שבת קיט ע"א

דף קיט - א

ואמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן, כאשר אני רואה תלמיד חכם, דשלים מסכתיה, המסיים לגרוס מסכת,  עבידנא יומא טבא לרבנן, הייתי עושה סעודת יום טוב לתלמידים, לפי שהיה ראש ישיבה.

אמר רבא: תיתי לי, ישולם שכרי, על כך שאני כה מחבב תלמידי חכמים ^[90].

דכי אתא צורבא מרבנן לקמאי לדינא, כשבא לפני תלמיד חכם לדין, לא מזיגנא רישי אבי סדיא, איני מניח ראשי על הכר בלכתי לישון בלילה, כל כמה כל זמן, דלא מהפיכנא בזכותיה, שאיני מהפך בזכותו.

אמר מר בר רב אשי: פסילנא ליה את עצמי לצורבא מרבנן לדון לו דינא.

מאי טעמא? משום דחביב עלי כגופאי, כגופי, ואין אדם רואה חובה לעצמו ^[91].

ועתה מביאה הגמרא דוגמאות רבות מהנהגותיהם של התנאים והאמוראים בקבלת השבת, ובהכנות אליה.

רבי חנינא מיעטף בבגדים נאים וקאי ונעמד אפניא דמעלי שבתא. עם כניסת השבת. ואמר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה.

רבי ינאי לביש מאניה את בגדי השבת מעלי מערב שבת, ואמר אז מתוך חביבות השבת: בואי כלה, בואי כלה ^[92].

רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן בשבת.

קריבו ליה תלת סאוי טחיי, שלש סאין של רקיקין שמרחו עליהם שומן אליה או שמן.

אמר להו: מי הוה ידעיתון דאתינא, כיצד ידעתם שאבוא, שטרחתם להכין פת יפה שכזאת עבורי?

אמרו ליה: לכבוד שבת, שהיא חשובה בעינינו לא פחות מבואו של אורח חשוב, הכנו את הפת הזאת. מי עדיפת לן האם אתה עדיף מינה, מהשבת? שלכבודה הכנו את המאכלים האלה ^[93].

רבי אבא זבן היה נוהג לקנות לכבוד שבת בתליסר בשלש עשרה מטבעות הנקראות "אסתירי פשיטי" - בישרא.

והיה קונה את שלש עשרה חתיכות הבשר מתליסר טבחי, שוחטים, כדי שיהיה לו בשבת את הבשר המשובח ביותר. ומשלים להו, היה משלם להם, עוד לפני בואם אליו עם הבשר, אצינורא דדשא. שהיה מביא להם את מעות התשלום על פתח ביתם.

ואמר להו: אשור הייא, אשור הייא! התחזקו מהר באומנותכם למהר ולחזור ולמכור, ולהתעסק בהכנת צרכי השבת. [וראה ברש"י שהביא ביאור נוסף].

רבי אבהו היה עשיר, ובערב שבת הוה יתיב אתכתקא דשינא, על מושב עשוי שן פיל, ומושיף נורא, והיה מנפח את האש לכבוד השבת.

רב ענן לביש בערב שבת גונדא, כלי שחור, להראות שאין לנהוג בחשיבות בערב שבת, ואין ללבוש בו בגד שמקפיד עליו שלא לטנפו, ועל ידי כך להמנע מעיסוק בתבשילי השבת ^[94].

דתנא דבי רבי ישמעאל: בגדים שבישל בהן קדירה לרבו - אל ימזוג בהן כוס לרבו. ולמדנו מכאן שהעיסוק בבישול מטנף את הבגדים.

רב ספרא מחריך רישא, היה חורך בעצמו את ראש הבהמה לכבוד שבת ^[95].

רבא מלח שיבוטא, דג.

רב הונא מדליק שרגי נרות ^[96].

רב פפא גדיל פתילתא, גודל פתילות.

רב חסדא פרים סילקא, מחתך תרדין.

רבה ורב יוסף מצלחי ציבי, מבקעים עצים.

רבי זירא מצתת צתותי, מצית את האש באמצעות עצים דקים.

רב נחמן בר יצחק היה מכתף ועייל מכתף ונפיק, נכנס ויוצא פעמים רבות כשהוא נושא עמו על כתפיו את צרכי השבת, כדי להראות את חשיבות השבת.

אמר: אילו מקלעין לי רבי אמי ורבי אסי - מי לא מכתיפנא קמייהו?

ואיכא דאמרי: רבי אמי ורבי אסי מכתפי ועיילי מכתפי ונפקי. אמרי: אילו איקלע לן רבי יוחנן, מי לא מכתפינן קמיה?

יוסף - מוקיר מכבד שבי שבת היה. ונקרא שמו כך, שהיה ידוע שמכבד את השבתות כמבואר להלן.

הוה ההוא נכרי בשבבותיה, בשכינותו, דהוה נפישי נכסיה טובא שהיה עשיר גדול.

אמרי ליה כלדאי החוזים בכוכבים לנכרי הזה: כולהו נכסי - יוסף מוקר שבי אכיל להו. וכל רכושך יגיע אל יוסף מוקיר שבת ^[97].

אזל, הלך, זבנינהו מכר אותו נכרי לכולהו ניכסי לכל נכסיו. זבן בהו מרגניתא, וקנה בהם אבן טובה ויקרה, אותבה קבעה בסייניה, בכובעו, כדי לשמור על רכושו מליפול בידי יוסף מוקיר שבת.

בהדי דקא עבר מברא כשעבר על גשר, אפרחיה זיקא, הפריחה הרוח את כובעו, שדייה במיא, וזרקה אותו במים.

בלעיה כוורא. בלע דג את הכובע עם האבן הטובה שבו.

אסקוה, דגו הדייגים את הדג ואייתוה הביאו אותו למוכרו אפניא דמעלי שבתא. בערב שבת, סמוך לכניסת השבת.

אמרי, שאלו הדייגים: מאן זבין כי השתא? מי יקנה דגים עתה בסמוך לכניסת השבת?

אמרי להו אנשי העיר: זילו אמטיוהו לכו והביאו את הדג לגבי יוסף מוקר שבי, דרגיל דזבין.

אמטיוה ניהליה, זבניה. קרעיה, אשכח ביה מצא בו את המרגניתא. זבניה בתליסר מכרה בשלש עשרה עיליתא דדינרי דדהבא זהב.

פגע ביה ההוא סבא, אמר: מאן דיזיף שבתא - הלווה לכבוד שבת, פרעיה שבתא ^[98]. בעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: עשירים שבארץ ישראל - במה הן זוכין לעשירותם?

אמר לו: בשביל שמעשרין. שנאמר [דברים יד] "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר.

עשירים שבבבל - במה הן זוכין?

אמר לו: בשביל שמכבדין את התורה.

ושבשאר ארצות - במה הן זוכין?

אמר לו: בשביל שמכבדין את השבת.

דאמר רבי חייא בר אבא: פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא, והביאו לפניו שלחן של זהב, כובדו - משוי ששה עשר בני אדם. ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו, וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים, וכשמניחים אותו אומרים [תהלים כד] "לה' הארץ ומלואה". וכשמסלקין אותו אומרים [תהלים קטו] "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם".

אמרתי לו: בני, במה זכית לכך?

אמר לי: קצב הייתי. ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי: ^[100] זו תהא לשבת.

אמרתי לו: אשריך שזכית, וברוך המקום שזיכך לכך.

אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניא: מפני מה תבשיל של שבת ריחו הטוב נודף?

אמר לו: תבלין אחד יש לנו, ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו - וריחו נודף.

אמר לו: תן לנו הימנו!

אמר לו: כל המשמר את השבת - מועיל לו, ושאינו משמר את השבת - אינו מועיל לו ^[101].

אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא: מאי דכתיב בדברי הנביא ישעיהו [נח] "ולקדוש ה' מכבד"? שנאמר אחר וקראת לשבת עונג ומשמע שלא מדובר על שבת ^[102].

אמר ליה: זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה. אמרה תורה: כבדהו בכסות נקיה.

ומבארת הגמרא את הפסוק כולו ביחס לשבת:

"וכבדתו" -

רב אמר: להקדים את זמן סעודת השבת לפני הזמן שרגיל לאכול בחול.

ושמואל אמר: לאחר את סעודתו ועל ידי כך אוכלה יותר לתיאבון.

אמרו ליה בני רב פפא בר אבא לרב פפא: כגון אנן, דשכיח לן בישרא וחמרא כל יומא, במאי נישנייה לאכילתנו בשבת?

אמר להו: אי רגיליתו לאקדומי - אחרוה, אי רגיליתו לאחרוה - אקדמוה.

רב ששת, בקיטא בקיץ מותיב מושיב להו לרבנן הלומדים תורה בשבת - היכא דמטיא שימשא, במקום השמש שחם שם. ואילו בסיתוא בחורף, מותיב להו לרבנן היכא דמטיא טולא צל. כי היכי דליקומו הייא במהירות לסעוד סעודת שבת אחרי לימודם.

ורבנן הני דעבדי צרכי שבת בנפשייהו. כגון ר' אבהו דהוה [יתיב] (הציבי) אתכתקא דשינא ומשייף נורא. ורב חנן דשגר תנורא ורב הונא גדיל פתילתא.

ורב חסדא מדליק שרגי ורב פפא פרים סילקי. רבה ורב יוסף צלחי ציבי כולהו כדמפרש בגמרא בריש האיש מקדש. שקיום המצוה באדם עצמו טפי עדיף יתר מבשלוחו:
וכבדתו שמשנה זמן סעודתו בהקדמה או באיחור. ויחיד המתפלל בעצמו אומר ויכולו:

לעולם ראוי לתלמידי חכמים להיותם מחבבים זה את זה דרך צחות אמרו באחד מגדוליהם שהיה אומר פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא דחביב לי כגופאי ואין אדם רואה חובה לעצמו:

כשם שאדם צריך לקיים מצות עונג שבת באכילה ושתיה כך צריך לכבדו במלבוש נקיה ובשאר הדורים מגדולי החכמים היו רוחצים בחמין ומנקים את עצמם בערב שבת ומתעטפים ומלבישים עצמם בערב שבת כאדם המקוה להיות המלך או החתן נכנס בביתו והוא שאמרו מתעטף ואומר בואי כלה בואי כלה:

מטכסיסי מצות שבת להיות כל אדם אפי' גדול שבגדולים משתדל בצרכי הכנה שבו חכמים הראשונים נאמר עליהם רב ספרא מחרך רישא רבא מלח שיבוטא רב הונא מדליק שרגא וכן כל כיוצא בזה:

ימים טובים אף הם ראוי לכבדם ולענגם במאכלים ולהדרם במלבושים ויום הכפרים עולה על כלם במצות הדור מלבושים נכבדים ובגדים מצויינים דרך הערה אמרו ולקדוש י"י מכובד זה יום הכפרים שאין בו לא אכילה ולא שתיה אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה:

מי שהוא עשיר ועושה ימי החול כשבת לענין אכילה ומלבושים עד שאין צריך לו להרבות בשבת על כל פנים ירבה במאכלות או ישנה ואם אי אפשר לו לשנות ישנה בזמן אכילה אם מקדים בחול יאחר בשבת ואם מאחר בחול יקדים בשבת:

אבי סדיא כו'. ר"ל שלא אתן שינה לעיני עד שאמצא לו זכות והיינו משום דלא חשיד הת"ח בעיניו ומר בר רב אשי הוסיף לומר משום דאוהב לו כגופו פסול הוא ליה לדינא וק"ל:

נצא לקראת שבת כו'. ואמר בואי כלה כו' מפורש פ' המניח ע"ש. צנורא דדשא. הוא החור ונקב שלמטה שהדלת סובב בו והוא קצת מקום מוצנע למעות להניח שם כמ"ש בפ"ב דברכות זיל שקלינהו מתחת צנורא דדשא וכן בפ' מציאת האשה דהוה שדי לההוא עניא ד' זוזי בצנורא דדשא וה"נ הכא הוה משלים להו ר"א בצנורא דדשא ששם ימצא מעותיו מהר וק"ל:

מדליק שרגא כו' דהוא מרא דשמעתין בפ' ב"מ דאמר הרגיל בנר כו' דמשמע דהאיש נמי חייב בנר וכמ"ש התוס' דהוו רגילי בנר הבעל והאשה ע"ש:

יוסף מוקיר שבי אכיל להו כו'. עיין פירש"י וי"ל אכיל להו כמשמעו שכבר אכיל להו כשיעורא לכבוד שבת ויבואו אלו לתשלומין כדמסיק דפרעיה שבתא וכל זה חזו כלדאי בככבים וק"ל:

בתליסר עיליתא כו' עיין פירש"י והוא דחוק שכוונו במספר י"ג בדרך גוזמא שאין זה מספר המשלים העשיריות ולא המאות כמ"ש בכ"מ ששים שהוא משלים העשיריות ונראה לכוין בזה המספר י"ג הנוגע לכל דבר שבקדושה כגון י"ג מדות של הקב"ה ומלת אח"ד שהוא גימטריא י"ג מורה עליהם שמדות הללו סובבים על אחדותו ואינן משתנים בריבוים רק לפי פעולת המקבל גם מדות התורה הקדושה הם י"ג שהתורה נדרשת בהם גם מדות האדם כשבא לכלל קדושת המצות הם י"ג שנים ולזה בקדושת השבת לעיל דזבן ר' אבא לכבוד השבת במספר הזה בתליסר איסתרי מתליסר טבחי על כוונה זו וזה יוסף מוקיר שבי מסתמא נמי דהיה קונה לכבוד שבת במספר הזה י"ג ועל כן זכה למספר הזה לי"ג עיליתא דדינרי והני תליסר גמלי ספיקי כו' נקנט נמי במספר הזה שהוא ודאי נוגע בדבר קדושה הנאמר באיסורי מאכלות וכן בפ' סדר תעניות דא"ל יהיבנא לך י"ג נהרי דמשכי אפרסמון דכייתא כו' דמענגת בהו על כוונה זו בקדושת עוה"ב ודו"ק:

עשר תעשר עשר בשביל כו'. יפורש פ"ק דתענית ע"ש:

וט"ז שלשלאות כו'. גם במספר הזה ודאי דיש לדקדק ומאי רבותיה דט"ז שלשלאות של כסף לגבי ט"ז משאוי בני אדם שהיה של זהב ויש לכוין ע"פ מ"ש במדרשות דמלאך דמדת הדין יש לו ט"ז פנים וכנגד זה העמיד ט"ז פנים של בני אדם סביב זה השלחן בנושאם אותו וכענין מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב וגו' להצילו ממלאכי משחית כמפורש בפ' מי שאחזו. ומסיים הכא וקערות וכוסות כו'. ועליו כל מיני מאכל כו' דע"י זה גם מלאך רע יענה אמן כדלקמן ודקדק נמי לומר ט"ז שלשלאות כו' שהיו בו לרמוז שיהיו הט"ז אפי של מלאך רע אסורים בט"ז שלשלאות כההיא דפ' מי שאחזו באשמדאי מלכא דשידא דיהבו עליה שושילתא ודו"ק:

וכשמסלקין כו' והארץ וגו'. בפ' כיצד מברכין אמרי' ר"ל רמי כתיב לה' הארץ וגו' וכתיב והארץ נתן לבני אדם ל"ק כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה והשתא כשמניחין אותה אומרים לה' וגו' ניחא דהיינו קודם ברכת הנהנין ברכת הלחם כפירש"י אבל כשמסלקין אותה אומרים והארץ נתן וגו' אינו מבורר לן דמשמע לכאורה כשמסלקין את השלחן דהיינו אחר אכילה וזה אינו אלא לאחר הברכה קודם הסעודה ואכילה מיירי קרא והארץ נתן וגו' כדמוכח ההיא דברכות ויש ליישב דהיו מסלקין זה השלתן הזהב קודם הסעודה והאכילה ולא היו מניחין את השלחן הזה אלא משום כבוד שבת בכניסתו וכן היה דרכן לאכול בשלחנות קטנים לפני כ"א כמפורש בתוס' לקמן בשמעתין דבימיהן היו להן שלחנות קטנים לפני כל א' וא' ולא היו מביאין אותן לפניהם עד אחר הקידוש וק"ל:

זו לכבוד שבת כו'. זו היא מדת ב"ש שאמרו בפ' יו"ט מצא בהמה נאה אמר זו לשבת ואפשר דמדתו מרובה שהיה קצב ואפשר היה לו לסמוך למצוא אח"כ נאה הימנה ואעפ"כ לא סמך והניח הנאה לכבוד שבת וק"ל:

תבלין א' יש לנו ושבת כו'. שמעתי לפרש כי רמז לו תבלין ושמו שבת שיסבור הקיסר שהוא מין ירק עביד לריח ולטעם כמו ששנינו בסוף מס' עוקצין השבת משנתן טעם בקדירה וכוונת ריב"ח האמיתית על השבת גופיה ולפי הבנתו של הקיסר שהוא מין ירק דעביד לריח אמר לו הקיסר תן לי ממנו מאותו המין ירק וא"ל שאינו מועיל אלא למי ששומר שבת דהיינו כוונתו האמיתית ששבת שמה שמועיל למי ששובת בה ודו"ק:

ולקדוש ה' מכובד זה יוה"כ שאין כו'. עיין פירש"י ור"ל דוקראת לשבת עונג משמע בעונג אכילה ולקדוש ה' משמע דכולו לה' בלא אכילה וכה"ג אמרי' פ' אלו דברים הכל מודים בשבת דבעינן לכם דכתיב וקראת לשבת עונג ובעצרת פליגי דכתיב לה' וכתיב לכם וא"כ ע"כ ולקדוש ה' דמשמע כולו לה' לא איירי בשבת ולא מתוקמא אלא ביוה"כ שהוא נמי מקרי שבת. ואמר כבדהו בכסות כו'. הנהו אמוראי דהכא לא ס"ל כר"י דפ' ואלו קשרים דקרא למאני מכבדותיה ולכך לא מייתי ליה הכא אלא דע"כ כיון שאין לכבד יוה"כ באכילה ושתייה ע"כ מתוקמא מכובד בכסות נקייה וכן שמואל ורב דמפרשי בוכבדתו דכתיב גבי שבת לאחר ולהקדים לא ס"ל כר"י דמוקי לה לשינוי בגדים לעיל בפ' ואלו קשרים וה"נ פליגי אמוראי לעיל אר"י ונראה משינוי לישנא דלעיל גבי שבת קאמר שלא יהא מלבושך של שבת כו' והכא גבי יוה"כ קאמר בכסות נקייה דהיינו דבר נוסף על השבת שיהא שינוי המלבוש ביוה"כ בנקיות וע"ז סמכו ביוה"כ בבגדים לבנים נקיים וכדאיתא במדרשות דוגמת מלה"ש וק"ל:

רב ששת בקייטא כו'. פירש"י סגי נהור כו' אין פירושו מבורר לי ובפשיטות נראה לפרש דרב ששת רצה שיקדימו התלמידים בשבת כרב דאמר להקדים ולכך הושיב אותן בשבת במקום שיצטערו דהיינו בקייטא במקום החמה ובסיתוא בצל כדי שימהרו מתוך צערן לשוב לביתן לאכול סעדת שבת וק"ל:

גמ' אמר באו ונצא כו'. נ"ב משמע שהיה יוצא לשוק למהר ולטרוח לכבוד שבת והכי אמרי' בב"ק פוטר היה (ר' יוסי) [איסי] בע"ש בין השמשות מפני שהוא רץ ברשות מאי ברשות ברשות מצוה כי הא דר' חנינא כו' תוס':

שם ר' ינאי לביש מאניה מעילי למכסי ואמר כו' כצ"ל:

שם רב הונא מדליק שרגא כו'. נ"ב מצאתי בתוס' ארוכים וז"ל והיו שם הרבה נרות והיתה אשתו מדלקת אחרת עכ"ל ואני אומר דיכול להיות שהוא הדליק תחלה כדי שאשתו תהיה מדלקת נר של מצוה וק"ל:

שם אמרתי לו אשריך שזכית וברוך המקום שזיכך לכך כצ"ל:

רש"י בד"ה ומוסיף נורא כו' דשאגא תדהר. נ"ב כדלקמן בפ' מפנין (שבת דף קכ"ט) פי' כסא של עץ ששמו שאגא ובלשון המקרא תדהר ובריש פ' אין מכירין מפרש מאי תדהר שאגא כו':

גמרא יוסף מוקיר שבי הוה ההוא נכרי כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ומשלים להו. היה מזמן כו' על פתחו כצ"ל:

רד"ה ומושיף נורא. דשאגא תדהר. כ"ה בר"ה (כג):

רד"ה מכתף. להביא תמיד כו'. ומכתף ונפיק נראה דר"ל להוציא מן הבית אותן כלים וחפצים שלא היה לתפארת בית ומאי דקאמר ועייל ברישא עי' תוס' ריש פסחים ד"ה יכנס:

רד"ה תריסר. עליתיה. צ"ל תליסר. וכן הגיה הגרי"פ בברכות (כ') בתד"ה תליסר. אבל מצאנו ג"כ תריסר בכ"מ לגוזמא (לעיל נד ב') תריסר אלפי עגלי כו' וכ"ה בתוס' יומא (סו) ובע"ז (יג) ובבכורות (נג) אכן בביצה הגי' בגמרא תליסר. ובב"מ (מו) ר"פ ה"ל תריסר אלפי זוזי וש"נ בב"ב (קמט) דאיסר גיורא ה"ל תריסר אלפי כו':

רד"ה רב ששת. במקום שיגיע שם החמה כו' כצ"ל:

גמ' ר"ה מדליק שרגי. נ"ב דילמא בשעה שהיה שרוי בלא אשה ושהיתה חולה ויולדת או בםבת מקרה או שהיה מדליק נרות הרבה (ועי' רש"ל):

שם בסייניה. נ״ב חברו לקמן דקל"ח ע"ב:

שם שבבבל במה הן זוכין. נ"ב שאין שם מעשר הארץ ומכאן שמעשר כספים אינו מד"ת ולא חובה כלל (עי' בביצה ל"ב ב' עתירי בבל כו' ולק"מ) עמ"ש בס"ד במטה זהב דמס"ה:

יַנַּאי לָבִישׁ מָאנֵי, מַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְאָמַר: בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה. בזוהר הקדוש איתא לומר ג' פעמים בּוֹאִי כַלָּה, ואמר רבינו האר"י ז"ל דגם רבי ינאי היה אמר ג' פעמים, אך האחרונה הואיל שצריך לאומרה בלחש לא נתפרשה בתלמוד. ונראה לי בס"ד דהוא מזמינה בשלש סעודות שבת וכנגד סעודה שלישית שהיא עולמית בסוד הפה, דלכן אין אומרים קדוש על היין לכך אומר השלישית בלחש. ועוד נראה לי בס"ד טעם לשלש פעמים כנגד נר"ן [נפש, רוח, נשמה] ולכן כנגד הנשמה אומר בלחש כי היא נעלמית שהיא סוד בינה עלמא דאתכסייא. ונראה לי בס"ד בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת מַלְכְּתָא ראשי תיבות מַלְבּוּשׁ [378] שהוא מספר 'אור פניאל' [378], ולכן הוא היה מתכוין להתעטף ולומר כן.

רַבִּי אַבָּא זָבַן בִּתְלֵיסַר אַסְתִּירֵי. נראה לי בס"ד טעם למספר זה שהוא מספר 'אַהֲבָה' [13] לרמוז עושה זה הכבוד לאו לקבלת שכר אלא מאהבה שאוהב את השבת, וגם קונה מִתְּלֵיסַר טַבְּחֵי כמנין 'אֶחָד' [13] שהוא עושה בשביל כבוד השבת שהוא אחד שאין לו זוג בימי החול.
וּמַשְׁלִים לְהוּ אַצִּינוֹרָא דְּדָשָׁא, לפירוש שני של רש"י 'נותנה לשמשים על פתח ביתו ולא נכנס לבית', ונראה לי בס"ד הטעם שמוסרה להם שם, לרמוז להם אף על פי שהיום הזה יש להם טרחא ויגיעה רבה בצרכי שבת, אם יעשו לכבוד שבת לשם שמים לא ירגישו בטורח, כמו זה הדלת המונח פה על ידי שהיא תסוב על צירה שנאחזת למעלה ולמטה אז לא תכבד על הפותח וסוגר אותה, מה שאין כן אם אין לה אחיזה בציריה אז תכבד על האדם, וכן אם הם יכוונו לבם לשמים למעלה אז הם אין מרגישים בכובד המלאכה, ולכן היה אוֹמֵר לָהֶם אֲשׁוּר הַיָּיא אֲשׁוּר הַיָּיא, תיבת הַיָּיא [26] עולה מספר כ"ו מספר שם הוי"ה ברוך הוא, רצונו לומר שתכוונו לשם ה', וכפל דבריו כנגד שם ב"ן [52] שגם מילואו הוא מספר כ"ו, ואמר בכפליים כנגד קדושת הלילה וקדושת היום.

רַבִּי אַבָּהוּ הֲוָה יָתִיב אַתַּכְתַּכָּא דְּשִׁינָא. נראה לי לאו לכבד את עצמו הכניס זה לבית התבשיל לישב עליו, אלא מפני שהיושב על זה ניכר שהוא אדם גדול וחשוב. ובזה יהיה כבוד גדול לשבת משימוש שמשמש הוא בעצמו, כאדם המשמש את המלך בבגדים יקרים שיהיה כבוד למלך מצד יקר הבגדים.

דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם קְדֵרָה לְרַבּוֹ, אַל יִמְזֹג בָּהֶם כּוֹס לְרַבּוֹ. פירש רש"י מוכיח דבישול קדירה מטנף בגדים עיין שם, והדבר יפלא וכי לדבר זה צריך הוכחה מתנא דבי רבי ישמעאל הלא זה נראה בחוש? ונראה לי בס"ד דמוכיח אל תאמר כיון דעסק זה הוא של מצות כבוד שבת אין ללבוש בו בגד של גּוּנְדָא כמו שלובש בעסק של חול שלא לטנף בגדיו, דאדרבה זה כבודה של מצוה לטנף בעסק שלה את בגדיו, דנראה בזה חבוב מצוה, וכמו אותו חסיד כשהיה מל לא היה רוחץ ידיו מלכלוך דם המילה, וכן רבו של רש"י ז"ל היה מכבד ארון הקודש מן העפר בזקן שלו, לכך מוכיח מתנא דבי רבי ישמעאל דבגדים שבישל בהם קדרה אל ימזוג בהם כוס. וידוע הוא דהאי תנא דבי רבי ישמעאל יליף לזה מן פסוק (ויקרא ו, ג) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן, דנמצא אף על פי שתרומת הדשן מצוה אמר הכתוב שילביש בגדים אחרים כדי שלא יטנפו בגדיו, ומן הפסוק לחודיה לאו איכא הוכחה לכך, דהיינו אומרים לאו משום שלא יטנפו בגדיו קאמר להחליף, אלא גזירת הכתוב שתהיה תרומת הדשן בבגדים אחרים, כמו דחזינן דאיכא כמה גזירות הכתוב בסדר העבודה הן בכלים הן במקומות, אך מן תנא דבי רבי ישמעאל בעצמו נמי איכא הוכחה לכך, דאף על גב דבישול הקדירה הוא תשמיש של רבו ויש בו כבוד רבו עם כל זה מותר לו לייחד לו בגדים אחרים ואין בזה זלזול לרבו, וכן הכא אף על גב דבישול שבת הוא דבר מצוה מותר לו לייחד בגדים לעסק זה בפני עצמו.

רַב הוּנָא מַדְלִיק שְׁרָגֵי. נראה לי לאו על נרות שבת העיקרים שמברכים עליהם קאמר כי אלו האשה מדלקת, אלא איירי על נרות שמדליקין במקום שדרכן להכנס בהם בליל שבת לאיזה צורך, שכל מקום שהוא יודע שיזדמן לו צורך שם בלילה צריך להדליק בו.

יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי אָכִיל לְהוּ. נראה לי דאלו הכלדיים כוונו בדבריהם לנכון דאמרו לו 'אָכִיל' לְהוּ ולא אמרו 'גָּנִיב' לְהוּ כאשר חשב אותו גוי, גם אמרו 'אָכִיל' לְהוּ רצונו לומר שיבאו לידו על יד דבר אכילה והוא הדג שקנה אתו, וזה הגוי נכנס בדעתו שיגנוב אותם ולכן עשה המצאה להציל ממונו מן הגניבה, וזאת ההמצאה שעשה היא היתה סיבה שיבא הממון כולו ליד יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי בנחת ולא בצער, בהיתר ולא באיסור, בכבוד ולא בבזיון. ונראה כי מן השמים שמו בלבו לקשור המרגלית בכובע שלו שהוא תכשיט הראש, ומשם בא ליד יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי לרמוז שזכה כך בשביל כבוד שבת שהוא ראש לימי החול, גם אותיות רֹאשׁ הם סמוכים לאותיות שַׁבָּת, דקודם שבת יש רֹאשׁ, רמז שזכות השבת משך הראש של זה והביאו אצל יוסף מוקיר שבת, והשליח המביא את המרגלית היה אותו הדג וגם בו נרמז זכות השבת, כי דג [7] גימטריא שבעה, והשבת הוא יום השביעי, ולכן זַבְּנֵיהּ בִּתְלֵיסַר עִילִיתָא, רמז גם כן בזה שזכות השבת שהוא אֶחָד שאין לו בן זוג כשאר ימים הוא גרם לזה ו'אֶחָד' [13] עולה מספר י"ג. גם עוד רמז מה שכתוב בספר הכונות (דף סד) שהשבת נקרא יום אחד רמז שבו כל העולמות נעשים בו ביום בסוד 'יג יג' כי 'גר' דעשיה עולין ביצירה ונעשת 'יג', ו'גר' דיצירה עולין לבריאה ונעשה 'יג' וכעז"ה [וכעל זה הדרך], וזהו מה שנאמר אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ יע"ש, ולכך נעשה לו הצלחה בִּתְלֵיסַר עִילִיתָא שהוא מספר אֶחָד.

מַאן דְּיָזִיף שַׁבְּתָא פַּרְעֵיהּ שַׁבְּתָא. נראה לי בס"ד הגיד לו ההוא סבא שהוא אליהו זכור לטוב אל תחשוב זה שכרך על הכבוד שאתה מכבד כל שבת ושבת, ורק זה הוא שכר מצות אותו הדג בלבד שקנית בשביל כבוד השבת, כי כל כבוד שבת שאתה מכבד תמיד אתה חייב בו, יען כי אף על פי שאתה עושה הוצאות רבות לכבוד השבת תמיד, אין שעור קצוב לזה כדי שנאמר שאתה עושה היתרון לכבוד שבת מנדבת לבך, אך זה הדג שקנית בודאי עשית יותר מכדי חיובך מנדבת הלב, יען כי זה הדג קנהו לעת ערב, שלא היה זמן לבשלו והוא כבר קנה דגים ובשלם ולא היה צריך לדגים עוד, ורק קנה זה הדג כדי שאלו הציידים לא יתרשלו מלצוד בערב שבת, כי יראו שזה הדג הוטל לפניהם בלא מכר ולכך קנאו, ולא היה שהות ביום לבשלו אלא רק מלחו והניחו עד אחר שבת, וכיון דעשה יותר מחיוב המוטל עליו נקרא בזה יָזִיף שַׁבְּתָא וסוף פרע לו השבת עצמו.

בָּעָא מִינֵיהּ רַבִּי מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: עֲשִׁירִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּמָּה הֵם זוֹכִים?. הנה ידוע שרבי ישמעאל נחשב תלמיד לרבי, אך לפעמים שואל ממנו רבי איזה שאלות כדי לידע אם שמע עליהם איזה דברים מן רבי יוסי אביו כי היה דרכו של רבי לחבב את דברי רבי יוסי, וכמו שנאמר בגמרא (סנהדרין כד.) על מה שאמר רבי על רבי יוסי 'כבר הורה זקן'. ונראה לי בס"ד כי רבי עשיר גדול היה, והיה דר בארץ ישראל, ולא היה רוצה לתלות העושר בזכות התורה, כדכתיב (משלי ג, טז) בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, שאינו רוצה להיות לו הנאה מדברי תורה בעולם הזה, ולכך שאל מן רבי יוסי אם שמע איזה טעם מחודש מאביו בזה, והשיב לו בִּשְׁבִיל הַמַּעֲשֵׂר, והנה בודאי גם בארץ ישראל יש זכות תורה וכבוד שבת, אך הואיל שנמצא שם מצות מעשר שאינו נמצא בחוץ לארץ והוא מסוגל יותר לעושר, דכתיב ביה להדיה (מלאכי ג, י) הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר וכו׳ וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת וכו' לכך תלו עושרם בזכות המעשר, אך בבבל שאין שם מעשר, אף על פי דודאי יש שם כבוד שבת גם כן, תולין העושר בכבודה של תורה שהוא מסוגל לעשור יותר מכבוד שבת. ונמצא שלשה המה מסוגלים לעושר שַׁבָּת מַעֲשֵׂר תּוֹרָה, ושלשתם נרמזו ב'עוֹשֶׁר', כי וא"ו דעושר אינו יוצא במבטא, ולכך שי"ן דְעוֹשֶׁר היא אות א' דשבת, ועי"ן דְעוֹשֶׁר היא אות ב' דמעשר, ורי"ש דְעוֹשֶׁר היא אות ג' דתורה, ולזה אמר עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, רצונו לומר שלשתם הרמוזים בעשר תעשר אותך שתתעשר מאלו ה'עשר'.

וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל כֶּסֶף קְבוּעוֹת בּוֹ וְכוּ'. נראה לי לא השולחן כבד כל כך שצריך לו ט"ז בני אדם לשאת אותו, אלא הבעל הבית עשאו בכונה מכוונית בכך לקבוע בו ט"ז שַׁלְשְׁלָאוֹת בארבע רוחותיו כדי שיהיה בו תפיסת יד לט"ז אדם שישאו אותו, דוגמת הכסא העליון שנושאין אותו החיות שהם ארבעה פנים לכל צד מן ד' צדדיו, כי כי כל חיה היה לה ד' פנים לארבע רוחותיה הרי סך הכל ט"ז פנים, ובט"ז שַׁלְשְׁלָאוֹת עשה רמז לארבע אותיות השם ברוך הוא שכל אות כלול מארבעה כנודע הרי ט"ז. וקבע בו ארבעה מיני כלים [קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת] כנגד ד' אותיות שם 'אדני' שהם כלי ונרתק לארבע אותיות שם הוי"ה. ועליו מִינֵי מַאֲכָל שהוא דבר מבושל כנגד תורה שבכתב, וּמִינֵי מְגָדִים שהוא מיני פירות וכיוצא שאינם מבושלים אלא נאכלים חיים כנגד תורה שבעל פה, וּמִינֵי בְשָׂמִים כנגד חלק הסוד שהוא רוחני ביותר, ולכן כשראהו עושה בשלחנו סדרים נאים שיש בהם רמזים עליונים, לא רצה לתלות עושרו במזל, אלא הכריח בדעתו דודאי בא לו מצד איזה מצוה יקרה! ולכך שאלו בַּמֶּה זָכִיתָ לְכָךְ? והשיב לו שנתעשר בזכות מצות כבוד שבת:

וְכָל בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה נָאָה אָמַרְתִּי: "תְּהֵא זוֹ לְשַׁבָּת". יש להקשות מה זכות גדול נמצא לאותו קַצָּב בכך, והלא הוא מוכר בדמים והשמנה תמכר ביוקר? ואם תאמר שהיה מוכר השמנה בערך הכחושה בערב שבת, אם כן זה הטוב שהיה עושה אינו נוגע לשבת, אלא נוגע לבני אדם שהם מרויחים לקנות השמן בזול? ועוד אם כן העיקר חסר, דהוה ליה למימר שמוכר בשר שמנה בערב שבת בערך בשר הכחושה? ונראה לי בס"ד כי מנהגו של עולם אף על פי שהעשירים קונים בשר בכל יום, אך הבינונים לא יקנו בשר בימות החול, ורק אם יראו בשר שמן לפניהם יקנו גם בחול, ועל כן הקצבים שיש להם בהמות שמנות וכחושות לא ישחטו הכחושות בחול, כי חוששים להפסד ממונם שמא לא ימצא קונים לכל בשר הנשחט באותו היום, וישאר אצלם למחרתו, ואז ימכר בפחות מערכו לשליש ולרביע, אלא שוחטין השמנות בחול, כי לבשר שמן ימצא קונים גם בחול, והכחושות שוחטין בערב שבת, כי כל איש ישראל אפילו בינוני ואפילו עני מוכרח לקנות בשר לכבוד שבת, לכך גם אם לא ימצא בשר שמן אלא כחוש מוכרח לקנותו, אך אותו קצב לא היה חושש על הפסד ממון והיה שוחט הכחושים בחול, ואף על פי שבזה יהיה לו נזק, כי יזדמן הרבה ימים שהבשר לא יהיה נמכר כולו ביומו וצריך למכרו למחר בחצי ערכו, אבל השמנות היה שוחט בערב שבת, כי אמר טוב שיתענגו ישראל בשבת לאכול בו בשר שמן וטוב, ונמצא נתכוון לכבד השבת גם אצל אחרים שיאכלו בשר שמן לכבוד שבת. על כן הקב"ה נתן לו עושר מופלג כל כך, שיהיה סיפק בידו לשכור לו משרתים רבים והם יעסקו בכל עסקים שצריך לעסוק, באופן שגם ימות החול נחשבים הם אצלו ימי מנוחה כמו שבת, שהוא אינו צריך לעסוק בידו שום עסק, כי העשיר הגדול יֵשׁ לְאֵל יָדוֹ לתת פרס לכמה בני אדם שישרתו אותו והוא יושב במקומו כמו מלך וחזי מאן דקמן כי נושאי שולחנו בלבד הם ט"ז משרתים, ובזה פרע לו מדה כנגד מדה, הוא נתן דעתו לעשות עונג שבת לאחרים הנה עתה יגיע לו מנוחה מאנשים אחרים, אשר ימי החול שהם ימי העסק והיגיעה יהיו לו ימי מנוחה כמו שבת של אחרים.

אָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ, וּבָרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁזִּכְּךָ לְכָךְ. כך הגרסא בגמרא, וקשה איך הקדים אַשְׁרֶיךָ לְבָרוּךְ הַמָּקוֹם והיה צריך למנקט להפך? ונראה לי הכונה יש זוכה לעושר מצד המזל, ומזה העושר אפשר שיוולד ממנו רע, כי יהיה לו סיבה להרשיע או לבטל מתלמוד תורה ומצות ותפילה, מה שאין כן עושר הבא מאתו יתברך בשביל איזה מצוה שעשה האדם אין נולד מזה העושר רע לאדם, וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק (משלי י, כב) בִּרְכַּת הֳ' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ, ולזה אמר לו כיון שאני רואה שראוי לומר לך אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ לְכָךְ, שאתה מתנהג בעושרך בדרך המוסר והיראה, על כן אין לתלות העושר הזה במזל, אלא צריך אני להחליט ולומר בָרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁזִּכְּךָ, שזה העושר ודאי הוא בִּרְכַּת הֳ' כאשר דמית אתה. או יובן בס"ד הכונה אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ לְכָךְ בזמן שהיית קצב שהיית נוהג מנהג הטוב ההוא אשר דברת, וּבָרוּךְ הַמָּקוֹם עתה שֶׁזִּכְּךָ לשלם לך שכר טוב גם בעולם הזה, ונמצא נקיט החלוקות הנזכר על סדר הזמן.

תַּבְלִין אֶחָד יֵשׁ לָנוּ, וְ'שַׁבָּת' שְׁמוֹ. לא דבר שקר חס וחלילה, אלא התבלין הוא ההארה של קדושת שבת הנמשכת בשבת על התבשיל גם כן על אשר נתבשל לכבוד שבת, וההארה זאת נקראת 'שַׁבָּת' כי היא נמשכת מקדושת השבת, ונרמזו התבלין באותיות 'שַׁבָּת' במילוי שלהם כזה שי"ן בי"ת תי"ו, דהמילוי עולה תפ"ו [486] ועם כולל ששה אותיות המילוי עולים מספר תַּבְלִין [492]. ובזה יובן בס"ד (שמות לא, טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, פירוש כדי לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת הם התבלין שנקראים 'שַׁבָּת' שהם לא יהיו אלא רק אצל שומרי שבת. או לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, רצונו לומר תבלים הרמוזים באותיות 'שַׁבָּת' כאמור. ונראה לי בס"ד הטעם שהארת השבת שהיא התבלין נרגשת בריח, שיהיה התבשיל ריחו נודף, והוא כי אמרו רבותינו ז"ל השבת הוא מעין עולם הבא כי בו נמשך נועם הבינה שה"ס [שהוא סוד] עולם הבא, וידוע כי בגן עדן אין אכילה ושתיה אלא נזונים מן הריח הטוב דוקא, ולכן הארת השבת השורה על התבשיל נרגשת בריח שיהיה ריחו נודף. ונמצא מן התבשיל של שבת אשר ריחו נודף אצל ישראל שומרי שבת דוקא, יש הוכחה שהשבת לנו הוא ולא לזרים, ועל כן תמצא זה הרמז באותיות תַּבְשִׁיל שהם נקראים למפרע לִי שַׁבָּת, רצונו לומר מן התבשיל מוכח שהשבת הוא לי ולא לזרים. ושמעתי מעשה שהיה בדורות הקדמונים פה עירנו בגד"ד יע"א, יהודי אחד המיר דתו לדת ישמעאלים אצל הממשלה, וכפי דתם לא תתקיים המרתו אלא עד שיבא חכם היהודים שבעיר וידבר עמו בינו לבינו באיזה דברים שירצהו לחזור בו, וכאשר זה ישמע דברי הרצויים של החכם ויסרב ולא יקבל דברי החכם, אלא רק להמיר אז תהיה המרה שלו חזקה שאינה תלויה בשום אונס וסיבה, אלא נמצא שהוא אוהב דתם מלב ונפש, ואותו היהודי בא אצלו החכם שבעיר וידבר עמו כמה דברים יקרים וטובים למשוך לבו לדת ישראל ולא יכול, אלא זה עודנו עומד במרדו להמיר, וקודם שנסתלק החכם בא יהודי אחד שהיה חבר של זה, והוא יודע בו שמקטנותו ערבים לו הבצים של שבת אשר מניחים אותם על חמין של קדירה, ואוהב לאכול בכל שבת שבעה ושמונה בצים מחמת שערבים לו הרבה, ויגש אליו ויאמר לו אם תמיר מה תעשה בשביל הבצים של שבת? כי זה הערבות של הבצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי שבת! ודבריו של זה תיכף עשו פירות בלב זה האדם וחזר בו מן ההמרה בשביל הבצים של שבת עד כאן.

כַּבְּדֵהוּ בִּכְסוּת נְקִיָּה. נראה לי בס"ד הטעם דכבוד יום הכיפורים בִּכְסוּת נְקִיָּה על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (בשער הפסוקים פרשת בלק), שיש שני מיני אורות שהם אור פנימי ואור מקיף, והפנימי נקרא שם הוי"ה, והמקיף שם אהי"ה, וידוע שם אהי"ה הוא בבינה, ולכן ביום הכפורים שבו מתגלה הארת הבינה כבדהו בכסות נקיה שהוא כנגד אור מקיף, ונרמזה ההארה של הבינה בתיבת נְקִיָּה [165], שהוא מספר קס"ה כמנין אהי"ה במילוי יודי"ן עם ד' אותיות הפשוט.

בְּמַאי נְשַׁנְּיֵיהּ?. יש להקשות לימא ליהו שירבו מיני תבשיל ומיני פירות דלא רגיל בהו בחול? ונראה לי דודאי היו מרבים בזה בשבת כי עשירים היו, והם שואלים על עיקר הסעודה שהיא הלחם והבשר והיין. ומה שהשיב אִי רְגִילְתּוּ לְאַקְדּוּמֵי אַחְרוּהָ, פירש רש"י 'לאקדומי סעודתכם בבוקר' ומקשים למה לא פירש רש"י על הלילה? ונראה לי כי איחור הסעודה הוא דבר קשה לעונג שבת, ובודאי לא היה אומר להם לעשות כן על הלילה, דערב שבת עוסקים ויגעים הרבה ואין אוכלים בו סעודה גמורה אפילו בבוקר, וגם מן הצהרים נזהרין ואין אוכלין כלל, ואם כן בלילה באים רעבים הרבה ואיך יאמר להם לאחר זמן סעודתם שישארו רעבים בכניסת שבת, ומה גם דיש חסידים ואנשי מעשה שהיה דרכם להתענות בשבת, לכך ודאי לא אמר להם עצה זו דיאחרוהו אלא רק על היום בבוקר, דלא איכפת להו כל כך אם יאחרוהו, כיון דבלילה נתמלאת כריסם מסעודה ראשונה של שבת. ועוד משום דכבוד יום עדיף מסתמא לא אמר להם לעשות שינוי זה בסעודה, אלא רק באחת שהיא של יום שהיא עקרית יותר משל לילה.

רַב שֵׁשֶׁת, בְּקַיְטָא, מוֹתִיב לְהוּ לְרַבָּנָן וכו'. קשא בין לפירוש רש"י בין לפירוש מהרש"א איך יצוייר בדעת שהתלמידים יעזבו הדרשה ויקומו ללכת מעצמם קודם שישלים הרב? אפילו אם תבא השמש בְּקַיְטָא או תלך השמש בְּסִיתְוָא וכי זו דרך ארץ? ונראה לי בס"ד דרב ששת היה רוצה שיפסוק הדרשה שדורש לתלמידים כשיגיע זמן אכילה לכבוד שבת, אך הוא היה טרוד בדרשה ולא יוכל לשער הזמן, ואם לא היה סגי נהור היה יודע השיעור מן השמש כשתגיע למקום ידוע אז נודע שעבר כך וכך שעות, אך כיון שאינו רואה זה בעיניו חושש פן נמשך הדרשה ויעבור זמן האכילה ולא ירגיש בעצמו והתלמידים לא אפשר לומר לו שיפסוק, לכך הוה מותיב באופן הנזכר בגמרא, כדי שהם יקומו בְּקַיְטָא כשתגיע להם השמש או בְּסִיתְוָא כשיגיע להם הצל כדי לישב בצד השני, וכשהם קמיים ירגיש בתנועת קימתם עד היכן הגיעה השמש ואזי ידע שיעור הזמן כי יש לו סימן בהגעת השמש על מקום התלמידים כמה שעות ואז יפסוק מעצמו.

בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת מַלְכְּתָא. נראה לי דאמר בּוֹאוּ למלאכים שעמו, דכתיב כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ (תהלים צא, יא) וראשי תיבות בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת מַלְכְּתָא 'בְּשָׁלוֹם' לרמוז כי אותה שעה צריך להזהר ולהתחזק בשלום בין איש לאשתו ובין איש לחבירו, כמו שנאמר הגאון חיד"א ז"ל מוסר על זה.
גם הוא ראשי תיבות 'ב' שָׁלוֹם' כי היסוד נקרא שלום, וידוע בשבת יסוד דחכמה הנקרא שלום, מתלבש ביסוד התפארת שנקרא שלום.

רַב יַנַּאי לָבִישׁ מָאנֵי, מַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְאָמַר: בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה. יש להקשות, למה תלה המאמר שלו בלבושו הנאה של שבת, דמשמע דשייך הא להא?
ונראה לי בס"ד, על פי מה שאמר הרב אה"י ז"ל בפרשת כי תשא, כי בגדי החול של הנפש הנעשים מן מעשה המצות נתקלקלו, יען דחטא אדם הראשון גרם קלקול במעשה המצות, שאין האדם עושה אותם בשמחה וכונה טובה ושלימה, ורק בגד שבת לא נתקלקל, דמצות שבת לא נתקלקלה מחמת החטא שלו מפני שחטאו היה קודם שנכנס שבת, שעדיין היה השבת בכח ולא יצא לפועל.
משל לאדם שנתן חתיכת משי יקרה מאד בתואר והוד והדר לחייט שיעשה ממנה שבעה בגדים לבנו, והחייט השלים ששה בגדים והביאם לבנו, ונשאר השביעי שלא נגמר והביאו אחר כך. ובעת שלקח הבן הששה בגדים הניחם יחד תוך תיבה, ונשפך על התיבה נוד שמן ונתקלקלו כל הבגדים, והוכרח ליתן אותם לכובס לרחצם, וכן עשה רחץ אותם והסיר השמן מהם, אך על ידי רחיצה הלך ואבד זיום והדרם, ונראו כמו בגדים פשוטים, ולא ניכר שהם של משי. וכשהביא החייט בגד השביעי, אמר האב לבנו: הזהר בו שלא יתקלקל, כי הוא יעיד על ששה הבגדים איך היו בתחלתן.
והנמשל, כל ששה הימים נשתנו בהם בגדי הנפש הנעשים מן המצות, כי חטא אדם הראשון היה ביום ששי, וגרם קלקול בכל בגדי החול של הנפש, אך בגד הנפש של שבת לא נתקלקל, ונשאר בזיוו והדרו, מפני כי בעת החטא היה עדיין בכח ולא בפועל, עכ"ל עיין שם. ואמרתי סימן לדבר, כי מלבוש השביעי היה בכח, כי מספר השבעה בקדמי עולה כח [כלומר א+ב+ג+ ... ז = 28].
ובזה יובן הטעם שקורין את השבת בשם 'כַלָּה' כי מלבוש שלו חדש הוא, כמו בגד הכלה שהיא חדשה ועומדת בזיוה והדרה, וחביבה בעיני בעלה ובעיני כל רואיה. ולכך נתכוון רבי ינאי ללבוש בגדי שבת ואומר אותה שעה 'בּוֹאִי כַלָּה' שקורא לשבת בשם 'כַלָּה' לרמוז כי בגד הנפש בשבת הוא חדש כמו כַלָּה שאין בו קלקול.

תַּבְלִין אֶחָד יֵשׁ לָנוּ, וְ'שַׁבָּת' שְׁמוֹ. הנה פירשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע דתבלין הם ההארה של קדושה הנמשכת בשבת על התבשיל אשר נתבשל לכבוד שבת, והארה זו נקראת 'שַׁבָּת' כי נמשכה מקדושת השבת, עיין שם. וצריך להבין, למה כינה הארה זו בשם 'תַּבְלִין'?
ונראה לי בס"ד, מעשה בחסיד אחד שהלך ביום שבת אצל חסיד אחר שהיה אהובו הרבה, ומחמת רוב אהבה ערב לו לסעוד על שלחן חבירו החסיד, אך כיון שלא הזמינו אלא בא מעצמו, הביא תבשיל סעודה שלו מביתו, וכאשר הגיע זמן הסעודה הגישו לפני בעל הבית תבשיל חמין שלו, והגישו עמו תבשיל חמין של החסיד האורח שהביאו לו מביתו. וימצא בעל הבית תבשיל האורח ריחו הטוב נודף עשר ידות על תבשיל שלו. ויאמר בעל הבית להאורח: מנין לך ריח הטוב הזה הנודף בתבשילך? אמר לו האורח: שפתותיה של אשתי שונים נוטפות מור עובר ונתבשם התבשיל ממנה, אך אתה תבשילך נעשה על ידי משרתים ואינם נזהרים לומר על כל עסק ועסק של תבשיל לכבוד שבת כמנהגם של אשתי, לכן אין ריח הטוב נודף בתבשילך כמו בתבשילי, עד כאן.
ובאמת דבר זה מפורש יוצא בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף ס"א) וז"ל: צריך האדם להזהר לקנות כל צרכי שבת ביום שישי ולא ביום חמישי, וכמו שמצינו חכמי ישראל דרבא מלח שבוטא ורב נחמן מכתף ועייל וכו' ובכל מה שיקנה האדם יזכיר ויאמר לכבוד שבת, עכ"ל.
נמצא הדיבור פועל יותר, וכן הוא על עניינים הנפשיים, יען כי הדיבור יוצא מן הלב, וכיון שאומר בפיו לכבוד שבת מוכרח דכן בלבבו יבין ומתכוין לכבוד שבת. ובזה מובן הטעם דכינה הארת קדושת שבת שממנה תבשיל שבת ריחו נודף בשם 'תַּבְלִין' שהוא אותיות 'תְּנִי לֵב' שאומרים לאשה בעלת הבית העוסקת בתבשיל שבת תְּנִי לֵב על מעשיך לכוין בהם לכבוד שבת, כדי שתחול קדושת שבת על התבשיל, ולא תהיי כמתעסקת עסק בעלמא בדרכיך בחול.

'וְכִבַּדְתּוֹ' רַב אָמַר: לְהַקְדִּים. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְאַחֵר. נמצא אחד מקצר זמן העונג ואחד מאריכו. ובזה יובן מאמר התנא (מנחות קי.) אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים.

שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם, וּמַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ. נראה לי בס"ד, הטעם דְמַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף ס"ג ע"ב) בעליות של שבת דחב"ד [חכמה, בינה, דעת] דעשיה עולין במלכות דיצירה, וחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] דעשיה עולין במקום חב"ד דעשיה, ונה"י [נצח, הוד, יסוד] דעשיה עולין במקום חג"ת דעשיה, ונמצא מקום נה"י דעשיה פנוי וריקם לגמרי, עיין שם.
נמצא חג"ת עולין במקום חב"ד וידוע חב"ד נרמזים בראש, כי שם הוא ג' מוחין שהם כנגד חב"ד, אבל חג"ת נרמזים בידים, כי 'חסד' דרועא ימינא, 'גבורה' דרועא שמאלא, 'ותפארת' גופא, ולכן עתה בקבלת שבת אשר חג"ת עולין במקום חב"ד, מַנִּיחִים יְדֵיהֶם הרומזים למקום חג"ת עַל רֹאשׁוֹ הרומז למקום חב"ד, ורמזו עתה על עליית העולמות בקבלת שבת בדבר זה.

לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת. נראה לי בס"ד, לרבות בתיבת 'לְעוֹלָם' אפילו אם חל יום טוב של שבועות בערב שבת, דהאדם שבע מסעודת יום טוב שיש בו חיוב יותר משבת, דכולי עלמא עצרת בעינן לכם (פסחים סח, ב) ואם כן הוא שבע ברשות, עם כל זה אינו יכול לפטור עצמו מלאכול בליל שבת, אלא יְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ וכו'.
ועוד נמי בא לרבות, אפילו אם חל פורים יום ארבעה עשר בערב שבת, דאותו היום חובה לאכול ולשתות, ומצינו בגמרא (שם) כי מר בריה דרבינא היה מתענה כל השנה ואפילו בשבת, חוץ מיום טוב של שבועות וערב כפור ויום פורים.
ומה שאמר 'לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת' בא לרבות בתיבת 'לְעוֹלָם' אף על פי שנדר להתענות לילה ויום, או שרוצה להתענות הפסקות שלא יעשה כן במה שאמר. וכן בא לרבות אפילו במה שאמר של חזון דרשאי לאכול בשר בסעודה רביעית.

כָּל הָעוֹנֶה 'אָמֵן' בְּכָל כֹּחוֹ פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן. נראה לי בס"ד, הבינה נקראת גַּן עֵדֶן כנזכר בזוהר הקדוש, ויש בה חמשים שערים, לכך נקראת 'מי' מספר חמשים, וזהו שנאמר 'פִּתְחוּ שְׁעָרִים' שַׁעַר ים.

מַה טַּעַם "שְׁפֹךְ"? מִשּׁוּם דְּ"עוֹלָל בַּחוּץ". נראה לי בס"ד, הטעם דקרי לתנוקות של בית רבן בשם 'עוֹלָל' היינו: עוֹלָל 'עול למ"ד' רוצה לומר נושאים עליהם עול של למוד תורה הרמוז באות למ"ד.

כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, וְלֹא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה. נראה לי בס"ד, נקיט לשון 'קַּרְקַע' דכתיב 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' (תהלים קיט, קכו) כלומר יהיה לך עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ', רוצה לומר לַעֲשׂוֹת תוכחה לכבוד ה', כאשר תראה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ, ועל כן על אלו שלא קיימו 'עֵת' זה דנקיט קרא כאן, אמר עליהם כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, כי מספר 'קַּרְקַע' [470] הוא מספר 'עֵת' [470].

גמ' אשור הייא. גיטין דף לד ע"א:

רש"י ד"ה תליסר עיליתא דדינרי וכו' וגוזמא בעלמא. עי' ברכות דף כ ע"א בתוס' ד"ה תליסר מתיבתא:

מאן דיזיף שבתא פרעיה שבתא. עמ"ש בעניותי בקונטריס דבש לפי דף פ"א. ועמ"ש בפתח עינים על זה בסייעתא דשמיא:

עבידנא יומא טבא לרבנן. פירש"י ראש ישיבה היה ועמ"ש מהרש"ל בים של שלמה סוף פרק מרובה. ומ"ש שם שאפי' אביי שהיה חולה ומצמצם כמ"ש פ' במה מדליקין וכו' ע"ש יש לדחות כאשר יראה הרואה וע"ש סי' ל"ו: [שוב ראיתי להתוס' פ' הזרוע (חולין דף קל"ג) ד"ה משקל שכתבו דאביי לא היה עשיר ועמ"ש בעניותי בקונטריס זה לפנים בכתובות על דף ס"ה בס"ד :]

תיתי לי דכי אתי צורבא מרבנן לדינא וכו'. עמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן ט"ו אות ג' בס"ד:

ר' אבא זבן תליסר פשיטי בשרא מתליסר טבחי. אפשר דהיו מדקדקים במספר זה רמז לשכינה וקב"ה כי השבת עילוי לשכינה וכמ"ש לקראת שבת מלכתא והשכינה מדה ז' ואנו מכונים לחברה עם דודה הרומז לוי"ו שבשם ויחוד ז' עם ו' הוא תליסר וזה רמז שבת ז"ו [ומלכות נקראת ז"ו כידוע רמז כי השכינה] כל חשקה להתחבר עם דודה. וה"ט דישראל נקראים עם ז"ו כמש"ה עם ז"ו יצרתי לי:

יוסף מוקיר שבי וכו' פגע ביה ההוא סבא א"ל מאן דיזיף שבתא שבתא פרעיה. יש להעיר לפי פירוש המפרשים שכתבו התוספות בחולין דף ז' דכל מקום שאמרו ההוא סבא הוא אליהו זכור לטוב אמאי הוצרך אליהו ז"ל לפגוע בו. ותו לתת קצת טעם להפלגת שכר זה. ותו מה הלשון אומרת מאן דיזיף שבתא. ואפשר במ"ש המפרשים דהעושה דבר שלא נתחייב בו יכול לקבל שכרו בעה"ז. ומ"ש רז"ל שכר מצות בהאי עלמא ליכא היינו מצות לפי שעור מה שהוא חייב מן הדין אך אם מוסיף דבר שלא נתחייב אפשר ליטול שכרו בעה"ז. ולפי"ז יוסיף מוקיר שבי שהיה מפליג להוסיף תוספת מרובה לכבוד שבת עד שנתפרסם ואסיקו שמיה מוקיר שבי. והתוספת הגדול הזה פרע לו הקב"ה בעה"ז תליסר עליתא דדינרי והוא כמספר ז"ו יחוד קבה"ו כמ"ש בסמוך. וכדי שלא ירע לבו דאכל שכרו בעה"ז לזה בא אליהו זכור לטוב וא"ל מאן דיזיף שבת דדומה בצד מה להלואה שלא היית חייב והגדלת והוספת לכבוד השכינה הנקראת שבת לכן שבתא פרעיה. ושכר המצוה עצמה היא שמורה לעה"ב כי כל זה הוא בעד התוספת. ויען שמהשבת יושפע שפע ברכה לכל השבוע כי שם ציוה ה' את הברכה. והאיש הזה היה מפליג לכבד השבת והיה לשם שמים לכבוד השכינה וליחדה מדה כנגד מדה נחה עליו ברכת ה' ובאה באמצעות דג גימט' ז' שבזכות השבת שמכבד זאת היתה לו ובישרוהו מן השמים שלא ישלוט בו עין הרע כשם שהדגים אין העין שולטת בהם:

דאמר ר' חייא בר אבא פעם א' נתארחתי וכו' כתבתי אני בעניי קצת במאמר זה בספרי הקטן ראש דוד סוף דף ס"ה ע"ש: