שבת קיח ע"א

one rescues food for three meals. What, is this not referring to a situation where he has not yet eaten any meals? Apparently, one is obligated to eat only three meals on Shabbat. The Gemara rejects this: No, it is referring to a situation where one already ate one meal. Three meals still remain, in accordance with the opinion of Rabbi Ḥidka, who requires four meals. The Gemara challenges this from the continuation of the mishna: If a fire ignited in the morning, one may only rescue food for two meals. What, is it not referring to a situation where one has not yet eaten one’s morning meal and the obligation is to eat only three meals, one at night and two during the day? The Gemara rejects this: No, it is referring to a situation where one has already eaten the morning meal. The Gemara challenges this from the continuation of the mishna: If a fire ignited in the afternoon, one may rescue food for one meal. What, is it not referring to a situation where one has not yet eaten the afternoon meal and the obligation is to eat only three meals? The Gemara rejects this: No, it is referring to a situation where one has already eaten.

The Gemara challenges this: From the fact that it is taught in the latter clause of the mishna: Rabbi Yosei says: One may always rescue food for three meals, by inference, even the first tanna holds that the obligation is to eat three meals, as there is no dispute with regard to the number of meals on Shabbat. Rather, it is clear that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Ḥidka. According to the tanna’im in the mishna, one is obligated to eat three meals on Shabbat.

And that which we learned in another mishna: One who has sufficient food for two meals in his possession may not take food from the charity plate that is distributed to the poor. He is not considered needy and would be taking food at the expense of people who are worse off than he. And one who has food for fourteen meals, enough meals for an entire week, may not take money from the charity fund. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this mishna? Apparently, it is neither in accordance with the opinion of the Rabbis nor in accordance with the opinion of Rabbi Ḥidka. If it were in accordance with the opinion of the Rabbis, they maintain that they are fifteen meals that are eaten in a week, two each day, evening and morning, and three on Shabbat. If it were in accordance with the opinion of Rabbi Ḥidka, they are sixteen meals that are eaten in a week, twelve during the six days of the week and four on Shabbat. The Gemara rejects this: Actually, the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, but we say to him: That which you want to eat at the conclusion of Shabbat, Saturday night, eat it as the third meal on Shabbat.

The Gemara asks: Let us say that this mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis and not in accordance with the opinion of Rabbi Ḥidka. The Gemara rejects that approach: Even if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥidka, the mishna can be understood, as we can say to him: That which you want to eat on Shabbat eve, Friday afternoon, eat at night on Shabbat instead. The Gemara asks: And do we have a person sit and fast all day on Shabbat eve? According to this suggestion, he would not eat at all on Friday. Rather, we must say: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said: Make your Shabbat like a weekday and do not be beholden to other beings. It is preferable to eat two meals on Shabbat as he does during the week if he can thereby avoid taking charity.

And that which we learned in another mishna: One gives no less charity to a poor person who is traveling from place to place than a loaf worth a pundeyon, one forty-eighth of a sela, when the standard price of grain is four se’a for a sela. If he sleeps there, one gives him money for sleeping; and if he spends Shabbat in that city, one gives him food for three meals. Let us say that is in accordance with the opinion of the Rabbis and not the opinion of Rabbi Ḥidka. The Gemara rejects this: Actually, it is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥidka. When it says that if the poor traveler spends Shabbat there one gives him food for three meals, it is referring to a case where there is one meal that he brought with him, for we say to him: This meal that you have with you, eat it. The Gemara is surprised at this: And when he goes, does he go empty-handed, with no food. The Gemara answers: We provide him a meal to accompany him when he leaves. The Gemara asks: What is the meaning of money for sleeping? Rav Pappa said: It means that one provides his sleeping needs, i.e., a bed and cushions.

The Sages taught in a baraita: With regard to bowls from which one ate in the evening on Shabbat, he may rinse them in order to eat from them in the morning. Bowls from which one ate in the morning, he may rinse them to eat from them in the afternoon. Bowls from which one ate in the afternoon, he may rinse them to eat from them in the afternoon. However, from the afternoon onward, one may no longer rinse them because there is no further need for these bowls on Shabbat, and it is prohibited to make preparations on Shabbat for a weekday. However, with regard to cups, and ladles, and flasks, which are vessels used for drinking, one rinses them all day long because there is no fixed time for drinking, and one does not know when he will drink again.

Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of bar Kappara: Anyone who fulfills the obligation to eat three meals on Shabbat is rescued from three punishments: From the pangs of the Messiah, i.e., the suffering that precedes the advent of Messiah, and from the judgment of Gehenna, and from the war of Gog and Magog. The Gemara derives that one is rescued from the pangs of Messiah by means of a verbal analogy. It is written here, with regard to Shabbat, day: “Eat it today” (Exodus 16:25). And it is written there, with regard to Messiah, day: “Behold, I am sending you Elijah the prophet before the coming of the great and awesome day of God” (Malachi 3:23). The Gemara derives that one is rescued from the judgment of Gehenna by means of a verbal analogy. It is written here, with regard to Shabbat, day, as cited above. And it is written there, day: “That day will be a day of wrath, a day of trouble and distress, a day of destruction and desolation, a day of darkness and blackness, a day of cloud and thick fog” (Zephaniah 1:15), which is interpreted as referring to the punishment of Gehenna. The Gemara derives that one is rescued from the war of Gog and Magog by means of a verbal analogy. It is written here, with regard to Shabbat, day. And it is written there, with regard to the War of Gog and Magog, day: “And it shall be on that day, on the day that Gog arrives on the land of Israel” (Ezekiel 38:18).

Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei: With regard to anyone who delights in the Shabbat, God gives him a boundless portion, i.e., a very large reward, as it is stated: “If you keep your feet from violating Shabbat, from pursuing your affairs on My holy day, and you call Shabbat a delight, the Lord’s holy day honored, and you honor it by not going your own way, or attending to your own matters or speaking idle words. Then you shall delight in the Lord and I will cause you to ride on the heights of the world, and to feast

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיח - א

תנן: נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות.

מאי לאו, מדברת המשנה דלא אכל, ומוכח שמצילין רק שלש סעודות ולא כרבי חידקא שאמר כי ארבע סעודות יש בשבת.

ודחינן: לא. אלא מדובר דאכל, שאכל כבר סעודה אחת.

תא שמע ששנינו במשנה: שחרית - מצילין מזון שתי סעודות.

מאי לאו, דלא אכל. ומוכח שהמשנה לא כרבי חידקא.

ודחינן: לא, דאכל.

תא שמע מהמשך המשנה: במנחה, מצילין מזון סעודה אחת ^[65].

מאי לאו, דלא אכל;.

ודחינן: לא, דאכל. ושוב מוכחינן: והא מדקתני סיפא: רבי יוסי אומר: לעולם, אפילו כשעבר זמן הסעודות, מצילין מזון שלש סעודות. מכלל, דתנא קמא שלש סבירא ליה! שנחלקו רק על הזמן שמותר להציל ולא על מנין הסעודות שחייב בשבת.

אלא מחוורתא, מתניתין דלא כרבי חידקא.

והא דתנן: מי שיש לו מזון שתי סעודות - לא יטול מן התמחוי. מי שיש לו מזון ארבע עשרה - לא יטול מן הקופה. תמחוי - חלוקת מזון יומית לעניים, קופה - חלוקת מעות לצרכי מזון והיא מתחלקת פעם בשבוע.

מני? לא רבנן ולא רבי חידקא.

כי אי רבנן - הרי חמסרי הויין. חמש עשרה סעודות יש בשבוע, שהרי בשבת יש גם סעודה שלישית.

אי רבי חידקא - הרי שית סרי שש עשרה [ביחד עם סעודה רביעית בשבת] הויין!

ומשנינן: לעולם, רבנן היא. דאמרינן ליה: מאי דבעית למיכל באפוקי שבתא במוצאי שבת - אכליה בשבתא. ואף שיש מצוה לאכול סעודה במוצאי שבת אבל אין הקופה והתמחוי מחלקים לצורך מצוה.

לימא רבנן היא ולא רבי חידקא? שלרבי חדקא עדיין חסר לו עוד סעודה?

אפילו תימא רבי חידקא. דאמרינן ליה: מאי דבעית למיכל במעלי בערב שבתא - אכליה לאורתא, בליל שבת.

ופרכינן: וכי כולי יומא דמעלי של ערב שבתא - בתעניתא מותבינן ליה?

אלא, הא מני - רבי עקיבא היא. דאמר: עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות ^[66] . ולכן נותנים לעני רק כמו סעודות יום חול.

והא דתנן: אין פוחתין לתת לעני העובר ממקום למקום בלי ללון בעיר מזון מככר שנקנה בפונדיון בשעה שמחיר הלחם בשוק הוא מארבע סאין בסלע. ואם לן בעיר - נותנין לו פרנסת לינה. ואם שבת - נותנין לו מזון שלש סעודות. לימא רבנן היא ולא רבי חידקא!

שהרי מבואר שנותנים למצות סעודות שבת, ובכל זאת נותנים לו שלש סעודות ולא ארבע.

לעולם רבי חידקא היא. וכגון דאיכא בידי העני סעודה אחת בהדיה. דאמרינן ליה: הא סעודה דאיכא בהדך - אכליה בשבת כסעודה רביעית.

ותמהינן: אם כן, שיאכל העני את המזון היחידי שנשאר לו, וכי אזיל, כשילך העני לדרכו - וכי בריקן, בידים ריקות אזיל?

ומשנינן: הכונה היא שמלבד הסעודות שנותנים לו לשהותו בעיר, נותנים לו סעודא אחת נוספת, דמלווינן ליה סעודה בהדיה, חוץ מהשלש סעודות.

ועתה מבארת הגמרא: מאי פרנסת לינה שנותנים לו לעני?

אמר רב פפא: פוריא, מטה ובי סדיא, לבדין להניח מתחת למראשותיו.

תנו רבנן: קערות שאכל בהן סעודת שבת ערבית - מדיחן, מנקה אותן, כדי לאכול בהן שחרית.

קערות שאכל בהן סעודת שבת שחרית - מדיחן כדי לאכול בהן בצהרים.

בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה.

אולם, קערות שאכל בהן מן המנחה ואילך - שוב אינו מדיח ^[67] משום שזה לצורך חול.

אבל, כוסות וקיתוניות וצלוחיות, שיש בהם שימוש בכל יום השבת - מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה ^[68]. אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המקיים שלש סעודות בשבת - ניצול משלש פורעניות: ^[69]

מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג.

מחבלו של משיח - כתיב הכא בשבת "יום", וכתיב התם ביחס לחבלי משיח [מלאכי ג] "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".

מדינה של גיהנם - כתיב הכא "יום". וכתיב התם [צפניה א] "יום עברה היום ההוא".

ממלחמת גוג ומגוג - כתיב הכא "יום". וכתיב התם [יחזקאל לח] "ביום בא גוג".

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת ^[70] - נותנין לו נחלה בלי מצרים. שנאמר [ישעיהו נח] וקראת לשבת עונג. ועל זה השכר "אז תתענג על ה',

הערות

^[65] התוספות דייקו מכאן שזמן סעודה שלישית הוא אחר מנחה, והרמב"ן והר"ן הביאו שהבה"ג כתב שלא חייבו "לאכול" שלש סעודות אלא "לקיים", ולכן יכול לפרוס מפה ולברך ברכת המזון ושוב לברך המוציא ונחשב לשתי סעודות, ודחו התוס' והרא"ש שזמנה דוקא אחר מנחה ואינו יוצא ידי חובתו אם יאכל סעודה שלישית בשחרית. והתוספות כתבו עוד סיבה שאסור לעשות כך שהיא ברכה שלא לצורך. אבל הטור [רצא] כתב שאם האריך בסעודת שחרית עד חצות יכול לחלק את הסעודה ולברך ויחשב גם לסעודה שלישית, וכן נהג הרא"ש. וביאר בתשובות הרא"ש [כב, ד] שאין זה ברכה לבטלה כיון שעושה כך לכבוד שבת.

^[66] כתב הטור [רמב] שדן לפני אביו הרא"ש, על עצמו לפי מצבו שהיה לו מעט משלו אבל הוא נצרך לאחרים, אם חייב בשלש סעודות ולא השיב לו דבר ברור. ואחר כך מצא בפירוש רש"י על אבות [ה, כ] יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר וכו' שזה נאמר אחר מאמר רבי עקיבא עשה שבתך חול, שבכל זאת ישתדל מאד ויזרז את עצמו לקיים שלש סעודות. וביאר הב"ח את ספיקו שמא דוקא מי שמתפרנס מיגיעו ואינו צריך לאחרים אמרו לו שיעשה שבתו חול "ולא יצטרך לבריות". אבל מי שבין כך נצרך לאחרים יקח גם לשלש סעודות. עוד פירש שהסתפק להיפך שמא רק מי שכל צרכיו לוקח מאחרים פטור משלש סעודות. אבל מי שיש לו גם משלו חייב, וראה שם מה שפירש בסוף. והביאור הלכה פירש, שחשב שגם אם יש לו עכשיו לשלש סעודות פטור כדי שלא יעני ויבוא על ידי זה בעתיד להצטרך לבריות, ולמד מרש"י שזה נאמר רק למי שאין לו אלא שתי סעודות שלא יצטרך לבריות לצורך סעודה שלישית, וכן כתב בבאר שבע [באר מים חיים, א] ודייק כך מהלשון עשה שבתך חול- דהיינו, שיאכל רק שתי סעודות, ואל תצטרך לבריות כדי להוסיף את הסעודה הנוספת בשבת.

^[67] רש"י מפרש שהדחת צלוחיות אסורה משום שהוא טורח לצורך חול. אבל הרמב"ם [שבת כג, ז] כתב שאסור "מפני שהוא כמתקן". והראב"ד [שם] משיג: כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול. והמגיד משנה כתב שהרמב"ם מודה לזה, והרדב"ז [אלף תקג] כתב שכנראה היתה לראב"ד גירסא מפני שהוא מתקן כלי, והאמת שהגירסא- מתקן- והכונה היא שמתקן לצורך חול. והמרכבת המשנה מפרש שדעת הרמב"ם בכמה מקומות שכל איסורי שבת מדרבנן הם משום שבות, והיינו, שאסרו משום שדומה למלאכה ולכן הסמיך הרמב"ם איסור זה למתקן כלי ומלאכת מכה בפטיש, והתירו שבות זה לצורך סעודת שבת.

^[68] א. התוספות רצו ללמוד מכאן שהמקבל תענית, ודינו שאם ישן בלילה והסיח דעתו מלאכול עוד, נחשב כמקבל התענית ואסור לו לאכול יותר בלילה, שיהיה מותר לו לשתות משום שאין קבע לשתיה וממילא אין גם סילוק משתיה. ודחו סברא זאת, והרמ"א [תקסד א] פסק שמותר לו לשתות ומטעם אחר, משום שדרך בני אדם לשתות אחר השינה ונחשב כמו התנה לשתות אחר כך שמותר לשתות [לכאורה החילוק בין הטעמים כשדעתו לקום משנתו בשעה שכבר ודאי יחול התענית] ב. הביאור הלכה [שלד א] למד מכאן שמותר להציל מדליקה משקין לצורך כל היום, יותר מצורך שלש סעודות משום שכל היום ראוי לשתיה.

^[69] הב"ח [רצא] מפרש למה שבת מצילה משלש פורעניות, לפי מה שכתב הטור [רצב] שתיקנו שלש נוסחאות בתפילת שבת כנגד שלש שבתות: שבת בראשית וכנגדה תיקנו בליל שבת אתה קדשת, שבת של מתן תורה וכנגדה תיקנו ישמח משה, שבת שלעתיד לבא וכנגדה תיקנו אתה אחד. וכנגד זה נצטוינו בשלש סעודות ובזכותם ניצול משלש פורעניות.

^[70] הגר"א [ישעיה א, יב יג] דייק את לשון הגמרא, שאינו מענג את גופו ביום השבת, אלא שהוא מענג את השבת, והיינו, שכונתו בענג לשם שמים וכבוד שבת. וכן דייק את נוסח התפילה "מענגיה", ובפסוק נאמר וקראת "לשבת" ענג. וראה להלן קיט א.

מצילין ממנה מזון שלש סעודות, מאי לאו [האם לא] מדובר באופן שעדיין לא אכל מאומה, ונמצא שחייבים רק בשלוש סעודות ביום השבת! ודוחים: לא, מדובר באופן שאכל כבר סעודה אחת ועדיין נשארו שלוש, וכר' חידקא. ועוד מקשים ממה ששנינו בהמשך: אם פרצה הדליקה בביתו בשחרית יום השבת — מצילין מזון שתי סעודות, מאי לאו [האם לא] מדובר באופן שעדיין לא אכל סעודת שחריתו, ונמצא אם כן שחייבים רק בשלוש סעודות, אחת בלילה ושתים ביום? ודוחים: לא, מדובר באופן שאכל כבר את סעודת שחרית. ושוב מקשים ממה ששינו שם עוד: אם פרצה הדליקה במנחה — מצילין מזון סעודה אחת, מאי לאו [האם לא] מדובר באופן שעדיין לא אכל את סעודת המנחה, ונמצא אם כן שהחובה היא בשלוש סעודות בלבד! ודוחים: לא, מדובר באופן שאכל כבר.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסופה של המשנה] שר' יוסי אומר: לעולם מצילין מזון שלש סעודות, מכלל הדברים אתה למד שאף התנא קמא [הראשון] ככלל שלש סעודות סבירא ליה [סבור הוא] שצריך, שהרי לא נחלקו במספר הסעודות לשבת! אלא מחוורתא, מתניתין דלא [מחוור שמשנתנו אינה] כר' חידקא, שלדעת התנאים במשנתנו צריך לאכול בשבת שלוש סעודות.

והא דתנן [וזו ששנינו במשנה אחרת]: מי שיש לו מזון שתי סעודות ברשותו — לא יטול מן התמחוי שמחלקים ממנו מאכל לעניים, לפי שאינו נזקק עד כדי כך ונמצא שנוטל מן הנצרך יותר ממנו. ומי שיש לו מזון ארבע עשרה סעודות שהן הסעודות המספיקות לשבוע שלם — לא יטול מן הקופה של צדקה. ומעתה יש לשאול: מני [של מי היא] משנה זו? לכאורה לא שיטת רבנן [חכמים] היא, ולא שיטת ר' חידקא. שכן אי רבנן [אם שיטת חכמים] היא — הלא לדעתם חמסרי הויין [חמש עשרה סעודות הן] בשבוע, שתי סעודות בכל יום, בערב ובבוקר, ובשבת סעודה נוספת. אי [אם] שיטת ר' חידקא היא — הלא שית סרי הויין [שש עשרה הן], שתים עשרה של ימות השבוע וארבע של שבת. ודוחים: לעולם תאמר שכשיטת רבנן [חכמים] היא משנה זו, אלא דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו]: מאי דבעית למיכל באפוקי שבתא, אכליה בשבתא [מה שרוצה אתה לאכול במוצאי השבת אכול אותו בשבת], שאת סעודת הערב של יום ראשון יקדים במקצת, ונמצא שאכל שלוש סעודות בשבת.

ושואלים: לימא רבנן [האם נאמר שמשנה זו כשיטת חכמים] היא ולא כשיטת ר' חידקא? ודוחים: אפילו תימא [יכול אתה לומר] כי שיטת ר' חידקא היא, דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו]: מאי דבעית למיכל במעלי שבתא, אכליה לאורתא [מה שרוצה אתה לאכול בערב שבת ביום, אכול אותו בערב] בליל שבת, ונמצא שאכל ארבע סעודות בשבת. ומקשים: וכולי יומא דמעלי שבתא בתעניתא מותבינן ליה [והאם את כל היום של ערב שבת בתענית אנו מושיבים אותו]?! שלפי הצעה זו לא יאכל בערב שבת כל היום כולו! אלא יש לומר כי הא מני [משנה זו של מי היא] — כשיטת ר' עקיבא היא שאמר : עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. כלומר, מוטב שינהג אדם ביום השבת כביום חול ולא יזדקק לצדקה. ולכן, אדם שיש בידו מזון של שתי סעודות לשבת כביום חול — אין ראוי שיקח מן הצדקה לכבוד שבת.

והא דתנן [ומשנה זו ששנינו] בה: אין פוחתין מליתן צדקה לעני העובר ממקום למקום מככר השוה פונדיון (אחד מארבעים ושמונה בסלע) כאשר שער התבואה הוא שנמכרים ארבע סאין בסלע. לן במקום — נותנין לו פרנסת לינה, ואם שבת באותה עיר — נותנין לו מזון שלש סעודות. לימא רבנן [האם נאמר כי שיטת חכמים] היא ולא שיטת ר' חידקא?! ודוחים: לעולם אפשר לומר ששיטת ר' חידקא היא, ומה שנאמר שאם שבת בעיר נותנים לו מזון שלוש סעודות הרי זה מדובר בכגון דאיכא [שיש] סעודה אחת שהביא בהדיה [עמו], דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו]: הא דאיכא בהדך [סעודה זו שישנה אתך] — אכליה [אכול אותה]. ותוהים: אם כן וכי אזיל [וכאשר ילך] בריקן אזיל [ילך] בלא אוכל?! ועונים: דמלווינן ליה [שאנו נותנים לו] עם צאתו סעודה שיקח בהדיה [אתו]. הוזכרה פרנסת לינה, אמר רב פפא: משמעה שנותנים לו לצרכי לינה פוריא ובי סדיא [מיטה וכרים].

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: קערות שאכל בהן ערבית בשבת — מדיחן כדי לאכול בהן שחרית. אכל בהם שחרית — מדיחן כדי לאכול בהן בצהרים. אכל בצהרים — מדיחן לאכול בהן במנחה. ואולם מן המנחה ואילך — שוב אינו מדיח כיון שאין צורך עוד בקערות אלה לשבת, ואין עושים הכנה משבת לחול. אבל כוסות וקיתוניות (ספלים קטנים) וצלוחיות שכולן כלי שתיה — מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה ואין אדם יודע מתי יזדמן לו לשתות פעם נוספת אותו יום.

ב אמר ר' שמעון בן פזי שכך אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח (היסורים הבאים לפני ביאת המשיח), ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג. ומקור לדברים: מחבלו של משיח — דבר זה נלמד מהשוואת הכתובים, שכן כתיב הכא [נאמר כאן] בענין שבת "יום", כאמור: "אכלוהו היום", וכתיב התם [ונאמר שם] "יום", כאמור: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). מדינה של גיהנם — כתיב הכא [נאמר כאן] בשבת "יום" כאמור, וכתיב התם [ונאמר שם] "יום", כאמור: "יום עברה היום ההוא יום צרה ומצוקה יום שואה ומשואה יום חושך ואפלה יום ענן וערפל" (צפניה א, טו), המתפרש כמכוון לעונש הגיהנם. ממלחמת גוג ומגוג — שכן כתיב הכא [נאמר כאן] בענין שבת "יום", וכתיב התם [ונאמר שם] "יום", כאמור: "והיה ביום ההוא ביום בוא גוג על אדמת ישראל" (יחזקאל לח, יח).

אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים (גבולות), כלומר, נחלה (שכר) גדולה מאד, שנאמר: "אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכיבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואיתא בפ' כיצד מברכין. ת"ר כמה סעודות חייב אדם לוכל בשבת ג'. פי' א' בלילה וב' ביום. וכן הלכה. ולפיכך שנינו שמציל מזון ג' סעודו' ומתני' מחוורתא דלא כר' חידקא:
כלי מאכל אינו מדיח אלא מה שצריך לוכל בו בשבת. לפי זמן סעודותיו אבל כלי שתיה כל היום.

שאין קבע לשתיה:

אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון. פירוש, דהכי מפקדין למעבד לי' צרכי' בההוא יומא שמא לא ילין במקום ישראל ואם לן בכאן אוכל אותה סעודה שני' בלילה ולמחר כשיסע נותנין לו ככר בפונדיון והיינו דאקשי' מאי פרנסת לינה כלומר הא קביל לה ומיהו כי אזיל לאו ריקן אזיל וכן אם הי' שבת נותנין לו מזון ג' סעודות לשבת וכשיסע בא' בשבת נותנין לו ככר בפונדיון והיינו דלא ק"ל לרבנן וכי אזיל בריקן אזיל ומיהו לר' חדקא כיון דמוקמי' לה בדאייתי איהו סעודה בהדיה ואמרי' לי' (אכלי') [אכלה] קשיא להו בגמרא וכי דעתנו לפטרו בולא כלום שאנו אומרים לו אכול את שלו הי' לנו לפרנסו בשבת ומה שהוא חסר לאחר השבת ניתן לו עד מזון שתי סעודות ופרקי' אין אנו נוטלין סעודה זו אלא בתורת הלואה וכשיסע בא' בשבת נחזירנ' לו וניתן לו משלנו אחרת משום שכיון שעכשיו א"צ לשבת אלא שתי סעודות מוטב שיאכלנו ונפרנס אותו בשעתו ולא ליתן לו עכשיו יותר מדאי לצורך א' בשבת. ואפשר שהטעם מפני גזל עניים שמא לא יהי' מצוי לעניים אחרים אבל ודאי לעולם לא פטרינן עני בלא מזון אותו יום ולילה כדאמרי' בפירושן:

עני שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי ומותר בקופה ואם היה לו מזון ארבע עשרה סעודות אסור לו ליטול מן הקופה ומותר בלקט שכחה ופאה עד שיהו לו מאתים זוז:

אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר אחד הנמכר בפנדיון כשיהיו החטים נמכרים ארבע סאין בסלע ואם לן נותנין לו פרנסת לינה והוא מצע וסדין על הדרך הרגיל ואם היה שבת נותנין לו מזון שלש סעודות ואם יש עמו אחת אומרים לו שיאכלנה תחלה ואם הוא אומר שהוא מצניעה לכשילך אף אנו אומרים לו שאנו נותנים לו סעודה לכשילך ודבר זה כשאין מכירין אותו אבל אם היו מכירין אותו נותנין לו לפי כבודו מכאן אתה למד ששלש סעודות אף לעני שבישראל נאמרו ואף למתפרנס מן הצדקה לא אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אלא שלא להרבות בהוצאותן ובהוצאות אחרות שבשבת אלא כמסת ידו ומ"מ כל שרבוי האכילה מזיקתהו פטור מהם:

הנשים הרי הן כאנשים לענין שבת הן לבצוע על שתי ככרות הן לחיוב שלש סעודות הן לחיוב קדוש והבדלה כמו שיתבאר במקומו:

קערות שאכל בהם בליל שבת מותר להדיחן לצורך שחרית ושאכל בהן שחרית מותר להדיחן לצורך מנחה הא מן המנחה ולמעלה אינו מדיח ואפי' רצה לאכל שאין החיוב אלא בשלש וזה שאמרו כאן בצהרים וכו' לדעת ר' חידקא היא שנויה שמצריך בארבע סעודות ואין הלכה כן אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כלו שאין קבע לשתיה:

בד"ה והא דתנן כו' וא"כ תקשי נמי לרבנן וכי אזיל כו' ריקם כו' עכ"ל. יש לדקדק כיון דהמקשה לא הוה ידע הא דמשני ליה כגון דאיכא סעודה בהדיה דאמרי' ליה אכליה א"כ מאי קאמר לימא רבנן היא כו' דהא לרבנן נמי בלאו קושיא דאזיל ריקם תקשי ליה דחסר ליה סעודת ע"ש שהרי אין נותנין לו כ"א שלש סעודות דסגי לשבת וכי כולי יומא דמעלי שבתא מותבינן ליה בתענית כדפי' לעיל וי"ל דהמקשה לא נחית מעיקרא לאקשויי אלא אשבת גופיה דלרבנן ניחא דנותנים לו ג' סעודות לשבת אבל לרבי חידקא לשבת גופיה הא נמי חסר ליה סעודה אחת והשתא איכא למימר דלא הוה קשיא ליה לרבנן אלא הא דאזיל ריקם וכעין שכתבו התוס' לקמן דהוה ידע שפיר דאיכא סעודה בהדיה ואוכלה בע"ש ולא ניחא לאקשויי אלא אשבת גופיה ולרבנן ניחא דהנהו שלש סעודות שנותנין לו הן לשבת אבל לרבי חידקא בשבת גופיה לא סגי ליה בשלש סעודות שנותנין לו והמתרץ היה סבור שפשוט להמקשה שהסעודה שיוליך עמו נותנין לו באחד בשבת כו' ולכך היה סבור שהמקשה לא היה יודע שהביא סעודה עמו כמ"ש התוס' לקמן ולא נחית לאקשויי מסעודת ע"ש לרבנן אלא אשבת גופיה דלרבנן סגי ליה בג' שנותנין לו ולרבי חידקא הא חסר ליה בשבת גופיה סעודה אחת ולהכי משני ליה דאיכא סעודה בהדיה דאוכליה בשבת והמקשה משיב לו דפשיטא ליה דאיכא סעודה אך קשה ליה כדמתרצת דאכיל נמי לר' חידקא בשבת האיכא בהדיה וכי אזיל בריקם אזיל שכמו שהביא עמו כן ישאנה עמו בצאתו ומשני דמלוינן כו' והתוס' הקשו ע"ז הפירוש דאכתי לרבי חידקא לפי המסקנא נמי חסר ליה סעודה אחת ודו"ק:

בא"ד המתרץ היה סבור שהיה פשוט להמקשה שהסעודה שיוליך עמו נותנין לו באחד בשבת כו' עכ"ל. ק"ק דלא הוה צריכי לזה אלא דהמתרץ היה סבור שהמקשה ידע נמי דאיכא סעודה בהדיה אלא דלא ידע דלא אוכלה בשבת משום דבעי שיוליך עמו והמתרץ משיב לו דהך דאיכא בהדיה אוכליה בשבת וק"ל דא"כ כי אזיל כו' ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה דמלוינן כו' וא"ת א"כ אמאי נותנין לו ב' סעודות כו' עכ"ל אבל אי לא הוה ליה סעודה ביום א' בהדיה הוה ניחא להו מיהת ביום ראשון דבעי ב' סעודות א' שיאכל ואחת יוליך עמו ובימים אחרים ה"א קושטא הוא דאין נותנין לו רק סעודה אחת ביום וסעודה אחת בלילה וק"ל:

בא"ד וי"ל דאין מחלקין תמחוי בלילה אלא כו' עכ"ל ויש לדקדק כיון דביום א' מלוינן בהדיה ומחלקין בבקר כשהולך לדרכו אף שלא בזמן סעודה א"כ בכל יום במקום שהיה לן ה"ל ליתן לו בבקר סעודה אחת דמלוינן בהדיה כמו ביום א' והשתא אכתי תקשי דבכל מקום לא יתנו לו רק אחת ויאכל אחת והאחת יוליך עמו ויש ליישב דאין דרך לחלק תמחוי בבקר רק בזמן סעודה ולכך בכל יום היו נותנין לו ב' סעודות בזמן סעודה אלא ביום א' הוצרכו ליתן לו סעודה דמלוינן בהדיה בבקר שלא היו נותנין אותה לו בע"ש לפי שאינו הולך מיד וכמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

מחבלו של משיח כו'. חבלו של משיח הוא קודם בוא משיח כפירש"י דור שבן דוד בא וכו' וקרא דמייתי לפני בא יום וגו' הוא יום שמשיח בא וי"ל דה"ק שיהיה נצול מחבלו של משיח ויזכה ליום בואו והוא מבואר שהוא ניצול מג' ימי צרה אלו כי אחר אלו ימי צרה יבואו ימי השביתה ומנוחה לצדיקים אשר השבת מורה עליהם וע"כ המשמרו ומענגו כראוי בג' הסעודות ראוי שגם אלו ימי צרה יהיו לו ימי מנוחה ושלום ואין צרה שוב אחריה וק"ל:

נותנין לו נחלה כו'. כתב הב"י בטור א"ח סי' רמ"ב שהוא מדה כנגד מדה שכשם שהוא מפזר מעות בלי שיעור לצורך שבת כן יתנו לו נחלה בלי שיעור כו' ע"ש ועי"ל דעונג שבת הוא נוגע לדבר רוחני לנפש יתירה לזכות בה ליום שכולו שבת דאין לה גדר במקום כך שכר עונג ההוא אין לו גדר במקום דאין לו שיעור ויהיה לפי דרשה דהכא לשון ופרצת מלשון פריצת והריסת גדר שלא יהיה לנחלתו גדר ומיצר ולא מלשון חוזק כפי' רש"י בחומש לפי פשוטו ונראה מה שנתנה ברכה זו ליעקב ולא לאברהם ויצחק לפי שבזכותם נתנה גם ארץ מיוחדת ונחלה שיש לה מיצר גם לשאר אומות דהיינו ללוט ולבני עשו כדכתיב לבני לוט נתתי את ער ירושה ולבני עשו וגו' אמנם בזכות יעקב שנשתלשלו הזכיות מאבות לבנים נתוסף להם ברכה זו ליתן להם נחלה בלי מצרים וק"ל:

בגמ' אי רבנן חמסרי הויין אי ר' חידקא וכו' ר"ל עם הסעודה של מוצ"ש שכן דרך העולם לאכול סעודה אחת שחרית ואחת ערבית רק שבשבת מוסיפין אחת באמצע לת"ק ושתים לר' חידקא וק"ל:

רש"י בד"ה מכלל כו' ס"ל הס"ד:

בד"ה אין פוחתין כו' אצלם הס"ד:

בד"ה חבלו של כו' דוד בא בא קטיגוריא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה במנחה מצילין כו' י"ד שחל להיות בשבת כו' כצ"ל:

בא"ד חשיב כסעודה אחת כו'. נ"ב פי' לענין שיור:

בד"ה והא דתנן כו' וכי אזיל ריקם כו'. נ"ב פי' אפי' את"ל דהך דמוצאי שבת לא חשיב כדשני לעיל מאי דהוה ליה למיכל באפוקי שבתא כו' מ"מ קשה וכי אזיל ריקם וק"ל:

בתוס' בד״ה והא דתנן כו' ומיהו איכא למימר דבסמוך לרבנן נמי פריך אבל קשה כו'. לרבי חידקא כו'. יש לראות דקארי לה מאי קארי לה בתחלה דלא אסיק אדעתא האי סעודה דאיכא בהדיך אוכליה לא היה ניחא ליה לרבנן [וכי כולי יומא דמעלי שבתא בתעניתא מותבינן ליה כו'] וצ״ל דהמקשה ידע האי סעודה דאיכא כו' וגם ידע כי מלוינן כו' רק מ״מ לרבי חדקא חסר חד סעודה כמו שהקשו התוס' באמת והמתרץ לא הבינו ואין אחריות עלינו לפרש היאך [הבין] המתרץ להמקשה למה ניחא לרבנן ובכמה דוכתי הו״מ למימר ולטעמיך אף לרבנן לא ניחא והתוס' עדיפא מקשו היאך מתורץ לפי האמת לרבי חידקא ודו״ק׃

בא״ד והמקשה משיב דפשיטא ליה כו'. יש לראות תחלה מקשה אסעודת מוצאי שבת א״כ מה יאכל במוצאי שבת כמ״ש התוספות והתרצן לא הבינו וה״ל לחזור ולהקשות קושיתו הראשונה ולא וכי אזיל כו' ואם הבין [המקשה] שהשיב שסעודת מוצאי שבת יאכל מסעודה שהביא עמו הו״ל להקשות לפי סברתך וכוליה יומא דערב שבת בתעניתא מותבינן ליה ונראה לי שלזה דקדקו אך קשה ליה כיון דמתרצת דאכיל לכולהו דמשמע ליה תירוצו כל מה דאיכא בהדיה אוכליה ואל תעכבם לצורך הדרך ודוחק (עה״ג נמצא כתוב כזה ולא נרשם איה מקומו) ונראה לי ששייך לכאן. וזהו. ואפשר שהמקשן היה סבור [בדעת התרצן] שקושיתו היתה על מוצאי שבת אך לא מטעמיה משום דצריך לו סעודה בדרך דלא אסיק אדעתיה סעודה זו רק היה סבור [שהמקשה לא היה יודע שהביא סעודה עמו] כו' [ולזה השיב לו המקשה וכי אזיל בריקן אזיל ומטעם זה הקשיתי בתחלה אמוצאי שבת דאסקית אדעתאי דצריך לו סעודה לדרך]. (ע״כ עה״ג מלבד מה שהגהנו בפנים)׃
ולא הבינותי למה להו לומר המתרץ לא הבין להמקשה כו' הלא אתי שפיר בפשיטות והבינו זה לזה היטיב והמקשה הקשה לרבנן אתי שפיר דאוכל שתי סעודות שנותנין לו בערב שבת אחת ביום הששי ואחת בליל שבת כבשאר ימים וביום השבת יש לו שלשה שנותנין לו לשחרית ומנחה ומוצאי שבת ולענין סעודה דמלוינן ניחא בממה נפשך אם חיוב לתת לו סעודה ללות אם כן כבר יש בידו שהביא עמו ואותה או חילופה יחזור ויקח עמו על הדרך ואם אינו חיוב ואינו בידו א״כ אין חיוב לתת לו אבל אר' חידקא פריך והא בציר ליה סעודה בשבת ומשני דאית ליה סעודה בהדיה ואותה אוכל בשבת והשתא פריך שפיר דאם חיוב לתת לו סעודה ולכך פסיקא ליה דיש סעודה בידו מסתמא ואותה אוכל לצורך שבת א״כ בריקן אזיל והו״ל לתת לו יותר משלש סעודות ומשני דמלוינן ליה כו' רק כיון דהמתרץ ראה בהמקשן שעיקר טעותו שסבור שסעודה שהביא עמו מעכב עמו לדרך ולא אסיק אדעתיה שנותנין לו [ביום א'] סעודה על הדרך [ולזה השיב לו דאמרינן ליה כל מה דאיכא בהדך אוכליה] הול״ל [מיד] העיקר דמלוינן ליה עוד סעודה בהדיה ומינה שסעודה שבידו אוכל בשבת והיינו צריכין לומר דלא שבקי' לאסוקי כוליה מלתא ופרכינן וכי אזיל כו' ואפשר שזה דוחק בעיניהם:
יש אומרים מה שהתוספות מפרשים שלא כפשוטו שבת שבא סמוך לשבת [דכבר לקח ב' סעודות לע״ש במקום שבא משם והג' סעודות הם בשביל שבת] משום דאין מחלקין תמחוי בלילה. ולי נראה דאה״נ התוס' מפרשים כן שבת אם בא לשבות שם בין שבא ע״ש שחרית או ערבית נותנין לו בשביל שבת ג' סעודות מלבד שתי סעודות שנותנין לו בע״ש כבשאר ימים דהא תנן אין פותחין לעני כו' ומלתא פסיקא נקיט דלעולם אין פוחתין ממזון שתי סעודות ובשבת מוסיפין כו'. ומ״ש ונראה לר״י דכשבא ע״ש לעת האוכל כו' לאפוקי פירוש הראשון שכתבו [דבין הכל נותנין לו שלש סעודות]:

בתוס' בד״ה דמלוינן סעודה בהדיה כו' ולכך נותנין לו שנים כו'. דהשתא יש לו שלש עם אותה שיש בידו כבר שליוו לו ביום א' שיאכל אחת מיד ואחת בלילה ואחת להוליך עמו ובכל יום אין נותנין לו במקום שעובר רק שתי סעודות אחת לשחרית ואחת לערבית ואחת יש בידו מיום א' דמלוינן בהדיה וביום ראשון דמצריכין ללותו משום דביום השבת אכל שם סעודה שיש בידו ממקום אחר ללות כן צ״ל לכאורה המכוון דא״ל שיתנו לו כל יום סעודה יתירה לצידה לדרך. אך לעיל בד״ה והא דתנן כתבו אע״פ שבשאר ימים נותנין לו סעודה שיוליך עמו עם האחרות כו' [דמשמע לכאורה דנותנין לו סעודה בכל יום ללותו מלבד הב' סעודות] וצ״ל שכוונתם נמי כן שבמקום שיבא לא היה לו לתתו רק סעודה אחת ויאכל סעודה שהביא עמו בשחרית וסעודה שנותנין לו בערבית. ולמחר כשילך נלוה אחת בהדיה רק נותנין לו מיד שתי סעודות יחד [כדי שישאר לו אחת שהביא בהדיה להוליכה לדרך]׃

גמרא מדינה של גיהנם כו' וכתיב יום עברה היום ההוא. שם אינו מדבר מעונש של גיהנם. אבל יען אשר מצינו שם עברה על גיהנם כדכתיב תקות רשעים עברה (משלי י״א:כ״ג) ופירש"י לגיהנם. לכן פי' יום עברה (כיום עברה דהוא יום הדין בגיהנם) היום ההוא (ר"ל דשלום פורענותם). [ובב"ב (יו"ד סע"א ועמוד ב') ובע"ז (י"ח ב') מוכח דמגופיה דקרא דיום עברה משמע ליה דהוא גיהנם] :

כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת, נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה, כי השבת יש לו מצרים ידועים מאתו יתברך, שהוא תחלה שעה א' מן לילה עד סוף שעה י"ב של היום, אך ישראל על ידי תוספות שבת שמקדימין ומאחרין עושין אותו כדבר שאין לו מצרים, כי זו התוספות היא שבת גמור, אך אין לה שיעור ידוע פעם בא בקצרה פעם בא בארוכה, ולזה אמר כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת בתוספות שעושה לו מלפניו ואחריו שאז אין נעשה בו מצרים ידועים, לכך מדה כנגד מדה יזכה לְנַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים.

כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים. נראה לי בס"ד הטעם, כי השבת ניתן בו גבול מאת ה' שהם כ"ד שעות בלילה וביום, אך ישראל עושין אותו בלי גבול, פעם מקבלים שבת חצי שעה קודם הרי גידלו אותו חצי שעה, ופעם מקבלים שבת שעה אחת קודם הרי גידלו אותו שעה, וכן הענין ביציאתו.
והנה עונג השבת הוא כתוספת, כי כל יתרון על החיוב יהיה חביב יותר, וזהו שאמר כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת שעושה די תוספת, ונמצא אין לו גבול ידוע, אלא הוא כאשר תהיה שיעור התוספת, לכן מדה כנגד מדה נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים.
או יובן בס"ד, עונג של השבת אינו אלא בסעודה שלישית, כי בשני הסעודות לא יתענג, כי יאמרו אלו דרכן להיות בחול גם כן, ומאן מוכח דעשו אותם לכבודי, אבל כשרואה שעשו לו סעודה שלישית יתענג, דודאי זו היא לכבוד שבת.
וידוע דסעודה ראשונה כנגד יצחק, ושניה כנגד אברהם, ושלישית כנגד יעקב. ולזה אומר: כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת, שמקיים סעודה שלישית שבה תלוי עונג השבת, אז נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים שהיא של יעקב אבינו עליו השלום ולזה סיים לֹא כְּאַבְרָהָם וכו' וְלֹא כְּיִצְחָק וכו' אֶלָּא כְּיַעֲקֹב.
ומה שאמר 'נִצּוֹל מִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת' נראה, כי שִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בחר בה אברהם אבינו עליו השלום לבניו, כדי להצילם מגיהנם, וכמו שנאמר רז"ל. ולכן הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת שאין גיהנם בוער בו, נִצּוֹל מִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת שניתנו בעבור הצלה מן גיהנם.
ומה שאמר 'נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ' נראה לי בס"ד, כי עונג השבת הוא אם אדם אוכל ושותה לכבודו של שבת, ולא בעבור הנאת גופו, וזה תלוי בכונת הלב, ולכן הנזהר בזה שמכוין בלבו בעבור כבוד שבת, שבזה הוא תלוי עונג שבת, אז מדה כנגד מדה נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש מרבה בתיבת 'כָּל' לא מבעיא דכל יום דרכו לאכול ב' סעודות ובשבת שלש, אלא אפילו אם גם בחול דרכו לאכול שלש, עם כל זה כיון דמכוין לבו לשמים לענג השבת, נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ וניצול משלש פורעניות, עכ"ד נר"ו.

ת"ר קערות וכו' לאכול בהן במנחה וכו' עיין מ"ש הרב פר"ח בלקוטי א"ח סי' ש"ב ומ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף שם:

לעולם מצילין מזון ג' סעודות. מדלא אמר ארבע לית ליה דרבי חידקא: מכלל דתנא קמא שלש סעודות סבירא ליה. דבהאי לא איפליגו אלא דת''ק סבר מה שעבר כבר לא יציל ולרבי יוסי יציל: תמחוי. קערה גדולה היא וגובין בה גבאים מאכל מבעלי בתים ומחלקין לעניים ב' סעודות ליום מיום ליום: לא יטול. כיון דיש לו נמצא גוזל לעניים: קופה. מעות הן לפרנס עניים בני טובים דזיל להו מילתא דתמחוי ומתחלקין מע''ש לע''ש: י''ד סעודות לא יטול מן הקופה. שהרי יכול להמתין לע''ש הבאה אבל כשיש לו מזון י''ב יטול שהרי לא תחלק עוד עד שיגיע ע''ש והרי לשבעה ימי שבת צריכין י''ד סעודות: אכליה בשבתא. שהרי תאכלנה סמוך לערב ולא תצטרך לאכול בלילה ואף על גב דאמרינן לקמן לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת ה''מ למאן דאפשר ליה: בתעניתא מותבינן ליה. בתמיה: אלא הא מני ר' עקיבא היא. ולענין סעודת שבת במאן דאפשר ליה איכא למימר כרבנן ואיכא למימר כרבי חידקא ומיהו האי דצריך לבריות יעשה שבתו חול ולא יטיל על אחרים כבוד שבתותיו: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום. שאינו לן בלילה אצלם: מככר. הלקוח בפונדיון כשהשער ד' סאין בסלע והפונדיון אחד מי''ב בדינר דהוא אחד ממ''ח בסלע ושיערו לו חכמים ככר זו לשתי סעודות היום והלילה: לן נותנין לו פרנסת לינה. לקמן מפרש מאי היא שהרי סעודה של לילה בכלל ככר היא וככר זו משערינן בעירובין (דף פב:) למזון שתי סעודות לעירובי תחומין: ואם שבת. אצלם בשבת: מאי פרנסת לינה. הא קבל ליה סעודת הלילה: בי סדיא. לבדין פולטר''א להניח תחת מראשותיו: שוב אינו מדיחן. דאין הדחה זו אלא לחול: חבלו של משיח. כדאמרי' בכתובות (דף קיב:) דור שבן דוד בא בו קטיגוריא בתלמידי חכמים שנאמר ועוד בה עשיריה וגו' חבלי לשון חבלי יולדה (הושע יג): בלי מצרים. כלומר אין לה קץ: אז תתענג. בתר וקראת לשבת עונג כתיב:

במנחה מצילין מזון סעודה אחת. מכאן משמע דזמן אכילה שלישית בשבת היא מן המנחה ולמעלה דלא כאותם שמחלקין סעודת שחרית ומברכין בינתים ומיהו מהא דאמרינן בפסחים בפ''ק (דף יג.) י''ד שחל להיות בשבת משייר מזון שתי סעודות אין ראיה מדאין משיירין מזון ג' סעודות שאין לעשות ב' סעודות שחרית דהא כיון שאוכל הכל שחרית חשיב כסעודה אחת ועוד אומר ר''י שיש כאן איסור ברכה שאינה צריכה כדאי' בפ' בא לו (יומא דף ע.) גבי ובעשור שבחומש הפקודים דקאמר וניתי ס''ת אחרינא ונקרי א''ר שמעון בן לקיש מפני ברכה שאינה צריכה: מככר בפונדיון כו'. היינו כר' יוחנן בן ברוקא דחשיב ככר בפונדיון מד' סאין בסלע שתי סעודות דעירוב ופליג התם (עירובין דף פב:) ארבי מאיר ורבי יהודה שאומרים התם שיעור אחר: והא דתנן אין פוחתין כו' נימא רבנן היא ולא רבי חידקא. אומר ר''י דאין לפרש שבת נותנין לו מזון ג' סעודות דהיינו כשבא שם בע''ש לעת האוכל דמסתמא ישבות שם שאין רגילות כל כך ללכת ערב שבת ובשביל שבת נותנים לו סעודה אחת יותר ממה שנותנין לו בשאר ימים דא''כ היכי ניחא לרבנן והלא מן הכל אין לו כי אם ד' סעודות אחת שהביא עמו דמלוינן בהדיה ושלשה שנתנו לו וכשיאכל אחת בערב שבת לא ישארו בידו רק ג' סעודות ואותן יאכל בשבת וא''כ תיקשי נמי לרבנן וכי אזיל ריקן אזיל כדפריך בסמוך ומיהו איכא למימר דבסמוך לרבנן נמי פריך אבל קשה דכי משני דמלוינן ליה סעודה בהדיה לא תירץ כלום לר' חידקא דאין לו לשבת כ''א שלש סעודות ולר' חידקא צריך ד' ונראה לר''י דכשבא בע''ש לעת האוכל נותנין לו מזון ב' סעודות כמו בשאר ימים ואם בא לשבות שם מוסיפין לו עוד ג' סעודות וקאמר לימא רבנן היא ולא רבי חידקא דלרבנן ניחא שיש בידו ה' סעודות בתחילת שבת ואותה שהביא עמו יאכל בע''ש ומאותן ה' סעודות יאכל ג' בשבת ואחת במוצאי שבת ואחת יוליך עמו אלא לרבי חידקא כשיאכל ד' בשבת ואחת להוליך עמו למחר א''כ מה יאכל במוצאי שבת וליכא למימר דאמרינן ליה מה דהוה לך למיכל באפוקי שבתא אכול בשבתא כדאמרי' לעיל דהתם אמרינן ליה כדי שלא יהא ניזון מן הצדקה אבל הכא כבר הוא ניזון ולהכי נוטל כל צורכו ומשני דאיכא סעודה בהדיה המתרץ היה סבור שהיה פשוט למקשה שהסעודה שיוליך עמו נותנין לו באחד בשבת אע''פ שבשאר ימים נותנין לו סעודה שיוליך עמו עם אחרות בע''ש אין נותנין לו אותה עד שילך לפי שאינו הולך מיד עד אחר השבת ולכך היה סבור שהמקשה לא היה יודע שהביא סעודה עמו ואין לו בתחלת השבת אלא ד' להכי משני ליה דאיכא סעודה בהדיה והמקשה משיב דפשיטא ליה דאיכא סעודה בהדיה אך קשה ליה כיון דמתרצת דאכיל לכולהו וכי אזיל בריקן אזיל שכמו שהביא עמו לכאן כן ישאנה עמו בצאתו מכאן ומשני דמלוינן ליה כו': דמלוינן סעודה בהדיה. וא''ת א''כ אמאי נותנים לו ב' סעודות כיון שמביא אחת עמו יתנו לו אחת ויאכל אחת והאחת יוליך עמו וי''ל דאין מחלקין תמחוי בלילה אלא ביום בזמן הסעודה ולכך נותנין לו שנים שיאכל אחת מיד ואחת בלילה במקום שיהיה ואחת להוליך עמו למחר: לפי שאין קבע לשתיה. מכאן יש ללמוד בלילה כשרוצה להתענות למחר לאחר אכילה אע''פ שאינו יכול לאכול אם לא התנה לפי שמסתמא כשבירך סילק דעתו מלאכול מלשתות ודאי לא סילק דעתו כדאמר הכא דאין קבע לשתיה והיכא דלא שכיח יין אע''ג דסילק דעתו מן היין מ''מ ממים לא סילק דעתו ומיהו אומר ר''י דשמא דוקא בימיהם שהיו קובעין עצמן לשתיה אחר אכילה אמרו דאין קבע לשתיה אכל לדידן לא וריב''א פירש במסכת תענית (דף יב.) שאף לאחר שישן מותר לשתות על פי הירושלמי ואין ר''י רוצה להקל כל כך כיון שלא נזכר בהדיא בש''ס שלנו

שבת קיח ע"א - Steinsaltz

דף קיח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד