוע ומכרו עבדי המלך את הקרקע לאיש אחד מכרן קיים. ומי שנתחייב לשלם הטסקא ומת אין בנו הבכור יורש אותו קרקע לפי שהוא ראוי שכבר מופקע מבעליו ואין לו בו כלום עד שישלם הטסקא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואינו דומה למי שיש עליו בעל חוב וכתובת אשה שהבכור נוטל פי שנים בנכסיו לפי שהנכסים של לוה הן אלא שהן משועבדים לבעל חוב אבל מי שנתחייב לשלם טסקא אין לו כלום בקרקע עד שיפרענה הרי משפט המלך שהוא רשאי למכור כל הקרקע לכל מי שירצה אף על פי שאין הטסקא אלא דבר מועט. ועוד שבעל חוב יצטרך תביעת בית דין ושומא והכרזה והמלך אינו צריך לכל זה. ובמקום שנהגו שאין המלך גובה הקרקע מפני הטסקא עד שלש וארבע שנים אלא שהוא משבית מלאכת הקרקע ועבודתה עד שישלמו לו הטסקא אם מת בעל השדה בתוך אותו הזמן בכור נוטל פי שנים אבל אם מת לאחר הזמן שיכול המלך לזכות בו אין הבכור נוטל בו פי שנים אלא אם כן שלם האב הטסקא והחזיק בשדה. נכסי העכו"ם שמכרן לישראל וקבל ממנו דמים הרי הם כמדבר וכל המחזיק בהם זכה. אף על פי שאמרו כל המחזיק בהם זכה חייב לשלם לוקח שני ללוקח ראשון דמים שנתן לעכו"ם לפי שיש לו על הקרקע דין משכונא. אף על פי שקבל העכו"ם מעות מישראל וכתב לו את השטר לא קנה לוקח לפי שכבר נסתלק העכו"ם מן הנכסים משעה שקבל דמים ושוב אין לעכו"ם זכות בנכסים להקנותם לישראל בשטר. ועוד שאין העכו"ם יכול להקנות בשטר. והבא לקנות מן העכו"ם כיצד יעשה ולא יוכל לקדמו אחר ולהחזיק בשדה יכתונ לו העכו"ם את השטר ואחר כך יתן לו דמים שאף על פי שאין קונים מן העכו"ם בשטר הרי קונה ממנו בכסף כיון שסומכת דעתו על המקח מאחר שיש שטר בידו. אף על פי שאמרו נכסי עכו"ם הרי הם כמדבר המחזיק בהם נקרא רשע שהרי זקוק ליתן לישראל מעותיו והיה לו ליקח בכסף זה ממקום אחר כאותה שאמרו עני המהפך בחררה כו'. ומה שאמרו נכסי העכו"ם הרי הם כמדבר הני מילי כשמכר קרקע לישראל אבל מטלטלים לא. במה דברים אמורים במקום שלא הנהיג שר המלך שלא יקנה אדם קרקע כי אם בשטר אבל במקום שיש שם במשפטי המלך שלא יקנה אדם קרקע אלא בשטר כדי שלא תהא מריבה והכחשה על המכירות או שמשפט המלך שלא יקנה הלוקח את השדה עד שיכתבו לו סופרי המלך את השטר ויטול המלך את חוקו מן המוכר או מן הלוקח אף על פי שנסתלק העכו"ם המוכר מן הנכסים משעה שקבל את הדמים המחזיק בהם אינו קונה כיון שלא כתבו לו את השטר שהרי משפט המלך דין הוא נחשב לפיכך כשיכתוב את השטר לזה שנתן המעות ילך ויחזיק ויקנה בחזקה. עד כאן לשון הר"י ז"ל בעליות.

והני מילי דאצילתיה מתא. מסתברא לי שאם נודע לנו שמה שפטרו המלך לא הטיל על השאר אפילו הצילוהו בני מתא אינו חייב לפרוע להם כלום. וכן מסתבר לי שאם נודע שפיטורו הטיל על השאר דוקא כשהצילוהו אנדיסקי מנפשייהו פטור. אבל אם הוא עצמו התחנן להם עד שפטרוהו חייב כיון שפטרוהו והטיל על השאר מציל עצמו בממון חברו הוא. עד כאן משטה לא נודע מחברה.

ר"ש בד"ה זבינייהו כו' או יתעשרו ויאמרו כו' ופרדיסי והילך כו' כצ"ל:

והד"א:

בד"ה וה"מ כו' הבעלים הס"ד:

בד"ה אקרקפתא כו' העיר והך מלתא כו' הד"ח:

גמרא ולא היא התם לאוקמי מילתייהו הוא דאמרי. כ"נ שהיה גיר' הרשב"ם. ולהגי' שלפנינו יל"פ דהאי א"ל (והוא ר"ת אמרתי לו וכן צ"ל גם לפי' הרשב"ם) א"ה אפי' טסקא נמי כו' הכל מדברי הונא ב"נ ובא בזה ליישב דברי ר"ה בריה דרב יהושע ומשמע דישרו דבריו בעיניו ולכן אמר ר"א (או הגמרא) ולא היא כו' וקאי על הונא ב"נ לא על הספרי:

ר"ש ד"ה זבינייהו או יתעשרו כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה חצב. הוא אילן. תמוה דהא בפ"א דכלאים מ"ח תנן אין נוטעין יחור של תאנה לתוך החצוב כו' מפני שהוא אילן בירק וע"ש בפי' הרמב"ם והר"ש וכן רש"י בביצה שם ובע"ז (י"ד ב) והתו' שם והערוך כולם פי' שהוא מין עשב. ואין לחלק בין חצב לחצוב דהא לקמן (נ"ו) וכן בביצה שהביא קרי ליה הש"ס חצובה. ואולי ה"ק חצב מין אילן וא"כ איננו חצוב וחצובה הנזכרים או עשב כו' והכל אחד:

אנא "כשמעתיך" ס"ל. כצ״ל [וכ״ה בדפו"י] ונ"ב ונראה דהיינו משום דאע״ג דרב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני. בהא כיון דשמעתך הוא. הכי דיינינן לך כפא דחטא נגרא כו' [פסחים כ"ח א'. אבל הפוסקים פי' כפשטות הלשון דבהא ס"ל לר"נ כרב]:

אין מוציאי' אותו מידו מלשון זה משמע דאין מוציאי' מידו אבל רשע מיהת הוה וכרבינו האי דבעי למיהב זוזי לבעלי' הראשוני' א"כ לכ"ע רשע הוא כיון שגם במקום אחר יכול לקנו' אלא שאין מוציאי' מידו:

תלת מילי אישתעי' לי וכו' אריסא דפרסאי וכו' לרשב"ם הני תלת מילי היינו דד"מ ודאריסי דפרסאי והני זהרורי כו' ולפ"ז מוכח כמ"ש ר"ן בגיטין פ"ק דלא שייך דד"מ אלא במה שיש למל' שום הנאה והכנסה כגון שטרות העולים בערכא' או לא ליקני אלא בשטרא כדי להרבות שכר לסופריהם ע"כ אע"ג דכבר אמר דדמ"ד מ"מ הוצרך תו לומר אריסא דפרסאי דזה אינו מטעם דד"מ וכו' אבל להחולקי' וס"ל כל שאינו נגד דת ודין תורה הכל דדמ"ד צ"ל כפי' נמוק"י דתלת מילי אמר בהך כללא דדד"מ א' אריסא דפרסאי ב' זהרורי וכו' ג' ה"מ לטסקא אבל לכרגי' לא והכל מדד"מ ע"ש וק"ל: