שבת קיז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיז - א

ופרכינן: מי דמי טלטול תיק הספר לטילטול העור?

התם בתיק הספר - נעשה התיק בסיס לספר שהוא דבר המותר, ולכן מותר לטלטלו.

הכא בעור - נעשה העור בסיס לבשר שהוא דבר האסור בשבת, שהרי מותר לאכול את בשר קרבן הפסח רק בערב, במוצאי שבת, בכניסת חג הפסח, ולכן אסור לטלטלו ^[43].

אלא, הכי קאמרי ליה: אם מצילין תיק של ספר עם הספר, ואף על פי שיש בתוכו מעות שהן מוקצה - לא נטלטל עור אגב בשר?

ופרכינן: מי דמי? התם - נעשה התיק בסיס לדבר האסור המעות ולדבר המותר הספר. אבל הכא בעור - כולו נעשה בסיס רק לבשר שהוא דבר האסור!

אלא, הכי קאמרי ליה: אם מביאין תיק שיש בתוכו מעות מעלמא להציל בו ספר תורה, למרות שבשעה שמביאים אותו הוא בסיס לדבר האסור בלבד - לא נטלטל עור אגב בשר!?

והוינן בה: והיא גופה טלטול תיק עם מעות לבד, לצורך הצלת ספר - מנלן שמותר לעשות כך?

אילימא דמדהיכא, כשם שבמקום דאית ביה מעות בתיק שיש בו ספר לא הצריך התנא דשדי להו, אלא יכול ליטלו לתיק עם הספר ביחד עם המעות שבו - איתויי נמי מייתינן, מכאן אנו למדים שניתן להביא תיק ריק שאין בו ספר אך יש בו מעות כדי להציל ספר.

מי דמי?

התם, כשיש בו מעות עם הספר לא הצרכנו לזרוק את המעות, כי אדהכי והכי, עד שישליכם נפלה דליקה בספר. אבל הכא, שמביא תיק ריק ממקום אחר, אדהכא והכי, בזמן שהוא צריך בין כה וכה להביאו - לישדינן! הוא יכול גם להופכו ולנער ממנו את המעות שבתוכו ^[44].

אלא, אמר מר בר רב אשי: לעולם,, כדאמרינן מעיקרא. שנחלקו רק על ההפשט ואת זה דימו להצלת תיק עם ספר ודקא קשיא לך הכא טלטול והכא מלאכה - כאן מדובר כגון דלא קבעי ליה לעור, שאינו מתכוון להפשיט עבור העור, ואינו נחשב מלאכה מהתורה באופן כזה.

והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון שסובר שמלאכה בשבת שעושה בלי כונה למלאכה, מותר בפסיק רישיה ולא ימות! - משל הוא, כאומר אני אחתוך ראש בהמה זו, ואיני מתכוון שתמות. שרבי שמעון מודה שאם ברור שיצא ממעשיו מלאכה, אסור אפילו אם אינו מתכוון ^[45].

ואם כן כשמפשיט בודאי אסור, שהרי ברור שהוא מפשיט עור?

ומשנינן: דשקיל ליה בברזי. שחותכו לעור לחתיכות קטנות שאין זה דרך הפשט ^[46].

הוצאת חפץ בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים אסורה מן התורה, והוסיפו חכמים, ואסרו גם את המקומות הדומים לרשות הרבים, שלא להוציא אליהם, ולא לטלטל בהם.

"מבוי" הוא מעבר אל רשות הרבים.

המבוי מוקף סביבו במחיצות, ובראשו פתח, שדרכו יוצאים דיירי הבתים אל רשות הרבים.

מן התורה הוא נחשב לרשות היחיד מכח המחיצות המקיפות אותו. אך כיון שהוא משמש מעבר לאנשים רבים הגרים בבתים מסביבו אל רשות הרבים, גזרו חכמים שלא לטלטל בו ושלא להוציא אליו.

וגזירה זאת היא בשני מישורים:

האחד, כיון שהוא מקום העשוי להילוך הרבים, הרי הוא נראה כרשות היחיד בפני עצמה, השונה מרשות היחיד הפרטית, וגזרו חכמים שלא להוציא בשבת מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת כדי שלא יבואו לטעות ולהתיר הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים.

והשני, כיון שהוא משמש את האנשים הגרים סביבו כמעבר אל רשות הרבים, הרי הוא עצמו נראה כרשות הרבים, ואם יטלטלו בו ויוציאו אליו, יבואו לטעות ולהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, או שיטעו לחשוב שמותר לטלטל ברשות הרבים, או שיבואו לטעות להכניס אליו מרשות הרבים [בתוך ארבע אמות].

ביאור טעמן של הגזירות הללו נמצא בדברי הראשונים בתחילת מסכת עירובין.

כמו כן תיקנו חכמים שיהיה ניתן להתיר את המבוי בטלטול על ידי תיקונים שימנעו את החששות בשני המישורים.

א. תיקנו "שיתופי מבואות", שנותנים כל בני המבוי אוכל ומניחים את האוכל במקום אחד, ונמצא כאילו גרים כל בני המבוי ברשות אחת ואינם חולקים רשות לעצמם, ואין כאן הוצאה מרשות של אחד לרשות של אחר.

ב. מניחים לחי [עמוד] או קורה בפתח המבוי, ובכך מנתקים אותו מרשות הרבים, והרי הוא מעתה רשות היחיד גמורה, שאין לחשוש שיבואו לדמותה לרשות הרבים.

שנינו במשנה: ולהיכן מצילין אותן - למבוי שאינו מפולש. בן בתירא אומר אף למפולש.

והוינן בה: היכי דמי מבוי מפולש, והיכי דמי מבוי שאינו מפולש?

אמר רב חסדא: מבוי שיש לו שלש מחיצות משלשת צידיו, ובצד הרביעי שני לחיין - זהו מבוי שאינו מפולש.

מבוי שיש לו שלוש מחיצות ולחי אחד - זהו מבוי המפולש.

ותרוייהו, רבנן ובן בתירא, אליבא דרבי אליעזר.

דתנן: הכשר מבוי,

בית שמאי אומרים: לחי וקורה.

ובית הלל אומרים: או לחי או קורה.

רבי אליעזר אומר: שני לחיים משני צידי הפתח ^[47].

אמר ליה רבה: וכי מבוי שיש בו שלוש מחיצות ולחי אחד "מבוי מפולש" קרית ליה?

ועוד, לרבנן דאמרי מצילין למבוי שאינו מפולש, ועתה אמרנו שזהו מבוי שיש לו שלש מחיצות ושני לחיים, שהוא מבוי חסום כהלכה, אם כן נציל לתוכו גם אוכלין ומשקין. ואילו מלשונם של חכמים משמע שאוכלים מותר להציל רק לחצר המעורבת ולא למבוי, ורק ספר מותר למבוי שאינו מפולש!

אלא, אמר רבה: שתי מחיצות אחת מכאן ואחת מכאן, ושני לחיין משני קצוות המחיצה האחת - זהו מבוי שאינו מפולש. שתי מחיצות ולחי אחד - זהו מבוי המפולש.

ותרוייהו, אליבא דרבי יהודה. והתיר בן בתירא לטלטל למבוי שיש לו שתי מחיצות ולחי אחד בלבד.

דתניא: יתר על כן אמר רבי יהודה:

מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים - עושה לחי מיכן בקצה בית, ולחי מיכן בקצהו השני. או עושה קורה מיכן וקורה מיכן - ונושא ונותן באמצע.

אמרו לו: אין מערבין רשות הרבים בכך. אמר ליה אביי: לדידך נמי, לרבנן, נציל לתוכו של המבוי החסום לגמרי אליבא דרבי יהודה אוכלין ומשקין!?

הערות

^[43] רש"י. והקשו התוספות הרי בגמרא מבואר שעל הבשר עצמו כולם מודים שמותר לטלטלו ונחלקו רק על העור אגב הבשר, ואיך יאסר בסיס לבשר המותר בטלטול? ולכן פירשו שאת הבשר מותר לטלטל משום כבוד הקרבן, והעור נחשב בסיס לבהמה בחייה שהיא מוקצה ולכן נאסר. ורבי אלעזר משה הורביץ תירץ, שעל אף שהתירו לטלטל את הבשר משום כבוד הקרבן בכל זאת הוא נחשב דבר האסור מדיני מוקצה, והבסיס שלו אסור שעל הבסיס אין את ההיתר של קרבן. וראה בחידושי הרמב"ן וכנראה כוונתו לתירוץ זה, והיינו, שנחלקו הרמב"ן ותוספות בגדר מוקצה של בסיס לדבר האסור שהתוס' סוברים שהוא כטפל וחלק מהמוקצה ואם המוקצה עצמו הותר אין לאסור את הבסיס, והרמב"ן סובר שבסיס למוקצה הוא איסור עצמי, ואף אם יש סיבה להתיר את המוקצה עדיין אסור הבסיס מצד עצמו.

^[44] התוס' דייקו מהגמרא שמותר להביא תיק עם מעות לצורך הצלת ספר אם אינו יכול לנער את המעות, ורק אם יכול לנער אסור. ורבי עקיבא איגר בתשובה [בליקוטים לשבת קמב א] מסתפק מה הדין באופן שהוא יפסיד את המעות בניעור- האם זה נחשב שיכול לנער משום שהתירו רק מה שמוכרח להצלת הספר, או שהניעור הוא חיוב דוקא כשאין שום צורך בטלטול. אבל כשיפסיד מעותיו לא חייבוהו לנער. ודייק מהתוספות בסוגיא שצריך לנער גם אם יפסיד את המוקצה, וראה שם תשובת הבית מאיר.

^[45] הקשה רבי עקיבא איגר, הרי כאן הוא "מכוון" להפשט, ומה שאין צריך את העור יכול להחשב "מלאכה שאין צריך לגופה", שפטור עליה אפילו אם מתכוון למלאכה, ואם כן, אם הוא צריך את העור, חייב משום מכוון, ואם לא ניחא ליה בעור, גם כשמכוון פטור, ומה השייכות לפסיק רישיה, שהוא מדיני "אינו מתכוון"? וראה מאירי שכתב כי קושיית הגמרא היא לרווחא דמילתא, שגם אם לא מכוון יהא אסור משום פסיק רישיה, וכל שכן כאן, שהוא מכוון להפשיט. ובאמת נחלקו בזה הראשונים בתירוץ הגמרא. שרש"י פירש שאינו עושה בדרך מלאכה כלל. אבל התוספות והרא"ש בשם הערוך [ראה להלן] פירשו שההיתר משום אינו מתכוון, אלא שאינו פסיק רישיה, ולשיטתם קשה קושיית רע"א. ובחידושי הריטב"א [החדש] הקשה קושיא זו, ותירץ, שאם עושה רק את המלאכה ואינו צריך לגופה, נחשב למתכוון. אבל כשעושה שתי פעולות יחד ומתכוון רק לאחת מהן, למותרת, ואינו צריך את העור, פטור גם משום שאינו מתכוון. ולכן הגמרא דנה האם זה פסיק רישיה ונחשב מתכוון [וכאן ההפשט נחשב כשני מעשים נפרדים הוצאת האימורין ותיקון העור, וראה להלן בגדר מלאכת מפשיט].

^[46] רש"י. והיינו, שאינה מלאכה כלל. והעיר השפת אמת שהגמרא היתה צריכה לומר "אלא", שהרי אפילו אם הוא צריך את העור מותר משום שאינו עושה דרך מלאכה? והתוספות כתבו, שאינו מפשיט את העור כחתיכה אחת, ולחתיכות עור אין שיעור של שימ וש. והערוך הובא ברא"ש פרק הבונה [א] ובתוספות [יומא לה א], פירש שרבי שמעון מודה בפסיק רישיה שחייב דוקא באופן שניחא ליה ונהנה מהמלאכה שנעשית על ידו. אבל אם לא ניחא ליה במלאכה מותר, וכיון שמפשיט באופן שנפסד העור ואינו מתכוון מותר. והר"ח פירש כעין זה שעל ידי שמפשיט חתיכות קטנות מעשיו מוכיחים שאינו מתכוון למלאכה, ובאופן כזה מתיר רבי שמעון. והרא"ש ותוספות [הנ"ל] דחו פירוש הערוך שאפשר לפרש כרש"י או כתוספות שאין זו דרך ושיעור מלאכה. ומשמע מלשונם וכן מהריטב"א שהובא לעיל שמלאכת מפשיט אינה תיקון הבשר, אלא תיקון והכנת העור לשימוש, וכשמפשיט בברזי אין כאן עור מתוקן כלל, ועל ידי שאינו מתכוון לעור ואין בו שיעור עור מתבטל מההפשט שם מלאכה לגמרי, ומיושבות קושיות רבי עקיבא איגר והשפת אמת. ב. הרשב"א להלן [קלג ב] הקשה, שמבואר שם בסוגיא שרבנן מתירים להפשיט בכל אופן ולאו דוקא בברזי, וכאן מפרשת הגמרא שאמרו לרבי ישמעאל שדוקא בברזי צריך להיות מותר? ותירץ, שאמרו לו לפי דעתו אבל הם מתירים לגמרי, וכן מבואר ברמב"ם [קרבן פסח א, טז] ובתוספות כאן בתירוץ השני. ובתירוץ ראשון כתבו, שהתירו רק בברזי. והקשה המאיר לעולם [ח"א, כו] כיון שאפשר להפשיט בהיתר, בברזי, למה מותר להפשיט כמו בחול, והרי אפשר לקיים שניהם? ותירץ, שמצוה הדוחה שבת, מותר לעשותה כמו בחול, אם יש איזה תוספת הידור בצורת עשיה זו, ואין צריך לשנות לעשות בהיתר. ודוקא אם העשיה בהיתר ובאיסור שוה ממש לגבי המצוה יעשה דרך היתר, וכאן שיש כבוד המצוה בהפשט כמו בחול, אין צריך לשנות. והביא כמה ראיות לחידוש זה.

^[47] התוספות הקשו, למה לא נפרש את המשנה לפי בית הלל וכהלכה שדי בלחי אחד לתיקון מבוי, וחכמים התירו להציל למבוי מתוקן ובן בתירה אפילו בלי לחי כלל? ותירצו, שכעת לא נראה לגמרא שבן בתירה מתיר בלי תיקון כלל, כיון שבמשנה להלן [קכ א] הוא מתיר הצלת מזון ובגדים רק לחצר שאינה מעורבת, ומשמע שעל כל פנים צריך מחיצות. והשפת אמת תירץ, שההלכה שתיקון מבוי בלחי אחד- הוא מדין היכר, ולכן קשה לפרש את המשנה שקראה למבוי שאינו מתוקן "מפולש", וחיסרון היכר לא נחשב מפולש אלא חסר תיקון. אבל רבי אליעזר שמצריך שני לחיים -הוא מדין מחיצה, ולכן כשחסר אחד קראה לכך המשנה: מפולש.

מי דמי [האם דומה]?! התם [שם] בתיק הספר — נעשה התיק בסיס לדבר המותר, שהרי הספר עצמו מותר בטלטול בשבת, ואילו הכא [כאן] בעור הפסח — נעשה העור בסיס לדבר האסור, שהרי בשר קרבן הפסח אסור באכילה עד הערב, ולכן גם בטלטול אסור הוא עד הערב! אלא הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו]: אם מצילין את התיק של ספר עם הספר, ואף על פי שיש בתוכו מעות, מדוע אם כן לא נטלטל את העור אגב הבשר?! ומקשים: מי דמי [האם זה דומה]? התם [שם] בספר — נעשה התיק בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, ואילו הכא [כאן] בעור — כולו נעשה בסיס רק לדבר האסור. אלא הכי קאמרי ליה [כך אמרו לון: אם מביאין תיק שיש בתוכו מעות מעלמא [מן החוץ] כדי להציל בו ספר תורה, מדוע לא נטלטל את העור אגב הבשר?!

ושואלים: והיא, הלכה זו גופה מנלן [עצמה מניין לנו]? מנין למדנו שמותר להביא בשבת מן החוץ תיק שיש בו מעות להציל בו ספר? והרי לא נאמר דבר זה במשנה! אילימא דמדהיכא דאית ביה לא שדי להו, איתויי נמי מייתינן [אם תאמר שמכיון שבמקום שיש בו בתיק של הספר מעות אין אנו משליכים אותן, אלא מוציאים אותו עמהם, ואם כן כשהתיק בחוץ ויש בו מעות להביא גם כן מביאים אותו] — מי דמי [האם זה דומה]?! התם [שם] בספר שיש בתיקו מעות — אדהכי והכי [בין כה וכה] אם יתמהמה כדי לזרוק את המעות ממנו יש לחשוש כי בינתיים נפלה דליקה ושמא יישרף הספר, ואולם הכא — אדהכא והכי לישדינן [כאן — בין כה וכה, עד שהוא מביא את התיק, שישליכן]. אלא אמר מר בר רב אשי: לעולם כדאמרינן מעיקרא [כפי שאמרנו מתחילה] שהשוו חכמים טלטול תיק הספר להפשטת עור הפסח. ודקא קשיא [וזה שהיה קשה] לך כי הכא [כאן] בתיק הספר — טלטול בלבד הוא, והכא [ואילו כאן] — מלאכה גמורה היא — אפשר לפרש זאת בכגון דלא קבעי ליה [שאינו צריך לו] לעור, וכיון שאינו מתכוין בהפשטה לעור עצמו — פטור על מלאכה זו.

ומקשים: והא [והרי] אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [ב"חתוך ראשו] ולא ימות", שאם יש תוצאה למעשהו, אף אם אינו מתכוון לה, אם היא הכרחית — אף ר' שמעון הפוטר במלאכה שאינו מתכוין לה — מחייב. אלא יש לומר: דשקיל ליה בברזי [שמפשיט אותו רצועות רצועות], ואינו נהנה מן העור, ומאחר שכן אין זו נחשבת כמלאכת הפשטה.

א שנינו במשנה: ולהיכן מצילין אותן את תיק הספר — למבוי שאינו מפולש, ובן בתירא מתיר אף במפולש. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] מפולש, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] שאינו מפולש? אמר רב חסדא: מבוי שיש בו שלש מחיצות ושני לחיין בפתחו — זהו מבוי שאינו מפולש. שלוש מחיצות ולחי אחד — זהו מבוי המפולש. ותרוייהו אליבא [ושניהם, התנא הראשון ובן בתירא שנחלקו במשנתנו על פי שיטת] ר' אליעזר נחלקו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הכשר מבוי, שיהא מותר לטלטל בו בשבת — בית שמאי אומרים: כשיש לחי בצידו וקורה מעליו. ובית הלל אומרים: די באחד מהם, או לחי או קורה. ר' אליעזר אומר: כדי שיהא מותר בטלטול צריך שיהיו לו שני לחיים.

אמר ליה [לו] רבה: מבוי שיש בו שלוש מחיצות ולחי אחד "מפולש" קרית ליה [קורא אתה לו]? שאף אם לא התיר ר' אליעזר טלטול בתוכו, מכל מקום אינו נחשב כמפולש אלא כסתום. ועוד, לרבנן [לשיטת חכמים] אם כן נציל לתוכו אוכלין ומשקין! שהרי התירו חכמים רק במבוי שאינו מפולש, ומבוי זה מותר בטלטול לדעת הכל, ואם כן נתיר להציל לתוכו גם אוכל ומשקה ולא רק ספר תורה. אלא אמר רבה: מבוי שיש בו שתי מחיצות ושני לחיין בשני פתחיו של המבוי — זהו מבוי שאינו מפולש. שתי מחיצות ולחי אחד — זהו מבוי המפולש.

ותרוייהו אליבא [ושניהם על פי שיטת] ר' יהודה הלכו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יתר על כן אמר ר' יהודה: מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים ונמצא שיש לו שתי מחיצות — עושה לחי מיכן (מכאן) ליד בית אחד ולחי מיכן, או קורה מיכן וקורה מיכן, ונושא ונותן באמצע בין שני הבתים, שלדעתו שתי מחיצות הן רשות היחיד מן התורה, ועל ידי הלחיים נעשה המקום כמגודר מכל צד והוא רשות היחיד גמורה לשיטתו. אמרו לו חכמים: אין מערבין רשות הרבים בכך.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: לדידך נמי [לשיטתך גם כן], לרבנן [לשיטת חכמים] שבמשנתנו, כיון שהם סבורים כר' יהודה והתירו במבוי שאינו מפולש, מדוע לא נציל לתוכו גם אוכלין ומשקין?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: Are they comparable? There, with regard to the Torah scroll, the casing is a base for a permitted object, i.e., the scroll itself, which may be moved on Shabbat; whereas here, with regard to the hide of the Paschal lamb, the skin is a base for a prohibited object, i.e., the flesh of the sacrifice, which may not be moved until nightfall because it may not be eaten until night. Rather, this is what they said to him: If one may save the casing of the Torah scroll along with the scroll, even if there is money inside it, why then may one not move the hide together with the flesh? The Gemara asks: Are they comparable? There, with regard to the Torah scroll, the casing becomes a base for a prohibited object and a permitted object; whereas here, with regard to the hide, it is entirely a base for a prohibited object. Rather, this is what they said to him: If one may bring a casing that has money inside it from outside in order to save a Torah scroll in it, why may one not move the hide together with the flesh?

The Gemara asks: And from where do we derive this halakha itself? As it is not stated in the mishna, from where do we derive that it is permitted on Shabbat to bring a casing containing money from the outside in order to save a Torah scroll? If you say that from the fact that in a situation where the casing has money in it one does not throw it away but brings it out with the casing, when the casing is outside and has money in it, one may also bring the money along with it; is it comparable? There, with regard to the Torah scroll’s casing with money inside, if one tarries in order to empty the money from the case, in the meantime the fire might catch the Torah scroll and burn it; whereas here, with regard to bringing in the casing, in the meantime he could have thrown it away. Rather, Mar bar Rav Ashi said: Actually, it is as we said initially. The Sages equated carrying the Torah casing with flaying the hide of the Paschal lamb. And as for what was difficult for you, that here, with regard to the Torah casing, moving alone is involved, whereas here, with regard to a Paschal lamb, a prohibited labor is involved, it can be explained as referring to a case where one does not need the hide of the Paschal lamb. Therefore, he is exempt.

The Gemara asks: But Abaye and Rava both said: Rabbi Shimon concedes in cases categorized as cut off its head and will it not die, i.e., an action with an inevitable consequence. When an action has an inevitable consequence, even Rabbi Shimon, who normally exempts a person for performing an action with an unintended consequence, maintains the one is liable. Rather, we must say that one flays it strip by strip, and thereby he does not benefit from the hide. It therefore does not constitute the prohibited labor of stripping the hide.

We learned in the mishna: And to where may one rescue them? Into an alley that is closed, which, if it is surrounded on three sides, is considered to be a private domain by Torah law. Ben Beteira says: Even into an open alley. The Gemara asks: What are the circumstances of an alley that is open, and what are the circumstances of an alley that is not open? Rav Ḥisda said: An alley that has three walls and two posts at its entrance is an alley that is not open; one that has three walls and one post is an alley that is open. And they both, the first tanna and ben Beteira, disagree in the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as we learned in a mishna: For preparation of an alley to permit carrying within it on Shabbat, Beit Shammai say the alley must have a post on the side of the entrance and a beam over the entrance. And Beit Hillel say: Either a post or a beam is sufficient. Rabbi Eliezer says: In order to permit carrying, two posts are required.

Rabba said to him: Did you call an alley that has three walls and one post open? Even if Rabbi Eliezer does not permit carrying there, it is still not considered to be open but closed. And furthermore, according to the Rabbis, if this is so, let us rescue food and drinks by carrying them there as well. Since the Sages only permitted carrying in an alley that is not open, and because, according to all opinions, it is permitted to carry in a closed alley, one should also be allowed to save food and water, and not only a Torah scroll, by carrying them there. Rather, Rabba said: An alley that has two walls and two posts at both entrances to the alley is an alley that is not open. If it has two walls and one post, it is an alley that is open.

And both of them hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. As it was taught in a baraita: Furthermore, Rabbi Yehuda said: One who has two houses opposite each other on two sides of the public domain, if he chooses, he may create a private domain for himself in the area of the public domain. He may place a ten-handbreadth high post from here, perpendicular to the public domain. This creates a symbolic wall which, in the halakhot of alleyways, has the legal status of a wall. And he may place an additional post from here, on the other side, and that has the same legal status as if he closed the public domain on all of its sides. Or, he can implement a different solution appropriate for alleyways by placing a beam extending from here, from one end of one house, to the end of the house opposite it. This creates a symbolic partition across the width of the street. And he may place a beam extending from here, from the other side of the house. According to Rabbi Yehuda, in that way, one is permitted to carry objects and place them in the area between the symbolic partitions, as he would in a private domain. The Rabbis said to him: One may not establish an eiruv in the public domain in that way.

Abaye said to Rabba: According to your opinion too, according to the opinion of the Rabbis cited in the mishna who agree with Rabbi Yehuda and permit carrying in an alley that is closed, let us also save food and drinks by carrying them there.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והכי קאמרי ליה תינח הפשטה שהיא מלאכה טלטול מאי דאינון סברי מטלטלין העור ע"ג בשר מקום שחיטה כל חד לדוכתיה והוא אסר. ואהדרו ליה אם מטלטלין להציל תיק של ספר אנו לא נטלטל עור אגב בשר ואהדר להו מי דמי תיק נעשה בסיס לס"ת שמותר לטלטלו. עור נעשה בסיס לבשר אסור לטלטלו. אלא הכי קאמרו ליה כו' ודחה ר' ישמעאל מי דמי. התם תיק נעשה בסיס לס"ת שהוא מותר. ולמעות שהן אסורין הכא בבשר כולן אסור.

והדר רב אשי ואמר הכי אהדרו ליה אם מביאין מעלמא תיק שיש בו מעות להציל לו ס"ת אנו לא נטלטל עור אגב בשר. והא מנ"ל אי נימא דדייקית מינה מה התיק שיש בו מעות וס"ת אינך מסיר המעות מתוך התיק ומציל הס"ת לבדו אלא אתה מציל אפי' המעות כך אם יש מעות בתיק והצרכת להביאו להציל ס"ת אינך מסיר המעות מתוכו דילמא שני התם במקום שכבר הגיעה הדליקה עד הספר ואם יתעסק בהשלכת המעות תאכלם הלהבה. אבל במקום דהדליקה לא הגיעה [עדיין] והולכין להביא תיק להציל הספר. אם יש בתיק מעות אסור לטלטלן עד שישליכם. ושני רב אשי לעולם כדאמרינן מעיקרא. ודקא אמרת התם בתיק טלטול הכא בעור מלאכה כגון דמתכוין לגלות הבשר ואין כוונתו לעור.

ואקשינן והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש דסבר דבר שאינו מתכוין שרי בפסיק רישיה ולא ימות כגון זה אמרינן באומר המפשיט דאינו מתכוין לעור דומה לאומר הנני מחתך ראש זה העוף ואין כוונתי לשוחטו כגון זה אפי' לר' שמעון שוחט הוא. ואסקי' דשקיל ליה בברזי. פי' ברזי נקבים והכי קאמר מאן דמבזע ליה כשהוא מפשיטו מוכחא מילתא דלא בעי ליה לעור ולא דמי לפסיק רישיה ולא ימות.

ולהיכן מצילין אותו למבוי שאינו מפולש וכן הלכה. ולית הלכתא כבן בתירא דאמר אפילו למבוי המפולש והיכי דמי מבוי שאינו מפולש. שמצילין בו כתבי הקדש:

והא דמסקי' לעולם כדאמרי' מעיקרא ודקא קשיא לך הכא טלטול והכא מלאכה וכו'. תימה, הא בטלטול לא מצי רבנן לאשכוחי התירא במלאכה דאית בה תרתי שבות דמלאכה בברזא ושבות דטלטול היכי משכחי התירא השתא נמי ליפרוך מי דמי התם נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר [הכא נעשה בסיס לדבר האסור] וכה"ג [מי] שרי וי"ל כי פליגי בטלטול דלאחר הפשטת כולו כדפרי' לא דמי לתיק הספר עם הספר אבל השתא דפליגי בהפשטה גופה דשבות דידי' בבשר קדש עצמו הוה והוא מתעסק בבשר ועור להציל בשר כדי שלא יסריח דמי להצלה דספר עם התיק. וי"מ דלרבנן מפשיט את כולו קודם הרצאת אמורין דאנון דבר המותר עם דבר האסור וכדאמרי' מעיקרא דבהפשטה פליגי האי דמייתי ראי' להפשטה מתיק הספר לומר כשם שטלטול תיק הספר והצלתו מותר עם הספר כך הפשטת הבשר מותר עם האמורין דהיתר ואיסור כא' הוא מציל, כך מפורש בס' המאור:

ועוד לרבנן נציל לתוכו אוכלין ומשקין. פירוש לא ממש דומי' דכתבי הקודש אלא בשתוף ואדרהיט ותנא סיפא חצר לפלוג וליתני בהא מבוי גופה כתבי הקדש בלא בשתוף ואוכלין ומשקין בשתוף וכן כולה סוגי' עד דאתי רב אשי ואוקים האי מבוי בלחי א' וכרבי אליעזר וכיון דלאו בר שיתוף הוא לא מצלינן אוכלין ומשקין לתוכו לעולם ומ"ה פריש תנא ממבוי ותני חצר וה"ה למבוי בלחיים ושיתוף. ול"נ דה"פ: מדקא מהדר רב חסדא לאוקמי בשני לחיים כר"א ש"מ דת"ק דמתני' לא שרי בס"ת אלא דברים המותרים בשאר הטלטולין כלו' מבוי המותר שיש לו שתי לחיים ומשותף אבל שאינו מותר לא ומ"ה אקשי' א"כ היינו חצר המעורבת שדין מבוי זה המשותף וחצר המעורבת א' הוא וליצול לתוכו אוכלין ומשקין ופריק רבה פירוקא אחרינא ואוקימנא בשתי מחיצות ולחי ואליבא דר"י דשרי בהכי ולדידי' נמי אקשי' כי הך קושי' ליצול לתוכו אוכלין ומשקין. וק"ל, כיון דרבה אקשי לי' לר"ח הך קושי' היכי לא אזדהר מיני' בפירוקי' ואפשר דסבר רבה דמבוי שאין לו אלא ב' מחיצות ולחי אסור מפני שהוא דומה לרה"ר וגבי הצלת דליקה חיישינן שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית לי' אתי לאפוקי לרה"ר כדגזרי' בסמוך שמא יביא כלי דרך רה"ר ומ"ה אסרו הצלת אוכלין ומשקין לתוכו ומשום כבוד ספרי הקדש התירו ואביי לא ניחא לי' בהאי טעמא כיון דלא שרו רבנן אלא במבוי שלם במחיצות שלו משותף נמי בעי וי"ל דהך ועוד לרבנן קושי' דגמרא הוא ולאו דרבה הוא. ואתא רב אשי ופריק לאו כדקס"ד מעיקרא דלא שרי רבנן אלא מבוי המותר דודאי שרי מבוי בלחי א' אף על פי שאינו משותף ולא מיבעי' לב"ה דלא (אסר) [חסר] אלא שיתוף אלא אפי' לר"א שהוא (אסר) [חסר] לחי ושיתוף גבי ס"ת שרי ומתני' אתי' כד"ה ולא כר"א בלחוד דלא אמר רב אשי ותרווייהו אליבא דר"א כדקאמרי ר"ח ורבה אלא אפי' לר"א אתי' וה"ה לב"ה. ונתקיימו בזה דברי רבינו הגדול ז"ל שכתב במשנתינו לפסק הלכהודחי דברי בן בתירא ואלו הי' פירוש דברי רב אשי כדברי רש"י ז"ל דמוקים לה תרווייהו אליבא דר"א אין למשנתינו עמידה דהא קי"ל כב"ה ומיהו יפה כתבה רבינו ז"ל דלרבנן נמי אין מצילין אלא בלחי א' שאין בו שיתוף הא למפולש לא וכן נלמוד מדברי ר"ח ז"ל שכ"כ להיכן מצילין למבוי שאינו מפולש ואף על פי שאין בו לא שיתוף ולא עירוב וזה להציל ספרי הקודש אבל אוכלין ומשקין אין מצילין אלא לחצר המעורבת דהלכתא כת"ק ע"כ אלא [שאפשר] שאין משנתינו אלא כדברי ר' אליעזר לפי' (ראשון) [רש"י] אף על פי שהדין אמת, ומה שפירשנו נכון ועולה כהוגן:

ותרווייהו אליבא דרבי אליעזר. איכא למידק מאי דוחקיה דמפיק להו מהלכתא. ויש לפרש משום דקשיא ליה היאך אפשר דבן בתירה מתיר בלא לחי כלל, דהא איכא לאחלופי ברשות הרבים.

ועוד לרבנן נציל אוכלין ומשקין. ולאו כדרך שהוא מציל כתבי הקודש קאמר, דכתבי הקודש מצילין אפילו לשאינו משותף, ואילו אוכלין אינו מציל אלא במשותף דומיא דחצר המעורבת, אלא הכי קאמר כיון דמוקמת ליה במבוי הראוי לשתוף מאי טעמא קתני בסיפא גבי הצלת אוכלין לחצר המעורבת, לימא למבוי המשותף וליפלוג וליתני במבוי עצמו ולימא כל כתבי הקודש מצילין, להיכן מצילין למבוי, ואם היה משותף מציל לתוכו אפילו אוכלין ומשקין. ואי נמי יש לפרש דהכי קאמר, כיון דמוקמת ליה במבוי גמור אלמא אף אתה מצריכו כל הלכות מבוי לומר שישנו אף משותף, ואם כן אף אוכלין ומשקין מציל.

אמר ליה אביי לדידך נמי לרבנן נציל לתוכו אוכלין ומשקין. איכא למידק והא רבה גופיה דקא מותיב הכי לרב חסדא, והיאך הוא לא נשמר ממנה. ועוד קשיא לי, רבה מאי דוחקיה דלא אוקמיה למתניתין כהלכתא וכבית הלל ובשיש לו שלש מחיצות ולחי אחד, דאי משום בן בתירה, השתא בשתי מחיצות ולחי אחד קא שרי לפום מאי דמוקי לה רבה השתא, כל שכן בשלש מחיצות גמורות. ועם מה שתירץ הרמב"ן ז"ל בקושיא הראשונה עלתה לי תירוצא אף לקושיא זו, שהוא ז"ל תירץ דכיון דאין לו אלא שתי מחיצות ושתי לחיים אינו חשוב כל כך דנציל לתוכו אוכלין ומשקין ואפילו במשותף, משום דדמי לרשות הרבים, ומתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי להציל אף לרשות הרבים, ואמר ליה אביי לא, דאם איתא, אף אוכלין ומשקין שרי כיון דמבוי גמור הוא, ואף אני אומר דהיינו נמי דלא אוקמה רבה כב"ה, משום דמודה רבה דאי בשיש לו שלש מחיצות ולחי אחד מבוי גמור הוא ובההוא אפילו אוכלין ומשקין מציל.

מבוי סתום והוא שהוא סתום משלשת צדדיו הכשרו בלחי אחד מרוח רביעית או קורה כבית הלל ואין הלכה לא כבית שמאי שמצריכין לחי וקורה ולא כר' אליעזר שמצריך שני לחיים אבל מבוי מפולש צריך צורת פתח מצד אחד ולחי או קורה מצד אחר וחצר החלוקה בדיורין שאין לה אלא שלש מחיצות צריכה שני לחיים מצד רביעי אחד מצד ימין ואחד מצד שמאל וכל שהוכשר כדינו הן חצר הן מבוי מותר לטלטל בכלו בחצר מבית שבה לבית שבה ובמבוי מחצרות שבו לחצרות שבו ומדברי סופרים שלא לטלטל עד שיערבו מערב שבת במאכל אחד כלומר שכלנו מעורבים זה בזה ויד כלנו שוה בכל החצר ובכל המבוי כבני רשות אחת ואותו של חצר הוא קרוי עירוב ושל מבוי נקרא שיתוף וכבר ביארנו במשנה שכל שהמבוי בשלש מחיצות ולחי אחד אע"פ שלא נשתתפו מצילין ספרי הקדש מחצר לחצר הואיל והמבוי ראוי לשתוף ולבן בתירא אפי' בשאין שם לחי ואין הלכה כדבריו כמו שביארנו ומ"מ פירשו בסוגיא זו שחכמים ובן בתירא שניהם לדעת ר' אליעזר אמרוה שהוא מצריך שני לחיים ונמצא שמשנתנו אף בשלש מחיצות ולחי אחד אינו ראוי לשתוף והקלו בה לכבוד ספרי הקדש מה שלא הקלו כן באוכלין ומשקין והוא הענין שבספרים שנו למבוי שאינו מפולש ובאוכלים שנו לחצר המעורבת ומה ענין לשנות הלשון ולטלטלו ממבוי לחצר והיה לנו לומר באוכלין למבוי המשותף כלומר שבספרים אף בלא שתוף ובאוכלים דוקא בשיתוף אלא מתוך שלא דבר במבוי הראוי לשתוף לא היה יכול לומר למבוי המשותף והוא שאמר לחצר המעורבת ולשיטה זו פסקו גדולי הראשונים בספרים כבן בתירא שמאחר שהכל מודים להקל בספרים יותר מבאוכלים ולא הצריכו חכמים בכאן שלש מחיצות ולחי אחד אלא לדעת ר' אליעזר שהיה מצריך שני לחיים והקלנו בספרים בלחי אחד א"כ אנו שפסקנו כב"ה בעלמא בזו נתיר אף בלא לחי ומדר' אליעזר נשמע לב"ה ונמצא לספרים קולא בשתים אחת בלא שתוף ואחת בלא ראוי לשתוף הואיל ומ"מ סתום משלשת צדדיו ובאוכלין ומשקין דוקא למבוי המשותף או לחצר המעורבת ומ"מ נראין לי דברי גדולי הפוסקים שלא להתיר אלא בשלש מחיצות ולחי ואין כאן קולא אלא שלא הוצרכו למבוי המשותף וזה שהוצרכו לומר בגמ' דתרוייהו אליבא דר' אליעזר סוגיא דחויה היא ולא הוצרכה אלא לדעת בן בתירא שהתיר במפולש והוצרך לפרש עליו שלא התיר אלא כשהוא מפולש לדעת ר' אליעזר וזהו בלחי אחד שאם אתה אומר שהם באים לדעת בית הלל אתה צריך לומר לדעת בן בתירא שהוא מתיר בלא שום לחי וטרח רב חסדא להעמידה לדעת ר' אליעזר מפני שחס על כבודו של בן בתירא שלא להתיר בלא לחי כלל:

אבל עיקר הדברים שחכמים של משנתנו לדעת בית הלל באו ותנא קמא מתיר בלחי אחד ובלא שתוף ובן בתירא היה מתיר אף בלא לחי אלא שהסוגיא כסתו ואף רב אשי שהוא אחרון שבשמועה הוציא בן בתירא אף מדבריו של ר' אליעזר שר' אליעזר לא היה מתיר אלא בלחי אחד וזה ששאלו בגמ' לרבנן נציל בתוכו אוכלין ומשקין אתה צריך לשאול בה והלא אוכלין לא התירו בהם נדנוד הוצאה כלל והיאך יציל אוכלין אף בזה אחר זה אחר שאינו משתף יראה לי שכך הוא מקשה אם אתה מפרש משנתנו לדעת ר' אליעזר ודברי תנא קמא בשני לחיים שהוא מבוי הניתר בכל הלכותיו כל שדקדק בו כל כך ודאי אף הם אי אפשר שלא שתפו וא"כ יציל אוכלין ומשקין וכו' וכן מה שהעמידוה בשתי מחיצות ושתי לחיים ולדעת ר' יהודה שהיה אומר בשני בתים בשני צדי רשות הרבים שבלחי מכאן ולחי מכאן מותר לשאת ולתת באמצע עד שאמרו לו שאין מערבין רה"ר בכך על הדרך שביארנו בפרק ראשון מ"מ יש לשאול בדרך זה שכל שהוא מדקדק להשלים שני לחיים מדקדק הוא אף בשתוף והעמידוה בשלש מחיצות ולחי אחד וכל שמפרשים בלחי אחד אפשר שעדין אינו מדקדק בשיתוף ונשאר המחלקת במבוי הראוי לשיתוף ואינו משותף עדין על הדרך שביארנו וזה שהעמידוה בשני בתים ובשני לחיים ונמצאת קודם לזה שאינו מפולש רבא לטעמיה שסובר בלחי משום מחיצה וכן זה שאמרו שלש מחיצות בלא לחי זהו מפולש לא מפולש דוקא אלא פתוח ומצד רביעי כעין מה שאמרו מבואות המפולשים לרה"ר שפירושו פתוחים לרה"ר ויש מפרשים סוגיא זו בדרך אחרת אלא שדברים רחוקים הם:

מי דמי התם נעשה בסיס לדבר מהמותר כו' פי' מה שהיה אוסר ר' ישמעאל לטלטלו מחמה לצל מקני שהפסח שהוא מוכן דאע"ג דלא חזי לאכילה כל יומא אין דין מקצה בקרבנות שאין שבות במקדש אלא העור הוי מוקצה והפסח נעשה בסיס לעור שהיא מוקצה ומש"ה אסר ר' ישמעאל אבל הספר נעשה בסיס לתיק שהוא מותר בטלטול שהרי מטלטלין תיק לבדו דתורת כלי יש עליו ואין כאן אלא טלטול דטרחא בעלמא וכיון דלא טרח טירחא יתירה אלא אגב דמציל הספר מציל תיקו עמו שרי ומהדר דמאע"פ שיש בתוכן מעות (מהדדי ליה) שהן מוקצות ואפ"ה שרי לטלטלינהו אגב הספר ה"נ נטלטל העור אע"פ שהוא מוקצה אגב הפסח ודחיי' מי דמי התם נעשה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור הכא נעשה בסיס לדבר שכולו אסור פי' הספר והתיק עם המעות דומה לכלכלה והאבן בתוכה שאם יש בתוכה פירות שמותר לטלטלה אבל אבן בלחוד לא וה"נ גבי האי פסח הוא בסיס לדבר שכולו אסור דהיינו העור והמורה פירש שהעור נעשה בסיס לבשר שהבשר אסור לטלטלו משום דהוי מוקצה שאינו נאכל ביומו ואינו נ"ל שהעור גורם איסור לבשר ולא הבשר לעור והכי משמע לישנ' דגמרא:

בפרש"י בד"ה מי דמי תיק כו' המותר לטלטלו בלא שום דליקה דספר בר כו' עכ"ל. ואפילו כתובים שאין קורין בהן בר טלטול הוא כיון ששונין ודורשין בהן וכ"כ בעל המאור ומשמע להו לפרושי דמותר לטלטל בלא שום דליקה קאמר דומיא דנעשה בסיס לדבר האסור דהיינו בלא שום דליקה וק"ל:

תוס' בד"ה הכא נעשה כו' דא"כ היכי קאמר לא נטלטל עור כו' עכ"ל דליכא למימר דקושטא דתלמודא פריך הכי מי דמי כו' הכא נעשה בסיס לדבר האסור לר"י בנו של ריב"ב ומאי אהדרו ליה לא נטלטל עור אגב בשר דא"כ מאי משני אלא ה"ק ליה אם כו' ואע"פ שיש בתוכו מעות לא נטלטל עור אגב בשר איך שייך לר"י בנו של ריב"ב כיון דהבשר גופיה דבר אסור הוא כדפריך מעיקרא לפרש"י וק"ל:

בד"ה מי דמי התם כו' דאין נראה לו לחלק כיון דהשתא סבור שיכול לנער כו' ה"ה דשרי להביא תיק כו' עכ"ל יש לדקדק לפ"ז כיון דהוי סבר דיכול לנער כו' ואין לחלק בין נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר מותר ובין לדבר האסור גרידא אמאי הדר ביה ממאי דבעי למימר מעיקרא שהשיבו לו מהא דמצילין תיק הספר עם הספר ובתוכו מעות אלא שהושיבו לו מה דמביאין תיק ובתוכו מעות מעלמא כו' הא שפיר השיבו לו כדמעיקרא מתיק הספר עם הספר ובתוכו מעות כיון דאין לחלק לפי סברתו דהשתא שיכול לנער כו' כמו שכתבו התוספות ויש ליישב דמהאי טעמא כיון שיכול לנער כו' אין נראה לו לחלק בין נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר מותר ובין נעשה בסיס לדבר אסור גרידא היינו לגבי תיק ובתוכו מעות מעלמא כיון דהתיק גופיה נמי בר טלטול הוא מה שאין כן לגבי בשר דנעשה בסיס לדבר אסור והעור גופיה נמי לאו בר טלטול הוא שפיר ידע דאיכא לפלוגי בין נעשה בסיס לדבר אסור ולדבר מותר ובין לאסור גרידא ומיהו בין עור ובשר בין תיק ובתוכו מעות גרידא אין נראה לו לחלק מה"ט דהתיק גופיה בר טלטול הוא כיון דמ"מ התיק נעשה בסיס לדבר שכולו אסור וצ"ל נמי למאי דמסיק ומחלק מי דמי התם אדהכי והכי נפל דליקה כו' היינו לגבי תיק ובתוכו מעות גרידא אבל לגבי עור ובשר לעיל ליכא לפלוגי בהכי כיון דהבשר מתלכלך נמי לא מצי למשדינהו לעור ולכך הוצרך לחלק לעיל לגבי עור ובשר כיון דנעשה בסיס לדבר אסור ולדבר מותר ובין נעשה בסיס לדבר אסור גרידא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כדאמרינן מעיקרא וכו' וליכא שהות למשדינהו וה"נ אגב צרכי גבוה דכל פעל גו' עכ"ל הא ודאי דר"י בנו של ריב"ב לא מוקי ליה כל פעל ה' גו' בכה"ג מ"מ רבנן אהדרו ליה אמאי לא מוקי ליה בהכי דלא גרע מהא דמצילין מעות אגב ספר וליכא לאקשויי הכא לגביה דהפשטה מי דמי התם אדהכי והכי נפל דליקה כו' כדפריך לעיל גבי טלטול דאינו אלא משום שלא יתלכלך הבשר וליכא למשרי כיון דמצי למשדינהו דרך ביאתו אבל הכא גבי הפשט את כולו אע"ג דמצי למשדינהו לבתר שהפשיט עד החזה ולא יפשיט עוד כיון דאיכא טעמא דרב יוסף ורבא משום שלא יסריח ושלא יהא מוטל כנבילה אין לחלק בהכי ודו"ק:

תוספות בד"ה אדהכי כו' ואם כן כשאינו מופשט אלא עד החזה מותר לכ"ע לטלטל כו' עכ"ל וצ"ל דפסיקא ליה לתלמודא בשום מקום דכשאינו מופשט אלא עד החזה דמותר לטלטל דאל"כ אימא דבהכי פליגי דהשתא שפיר אהדרו ליה רבנן דתיק הספר עם הספר ובתוכו מעות להא דמיא דה"נ באינו מופשט אלא עד החזה לא מצי למשדינהו ולפי מה שכתבנו לעיל יש לדחות דמ"מ איכא לפלוגי בין נעשה בסיס לדבר איסור ולדבר מותר ובין נעשה בסיס לדבר איסור גרידא ודו"ק:

בד"ה דשקיל כו' וקשה דה"ל למתני כו' בהדי הנהו שבות כו' ונראה לר"י דליכא אפי' שבות כו' עכ"ל. והוא הדין דה"מ לתרוצי נמי הכא דבפלוגתא לא קמיירי דלרבי ישמעאל לא דחי ליה וכמ"ש לקמן לגבי דחיית מלאכת הפשט וכצ"ל למאי דבעי למימר דבטלטול פליגי הא דלא חשיב ליה התם גבי דדחו שבות צ"ל דבפלוגתא לא קא מיירי דלר"י אסור לטלטל בהפשט כולו מיהו ק"ק דבאינו מופשט רק עד החזה דשרי לטלטל לכ"ע ודוחה שבות ואמאי לא חשיב ליה התם וי"ל ודו"ק:

בא"ד דשקיל כו' ואם תאמר לפי זה ה"ל למחשב התם דחיית הפשט כו' עכ"ל היינו במלאכות הדוחות שבת דחשיב שם ולר' ישמעאל דדוחה הפשט עד החזה לא קשיא להו אמאי לא חשיב התם דהוי בכלל הקטרת אימורים וכך כתבו התוס' שם וק"ל:

בד"ה ועוד לרבנן כו' ואדמפלגי בין חצר מעורבת למבוי כו' עכ"ל ר"ל הך מתני' דהכא ודאי איירי אפי' במבוי שאין בו עירוב ושיתוף שמצילין בה כתבי קודש אלא דהכי קאמר דאי הוה איירי הכא במבוי המתוקן במחיצות כ"כ שאם היה בה שיתוף ניתרת לכל דבר אף לאוכלין ומשקין לא ה"ל למתני בסיפא חצר מעורבת להציל בה אוכלין ומשקים אלא דה"ל למתני בה נמי מבוי כזה אלא שהוא משותף וכן פירש"י במתניתין דמתניתין דהכא לגבי הצלת כתבי קודש איירי בחסר עירוב ושיתוף ומה שפירש"י כאן כלומר מבוי הניתר בכל הלכותיו בין בעירוב כו' עכ"ל. אין רצונו דקושטא הוא שיש בו עירוב אלא ר"ל נמי מבוי המתוקן כ"כ שאם היה בה עירוב היה ניתר לכל דבר וק"ל:

בד"ה אלא אמר רבה כו' דאינו נ"ל סברא שיסברו כרבי יהודה לחצאין כו' לא סברי רבנן כר"א כו' ואפילו לרבי אליעזר כו' עכ"ל ויש לדקדק דלשנויא דרבה נמי אימא הכי דלאו היינו כר"י לחצאין אלא דרבנן דפליגי אדר' יהודה נמי מודו בכתבי קודש דסגי בב' מחיצות וב' לחיין וי"ל מדקאמרי רבנן אין מערבין רה"ר בכך דמשמע דדין רה"ר ממש יש לתיקונו דנקט רבי יהודה בב' מחיצות וב' לחיין ואי הוו מודו לר"י בכתבי קודש דמצילין לתוכה ע"כ דלאו דין רשות הרבים יש לו דלגבי רה"ר ממש ודאי דלא התירו כתבי קודש אלא דהנהו רבנן דפליגי אדרבי יהודה סברי כב"ה בכל מילי ודו"ק:

רש"י בד"ה אי נימא כו' עם הספר הס"ד:

בד"ה התם כו' בתוכו הס"ד:

בד"ה דלמא אדהכי והכי נפלה כו' כצ"ל:

בד"ה יציל כו' ומשקין הס"ד:

תוס' בד"ה מי דמי כו' כיון דהשתא סבר שיכול לנער כו'. נ"ב פי' קודם שהשיב אדהכי והכי נפלה דליקה ודו"ק:

בד"ה דשקיל ליה בברזי כו' הוה ליה למחשב התם דחיית הפשט כו'. נ"ב פי' אצל מלאכות ממש כגון שחיטה והקטרה וק"ל:

בד"ה ועוד לרבנן נציל לתוכו אוכלין ומשקין ואדמפלגי בין חצר כו' כצ"ל ונמחק ואמאי נקט חצר מעורבת:

גמרא אר"ח ג' מחיצות וב' לחיין כו'. ותרווייהו אליבא דר"א. וכן לק' בשנויי דר"א ואפי' לר"א כו' וק"ל מדוע לא קאמר ולחי וקורה ואליבא דב"ש דהא גם ר"א שמותי הוא:

תוס' ד"ה דשקיל (הב'). תנא חשיכה כו'. עי' הגהת הגרי"פ וכן מדברי התוס' עצמם שתירצו דלא קאי אשבת מוכח דל"ג חשיכה. ועי' מש"כ בברכות (כד) בתד"ה והא:

תד"ה אלא. ומשני אביי. נראה להדיא דגירסתם היה במסקנא אלא אמר אביי. לא ר"א כבספרים שלפנינו וכן יותר נכון. ותימה על המפרשים והמגיהים שלא הרגישו בזה:

גמרא דשקיל ליה בברזא. נ"ב עתוס' ולכולהו פירושי אע"ג רעכ״פ איכא הכנה משבת צ"ל דכה"ג שרי כדשרי קניבת ירק משבת (ביוה"כ) אף לחול (הרמב"ם לא פסק כן אלת דמ״מ ס״ל לר"י הכי לעיל קי"ד ב') כ"ש ליו"ט ולצורך מצוה דאכילת פסח:

גמרא אדהכי והכי לשדינן, מבואר דאם לא הי' מצי למשדינהו, הוי ראוי להתיר ולדמות דמדהיכא דאית ביה לא שדי לה, אתויי נמי מייתי, וכ"פ תוס'.
אבל תמוה לי, התם דאית ביה ס"ת, דמעיקרא הי' בסיס לאיסור ולהיתר בזה בא"א לנעור מדאדהכי והכי נפלה דליקה הוי היתר גמור, כמו בכל מקום, היכא דלא הוי בסיס, כגון בשוכח, או בסיס לאיסור ולהיתר, דמותר לטלטל בא"א לנער, אבל לאתויי כיס שיש בו מעות, יהי' בסיס לדבר איסור לחוד, דאסור בכל מקום, אף בא"א לנער, וצע"ג, [אב"ה עי' מ"ש בזה א"א ני' בתשובותיו]:

גמרא, דלא קבעי לה לעור, דהא אביי ורבא, לא זכיתי להבין, איך מקרי זה בשם אינו מכוון, הא במכוון מפשיט להעור בידים, אלא שאינו עושה כן לצורך העור ומקרי מכוין, אלא שאצ"ל כמו כיבוי, ואם נידון דניחא לי' בעור ומקרי צריך לגופו, ממילא הוי מכוין, ול"צ למפרך מדין פסיק רישא, ואם לא ניחא ליה בעור גם אם הי' פסיק רישא מ"מ הוי פ"ר דלא ניחא ליה וא"כ שייטא דפ"ר לא שייך כאן, דהא הוא מכוין, ותליא רק אם ניחא לי' בעור, והוי צריכא לגופא, או דלא ניחא לי' בעור, והוי אינה צריכה לגופה, וכזה הקשה הרשב"א ז"ל לקמן (דף קלג ע"א) גבי בהרת דקרי לה אינו מכוין, הא קוצץ במכוין בידים, ותירץ שם דלא אזהר רחמנא לא תיקוץ, אלא שלא יטהר הנגע, וזהו אינו מספיק כאן, וצע"ג:

מי דמי. תיק הספר נעשה בסיס לדבר המותר לטלטלו בלא שום דליקה דספר בר טלטול הוא ולדבר האסור כגון מעות: הכא. האי עור נעשה בסיס לדבר שכולו אסור בטילטול שהבשר אסור לטלטלו דלא חזי לאכילה עד אורתא דפסח אינו נאכל אלא בלילה וצלי ורבי ישמעאל לית ליה כבוד שמים בנאכל להדיוט ואפילו הוי עור תורת כלי עליו מיתסר משום דהוי בסיס לאיסור וכ''ש דהוא גופיה לאו בר טלטול הוא: אם מביאין תיק שבתוכו מעות. דהוי בסיס לדבר שכולו אסור ומניח בו ספר להצילו ואינו צריך להשליך המעות כדמפרש ואזיל לא נטלטל עור אגב הבשר: אי נימא דמדהיכא דאית ביה. מעות עם הספר לא שדי להו לא מצריך ליה תנא דידן למשדינהו כדקתני ואע''פ שיש בתוכו מעות: איתויי נמי מייתינן. מעלמא מאחת זוית הבית תיק ובתוכו מעות להניח בתוכו ספר ולהציל: מי דמי. היכא דהספר מונח עם המעות להיכא דהוא בא עכשיו להביאו עם המעות ולתת בו ספר: התם. דספר ומעות בתוכו להכי לא מצרכינן ליה למישדינהו: דילמא אדהכי והכי נפלה דליקה. על הספר: הכא. אדמייתי ליה נישדינהו דרך ביאתו: כדאמרינן מעיקרא. דלא פליגי אלא בהפשטה ומייתי רבנן ראיה מתיק הספר דמתני' דמצילין מעות אגב ספר צרכי הדיוט אגב צרכי גבוה הואיל וליכא שהות למשדינהו וה''נ אגב צרכי גבוה דכל פעל ה' למענהו יפשיט: ודקשיא לך כו' דלא בעי ליה לעור. אינו צריך לו לעור ואינו מתכוין להפשיט משום עור ולא דמי להפשט אילים ותחשים דמשכן: והא ר''ש מודה בפסיק רישיה ולא ימות. והכא אע''ג דלא מיכוין מיפשיט הוא: דשקיל ליה בברזי. בחתיכות דקות מפשיט וחותך דאין דרך הפשטה בכך ולאו מלאכה הוא אלא שבות: שני לחיים. לפתח שאין לו מחיצה: זהו מבוי שאינו מפולש. כלומר מבוי הניתר בכל הלכותיו בין בעירוב בין בשאר דברים וכל היתר שאר מבואות יש לו כגון שיתופי מבואות: ותרוייהו. רבנן ובן בתירא סבירא להו כר''א דאמר אין מבוי ואפילו סתום ניתר בלחי א' ואשמעינן בן בתירא דבהצלת כתבי הקדש לא בעינן לחיים כרבי אליעזר: מפולש קרית ליה. נהי נמי דבעי ר' אליעזר לחיים מיהו מפולש לא מיקרי: ועוד לרבנן. דאמרי לשאינו מפולש וקאמרת דהיינו מבוי הניתר בכל הלכותיו: נציל לתוכן אף אוכלין ומשקין. כמו לחצר המעורבת ואמאי פלגינהו מהדדי דגבי ספר קתני למבוי שאינו מפולש וגבי אוכלין קתני להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת דמשמע אבל למבוי לא: שתי מחיצות. מכאן ומכאן: שני לחיין. לחי לכל פתח ופתח: אליבא דרבי יהודה. דאמר בשתי מחיצות סגי ושני לחיים ואתא בן בתירא למימר דלגבי ספר מודה ר' יהודה דסגי בחד דג' מחיצות הוו: לדידך נמי. איכא למיפרך כאתקפתא דלעיל: לרבנן. כיון דאמרת דתרוייהו כר' יהודה לרבנן דאמרי לשאינו מפולש ומפרשי ליה לשאינו חסר כלום כר' יהודה דלא בעי אלא שתי מחיצות ושני לחיים אי הכי לרבנן יציל לתוכו אוכלין ומשקין כמו לחצר המעורבת:

הכא נעשה בסיס לדבר האסור. פי' בקונטרס שהבשר אסור לטלטל שהרי אינו ראוי לאכילה עד הלילה ואינו נראה דא''כ היכי קאמר לא נטלטל עור אגב בשר כיון דבשר אסור לטלטל ונראה דלכ''ע בשר מותר לטלטל אע''ג דמאן דשרי בשר תפל בעלמא לטלטל היינו משום דחזי לכלבים והכא לא חזי לכלבים מ''מ משום בזיון קדשי שמים שרי לכ''ע ובטלטול עור אגב בשר הוא דפליגי והא דקאמר הכא דהוי בסיס לדבר האסור היינו קודם שנשחטה היה בסיס לדבר האסור שכל הבהמה מוקצה היא מטלטול: מי דמי התם אדהכי והכי נפלה דליקה. וא''ת אמאי לא קאמר התם נעשה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור הכא נעשה בסיס לדבר האסור גרידא וי''ל דאין נראה לו לחלק כיון דהשתא סבור שיכול לנער מעות מן הכיס ואפילו הכי א''צ לנער ושרי כל שהוא עושה להצלת ס''ת ה''ה דשרי להביא תיק שיש בו מעות גרידא: אדהכי והכי לשדינהו. משמע דאי לא מצי למשדי המעות הוה מצי להביא התיק עם המעות להביא בו ס''ת וא''כ כשאינו מופשט אלא עד החזה מותר לכ''ע לטלטל הואיל ולא מצי שדי ליה ולא פליגי אלא כשהופשט לגמרי כדפי' לעיל: דשקיל ליה בברזי. פירש בקונט' דאיכא שבות בכה''ג וקשה דהוה ליה למיתני בפסחים בפרק אלו דברים (דף סה:) הפשט דדחי שבת בהדי הנהו שבות דקתני התם דדחו שבת ונראה לר''י דליכא אפילו שבות דאינו מפשיט כשיעור חשיבות עור יחד ולא דמי למפיס מורסא דהתם פתח קעביד אך שא''צ לו וכן צד מזיקין מ''מ צד הוא אבל הכא דלא קא עביד הפשט אפי' שבות ליכא: (דשקיל ליה בברזי). וא''ת דתני' בסוף תמיד נשחט (פסחים סה:) תנא חשכה כל אחד ואחד נוטל פסחו בעורו אם כן לאו בברזי היה מופשט ומשמע דבשבת איירי דאמתני' דהתם קאי דקתני ארבעה עשר שחל בשבת ואיכא למימר דלא קאי אשבת א''נ נוטלו בעורו שנפשט עד החזה ועוד אומר ר''י דאיכא למימר דרבנן לדברי רבי ישמעאל קאמרי לדידן מותר להפשיט לגמרי לדידך אודי לן מיהא דמותר להפשיט בברזי וא''ת לפי זה ה''ל למיחשב התם דחיית הפשט וי''ל דבפלוגתא לא קא מיירי דלר' ישמעאל לא דחי ליה הפשט כלל ואע''ג דחשיב הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום דפליגי בה ר''ע ור' אליעזר לא חשיב לה פלוגתא דר''א דשמותי הוא ועוד דמההיא פלוגתא ילפינן דהזאה אינה דוחה להכי קתני לה: שלש מחיצות ושני לחיים כו'. השתא האי דמפרש לה הכי ומוקי תרוייהו אליבא דר''א ולא בעי למימר שלש מחיצות ולחי א' אינו מפולש ובלא לחי זהו מפולש והוה מפרש אליבא דהלכתא היינו משום דסבר דבלא לחי כלל לא הוה שרי בן בתירא דהוי כרמלית ולא דמי לחצר שאינה מעורבת דסיפא: ועוד לרבנן נציל לתוכו אוכלין ומשקין. (ואמאי נקט חצר מעורבת) ואדמפלגי בין חצר מעורבת למבוי הוה לן לפלוגי בין מבוי משותף למבוי שאינו משותף דבמשותף יהא מותר להציל לתוכו אוכלין ומשקין ואמאי נקט חצר מעורבת: אלא אמר רבה כו'. תימה מה תירץ רבה מקושיא דנציל לתוכו אוכלין ומשקין ואומר ר''י דרבה רוצה לומר דרבנן סברי כרבי יהודה דוקא לצורך הצלת כתבי הקדש ולא לצורך אחר ואביי פריך משום דאינו נראה לו סברא שיסברו כר' יהודה לחצאין ומשני אביי ג' מחיצות כו' ולאביי לא סברי רבנן כר''א לחצאין דר''א להצלת כתבי הקדש סגי בלחי אחד כדמסיים ואזיל ואפילו לרבי אליעזר כו':

דף קיז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד