מילתא אחריתי קאמר. אינהו איירו בשאין עודן עליו אבל בעודן עליו דברי הכל מכור ואתא ר' יהודה לאפלוגי אדוקיא דידהו דאפי' בעודן עליו פעמים שאין מכורין: ואמר רב פפא עיסקא. דאית בה מיקרי אנתיקי אבל עיסקא דחוץ לספינה לא מיקריא אנתיקי הלכך על כרחך בעודן עליו מיירי וא''נ כל פרקמטיאות מיקרי אנתיקי מיהו מתני' לא איצטריך למיתני דלא מכר אלא עיסקא דבגוה אבל עיסקא דלבראי מינה מימר בעי בתמיה: מילי מילי קתני. חדא בעודן עליו וחדא בשאין עודן עליו שהכל הולך אתר מנהגו של עולם יש דבר שהוא בכלל חבירו בעודן עליו ויש דבר שאין בכללו אפי' בעודן עליו: כולהו סבירא להו כו'. לאו משום דכולהו סבירא להו כי הדדי דהאי לית ליה סברא דהאי דלמר הא מילתא בטל לגבי דהך ולמר אידך מילתא בטל לגבי אידך ומיהו בחדא שיטה הולכין שמוסיפין מכירת תשמישין טפי מרבנן דידהו חוץ מר''מ לבדו דס''ל דכולהו מכורין שהרי אמר כל תשמישי כרם ומשום הכי לא קאמר אביי אמרו דבר אחד ובכל מקום שאמר אביי אמרו דבר אחד בגמ' כן צריך לפרש: דר''א ור''ש. בהמוכר את הבית: ה''ג דתניא ר''מ אומר מכר את הכרם כו'. דלא תנן לה במתני' וכאבא שאול אשכחן לה בתוספתא: ר' נתן וסומכוס. בריש פירקא: אמר רבא. כשאמר חמורך זו ודאי יודע הוא שחמור זה שלו הוא והכי ה''ל למימר מכור לי חמורך דהא ליכא קמיה שני חמורים שיאמר את זה מכור לי והלכך האי דקאמר זה משום כליו כלומר חמור זה כמות שהוא: חמורך הוא. משמע לשון שאילה אמר לו אם חמורך הוא ותמכרהו לי הלכך לא מכר את כליו דס''ל לר' יהודה דהמוכר את החמור סתם לא מכר את כליו אפי' בעודן עליו: מתני' המוכר את החמור. סתם: סיח. בנו של חמור קרוי סית: יכא מכר בנה. בגמרא מפרש מאי שנא פרה מחמור: מכר אשפתו. מקום עמוק ג' או גבוה שלשה שרגיל לתת שם זבל בהמותיו: בור. של מים מכונסין: מכר כוורת מכר דבורים. דכל הני דקחשיב בטילי להני דקביעי אבל מכר זבלו לא מכר אשפתו מכר מימיו לא מכר בורו וכן כולן ומילתא דפשיטא היא ולא אצטריך למיתני: מכר יונים. שובכו ושבאים לתוכו: גמ' היכי דמי. הך מכירה דחמור ופרה דבחמור מכר סיח ובפרה לא מכר בנה: ואי דלא א''ל היא ובנה. והלכך לא מכר את בנה דס''ל להאי תנא דאין הבן נמכר בכלל האם משום דגופין מחולקין הן ואפשר לבן להיות בלא האם אפילו חמור נמי לא ימכר סיח בכלל חמור: אמר רב פפא. כל היכא דזבין חמור ופרה פשיטא ליה לתנא דמתני' דאין הבנים מכורין והכא במאי עסקינן דא''ל חמור מניקה ופרה מניקה והלכך בשלמא פרה בדין הוא דלא מכר בנה כדין המוכר פרה סתם דהאי דאמר ליה מניקה לאו לטפויי בנה קאתי אלא לחלבה קאמר דאי לא ליהוי לה חלב ליהוי מקח טעות הלכך מסתמא אין בנה מכור עד שיפרש: אלא חמור. שאין צורך לחלבה האי דא''ל מניקה שיש לה ולד קאמר ועם הולד מוכרה לו וכמאן דפריש בהדיא היא ובנה דמי: שמהלך אחר סיחה נאה. בקריאה בנחת וברמיזה הולך למקום שהאדם חפץ אבל זקן צריך מרדע: אמר שמואל בר נחמן כו'. משום דמיירי לקמיה בסיח נקט לה: מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים וגו'. פשטיה דקרא מיירי שכשנלחם סיחון במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו נתנבא בלעם וחביריו שינצח סיחון למואב ומיהו פרשה יתירה היא דמה צריך ליכתב זה אם להשמיענו דעמון ומואב טיהרו בסיחון הרי כבר כתיב והוא נלחם במלך מואב הראשון ואין צריך יותר הלכך לדרשה כתבה משה רבינו: המושלים ביצרן. צדיקים כדכתיב ומושל ברוחו מלוכד עיר (משלי טז) צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כג): הפסד מצוה. שמתבטל מריות בשביל שעוסק במצוה או נתן צדקה ומחסר ממונו כנגד שכרה המרובה לעתיד: ושכר עבירה. שלא להשתכר בעבירה עכשיו כנגד הפסדה שיפסיד יותר לעתיד: אם אתה עושה כן. לחשוב הפסד כנגד שכר: כעיר זה. שמתפתה ביצרו ובדברי האפיקורסים ואינו מושל ביצרו: תצא אש מן המחשבים. הצדיקים ותאכל את שאינם מחשבים כדאמרינן בפירקין לעיל (דף עה.) [כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו] תופתו של קטן מחופתו של חבירו הגדול ממנו: שנקראו שיחין. אילנות כדכתיב (תהלים צב) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וכתיב והוא עומד בין ההדסים (זכריה א) ואמר ר' יוחנן (סנהדרין דף צג.) אין הדסים אלא הצדיקים כדכתיב ויהי אומן את הדסה וכתיב (שיר ז) אמרתי אעלה בתמר וגו' ואמור רבנן (סנהדרין דף צג.) אני אמרתי אעלה בתמר ולא עלתה בידי אלא סנסן ומנו חנניה מישאל ועזריה תחת אחד השיחים (בראשית כא) מתרגמינן תחות חד מן אילניא וכתיב נמי וכל שיח השדה טרם (שם ב) ומתרגמינן וכל אילני חקלא: ער מואב. כעיר שמהלך אחר תאוותו: ואכלה נמי האש. גסי הרוח המגביהין דעתן כבמות ארנון הללו: בעלי במות. בעלי גסות דאמר מר כל המגיס דעתו כו' בפ''ק דע''ז (דף יח: ע''ש) אמר ר''ל כל המתלוצץ נופל בגיהנם שנאמר זד יהיר לץ שמו וגו' וכל המתייהר נופל בגיהנם שנאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנאמר יום עברה היום ההוא: אבד חשבונו של עולם. כלומר לית דין ולית דיין:

כולהו סבירא להו. לאו ממש אמרו דבר אחד דאין דבריהם שוין אלא כלומר בשיטה אחת הן וכי האי גוונא איתא ביבמות פרק (שלישי) (דף ל) כולהו סבירא להו מאמר קונה קנין גמור:

תתרגם מתני'. דמכר את הפרדות כשאדוקים בו בקרון. ומתני' דקתני דלא מכר את הפרדות בשאין אדוקין בו דהיינו בשאין עודן עליו:

ומדרישא הוא בשאין עודן עליו סיפא נמי מכר את החמור מכר את כליו בשאין עודן עליו ושמעת מהכא ^א)נראה דצ"ל ושמעת מהכא דבאין עודן עליו מחלוקת. ולטעמך וכו'. עיסקא דבגווה היינו בעודן עליו:

סיפא נמי. דפרדות בעודן עליו. והא לא מצית למימר דהא תרצינן סיפא דבפרדות באין אדוקין בו אלמא לא מצית לתרוצי כולה מתני' בשאין עודן עליו ולא בעודן עליו דתנא מילי מילי קתני דגבי ספינה אע"ג [דעודן] עליו לא מכר האנתיקי משום דלא שייך כלל לספינה. ולגבי פרדות מש"ה לא מכר דאין עודן עליו הא עודן עליו מכר משום דשייכי לקרון. ולגבי חמור אע"ג דעודן עליו לא מכר משום דסתם חמור לרכיבה עומד ולא למשוי. ונחום המדי סבר הואיל דעודן עליו מכר:

איהו וכל תשמישתיה זבין. אי עודן עליו:

ר' נתן וסומכוס ביצית ודוגית. כדקתני בריש פירקין דהיינו תשמישי הספינה:

נחום המדי כדאמרן. מכר חמור מכר כליו שק ודיסקא וכומני דהיינו תשמישתיה:

אמר רבא. מש"ה להיכא דאמר ליה חמורך זה קנה כליו שעליו בסתמא דודאי ידיע להאי גברא דהאי חמור דמוכר והאי דאמר ליה זה לטפויי מלתא קאתי משום כליו קאמר ודאי מכרו. אבל להיכא דאמר ליה חמורך הוא. כלומר מישאל קא שאיל ליה אם חמורך הוא זה ותוכל למכור לי משום דלא ידע אי דידיה הוא והכי קאמר ליה חמורך הוא שתמכרנו לי ולא לטפויי מלתא קאתי ומש"ה לא מכר לו כליו:

פיסקא המוכר את החמור. סתם:

את הסיח. זהו בנה. לבנים של חמור קרי להו סייחין:

אפי' פרה ובנה נמי. מכרה לו היא ובנה:

בשלמא פרה איכא למימר. להכי קאמר מניקה דלחלבה בעי לה. לצורך אכילת החלב ולא משום דמוכר לו את בנה. אבל גבי חמור כי אמר ליה חמורה מניקה ליכא למימר הכי לחלב דאי לא דלסיח קאמר ליה דמניקה היא לחלבה לא קבעי לה מיניה דאינו ראוי לאכילה ומש"ה בנה זבין:

שמהלך אחר סיחה נאה. שאם משורר אדם לפניו הולך אחריו ברצון:

אלו המושלים ביצרן. שכופין את יצרן:

הפסד מצוה. שאם עוסק במצוה ומתבטל מלהרויח וחושב אותו הפסד כנגד אותו שכר שמתקן לו לעוה"ב בשביל המצוה ואותו שכר הוה מרובה ושכר עבירה שנהנה בה בעוה"ז חושב בלבו שאותו שכר הנאה מפסידו לעוה"ב:

עיר סיחון. משמע הכי אם אדם הולך אחרי יצרו הרע כעייר זה המהלך אחר סיחה נאה:

מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון. תצא אש מן אותן המחשבין הפסד מצוה כנגד שכרה וכו':

שנקראו שיחין. כלומר אילנות. (כלומר) [כדכתיב] תחת אחד השיחים:

קים. נקראו אילנות כדכתיב צדיק כתמר יפרח:

אכלה ער מואב. אכלה אש אותו בן אדם שמהלך אחר יצרו כעייר זה שמהלך אחר סיחה נאה ושולט יצרו עליו שאינו יכול לכובשו ואינו יכול לשלוט עליו:

מואב. כמו אב השולט על הבן:

אלו גסי הרוח. המרימין דעתן עליהן כבמות ארנון הללו. ומהאי קרא ^ב)נראה דצ"ל ולא אתפרש לי אם נדרש נמי מהאי קרא דנופל בגיהנם.לא איתפרש לי אי נדרש מהאי קרא. מהאי קרא דנופל בגיהנם:

אין דם. כלומר שכינה קאמר:

אבד חשבונו של עולם. שלא נתבע חטאתם:

עד דיבון. כלומר אמור לו לרשע המתן עד שיבוא יום הדין:

ונשים. כמו אש:

רבן שמעון בן גמליאל ור' אליעזר ור"מ וכו' כולהו סבירא להו כל דמזבן איניש איהו וכל תשמישיה זבין. הני תנאיה איכא דטפי טפי מחבריה דהא רשב"ג סבר סנטר מכור ואע"ג דגברא הוא וליכא חד מהני תנאי דס"ל הכי דלא שמעינן להו דמטפי כולי האי אלא מיהו כולהו שייכי בהדדי דכל חד מינייהו מטפי במכירה טפי מרבנן ונחום המדי אי סבירא ליה סתם חמור למשאוי ממש היינו רבנן דמודו באוכף וליתי' ממנינא אלא חמור למשוי בכליו משום טפוי במכירה הוא דקסבר כיון דתשמישיה הוא כולהו זבין בין כלים דמשוי בין דרכיבה וכל כי האי גונא לית הלכתא כחד מינייהו וכיוצא בה במסכת סוכה (ז' ב') שיטא דאית בה תנאי דפליגי אהדדי בהדיא וקבלנו מן הגאונים ז"ל דלית הלכתא כחד מינייהו וכן ביבמות (נ"א ב'), והרב ר' שמואל ז"ל אמר, כל מקום שלא אמרו בגמרא "אמרו דבר אחד" לא לגמרי הן שוין.

ואמר רב פפא מאי אנתיקי עיסקא דאית בה. קשיא לי, למה איצטריך הכא לדרב פפא, דהא בהדיא משמע במתניתין דבעודן בה מיירי, מדקתני ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. וניחא לי, דאיצטריך, דאי לאו פירושיה דרב פפא דפריש אנתיקי עיסקא דאית בה, הוה מצי לדחויי דכל מה שראוי להיות בתוכה קאמר, וכדדחי לעיל אימא וכל מה שראוי להיות עליה, והוה מפרשינן אנתיקי כלי תשמיש כמרצופין שראויין להיות בתוכה, אבל השתא דפריש רב פפא אנתיקי עיסקא, אי אפשר לומר הסחורה הראויה להיות בה, שאינה ידועה ואין לה שיעור. כנ"ל.
ולענין פסק הלכה: פסק הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש, דאוכף ומרדעת אפילו בשאין עודן עליו מכורין, דמדסיים עולא ואמר אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין, שמע מינה דלעולם מכורין, שאם לא כן היה לו לפרש. ושק דסקיא וכומני בעיא ולא איפשיטא, הילכך אפילו עודן עליו אינן מכורין, דדילמא אף בעודן עליו מחלוקת והלכה כדברי חכמים. ור"ח ז"ל פסק אף בשק ודסקיא וכומני דבעודן עליו מכורין, וקא פשיט דמדקא אתי רבינא למיפשט ממתניתין דקרון דבעודן עליו מחלוקת, ודחי רב אשי דתנא מילי מילי קתני, שמע מינה דסבירא ליה לרב אשי דבמוכר את החמור בשאין עודן עליו מחלוקת. ולולי שאמרה הרב ז"ל לא היה נראה מכאן שום ראיה, דהא דרב אשי דחייה בעלמא היא ובעיין לא איפשיטא, והמוציא מחבירו עליו הראיה.
ויש מרבותי ז"ל שפסקו באוכף ובמרדעת שלא קנה אלא בעודן עליו, דהא דלא פריש עולא, משום דלא קים ליה במאי פליגי בשק ודסקיא, ובכי האי גוונא דפליגי בהני שוין באוכף ובמרדעת, והילכך לכשתמצא לומר דבהני דמשאוי פליגי בעודן עליו, באוכף ובמרדעת נמי דמודו בהו דוקא בעודן עליו, ולכשתמצא לומר דבשאין עודן עליו מחלוקת, באוכף ובמרדעת נמי קנה אף בשאין עודן עליו, וכיון דבעיין לא איפשיטא, אוכף ומרדעת לא קנה אלא בעודן עליו, ושוק ודסקיא וכומני אפילו בעודן עליו לא קנה. וזה נראה יותר.

חמורך זה דידע דחמרא דידיה הוא וקאמר ליה זה משום כליו קאמר. הרב אלפסי ז"ל לא הביא הא דרבי יהודה בהלכות, נראה לי דסבירא ליה דליתא כלל. ומורי הרב ז"ל פתקה בפירושיו, מדשקיל וטרי בה רבא לפירושא. וכן מסתברא לי דהלכה כמותו בחמורך זה, ממה נפשך, דאי פלוגתייהו דרבנן ונחום בשאין עודן עליו, אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום, כל שכן בעודן עליו ואומר חמורך זה, ואי בעודן עליו מחלוקת, איפשר לומר דרבי יהודה ורבנן לא פליגי, וכדאמרינן לעיל מאי לאו דרבי יהודה אדרבנן קאי, כלומר, לטעמייהו דרבנן קאמר, דאפילו לרבנן דפליגי בעודן עליו, כשאמר לו חמורך זה מודו, וכל היכא דאיכא למימר דלא פליגי, אמאי ניקום ונימא דפליגי.

אמר רב פפא דאמר ליה פרה מניקה וחמור מניקה. בשלמא פרה מניקה איכא למימר לחלבה קא בעי לה, אלא חמור אי לאו לסיח מאי קאמר ליה. כלומר, דלא שכיח למזבן חמור מניקה להניק סיח אחר. ומיהו שפחה שדרכן של בני אדם לקנות אותה מניקה להניק לו את הולד, דינה כדין פרה, דאמרינן דמשום חלבה קאמר ליה, והכין איתא בתוספתא, דתניא התם שפחה מעוברת אני מוכר לך פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד, שפחה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד. עוד שאנו שם בתוספתא: המוכר שפחה לחבירו מכר לו כלים שעליה ואפילו הן מאה, אבל לא את השירים ולא את הנזמים ולא את הטבעות ולא את הקטלאות שבצוארה, ואם אמר לו שפחה וכל מה שעליה אני מוכר לך אף על פי שיש עליה כלים שוים מאה מנה, כולן מכורין.

המשנה הרביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה המוכר את החמור מכר את הסייח מכר את הפרה לא מכר את בנה מכר אשפה מכר זבלה מכר בור מכר מימיו מכר שובך מכר יונים מכר כוורת מכר דבורים אמר הר"ם זהו כשאמר פרה מיניקה אני מוכר לך חמור מיניקת אני מוכר לך וידוע שחלב האתון לא יצלח לכל אם כן לאי זה תועלת אמר חמור מיניקה אלא כדי שימכור הסייח עמה ואמרו מכר בור מכר מימיו הוא דעת יחיד והוא דיחוי:

אמר המאירי המוכר את החמור ר"ל נקבה מכר את הסייח היונק ממנה וכרוך אחריה אבל מכר פרה לא מכר את בנה ופירשו בגמ' שאם אמר חמור ופרה ולא הזכירו את הסיח ואת בן הפרה אין הסיח והבן מכורים כלל ואם הזכירו את הסייח ואת הפרה הרי הם מכורים וא"כ מה הפרש בין חמור לפרה בשהזכירו שם מניקה ר"ל חמור מיניקה ופרה מיניקה ואמרו על זה שבפרה לא מכר את הבן שלא כיון להזכיר עליה שם מיניקה אלא לחלבה אבל החמורה שאין חלבה ראוי לו ודאי לא הוזכר אלא לכלול את הסייח בכלל האם מכר את האשפה מכר את זבלו הכנוס לתוכה מכר את הבור של מים מכונסים מכר את מימיו אע"פ שהם מים שהובאו ממקום אחר ומכנסים לשם מכר את השובך מכר את היונים מכר את הכוורת מכר את הדבורים אבל מכר את הדבורים לא מכר את הכוורת יונים לא מכר את השובך המים לא מכר את הבור והסייח לא מכר את החמור וכן כלם:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא חוץ מן הבור שפסקנו בגמ' שאם מכר את הבור לא מכר את מימיו שהבור מימיו עומדים לתוכו להסתפק והרי הם כיין ותבואה בתוך האוצר אבל האחרים הנזכרים כאן כלם מקום גדילתם הם לפרות ולרבות לשם וכן האשפה בכל יום ויום מטילים לשם שופכיהם ועפר ביתם וקש וגבבה כדי להרבותו ולא כן במי הבור שאדם ממלאן ואין מחזיר לתוכו עד שיכלו כל המים ומ"מ חכמי הצרפתים פסקו כסתם משנה ומכר את הבור מכר את מימיו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן:

בתוספתא התבאר המוכר שפחה לחברו מכר לו כלים שעליה אפילו שוים מאה מנה אבל לא מכר את השירין ולא את הנזמים ולא את הטבעות ולא את הקטלאות שבצוארה ואם אמר לו שפחה וכל מה שעליה אפילו היו עליה כלים שוים מאה מנה הרי כלם מכורין שפחה מעוברת או פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד שפחה מיניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד:

התבאר גם כן בתוספתא שהמוכר את העול מכר את הפרה אבל מכר את הפרה לא מכר את העול מכר את העגלה מכר את הבקר אבל מכר את הבקר לא מכר את העגלה וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שגדולי המגיהים כתבו בה שאין לסמוך עליה וכן הדברים נראין:

לעולם יהא אדם מתמיד לעסוק בתורה ולא יהא פוסק ממנה כדי לעסוק בדברי שיחה דרך הערה אמרו שאם עשה כן אש גיהינם באה ומקדירתו שנאמר מהאש יצאו והאש תאכלם כלומר הם יצאו להם מאש של תורה ואש של גיהינם אוכלתם ולעולם יהא אדם כסיח שה שמהלך אחר שיחה נאה ר"ל כשקורין לו בנחת ואינו צריך מרדע כך יהא אדם מקבל תוכחת בדברים מועטים ולא יהא צריך גערה והכאה ולעולם יהא אדם מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה כלומר שאם יגיע דבר מצוה לידו ויגיעהו בסיומה איזה הפסד יעריך ההפסד ההוא אל הגמול שיגיעהו מן המצוה ואז יהיה ההפסד קל בעיניו וכן יהא מחשב שכר עברה כנגד הפסדה ר"ל שאם יגיע דבר עברה לידו ויגיעהו איזה ריוח בעשייתה יעריך הריוח ההוא אל העונש שיגיעהו ממנה ואז יהיה הריוח ההוא נמאס בעיניו על דרך אמרו ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ וכבר פירשו רבים בזה המאמר דברים אחרים כבר ביארנום בילדותנו בחבור התשובה:

לז. ת"ש רבי יהודה אומר פעמים מכורין ופעמים שאינן מכורין כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו כו' מאי לאו רבי יהודה טעמיה דנחום המדי קא מפריש. דאמר מכר את כליו, ועלה קאמר ר' יהודה כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו, אלמא נחום המדי בעודן עליו הוא דאיירי, וש"מ בעודן עליו מחלוקת. ודחי לה רבי יהודה טעמא דנפשיה קא מפריש. ומלתא באנפי נפשה קאמר. הילכך אם תמצא לומר בעודן עליו מחלוקת, לרבנן לעולם אינן מכורין, ולנחום המדי בעודן עליו לעולם מכורין, ואתא רבי יהודה למימר אפילו בעודן עליו נמי פעמים מכורין ופעמים שאינן מכורין. ואם תמצא לומר בשאין עודן עליו מחלוקת, אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום המדי דמכורין, אתא רבי יהודה לאיפלוגי אתרויהו, דאפילו בעודן עליו פעמים שאינן מכורין. ואם תמצא לומר בין בזו ובין בזו מחלוקת, אתא רבי יאודה לאפלוגי נמי אתרויהו בעודן עליו, דאילו לת"ק לעולם אינן מכורין ואלו לנחום המדי לעולם מכורין, ואלו לרבי יהודה פעמים מכורין ופעמים שאינן מכורין. וקי"ל כת"ק, דיחיד ורבים הלכה כרבים. הילכך לענין אוכף ומרדעת וחבק וקילקי, בעודן עליו פשיטא לן אליבא דרבנן דמכורין. ושק ודיסקיא וכומני שאין עודן עליו פשיטא לן לרבנן דאינן מכורין. ושארא חומרא לתובע וקולא לנתבע כדברירנא לעיל:

לח. אמר אביי רבי אליעזר ורשב"ג ור' מאיר ורבי נתן וסומכוס ונחום המדי כלהו סבירא להו דכי מזבין איניש מידי איהו וכל תשמישתיה מזבין רבי אליעזר דתנן ר' אליעזר אומר המוכר את בית הבד מכר את הקורה רשב"ג דתנן רשב"ג אומר המוכר את העיר מכר את הסנטר רבי מאיר דתניא רבי מאיר אומר מכר כרם מכר תשמישיו של כרם רבי נתן וסומכוס בבית ודוגית נחום המדי הא דאמרן. וכל כי האי גוונא שטה נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו:

לט. והא דתנן רבי יהודה אומר פעמים מכורין ופעמים שאינן מכורין כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו א"ל מכור לי חמורך זו כליו מכורין חמורך היא אין כליו מכורין, דייקינן עלה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רבא רישא דידע דחמריה היא והא דקאמר ליה זו משום כליו קאמר ליה סופא דלא ידע דחמרא דידיה היא הכי קאמר ליה חמורך היא שתמכרנה לי. וכי תימא אי מזו קא דייק, רישא אמאי מכורין, הא ודאי אע"ג דידע דחמרא דידיה היא אצטריך למימר ליה זו למעוטי אחריתי. הא לא קשיא, דקסבר(א) רבי יאודה דכיון דליכא אחריתי דידיה קמיה מסתמא (אתי) [אמאי] דקימא קמיה קאמר ליה, (לימא) [למה] לי למימר ליה זו, ש"מ בדקימא השתא קאמר ומשום כליו קאמר ליה. סופא כיון דלא ידע דחמרא דידיה הוא, אע"ג דאמר ליה זו נמי אין כליו מכורין, הכי קאמר ליה, חמורך היא זו שתמכרנה לי. [ו]אע"ג דטרח רבא לפרושיה למימריה דרבי יהודה לא משום דהילכתא כותיה, אלא למשמע מינה לרבנן דלא שנא הכי ולא שנא הכי אין כליו מכורין. וקימא לן כרבנן. וטעמיהו דרבנן דסבירא להו דאע"ג דידע דחמריה היא אצטריך למימר ליה זו דחייש דילמא אית ליה למוכר חמור אחריתי ולמעוטי אחריתי קאתי:

ד. המוכר את החמור מכר את הסייח מכר את הפרה לא מכר את בנה. ואוקימנא (בגמ' בסמוך) דא"ל חמור מניקה אני מוכר לך פרה מניקה אני מוכר לך, בשלמא פרה איכא למימר לחלבה קא בעי לה ואמטול הכי קא קפיד אמניקה, אלא חמור מאי נפקא ליה מינה, ש"מ היא ובנה קאמר ליה. אבל אמר ליה חמור ופרה סתמא, אחת זו ואחת זו לא מכר את בנה, כדבעינן למימר קמן (שם):

ה. מכר בור מכר מימיו מכר אשפה מכר זבלה מכר שובך מכר יונים מכר כורת מכר דבורים. הא דקתני רישא מכר בור מכר מימיו ליתה, דהא אוקימנא בגמרא (עט,ב) כיחידאה, אלמא לית הלכתא כותיה. וה"ה גבי שובך, דהא תרויהו חד טעמא נינהו, ועוד דהא ר' אלעזר ברבי שמעון כי היכי דפליגי עליהו דרבנן בבור הכי נמי פליג עליהו בשובך, דקסבר (ודין) [דדין] הקדש כדין הדיוט דמי כדבעינן למימר קמן (עט,ב) וממילא שמעת דדין הדיוט גבי שובך כדיניה גבי בור דמי. ושמעינן מינה דהיכא דמכר בור לא מכר מימיו, מכר אשפה לא מכר זבלה, מכר כוורת לא מכר דבורים שבה מכר שובך לא מכר יונים שבו, דכולהו חד טעמא נינהו:

מ. הרי אמרו המוכר את החמור מכר את הסייח מכר את הפרה לא מכר את בנה, היכי דאמי אי דאמר ליה היא ובנה אפילו פרה נמי ואי דלא א"ל היא ובנה אפילו חמור נמי לא אמר רב פפא דאמר ליה פרה מניקה אני מוכר לך בשלמא פרה איכא למימר לחלבה קא בעי לה אלא חמור מאי בעי ליה לחלבה ש"מ היא ובנה קאמר ליה:

ואמר רב פפא מאי אנתיקי עסקא דאית בה. קשיא לי למה איצטריך הכא לרב פפא דהא בהדיא משמע דמתניתין בעודן בה מיירי מדקתני ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. וניחא לי דאיצטריך דאי לא פירושיה דרב פפא דפריש אנתיקי עיסקא דאית בה הוה מצי לדחויי דכל מה שראוי להיות בתוכה קאמר וכדדחינן לעיל אימא וכל מה שראוי להיות עליה דהוה מפרשי אנתיקי כלי תשמיש כמרצופין שראויין להיות בתוכה אבל השתא דפריש רב פפא אנתיקי עיסקא אי אפשר לומר הסחורה הראויה להיות בה שאינה ידועה ואין לה שיעור. כן נראה לי.
ולענין פסק הלכה פסק הרא"ם ז"ל דאוכף ומרדעת אפילו בשאין עודן עליו מכורין דמדסתים עולא ואמר אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין שמע מינה דלעולם מכורין שאם לא כן היה לו לפרש. ושק ודיסקיא וכומני בעיא ולא איפשיטא הלכך אפילו עודן עליו אינן מכורין דדלמא אף בעודן עליו מחלוקת והלכה כדברי חכמים. ורבינו חננאל ז"ל פסק אף בשק ודיסקייא וכומני דבעודן עליו מכורין וקא פשיט דמדקא אתי רבינא למפשט ממתניתין דקרון דבעודן עליו מחלוקת ודחי רב אשי דתנא מילי מילי קתני שמע מינה דסבירא ליה לרב אשי דבמוכר את החמור בשאין עודן עליו מחלוקת ולולי שאמרה הרב ז"ל לא היה נראה מכאן שום ראיה דהא דרב אשי דחייה בעלמא הוא ובעיא לא איפשיטא והמוציא מחברו עליו הראיה. ויש מרבותי ז"ל שפסקו באוכף ומרדעת שלא קנה אלא בעודן עליו דהא דלא פריש עולא משום דלא קים ליה במאי פליגי בשק ודיסקייא ובכהאי גוונא דפליגי בהני שוין באוכף ומרדעת והלכך לכשתמצא לומר דבהני דמשוי פליגי בעודן עליו באוכף ומרדעת נמי קנה אף בשאין עודן עליו וכיון דבעיין לא איפשיטא אוכף ומרדעת לא קנה אלא בעודן עליה ושק ודיסקייא וכומני אפילו בעודן עליו לא קנה וזה נראה יותר. הרשב"א ז"ל.

אלא תנא מילי מילי קתני. פירוש יש דברים אחרים שאפילו עודן עליו אינם מכורין ויש אם עודן עליו מכורין והטעם לאנתיקי מפני שאינה צורך ספינה כלל ולא מתשמישיה והטעם לפרדות שהם מכורות עם הקרון בזמן שאדוקות בו מפני שהן צריכות לקרון ואף על פי שיש להם צורך לתשמיש אחר כיון שאדוקות בו והם צריכות לו נמכרות עמו ובשק ודיסקייא וכומני מיבעיא לן כיון דלתנא קמא סתם חמור לרכיבה עומד והני לא חזו לתשמיש זה כלל אפילו עודן עליו אינם מכורין או דלמא כיון דלפרקים נושאין עליו משוי ועודן עליו מכורין וכי אמר תנא קמא אינם מכורין בשאין עודן עליו אמר והוה ליה כאנתיקי שבה משום דלא חזו לסתם תשמישו והיינו בעיין ולא איפשיטא הלכך אינם מכורין. והא דאמר אביי רבי אלעזר ורבי שמעון בן גמליאל כו' כלהו סבירי להו דכי מזבין איניש מידי כל תשמישתיה מזבין לאו דאזלי כולהו בחד טעמא דהא רבי אליעזר לא אמר אלא בקורה וטעמא דידיה משום דלא נקרא בית הבד אלא על שם קורה וכן נחום המדי לא פליג על תנא קמא אלא משום דקסבר סתם חמור למשאוי עומד אבל אי הוה סבירא ליה דלרכיבה עומד לא פליג דהא תנא קמא נמי מודה באוכף ומרדעת שהן מכורין ואם כן תנא קמא נמי מיבעי ליה למימני בהדי הנך. ונראה דאביי לא סבר לה להא דעולא אלא כפשטא דמתניתין דלעיל דכי אמר לו חמור וכליו מכר אוכף ומרדעת אי לא לא ואפילו הכי שק ודיסקיא לא מכר דלאו כליו נינהו דסתם חמור לרכיבה עומד ונחום המדי סבר למשוי עומד ואף על גב דלא אמר לו חמור וכליו שק ודיפקייא וכומני כל שכן אוכף ומרדעת כולן מכורין משום דחזו לתשמישתיה. הראב"ד ז"ל.

אבל בעליות כתב הר"י ז"ל זה לשונו: איכא מאן דאמר דאביי פליג אדעולא דאוקי פלוגתייהו בשק כו'. דלעולא טעמא דנחום המדי משום דסתם חמור למשאוי עומד ולפיכך מכורין כמו אוכף ומרדעת לרבנן אבל אביי סבירא ליה דבאוכף ומרדעת נמי פליגי דרבנן סברי דלא מזבין תשמישתיה ונחום המדי סבר דאיהו ותשמישתיה זבין. ולא נהירא לן הא סברא דכיון דפירשה עולא למתניתין ולא הוזכר עליה פירוש אחר לית לן למימר דפליג עליה אביי שלא בא לחלוק על פירוש המשנה שפירש עולא והוה ליה לאביי לפרש על המשנה פירוש אחר אלא ודאי דאביי לא פליגא אדעולא. והא דחשיב נחום המדי בהדי הנך דסבירי להו כי מזבין איניש איהו ותשמישתיה זבין אף על גב דרבנן סבירי להו דאוכף ומרדעת מכורין מכל מקום נחום המדי אית ליה מכירת תשמישין טפי מתנא קמא דידיה וכן כלהו אינך תנאי דחשיב משום דכל חד מינייהו אית ליה מכירת תשמישין טפי מתנא קמא דידיה. ותדע דהא חשיב רבי אלעזר אף על גב דמפרש התם טעמא דרבי אלעזר כו' דמכל מקום אית ליה מכירת תשמישין טפי מתנא קמא וגם הרי"ף ז"ל כתבה להא דעולא בהלכותיו. והא דתנן רבי יהודה אומר פעמים מכורין ופעמים אינם מכורין כו' הלכה היא דלא שמעינן דפליגי רבנן עליה ולקמן מפרש טעמא דידיה וכיון דמפרשי לה לסברא דרבי יהודה בטעם ברור אין לנו לומר דפליגי רבנן עליה אחר שנתפרשה סברת רבי יהודה בטעם ברור ולעיל נמי איצטריך תנא דמתניתין למיתני וחכמים אומרים אין הדמים ראיה דאי לאו הכי הוה אמינא דרבי יהודה לאו לאיפלוגי אתא. עד כאן.
וכן מסתברא לי דהלכה כמותו בחמורך זה ממה נפשך דאי פלוגתייהו דרבנן ונחום בשאין עודן עליו אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום כל שכן בעודן עליו ואומר חמורך זה ואי בעודן עליו מחלוקת אפשר לומר דרבי יהודה ורבנן לא פליגי וכדאמרינן לעיל מאי לאו רבי יהודה אדרבנן קאי כלומר לטעמייהו דרבנן קאמר דאפילו לרבנן דפליגי בעודן עליו כשאמר לו חמורך זה מודו וכל היכא דאיכא למימר דלא פליגי אמאי ניקום ונימא דפליגי. הרשב"א ז"ל. ואין כן דעת הרי"ף ז"ל שלא הביאה בהלכותיו כו' ככתוב בנמוקי יוסף. הר"ן ז"ל.

עלה בידינו מכר חמור לא מכר כליו ואף על פי שעודן עליו. והני מילי בשק ודיסקייא שהן כלים העשוים לשאת בתוכן פירות ולהניח על החמור אי נמי כומני דאמרינן סתם חמור לרכיבת אדם עומד ולא למשוי ולישיבת אשה אבל אוכף ומרדעת קנה אף על פי שאין עודן עליו כיון שאין החמור ראוי לא לרכיבה ולא למשוי בלא אוכף ומרדעת וגם האוכף והמרדעת אין להם תשמיש בפני עצמן. וכן קלקלי וחבק מכורין הן לא שנא מכר לו את החמור בסתם ולא שנא אמר לו חמור וכליו לא קנה בשק ודיסקייא וכומני אפילו בעודן עליו ואין אומרים לא לחנם אמר ליה חמור וכליו ולרבות שק דיסקייא וכומני שאין נקראין כלי חמור אלא אוכף ומרדעת וקלקלי וחבק הן הנקראין כליו ואף על פי שאמר דבר יתר דרך המוכר לפרוט הדברים שהוא מוכר ואינו דומה למה שאמרו בזמן שאמר ליה חוץ מאלו דאין צריך ליקח לו דרך דדייקי לישנא יתירה דהתם אין דרך המוכר לשייר והמוכר זקוק לשייר הדברים שאינם בכלל המכר אבל דרכו לפרוט הדברים שהוא מוכר כיון שאינם נכללין בשם אחר כגון המוכר חמור שאין כלים בכלל לשון חמור אף על פי שהן מכורין בכלל מכירתו מחמת תשמישו. ואם אמר ליה חמור וכל מה שראוי להיות עליו אני מוכר לך כולן מכורין. והיכא דאמר ליה מכור לי חמור זה והיו כליו עליו כולן מכורין דכיון שידע דחמרא דידיה הוא האי דקאמר זה משום כליו קאמר וכאלו אמר מכור לי חמורך בענין זה שהוא עכשיו לפניו שכליו עליו. עליות.

על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם כו' וקשה בענין שדרש ג' הפסוקים בענין סיפור זה ושבק אחד מהם מלדרוש בו דהיינו פסוק אוי לך מואב וגו' שהוא מחובר בין אלו ג' פסוקים שדרש וע"ק שינוי לשון תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב וע"ק כפל הענין בשינוי לשון שדרש מעיר סיחון אם משים אדם את עצמו כעיר כו' ומאכלה ער מואב דרש בכה"ג בשינוי לשון זה המהלך אחר יצרו כעיר כו' גם מלת מואב לא יתפרש לפי הדרש וע"ק מה ענין הכפל עד דיבון שיבא דין כו' ושתבא אש כו' ועד שתדאיב כו' שנראה שהכל ענין א' ומה ענין דעביד מאי דבעי כפירוש רשב"ם. והנראה כלפי מה שאמרו בפ"ה דאבות כל מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של א"א וג' דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של א"א עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע ומה בין תלמידיו של א"א לתלמידיו של בלעם הרשע תלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב שנאמר להנחיל אוהבי יש וגו' אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך הקושיות שאמר כל מי שיש בו ג' דברים כו' וג' דברים וכו' דמשמע באיש א' קא מיירי שיש בו כל אלו הו' מדות דזכר ג' הטובות וג' הרעות ולכאורה אינן שייכין באיש א' כיון שהם הפכיים והכי הל"ל וכל מי שיש בו ג' דברים אחרים מתלמידיו של בלעם כו' גם קשה לשון וג' דברים אחרים כו' וע"ק שאמר בלשון שאלה ומה בין כו' כי הוא פשוט וע"ק דגבי צדיקים אמר אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב כו' מה מביא מן הפסוק להנחיל אוהבי כו' ומה ענין נחלה גבי צדיקים בעוה"ב וירושה לרשעים בעוה"ב מאי נוחלין ומאי יורשין הוא מבואר במדות האדם אלו ג' מדות הכוללות עין טובה היא מצד המועיל ונפש שפלה מצד הערב ורוח נמוכה מצד הטוב והם כוללים כל מדות האדם לטוב ולרע בהיפך וא"א לאדם לילך אחרי מדות הללו ולהתנהג בהם בקצה האחרון הזה שלא לאחוז גם מקצת בקצה האחד כי לא נתנה תורה למלאכי השרת כגון במדת עין טוב שאם יתן אדם כל אשר לו לא יהיה לו מה לאכול וכמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ות"ח מקפיד כו' וכל תורה שאין עמה מלאכה כו' וכן במדת נפש שפלה למעט כח התאוה צריך ג"כ לאחוז בקצה אחר כמ"ש יצה"ר שמאל דוחה וימין מקרבת וכמה דברים במצוע בכח המתאוה ובמדת רוח נמוכה שאמרו בה להתרחק בה מן הקצה אל הקצה השני כמ"ש הרמב"ם ממה ששנינו מאד מאד הוי שפל רוח מ"מ אמרו בה ת"ח צריך להיות בו אחד משמונה בח' וע"ז אמר כל מי שיש בו ג' דברים הללו כו' שיהיה לו ג' המדות הטובות בעצמות לילך אחריהם וגם יהיה לו ג' דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע שיאחז בהם האדם במקצת כמ"ש אך לא בעצמות רק יהיו לו אחרים וכו' ר"ל שלא ילך אחריהם רק במקרה ואמר עין טובה כו' עין רעה כו' כי הג' אלו הם כוללים כל המדות כמ"ש ואמר מה בין כו' כיון דע"כ שיש לאדם לאחוז במדות גם בקצה הב' א"כ מה בין תלמידיו כו' כי מי יגיד לאדם לאחוז בעצמות המדות הטובות ורק במקרה ילך קצת לאחוז בקצה הב' ושמא אדרבה ילך אדם באותן מדות הרעות ויאחוז גם בקצה השני בטובות ואמר הלא תראה תלמידיו של אברהם כו' ובהפך תלמידיו של בלעם כו' וא"כ ראוי לך לילך בעצמות במדות הטובות של א"א ולא תלך אחרי הרעות רק במקרה כמ"ש ואמר תלמידיו של אברהם אוכלין בעוה"ז כו' על אכילתם בעוה"ז אינו צריך ראיה כי ראינו בהם שאכלו בעוה"ז ודרך אכילה בעלמא קאמר כדי חיי הנפש ולא להשיג המותרות וכמו שמצינו בא"א ובתלמידיו ובזה הם נוחלין עוה"ב שנאמר להנחיל גו' ע"פ מ"ש פרק אין דורשין גם את זה לעומת זה כו' ברא צדיקים ברא רשעים ברא ג"ע ברא גיהנם כ"א וא' יש לו ב' חלקים א' בג"ע א' בגיהנם זכה הצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע נתחייב הרשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם ומאי קרא גבי צדיקים כתיב לכן בארצם משנה ירשו וברשעים כתיב משנה שברון שברם וז"ש ונוחלין לעוה"ב דהיינו שינחלו חלק הרשעים שבג"ע שנאמר להנחיל אוהבי שהם תלמידיו של א"א שנאמר בו אוהבי הם ינחלו הרשעים חלק שיש להם בג"ע וכענין שאמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ואמר שאל תאמר בהנחילם חלק הרשע שיהיה להם חסרון בחלקם ועל כן אמר ואוצרותיהם אמלא רצה לומר אוצרותיהם הגנוז להם לעולם הבא כמה שכתוב מה רב טובך אשר צפנת וגו' אמלא גם כן ולא אחסר להם כלום נמצא שמשנה וכפל ירשו על ידי חלק הרשעים שבג"ע ובהיפך אמר בתלמידיו של בלעם יורשין גיהנם כו' שהוא חלק הצדיקים שיש להם בגיהנם והביא שנאמר ואתה אלהים תורידם לבאר שחת וגו' כפל הענין ע"ש כפל העונש שלהם בגיהנם כמה שכתבנו וסיים לפי שהם אנשי דמים בעלי אוהבי ממון כבלעם שהיה רע עין גם מרמה שהיה אוהב זמה שנתן עצה ומרמה ע"ז כמו שמפורש בחלק וע"כ לא יחצו ימיהם שלא יהיה להם לעתיד קצת ימים בחלק גיהנם וקצת ימים בחלק ג"ע רק כל ימיהם חלקם בגיהנם כמ"ש כי משנה שברון שברם וסיים ואני אבטח בך ליטול חלקם בג"ע שהם יטלו חלקי בגיהנם ואותיות בך הם רמז לזה שהם כפולים מאותיות שלפניהם א' ב' י' ך' ע"ש שהרשע נוטל ב' חלקים בגיהנם והצדיק ונוטל עשרים חלקים בג"ע כי בפשיטות נוטל הצדיק עשרה חלקים בעוה"ב ובעוה"ז שאינו רק עישור נכסים כמ"ש המדרשות וממילא בכפל בעוה"ב נוטל ך' חלקים וע"פ הדברים האלה שבארנו בענין ג' מדות הטובות הכוללות ומיוחסות לאברהם אבינו ובהיפוך בג' מדות הרעות הכוללות ומיוחסות לבלעם כמ"ש וע"פ המדרש לא הניח הקב"ה פתחון פה לאומות לעתיד שאתה רחקתנו ולא נתת לנו נביאים וחכמים לכך נתן להם בלעם והוא העמיד פרצה לאבד הבריות וע"כ נתייחסו מדות הרשעים על שמו כי הוא נביאם ועל פיו עשו כל המעשים וההולך בדרכיו נקרא מתלמידיו וע"כ בפסוקים אלו שנתייחס לנבואת בלעם שאמר ע"כ יאמרו המושלים בא הדרש והרמז על זה שאמר כן בנבואה על מדת הרשעים ועונשם ועליו ועל תלמידיו אמר מ"ד ע"כ יאמרו המושלים וגו' שכל הסיפור זה מג' פסוקים אינו לצורך ישראל אבל כתוב הבא בתוכם אוי לך כמוש וגו' ואמר נתן בניו פליטים ובנותיו בשבית הוצרך להודיע שהשביות הנמצאות בחשבון מבנות מואב והותרו בכבוש ישראל לבא בקהל שאינן מז' עממים וע"פ מ"ש מואבי ולא מואבית ואמרו המושלים ביצרם בואו ונחשוב הפסד מצוה כו' כמ"ש גם זה לעומת זה וגו' שמה שמפסיד הרשע במצוה שאינו עושה שמקבל חלק הצדיקים בגיהנם הוא כנגד שכר הצדיק שעושה המצוה ומקבל כנגד זה חלק הרשע בג"ע ואמר שע"י חשבון זה הצדיק בונה לו בית בעוה"ז כדי שיהיה לו מוכן בג"ע בעוה"ב חלקו וע"ד מי שטרח בע"ש יאכל בשבת אבל בעוה"ז עדיין אין ביתו מוכן כי עיקר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ואמר במדת הרשעים שנתייחסו על בלעם עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעיר כו' הוא בעצמו ענין מעשה בלעם שעשה עצמו כעיר לילך אחר שיחה נאה שא"ל בלק בקריאה ואולי שרמז זה בעיר ואתון שעיקר עון בלעם היה באתונו וכבר בארנו בדרשות בפרשת בלק שיש לשאול בענין בלעם אחר שא"ל הקב"ה קום לך אתם וגו' למה חרה לו על הליכתו שאמר ויחר אף ה' כי הולך הוא גם המלאך למה בא לשטן לו ושוב נתן לו רשות לילך ומה הוסיף על דבר הש"י שכבר נתן לו ג"כ רשות ויש להשיב בזה לפי שינוי לשון ענין שבפ' זו כי בלעם בתחלה סתם דבריו מאן ה' לתתי להלוך עמכם וגו' לפי שבתחלה אמר הכתוב לקרוא לו לפי שידע בו שהוא בעל נפש רחבה ותאוה וע"כ אמר לקרוא לו שהבטיחו לו לכבדו בסעודות גדולות כמ"ש בראש הקרואים ויקרא להם בזבח וכמ"ש ויזבח בלק בקר וצאן וישלח לבלעם אבל בלעם היה בעיניו מעט הכבוד הזה של קריאה וסעודה שא"ל כי היה בלעם רע עין בממון אחרים ורצה בשכר ממון וע"כ הוסיף לו בשליחות שנית כי כבד אכבדך וגו' כי כבד דהיינו בסעודה שאמרתי ועוד אכבדך במאד דהיינו ממון מלשון ובכל מאדך כמפורש ואשר שכר עליך את בלעם וגו' וע"כ השיב לו עתה אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וגו' וא"ל הש"י אם לקרוא לך באו האנשים וגו' יש לפרש בזה שא"ל ב' תנאים אם לקרוא לך לבד דהיינו בכבוד סעודה הבטיחך באו האנשים קום לך אתם ברגליך בשוה להם ולא תרכוב על אתונך וא"ל הקב"ה כן שימנע מלהלוך עמהם ברגל כי כן היה דרך גם בימי חכמי התלמוד שהגדולים היו רוכבים על החמור ושאר העם הלכו עמהם ברגל וכדי שהוא יתבייש מלפני זקני מדין ומואב מלכת ברגל שהוא בעל גאוה כמ"ש בו רוח גבוהה א"ל כן וא"ל הקב"ה ואשר אדבר אליך אותו תעשה לברך אותם ואם לא באו לקרוא לבד אלא גם להבטיחך בשכר ממון לא אתן לך רשות לילך כי לא תברך אותם בלב שלם כי עיקר הברכה חלה כפי לב המברך ולא יהיה לבך עמהם בברכתם כשתפסיד בברכתם את שכרך שהבטיח לך בלק אבל בלעם לא היה חש לכל זה ואף שכבר הובטח בשכר ממון הלך לשם גם ברכיבה על אתונו וע"כ אמר ויחר אף ה' כי הולך הוא וגו' והוא רוכב על אתונו וגו' שהוא הולך בהבטחת שכירות כמ"ש גם בעבור שהוא רוכב על אתונו וכבר הוזהר ע"ז ולזה אמר לו המלאך כי עתה גם אותך הרגתי שכבר נגזר עליך ההריגה על שעברת על דברי הש"י לילך בשביל שכר וכמ"ש ואת בלעם בן בעור הרגו על חלליהם וגו' וא"ל מפני הליכתך ירט הדרך לנגדי שלא נתתי לך רשות רק לילך ברגל וע"כ הרגתיך ואילו לא נטתה מפני גם עתה אותך הרגתי עתה על שהלכת לקבל שכר ולא הייתי ממתין הריגתך עד מלחמת מדין זה שביאר לו המלאך אחר שנהרג אתונך קום לך אתם עם האנשים כאשר ניתן לך רשות ואפס בכל זה את הדבר אשר אדבר אותו תדבר כי מה שכבר א"ל הקב"ה אותו תעשה שעשיית הברכה בידך הוא על דעת זה שלא תלך ליטול שכר רק לקרוא לך לכבדך בסעודה אבל עתה שהלכת ע"ד ליטול שכר אין הברכות מסורות בידך רק אותו תדבר דהיינו הדבור בעלמא ניתן בידך לפי שלא תברך אותם בלב שלם שתפסיד על ידיהן ממון השכירות וז"ש בכאן על מדתו בעין הרע שרצה להזיק את ישראל בעין הרע והוא יקבל ממון רב שכירות עשה עצמו כעיר ואתון להלוך אחר שיחה נאה ואמר כי אש יצאה מחשבון הוא חלק אש של גיהנם שיש למחשבין בגיהנם ותאכל את שאינן מחשבין דהיינו בלעם ותלמידיו ואמר על מדתו הרעה שנית של בלעם כי להבה תצא מקרית צדיקים ותאכל ער מואב זה המהלך אחר יצרו כו' יצר הרע נאמר בכל מקום על רוב התאוה וע"כ רמז בעיר ואתון ששכב עם אתונו כמ"ש בחלק ומואב על שיעץ להם על תאות הזמה ואמר על מדתו הרעה שהיא רוח גבוה בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח ואמר ונירם אמר רשע אין רם כי מתוך הגאוה הוא כאילו כפר בעיקר כמ"ש בפ"ק דסוטה אפסוק ורם לבבך ושכחת את ה' וגו' ואמר אותו הרשע שאבד אותו החשבון שאמרו הצדיקים שיטלו הרשעים חלק הצדיקים בגיהנם והם יקחו כנגד זה חלק הרשעים בג"ע כדאמרינן בחגיגה:

ואמר המתן עד כו' זכר כאן ג' דינים ברשעים והוא דין הגוף במיתתו רמה וחבוט הקבר ודין שעושין בנשמת הרשעים בגיהנם ועוד דין לעתיד שמביא הנשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד כדאמרינן בפרק חלק וע"ז אמר הכתוב תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו פתח ברבים וסיים ביחיד דר"ל תמות נפשי כאחד מישראל שמתים הגוף והנשמה כשפירשו א' מחבירו וכל אחד מקבל עונש זה בקבר וזה בגיהנם ואמר ותהי אחריתי שהוא בדין לעתיד שיהיו הנשמה והגוף כא' כמוהו לקבל שכר בגוף ונשמה ביחד ולא לדין עונש ביחד ולז"א בכאן המתן עד שיבא דין הגוף בקבר כשפירש מהנשמה ונשים עד נפח שהוא דין לנשמה באש גיהנם שאינה צריכה נפוח ועד מידבא עד דאבון לנשמה על טענתה כדברי אנטונינוס פרק חלק דאמרי ליה ועביד כל מה דבעי הנשמה כמו שבקשה דהיינו שאין לדון כל אחד לבד רק לדונם יחד הגוף והנשמה וק"ל:

ר"ש בד"ה אמר רבא כו' כמות שהוא חמורך כו' שאילה אמר לו כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה מאי דכתיב כו' הרי כתיב והוא נלחם כו' כצ"ל:

בד"ה שנקראו שיחים כו' וכל שיח השדה ומתרגמינן כו' כצ"ל:

ר"ש ד"ה ואר"פ עיסקא דאית בה. מיהו מתני' לא איצטריך כו'. יותר הנל"פ דמסיפא דאם אמר וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין מוכח דלא איירי אלא בדמחתן בגוה וכדדייקינן לעיל מהברייתא דמיירי בעודן עליו:

במשנה המוכר אה"ח כו'. עי' תוי"ט שדקדק מדוע לא תני בפרה עגל בשם עצמו כמו בחמור סייח ותירוצו לא מחוור. ול"נ דתני בכל חד רבותא. בחמור אף שכבר גדל קצת ואינו נקרא שוב על שם אמו אלא יש לו שם בפ"ע סייח אפ"ה מכור. ובפרה אף בעודו קטן ביותר עד שאינו ראוי להיות לו שם בפ"ע עגל. אלא שנקרא עדיין ע"ש אמו אפ"ה אינו מכור:

רשב"ם ד״ה המושלים. ביראת. צ"ל יראת:

בֹּאוּ וְנַחֲשֹׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם (במדבר כא, כז). נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (קידושין מ:) לעולם יראה אדם כאלו כל העולם כולי חציו זכאי וחציו חייב עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע את כל העולם לכף חובה.
וידוע דהיצר הרע מטעה את האדם שמראה לו שהוא עצמו רובו זכיות דמחשיך את עיניו שאינו רואה במומין שלו הרבים ועצומים ואדם כזה אם תבא לידו מצוה אחת והיצר הטוב מיעצו למהר לעשותה יבא היצר הרע ויקררנו באומרו למה תדחוק עצמך בקיום מצוה הלא אתה עשיר דרובך זכיות ואם תחסר ממך מצוה זו מה בכך? וכן אם בא לידו עבירה יאמר לו היצר הרע אם תעשנה מה בכך?
אך בזאת יהיה האדם שולט ביצר הרע ולא יטעהו בדברים אלו אם הוא אינו מביט בחשבון עצמו אלא יראה עצמו מעשיו מעורבים עם מעשים של העולם הן לזכות הן לחובה אז ודאי יש לו לחשוב אולי הוא וכל העולם שקולים הזכיות כנגד העונות ועתה אם עשה זו המצוה הכריע עצמו וכל העולם לכף זכות ואם עשה עבירה אחת הכריע הכל לכף חובה הא ודאי ירוץ למצוה לעשותה ויברח מן העבירה, כי בשלמא בשלו לבדו יוכל היצר הרע להטעותו להראות לו שהוא רובו זכיות אבל בחשבון של העולם איך יוכל לרמות אותו איך הוא נוטה לרוב זכיות או להפך!
עַל כֵּן יֹאמְרוּ אֵלּוּ הַמֹּשְׁלִים בְּיִצְרָם: בֹּאוּ וְנַחֲשֹׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ 'שֶׁל עוֹלָם' כלומר לא נחשוב חשבון כל אחד בפני עצמו אלא נחשוב חשבונינו בכללות העולם בתערובת ושותפות הכל ביחד ואז נוכל לחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. ובסה"ק בֶּן אִישׁ חַי פרשת שלח לך פרשתי בס"ד עוד בזה עיין שם.

'הַמֹּשְׁלִים', אֵלּוּ הַמּוֹשְׁלִים בְּיִצְרָם (במדבר כא, כז). נראה לי קאי על בעלי תשובה, באו ונחשב הפסד מצוה שעברו עליה ולא קיימו אותה בימים שעברו כנגד שכרה בזמן הזה שהם משתוקקים לקיימה ושמחים בה הרבה (משנה אבות ב, א), וכן שכר עבירה שהיה להם מכבר כנגד הפסדה לעת עתה שהם כופין יצרם באותו פרק באותו מקום באותה אשה (יומא פו:).
תִּבָּנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְתִכּוֹנֵן לָעוֹלָם הַבָּא שיש בזה שכר כפול בעולם הזה ובעולם הבא דכן שורת הדין מחייבת כאשר כתבתי בס"ד בסה"ק בֶּן אִישׁ חַי פרשת כי תצא על פסוק וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה (דברים כא, טו) עיין שם.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מֵהַמְּחַשְּׁבִים והוא חלק גיהנם שלהם שהיה להם קודם ששבו בתשובה ותאכל את אלו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה טו.) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם.
ועוד נראה לי בס"ד תֵּצֵא אֵשׁ מֵהַמְּחַשְּׁבִים אלו הצדיקים שנקראים בשם יִשְׂרָאֵל שבו רמוז מעלתם שיש להם כח גדול במחשבה שלהם שתתצרף למעשה ולכן נקראים מְחַשְּׁבִים על שם המחשבה כי שם ישראל יש אותיות 'לי' בראש ובסוף וסמוך לאותיות לי יש אותיות 'אש' אשר המה גם כן יהיו אותיות 'לי' בחלוף אלפא ביתא דא"ל ב"ם הרי אותיות 'לי' המורים על הקיום כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי בהעלותך יא, טז) כל מקום שנאמר בו 'לי' קיים לעולם, נכפלו בשם ישראל שיש בשם זה 'לי לי'.
ולזה אמר חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן (בראשית מט, יב) חַכְלִילִי 'כח לי לי' עֵינַיִם אלו ישראל מִיָּיִן זו התורה שבעבורה זכו לאותיות לי כפולים כי תורה מבינה נפקא ואמרו רבותינו ז"ל (משנה אבות ה, כא) בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה דמספר לי [40] הוא ארבעים והתורה ניתנה בארבעים יום.
ולזה אמר תֵּצֵא אֵשׁ מִן הַמְחַשְּׁבִים אלו הצדיקים שנקראים בשם 'ישראל' תֵּצֵא אותיות אֵשׁ כי אצלם תתחלף אש באותיות 'לי' דא"ל ב"ם ויבא במקום אש אותיות 'לי' וכח האש הזה שיצא משמם יאכל לאותם הרשעים שאינם מחשבים.

'אָכְלָה עָר מוֹאָב' זֶה הַמְהַלֵּךְ אַחַר יִצְרוֹ, כְּעַיִר זֶה שֶׁמְּהַלֵּךְ אַחַר שִׂיחָה נָאָה (במדבר כא, כח). נראה לי בס"ד דהאדם נקרא עִיר דכתיב (קהלת ט, יד) עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, זה הגוף של האדם והצדיק יש לו משמעות אחרת בשם זה של עיר האמור בו שהוא לשון הקצה והתעוררות והא לשון עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת (דניאל ד, י) אך הרשע שם עיר האמור בגופו משמעותו חמור כמו עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת (זכריה ט, ט) שמהלך אחר שיחה נאה.
גם ידוע שי"ן רומזת לשלימות המחשבה ודבור ומעשה הרמוזים בשלשה קוין שלה והצדיק שהוא שלם באות ש' יכנס אות ש' בתוך שם עִיר שיש לו ויהיה לו צירוף עָשִׁיר והרשע שפוגם באות שי"ן הנזכר תהיה אצלו אות ש' לצירוף מהופך שהיא צירוף יִרְשַׁע ולא תהיה צירוף עָשִׁיר.

'וַנִּירָם', אָמַר רָשַׁע: אֵין רָם. 'אָבַד חֶשְׁבּוֹן', אָבַד חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם (במדבר כא, ל). נראה לי בס"ד הכונה, הרשע אומר כל אחד נידון בפני עצמו ואין דנין רשעים רבים ביחד כדי שיחוש לגחלת שיבוא לו מחבירו אלא כל אחד נכוה בגחלתו דוקא ואם יהיו נידונין רשעים הרבה ביחד יש רְשָׁעִים אותיות ר"ם בראש ובסוף אבל אם לא יש התחברות רשעים אלא כל רשע נידון לבדו אין ברשע אותיות ר"ם ולזה אמר אָמַר רָשַׁע אֵין רָם כלומר אין נידונין ואין נשקלים רשעים הרבה ביחד שיש בהם אותיות ר"ם ועל כן אָבַד חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שאין האדם לוקה מכח חובות העולם אלא כל אחד נידון ונשקל לבדו.
או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (מנחות מא.) מן השמים אין מענישין על ביטול עשה אבל בעידן רתחא מענישין על עשה גם כן וכמו שאמר המלאך לרב קטינא. ובזה פירש רבינו האר"י ז"ל הפסוק (ירמיה יח, כג) בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם. וידוע כי מצות העשה הם בסוד החסדים ומצות לא תעשה הם סוד הגבורות, ועתה החסדים הם רמים על הגבורות ולכן הרשע משמח עצמו דהוא עובר על עשה שמבטל מצות עשה ועם כל זה לא יחשבו עליו עונש מן השמים.
וזהו שאמר אָמַר רָשַׁע אֵין רָם אלו מצוות עשה שהם חלק החסדים שהוא רם על חלק הגבורות ועם כל זה אָבַד חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם דאין מחשיבין ומענישים על העשין ולכן אמר הקדוש ברוך הוא למלאך המשחית הַמְתֵּן עַד שֶׁיָּבוֹא דִּין דהוי עידן רתחא ואז תענישם גם על ביטול מצוות עשה ולזה אמר 'עַד דִּיבוֹן' הַמְתֵּן עַד שֶׁיָּבוֹא דִּין, 'וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח' עַד שֶׁתָּבוֹא אֵשׁ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה נִפּוּחַ דהוי עידן רתחא.

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם וכו'. נראה דזה וכיוצא בו הוא על הרוב חלק הפשט מהרמז דידוע דהתורה הקדושה יש בה פרד"ס וכל חלק כלול מארבעתן והוא על דרך מדרש הנעלם שבזהר הקדוש וז"ח. ומ"ש הרב עין יעקב משם הרשב"א ע"ש יראה דהרשב"א כתב כן לישב דעת ההמון בדור ההוא. אמנם לא נעלם מרבינו הרשב"א דיש פרד"ס וכמה פנים לפנים לתורה שהוא קבל דרך האמת מרבינו הגדול הרמב"ן ובתשובותיו רמז איזה מקומות דרך האמת וגם אני ראיתי קונטריסים מהרשב"א כ"י בדרך האמת בהעלם נמרץ. וגם ראיתי בכתר ש"ט כ"י לתלמידו על דרך האמת שכתב שם כמה סודות שקבל מרבינו הרשב"א. ובגוף המאמר הזה כתבתי בעניותי בספר הקטן דברים אחדים דף ח"ן ע"ד בס"ד: