שבת קטו ע"א

דף קטו - א

תניא כוותיה דרבי יוחנן: יום הכפורים שחל להיות בשבת  מותר בקניבת ירק.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: יום כיפורים שחל להיות בחול ^[1] - מפצעין באגוזים, ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה, מפני עגמת נפש. שמזמן המנחה כבר מצפים לאכילה, ומאז יש עגמת נפש מרובה בעיסוק באוכל. ^[2]

דבי בני ביתו של רב יהודה היו מקנבי כרבא, כרוב.

דבי רבה גרדי היו מגרדים קארי, דלועין.

כיון דחזא רבה דהוו קא מחרפי, ^[3] מקדימין לעשות זאת לפני זמן המנחה בשעה שאין עדיין עגמת נפש, שאז לא התירו.

ולא היה רבה יכול למנוע אותם מהרגלם ולאסור להם את הקניבה בשעה הזו אם היה אומר להם שהוא האוסר להם זאת.

לכן אמר להו: אתא איגרתא ממערבא, הגיעה איגרת מארץ ישראל משמיה דרבי יוחנן, דאסיר לקנוב ירק ביום הכיפורים לפני זמן המנחה. ^[4]

הדרן עלך פרק ואלו קשרים

פרק שש עשרה - כל כתבי

מתניתין:

כל כתבי הקדש, בין ספר תורה שקדושתו חמורה, ובין ספרי נביאים וספרי כתובים שקדושתן קלה - מצילין אותן מפני הדליקה, מותר לטרוח בהצלתם, ולהוציאם מפני הדליקה ^[2], ואפילו למבוי שאינו מפולש שלא תוקן כראוי כדי שיוכלו לטלטל בו ^[3].

היתר מיוחד זה של הצלה מפני הדליקה הוא בין בכתבי הקודש שקורין בהן בשבת, כגון ספר תורה וספרי נביאים, ובין כתבי הקודש, כגון ספרי "כתובים", שאין קורין בהן בשבת.

ומצילים אותם, אף על פי שכתובים בכל לשון, כי על אף שאין קורין בהם בכל זאת יש בהם קדושה. והרי הם טעונים גניזה, דהיינו, שצריך לשומרם, ואסור להניחם במקום הפקר.

ומפני מה אין קורין בהם, בספרי כתובים, בשבת?

מפני ביטול בית המדרש. שהיו נוהגים לדרוש לפני הציבור בשבת, ובתוך הדרשה היו מלמדים את העם הלכות איסור והיתר, וזה עדיף מקריאה בכתובים, ולכן אין קורין בכתובים בשבת שלא ימשכו בקריאתם וימנעו מלבא לדרשה בהלכות.

גמרא:

איתמר: כל כתבי הקודש שהיו כתובים תרגום או בכל לשון -

רב הונא אמר: אין מצילין אותן מפני הדליקה.

ורב חסדא אמר: מצילין אותן מפני הדליקה.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

אליבא דמאן דאמר: כתבי הקודש שהיו כתובים בכל לשון ניתנו מותר לקרות בהן - דכולי עלמא, רב הונא ורב חסדא, לא פליגי, דמצילין ^[4]. כי פליגי - אליבא דמאן דאמר במסכת מגילה שכתבי הקודש שנכתבו תרגום או בכל לשון לא ניתנו לקרות בהן ^[5].

רב הונא אמר: אין מצילין - דהא לא ניתנו לקרות בהן.

רב חסדא אמר: מצילין - משום בזיון כתבי הקדש.

ומקשינן לרב הונא, דתנן במשנתנו:

כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן, אף על פי שכתובין בכל לשון.

מאי לאו, כך הוא פירוש משנתינו: כל כתבי הקודש,

בין שקורין בהן - נביאים.

ובין שאין קורין בהן - כתובים.

אף על פי שכתובין בכל לשון - והחידוש שהוסיף התנא בלשון אף על פי - דלא ניתנו לקרות בהן.

ובכל זאת קתני בתחילת המשנה - "מצילין אותן מן הדליקה".

ותיובתא דרב הונא, שאמר: אין מצילים את כתבי הקודש שנכתבו תרגום ובשאר הלשונות למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם.

אמר לך רב הונא: ותסברא, וכי סבור אתה שאכן כך יש לפרש את המשנה, ש"אף על פי שכתובין בכל לשון" מתייחס לעיל, לאמור בתחילת המשנה, שמצילין את כתבי הקודש מהדליקה, ואף על פי שלא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן מהדליקה?

אימא, נראה מה שאומרת המשנה, לדברך, כהלכה בפני עצמה, בסיפא: טעונין גניזה.

בשלמא לדברי, פירוש המשנה הוא: אף על פי שכתובין בכל לשון ואין קורין בהן ולכן לא מצילים אותם - בכל זאת הם טעונים גניזה.

אלא לדברך, שתחילה חידשה המשנה שמצילים אותם מן הדליקה אפילו בשבת מחמת קדושתם, למרות שלא ניתן לקרות בהן. ובסיפא אומרת המשנה הלכה חדשה ונפרדת, שהם טעונים גניזה. קשה:

השתא, לדבריך, אפילו אצולי מצילינן בשבת לכתבי הקודש הכתובים תרגום ובשאר לשונות, ומקילים לצורך הצלתם באיסורי שבת.

אם כן, זה שאסור להפקירם בידים וחייבים להביאם לגניזה - מיבעי למימר?!

אלא, מכח קושיה זאת, חוזרת בה הגמרא מההסבר הקודם בדברי משנתנו, ומבארת אותה כך:

רב הונא מתרץ לטעמיה, ורב חסדא מתרץ לטעמיה.

רב הונא מתרץ לטעמיה, שכך אמר התנא במשנתנו: כל כתבי הקודש

בין שקורין בהם - נביאים.

ובין שאין קורין בהם - כתובים.

מצילין אותן מהדליקה.

במה דברים אמורים שמצילין אותן בשבת - שכתובין בלשון הקדש. אבל אם היו כתובין בכל לשון - אין מצילין כיון שלא ניתנו לקרות בהן.

ואפילו הכי - גניזה בעו. אם בלו, גונזם מפני קדושתם.

רב חסדא מתרץ לטעמיה, שכך אמר התנא: כל כתבי הקודש

בין שקורין בהן - נביאים.

ובין שאין קורין בהן - כתובים.

אף על פי שכתובין בכל לשון ואין קורין בהם - נמי מצילין, ופשיטא שהם טעונים גניזה.

והכי קאמר התנא בסיפא, שיש דבר חידוש ביחס לגניזה:

ומקק, רקבוביות, שלהן, ^[6] הנוצרות כתוצאה מאכילת התולעים - טעונין גניזה.

מיתיבי לרב הונא, מברייתא מפורשת, האומרת:

היו כתובים תרגום וכל לשון - מצילין אותן מפני הדליקה.

תיובתא דרב הונא.

אמר לך רב הונא: האי תנא דברייתא סבר כמי שסובר כי ניתנו לקרות בהן. ורב הונא מודה שאם ניתנו לקרות בהם מצילים.

תא שמע מברייתא מפורשת האומרת שאפילו למאן דאמר אין קורין בהם חייבים להצילן:

כתבי הקודש אשר היו כתובין בלשון גיפטית, מדית, עיברית בכתב של "עבר הנהר", עילמית, יוונית, אף על פי שלא ניתנו לקרות בהן - מצילין אותן מפני הדליקה.

תיובתא דרב הונא!

אמר לך רב הונא: מחלוקת תנאי היא האם למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם מצילים אותם מהדליקה.

דתניא: היו כתובין תרגום ובכל לשון - מצילין אותן מפני הדליקה.

רבי יוסי אומר: אין מצילין אותן מפני הדליקה.

אמר רבי יוסי: מעשה באבא חלפתא רבי יוסי היה בנו של רבי חלפתא ^[7] שהלך אצל רבן גמליאל בריבי [כך נקרא אדם גדול, והוא היה נכדו של רבן גמליאל הזקן] לטבריא, ומצאו שהיה יושב על שלחנו של רבי יוחנן בן ניזוף ובידו ספר איוב תרגום, והוא קורא בו.

אמר לו אבא חלפתא לרבן גמליאל: זכור אני ברבן גמליאל הזקן, אבי אביך, שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, והביאו לפניו ספר איוב הכתוב בלשון תרגום.

ואמר רבן גמליאל הזקן לבנאי מהבנאים שבהר הבית: שקעהו, גנזהו לתרגום הזה תחת הנדבך שורת אבנים בבנין!

אף הוא, צוה עליו, וגנזו.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: לא תחת הנדבך שיקעו אותו, אלא עריבה מליאה של טיט כפו עליו, וכיסוהו בטיט.

אמר רבי: שתי תשובות תמיהות יש בדבר שאמר רבי יוסי ברבי יהודה:

חדא - וכי טיט בהר הבית, מנין? הרי לא היו בונים בו בטיט אלא בחומרים אחרים [ראה רש"י].

ועוד: וכי מותר לאבדן לכתבי קודש מתורגמים ביד? ^[8] אלא רק מניחן במקום התורפה, שעלולים להאבד בו, והן מרקיבין מאליהן ^[9].

ומפרשת הגמרא את מה שאמר רב הונא שמחלוקתו עם רב חסדא ביחס להצלת תרגום [למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם] היא מחלוקת תנאים, והוא עצמו פוסק כמי שאומר שאין מצילין - מאן תנאי? לאיזה מחלוקת תנאים כונתו?

דגרסי' התם א"ר ישמעאל אחוי דר' ברכיה ויבדיל שכן הוא מותר להדיח כבשים ושלקות. כלומר דברים שאסורי' בשבת ומותרי' ביוה"כ ומשני לא מן המנחה ולמעלה מותר להדיח דאלמא שבת דחוקה היא ויבדיל מן המנחה ולמעלה. ושנינן מה נפשך כוס אין כאן נר אין כאן במה מבדילין א"ר אבין בתפלה:
וראינו שפירש בה רבינו האיי הגאון נר ישראל יחיה ויפרה לעד. האי קושטא קושטיא היא מיהו מחויא מילתא דבערב יוה"כ נמי הות תקיעה להבטיל העם מן המלאכה ולהבדיל בין קודש לחול ולערבי יו"ט נמי איכא טובא אלא מיהו כד הוי ערב יוה"כ ועיו"ט חול. אלא כד הוי קודש לא תקעינן. ואע"ג דלא מיפרשא בתקיעות שהיו במקדש. דייקינן מהא דתנן בפ' קמא דשחיטת חולין (דף כו:) כל מקום שיש הבדלה אין תוקעין וכל מקום שיש תקיעה אין הבדלה כיצד יו"ט שחל להיות ערב שבת תוקעין אבל לא מבדילין מכלל דביו"ט שאינו ע"ש היו מבדילין אבל לא תוקעין מכלל דאי הוה יו"ט בתר חול היו תוקעין וראוי לדעת דהני כולהו שמעתתא אליבא דאחרים. אבל לדילן לא מיתרמי לן יוה"כ סמוך לשבת לא מלפניה ולא מאחריה. ומפרש בגמרא דחליל. דכד מיקלע כפורים בחד בשבא מדחינן ליה. ומקשינן ומי דחינן והתנן חלבי שבת קריבין ביוה"כ. וא"ר זירא כי הוינא בבבל אמרי' הא דתניא יוה"כ שחל להיות ע"ש לא היו תוקעין ובמוצ"ש לא היו מבדילין דברי הכל היא. ופרקי' ההיא מתניתא אחרים היא דתניא אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת אין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים. ואם היתה שנה מעוברת חמשה. וגרסינן בירושל' בתחלת מגילה.

א"ר יוסי לית כאן חל להיות בשני חל להיות בשבת דאם חל להיות י"ד בשני צומא רבא בחד בשבא. ואם חל בשבת צומא רבא בעירובתא שמעינן מינה דאע"ג דסתם משנה היא דחויה היא ומשנת יחיד היא ולאו דסמכא היא. וכן כל משנה והלכה שהיא כיוצא בה. וכולן בדן ואודן בה תלוין שהלכה למשה מסיני שלא לקבוע יו"כ סמוך לשבת בין מלפניה בין מאחריה ולענין קניבת ירק הלכתא יוה"כ שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק ואפילו מן המנחה ולמעלה. ואם חל להיות בחול מפצעין באגוזים ומפרכין ברמונים ומותר בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה אבל [משום] מיגדר [מילתא אסרוהו]:

הדרן עלך ואלו קשרים.

פרק טז כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן. פירוש קורין בהן בצבור. תורה הפרשה בתורה ואפטרתא בנביאים ושאין קורין בהן בצבור כתובים.

איתמר היו כתובין תרגום ובכל לשון רב הונא אמר אין מצילין אותן מפני הדליקה. רב חסדא אמר מצילין ובכתבי הקדש שמתורגמין בלשון אחר בין בכתב עברי בין בכתב אחר.

ר' יוסי אמר לא ניתנו לקרות בהן דא"ר יוסי מעשה באבא חלפתא שהלך אצל רבן גמליאל לטבריא ומצאו יושב על שולחנו של יוחנן בן הנזוף ובידו ספר איוב תרגום א"ל רבי זכור אני את רבן גמליאל אבי אביך שהיה עומד ע"ג מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי שקעהו תחת הנדבך.

אף הוא צוה עליו וגנזו ור' נמי הכי קאמר מניחו במקום התורפה והן כלין מאליהן. ולפום הכי תנא ר' יוסי אין מצילין אותן.

מפצעין באגוזים ומפרכסין ברמונים מן המנחה ולמעלה. טעמא דמלתא לפי שהוא שעה שבני אדם מתקנין מאכלן לערב אבל מקמי הכי נראה כמתקן לצורך היום ודילמא אתי למיכל ועוד טעם אחרת שמעתי דמן המנחה ולמעלה כיון שעבר רובו של יום אין נפשו של אדם מתאוה לו לאכול כ"כ משום דהו"ל כמי שיש לו פת בסלו וכך פי' בעל המאור אבל קודם לכן לפי שאין לו פת בסלו גריר ליביה ואתי למיכל:

מתני': כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה. פי' אבל לא דבר אחר משום דאי שרית ליה אתי לכבויי כדמפ' בגמרא ואמרו בתוס' דוקא בשהדליקה באותה חצר אבל בחצר אחרת מציל כל דבר כי היכי דבעי וליכא למיחש דלמא אתי לכבויי הואיל ואין הדליקה באותה חצר וזו סברא בלא ראי'. ובעל ס' התרומות כתב דוקא לחצר ולמבוי דאינן מקורין וסמוכין לרה"ר ואתי לאחלופי ברה"ר אבל היה בית חבירו סמוך לביתו וערבו מציל על כל מה שירצה ואין סברא זו נכונה בעיני כלל שהרי היתה לו חבית בראש גגו אינו מביא כלי מביתו ולא מן הגג עצמו ויצרף ואע"ג דגג ברה"ר לא מיחלף ועוד אמר הטענה המשובשת שהוא רגיל בה דהשתא לית לן רה"ר הלכך מצילין בכל חצר המעורבת ומבוי משותף כל מה שירצה וכבר כתבתי שאלו דברי הבאי הם וכ"ש בדליקה דמשום דאתי לכבויי הוא וקרוב הוא לכיבוי בעיירות שאין רה"ר גמורה כמו ברה"ר גמורה:

גמ': ר"ה אמר אין מצילין דהא לא ניתנו ליכתב. פסק רבינו הגדול ז"ל הלכתא כר"ה ואומר אני שהוצרך לפסק הזה לומר שאם היו כתובין בכל לשון אין מצילין אבל תרגום מצילין שהרי ניתנה תורה שבע"פ לכתוב בזמן הזה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כדאמרי' במס' סוטה גבי ר' יוחנן דמעיין בספרא דאגדת' בשבתאוכן מצאתי לרב בעל ה"ג ז"ל שאמר מצילין ספר אפטרת' מפני הדליקה ושרי לטלטולי ולמיקרי ביה מדר' יוחנן וכן במ"ס מצאתי דמצילין ספר אגדתא ואפשר דמאי תרגום תרגום דעלמא, אבל תרגום דידן דהיינו אונקלוס ויונתן ב"ע כשאר תורה שבע"פ הוא ומצילין:

מתני': כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה. פירוש: אבל לא דבר אחר, וכתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל דדוקא בחצר שנפלה שם הדליקה, דאיכא למיגזר דלמא אתי לכבויי, אבל בחצר אחרת מותר להציל כל דבר דליכא למיחש לכבויי.

מצילין מפני הדליקה. פירוש: אבל לא לכבות, ובירושלמי (דפרקין, ה"א) אמרו שאם אינו יכול להציל אלא בכבוי מציל לר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ואע"ג דמשום שבות איכא, אין לך דבר של שבות עומד בפני כתבי הקדש.

גמרא: מאי לאו קורין בהם נביאים ואין קורין בהם כתובים. קשיא לי למה ליה למימר הכי, והא עיקר קושיא ליתא, אלא מדקתני אף על פי שכתובין בכל לשון. ומדוחק יש לי לומר דמשום דלרב הונא איצטריך לפרושי כי היכי דלא תקשי לך דהא קתני בהדיא בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן, דאלמא אף על פי שלא נתנו לקרות בהן מצילין, והכי קאמר מדקתני אין קורין בהן, לא קשיא דמאי אין קורין כתובים, אבל אף על פי שכתובין בכל לשון, קשיא.

רב הונא אמר אין מצילין דהא לא ניתנו לקרות בהן. ופסק הרב אלפסי ז"ל כרב הונא דרב חסדא תלמידו הוה. והר"ז הלוי כתב דעכשיו אי אפשר לומר (ד)[ב]תרגום כן, דהא ניתן ליקרות בו וכן הברכות, משום דבציר ליבא ושרי משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, וכדאמרינן (גיטין ס, א. תמורה יד, ב) ר' יוחנן וריש לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבת, משום עת לעשות לה'. ואף הרמב"ן ז"ל כתב כן בתרגום דילן. והרב בעל ההלכות ז"ל כתב דמצילין ספרא דאפטרתא מפני הדליקה, ושרי לטלטולי ולמקרא ביה מדר"י, ובמסכת סופרים (פרק י"ז הלכה א') אמר דמצילין ספרא דאגדתא. ומכל מקום כל הכתובין ביוונית מצילין, דהא לכולי עלמא לעז יווני כשר, ותנן (מגילה ח, ב) רבן שמעון בן גמליאל אומר אף ספרים לא התירו לכתוב אלא בלעז יווני. והקשה הראב"ד ז"ל דהא תניא גפטית לגפטיים מדי למדיים, דאלמא אף כתובין בכל לשון מותרין לקרוא בהן הלועזות ולמה לא יצילו. ותירץ דבמקומן מצילין אותן.

פרק ששה עשר בעזר הצור:

כל כתבי הקדש וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השני שבספר שהוא בא לבאר הדברים שאסורים לעשות בשבת מדברי סופרים הן מצד חשש שמא יבא מתוכן לעשיית מלאכה הן מצד שאותן הדברים דומין למלאכה או יש בהם נדנוד סרך מלאכה ושהחלק הרביעי שבה לבאר בה המלאכות שמותרות בו אע"פ שיש בהם נדנוד דמיון למלאכה או איזה חשש וזה הפרק אמנם ענינו בפרטים הנכללים באלו החלקים ובפרט בענין הדליקה שכל שהוא מציל מחצר שהדליקה בתוכו לחצר אחרת הותר בספרים אע"פ שיש בהם נדנוד הוצאה ובאוכלים דוקא בשאין שם נדנוד הוצאה ומה שנאסר בענינים אלו הוא מחשש שמא מתוך בהלתו יבא לכבות והכיבוי מלאכה גמורה ומתוך חששא זו נאסר מה שנאסר להציל וזהו מן החלק השני ויתבאר עוד על ידי גלגול בגוי שעשה מלאכה על איזה צד יכול ישראל ליהנות בה ועל איזה צד אסור ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר בו את שמותר להציל בכתבי הקדש ואת שאסור להציל וכן את שמותר להציל על איזה צד מותר והשני לבאר בו את שמותר להציל באוכלין ומשקין ושאר דברים ועל איזה צד מותר והשלישי לבאר בו דין נכרי או קטן שבאו מאליהם לכבות ודין שאר תחבולות שמותר לעשותם שלא תתפשט הדליקה הרביעי בגוי שעשה מלאכה על איזה צד ישראל מותר ליהנות בה ועל איזה צד אסור זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים ע"י גלגול מענין החלק השלישי ר"ל הדברים שאדם חייב לעשותם מדרך חובה או מצוה כגון שלש סעודות ושאר מיני עונג שבת וכן יתגלגלו בה שאר דברים כמו שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה כל כתבי הקדש מצילין אותם מפני הדליקה בין שקורין בהן בין שאין קורין בהם ואע"פ שכתובין בכל לשון טעונין גניזה מפני מה אין קורין בהן מפני בטול בית המדרש מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפלין אע"פ ששם בתוכן מעות להיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש בן בתירה אומר אף למפולש אמר הר"ם פי' כתבי הקדש שקורין בהם הם הנביאי' ושאין קורין בהם הם הכתובים ור"ל שלא יקרא כל אחד ואחד בהם בביתו כדי שלא יבטל בית המדרש ולא אסרו הקריאה בהם אלא בשעת בית המדרש בלבד ומה שאמר טעונין גניזה ר"ל בשאר ימים כשנקרעו או בלו אבל מפני הדליקה אין מצילין אותן אלא אם כן יהיו כתובים בכתב אשורית ובלשון עברי תיק הוא כמו כסוי של עץ וזה המבוי שקראוהו מפולש אינו מפולש משתי רוחות כי הוא רשות הרבים בלי ספק אבל רוצה באמרו מפולש אחד והוא שלא יהיה בו לחי ושאינו מפולש הוא השער שיש בו לחי כאשר יתבאר בעירובין ואין הלכה כבן בתירא:

אמר המאירי המשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר כל כתבי הקדש מצילין אותם מפני הדליקה ר"ל שאם נפלה דליקה בבית זה והיו שם ספרי הקדש כגון תורה נביאים וכתובים ולא נאחזה בהם האור עדיין מצילין אותם ומוציאין אותם לחצר אחרת שבאותו מבוי ויתבאר בסמוך אפי' לא עירבו הואיל ויש למבוי שלש מחיצות ולחי אחד שמאחר שאין כאן אלא חסרון עירוב וטירחא בעלמא הקלו בה להצלת כתבי הקדש ובירושלמי אמרו שלדעת האומר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה אם אינו יכול להציל אלא בכיבוי מציל שאין לך שבות עומד בפני כתבי הקדש אלא שלא יראה מסוגיא זו כן את שקורין בהם ר"ל בצבור כגון תורה ונביאים שהתורה קורין בה את הפרשה והנביאים מפטירין בהם ואת שאין קורין בהם כגון כתובים ומאחר שאין קריאה בהם בצבור אף הם אסורים לקרות בהם בינם לבין עצמם בשעת בית הכנסת ושאלו טעם בכך מפני מה אין קורין בהם מפני בטול בית המדרש ר"ל שהכתובים הם דברים שמושכים את הלב ובשבת היו דורשים לבעלי בתים שעוסקים במלאכתם כל ימות השבוע ובתוך הדרשה היו מורים להם בעניני איסור והיתר ובעניני עבירות שבידם ובעניני האמונות ויבאו להתבטל משמועת דברים אלו ולפיכך אסרום ומ"מ יחידים בבתיהם או בציבור לאחר זמן זה מותר:

ואע"פ שכתובים בכל לשון וכו' פי' בגמ' בד"א שכתובים בלשון הקדש אבל בשאר לשונות אין מצילים אפי' במקום שערבו אלא שטעונין גניזה בחול שלא להניחם במקום הפקר עד שיגרום להם שיאבדו ויתבאר בגמ' שכל שטעון גניזה אף מקק שלו ר"ל רקב של אכילת התולעת טעון גניזה ומ"מ גדולי המחברים פוסקים שאסור לקרות בהם אף בחול ושמניחם אם רצה במקום הפקר שיאבדו מאליהן הא לאבדם ביד מיהא אסור וכן הדין אם לא היו כתובים בכתב אשורי שאין בכלל קדושה והצלה אלא כתב אשורי ולשון הקדש ואין חלוק בדבר זה בין תורה לנביאים או כתובים הא למדת שספרים שאין של קדש אסור להצילן וכל שכן שאר דברים שאינן בכלל אלו המבוארים בפרק זה ומ"מ כתבו רבותי' הצרפתים שלא אסרו להציל אלא בדברים שהם באותה חצר שהדליקה לשם ומחשש שמא יבא לכבות אבל חצר אחרת הסמוכה לה שאדם מתירא שמא תתפשט הדליקה לתוכו הואיל ואין הדליקה לשם עדין מותר להציל כל מה שבתוכה למקום שעירבו שאין כאן חשש שמא יבא לכבות והדברים נראין:

מצילין תיק הספר עם הספר ר"ל הואיל ודבוק הוא עמו וכן תיק התפלין עם התפלין אפי' היו שם מעות שאסורי' בטלטול והיכן מצילין אותן ר"ל כל כתבי הקדש אלו שהזכרנו למבוי שאינו מפולש ר"ל שיש בו שלש מחיצות ולחי אחד אע"פ שלא נשתתפו הואיל ומ"מ ראוי הוא לשתוף אחר שיש שם שלש מחיצות ולחי אחד ובן בתירא אומר אף במפלש ואין הלכה כדבריו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מאחר שביארנו במשנה שכל שכתוב בשאר לשונות אין מצילין אותם מפני הדליקה אף אם כתבו תרגום הדין כן ואע"פ שהיו רגילים לפרש בו התורה והמקראות תמיד שהרי מ"מ לא נתנה לקרות בהם שהתורה שנכתבה בכל לשון נפסלה כמו שביארנו בתלמוד מגלה חוץ מלשון יוני ומעתה אם נכתבה בלשון יוני מצילין אותן ומ"מ כבר ביארנו במגלה שבזמן הזה נשתקע שם לשון יוני ואבד זכרו וכל שנכתבה באיזה לשון אין מצילין וכן חדשו גאונים בזמן הזה שכל שכתובה תרגום מצילין אותם מפני שתרגום ניתן ליכתב מטעם עת לעשות לי"י הפרו תורתך וניתן לקרות בהם ומתוך כך מצילין אותם ודבר זה אין בו חלוק בין תורה ונביאים לכתובים אלא הכל בכלל וכן כתבו הגאוני' שבזמן הזה מצילים ספרי הגדה וספרי תלמוד שכלם נתנו עכשיו ליכתב וכמו שאמרוה בחמשי של גיטין מטעם עת לעשות לי"י ובמסכת תמורה אמרו ר' יוחנן וריש לקיש הוו מעייני בספרא דאגדתא אמרי מוטב תעקר אות אחת מן התורה ולא תשתכח תורה מישראל הא מ"מ כתבוה בלעז או בשאר לשונות אין מצילין אותם וגדולי המפרשים חוככים לומר שאם היתה כתובה גפטית לגפטיים מדית למדיים וכן כל לשון לאותם שרגילים בו מצילין אותם שהרי במגלה התירו גפטית לגפטיים אע"פ שכתוב בו ככתבם וכלשונם וכ"ש שאר ספרים והילכך נתנו לקרות בהם הוא ומצילין אותם אלא שאף הם חזרו לומר שלא התירו במגלה כן אלא בשעת הדחק לאותם שאין מכירין בלשון הקדש ואין להם מגלה כתובה בלשון הקדש ומשום פרסומי ניסא התירוה לשעה לקריאת מגלה לבד אבל לשאר דברים לא:

פירש"י בד"ה טעונין כו' ורבותי פירשו דהאי בכל לשון דקאמר אכתובים קאי ולא אנביאים כו' עכ"ל. ק"ק לפי' זה מאי פריך לקמן מהך דהיו כתובין תרגום וכל לשון מצילין כו' אימא דאנביאים קאי דלכ"ע ניתן לכתוב ולקרות ודו"ק:

בד"ה לא ניתנו רשב"ג פליג עלה ואמר אף כו' ובד"ה ר"ג אבי כו' ר"ג הזקן ור"ג זה שהיה בדורו של כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לא נתנו כו' דהא שרי למימר בע"פ תרגום כדמתרגם רב יוסף עכ"ל ולפי מה שכתבו התוס' בפ' קמא דבבא קמא ז"ל כדמתרגם רב יוסף נקט רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום שיש כמה עניני תרגום ולא כדפי' בעלמא לפי שהיה סגי נהור ודברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה ולכך היה אומר תרגום דמשום עת לעשות לה' אמר התם דשרי ואין לך עת לעשות גדול מזה עכ"ל דהשתא אין להם ראייה הכא מדמתרגם רב יוסף דשרי לומר בע"פ תרגום דאימא דהוה שרי ליה נמי תרגום משום עת לעשות לה' אלא שהתוס' דהכא ודאי ס"ל כדפירשו בעלמא לפי שהיה סגי נהור והיה אסור בכתב דאי אתה רשאי לומר בע"פ ולכך היה אומר תרגום דשרי לומר בע"פ כמו שכתבו הכא ומה שהקשו התוס' בזה שם דהא אף בדברים שבכתב הוה שרי לומר בע"פ משום עת לעשות לאו קושיא היא דבפרק הניזקין מוכח בהדיא דרב יוסף לית ליה היתרא דעת לעשות והא דנקטו התוס' הכא כדמתרגם רב יוסף ולא הוכיחו כן בפשיטות מתרגום של יונתן שאמרו בע"פ כפירש"י ז"ל יש לומר כדברי התוספות דפרק קמא דבבא קמא דבכל מקום נקט התלמוד נמי רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום ועי"ל משום דלפי' רבותיו של רש"י תרגום של נביאים שעשה יונתן ניתן גם ליכתב הוצרכו לראייה מרב יוסף כיון שהיה סגי נהור ע"כ דלא היה יכול לומר נמי כתובים אלא בתרגום בע"פ ודו"ק:

בד"ה עילמית יוונית כו' אבל רבנן שרו אף בשאר ספרים כו' עכ"ל לאו היינו רבנן דפליגי התם אדרשב"ג דהנהו שרו אף בשאר ספרים אף בכל לשון אלא דהיינו רבנן דפליגי אדרבי יהודה אליביה דרשב"ג וס"ל דרשב"ג מתיר אף בשאר ספרים בלשון יוונית ע"ש וק"ל:

בד"ה ובידו ספר כו' וכן תניא בפרק שלישי דמגילה בהלל ומגילה אפילו י' קורין וי' מתרגמין אע"פ שיונתן לא כו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה רבן גמליאל אבי אביך הוא רבן גמליאל הזקן ואותו רבן גמליאל שהיה בדורו וכו' כצ"ל:

גמ' מותר בקניבת ירק וכן מפציעין כו' כצ"ל והשאר נמחק:

במשנה כל כה"ק מצילין מפני כו'. וכ' התוי"ט וטעמא דל"ש להציל מידי אחרינא מפורש כו'. במחכ"ת ל"ד דהכא דמיירי למבוי שאינו מעורב הטעם פשוט משום שבות דלא עירבו. וגם לפי המסקנא בגמרא (קיז ב') דאתיא כר"א דבעינן בעלמא ב' לחיין. מחוסר ג"כ עוד לחי הב':

רש"י ד"ה טעונין גניזה. ומאן דאסר כו' בר מס"ת יוונית משום מעשה כו'. שביק דעת רשב"ג במשנה שם דהתיר בכה"ס יוונית ומטעם המקרא דיפת וגו' ותפס דעת ר"י שם בברייתא אליביה. משום דלישנא דואע"פ כו' בכל לשון דמשנתנו וכ"ש לישנא דגמרא גבי פלוגתת ר"ה ור"ח היו כתובים כו' בכל לשון משמע אף יוונית לכן השכיל להביא דעת ר"י דלדידיה אף יוונית לא התירו אלא בס"ת עמש"כ בריש דברים רבה בס"ד (ולפ"ז דבריו בגמרא בסמוך ד"ה לא נתנו שהביא דרשב"ג דמשנת מגילה הם שלא בדיוק) ובזה ינצל הרע"ב ממה שגמגם עליו בתור"ע על מש"כ ואיכא למ"ד ולא נתנו לקרות כו' הלא זהו רשב"ג דפסק כוותיה שם. דלפי האמור הוא ר"י אליביה ולה"כ:

(בגמרא) [ברש"י] ד"ה אליבא דמ"ד. במסכתא מגילה אין בין כו' כצ"ל:

[תוד"ה לא. כשהן כתובין עוד דהא שרי כו'. כ"נ דצ"ל] :

מְפַצְּעִין בֶּאֱגוֹזִים וּמְפַרְכְּסִים בְּרִמּוֹנִים. נראה לי בס"ד, נקיט תרי מינים אלו, לרמוז בהם על קדושת היום שמועלת לשבר כוחות הקליפה הנעשים מן העונות. כי אֱגוֹז גימטריא 'חט' [17] כמו שנאמר מור"ם ז"ל בהגה"ה (או"ח ס"י תקפ"ג ס"ב) בהלכות ראש השנה. וגם מועלת קדושת יום הכיפורים לנקות המצות מן הסיגים הנדבקים בהם, מחמת תערובת איזה פניה רעה וכיוצא. וידוע דהמצות נמשלו לְרִמּוֹן, כמו שנאמר רז"ל (סנהדרין מז.) על פסוק 'כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ' (שיר השירים ו, ז) אפילו ריקנין שבכך מלאין מצות כרמון.

וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל יוֹחָנָן הַנָּזוּף. אין הכונה נזוף בנזיפה ח"ו, כי כיון דרבן גמליאל היה יושב על שלחנו ודאי היה אדם גדול, ואם קרה לו מקרה זה מקדמת דנא לא היו מכנים אותו לגנאי אלא 'נָּזוּף' הוא שם משפחה. ובתוספתא הגרסא היא רבי יוחנן בן נזיף, הרי קוראו בשם 'רַבִּי' וגם קאמר 'בן נזיף' משמע להדיא שהוא כינוי משפחה.
והא דשקעו בתוך הַנִּדְבָּךְ וגם 'צִוָּה עָלָיו וּגְנָזוֹ' מפני שעדיין באותו זמן לא התירו לכתוב תורה שבעל פה, והיו חושבין התרגומים בכלל תורה שבעל פה, מפני שבעל התרגום מוסיף דברים שבהם מפרש עניינים בתוך דברי התרגום, דאינו כתרגום אונקלוס שהוא מתרגם המילות דוקא, אלא הוא כמו תרגום של יונתן בן עוזיאל שהוא מוסיף דברים, וכיון דמוסיף דברים הוה ליה כתורה שבעל פה, וכיון דעדיין לא התירו לכתוב תורה שבעל פה, לכך שָׁקְעוּ וּגְנָזוֹ.

תוס' ד"ה לא ניתנו. כדמתרגם ר"י. עיין בב"ק דף ג ע"ב בתוס' ד"ה כדמתרגם:

גמרא, אמר ר' יוסי מעשה באבא חלפתא.
וכתב רש"י ז"ל, אבא של ר"י חלפתא שמו.
קשה לי איך הזכיר ר"י את אביו בשמו, הא אמרינן בקידושין, דלא יזכיר אביו בשמו, לא בחייו, ולא במותו.
ובני הבן יקיר לי קיר לבבי, רבי שלמה ני' תירץ לי עפ"י דברי רש"י פ' חלק (דף ק' ע"א ד"ה בשמו), ואינו אומר רבי ומורי פלוני, מבואר דבמקדים שבח לפני שם העצם שרי, וה"ה הכא שהקדים אבא לשם העצם חלפתא, והקשה הוא כעין קושי' זו מפ' בכל מערבין (דף לו ע"א), אר"י אבטולמוס העיד, וכ' רש"י (ד"ה דידי'), ומתני' דרבי אבטולמוס הוא, והי' בינינו מו"מ של דברים בזה, [אב"ה הלא הם כתובים תוך תשובות אבא מארי ני' בחלק הכתבים]:

תוס' ד"ה לא נתנו לקרות בהן. מ"ש דהא שרי למימר בע"פ תרגום וכו' עמ"ש בעניותי בקונטרס שיורי ברכה על סי' מ"ט בס"ד:

תוס' ד"ה ובידו ספר תרגום איוב משמע שבימי התנאים כבר נעשה תרגום כתובים וכן תניא במגילה וכו' ק"ק אמאי לא הקשו התוס' מסוגיין עמ"ש רש"י שם במגילה ע"ש ודוק:

מותר בקניבת ירק. דשבות לאו איסורא דאורייתא הוא אלא דרבנן והכא משום עגמת נפש שמתקן ואינו אוכל והרי קרוב לעינוי שרי ודווקא מן המנחה ולמעלה שהוא שואף ומצפה לעת אכילה ואיכא עגמת נפש טפי: כיון דחזי דהוי קא מחרפי. מקדימין לפני המנחה דהשתא לאו עגמת נפש הוא: אמר להו. לאינשי ביתיה: אתא איגרתא ממערבא כו'. כי היכי דלקבלו מיניה: מתני' כל כתבי הקדש. כגון תורה נביאים וכתובים ולא תימא תורה לחוד הוא דשרי למיטרח ולאצולי ולא שאר ספרים: מצילין אותן. כדקתני לקמן למבוי שאינו מפולש וטירחא בעלמא הוא דשרי בה וחסרון עירוב כדמפרש בגמרא: בין שקורין בהן. כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת: בין שאין קורין בהן. כגון כתובים ורבינו הלוי אמר דאפי' יחידים אין קורין בהן כדקתני טעמא משום ביטול בית המדרש דמשכי לבא ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעסוקין במלאכה כל ימות החול ובתוך הדרשה היו מורין להן הלכות איסור והיתר וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים: ואע''פ שכתובין בכל לשון. ואיכא למאן דאמר לקמן לא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן: טעונין גניזה. אסור להניחן במקום הפקר ובגמרא מתרץ לה ורבותי פירשו דהאי בכל לשון דקאמר אכתובים קאי ולא אנביאים ומדומה אני מפני שמצינו ביונתן בן עוזיאל שאמרו תרגום הן מפרשין כך ואני אומר אף בנביאים אם אמר יונתן לא כתבו ולא ניתנו ליכתב והכי מפרש במסכת מגילה (דף ט.) ומאן דאסר בכולהו אסר בר מס''ת יוונית משום מעשה דתלמי המלך ולא מפליג התם בין נביאים לכתובים: מפני בטול בית המדרש. שהיה קבוע בשבת כדפרישית לעיל: גמ' איתמר היו כתובין תרגום. אכתובים קאמר ול''נ אכל כתבי הקדש קאי: אליבא דמאן דאמר ניתנו לקרות בהן. מותר לקרות בכתבי הקדש הכתובין בכל לשון במסכת מגילה (דף ח:) ואין בין ספרי' ותפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון: לא ניתנו. (רבן גמליאל) פליג עלה ואמר אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית: ואע''פ שכתובין בכל לשון. ולא ניתנו לקרות דמדקאמר אף על פי מכלל דלא ניתנו לקרות בהן דאי ניתנו מאי גריעותייהו: אימא סיפא. לדידך דאמרת אע''פ שכתובין בכל לשון אמצילין קאי אימא סיפא על כרחיך מילתא באנפיה נפשיה הוא וטעונין גניזה בחול פשיטא השתא בשבת מצילינן להו גניזה בחול מיבעיא: ואפילו הכי בעו גניזה. ודקתני ואע''פ שכתובין בכל לשון לאו אהצלה קאי אלא אטעונין גניזה והכי קאמר אף על פי שכתובים בכל לשון ובשבת אין מצילין אותן בחול מיהא טעונין גניזה: ומקק שלהם. אם בלו ונעשו רקבון אף המקק רקבובית של אכילת התולעים טעונין גניזה: עברית. כתב של עבר הנהר: אבא חלפתא. אבא של רבי יוסי חלפתא שמו: רבן גמליאל בריבי. לא שהיה בנו של רבי אלא אדם גדול קרי בריבי: רבן גמליאל אבי אביך. הוא רבן גמליאל הזקן ורבן גמליאל שהיה בדורו של חלפתא הוא אבי אביו של רבינו הקדוש: גב מעלה בהר הבית. שבהר הבית היו מעלות כשהוא הולך וגבוה כדתנן במסכת מדות (פ''ב מ''ג): נדבך. שורת אבני הבנין: טיט בהר הבית מנין. וכי בטיט היו בונין והלא בטרכסיד היו בונים חול וסיד מעורבין וטיט לא הוי אלא עפר ומים: התורפה. גלוי והפקר: מאן תנאי. דקאמר רב הונא לעיל תנאי היא מאן מהני תנאי קאי כרב חסדא ומאן כרב הונא:

מתני' כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה כו'. אומר ר''ת דכולא האי פירקא איירי כשנפלה דליקה באותו בית או באותו חצר דכיון שהאש שם ודאי בהול הוא ואי שרית ליה אתי לכבויי כדמפרש בגמרא אבל נפלה דליקה בבית אחר מותר להציל הכל: אליבא דמ''ד ניתנו לקרות בהן כ''ע לא פליגי דמצילין. והשתא ספרים שלנו מצילין דנתנו לקרות בהן משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כדאמרינן בהניזקין (גיטין ס.): לא ניתנו לקרות בהן. פירש רש''י דהיינו רבן שמעון בן גמליאל דפליג במתניתין בפ''ק דמגילה (דף ח:) דאף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית ופירש הרב פור''ת דהיינו טעמא כיון דלא ניתנו ליכתב אסור לקרות בהן משום דדברים שבכתב אסור לאומרן בעל פה וקשה דאין זה אי אתה רשאי לאומרו בעל פה כיון שאינו אומרו בלשון הקדש אלא באותו לשון כשהן כתובין דהא שרי למימר בעל פה תרגום כדמתרגם רב יוסף: עילמית יוונית. אומר ר''י דאתיא כרבי יהודה דאסר שאר ספרים לכתוב יוונית ולא התיר אלא בס''ת בלבד אבל רבנן שרו אף בשאר ספרים כדאמר בפ''ק דמגילה (דף מ.): ובידו ספר איוב תרגום. משמע שבימי התנאים כבר נעשה תרגום כתובים וכן תניא במגילה (דף כא:) במגילה ובהלל אפילו עשרה קורין . ועשרה מתרגמין מה שאין כן בתורה אע''פ שיונתן לא עשאו מ''מ שוב נעשה בימי התנאים ודלא כאומרים דתרגום של כתובים רב יוסף עשאו: