כָּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר 'וַיְכֻלּוּ', מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. נראה לי בס"ד הטעם כי השבת בראו הקב"ה עם ששת ימי בראשית והוא בכלל הבריאה דמעשה בראשית, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל בפסוק וַיְכֻלּוּ, שהיה העולם חסר מנוחה ובאה השבת באה מנוחה, אך הקב"ה ברא את יום השבת כ"ד שעות דוקא במנוחה וקדושה של שבת, ולכן המקבל שבת מבעוד יום הרי עושה שבת חדש משעות החול, שגם שעה זו שמקבל בה שבת נעשית על ידו במנוחה וקדושה של שבת, נמצא עושה שבת חדש כמו שעשה הקב"ה במעשה בראשית, ולכן נַעֲשָׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וזה שאמר הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת דייקא וְאוֹמֵר 'וַיְכֻלּוּ' וכו'. ובזה פרשתי בס"ד הכתוב (שמות לא, טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, פירוש וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת של הקב"ה כדי שיהיה להם יכולת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת החדש שהוא מעשה ידי אדם הנעשה על ידי קבלתו מבעוד יום, שאז עושים משעות החול קודש שהוא שבת משלהם שלם במנוחה וקדושה כשבת של הקב"ה, ואומרו אַל תִּקְרִי: 'וַיְכֻלּוּ', אֶלָּא: 'וַיְכַלּוּ', פירוש הקב"ה והאדם כולו מעשה שמים וארץ. וצריך להבין היכן רמז אדם בזה? ונראה לי 'וַיְכֻלּוּ' [72] ככתוב הוא מספר שם הוי"ה [26] ושם אדם עם הכולל [46], ולזה אמר מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב דייקא כפי הכתוב דלא כתיב וא"ו אחר כ"ף כאשר נקרא.
וּמַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ. נראה לי בס"ד הטעם דמניחין ידיהן על ראשו, כי כשאמר ויכלו הוא בתורת עדות ורשע פסול לעדות, לכך אמרו חכמים הראשונים ז"ל שצריך להרהר בתשובה באותה שעה, כדי שיהיה ראוי לעדות ותשובה במחשבה מהניא כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין מט:) המקדש האשה על מנת שהוא צדיק גמור אף על גב דידעינן ביה שהוא רשע מקודשת שמא הרהר תשובה באותו רגע, לכך מַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: (ישעיהו ו, ז) וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר, לרמוז שעל ידי התשובה שתהיה במחשבה שהיא במוח בלבד סָר עֲוֹנֶךָ וכדאי אתה להעיד עתה. ועוד נראה לי בס"ד הטעם דמניחין ידיהן על ראשו, דאמרו חכמי הטבע גלגולת של האיש היא עשויה שני חתיכות כשתי קערות מחוברות זה עם זה והמוח בתוכם, אבל גלגולת של האשה היא כולה חתיכה אחת מעצם אחד, והטעם מפני שהאשה יש לה חבלי יולדה, ואם תהיה הגלגולת שלה שתי חתיכות אז מכח תוקף חבלי יולדה מתפרקים זה מזה והיתה נזוקת, מה שאין כן האיש דאין לו חבלי יולדה לא אכפת ליה בכך. וחקרנו אף על גב דחששא זו ליכא באיש עם כל זה הוה עדיף טפי שיעשה גלגולתו מעצם אחד כמו האשה! וכתבנו שעשאה שתי חתיכות להורות לו על הזרע שלו שהוא מתעורר יוצא מן המוח שבגלגולת שלא ראוי להוציאו אלא בחבורו עם אשתו, כי גוף האיש נרמז בחלק העליון של הגלגולת, וגוף האשה בחלק התחתון, שהם כשתי קערות מחוברים ועומדים יחד זה על גב זה, ולכן אשה שאינה יולדת קוראים אותה עקרה, לומר זו קְעָרָה נהפכה לְעֲקָרָה, ולכן המוח שבתוך הגלגולת שממנו מתעורר הזרע לצאת מונח תוך חבור שני קערות הרומזים לשני גופים של האיש והאשה, לומר לא תוציא הזרע ממך אלא בהתחברות שני הגופים ולא תוציאנו לבטלה. והנה ידוע שזרע האדם כלול בו הארת חמשה חסדים הנרמזים ביד ימין, והארת הג' הנרמזים ביד שמאל, ומכח הארת החו"ג [חסד וגבורה] האלה נולד הולד מן הזרע, ואפילו אם לא יוליד ולד יוליד נשמה, כי אין זווג איש ואשתו הולך לבטלה אפילו בעקרה וזקנה, ולכן כיון דזמן העונה הוא בליל שבת, דלכן תיקן אדוננו עזרא הסופר ע"ה לאכול שׁוּם בליל שבת כי הוא מרבה הזרע, על כן בליל שבת מניחים המלאכים את ידיהם שיש בהם רמז להארות חמשה חסדים והג' בימין ובשמאל על ראשו של אדם ששם מקום הזרע, כי משם מתעורר לצאת באותה לילה להוליד נשמות, וְאוֹמְרִים לוֹ: (ישעיהו ו, ז) וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר, שבזה תהיה ראוי להוליד נשמות מעולות מן הזרע אשר תוך הראש שלך.
וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ, וּמָצָא נֵר דָּלוּק, וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ, וּמִטָּתוֹ מֻצַּעַת. נראה לי בס"ד הטעם דכריך להני תלת מילי באגודה אחת, כי אכילה בחושך אינה משבעת האדם, ולכן אמרו חכמינו ז"ל (יומא עד:) הסומא אינו שבע היטב בשביל שאינו רואה, וזה כיון דיש נֵר דָּלוּק אז שֻׁלְחָן עָרוּךְ לאכול, וכיון דאכל באור הנר הוא שבע, ואז יש לו כח חזק לתשמיש ולכן מִטָּה מֻצַּעַת לתשמיש. ונראה לי בס"ד שלשה הנזכרים ראשי תיבות שֶׁמֶן [נֵר דָּלוּק, וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ, וּמִטָּתוֹ מֻצַּעַת], ובזה יובן (קהלת ז, א) טוֹב שֵׁם ראשי תיבות שבת מנוחה, או ראשי תיבות שבת מלכתא, מִשֶּׁמֶן טוֹב הם שלשה הנזכרים לא יחסר, וזה שאמר (קהלת ט, ח) וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ הוא השבת שהוא ראש, וגם אותיות 'שבת' סמוכים ל'ראש'.
רַבִּי אַבָּהוּ, הֲווּ עַבְדִּין לֵיהּ בְּאַפּוּקֵי שַׁבְּתָא, עִיגְלָא תִּילְתָּא הֲוָה אָכִיל מִינֵיהּ כּוּלְיָתָא. ידוע דרכו של רש"י ז"ל לפרש עִיגְלָא תִּילְתָּא 'שלישי לבטן' ונראה לי בס"ד לפי האי פירושא מה טעם דעבדו ליה עגלא שלישי לבטן, והלא אינו אוכל בשרו אלא אכוליה בלבד? והוא דידוע מה שכתבו המפרשים ז"ל הטעם שקורין לסעודה רביעית סעודתא דדוד מלכתא, הוא מפני שהקב"ה גילה לו שיפטר בשבת, לכך כל שבת בהאי פחדא הוה יתיב, ואחד יציאת השבת והוא עודנו חי היה עושה סעודה רבה, ולכן קורין סעודה זו על שמו, וידוע דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פרשה נ) מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי (תהלים פט, כא), היכן מצאתיו בסדום שיצא מן רות המואביה דרך מציאה, והוא היה דור שלישי שהם 'עובד ישי דוד' לכך בסעודה זו שהיא של דוד המלך ע"ה שהיה שלישי במציאה זו הנז' שוחטין לו עגלה שהוא שלישי לבטן.
מַה טַּעַם, "בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת"? מִשּׁוּם דְּ"בָרְכוּ ה'". יש להקשות מנא לן על עניית הקדיש, ודילמא על ברכה קאמר, דהכי הוא פשט המקרא דנקיט בָרְכוּ הֳ'? ונראה לי (שופטים ה, ב) בְּהִתְנַדֵּב ליכא לפרש על ברכה, דברכה היא חיובא ואינה בתורת נדבה, אך עניית הקדיש יש בה נדבה, כמו שכתב בפתח עינים בריש ברכות (ברכות ג.) במאמר אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ, דבעל הקדיש אומר יִתְגַּדַּל וכו' זהו נוגע לכבודו יתברך, וחוזר ואומר יַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ זה נוגע לטובת ישראל, והקהל משיבים אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא על הנוגע לכבודו יתברך בלבד ולא על טובתם עיין שם. נמצא יש בעניית הקדיש צד נדבה דהיה להם לענות אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא וכו' ולהזכיר גם על טובתם כמו שהתפלל בעל הקדיש, לכן כיון דאמר בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ הֳ' מפרש לה על עניית אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא דאית בה צד נדבה.
מַאי 'אָמֵן'? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן. נראה לי בס"ד דהשואל ידע ושמע שיש בְּ'אָמֵן' [91] יחוד 'הוי"ה אדנ"י' [26+65=91] שהם מספר צ"א, וקשיא ליה דאות נו"ן דאמן הוא מן מנצפ"ך שמספרו ת"ש [700] ואם כן אין חשבון צ"א בְּאָמֵן? לזה אמר רבי חנינא דאותיות 'אָמֵן' הם ראשי תיבות אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן, ואם כן הנו"ן היא כפופה דמספרה חמשים, ואז החשבון הוא צ"א!
כָּל הָעוֹנֶה 'אָמֵן' בְּכָל כֹּחוֹ, פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַּן־עֵדֶן. נראה לי העיקר כפירוש רש"י דמפרש 'בכל כונתו' דאם 'בכל כוחו ממש להרים קול' אין דבר זה מסור ביד הָעוֹנֶה כי הוא אינו רשאי להרים קולו יותר מן האומר קדיש, והא דאפיק לה בלשון כֹּחַ ולא אמר בְּכָל כַּוָּנָתוֹ, מפני שיש כונה בעניית הקדיש בְּ'כֹּחַ' [28] אותיות עד עָלְמַיָּא [יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא], ועוד כונה בְּ'כֹּחַ' [28] תיבות עד דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא. ולזה אמר בְּכָל כֹּחוֹ רצונו לומר בכל כונות של 'כח' ו'כח'. ומה שאמר פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַּן־עֵדֶן, קשא אם הוא מבני גן עדן ודאי פותחים לו כדי שיכנס ומאי רבותא דעניית אמן בדבר זה? ונראה לי בס"ד דהנשמה בשעת פטירתה מן הגוף פורחת באויר כדי ללכת לגן עדן אם היא צדקת, אך ודאי אין פותחין לה שערי גן עדן אלא עד שתגיע לשער, מה שאין כן זה העונה אמן בכל כוח זכות זה יועיל לה שפותחין לה שערי גן עדן תיכף ומיד מעת שהתחילה לילך באויר עולם הזה, שתראה מרחוק את שערי גן עדן פתוחים לפניה קודם שתגיע להם, ויש לה נחת רוח בזה, וגם הוא סימן של מעלה גדולה אצל הצדיקים, ואין לה פחד מלהט החרב אשר המה חוץ לשערי גן עדן כשתראם מרחוק קודם שתגיע אצלם.
הֲוָה אָכִיל מִינֵיהּ כּוּלְיָתָא. נראה לי בס"ד הטעם שהיה אוכל הכליותא בסעודה זו, דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סא.) שתי כליות באדם, שבימינו מייעצתו לטובה, ושבשמאלו מייעצתו לרעה, וכתב מהרש"א ז"ל לזה כיון דוד המלך ע"ה באומרו (תהלים טז, ז) אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי, לשון רבים, שכל כך עלה במדרגה ששתי כליות שלו שניהם שוים לטובה, וכזה פירש הרב שולחן ערוך ז"ל (תהלים כו, ב) בְּחָנֵנִי הֳ' וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי, רצונו לומר ששתיהם שוות לטובה עיין שם. ומאחר שמעלה זו של השוואת הכליות לא נמצאת מפורשת אלא רק בדוד המלך ע"ה, לכך בסעודה זו של דוד המלך ע"ה היה אוכל כולייתא, לרמוז על מעלה שיש לדוד המלך ע"ה מצד הכולייתא, ולהיות שדוד המלך ע"ה היה משבט יהודה שנמשל לאריה, דכתיב (בראשית מט, ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, וגם דוד המלך ע"ה בעצמו כתיב ביה (שמואל ב' יז, י) אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה, לכך כיון שמיעטו בכבוד סעודתו אתיא אַרְיָא וְאַכְלֵיהּ.
אֵין הַדְּלֵקָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל שַׁבָּת. נראה לי בס"ד טעם לזה, דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יא, ח) אמרה שבת לפני הקב"ה לכל הימים יש בן זוג ולי אין בן זוג, אמר לה ישראל יהיו בן זוגך! נמצא ישראל עם השבת כדמיון איש ואשה, וידוע אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁזָּכוּ, שֵׁם 'יה' בֵּינֵיהֶם, וְאִם לָאו אֵשׁ אוֹכַלְתָּן, לכך בעון חִלּוּל שַׁבָּת שפגמו בחיבור הזוג לכך תהיה דְּלֵקָה בָּאֵשׁ.
לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ בָּהּ אֶת הַשַּׁבָּת. נראה לי בס"ד הטעם, שַּׁבָּת הוא סוד מלכות, וִיְרוּשָׁלַיִם ה"ס [הוא סוד] מלכות, לכך חָרְבָה בַּעֲבוּר חִלּוּל שַׁבָּת! וכן הטעם מה שאמר שֶׁבִּטְּלוּ קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, דקריאת שמע היא רמ"ח [248] תיבין וב' פעמים רמ"ח דשחרית וערבית מספר 'מלכות' [496], לכך חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם שה"ס [שהוא סוד] מלכות, ויליף מדכתיב (ישעיהו ה, יא) מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ, כי כן דרך שותי שכר הרבה בלילה שצריכים לשתות בבוקר, ועל כן בטלו קריאת שמע בלילה וביום! ואמר עוד וכתיב (ישעיהו ה, יג) גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת, נראה לי בס"ד דקריאת שמע מן התורה פַּעֲמַיִם, א' ביום וא' בלילה, ועוד יש שתים מתקון חכמינו ז"ל אחת קריאת שמע דקרבנות בשחרית, ואחת קריאת שמע שעל המטה, הרי ארבעה עתים יש לקריאת שמע, וזה רמוז ב'דָעַת' שהוא ד' עת, וזה שאמר גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי שקיימו קריאת שמע שיש לה 'ד' עת'.
לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּטְּלוּ בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. נראה לי בס"ד בתורה יש ח' דרגין שהם כשר ופסול, חייב וזכאי, טמא וטהור, אסור ומותר, ולכן נצטרפה אות ח' עם אותיות רַבָּן ונעשה חֻרְבָּן. ומה שאמר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם בֹּשֶׁת פָּנִים זֶה מִזֶּה נראה ודאי אינו כדאי דבר זה שיהיה חרבן בעבורו, אלא הוא היה סיבה מבחוץ, דודאי חרבה בשביל עבירות חמורות, אך אם היה להם בושת פנים זה מזה לא היו עושין עבירות חמורות אלו שנחרבה בעבורם, וכן למאן דאמר שֶׁהִשְׁווּ קָטָן וְגָדוֹל גם כן הכוונה כך, שאם היו מכבדין הגדולים היו נמנעים מעשות עבירות החמורות שהיה החרבן בעבורם.
מָה אַיָּל זֶה, רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה, אַף יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, וְלֹא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה. כי כן דרך האיילים שלא ילכו במדבר בערבוביא כשאר בהמות וחיות, אלא רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה. ויש להבין איך נמצא בנמשל דמיון של דבר זה שהראש יהיה בצד הזנב? ונראה לי בס"ד כי זה שאינו מוכיח מחניף לרשע, בעבור שהוא מביט בשכלו שבראשו ומסתכל על הנאתו בעולם הזה הגופניית אשר תתייחס למקום טינוף, וכמו שדרשו חכמינו ז"ל על (ויקרא א, טז) וְהִשְׁלִיךְ אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ, על הנאת עולם הזה והזנב הוא מושלך ומוטל על מקום טינוף שנרמזה על הנאת עולם הזה, ונמצא זה המחנף משים ראשו אשר משם יוצאה הבטתו והסתכלותו על מקום הזנב שהוא מקום טינוף הרומז על הנאות עולם הזה הגופניות, ועל זה אמר אַף יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, כלומר הנאה חמריית אשר תתייחס למקום טינוף ששם מוטל הזנב, והיה להם כטבע הבהמה שפניה תמיד פונים אל הקרקע.
כָּל הַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אֵין לוֹ רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ. יש להקשות מאי מרבה בתיבת כָּל? ונראה לי בס"ד לומר אפילו אינו מבזה בפירוש אלא ברמז, כדהוה באחד שהתפלל יום אחד שליח ציבור בבית הכנסת שהיו מתפללין בה תלמידי חכמים בשחרית, וכשהגיע למאמר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם הרים קולו בזה ואמר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם? בלשון תימה, וחזר ואמר תיבת בָּעוֹלָם מלתא באפי נפשיה ולא משך אותה עם מילה הקודמת לה, והראה בתנועת האברים כאלו אומר וכי סלקא דעתך תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם? לא יאמר כזאת בָּעוֹלָם! והרב הבין כונתו לבזות בכך ונדוהו, וזהו אֵין רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ שתלמוד עליו זכות לפטרו. ונראה לי בס"ד אומרו לשון רְפוּאָה כי ידוע התורה נקראת 'אוֹר' דכתיב (משלי ו, כג) וְתוֹרָה אוֹר, גם התורה צריכה להיות בפה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין נד.) כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם (משלי ד, כב) ב'פה', ולפי זה אם תחבר אותיות 'אוֹר' עם אותיות 'פֶּה' יהיה צירוף 'רְפוּאָה' ובא לומר אפילו תורה שלומד הוא עצמו לא תהיה רפואה למכתו! ולכן כתיב בתורה (משלי ג, ח) רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ. ונראה לי בס"ד באומרו 'לְמַכָּתו' כי הזוהמא של הנחש היא המכה העצומה שיש באדם ואין אדם נטהר מן מכה זו אלא על ידי התורה, כי לכן נמשלה למים, לומר לך מה מים מעלין את האדם מטומאה לטהרה כך התורה מטהרת הטמא מטומאתו (במדרש שיר השירים א). וידוע לימוד התורה הוא באות למ"ד שגבוה מכל האותיות, ואות וא"ו רמז לתורה שבעל פה שהיא ששה סדרים, הרי אותיות לו רומזים לתורה, ועל ידי שנטהר מן הזוהמה שהיא המכה מכח לימוד התורה, על כן יכנסו אותיות לוֹ בתוך מַכָּה ותהיה צירוף מְלוּכָה. ובזה פרשתי רמז הכתוב (יחזקאל טז, יג) וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה, 'מְאֹד מְאֹד' זו תורה שבעל פה דכתיב בה (איוב יא, ט) אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם, ולזה כפל 'מְאֹד מְאֹד' מצד האורך ומצד הרוחב, ועל ידי כן תִּצְלְחִי לִמְלוּכָה שיכנסו אותיות לו במכה ותהיה צירוף מְלוּכָה. אי נמי תורה שבעל פה שהיא ששים מסכתות, בזכותה יצטרף אות ס' שמספרו ששים עם אותיות מַכָּה ויהיה צירוף סמכה, ולכן הַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אֵין תְּרוּפָה לְמַכָּתוֹ דייקא.
(דברי הימים א' טז, כב) "אַל תִּגְעוּ בִמְשִׁיחָי", אֵלוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. "וּלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ", אֵלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. יש להקשות למה בתינוקות אמר אַל תִּגְעוּ, ובתלמידי חכמים אַל תָּרֵעוּ? ונראה לי בס"ד כי רעה דקאמר הכא דמפרש על בזיון לא שייכה בתנוקות, כי מי ישים לב לבזות תינוקות, והבזיון הוא רק בגדולים, אך אם יבזה הגדולים שהם תלמידי חכמים הנה רעה זו תגיע ממילא אצל התינוקות, שבראותם התלמידי חכמים מתבזים אז הם מתרשלים בלימוד התורה, באומרם כיון דבעלי תורה הם מתבזים מה לנו ללמוד תורה!
מעשה בתנוק אחד שהיה הולך כל יום לבית הספר מאליו, והנה יום אחד היה בא מבית הספר ובדרך מצא אחד חכם שקורין אותו רבי מהלך בדרך ואחריו הולכים שנים בורים ועושים ליצנות ושחוק עליו ועל שם רבי, וזה למחר לא היה רוצה לילך לבית הספר, ובא ראש דוכנא לקרוא אותו והוא מסרב, אמר לו אביו מהר נא בני ללכת לבית הספר ללמוד תורה שיהיו קורין אותך 'רבי' אמר לו למה תקללני? הלא אני שמעתי אתמול כמה שחוק עשו על שם רבי! וזה שאמר אַל תִּגְעוּ ובו' האי קרא מסיפיה לרישיה מדריש, 'וּלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ' אֵלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לבזותם, וממילא אַל תִּגְעוּ בקלקול זה 'בִמְשִׁיחָי' אֵלוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. והא דקרי לתנוקות של בית רבן בשם 'מְשִׁיחָי' עיין רש"י ז"ל ונראה דוחק, אך נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י, שלימוד תשב"ר עולה למקום גבוה ועליון שאין הקליפות מגיעים שם, ופירש הטעם עיין שם. נמצא למוד תשב"ר ידמה לשמן שהוא צף למעלה מכל משקין, כן לימודם עולה וצף על כל מיני לימודים ולכן קרי להו 'מְשִׁיחָי'.
דִּידִי וְדִידָךְ מַאי?. פירוש שאנחנו מלמדים לאחרים ומזכים את הרבים, והשיב עם כל זה דידהון עדיף. ונראה לי בס"ד הֶבֶל יְלָדִים [131] גימטריא קלא, דמפגיע את פלוני שמספרו [131] קל"א, ולכך הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בִּשְׁבִיל הֶבֶל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. ובזה יובן (קהלת ט, ז) לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, בְּשִׂמְחָה ראשי תיבות הֶבֶל שאין בו ממשות חטא, שאוכלים כל העולם בזכותם.
