דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיד - ב

אמר רבי זירא:  כי הוינא כשלמדתי תורה בבבל, לפני שעליתי לארץ ישראל, הוה אמרי, סברתי לומר, כי: הא דתניא: יום הכפורים שחל להיות ערב שבת - לא היו תוקעין לפני כניסת שבת את ששת התקיעות שתוקעים בכל ערב שבת, לפי שתקיעות אלו נועדו להבטיל את העם ממלאכה, ולהבדיל בין יום החול לשבת, ואילו ביום הכיפורים אין עושין מלאכה.

ואם היה יום הכיפורים חל במוצאי שבת, לא היו מבדילין בו בתפילה, לומר בה ברכת "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", [1] כשם שמבדילין ביום טוב שחל במוצאי שבת. לפי שגם יום הכיפורים נקרא שבת -

ברייתא זאת - דברי הכל היא!

ולא העליתי בדעתי, בהיותי בבבל, שהיא תלויה במחלוקתם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא שבמשנתנו.

אבל כי סליקנא להתם, כשעליתי לארץ ישראל, אשכחיתיה מצאתי ליהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, דיתיב וקאמר: ברייתא זאת - רבי עקיבא היא. שלפיו יום הכיפורים ושבת שוים בחומרתן, ולכן אין צורך להבדיל ביניהם בתקיעות.

דאי רבי ישמעאל, כיון דאמר חלבי שבת קריבין ביום הכיפורים - נמצא שיום הכיפורים קל משבת, ואם כן, צריך ליתקע ביום הכיפורים שחל בערב שבת, לפני כניסת השבת, משתי סיבות:

א. כדי להבטיל את הכהנים מלהקריב את חלבי יום הכיפורים שחל להיות ערב שבת, בשבת.

ב. כי היכי דליהוי ידעי לשנים אחרות, שכאשר יחול יום הכיפורים במוצאי שבת, ואז לא יתקעו בשבת לפני כניסת יום הכיפורים - ידעו הכהנים מכך שלא תקעו בשבת לפני כניסת יום הכיפורים, דחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים. [2]

ואמינא ליה אנא: כהנים זריזין הן, ואין להם צורך בתקיעות כדי שיהיה להם סימן לזכור את ההלכה שחלבי שבת קריבים ביום הכיפורים ולא להיפך. ולעולם גם לרבי ישמעאל אין תוקעין.

אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: מי אמרינן כהנים זריזין הן ואין להם צורך בתקיעות?

והתנן במסכת סוכה, ביחס למנין התקיעות במקדש בכל יום, כי בערב שבת היו מוסיפין במקדש שלש תקיעות כדי להבטיל את העם ממלאכה. ולאחר מכן תקעו עוד שלש כדי להבדיל בין קודש לחול, שמעתה כבר התקדש יום השבת.

ומשמע שתקיעות אלו היו מיועדות לכהנים במקדש, ומוכח שאין לסמוך על זריזות הכהנים!?

ומשנינן: לא היו תקיעות אלו מיועדות לכהנים אלא לעם שבירושלים.

וכדאמר אביי בענין הזמן הראוי לקריאת שמע עם זריחת החמה, שהיה במקדש סימן לעם שבירושלים להכיר אימתי הוא זמנה בשחרית, בנצנוץ השמש על נברשת הזהב שנדבה הליני המלכה.

ואמר אביי שלא היה זה סימן לכהנים, כיון שהם קראו קריאת שמע בזמן אחר, אלא לשאר עמא דבירושלים.

הכא נמי, התקיעות שבמקדש היו לשאר עמא דבירושלים.

ותו הוינן בה: וליתקע ביום הכיפורים שחל בערב שבת, סמוך לשבת, כי היכי דלידעי, כדי שידעו הכל שיום הכיפורים קל משבת, דשרי יום הכיפורים ב"קניבת ירק", שמותר להכין בו את הירק התלוש [עבור בישולו במוצאי הצום] על ידי ניתוק העלים מהקלחים, מן המנחה ולמעלה.

ועל אף שדבר זה, של הכנת האוכל למוצאי שבת אסור לעשותו בשבת, משום איסור "שבות" מדרבנן - ביום הכיפורים התירו. כיון שעיסוקו בהכנת האוכל גורמת לעינוי הנפש, ומתקיים בכך הענין של עינוי ביום הכיפורים.

אמר רב יוסף: תקיעת שופר ביום הכיפורים גם היא אסורה משום שבות, ואם היה מקום להתירה זה רק כדי להודיע לעם שמגיע זמן שבת שהיא חמורה הימנה. וכגון ביום טוב, שתוקעין בו ומתירים איסור שבות של תקיעה, כדי שידעו כי הגיע הזמן של שבת, וצריך מעתה להמנע אפילו מעשיית מלאכות לצורך אוכל נפש המותרות ביום טוב.

אך אין מקום להתיר את תקיעת השופר ביום הכיפורים כדי להודיע לעם את ההיתר של קניבת ירק בו, לפי שאין דוחין שבות כדי להתיר. [3]

ורב שישא בריה דרב אידי אמר: לעולם דוחין שבות אף כדי להתיר. אלא שרק שבות שהיא קרובה, לצורך עשיית דבר מיד עתה, התירו. אבל שבות שהיא רחוקה, לצורך עשיית דבר בעתיד הרחוק - לא התירו.

ולכן לא התירו לתקוע ביום הכיפורים כדי להודיע את ההיתר של קניבת ירק, שאין זה נוגע ליום הכיפורים הזה שחל בערב שבת, שהרי לא יבשלוהו לירק במוצאי יום הכיפורים, שהוא ליל שבת. ואין זה נוגע אלא ליום הכיפורים שיחול בשנה אחרת ביום חול.

והוינן בה: ושבות קרובה - מי התירו?

והתנן: יום טוב שחל להיות ערב שבת -

תוקעין כדי להבטיל את העם מעשיית מלאכות אוכל נפש.

ולא מבדילין, כי השבת יותר קדושה מיום טוב, ולא ניתקנה הבדלה אלא בין זמן חמור לזמן קל.

ואם חל יום טוב במוצאי שבת - מבדילין מקדושת השבת החמורה, ולא תוקעין מפני שאין צורך להבטיל ממלאכה כיון שנכנס עתה יום טוב. [4]

ואמאי אין תוקעין לדבריך שהתירו שבות קרובה לצורך היתר!?

ליתקע - כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה, לאלתר!?

אלא, מחוורתא מחוור כדרב יוסף, שלא התירו שבות לצורך היתר.

אמר רבי זירא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רב הונא: יום הכפורים שחל להיות בשבת - אסור בקניבת ירק, לפי שלא התירו את איסור שבות של יום השבת אפילו לא ביום הכיפורים שיש בו צד להתירו מחמת שהעיסוק בקניבת הירק מביא לעינוי נפש.

אמר רב מנא: דבר זה למדנו מהא דתנא בברייתא:

מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק?

תלמוד לומר ביחס לשבת [שמות טז] "שבתון שבת קודש". [5]

ומשמעות "שבתון" היא: שבות מעשיית דברים כגון קניבת ירק.

ומדייק התנא: למאי איצטריך האי קרא לאסור קניבת ירק בשבת?

אילימא למלאכה ממש, כגון תלישת עלי הירק כשהוא מחובר לקרקע, והכתיב [שמות כ] "לא תעשה כל מלאכה", ואין צורך במקרא מיוחד לאסור קניבת ירק.

אלא, לאו, אקניבת ירק איצטריך קרא, לאוסרו מן התורה משום עשה דשבות. ולכן, אי אפשר להתיר את איסור השבות מן התורה לצורך עגמת נפש ביום הכיפורים שחל להיות בשבת.

ומסקינן: שמע מינה!

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: יום הכפורים שחל להיות בשבת - מותר בקניבת ירק.

מיתיבי מהברייתא דלעיל: מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק - תלמוד לומר "שבתון".

שבות למאי? אילימא למלאכה - והכתיב "לא תעשה כל מלאכה". אלא לאו, בקניבת ירק!

ודוחה רבי יוחנן: לא לאיסור שבות בא הכתוב ללמד. אלא לעולם למלאכה ממש בירק מחובר. ואיצטריך קרא כדי לעבור עליה הן בעשה ד"שבתון" והן בלא תעשה כל מלאכה. [6]

ולעולם בתלוש הוי איסור שבות מדרבנן גרידא, ולכן בשבת שחל בה יום הכיפורים התירוהו.

הערות

[1] רש"י. שהרי על הכוס בלאו הכי אי אפשר לברך, שהרי אסור לשתות ביוה"כ. וליתן לתינוק ג"כ אי אפשר, כי שמא אתי למיסרך [יתרגל לעשות כן] אפילו כשיגדיל. רש"ש.

[2] לכאורה היו צריכים משום כך לתקוע במוצ"ש שחל בו יוה"כ, להודיע שיוה"כ קל משבת, ומותר להקריב עתה חלבי שבת. אלא, שלעולם התקיעה היא סימן ליציאת היום הקל, וכניסת היום החמור, ולכן לא שייך לתקוע אלא ביוה"כ שחל בערב שבת. תוד"ה ליתקע. ועוד כתבו שם, דהא דלא הקשתה הגמרא שיתקעו ביוה"כ כדי שידעו שהוא קל וחלבי יוה"כ אין קרבין בשבת שלאחריו, משום דלזה אין צריך תקיעה, דגם אם שבת ויוה"כ שוין אין להקריב של זה בזה. ועוד כתבו, דלכן לא הקשו בגמרא שיבדילו במוצ"ש שחל בו יוה"כ כדי ידעו שיוה"כ הוא קל משבת וחלבי שבת קרבים ביוה"כ, משום דהבדלה אין בה פרסום לרבים כמו בתקיעה.

[3] הקשו תוד"ה אמר, למה לא תירצו כן לעיל על הקושיא דליתקע שידעו דחלבי שבת קרבין דיוה"כ, דהוא נמי להתיר. ותירצו, דזה לא הוי קולא אלא חומרא, שיקטירו האיברים ולא יבאו לידי נותר. וכתב המהר"שא, שאין להקשות למה לא תירצו לעיל תירוצא דרב ששת דשבות רחוקה לא התירו, שהרי התקיעה שם לא נועדה אלא לשנה אחרת, כשיחול יוה"כ במוצ"ש. משום דהגמרא פורכת תירוץ זה למסקנא.

[4] הרמב"ם בהל' שבת [פ"ה ה"כ] פסק דכל מוצ"ש היו תוקעין להתיר העם למעשיהן. וכתב המ"מ דהרמב"ם הוכיח כן מסוגייתנו, דמשמע שדוקא במוצ"ש שחל ביו"ט לא תוקעין משום איסור שבות, אבל בכל מוצ"ש היו תוקעין. והראשונים חלקו עליו, דהגמרא לא הקשתה אלא שיתקעו במוצ"ש שחל בו יו"ט כדי שיתעסקו בשמחת יו"ט אבל במוצ"ש דעלמא לא איכפת לן שלא יעסקו במלאכת רשות.

[5] רש"י. והתוס' ד"ה אלא, כתבו דאסמכתא בעלמא הוא. כי אם היה אסור מהתורה איך התירו ביוה"כ. והריטב"א כתב שאמנם הקניבה אסורה רק מדרבנן, אלא שיש איסור "שבות" כללי שהוא מן התורה ! שאם לא כן, אין לנו מנוחה בשבת מן התורה, כיון שיכול לעשות הרבה מלאכות, ומקח וממכר. ומסר זאת הכתוב לחכמים שיקבעו את פרטי איסור ה"שבות". והכתוב מגלה לנו כאן דאפילו קניבת ירק, שהוא שבות מדרבנן, שהתירו אותו חכמים ביוה"כ, מכל מקום בשבת שחל בו יוה"כ, אסור.

[6] כן פירשו התוס' בד"ה לעולם, דהוי איסור דאורייתא. והקשה רא"מ הורוביץ, א"כ למה נקטה הברייתא דוקא קניבת ירק ולא מלאכה אחרת, לאוקימתא זו. שהרי בכל מלאכה עובר בעשה ולא תעשה. וגם למה נקטו יוה"כ שכל בשבת ולא שבת בעלמא. ובבעל המאור מפרש דרבי יוחנן אינו מפרש אלא את המקרא, ד"שבתון" אתא למלאכה, ולאו דוקא קניבת ירק, אלא כל מלאכה וכל שבת. והברייתא אינה מתפרשת אלא כדלעיל, ורבי יוחנן חולק על הברייתא.

כי הוינא [כאשר הייתי] בבבל הוה אמרי [אמרתי]: הא דתניא [ברייתא זו ששנינו] בה שיום הכפורים שחל להיות בערב שבת — לא היו תוקעין בו כדרך שתוקעים בכל ערב שבת להודיע על כניסת השבת, ואם חל יום הכפורים במוצאי שבת — לא היו מבדילין בין קדושת שבת ויום הכיפורים, ברייתא זו דברי הכל היא. כי סליקנא להתם, אשכחיתיה [כאשר עליתי לשם, לארץ ישראל מצאתי] את יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי דיתיב וקאמר [שיושב ואומר]: ברייתא זו כשיטת ר' עקיבא היא, שמשווה את קדושת יום הכפורים לקדושת שבת, דאי [שאם] תאמר ששיטת ר' ישמעאל היא, כיון שאמר ר' ישמעאל שחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים, אם כן ליתקע, כי היכי דליהוי ידעי [שיתקע, כדי שיהיו יודעים] הכהנים שחלבי יום השבת קריבין ביום הכיפורים ומותר להם להתחיל להקריב אותם (רה"ג). ואמינא ליה אנא [ואמרתי אני לו]: מכאן אין להביא ראיה כיון שכהנים זריזין הן, ואנו סומכים על כך שהם יודעים מעצמם, ואין צורך לתקוע עבורם.

אמר ליה [לו] מר קשישא בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי: מי אמרינן [האם אנו אומרים] לענין זה כהנים זריזין הן? והתנן [והרי שנינו במשנה]: שלש תקיעות היו תוקעים במקדש בערב שבת כדי להבטיל את העם ממלאכה, ושלש נוספות להבדיל בין קודש לחול. הרי שאף הכהנים צריכים לתקיעות להודיע להם על כניסת ויציאת השבת! ומשיבים: כשם שאמר אביי בענין אחר שעשו דברים לשאר עמא [לשאר העם] שבירושלים, ואם כן הכא נמי [גם כאן] בענין התקיעות כי עשו כן לצורך שאר עמא [העם] שבירושלים.

ושואלים: מכל מקום וליתקע, כי היכי דלידעי דשרי [ושיתקעו, כדי שידעו שמותר] בקניבת ירק (הסרת ראשי העלים מן הירקות) מן המנחה ולמעלה ביום הכיפורים. שהתירו ביום הכיפורים משעה מסויימת ואילך לקנוב את הירק עבור הסעודה שלאחר הצום, מה שאין כן בשבת שאסור לעשות כל מלאכה עבור ימי החול. אמר רב יוסף: לפי שאין דוחין שבות להתיר, שאף שאין התקיעה מלאכה גמורה מכל מקום אסורה היא משום שבות בשבת וביום הכפורים, ואין דוחים שבות זו כדי להתיר דברים.

ורב שישא בריה [בנו] של רב אידי אמר: שבות קרובה כתקיעה להתיר במלאכה מיד — התירו, שבות רחוקה כקניבת הירק שהותרה רק מן המנחה ולמעלה שעות רבות לאחר כניסת יום הכיפורים — לא התירו (ר"ח).

ושואלים: וכי שבות קרובה התירו? והתנן [והרי שנינו במשנה]: יום טוב שחל להיות בערב שבת — תוקעין להודיע שנכנסה השבת, ולא מבדילין על היין, כיון שקדושת שבת יתירה על קדושת יום טוב. ואם חל יום טוב במוצאי שבת — מבדילין בין קדושת שבת וקדושת יום טוב ולא תוקעין. ואמאי [ומדוע] לא יתקעו? ליתקע, כי היכי דלידעי דשרי [שיתקע עם כניסת החג, כדי שידעו שמותר] בשחיטה לאלתר [מיד] בחג, מה שלא הותר לעשות כן בשבת! אלא מחוורתא [מחוור, ברור] שיש להסביר כדרך שפירש רב יוסף שאין דוחים שבות כדי להתיר בעשיית מלאכה.

א כיון שהוזכר היתר קניבת ירק ביום הכיפורים, מביאים מה שאמר ר' זירא שכך אמר רב הונא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אבא שכך אמר רב הונא: יום הכפורים שחל להיות בשבת — אסור בקניבת ירק. אמר רב מנא, תנא [שנינו] בברייתא: מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק — תלמוד לומר: "שבתון שבת קודש לה'" (שמות טז, כג), ומשמעו שיש חובת שבות, כלומר, לשבות ביום זה. ולמאי [למה, לאיזה ענין]? אילימא [אם תאמר] לעשיית מלאכה ממש — והכתיב [והלא כבר נאמר] במפורש: "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י)! אלא לאו [האם לא] נאמר הדבר לגבי קניבת ירק, שאף היא שאינה מלאכה גמורה אסורה בשבת משום מצוות שבתון! ומסיימים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] כדבריך.

ובניגוד לכך אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: יום הכפורים שחל להיות בשבת — מותר בקניבת ירק. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא שהובאה מקודם: מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק — תלמוד לומר: "שבתון שבת קודש לה'" (שמות כ,י), ומשמעו שיש חובת שבות. ולמאי [למה, לאיזה ענין]? אילימא [אם תאמר] לעשיית מלאכה ממש — והכתיב [והלא כבר נאמר] במפורש: "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה "! אלא לאו [האם לא] נאמר הדבר לגבי קניבת ירק, שאף היא שאינה מלאכה גמורה אסורה בשבת משום מצוות שבתון! ומשיבים: אכן לא ניתן לפרש כך, אלא לעולם נפרש "שבתון" בשבת למלאכה, שיש מצוות עשה לשבות בשבת, ואף שנאמר במפורש "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה", מכל מקום בא ביטוי זה להוסיף ולעבור עליה [עליו] שהוא עובר על כל מלאכה בשבת ב"עשה" (שבתון) וב"לא תעשה".

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: יום הכפורים שחל להיות בשבת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

When I was in Babylonia, I said with regard to that which was taught in a baraita: If Yom Kippur occurred on Shabbat eve, they would not sound the shofar as they did every Friday to herald the start of Shabbat; and if Yom Kippur occurred at the conclusion of Shabbat, they would not recite havdala to mark the end of the sanctity of Shabbat and the start of the sanctity of Yom Kippur, is a statement accepted by all. When I went to Eretz Yisrael, I found Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, who sat and said: This baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, as it equates the sanctity of Yom Kippur with that of Shabbat. As, if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, then, since Rabbi Yishmael said that fats from Shabbat are offered on Yom Kippur, let them sound the shofar so that the priests will know that the fats from Shabbat are offered on Yom Kippur and they may begin offering them (Rav Hai Gaon). And I said to him: You cannot prove this from here, because priests are vigilant and can be trusted to know this on their own, and there is no need to sound the shofar.

Mar Kashisha, the son of Rav Ḥisda, said to Rav Ashi: Do we say that priests are vigilant in that regard? Didn’t we learn in a mishna that three blasts were sounded in the Temple on Friday to stop the people from work, and three more were sounded to demarcate between sacred and profane? Apparently, even priests required the blasts to alert them to the beginning and end of Shabbat. The Gemara answers: As Abaye said in a different context, that certain matters were undertaken for the rest of the people in Jerusalem, so too here, these blasts were sounded for the rest of the people in Jerusalem and not for the priests.

The Gemara asks: In any event, Let them sound the shofar so that they will know that trimming the vegetables, i.e., removing the leaf heads from vegetables in preparation for cutting them, is permitted from the late afternoon and onward. On Yom Kippur, it is permitted, starting at a certain point of the day, to prepare vegetables for the meal following the fast. However, this is not permitted on Shabbat, when it is prohibited to perform any action in preparation for the weekdays after Shabbat. Rav Yosef said: This is because a rabbinic prohibition [shevut] is not overridden in order to permit another action. Although sounding the shofar is not prohibited by Torah law on Shabbat, it is prohibited by rabbinic law on Shabbat and Yom Kippur, and this prohibition is not overridden to permit another action.

And Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: The Sages permitted doing so for an immediate rabbinic prohibition, e.g., sounding the shofar to permit prohibited actions immediately. They did not permit doing so for a more remote rabbinic prohibition, such as trimming vegetables, which is allowed only beginning late in the afternoon, several hours after the start of Yom Kippur (Rabbeinu Ḥananel).

The Gemara asks: And did they permit doing so for an immediate rabbinic prohibition? Didn’t we learn in a mishna that if a Festival occurs on Shabbat eve, one sounds the shofar to announce that Shabbat has begun, but one does not recite havdala over wine to mark the conclusion of the Festival, because the sanctity of Shabbat is greater than the sanctity of the Festival? And if a Festival occurs at the conclusion of Shabbat, one recites havdala to demarcate between the sanctity of Shabbat and the sanctity of the Festival, but one does not sound the shofar. And why does one not sound the shofar? Let them sound the shofar at the beginning of the Festival, so that people will know that slaughtering is permitted immediately on the Festival, although it was prohibited on Shabbat. Rather, it is clear that this must be explained in accordance with the opinion of Rav Yosef, who says that a rabbinic prohibition is not overridden to permit the performance of actions that were prohibited.

With regard to trimming vegetables on Yom Kippur, the Gemara cites that which Rabbi Zeira said that Rav Huna said, and some say Rabbi Abba said that Rav Huna said: If Yom Kippur occurs on Shabbat, trimming vegetables is prohibited. Rav Mana said: It was taught in a baraita: From where is it derived that on Yom Kippur that occurs on Shabbat trimming vegetables is prohibited? The verse states: “A solemn rest [shabbaton], a holy Shabbat unto the Lord” (Exodus 16:23), which means that there is an obligation to issue a rabbinic prohibition on this day. Issue a rabbinic prohibition for what activity? If you say this refers to prohibiting actual labor, isn’t it written explicitly: “But the seventh day is Shabbat for the Lord your God; you shall not perform any labor” (Exodus 20:9)? Rather, does it not refer to trimming vegetables, which is prohibited on Shabbat even though it is not a full-fledged prohibited labor? The Gemara concludes: Indeed, learn from it that trimming vegetables is prohibited.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: If Yom Kippur occurs on Shabbat, trimming vegetables is permitted. The Gemara raised an objection from what we learned in the baraita cited earlier: From where is it derived that on Yom Kippur that occurs on Shabbat trimming vegetables is prohibited? The verse states: “A solemn rest [shabbaton], a holy Shabbat unto the Lord” (Exodus 16:23), which means that there is an obligation to issue a rabbinic prohibition on this day. Issue a rabbinic prohibition for what activity? If you say this refers to prohibiting actual labor, isn’t it written explicitly: “But the seventh day is Shabbat for the Lord your God; you shall not perform any labor” (Exodus 20:9)? Rather, is it not referring to trimming vegetables, which is prohibited on Shabbat? The Gemara answers: No, that is not; rather, solemn rest actually refers to labor. It is a positive commandment to rest on Shabbat. Although the verse says explicitly: “But the seventh day is Shabbat for the Lord your God; you shall not perform any labor,” this adds that one who performs a prohibited labor violates both a positive mitzva and a prohibition.

It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: If Yom Kippur occurs on Shabbat,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כדאמר אביי לשאר עמא דבירושלים. ומשכחת דברי אביי במס' יומא בפרק אמר להן הממונה (דף לז) דתנן הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתח ההיכל. תאנא בשעה שחמה זורחת ניצוצות יוצאות ממנה ויודעין שהגיע זמן קרית שמע מיתיבי הקורא קרית שמע כו' אמר אביי לשאר עמא דבירושלים:

סליק פרק אלו קשרים.

אמר ר' זירא כי הוינן בבבל הוה אמרי' הא דתניא יוה"כ שחל להיות ערב שבת לא היו תוקעין ובמוצ"ש לא היו מבדילין דברי הכל היא. כלומר מפני מה תוקעין בע"ש כדי להבדיל מן המלאכה כיון שע"ש יוה"כ הוא אין שם מלאכה שצריכין תקיעה להבטילן. וכן הבדלה כדי להתיר העם למלאכה וכיון שמוצ"ש יוה"כ אין בו התר מלאכה לפיכך אין צריך להבדלה. וא"ר זירא כי סליקי להתם ואשכחתיה ליהודה בריה דר"ש בן פזי דאומר הא מתני' ר"ע היא דלא שני ליה בין שבת ליוה"כ דהא לא חלבי שבת קריבין ביוה"כ ולא של יוה"כ בשבת לפיכך לא צריך הכירא בין האי להאי. אלא לר' ישמעאל דשני ליה ליתקע במ"ש ליוה"כ דליהוי הכירא לכהנים להקריב מה שנותר מחלבי שבת וא"ל ר' זירא אפי' לר' ישמעאל ושני ליה בין שבת ליום הכיפורים כהנים זריזין הן ויודעין שחלבי שבת קריבין ביוה"כ לפיכך לא בעי תקיע' ואבדלת' איני דכהנים זריזין הן והתנן ג' להבדיל בין [קודש] לחול ושנינן הא דתנן להבדיל בין קדש לחול אינה שנויה לגבי כהנים אלא לישראל בלבד.

כדאמר אביי התם ביומא לענין נברשת של זהב שעשת הילני על פתח ההיכל להודיע עת ק"ש דלאו לכהנים איתעביד אלא לשאר עמא דבירושלים. ואקשי' תוב וליתקע בהדי הבדלה לשאר עמא דנידעו דשרי להו קינובת ירק מן המנחה ולמעלה. דהא קי"ל דבשבת אסור לקנב ירק ולהניח לערב משום בורר. ואמרינן (לעיל ע"ד) אמר אביי בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר אבל שלא לאלתר לא יברור. ובסוף אמרוה קמיה דרבה ואמר דשפיר אמר נחמני. אבל ביוה"כ מותר לברור ולקנב מן המנחה ולמעלה ולהניח במוצאי יוה"כ.

ומפרק רב יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר. פי' תקיעה אסורה משום שבות. דדרשי כל מלאכת עבודה יצאו תקיעת שופר ורדיית הפת שהן חכמה ואינה מלאכה ולא דחו שבות לא בשבת ולא ביוה"כ בתקיעה להתיר קניבת ירק אי הוה איכא מילתא למיסרא משום מלאכ' [הוא] דדחי שבות ותוקעין אבל למישרא קניבת ירק לא דחו שבות ותקעי.

רב שישא בריה דרב אידי אמר שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו. פי' אפילו תימא דוחין שבות להתיר מידי דאית ליה רשות למיעבדיה בקרובה דוחין שבות (משום) להתירו. אבל מידי דרחיק ולית ליה למיעבדיה בקרובה אין דוחין שבות להתירו. וקניבת ירק ביוה"כ לאלתר אלא מן המנחה ולמעלה.

איני והתנן יו"ט שחל להיות ע"ש תוקעין ולא מבדילין. ולאחר שבת מבדילין ולא תוקעין. ואי אמרת רשות קרובה התירו ליתקע במיעל יו"ט שחל להיות לאחר שבת כי היכי דנידעו דשרי לשחיטה לאלתר. ועמדה הקושיא. ונדחה הא דרב שישא. ואסיק' אלא מחוורתא כדר' יוסף. וקשי לן בהא שמעתא הא דאמר רב יהודה בריה דר"ש בן פזי הא מתניתא ר' עקיבא היא דאי ר' ישמעאל הא אמר חלבי שבת קריבין ביוה"כ ליתקע במ"ש ליוה"כ כי היכי דנידעו וחלבי שבת ביוה"כ קריבין. וקשיא לן וכי יש תקיעה במ"ש דאמר ליתקע במ"ש. והיו מן החכמים מפרשין ואמרי' האי גירסא מאן דגריס ליתקע טעותא הוא. אלא הכי קאמר דאי ר' ישמעאל היא ניבדיל כי היכי דלידעו דחלבי שבת קריבין ביוה"כ. וקמפרש בתלמוד א"י דגרסינן ר' זעירא בשם רב חסדא יוה"כ שחל להיות ע"ש אין תוקעין לאחר שבת אין מבדילין. אימא כר"ע ברם כר' ישמעאל מבדיל שכן חלבי שבת קריבין ביוה"כ. א"ר זעירא קומי ר' מנא אפילו כר' ישמעאל לא יבדיל כלום הוא אלא להתיר דבר שהוא אסור אילו הקטיר חלבי שבת בשבת שמא אינו מתיר ופירוקא דר' זירא בתלמודא דילן היינו טעמא דלא מבדילינן משום דכהנים זריזין טפי עדיף. וטעמא דרב שישא בריה דרב אידי נמי איגליא לן מהתם.

אי רבי ישמעאל ליתקע כי היכי דלידעו דחלבי שבת קריבין ביה"כ. פרש"י ז"ל כיון דקיל לר' ישמעאל יה"כ משבת ליתקע להבדיל מלהקריב חלבי יה"כ בשבת ובתקיעה זו יבינו שהוא יום קל ולכשיחול יה"כ במוצאי שבת לא יתקעו וידעו שמותר להקריב בו חלבי שבת ולר"ע כיון ששניהם שוים אין תוקעין לידע שאין זה קרב בזה ולא זה בזה. ואפשר שהטעם לפי שאין במשמע התקיעה אלא שיבדלו מלעשות מלאכה שהיום קל הוא מהיום הבא הלכך לר"ע אין תוקעין כלל אבל לר' ישמעאל היה להם לתקוע. וא"ת והלא אין דוחין שבות להתיר והאיך נתקע לידע דחלבי שבת קריבין ביה"כ ועוד שזו שבות רחוקה היא אין זו שאלה לפי שהתקיעה לאיסור הוא לומר שאין חלבי יה"כ זה קריבין בשבת וקרובה היא וה"ק לר"ע ודאי אין כאן תקיעה והבדלה אלא לר' ישמעאל ליתקע להבדיל מלהקריב חלבי יה"כ בשבת שמקל לחמור הוא צריך תקיעה לידע חומר השבת וממילא יבינו קולת יה"כ שאין חלבים שלו קרבים בשבת אבל חלבי שבת קרבין בו שבזה תוקעין ובזה אין תוקעין שאלמלא לא היו קרבין לא של זה בזה ולא של זה בזה לא היו תוקעין שאין תוקעין אלא מקל לחמור כדפרישית ובתוס' פי' דכי אמרי' שבות קרובה התירו וכו' לתרוצי נמי הך קושיין דחלבי שבת קריבין ביה"כ אתא. וי"ג וליבדול כי היכי דלידעו דחלבי שבת קרבין ביה"כ כלו' כשחל יה"כ להיות במוצאי שבת וזו הגירסא אין לה עיקר בשום נוסחא אבל למדה המגי' מן הירושלמי דגרסי' התם מה כר"ע ברם כר' ישמעאל יבדיל שכן חלבי שבת קריבין ביה"כ א"ר זעירא קומי ר' מוני אפי' כר' ישמעאל לא יבדיל כלום הוא מבדיל אלא להתיר דבר האסור לו אלו הקטר חלבי שבת שמא אינו מותר א"ר שמואל אחוי' דר' ברכי' ויבדיל שכן הוא מותר להדיח כבשין ושלקות א"ר יוסי כלום הוא מותר להדיח כבשין ושלקות אלא מן המנחה ולמעלה ויבדיל מן המנחה ולמעלה ממ"נ כוס אין כאן נר אין כאן במה הוא מבדיל א"ר אבין בתפלה עכ"ל הירושלמי. ואין הגירסא נכונה לפי הגמ' דילן דאמרה כי היכי דלידעו וכו' דבהבדלה לא ידעו דהא לא אוושי מילתא כדאמרי' לקמן בסמוך וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר ומאי קושיא ש"ה דמהבדלה ידעי. והירושל' קושי' אחרת קא מקשי ודרך אחרת יש לו לפי שכל יום שהוא קל מחבירו מבדילין ביניהם אפי' שלא להודיע שום היתר אלא שמצוה להבדיל בין קודש חמור לקודש קל וכיון שכן לר' ישמעאל מבדיל שהרי יש ביניהן קולא זו ופריקו ליה שפיר וקושי' דמקשי ר' אבין יבדיל במנחה בתפלה לאו קושי' היא שאין מבדילין בחצי היום ולגמ' דילן פשיטא לה ההוא טעמא ובירושלמי לא חשו מש"ה לאקשויי ולאפרוקי. ומזה הירושלמי נתברר לך קניבת ירק שאמור כאן שהוא הדחה בעלמא וכן שנינו בתוספתא שאלו מקנב ממש בורר הוא וחייב אבל בתלוש מניח הוא ופי' עגמת נפש שלא תהא נפשו עגומה במוצאי יה"כ ויהא טורח לקנב ואין פרש"י ז"ל [קט"ו ע"א ד"ה מותר] נח כלל:

והא דתנן במ"ש מבדילין ולא תוקעין. לאו למימרא דבשאר מ"ש תוקעין להתיר העם למלאכתן דהא קתני רישא כ"מ שיש הבדלה אין תקיעה וכללא קתני לכל הימים ועוד דלא תני בברייתא בפ' ב"מ אלא תקיעות של ע"ש ולא משתמיט תנא ותני בשום דוכתא תקיעות של מ"ש כיצד הן ובאיזה שעה הן אלא מדקתני רישא כ"מ שיש תקיעה אין הבדלה דהיינו כל ע"ש וכ"מ שיש הבדלה אין תקיעה דהיינו מ"ש ואפי' י"ט סמוך לו מלפניה או מלאחרי' ולהכי קתני י"ט שחל להיות בע"ש תוקעין כשאר ע"ש ובמ"ש מבדילין ולא תוקעין כשאר מ"ש. והא דאקשי' ליתקע דלידעו דשרי' בשחיט' לאלתר לאו למימרא דבעלמא תקעי' אלא אפילו בעלמא לא תקעי' משום דמלאכת רשות היא מאי איכפת לן עלה אלא בי"ט לאחר שבת ראוי לתקוע להתיר מלאכת אוכל נפש שהיא מצוה אלא שאין דוחין בה שבות דאיסור תקיעה. והר"ר משה ז"ל כתב דתוקעין במ"ש אין דברים שלו נכונים וכבר עלתה השמועה כהוגן:

לעבור עליו בעשה ולא תעשה. פירשו המפרשים דפליג ר' יוחנן אברייתא וס"ל כאידך דתניא כוותיה וא"כ הול"ל ר"י ס"ל כי הא דתניא וא"ל ר"י תנא הוא ופליג ומיהו כיוצא בזה יש במקומות אחרים ואע"פ שאינו מביא ברייתא אחרת בפ' ד' מיתות אמר אביי כי כתיב ולא יהיה קדש וכן בפ' בן סורר ומורה:

וליתקע כי היכי דלידעי דחלבי שבת קרבין ביום הכיפורים. כלומר: ליתקע כשחל יום הכיפורים בערב שבת, דהא מקילתא לחמירתא תקעינן כי היכי דלבטלו ולא ליקרבי חלבי יום הכיפורים בשבת, ומינה ידעי דחלבי שבת קרבין ביום הכיפורים, דיום הכיפורים קיל משבת. ואם תאמר אמאי לא אמר כי היכי דלידעו דאין חלבי יום הכיפורים קרבין בשבת. יש לומר דאי משום הא לא הוו צריכי למיתקע, דכי לא תקעו נמי אמרינן משום ששניהם שוין הוא ואין של זה קרב בזה.
ואם תאמר לימא וליבדיל כלומר כשחל במוצאי שבת כי היכי דלידעו דחלבי שבת קרבין ביום הכיפורים, והא עדיפא טפי דהוה קרוב. ויש לומר [דבזה] ליכא פרסום לרבים דכל חד וחד מבדיל בתוך ביתו וליכא פרסום, מה שאין כן בתקיעה. ותדע לך, מדאמרינן לקמן ושבות קרובה התירו, והתנן יום טוב שחל להיות במוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין, ואמאי ליתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר, ואם איתא אמאי והא מבדילין, אלא שמע מינה דליכא הוכחה אלא בתקיעה.
ואם תאמר היכי קאמר הכא ליתקע כי היכי דלידעי דחלבי שבת קרבין ביום הכיפורים, כלומר לשנה אי מקלע למוצאי שבת, והא שבות רחוקה היא ושבות רחוקה לא התירו. ואפשר היה לומר דהכא כדינו תוקעין, דמקילתא לחמירתא תוקעין, וממילא ידעי דכי מיקלע במוצאי שבת חלבי שבת קרבין בו. ואם תאמר לימא אין דוחין שבות להתיר, כמו שאמרו לקמן בסמוך. גם בזה יש לומר כמו שתרצנו דמקילתא לחמירתא תקעינן, ויש עוד לתרץ דלא רמי אנפשיה הכין, אלא מכי משנינן לקמן אין דוחין שבות להתיר.

ושבות קרובה התירו והתנן יום טוב שחל להיות במוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין, ואמאי ליתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר. פירוש: ולאו למימרא דבשאר מוצאי שבת תוקעין להתיר את העם במלאכה, דהא קתני רישא (חולין כו, ב) כל מקום שיש הבדלה אין תקיעה, ובברייתא דפרק במה מדליקין (שבת לה, ב) לא תני אלא תקיעות דערב שבת, ואם איתא לא לישתמיט תנא דליתני בשום דוכתא תקיעה דמוצאי שבת. אלא הכא משום דראוי לתקוע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה כדי שיתעסקו בשמחת יום טוב, אבל במלאכת חול מאי איכפת לן אי עבדי לאלתר אי לא עבדי דנתקע כי היכי דלידעו דשרי במלאכה. אבל הרמב"ם ז"ל (פ"ה, ה"כ) למד מכאן שתוקעין בכל מוצאי שבת להתיר במלאכה, ואינו מחוור כדאמרן.

יום הכיפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק. פירש רש"י ז"ל: להסיר העלין הרעים. ואינו מחוור, דאם כן היינו בורר. ובתוס' נראה שפירשו לחתוך הירק. ולא דקדקו, דאם כן הוי ליה טוחן. אבל בירושלמי (דפרקין הלכה ג') פירשו הדחת ירק, שכן אמרו שם ויבדיל שכן הוא מותר להדיח כבשין ושלקין, וכן שנו בתוספתא (פי"ג, הי"ח) ופירוש עגמת נפש שחששו לעגמת נפש, והתירו עכשיו לקנב כדי שלא יצטרך לערב לתקן את הכל וירעב ותהיה נפשו עגומה, ורש"י ז"ל לא פירש כן, וזה נכון. ומה שהתירו מן המנחה ולמעלה, יש מפרשים משום דקודם לכן נראה כמתקן לצורך היום, אבל מן המנחה ולמעלה דרכן של בני אדם לתקן מאכלן לצורך הערב. ויש מפרשים דקודם המנחה נפשו מתאוה לאכול וחוששין דלמא אתי למיכל, אבל מן המנחה ולמעלה דומה כמי שיש לו פת בסלו ואינו מתאוה לאכול ולא חיישינן דלמא אתי למיכל.

יום הכפרים שחל להיות בע"ש לא היו תוקעים שאין תקיעה אלא לבטל ממה שאסורים בה עכשיו והרי אין כאן מלאכה מותרת ואפי' לדעת האומר חלבי שבת קרבים ביום הכפורים אין אומרים לתקוע כדי להבין שקדושת שבת חמורה ממנו לפעמים והוא שכשיחול במוצאי שבת יהיו חלבי יום שבת קרבים בו שכהנים זריזים הם ואינם צריכים סימן ואע"פ שאמרו במסכת סוכה אין פוחתים מעשרים ואחת תקיעות במקדש ושלש מהן להבטיל ממלאכה ושלש מהן להבדיל בין קדש לחול לא להיות סימן לעצמם אלא לשאר העם שבירושלים על הדרך האמור ביומא בנברשת של זהב שעשתה הילני המלכה על פתחו של היכל שבשעה שחמה זורחת ניצוצות יוצאות הימנה והכל יודעין שזמן קריאת שמע הוא שלא נעשה אלא לשאר העם שהרי אנשי משמר שלא בזמנה היו קורין אותה וכן אין תוקעין כדי שידעו קולו של יום הכפרים להתיר קניבת ירק מן המנחה ולמעלה שאין דוחין שבות של תקיעה להתיר אלא לאסור כגון להבטיל ממלאכה וכיוצא בה וכל שכן להיתר רחוק שאין צריך לו לשעתו וכן אם חל יום הכפרים להיות במוצאי שבת לא היו מבדילין כלל שאין הבדלה אלא להתיר מה שנאסר ואע"פ שחלבי שבת קרבים ביום הכפרים הרי מ"מ היו מותרים אף בשבת והוא שאמרו על זה בירושלמי כלום מבדיל הוא אלא להתיר דבר האסור לו ושאלו עוד ויבדיל שכן מותר להדיח ביום הכפרים כבשים ושלקות כלום הוא מותר בכך אלא מן המנחה ולמעלה יבדיל מן המנחה ולמעלה כלומר שמאחר שלא הותר בו עכשיו אין כאן דין הבדלה ודברים אלו אין להם מקום בזמן הזה שאין יום הכפרים לא בערב שבת ולא במוצאי שבת:

יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקע כדי להבטיל ממלאכת אוכל נפש שדוחים שבות לאסור ואין מבדילין שהרי מקדושה קלה לקדושה חמורה הוא בא ואם חל להיות במוצאי שבת מבדיל אבל אינו תוקע כדי שיבינו שמותרים הם במלאכה שאין דוחין שבות להתיר אף בדבר שהוא צריך לו עכשיו שאף שבות קרובה לא התירו:

קניבת ירק זה שהתרנו ביום הכפרים מן המנחה ולמעלה פירושה בתלוש והיא הסרת העלין מן הקלח וחתוך המעופש שבהם וקציצת הנשאר לתקן לאכילה וי"א הדחה בעלמא ודבר זה יש מתירים אותו אף בי"ה שחל להיות בשבת ממה שר' יוחנן אמרה כן ותניא כותיה ומ"מ גדולי המחברים והפוסקים כתבוה לאיסור אלא ביום הכפרים שחל להיות בחול וכשם שהתירו בקנוב ירק כך בפצוע אגוזים ופירוך רמונים ולא התירוהו אלא מפני עגמת נפש ואנו מפרשים בה מפני עגמת נפש העתידה לבא אם יהא צריך במוצאי שבת לטרוח בקנוב זה אלא שגדולי הרבנים פירשו בה דברים שאין נראין וכן לא התירוה אלא מן המנחה ולמעלה שהיא שעה שדרך בני אדם לתקן בה מאכלם בחול ויכירו הכל שלצורך הלילה הוא עושה אבל קודם המנחה אסור שנראה כמתקן לצורך היום וכן שמאחר שמן המנחה ולמעלה הוא ועבר רובו של יום בקדושה הרי הוא כפת בסלו ולא יבא לידי מכשול ובזמן הזה כבר נהגו כל העולם איסור בדבר זה כשבת הגמור והדין כן מפני עמי הארץ שנכנסין בפרצה דחוקה ומשירין צרורות ואף בסוגיא זו רמזוה להחמיר במ"ש דבי רב יהודה מקנבי כרבא כלומר היו רגילי' בכך כיון דחזא דקא מחרפי ר"ל שהיו מקדימין קודם למנחה אמר להו אתא אגרתא ממערבא משמיה דר' יוחנן דאסור ולא אמרה אלא שיהו מאמינין בו ויחזיקו באיסור:

קניבת ירק זו לפי מה שפירשנו בה ושכן כתבוה גדולי המחברים ורוב מפרשים יש לתמוה והרי אמרו האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן והיאך הותרה מלאכה בשום פנים בשלמא פירוך רמונים ופציעת אגוזים הואיל ודרך אכילתם לשעתן בכך הרי הותר לעשות כן בשבת עצמו לצורך אכילה וכל שהותר בשבת עצמו לצורך אכילה לשעתה ראוי להתירו ביום הכפרים מן המנחה ולמעלה שאין זה אלא כחותך את הככר לחתיכות קטנות ומעתה ראוי להתיר כן בירקות שאכילתן כשהן חיים כגון חזרת וכיוצא בו אבל דברים שאין אכילתן אלא במבושל היאך הותרה ושמא תאמר שלא הותרה אלא בדרך זה שאנו אומרים כגון בצל וכרתי הרי אמרוה בכרבא וקרא וראיתי לקצת מפרשים שפרשוהו שנתבשלו קצת מאתמול לברר ולנקות בסמוך לאכילה ולהגיסן בקדרה וכן מפרשים בקנוב זה שאינו אלא הדחה בעלמא:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בד"ה ליתקע כו' ולא תקעו להודיע דחלבי שבת כו' עכ"ל לכאורה דלאו ראיה הוא דלפי מאי דמשני ואסיק הכא כהנים זריזין הן ניחא נמי התם משום דכהנים זריזין הן אלא דראייתם למאי [דלא] אסיק אדעתיה הכא למימר דכהנים זריזין הן ובעי למימר דאי רבי ישמעאל כו' ליתקע כי היכי כו' אמאי לא תקשי ליה לכ"ע בסמוך יו"ט שחל במו"ש כו' ליתקע להודיע דחלבי שבת קריבין ביו"ט אלא ע"כ דלא תקעי אלא בהכנסת חמור ומיהו אכתי לאו ראיה גמורה היא דאימא דאמוראים דהכא לא הוו ידעי ברייתא דבסמוך דבמ"ש מבדילין ולא תוקעין ודו"ק:

בד"ה וליתקע כי כו' אליבא דר"י ליתקע כו' שמציעין את המטות מיוה"כ לשבת כו' עכ"ל מיהו קשה דהא לא מיתרצא בשינויא דרב שישא דמציעין את המטות מיוה"כ לשבת שבות קרובה היא וכי לא ידע רב שישא מתני' דמציעין כו' ודו"ק:

בד"ה ואמר רב יוסף כו' לעיל כי פריך ליתקע כו' לא ה"מ לשנויי הכי כו' אלא חומרא הוא כו' עכ"ל ובשנויא דרב שישא ודאי מתרצת שפיר הך דלעיל דשבות רחוקה לא התירו אלא כיון דלא קאי שינויא דרב שישא לא חש ליה לתלמודא לתרץ הכי לעיל אבל שינויא דרב יוסף כיון דקאי אי הוי מיתרצא נמי הך דלעיל ה"ל לתלמודא למימר הכא אלא אמר רב יוסף כו' וק"ל:

בד"ה ואמאי ליתקע כו' דשרי בשחיטה לא להודיע דיו"ט קיל כו' וכן אור"י מה שתוקעין במוצאי יוה"כ כו' עכ"ל מיהו התם במוצאי יוה"כ שרינן לתקוע כיון דבא להודיע שהוא לילה הוה חול ומותר לתקוע בו אבל הכא גבי שחיטה דא"נ דהוי לילה מ"מ יו"ט הוא ואסור לתקוע בו משום שבות דאין דוחין שבות להתיר וק"ל:

ברש"י ד"ה ולא מבדילין בתפלה וכו' דלא תקנו לומר הבדלה וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה לא היו מבדילין. בתפלה כו'. ובסוכה פי' על הכוס. ונ"ל דכאן הולך בשיטת הסוברים בטור או"ח סי' תקנ"ט באם חל מילה בט"ב ל"י על הכוס להטעים לתינוק מטעם דאתי למסרך. ובסוכה אזיל בשיטת נכדיו רשב"ם ור"ת הביאום התוס' לקמן בפ' תולין ובעירובין (מ ב') ודלא כדעת הטור שם שכ' דלכ"ע בט"ב שחל במו"ש ל"י על הכוס. אלא דס"ל כיון דלא איקלע בכל שתא ל"ח לאסרוכי:

תוס' ד"ה ליתקע. עי' מהרש"א שכ' ומיהו כו' לא הוו ידעי הך ברייתא כו'. נעלם מכ"ת דזוהי משנה בסוף פרק קמא דחולין:

[תד"ה אלא (בסופו). והכא מיירי כשעושה חתיכות גדולות. ונ"ל דלהכי נקט לישנא (דנקיבה) [דקניבה] שהונח על קציצת מחובר להורות דמיירי בחתיכות גדולות כמש"כ התוס' בחולין (טו ב) לענין לישנא דקציצה. ובפט"ז דכלים דנקיט גם כן לישני דקינוב יל"פ גם כן דלא מעכבי אלא קינוב דקסמין גדולים] :

(קיד ב רש"י) ד"ה ור"ש וכו' שהרי בשבת לא יבשלום וכו'.—תמה אני על זה דהא יש כמה ירקות שאוכלין אותם חיים, וכך כתב רש"י לעיל (ד"ה וליתקע) דשרי בקניבת ירק משום דהוי עינוי שרואה ומזמן ואינו אוכל. ועוד אפי' אם אין אוכלין שום ירק חי ג"כ הוה להו לתקוע כדי להתיר לפצע באגוזים ולפרכס ברמונים וכדאיתא למטה (קטו רע"א), ואלו ודאי אוכלין אותן חיים, ולכך היה נ"ל לפרש דהכי מקשינן דליתקע במוצאי שבת כשחל יוה"כ לאחר השבת דלידעו דשרי בקניבת ירק למחר מן המנחה ולמעלה, ועל זה שפיר משני: שבות רחוקה דלמחר מן המנחה ולמעלה לא התירו.

כי הוינא בבבל. כשלמדתי תורה בבבל קודם שעליתי לא''י: לא היו תוקעין. שש תקיעות שתוקעין בע''ש להבטיל ולהבדיל משום דיוה''כ קדוש כשבת ואסור בכל מלאכה: ובמוצ''ש. אם חל בו יוה''כ: לא היו מבדילין. בתפלה המבדיל בין קדש לקדש כמו שמבדילין בי''ט שחל להיות במוצ''ש: דברי הכל היא. לא הוה מסיקנא אדעתאי דתיהוי בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דמתניתין: רבי עקיבא היא. דחשיב ליה יוה''כ כשבת הלכך לא בעי למתקע להבדיל בין זה לזה להיכרא דלא תקעינן אלא בין יום קל ליום חמור וכי היכי דבשבת לא תקעי להבדיל כהנים מלהקריב חלבי שבת ביוה''כ ביוה''כ נמי לא תקעינן להבדילן מלהקריב חלבי יוה''כ בשבת: דאי ר' ישמעאל. כיון דקיל ליה יוה''כ משבת ליתקע להבטיל מהקריב חלבי יוה''כ בשבת ובתקיעה זו יבינו שהוא יום הקל ולכשיחול יוה''כ במוצאי שבת ולא יתקעו ידעו שמותר להקריב בו חלבי שבת: זריזים הם. בקיאים הן בכל ואין צריכין סימן דכתיב בהן יורו משפטיך ליעקב (דברים לג): והתנן. במסכת סוכה: ג' להבטיל כו'. ומני להו בתקיעות שבמקדש אין פוחתין מכ''א תקיעות במקדש וקס''ד מדתקעי' להו במקדש להיכרא דכהני' תקעי להו: כדאמר אביי. בסדר יומא בפרק ג' גבי נברשת שעשתה הילני המלכה על פתחו של היכל בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאות הימנה והכל יודעים שזמן ק''ש הגיע ומותבינן ורמינהו הקורא ק''ש עם אנשי משמר לא יצא אלמא לאו בזימנא קריין ואמר אביי הא סימן דנברשת לשאר עמא שיקראו ק''ש בעונתה וליתקע. בין לר''ע בין לרבי ישמעאל לאודעי דקל הוא משבת דיוה''כ שרי בקניבת ירק תלוש לנתק העלין מן הקלחין כדי להשוותם שיהו מוכנים לחתכן ולפרמן דאמרינן לקמן דשרי משום דהוי עינוי שרואה ומזמן ואינו אוכל: קניבה. כי ההיא דכלל גדול (לעיל עג:) האי מאן דקניב סילקא אלא דהתם במחובר והכא בתלוש: לפי שאין דוחין שבות להתיר. תקיעת שופר שבות הוא וקאמרת דלידחיה להודיע היתר בקניבת ירק אין דוחין שבות להתיר אלא לאסור כגון יו''ט שחל להיות בע''ש תוקעין להבטיל ולהבדיל: ורב ששת בריה דרב אידי אמר לעולם דוחין שבות להתיר. אי הוה מיבעי' לן היתרא האידנא אבל השתא דלא מיבעי לן קניבת ירק ביוה''כ שחל להיות בע''ש שהרי בשבת לא יבשלום ולא תהא תקיעה זו אלא להודיענו היתר בשנה אחרת שיחול יה''כ באמצע שבת לא התירו: שבות קרובה. כלומר דחיוב שבות התירו לצורך דבר קרוב ולא לצורך דבר רחוק: תוקעין. להבטיל את העם ממלאכה המותרת ביו''ט כגון אוכל נפש ולהבדיל בין הקודש ובין החול: ולא מבדילין. בתפלה ועל הכוס דלא תקנו לומר הבדלה אלא ביציאת קודש ובכניסת חול ולא בכניסת קדש וביציאת חול דהתם שייך לקדושי יומא וקדוש יום שמקדשין על היין הוי היכירא דיליה: מוצאי שבת. ואם חל יו''ט במוצאי שבת מבדילין בתפלה ועל הכוס המבדיל בין קודש לקודש מפני שהקודש חמור יוצא ונכנס קל: ולא תוקעין. מבעוד יום להבטיל ולהבדיל דהא היוצא חמור והיום לא עשו שום מלאכה: ואמאי. אי ס''ד דוחין שבות להתיר לצורך דבר קרוב יתקע משחשיכה לידע דשרי בשחיטה לאלתר: אסור בקניבת ירק. ולא מבעי בשבת דעלמא דאסור משום שבות דקטרח משבת לחול אלא אפילו האידנא דיש כאן עינוי דהא בשאר יוה''כ ששאר שבות אסור זה מותר השתא דחל בשבת לא שרו רבנן: אמר רב מנא תנא כו': ת''ל. בשבת בראשית שבתון שבת קדש ושבתון משמע שבות: ולמאי. באיזה קניבה אסר לן קרא: אילימא במלאכה. כגון מחובר: הא כתיב לא תעשה כל מלאכה. והא תו למה לי: אלא לאו לקניבת ירק. בעלמא בתלוש דמידי דלאו מלאכה קאי עליה בעשה דשבתון שבות וכיון דמדאורייתא אסור בכל שבתות השנה הכא לא שרינן ליה משום עגמת נפש למידחי איסור דאורייתא ובשאר יוה''כ שרי לעגמת נפש ואע''ג דכתיב ביה נמי שבתון שבות לאו ממלאכה הוא אלא מכל דבר המעכב מלהתענות מדסמכינן לועניתם הכי דרשינן לה בפרק בתרא דיומא (דף עד.) לרחיצה וסיכה ודומין להם:

ליתקע כי היכי דלידעו דחלבי שבת קריבין ביום הכפורים. הך תקיעה בע''ש קאמר כדפירש בקונטרס אבל יוה''כ שחל באחד בשבת לא תקעי במוצאי שבת להודיע שיוה''כ הוא קל דאדרבה מתוך התקיעה יהא נראה שהוא חמור דכל תקיעות שתוקעין בע''ש או עי''ט תוקעין בכניסת חמור ולהכי אמר בסמוך י''ט שחל במוצ''ש מבדילין ולא תוקעין ולא תקעי להודיע דחלבי שבת קריבין בי''ט ומיהו התם דבר ידוע הוא שי''ט קיל הוא משבת והא דפריך עלה בסמוך ואמאי ליתקע כי היכי דלידעי דשרי שחיטה לאלתר אותה תקיעה אינה אלא להודיע שהוא לילה ולא להודיע שי''ט קל הוא משבת והא דלא קאמר הכא ליתקע כי היכי דלידעו דחלבי יוה''כ אין קריבין בשבת דהא כי לא תקעי נמי מחמת ששבת ויוה''כ שוין אין קריבין של זה בזה אם כן התקיעה אינה מוכחת שלא יהיו קריבין של יוה''כ בשבת והא נמי לא בעי למיפרך וליבדיל במוצאי שבת דלידעי דחלבי שבת קריבין ביוה''כ דהא אפי' מבדיל בבית הכנס' ברבים אין פרסום בהבדלה כמו בתקיעה: וליתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק. ה''ה דהוה מצי למיפרך אליבא דר' ישמעאל ליתקע כי היכי דלידעו שמציעין את המטות מיוה''כ לשבת אלא ניחא ליה למיפרך לכ''ע: אמר רב יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר. לעיל כי פריך ליתקע כי היכי דלידעו דחלבי שבת קריבין כו' לא הוה מצי לשנויי הכי דאין זו התרה מה שמתירין להקריבם אלא חומרא הוא שיקטירו האימורים ולא יבאו לידי נותר ויש חומרא בדבר שחייבין להקטירם: אלא לקניבת ירק. נראה לר''י דאסמכתא בעלמא הוא דאי מדאורייתא ביוה''כ נמי ליתסר והא דאמר בפרק כלל גדול (לעיל עג:) האי מאן דקניב סילקא חייב שתים התם מיירי במחובר והכא איירי בתלוש כדפירש בקונטרס ולא דמי להא דאמר בפרק כלל גדול האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן דהתם מיירי כשעושה חתיכות דקות מאד והכא מיירי כשעושה חתיכות גדולות: לעולם למלאכה. וקניבת ירק דברייתא היינו שעושים דק דק דהוי איסור דאורייתא דדמי לטוחן א''נ במחובר: לעיל ואמאי ליתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה. לא להודיע די''ט קיל אלא להודיע שהוא לילה וכן אומר ר''י מה שתוקעים במוצאי יוה''כ אינו אלא להודיע שהוא לילה ויאכילו את בניהם שהתענו וגם להכין סעודת מוצאי יוה''כ שהיא כעין י''ט כמו שיסד הפייטן אחר גמר מיצוי אכול בדצוי ורצוי ולא כמחזורים שכתוב בהן שהתקיעה זכר ליובל כי למה תוקעין בכל שנה ושנה וכי היה יובל בכל שנה ושנה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד