לְדִידִי חָזִי לִי אוּרְזִילָא בַּר־יוֹמֵיהּ דַּהֲוָה כְּהַר־תָּבוֹר. נראה לי בס"ד אוּרְזִילָא רמז ליום כפור בַּר־יוֹמֵיהּ שהוא יום אחד בשנה יום אדיר בשנה דַּהֲוָה כְּהַר־תָּבוֹר זו הבינה הנקראת הר תבור ואותו היום מאיר באור השכינה והר תבור שהוא אור הבינה כַּמָּה הֲוֵי הארתו ביום זה? ופירש אַרְבַּע פַּרְסֵי רמז לארבע ספירות נהי"ם [נצח הוד יסוד מלכות] של בינה שהם סוד מ' של מֶלֶךְ המאירים במלכות ביום זה. ולגרסת אַרְבָּעִין גם כן יבא נכון כי כל ספירה מן נהי"ם [נצח הוד יסוד מלכות] כלולה מעשר והם ארבעים וכי משכא דצואריה תלתא פרסי שהם שלשה ספירות חג"ת [חסד גבורה תפארת] שרומזים באות ל' של מֶלֶךְ והם מתחילים מן הכתף שהוא תחת הצואר וּבֵי מַרְבַּעְתָּא דְּרֵישֵׁיהּ פַּרְסָא וּפַלְגָא רמז לשני ספירות חכמה ובינה הרמוזים באות ך' של מֶלֶךְ וקראם פַּרְסָא וּפַלְגָא כי הם אותיות י־ה שהם מספר עשרה ומחצה.
ואמר עוד במעלת אותו היום שהוא יום כיפור הרמוז באורזילא רָמָא כּוּפְתָּא וְסַכְרֵיהּ לְיַרְדְּנָא פירוש כחו של יום זה השליך העונות שהם כופתא כמו שנאמר (ישעיהו ד, ד) רָחַץ אֲדֹנָ־י אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן, השליכם מעל ישראל והטיל אותם על שר עשו כמו שנאמר (ויקרא טז, כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם, 'וְסַכְרֵיהּ לְיַרְדְּנָא' שסתם אותו היום פיו של שטן וקראו יַרְדְּנָא חלק תיבה זו לשתים וקרי בה 'ירד נא'.
אַקְרוּקְתָּא דַּהֲוָה כִּי אַקְרָא דְּהַגְרוּנְיָא. נראה לי בס"ד הצפרדע הוא יסוד דקליפה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הפסוקים בדרוש עשר מכות בפרשת וארא עיין שם) וְהַגְרוּנְיָא חלק התיבה לשתים וקרי בה הגרון י"א והיינו שיש י"א קליפות כנגד י"א אַלּוּפֵי עֵשָׂו (בראשית לו, מ) וי"א אֲרוּרִים (דברים כז, טו) ובגרון שלהם ימצא התוקף שלהם ביותר כנודע. ואמר כַּמָּה הַוֵי פרטות כחות הדינין שִׁיתִּין בַּתֵּי דנחלקים לששים כנגד מה שאמר הכתוב שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ (שיר השירים ג, ז) וְאָתָא תַּנִּינָא שורש נחש הקדמוני וּבָּלְעָהּ.
וְאָתָא פּוּשְׁקַנְצָא הוא עורב נקבה שהיא חוה הראשונה שהיא מתוקף הדינין והסיגים שנתנה לאדם הראשון אחר שחטא כדי שיזריע בה נגעי בני אדם וכמו שאמר בספר הלקוטים פרשת בראשית שנתן הקדוש ברוך הוא חוה ראשונה לאדם כאשר חטא כדי שיזריע בה נגעי בני אדם ואלו לא היתה חוה ראשונה היה מזריע בארץ והיה העולם חרב ומתמוטט אשר היו מטשטשי עלמא אותם השדים שהיו יוצאין מההזרעה שלו ועם כל זה הוצרך מאה ושלשים שנה לישב במי גיחון כדי לעשות טבילה וכו' עד כאן לשונו עיין שם.
וזהו שאמר אתא עורב נקבה היא חוה הראשונה וּבַלְעָהּ לְתַנִּינָא אותו כח הנחש שהיה בלוע בו אותם כחות הדינין הקשים והסיגים שביסוד דקליפה וּסָלִיק זה עורב הנקבה שהיא חוה הראשונה וְיָתִיב בְּאִילָנָא הוא אדם הראשון ששכב עמה והזריע בה נגעי בני אדם שהם השדים הנמצאים בעולם.
ואמר תָּא חָזִי כַּמָּה נָפִישׁ חֵילֵיהּ דְּאִילָנָא הוא אדם הראשון פירוש מכאן תבין ותראה כמה כח קדושה היה באדם הראשון ששכב עם חוה זו שכל כך כוחות רעים וסיגים קשים היה בלוע בה ולא נטמע בה ולא נמשך אחריה ולא היו הקליפות יכולים להתאחז בו אלא סוף פורש ממנה וקידש וטיהר עצמו.
וְאָמַר רַב פָּפָּא: אִי לָאו דַּהֲוָאִי הָתָם לָא הֵמְנִי פירוש דרב פפא בר שמואל היה יושב עם החכמים החסידים שהיו דורשים בדרוש זה של אדם הראשון איך היה קודם שחטא וכמה קדושה היה כלול בו ואיך נעשה בו אחר שחטא ואיך היה ענין דיבוקו בחוה הראשונה ואיך אחר כך פירש ממנה ועשה תיקון וטהרה לעצמו בטבילה במי גיחון מאה ושלשים שנה בסיגופים ותעניות וכיוצא, ולכן אמר אם לא הייתי יושב באותו מעמד של דרושי אדם הראשון ושמעתי ענין אדם הראשון בפרטות לא הייתי מאמין שיהיה לאדם הראשון דיבוק בחוה הראשונה ויהיה אפשר לו לפרוש ממנה ולחזור לקדושתו ולטהרתו.
זִימְנָא חֲדָא הֲוָה [קָא] אַזְלִינָא בִּסְפִינְתָּא. נראה לי בס"ד שהיה הולך ומתעסק בלימוד הסוד שהוא חשוב ומשובח וּסְפִינְתָּא לשון חשיבות כמו מאן ספין ומאן רקיע וכמו שפירש בערוך. וַחֲזִינָא בראיה שכלית מתוך עסקי הסודות שהייתי עוסק בהם הַהוּא כַּוְרָא זה אדם הראשון כי בני אדם נמשלו לדגים כנזכר בקהלת (קהלת ט, יב) ולכן מכנה לאדם הראשון בשם כוורא שהוא דג גדול דְּיַתְבָא לֵיהּ אָכְלָא־טִינָא בְּאוּסֵייהּ פירוש הנחש הוא אכיל טינא דכתיב וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ (בראשית ג, יד) ויתיב כחו של נחש בְּאוּסֵייהּ פירוש בחיותו כי החיות תתייחס לאפיו דכתיב נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו (בראשית ז, כב) ואמרו בגמרא חיותא לכולי עלמא סבירא ליה באפיה הוא.
וְאַדְחוּהִי מַיָּא וְשַׁדְיוּהָ לְגוּדָא רצונו לומר מַיִם הַזֵּדוֹנִים שהם כוחות הרע של הנחש הנקראים מים הזדונים דעליהם נאמר אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם (תהלים סט, טז) וכן אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם (תהלים סט, טו) דחו את אדם הראשון וְשַׁדְיוּהָ לְגוּדָא דכתיב וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים (בראשית ג, כד) והמים הזדונים שהם כוחות של נחש הם היו הסיבה בזה.
ואמר עוד וְחָרוּב מִינֵיהּ שִׁיתִּין מְחוֹזֵי וכו' כי אחר החטא נתחלקו אותם הנשמות שהיו באדם הראשון לשלשה יש מהם שנפלו לתוך הקליפות וכנגד אלו אמר חָרוּב מִינֵיהּ שִׁיתִּין מְחוֹזֵי ויש מהם שנשארו בו וכנגד אלו אמר וְאָכְלוּ מִינֵיהּ שִׁיתִּין מְחוֹזֵי ויש מהם שהלכו ממנו ונתנו לקין והבל וכנגד אלו אמר וּמָלְחוּ מִינֵיהּ שִׁיתִּין מְחוֹזֵי כי הלכו למקום אחר ונקיט בכולה מספר שִׁיתִּין כי הנשמות כל בחינה מהם נחלקת לששים רבוא ואמר וּמַלְּאוּ מֵחַד גַּלְגְּלָא דְּעֵינֵיהּ רמז למשה רבינו ע"ה שהיה מובחר הנשמות שהיה באדם הראשון בעינים שהם המובחר שבגוף תְּלַת מְאָה גַּרְבֵּי מִשְׁחָא רמז לאות שי"ן שבשמו שהיא מכרעת בשמו ומטה כלפי חסד כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל הטעם שנקרא 'משה' ולא 'מה־ש' ככתוב בשמות ע"ב כי הוא נוטה לחסד שהוא סוד חכמה הנקרא שמן כנודע והשמן הוא המאיר והחסד נקרא אור.
ומה שאמר וְכִי הַדְרָן לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא יובן בס"ד על פי מה שאמר רבינו ז"ל בספר הלקוטים בפסוק וַיִּתְעַבֵּר הֳ' בִּי לְמַעַנְכֶם (דברים ג, כו) כי ערב רב היו מבחינת משה רבינו ע"ה ויצאו בלא זמנם ולכך לא נתקנו וחטאו ולכן נפטר משה רבינו ע"ה כדי לעלות למעלה להתעבר בבינה י"ב חודש ולבא בכל דור ודור לתקנם ולכן אין דור שאין בו משה (בראשית רבה נו, ז) וזהו וַיִּתְעַבֵּר הֳ' 'בִּי' פירוש י"ב רמז לי"ב חודש שהוצרך להתעבר בבינה בעבור תיקון שלהם וזהו בעבורכם וראשי תיבות וַיִּתְעַבֵּר יְיָ בִּי לְמַעַנְכֶם 'יובל' שהוא בינה הנקראת יובל וכשנולד בפעם ראשונה לא הוצרך להתעבר אלא רק שבעה חדשים כי לא היה צריך כל כך בירור אך אחר כך הוצרך בעיבור י"ב חודש לתקן בביאתו שכל דור ודור עד כאן עיין שם.
וזהו שאמר וְכִי הַדְרָן לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא חֲזִינָן דַּהֲוָה קָא מְנַסְרִי מִגַּרְמֵיהּ מְטַלַּלְתָּא וְיַתְבֵי לְמִבְנִינָהּ הַנָּךְ מְחוֹזֵי פירוש אחר עיבור של י"ב חודש שהיה למשה רבינו ע"ה שהוא השי"ן הנזכר היו בכל דור ודור לוקחים מן השמים כח מזכותו ועצמותו להגין על הדור כמו מטללתא וחוזרים לבנות אותם מחוזי שרמזנו בהם על הנשמות שבאדם הראשון שנחרבו ונפלו לקליפות כי כוחו המצוי בכל דור מסייע לדבר זה.
זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָאַזְלִינָן בִּסְפִינְתָּא. פירוש הולכים בלימוד הסוד הנסתר כדפרשנו לעיל, וַחֲזִינָן הַהוּא כַּוְרָא זה היצר הרע הנמשך מן פלוני ואיתא בתיקונים על פסוק וַיְמַן הֳ' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה (יונה ב, א) 'דג' דא פלוני עיין שם, דְּיַתְבָא חַלְתָּא אַגַּבֵּיה 'חַלְתָּא' זה החומר המכונה בשם חול, סַבְרִינָן יַבָּשְׁתָּא הִיא החומר דומה למים שבנהר שנעשים שלג בחורף בא אדם טפש חשב שזו קרקע ויבשה ובנה עליה בית גדול וכשיצא החורף נמוח השלג וחזר למים וטבע היא והבית אשר בנה במים כן האדם חושב קניין החומר של עולם הזה הוא דבר המתקיים וטורח ובונה עליו בניינים וסוף בהבל ילך ואבדו בנייניו וקנייניו וירדו לטמיון בר מינן! וזהו שאמר סַבְרִינָן החול שהוא החומר וקניין עולם הזה יַבָּשְׁתָּא כלומר דבר קיים בקרקע ויבשה שהבנין הנבנה עליה הוא קיים לכן סַלְקִינָן וְאַפִינָן וּבַשְׁלִינָן אַגַבֵּיהּ שעשינו כמה בניינים והמצאות בחומר וקנין עולם הזה.
וְכַד חַם גַּבֵּיהּ פירוש כאשר עסקנו בתורה הנקראת אש שהיא סותרת עצות היצר הרע ובנייניו וענייניו ומורה לאדם דרך הטובה ומודעת לו הדרך הישר והנכון ושיעזוב הבלי עולם הזה נהפך היצר מרע לטוב כמו שאמרו (קידושין ל:) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין וכן אמרו רבותינו ז"ל (תלמוד ירושלמי ברכות ט, ה) כִּי מָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ (נחמיה ט, ח) לִבּוֹ לא נאמר אלא לְבָבוֹ את יצר הרע עשהו יצר הטוב שנהפך מרע לטוב.
ואף על גב דנעשה בכח התורה הנה העזר בא לנו מכח היראה שאם לא היה לנו יראת ה' עם עסק תורה היו טובעים במים הזדונים ולזה אמר אִי לָאו דַּהֲוָה מְקָרְבָא סְפִינְתָּא הרומזת לאור השכינה שממנה נמשכת היראת שמים לנו הֲוָה טַבְעִינָן.
זִימְנָא חֲדָא הֲוָה אַזְלִינָן בִּסְפִינְתָּא, וְסַגָאִי סְפִינְתָּא בֵּין שִׁיצָא לְשִׁיצָא דְּכַוְרָא תְּלָתָא יוֹמָא וּתְלָתָא לֵילָוָתָא. נראה לי בס"ד שהיה עוסק בסודות הפורים וענין המן ושרשו ומצב ישראל איך היה בזמן ההוא וספינה רומזת לישראל שהם אומה החשובה שבאומות וספון לשון חשיבות כאמור לעיל וכוורא רמז להמן שהיה מתלבש בו פלוני שנקרא דג גדול כמו שכתבתי לעיל בשם התיקונים על פסוק וַיְמַן הֳ' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה (יונה ב, א) דָּג גָּדוֹל דא פלוני.
והמן יש לו שני שמות 'ממוכן והמן' ואותיות שמותיו הם שיצא ושיצא שלו כי כל אדם כחו ומהלכו הוא באותיות שמו והפרש שיש בין מספר מְמוּכָן [156] לבין מספר הָמָן [95] הוא מספר אַיִן [61] ובאותם הימים היו קיימים בזכות מרדכי שהיה עניו בדורו כמשה רבינו ע"ה בדורו לכן בחר בו משה רבינו ע"ה שיתפללו שניהם להצלת ישראל וכנזכר במדרש והעניו חושב עצמו אין וזה נרמז במספר שיש בין ממוכן להמן שהוא מספר אַיִן רמז לענוה שמכונית בשם אַיִן וכמו שאמר דוד המלך ע"ה אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי (תהלים קכא, א) כלומר בזכות הענוה, ולזה אמר 'סַגָאִי סְפִינְתָּא' אלו ישראל שהיו מהלכין באותו זמן בזכות הענוה שהיא אין הרמוזה 'בֵּין שִׁיצָא לְשִׁיצָא דְּכַוְרָא' רצונו לומר בין שם ממוכן לשם המן שהיא הכוורא.
ואמר עוד תְּלָתָא יוֹמָא וּתְלָתָא לֵילָוָתָא, אִיהוּ בִּזְקִיפָא וְאַנָן בְּשִׁפּוּלָא כלומר הָמָן נכנס וכתב האגרות של כליה יום שלש־עשרה ניסן ונצלב הָמָן ביום שש־עשרה, נמצא תגבורת שלו היתה שלשת ימים שהם יום שלש־עשרה ויום ארבע־עשרה ויום חמש־עשרה ושלשה לילות שהם ליל ארבע־עשרה וליל חמש־עשרה וליל שש־עשרה כי ביום שש־עשרה נצלב הרי שלשה ימים ושלשה לילות איהו הכוורא זה הָמָן הרשע בזקיפה וישראל בשיפולא כי כיון שנצלב גברו ישראל ורמה קרנם.
ואמר עוד וְכִי תֵּימָא לָא מַסְגַיָא סְפִינְתָּא טוּבָא שלא היה מהלך ישראל והנהגתם טובה באותם השלשה ימים דהוה המן בזקיפה לזה אמר כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר כְּמֵיחַם קוּמְקוּמְסָא דְּמַיָּא רמז למרדכי שהיה קטן בעיניו כמו קומקום שהוא היה מלא מים זו תורה שנתחמם באותם השלשה ימים ונתלהב לקבוע מדרש לכל ישראל בימים ובלילות וגזר בהם צום מַסְגִיָּא סְפִינְתָּא שִׁיתִּין פַּרְסֵי ספינתא שקבע להם עסק בתורה, ולכן שָׁדִי פַּרְשָׁא גִּירָא וְקַדְמָא לֵיהּ פירוש פַּרְשָׁא זה הָמָן, שָׁדִי גִּירָא בסוף אותם השלשה ימים ושלשה לילות שהכין עץ למרדכי לתלותו עליו וקדמה ליה שזכות הספינה אלו ישראל שסיגלו באותם השלשה ימים קדמה ליה הגירא לאותה פרשא זה המן כי הוא שנצלב על אותו עץ שהכין וכמו שנאמר (אסתר ו, ד) אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ, 'לו' הכין ומרדכי עלה לגדולה בעטרת זהב גדולה.
וְאָמַר רַב אַשִׁי: הַהוּא, גִּילְדְּנָא דְּיַמָּא הֲוָאִי דְּאִית לֵיהּ תְּרֵי שֵׁיצֵי פירוש ההוא כוורא שדבר בו רבה בר בר חנה היה הָמָן שהוא גִּילְדְּנָא חלק התיבה לשתים וקרי בה 'גיל דנא' כלומר בן גילו של הדין שהוא השטן המכונה בשם דנא דְּאִית לֵיהּ תְּרֵי שֵׁיצֵי רצונו לומר שתי שמות שהם שטן ונחש.
זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָאַזְלִינָן בִּסְפִינְתָא, חַזָּאִי הַהִיא צִפַּרְתָּא. נראה לי בס"ד בִּסְפִינְתָא רצונו לומר לימוד הסוד שהוא החשוב שבלימודים ונזדמן לו חכם גדול בחכמת הנסתרות ולזה החכם מכנהו בשם צִפּוֹר ובתחילה לא הכירו כי היה אותו חכם מדבר עמו נסתרות בלשון חידה כאשר דיבר הסבא קדישא עם רבי חייא ורבי יוסי בזוהר פרשת משפטים דַּהֲוָה קָאִי עַד קַרְסוּלֵיהּ בְּמַיָּא רצונו לומר היה נראה שיש לו מעט תורה הנקראת מים שהוא שיעור המים המגיעים עד קרסוליה אך באמת היה חכם גדול דְּרֵישֵׁיהּ בִּרְקִיעָא שהוא חכם גדול בחכמת הנסתרות המדברים ברקיעא ובתחלת פגעינו בו אַמְרִינָן לֵית מַיָּא כלומר אין בו מים שדבריו הם ריקים מן התורה הנקראת מים וכאשר חשב רבי יוסי על דבריו של סבא קדישא שהם רקים ח"ו אך אחר שהכרנו בו שהוא חכם גדול נתננו דעתנו לירד לעומק הדברים שדבר לרוות את צמאונינו בהם.
וזהו שאמר וּבָעִינָן לְמֵיחוּת לְאַקוּרֵי נַפְשִׁין רצונו לומר לירד לעומק דבריו לרוות נפשינו בהם ושמעינן בַּת־ קוֹל אומרת לָא תֵּיחוּתוּ לְהָכָא רצונו לומר לא תוכלו לרדת לעומק הסודות אשר דבר דסודות האלה שאמר יש בהם עומק גדול כי מקדמת דנא נָפְלָה לֵיהּ חֲצִינָא לְבַר־נַגְרָא הָכָא וְהָא שְׁבַע שְׁנִין וְלָא מַטְיָא לְאַרְעָא פירוש בר נגרא הוא חכם מפולפל כמו שאמרו (עבודה זרה נ:) צריכה נגר ובר נגר ואותו החכם המפולפל נָפְלָה לֵיהּ חֲצִינָא פירוש קושיא אחת בסודות אלו שדבר בם זה החכם עתה וזה שבעה שנים שלא היה יכול לרדת לעומק הסוד למשכח ליה פתרי ולתרצה ולאו משום דנפישי מיא אלא משום דרדיפי מיא כלומר לאו משום דתירוץ הקושיא תלוי בהקדמות רבים של הסודות ולכך לא מצא לה התירוץ אלא משום דרדיפי מיא כי הקדמה של הסוד הזה עמוקה מאד והיא מדברת בענין זמן הקטנות.
וכמו ענין סוד התוספתא המדברת בקריעת ים סוף שכתב רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל (שער הכוונות דרושי הפסח דרוש יב דף פו) וזה לשונו: ובזה יתבאר לך לשון מאמר אחד מספר הזוהר (בפרשת בשלח דף נב) בענין קריעת ים סוף בפסוק מַה תִּצְעַק אֵלָי (שמות יד, טו) שאמר שם רשב"י ע"ה בְּהַאי מִלָּה לָא תִּשְׁאַל וְלָא תְּנַסֶּה אֶת ה'! ובודאי שביאור מאמר הזה עמוק מאד כיון שמצינו לרשב"י ע"ה שהפליג בהסתרת סודו ואמר 'בְּהַאי מִלָּה לָא תִּשְׁאַל' וביום אשר מורי ז"ל ביאר לנו המאמר הזה היינו יושבים בשדה תחת האילנות ועבר עליו עורב אחד צועק וקורא כדרכו, ומורי ז"ל ענה ואמר אחריו ברוך דיין האמת! ושאלתי את פיו ואמר כי אמר לו העורב ההוא לפי שגילה הסוד הזה לכל בני האדם בפרהסייא לכן נענש בעת ההיא בבית דין של מעלה וגזרו עליו שימות בנו הקטן ותכף הלך לביתו ובנו היה מטייל בחצר ובאותה הלילה חלה את חליו ומת אחר שלש ימים רחמנא לצלן!
והטעם שנענש מורי ז"ל בביאור מאמר זה וכמו שהזכיר רשב"י ע"ה עצמו שאמר 'בְּהַאי מִלָּה לָא תִּשְׁאַל' הענין הוא כי הנה נודע שאין החיצונים נאחזין אלא במוחין של קטנות שהם דינין תקיפין ובהיות האדם מתעסק בסודות התורה אם יהיה בענין זמן הגדלות העליון או בשאר דרוש חכמת האמת שהם עניינים למעלה אין לאדם כל כך סכנה כמו בזמן שעוסק בסודות זמן הקטנות כי בהתעסקו בהם הנה החיצונים מתעוררים בהם ומתאחזין שם ומזכירין עונותיו של האדם המתעסק בהם וכו' ולכן הסוד הזה צריך להעלימו אם מפאת עצמו ואם מפני שאין אנחנו יודעים אמיתתו אפילו גרגיר של חרדל מן הדרוש ההוא עד כאן לשונו.
ובזה מובן היטב מה שאמר מִשּׁוּם דִּרְדִיפֵי מַיָּא שיש רודפים לאדם במים זה ולכך הזהירתם בת קול שלא יאריכו בו לרדת לעומקא.
וְאָמַר רַב אַשִׁי: הַהוּא, 'זִיז־שַׁדַּי' הוּא פירוש אותו החכם שדמהו רבה בר בר חנה לצפירתא שהיה חכם גדול שיודע להלביש סודות עמוקים בדברים פשוטים בדרך חידה ומשל ודאי הוא היה בחינת היסוד שהוא בחינת שם שד־י כי כל צדיק שהוא בחינת היסוד יש לו השגה גדולה בסודות התורה כנודע ולזה אמר וְזִיז שַׁדַּ־י עִמָּדִי (תהלים נ, יא) כלומר במחיצתי שזוכה להתגלות לו רזין עלאין דעולמות העליונים.
זִימְנָא חֲדָא הֲוָה אַזְלִינָן בְּמִדְבָּרָא, וַחֲזִינָן הַנֵי אַוְזֵי דִּשְׁמִיטָן גַּדְפַיְהוּ מִשַּׁמְנַיְהוּ, וְקָא נַגְדֵי נַחֲלֵי דְּמַשְׁחָא מִתּוּתַיְהוּ. נראה לי בס"ד כשהיה הולך להתבודד במדברות עם החכמים העוסקים בחכמת האמת ראה שתי נשמות של שני צדיקים שנפטרו ונדמו לו בדמות אַוְזֵי והוא הכיר בהם שהם שני צדיקים הידועים לו שהיה יודע אותם שהיו מאותם צדיקים גדולי הדורות כרבי חנינא בן דוסא וחביריו אשר כל העולם היה נזון בזכותם והם מסתפקים במועט בתכלית שאוכלים כדי חיותם ואין נהנים מן המותרות.
וידוע דהמותרות נרמזים בנוצות ושערות שהם מותרות הגוף וידוע כל אדם שהוא שמן בתורה ובמצות הוא מושך ידו מן המותרות ותהיה הנאתו מועטת בהן ביותר מחמת שהתורה מזככת החומר שלו ולזה אמר דִּשְׁמִיטָן גַּדְפַיְהוּ רמז להנאת המותרות מִשַּׁמְנַיְהוּ בתורה ומצות שבהם תהיה קדושת הנפש מרובה ומחמת מיעוט הנאתם במותרות לכך הֲווּ נַגְדֵי נַחֲלֵי דְּמַשְׁחָא מִתּוּתַיְהוּ כלומר שהיו נמשכין צינורות של שפע לעולם מתחת הצינור שלהם וכמו שאמרו בגמרא כל העולם כולו ניזון בשביל חנינה בני מפני שחנינה בני די. לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת שמסתפק במועט ואינו נהנה מן המותרות כלל.
ושאלם אִית לִי מִנַּיְכוּ חֶלְקָא לְעָלְמָא דְּאַתִּי כלומר אם אזכה ליקח חלק בעולם הבא אצל חלקים שלכם שאזכה למחיצתכם חֲדָא דַּלְיָא לִי אַטְמָא רצונו לומר ירך שלה שרמזה לו אם תשתדל בתיקון פגם הירך תזכה להיות לך חלק במחיצתינו וַחֲדָא דַּלְיָא לִי גַּדְפָא רצונו לומר כנף והוא כנף הימין הרומז לחסד לרמוז לו אם תהיה משתדל להרבות חסד בעולם או כנף שמאל שהוא רומז לגבורה לרמוז לו אם תעשה תיקון ומיתוק הגבורה כראוי אז יהיה לך חלק במחיצתינו. ואמר לו רבי אלעזר עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִתֵּן עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין במה שהם מתרשלים בתקונים אלו שהוא תיקון פגם הירך וגם מעשה החסד יותר משאר כל תיקונים ועניינים.
זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָאַזְלִינָן בְּמִדְבָּרָא, וְאִתְלַּוִי בַּהֲדָן הַהוּא טַיְעָא דַּהֲוָה שָׁקִיל עַפְרָא וּמוֹרַח לֵיהּ. זאת המעשה אפשר להיות במציאות ולכן לא פרשתי בה רמז כי ידוע כי הראשונים היה להם הרגשה בחוש הריח דבר נפלא וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על החוי וכיוצא.
ומה שאמר לְדוּכְתָּא פְּלָן הרגשתו היתה מכח האוירים הנמצאים בדוכתא פלן ודוכתא פלן, דיש מקום אוירו חם או קר ויש אוירו יבש או לח ויש זך או עכור ויש בזה כמה מדרגות וכל זה ניכר מן ריח העפר הקרוב לאותו אויר אפילו רחוק עשרה פרסאות או יותר. גם יש בזה חכמה נפלאה להרגיש מן ריח העפר על מקור המים שיוכל לידע במקום שמריח כמה הוא רחוק מן מוצא ומקור המים דאפילו אם ישאו את העפר מן קרקע שלו ויוליכו אותו למקום אחר נשאר באותו עפר כח הריח ההוא שיוכל לשער בו כמה היא הרחקתו מן המים ולכן כאשר הריח באותו עפר שלקחו מקרקעו בראשונה אמר להם רחוק שמונה פרסאות והם הצניעו אותו עפר אצלם וכשהלכו עוד שיעור חמשה פרסאות חזרו ונתנו לו אותו עפר ואמר לו רחוק שלשה פרסאות.
ונראה דההוא טייעא היה מן עשרת השבטים היושבים במדבר הגדול וצד אחד של המדבר הוא דבוק עם ערי גינא וצד אחד סמוך לערי תימן שהם ערי יאמ"ן וגם סמוך לו מדבר שהלכו בו ישראל וגם סמוך להר סיני ועיר גיד"א ומק"א וכיוצא.
תָּא וְאַחְוִי לָךְ מֵתֵי מִדְבָּר. גם דבר זה אפשר להיות במציאות.
ומה שאמר עַיִּיל טַיְּעָא תּוּתֵי בִּירְכֵּיהּ כִּי רָכִיב גַּמְלָא וּזְקִיפָא רוּמְחֵיהּ וְלָא נָגַע בֵּיהּ, נראה לי דלא עייל ממש אלא דרך השערה נקיט שהוא משער אי הוה עייל טייעא כי רכיב גמלא וזקיפה רומחיה לא הוה נגע ביה ואפשר לומר דהשערה זו לאו בדקדוק אתמר אלא נקיט לה בלשון גוזמא על דרך מה שאמר הכתוב עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם (דברים א, כח) וכן וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם (מלכים א' א, מ) ואפשר נמי לומר דלא כולהו מתי מדבר הוי ארוכים כל כך אלא נזדמן לו אחד לפניו שהיה ארוך מאד כל כך.
