אמר רבא הילכתא כדייני גולה אמר ליה רבינא למר זוטרא והא אמר רבא נשבע וגובה מחצה א"ל אנן בדייני גולה איפכא מתנינן לה. דייני ארץ ישראל [אמרי] נשבע וגובה כלו, ודייני גולה אמרי נשבע וגובה מחצה, ועלה קא אמרינן הלכה כדייני גולה דאמרי נשבע וגובה מחצה כדרבא. וכן הילכתא. ודוקא בגדולים, אבל בקטנים לא גבינן מיניהו מידי עד דגדלי, דקי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים, ולא אלים שטר כיס גבי פלגא מלוה טפי משטר חוב, לא גבינן ליה מקטנים עד דגדלי דחיישינן לשובר כדאיתא בערכין (כב,ב). ולא מצית לאוקומה להא בקטנים וכגון דאיתברר דלא פרע, דא"כ אמאי גובה מחצה ותו לא, כוליה נמי ליגבי. אלא על כרחיך בגדולים עסיקינן ובדלא (אתי) אתברר דלא פרע, דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין החזרתים לך הוה מהימן בשבועה, והשתא דמית אבוהון טענינן להו ליתמי מאי דיכול אבוהון למטען, ואע"ג דאבוהון לא הוה מהימן בלא שבועה.
ומסתברא דאפי' שבועת היורשין דשלא פקדנו אבא לא בעו, דכי רמו רבנן האי שבועה איתמי היכא דאתו לאפוקי ממונא מאיניש אחרינא כגון שבועת היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא שלא אמר לנו אבא כו', אבל גבי יתמי דנתבע לא חייבו רבנן שבועת היורשין כלל. ואע"ג דתקון רבנן שבועת היסת, לא מיחייבי לאשתבועי שבועת היסת שלא פקדנו אבא בשעת מיתה, דהא איהו לא קא טעין טענת בריא דפקדינהו אבוהון, דאע"ג דטעין טענת בריא דלא פרעיה הא לא יכול למטען טענת בריא דפקדינהו דלא פרעיה אי נמי דלא נאנסו, הילכך ליכא עליהו אלא חרם סתם דלא ידעי ודלא פקדינהו אבוהון בשעת מיתה ומפטרי.
ושמעינן מהאי שיקלא וטיריא דשטר כיס היוצא על היתומים, כי אמרינן נשבע וגובה מחצה היכא דאיכא למיחש לפירעון, אבל היכא דליכא למיחש לפירעון לא חיישינן דילמא איתניס לא בחיי מקבל ולא בתר הכין. תדע דהא כ"ע מודו דהמפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל נאנסו נאמן ובשבועה כדמיברר לעיל מבעייא דרב עמרם וממאי דפשיט ליה רב חסדא, וסוגיא דפרק כל הנשבעין (שבועות מה,ב) נמי הכי אזיל, דאפי' למאן דס"ל התם דהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר מודי דאי א"ל נאנסו מהימן, וקא מוקים לה לשבועת השומרין בדאפקיד גביה בשטר. ואלו גבי שטר כיס היוצא על היתומים, בין למאי ס"ד מעיקרא לאוקומי פלוגתא דתנאי דשטרך בידי מאי בעי בין למאי דאסיקנא לבסוף לא אשכחן מאן דפטר להו ליתמי מטעמא דאונסין כלל, דאם כן למאי דס"ד מעיקרא לאוקומי פלוגתא דתנאי בטענת שטריך בידי מאי בעי, נהי דלפירעון לא חיישינן דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין נאנסו הוה מהימן, ואם כן מ"ט דמאן דאמר גובה כלו. ועוד למאי ס"ד נמי לאוקומי טעמא דמאן דאמר גובה מחצה דלא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי, ממאי, דילמא דכ"ע מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי, ואי נמי הוה טעין אבוהון פרעתי לא הוה מהימן, ושאני יתמי דכיון דאילו טעין אבוהון נאנסו לא הוה מהימן ולא מיחייב אלא מחצה, לדידהו נמי טענינן להו. ועוד למאי דאסיקנא לבסוף מ"ש דנקט אם איתא דפרעיה מימר הוה אמר, לישמועינן נמי גבי אונסין. אלא משום דמאן דפטר להו ליתמי לא פטר ליה אלא מטעמא דפירעון, דאלו לאונסין ליכא מאן דחייש אלא היכא דאמר אבוהון מחיים דאיתניס, אי נמי דנפק עליהו קלא כדברירנא לעיל.
וכ"ת מ"ש גבי טענת פרעון דפליגי ומ"ש גבי טענת אונסין דלא פליגי. דגבי פירעון כיון דלית ליה צערא, דאדרבה ניחא ליה דפרקיה לטעוניה מיניה, ואפי' בזמן שמצר עכשיו שמת הוא לאחר זמן ליכא מידי דדחיק ליה למימר מיד וזימנין דדחי נפשיה למחר וליומא אחרא, ואיפשר דאדהכי והכי אניס ליה מלאך המות ולא אמר. אבל אונסין דאית ליה פסידא דמיחייב לשלומי וצעריה דחיק ליה למימר, אם איתא דאיתניס מימר הוה אמר והוה נפקי עליה קלא, והאי מדלא אתברר דאמר ולא נפיק עליה קלא מוכחא מילתא דלא אתניס גביה מידי, ומהאי טעמא מודו כולהו גבי אונסין דלא טענינן, וגבי פירעון פליגי.
מיהו מסתברא דהנ"מ בפלגא פיקדון דעיסקא, אבל בשטר פיקדון דעלמא, טענת אונסין נמי כטענת פירעון דמי, ואפילו היכא דליכא למטען להו טענת פירעון טענינן ליה טענת אונסין כטענת פרעון. טעמא מאי, דכיון דליכא מידי דדחיק ליה למימר משהי נפשיה כמה יומי ולא אמר עד דאנסיה מלאך המות ולא אמר, פיקדון דעלמא נמי כיון דלית ליה צערא באונסו דהא משתבע ומיפטר כפירעון דמי, ואפילו היכא דליכא למטען להו טענת פירעון טענינן להו טענת אונסין.
כללא דמילתא, כיון דסוגיין בכוליה תלמודין דטענינן להו ליתמי כל מידי דהוה יכול אבוהון למטען, ולא אשכחן דוכתא דלא טענינן אלא גבי שטר כיס לענין טענת אונסין, ליכא למגמר מיניה לדינא אחרינא אפי' דדמי, אלא היכא דליכא שטר לפלוגי ביניהו דליכא מידי למיפרך.
וכ"ת מכל מקום גבי שטר קשיא, נהי דהאי טעמא דמימר הוה אמר שייך גבי חששא דאונסין היכא דאתניס פיקדון או עיסקא מקמי מרעיה דאבוהון, אלא ליחוש דילמא איתניס בתר מרעיה ולא ידע ביה, אי נמי דאיתניס לאחר מיתתו. הא נמי לא קשיא, דלא טענינן להו ליתמי אלא מידי דיכול אבוהון למטען, והני חששי כיון דלא ידע בהון אבוהון מחיים לאו מידי דהוה יכול אבוהון למטען נינהו. ואע"ג דבין הכי ובין הכי נשבע וגובה מחצה משום חששא דפירעון, נפקא מינה דאי אתברר דלא פרע כגון דמית בגו זימניה וכיוצא בו אי נמי דאודי מגו מרעיה דלא פרעיה, לא חיישינן לאונסין דמעיקרא ולאו לאונסין לבתר דאודי. וסוגיא דשמעתא נמי דיקא, מדקאמרינן לטעמא דמאן דאמר נשבע וגובה מחצה אימור מלאך המות הוא דאנסיה ולא אמר, דש"מ דאי אודי דלא פרעיה ולא אמר דאתניס לא חיישינן לאונסין כלל וגבי כוליה בלא שבועה. וה"ה היכא דמית בגו זימניה, אי נמי היכא דהימניה למלוה, כל אימת דאמר דלא פרעיה, דכה"ג ודאי לא מהני ליה ללוה מיגו להימוניה דפרע, וכיון דאיהו לא מהימן ליתמי נמי לא טענינן, ולאונסין לא חיישינן כדברירנא לעיל.
וה"מ בשטר כיס היוצא על היתומים, אבל שטר הפקדון היוצא על היתומים אפילו היכא דהימניה למפקיד, כל אימת דלא פרעיה חיישינן לאונסין. דכיון דאי הוה אבוהון קיים והוה אמר נאנסו הוה מהימן, השתא נמי טענינן להו ליתמי, לא שנא אמר אבוהון ול"ש לא אמר, כדברירנא טעמא לעיל.
וש"מ דהמפקיד אצל חברו בשטר וא"ל החזרתיו לך מהימן, ובשבועה, ולא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי, דהא רב חסדא ורב הונא בר אבין הכין סבירא להו. וסוגיא דגמרא נמי קא מסיק בה, לא כ"ע לא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי. ועוד דסוגיא דגמרא בפ' כל הנשבעין שבתורה (שבועות מה,ב) גבי שכיר הכי אזלא. וכ"ש היכא דטעין נאנסו דמהימן בשבועה, דכיון דלא שייך למימר ליה שטרך בידי מאי בעי לדברי הכל מהימן בשבועה. ואגב ארחיך ש"מ דמאן דכתב שטר עיסקא אחבריה ולא אתני בהדיה דבר קצוב, (ו)לא באגר ולא בהפסד, אי הוי ביה פסידא דינא הוא דלא פסיד מלוה טפי מפלגא, דמסתמא לפלגא מלוה קא נחית כתקנתא דרבנן. דהא הכא בשטר כיס סתמא עסיקינן וקי"ל דנשבע וגובה מחצה. ומנא תימרא דבסתמא עסיקינן, מדאצטריכינן סברוה לכ"ע אית להו דנהרדעי דאמרי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פיקדון, וש"מ דלא מיתוקם מימרא דמאן דאמר גובה מחצה אלא אליבא דנהרדעי, ואי בדאתני בהדיה באגר או בהפסד דבר קצוב למה לי דנהרדעי, כי ליתא דנהרדעי נמי היכא דאתני אתני, דקי"ל בדבר שבממון תנאו קיים. אלא לאו ש"מ בסתמא עסקינן. וכיון דאי הוה אבוהון קיים וטען פרעתי משתבע ומשלים פלגא מטעמא דמגו כי מית נמי טענינן להו ליתמי מאי דיכול אבוהן למטען כדפרישנא:
עח. ושמעינן נמי דמאן דאמר ליה לחבריה מנה לי ביד אביך והלה אומר איני יודע, ועד אחד מעידו שיש לו ומית הלוה בתוך זמנו, ואע"ג דאי הוה קיים הוה מחייב שבועה דאורייתא אפומא דחד סהדא, כיון דמית לא אמרי' הוה ליה בריה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, דהא הכא דאי הוה אבוהון דיתמי קיים לא הוה מיפטר אלא בשבועה דאורייתא, וכיון דמית מקמי דלהוי מחויב שבועה וא"י לישבע פקעיה פקעא שבועה ופקע ממונא. ותניא נמי בפרק כל הנשבעין (שבועות מז,א) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין, ואוקימנא התם כגון דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל אידך חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, דאע"ג דאבוה כה"ג חייב דהוה ליה מחוייב שבועה וא"י להישבע, אצטריך קרא למפטר יורשין. וה"ה לכל המחויב שבועה וא"י להשבע, דאי מיית מקמי דלתברר דהוה מחויב שבועה וא"י להשבע, דאכתי לא טעין טענתא דלא הוה יכיל לאשתבועי עילויה, פקעא שבועה ופקע ממונא:
י. וצריך ליקח לו דרך דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך מכרן לאחר רבי עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך.
היכא קאי, אסיפא קאי, דקתני בין כך ובין כך לא מכר לא את מחיצת הקנים שהיא בית רובע ולא את הבור ולא את הגת ולא את השובך, דשייר להו מוכר זכותא בקרקע, ועלה קתני צריך ליקח לו דרך כדבעינן למימר קמן. אבל שומרה שאינה עשויה בטיט אע"ג דלא מזדבנא, כיון דלית ליה זכותא בקרקע כלל לא שייך בה למתנא צריך ליקח לו דרך, דכיון דלמעקר קימא דרך למה לה. אי למיעל ולמיעקרא, על כרחיה דלוקח אית [ליה] למיעל ולמיעקרה, מידי דהוה אנחיל של דבורים דקתני התם ומהלך בתוך שדהו ונוטל את נחילו. אלא כי קתני צריך ליקח לו דרך אהנך דלאו למעקר קימי קתני. ורבי עקיבא ורבנן לטעמיהו, רבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר ושייר דרך לנפשיה, ורבי עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר ולא שייר כלום בדבר המכור. וקימא לן כרבי עקיבא.
ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך, דכיון דלא צריך וקאמר, לשיורי דרך קא מיכוין. והוא הדין נמי לגבי חרוב המורכב וסדן השקמה, דקימא לן דמסתמא שיירינהו, מיהו לית להו קרקע הצריך להן, אי שיירינהו בפירוש אית להו דרך, אבל קרקע לית להו. דאית להו דרך, דכיון דלא צריך לשיורינהו בפירוש וקאמר, לשיורי להו דרך קא מכוין. וכיון דצריך האי לישנא יתירא לשיור דרך תו לא מהני לשיורי להו קרקע הצריך להן, ולית להו אלא שעבודא בעלמא בקרקע לקיומינהו התם. ואיפכא ליכא למימר, חדא דיד בעל השטר על התחתונה, ועוד דלא שביק איניש דרך דמתהני ליה מיניה לחרוב ושקמה דידיה בלא קרקע ומשייר קרקע דלא מתהני ליה מיניה בלא דרך. וסופא נמי גבי מכרן לאחר קימא לן כר' עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר. לפיכך אם מכר את מחיצת הקנים שהיא בית רובע לאחר או את החרוב או את השקמה או את הבור או את הגת או את השובך ושייר שאר השדה לפניו אין הלוקח צריך ליקח לו דרך דמוכר בעין יפה מוכר. ומסתברא דהני מילי היכא דאמר ליה בור שיש לי בשדה פלונית אני מוכר לך ולא שייריה לקרקע בפירוש, דאי אמר ליה חוץ מן הקרקע אי נמי חוץ מן השדה צריך הלוקח ליקח לו דרך, דכיון דלא צריך וקאמר, לאפקועי דרך מיניה דלוקח קא מיכוון, כי טעמיה דרבי עקיבא לעיל:
יא. בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נתן את כולן והאחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן והמחזיק בנכסי הגר החזיק בשדה החזיק בכולן והמקדיש את השדה הקדיש את כולן רבי שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה. הא דקתני רישא אבל בנותן מתנה נותן את כולן והוא הדין גבי האחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר ואין צריך לומר במקדיש, אם תימצא לומר (דמתני') [דאהני] דתנן בסופא דהאי מתניתין קאי כגון בור וגת ושובך ומאי דדמי להו, דאלו אכוליה פירקין ליכא למימר משום סירכא דמטלטלין דאיירי בהו תנא גבי בית וחצר ומרחץ ובית הבד ועיר ושדה כגון תבואה תלושה מן הקרקע דליכא למימר גבי נותן מתנה דמקנו בסתמא בהדי ארעא, על כרחיך כיון דקני הני בסופא דהאי מתניתין קני נמי שאר הנך מקרקעי דלא חשיבי לשיורינהו טפי מהני. ואם תמצא לומר דאכוליה פירקין קאי במקרקעי קמיירי במטלטלי לא קמיירי. לבד מנכסי הגר, דכיון אחזיק בשדה בעידנא דקיימי הנך מטלטלי בגוה קניא ליה שהרי עומד בצד שדהו.
(וכיון) [ובין] דמוקמת ליה אכוליה פירקין במקרקעי, ובין דמוקמת לה אסופא דהאי מתניתין ומאי דדמי לה, שמעינן מינה דהני כולהו תשמישי דקימי בתוך הדבר המכור דתנן במתניתין גבי מכר דאינן מכורין, בנותן מתנה מסתמא נמי נתן את כולם. ואע"ג דלא כתב ליה עומקא ורומא, ואע"ג דלא אמר ליה נמי הן וכל מה שבתוכן. דכולהו לא עדיפי לגבי בית טפי מבור וגת ושובך לגבי שדה. ואע"ג דלא מהני בהו לישנא דהיא וכל מה שבתוכה גבי מכר קאמרינן גבי מתנה דאפי' מסתמא נתן את כולם, דומיא דמחזיק בנכסי הגר. ותו מדקאמרינן טעמא בגמרא זה היה לו לפרש וזה לא היה לו לפרש, ש"מ דכל היכא דלא היה לו לפרש אע"פ שלא פירש קנה. תדע דהא קא מייתינן בגמרא מיהא מתני' ראיה לגבי בית בתרי דוכתי בפירקין (לעיל בבא בתרא סה,א), דשמע מינה דדינא דבית ודינא דשדה גבי נותן מתנה חד טעמא נינהו.
ולא תימא הני מילי בדבר שהוא עומד בתוך הדבר המכור ותשמישו לתוכו דומיא דבור וגת ושובך גבי שדה, אלא אפילו בדבר שאינו עומד בתוך הדבר המכור אלא לפנים ממנו, היכא דהוי תשמישו לתוכו כגון יציע וחדר לגבי בית, גבי מתנה וכיוצא בה מיקני בסתמא. דכי היכי דבור ודות לגבי בית לאו חדא תשמישתא נינהו אלא הא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד, כדאמרינן בהדיא בריש פירקין (לעיל בבא בתרא סא,א), בור וגת ושובך לגבי שדה נמי לאו חדא תשמישתא נינהו אלא הא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד. וכי היכי דגבי שדה בנותן מתנה נתן את כולם גבי בית נמי נתן את כולם. וכיון דנתן את הבור ואת הדות כ"ש חדר ויציע אע"ג דלא קימי בגויה דביתא. תדע דכל מידי דחדא תשמישתא הוא אע"ג דלא קאי בתוך הבית המכור הוי טפל לאזדבוני מסתמא אגב ביתא טפי ממידי דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד ואע"ג דקאי בגויה. דהא בור ודות דאע"ג דלא הוו ד"א לא מזדבני בהדי בית ואע"ג דקימי בגויה מטעמא דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד הוא, ואלו חדר ויציע כי לא הוו ד"א כיון דחדא תשמישתא נינהו אע"ג דלא קימי בגויה מזדבני בסתמא אגב ביתא. וכיון דגבי בור ודות דאע"ג דלגבי בית ושדה לאו חדא תשמישתא נינהו מיקנו במתנה בסתמא אגב בית ואגב שדה, כל שכן חדר ויציע דלגבי בית חדא תשמישתא נינהו דמיקנו במתנה בסתמא אגב בית. וה"ה בגג ועלייה דקימין באוירא דביתא דומיא דבור ודות, אלא דבור ודות בעומקיה וגג ועלייה ברומיה. וכל שכן עומקא ורומא גרידא דטפל לבית טפי מבור ודות ומחילות. ודוקא בדבר שתשמישו לפנים, אבל אם היה תשמישו לחוץ מסתמא אינו נתון, דלאו מכלל הדבר הנתון הוא.
ואפי' בדבר שתשמישו לפנים נמי דוקא בדבר שהוא טפל לדבר הנתון, כגון היציע והחדר והגג והבור והדות שבבית שהן טפלין לבית, והמרחץ ובית הבד שבתוך החצר דטפלין לגבי חצר, דלא עדיפי מבור וגת ושובך שבשדה, דאע"ג דלא מהני בהו לישנא דהיא וכל מה שבתוכה גבי זביני אפי"ה מיקנו במתנה בסתמא. אבל בדבר שאינו טפל לדבר המכור, כגון שתי חצרות זו לפנים מזו וכן שני בתים זה לפנים מזה, אע"ג דתרוייהו חדא תשמישתא נינהו, כיון דאין אחד מהן טפל לחבירו, אם נתן את האחד לא נתן את השני, דחד בית יהיב ליה תרי בתי לא יהיב ליה, חדא חצר יהיב ליה שתי חצרות לא יהיב ליה. ואין צריך לומר מרחץ ובית הבד שלפנים מן החצר דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד. תדע דהא בהדיא קתני בהאי מתני' דהנותן מתנה והמחזיק בנכסי הגר בהאי ענינא דתרוייהו חד דינא אית להו, וכי היכי דסבירא לן גבי המחזיק בנכסי הגר לענין שני בתים זה לפנים מזה שאם החזיק באחד מהן לקנותו ואת חברו אותו קנה חבירו לא קנה, כדאיתא בהדיא בפרק חזקת (לעיל בבא בתרא נג,ב), גבי נותן מתנה נמי היכא דיהיב ליה חד מינייהו אותו קנה חברו לא קנה דהא תרוייהו חד טעמא נינהו. ומ"ש ממכר דקי"ל (לעיל בבא בתרא סז,ב) מכר לו חולסית ומצולה החזיק בחולסית קנה מצולה, שאני התם דזבין ליה תרויהו בהדיא, וכי אצטריך לאשמועינן דחזקה דחדא מהניא לאידך, וה"ה נמי גבי מתנה כה"ג קני.
וכ"ת תינח נותן מתנה דבעין יפה נותן ומשום דלא היה לו לפרש, אלא האחין שחלקו הא קי"ל דכלקוחות דמו, ואם כן כל היכא דגבי לוקח לא קני גבי האחין שחלקו נמי לא ליקנו. ועוד דהא טעמא גבי מכר משום דהיה לו לפרש הוא, וגבי אחין שחלקו נמי היה להן לפרש. ועוד דמחזיק בנכסי הגר דליכא מאן דמקני ליה כלל מאי איכא למימר. ומסתברא דהיינו טעמא גבי אחין שחלקו, דכי אמרינן דשיוריה שייר הני מילי גבי מכר דאיכא למימר דאע"ג דזבין בית לא זבין חדר ולא יציע וכיוצא בהן, דהא לא רמיא עליה לזבוני ליה כוליה ממוניה. אבל האחין שחלקו, דמעיקרא מקמי חלוקה הוה ליה לכל חד מינייהו זכותא בכל פורתא ופורתא מהאי ממונא, וכי קא פלגי לאסתלוקי מהדדי קא מיכונו, דלא תהוי ליה לחד מינייהו זכותא בחולקיה דחבריה, על כרחיך כל חד מינייהו לא שייר זכותא לנפשיה בחולקא דחבריה. וכן אתה אומר בשותפין שחלקו, תרוייהו חד טעמא נינהו. והמחזיק בנכסי הגר, אע"ג דליכא דמקני ליה מידי, מהאי טעמא גופיה דליכא דמקני ליה מידי הוא דקני כוליה, דכי אמרינן דלא קני גבי מכר דדעת אחרת מקנה אותן ואיכא למימר שיורי שייר, דהא בדעתיה דמוכר תליא מילתא, אבל מחזיק בנכסי הגר דמהפקירא קא זכי בדעתיה דידיה תליא מילתא, ואנן סהדי דאיהו למקנא כוליה קא מיכוון, הילכך כל מידי דהוי טפל לגבי חבריה קני כדאמרן.
וטעמא דר' שמעון דאמר המקדיש את השדה לא הקדיש מכל אלו שאינן מכורין בכלל המכר אלא חרוב המורכב וסדן השקמה, הואיל ויונקין משדה הקדש, וכיון שהקדיש את השדה אי אפשר לומר ששייר את החרוב ואת השקמה, דאיסורא לא משייר לנפשיה. ואפילו היכא דטעין דלא שיירינהו אלא על מנת לעקרן, דאדהכי והכי קא מתהני משדה הקדש, ואם איתא דשיירינהו מעיקרא עקר להו מקמי דלקדשה לשדה. אבל בור וגת ושובך [ד]לא ינקי משדה הקדש אינן מוקדשין. וה"ה גבי מחיצת הקנים דליכא למיחש דילמא ינקי משדה הקדש, דכיון דאית להו קרקע מדנפשיהו קא ינקי, ואמטול הכי אינן מוקדשין לטעמיה דר' שמעון. ומסקנא לקמן (בבא בתרא עב,ב) דרבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, ולא הקדיש את כולן, ואפילו חרוב ושקמה לא הקדיש, דכיון דבעין רעה מקדיש שיורי שייר להו ארעא וכי קא ינקי [מדנפשייהו קא ינקי], אלא לדידכו דאמריתו דמקדיש בעין יפה מקדיש אודו לי מיהת דלא מקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה הואיל ויונקין משדה הקדש, דכיון דלא משייר ארעא אשתכח דקא ינקי משדה הקדש ולא משייר להו לנפשיה, אבל הנך דלא ינקי שיורי שייר, דנהי דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר ארעא לעיולי בהקדש מידי אחרינא לא. ואמרי ליה רבנן לא שנא הני ולא שנא הני כיון דטפלין נינהו לגבי שדה והקדיש את השדה הקדיש את כולן.וקי"ל כרבנן, דהא אוקימנא לדר' שמעון דלא כר' עקיבא ולא כרבנן כדבעינן למימר קמן:
עט. והא דתנן בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולם מאי שנא מכר ומאי שנא מתנה פירש בן נקוסא לפני ר' זה היה לו לפרש וזה לא היה לו לפרש. לוקח כיון דיהיב דמי לא מיכסיף למימר ליה למוכר דלכתוב ליה כל הני בשטר זביני בפירוש, ומדלא פריש ליה ש"מ לא זבין ליה טפי ממאי דכתב בשטרא. ואילו מקבל מתנה לא היה לו לפרש, דכיון דלא יהיב דמי כסיפא ליה מילתא למימר ליה לנותן ולא מידי, הילכך מסתמא נמי אמרינן דכוליה יהיב ליה, דנותן בעין יפה נותן, והא דלא פריש ליה מקבל מתנה לנותן לפרושי ליה בשטר מתנה כל מאי דיהיב ליה, מחמת כיסופא הוא דלא אמר ליה הכי:
פ. ההוא דאמר ליה הבו ליה לפלניא ביתא דמחזיק מאה גולפי אשתכח דהוה מחזיק מאה ועשרים אמר רב אשי קני כוליה מי לא תנן בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולם אלמא מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב הכא נמי מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב. והאי ביתא הוא דאיכוון למיהב ליה בין דמחזיק מאה גולפי בין דמחזיק טפי מן הכין, והאי דקאמר דמחזיק מאה גולפי משום דקסבר דלא הוה מחזיק טפי, ואי נמי הוה ידע דמחזיק טפי הוה יהיב ליה. ושמעינן מינה דאפילו במידי דלא משמע בכלל זביני כגון חדר ויציע וגג וכיוצא בהן דרשותא אחריתי נינהו קני להו מקבל מתנה לכלהו, דהשתא היכא דאמר דמחזיק מאה גולפי ואשתכח דמחזיק מאה ועשרין קני כוליה, היכא דאמר ביתא סתמא מיבעיא. ועוד דגרסינן בריש פרקין (לעיל בבא בתרא סה,א) גבי שני בתים זה לפנים מזה שניהם במכר שניהם במתנה אין להן דרך זה על זה, ואילו חיצון במכר ופנימי במתנה קאמרינן דיש לו לפנימי דרך על החיצון דמאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב ואפי' דרך נמי אקני ליה, אע"ג דמידי דקאי חוץ לדבר הנתון הוא הרי נתון הוא:
