דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

שבת קכ ע"א - פירוש שטיינזלץ

דברים של תורה שאין בני אדם עומדין עליהם אלא אם כן נכשלים בהן ישנן תחת ידיך, על כן "קצין תהיה לנו ". ומה שנאמר: "ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חבש ובביתי אין לחם ואין שמלה לא תשימוני קצין עם" (ישעיהו ג, ז), אין "ישא" אלא לשון שבועה, וכן הוא אומר: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ, יז). "לא אהיה חבש" — כוונתו: לא אהיה מחובשי עצמן בבית המדרש, ואין אני רגיל בכך, "ובביתי אין לחם ואין שמלה" — שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא. ואם כן היו אנשי אמנה שהודו שלא למדו תורה, אפילו בשעת חורבנה של ירושלים. ודוחים: וממאי [וממה] מסיק אתה שהיה זה מחמת נאמנות? דילמא שאני התם, דאי אמר להו גמירנא, אמרו ליה: אימא לן [שמא שונה שם, שכן אם יאמר להם למדתי, יאמרו לו: אמור לנו], וכיון שאינו יודע, בעל כורחו עליו להודות שלא למד! ודוחים: אין זו קושיה, שכן הוה ליה למימר [היה לו לומר] לפחות כי גמר [למד] ושכח. ושואלים: אם כן הרי מאי [מה פירוש] "לא אהיה חבש" — משמעו: כלל, שמעולם לא למד, והוא מודה על האמת, ולא ששכח! ומשיבים: מעיקרו של דבר לא קשיא [אין זה קשה], ויש לחלק ולומר כי כאן ששנינו שהם נאמנים — הרי זה בדברי תורה, ואילו כאן ששנינו שבטלו אנשי אמנה בירושלים — הרי זה במשא ומתן.

א משנה מצילין בשבת מן הדליקה וכיוצא בה סל מלא ככרות, ואף על פי שיש בו מזון המספיק למאה סעודות, וכן מצילים עיגול של דבילה אף על פי שהוא גדול מאד, וכן חבית שלמה של יין. ואף אומר לאחרים: בואו והצילו לכם. ואם היו המצילים פיקחין, עושין עמו חשבון אחר השבת לקבל שכר על הדברים שהצילו.

להיכן מצילין אותן את הדברים שמוצאים מן הדליקה — לחצר המעורבת שמותר לטלטל לתוכה, בן בתירה אומר: אף לשאינה מעורבת. ולשם מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף כדי להציל בדרך זו. ר' יוסי אומר: מותר לאדם ללבוש בבת אחת רק שמונה עשר כלים (בגדים), שכן נוהגים כך לפעמים ללבוש ולא יותר. ואולם חוזר ולובש בגדים במספר הזה ומוציא אותם, וכן אומר לאחרים: בואו והצילו עמי.

ב גמרא ומקשים: והא תנא ליה רישא [והרי שנה בתחילה, במשנה הקודמת] שמצילים שלש סעודות ותו [ויותר] לא! אמר רב הונא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן, שהתירו הרבה — הרי זה בבא להציל שיש לו לקחת סל אחד או עיגול אחד, ואילו כאן שהתירו רק מזון שלוש סעודות — הרי זה בבא לקפל (לאסוף) את הדברים. שאם בא להציל — מציל את כולן הנמצאים במקום אחד. ואם בא לקפל — אינו מקפל אלא מזון שלש סעודות. ואילו ר' אבא בר זבדא אמר בשם רב: אידי ואידי [זה וזה] בבא לקפל, ולא קשיא [ואינו קשה]: כאן שהתירו הרבה — הרי זה כשמעביר אותם לאותה חצר, כאן שהתירו רק מזון שלש סעודות — הרי זה כשמעביר אותם לחצר אחרת. בעי [שאל] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: פירש טליתו על הארץ וקיפל, והניח וקיפל, והניח הדברים לתוך הטלית, מאי [מה דינו], האם כבא להציל דמי [הוא נחשב], או כבא לקפל דמי [הוא נחשב]?

ומנסים לפתור זאת ממה שאמר רבא: אטעיה [הטעה אותו] רב שיזבי לרב חסדא, ודרש רב חסדא (ר""ח) בהלכה בענין שבירת חבית בראש הגג, והוסיף: ובלבד שלא יביא כלי שהוא מחזיק יותר משלש סעודות. וכיון שאמר רבא שטעות היא, שמע מינה [למד ממנה] שהלוקח בבת אחת כמות גדולה כבא להציל דמי, ושפיר דמי [הוא נחשב, ויפה הדבר, מותרנחשב]. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי טעותא [מה הטעות] בדברי רב חסדא, שמא באמת יש בכך איסור? אמר ליה [לו]: דקתני [ששנינו]: ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, או כלי אחר ויצרף. משמע מדברים אלה: דווקא כלי אחר הוא שלא יביא, אבל בההוא מנא [באותו כלי] — כמה דבעי [שרוצה] מציל, ולא נתנו חכמים שיעור לכלי.

ג ועוד שנינו במשנה שיכול להציל מן הדליקה עיגול של דבילה, ואומר לאחרים שיבואו ויצילו להם, ואם רצו עושים עמו חשבון אחר השבת. ותוהים: חשבון מאי עבידתיה [מה מעשיו] כאן? והלא מהפקירא קזכו [מן ההפקר הם זוכים], כלומר, לשם מה צריכים אותם אנשים לעשות חשבון, ומה חשבון יש בדבר? הלא זכו אותם אנשים מן ההפקר, וכל מה שהצילו — הצילו לעצמם, ואינם צריכים להחזיר לבעלים! אמר רב חסדא: מדת חסידות שנו כאן. ואותם חסידים רוצים להחזיר את החפצים לבעליהם, אף שאינם חייבים לעשות כן מן הדין, ולהם התירו לקבל שכר טרחתם. על כך אמר רבא: חסידי אגרא דשבתא שקלי [וכי חסידים נוטלים שכר בעד עבודה בשבת]?! אלא אמר רבא: הכא [כאן] בירא שמים שאינו חסיד גמור עסקינן [עוסקים אנו], ולא ניחא ליה דליתהני [ואין זה נוח לו להנות] מאחרים, ובחנם נמי [גם כן] לא ניחא ליה דליטרח [נוח לו לטרוח]. והכי קאמר [וכך אמר]: ואם היו פיקחין, דידעי דכהאי גוונא לאו [שהם יודעים שבכגון זה לא] שכר שבת הוא, ומעיקר הדין מותר לקחת שכר כזה, שהרי אינם מקבלים אלא מקצת מערך הדברים שהם נותנים בחינם, עושין עמו חשבון לאחר השבת.

ד שנינו במשנה שאומר לאחרים: בואו והצילו לכם. ועוד שנינו: ולהיכן מצילין? לדעת התנא קמא — לחצר המעורבת, ולדעת בן בתירה אף לחצר שאינה מעורבת. ושואלים: מאי שנא הכא [מה שונה כאן] לענין הצלת מזון דקתני [ששנינו בתחילת המשנה] שאומר לאחרים "בואו והצילו לכם", ומאי שנא הכא [ומה שונה כאן] לענין הצלת בגדים דקתני [ששנינו בסוף המשנה] שאומר לאחרים "בואו והצילו עמי"? ומשיבים: גבי [אצל] ענין מזונות קתני [שנינו] בלשון "לכם", משום דלא קא חזו [שאינו ראוי] לו אלא מזון שלש סעודות, ומכל השאר יכולים רק אחרים ליהנות. אבל גבי [אצל] ענין לבושים קתני [שנה] לשון "עמי", משום דקחזי ליה לכולי יומא [שראוי לו לכל היום], שהרי מותר לו ללבוש בגדים אחרים.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הרוצה להציל מן הדליקה ומונחה במקומה הרבה בגדים, הריהו לובש מהם ומוציא אותם למקום בטוח, ופושט אותם שם, וחוזר למקום הדליקה ולובש מהם שוב ומוציא ופושט, ואפילו כל היום כולו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: שמנה עשר כלים בלבד, ואלו הם שמנה עשר הכלים: מקטורן (מעיל), אונקלי (כעין כיסוי רחב על הכתפיים), ופונדא (אזור גדול חלול על הבגדים), קלבוס (בגד רחב) של פשתן, וחלוק הצמוד לבשרו, ואפיליות שמתעטפים בהן מלמעלה, ומעפורת על הראש, ושני ספרקין (רצועות, חגורות קטנות), ושני מנעלים, ושני אנפילאות (גרביים) ושני פרגד (כעין מגפים גבוהים) וחגור שבמתניו שעל החלוק, וכובע שבראשו, וסודר שבצוארו.

ה משנה ר' שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי שהוא לח על גבי שידה תיבה ומגדל (ארון) שאחז בהן את האור (אש) מפני שהוא מחרך, שהאש אינה שורפת את עור הגדי הלח אלא רק חורכת אותו, ועל ידי כך יישמרו כלי העץ. ועושין מחיצה לשריפה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור (לסבול את חום האש) והן מתבקעין ומכבין את הדליקה ואסור אף לגרום לכיבוי ביום השבת.

ו גמרא אמר רב יהודה שכך אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד — נותנין עליה מים מצד אחר, ואם בשל כך כבתה האש — כבתה. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: טלית שאחז בה האור מצד אחד — פושטה (מותח אותה לכל אורכה) ומתכסה בה, ואם כבתה — כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור — פושטו (פותחו) וקורא בו, ואם כבה — כבה. נמצא שאסור לשפוך מים ממש, אלא רק לעשות מעשה של היתר, שעל ידו אולי תכבה האש!

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכ - א

והמכשלה הזאת תחת ידך.  דברים, טעמי תורה הנסתרים, שאין בני אדם עומדין עליהם על בוריין לאומרם כהלכה] אלא אם כן נכשלים בהן בכך שאומרים אותן פעמים אחדות בצורה משובשת, אם הם ישנן תחת ידיך - קצין תהיה לנו. תהיה לנו לראש, ותלמדינו תורה.

ומתאר ישעיה הנביא את תשובתו של האיש שביקשו ממנו ללמדם:

"ישא ביום ההוא לאמר: לא אהיה חבש".

אין "ישא" אלא לשון שבועה [119].

וכן הוא, הכתוב בעשרת הדברות אומר: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", שהוא איסור שבועה לשקר.

"לא אהיה חבש" - לא אהיה, איני רגיל להיות מהללו אשר הם חובשי עצמן בבית המדרש.

"ובביתי, אין לחם ואין שמלה" - שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא.

ומכאן מוכח שאכן נשארו בירושלים אנשי אמנה האומרים את האמת!?

ומתרצינן: וממאי כי מחמת שהוא איש אמת הוא עונה להם שאינו יודע? דילמא שאני התם, דאי אמר להו גמירנא, שאני יודע ללמוד וללמד, אמרו ליה: אימא לן! אמור לנו ולמדנו את אשר אתה יודע!

אלא עדיין יש להקשות, שמוכח מדבריו שהוא איש אמנה. שהרי היתה בידו האפשרות להתחמק מבלי שיודה שלא חבש את עצמו בבית המדרש. דהוה ליה למימר: שיכל לומר גמר ושכח, שלמד ושכח.

ואם כן מאי זה שאמר "לא אהיה חבש" - שכלל לא לא למד בבית המדרש, ומוכח שנשארו אנשי אמנה.

ומתרצינן: לא קשיא.

כאן - בדברי תורה, נשארו אמנם אנשי אמנה.

כאן - במשא ומתן, לא נשארו, ואליהם התייחס הכתוב.

מתניתין:

התירו חכמים להיות מצילין מהדליקה סל מלא ככרות - אף על פי שיש בו מאה סעודות, ועיגול גדול של דבילה, אף על פי שיש בו מזון להרבה סעודות, וחבית של יין.

ואומר גם לאחרים: בואו והצילו לכם, לצרכי סעודתכם [1].

ואם היו פיקחין - עושין עמו חשבון אחר השבת, עבור שכר עבודתן לפני שיתנו לו את מה שהצילו [2].

להיכן מצילין אותן, את המזונות?

לחצר המעורבת. וזה היתר מיוחד להציל מהדליקה, אבל על דברים אחרים גזרו שלא להצילם שמא יבוא לכבות את הדליקה.

בן בתירא אומר: מצילין אף לחצר שאינה מע ורבת.

ולשם [לחצר המעורבת לתנא קמא, ולבן בתירא אפילו לחצר שאינה מעורבת], מוציא כל כלי תשמישו הדרושים לו לצורך יום השבת עצמו, וכמו כן הוא לובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף, ומוציא [3].

רבי יוסי אומר: לובש לכל היותר שמונה עשר כלים, בגדים מסוימים, וכפי שיתבאר בגמרא, ואינו רשאי לפושטם וללבוש ולהוציא בגדים אחרים.

פושט, וחוזר ולובש בגדים אחרים, ומוציא [4].

ואומר לאחרים: בואו והצילו עמי.

גמרא:

שנינו במשנה שיכולין להציל סל מלא ככרות.

והוינן בה: והא תנא ליה רישא שמצילין שלש סעודות, ותו לא!

אמר רב הונא: לא קשיא.

כאן, משנתנו - בבא להציל בסל אחד בפעם אחת, יכול הוא להציל את הסל האחד למרות שיש בו ככרות רבות.

כאן, ברישא שמותר להציל רק מזון שלש סעודות, המדובר - בבא לקפל, לאסוף ולחבר כמה סלים יחד כדי להוציא בכולם יחד מזון שלש סעודות, שכל סל הוא טירחה בפני עצמה. הילכך:

בא להציל - מציל את כולן. בא לקפל - אינו מקפל אלא מזון שלש סעודות.

רב אבא בר זבדא אמר רב: אידי ואידי - בבא לקפל, ולא קשיא.

כאן - לאותה חצר, מותר אפילו ככרות רבות לפי שאין טורח רב בכך.

כאן - לחצר אחרת, מותר רק מזון שלש סעודות מפני הטורח שבדבר.

בעי רב הונא בריה דרב יהושע: פירש טליתו, וקיפל, ואסף אוכלין והניח בטלית, ושוב קיפל אסף אוכלין והניח בטלית, וביחד היו יותר ממזון שלש סעודות - מאי?

האם כבא להציל דמי, שהרי מוציאן כשהם כרוכים בטלית אחת וכמציל בסל אחד הוא.

או דילמא כיון שטורח באסיפתם לטלית - כבא לקפל דמי.

תא שמע מדאמר רבא: אטעיה הטעה רב שיזבי לרב חסדא, ודרש לפניו הלכה שאינה נכונה, והודה לו רב חסדא.

וכך דרש לו על הברייתא שהובאה לעיל [קיז ב], שאם נשברה חבית בראש הגג מביא כלי ומניח תחתיה כדי להציל את מה שנוזל מהחבית: ובלבד שלא יביא כלי שהוא מחזיק יותר משלש סעודות!

וממה שאמר רבא שהטעה רב שיזבי את רב חסדא בהלכה זו, שמע מינה: שהאוסף אוכלין בכלי אחד, כגון כאן שמטפטף הנוזל מהחבית אל הכלי לאט לאט - כבא להציל דמי, כיון שעושה זאת בכלי אחד, ושפיר דמי להציל יותר משלש סעודות.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי טעותא? דהיינו, מנין לך שרב שיזבי טועה בהלכה זו? שלכן אתה טוען שהוא הטעה בכך את רב חסדא.

אמר ליה: דקתני בברייתא: ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף.

ויש לדייק: דוקא כלי אחר הוא דלא יביא. אבל בההוא מנא באותו כלי עצמו - כמה דבעי מציל מציל כמה שרוצה.

שנינו במשנה: ומצילין עיגול של דבילה, ועושין עמו חשבון עבור עמלם לאחר השבת.

והוינן בה: חשבון שעושים עמו - מאי עבידתיה? מדוע יש להם להתחשבן עמו על שכר עבודתם? והרי מהפקירא קזכו [5] במה שהצילו, ויכולים לקחת הכל לעצמם.

אמר רב חסדא: מדת חסידות שנו כאן, להחזיר לו.

אמר רבא: וכי אנשים חסידים - אגרא דשבתא, שכר עבור עבודתם בשבת שקלי נוטלים? ואף שאין זה שכר שבת גמור, שהרי הם זוכים בגוף הדבר מהפקר לעצמם, בכל זאת חסידים צריכים להמנע אפילו משכר כזה.

אלא, אמר רבא: הכא, במציל שהוא אדם ירא שמים אך אינו חסיד עסקינן. ולא ניחא ליה דליתהני מממון של אחרים, שלא הפקירו אותו מרצונם, ולכן הוא מחזיר. ומצד שני, בחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח [6].

והכי קאמר: ואם היו אותם יראי שמים פיקחין בהלכות שבת, דידעי דכהאי גוונא לאו שכר שבת הוא [7] - עושין עמו חשבון לאחר השבת.

שנינו במשנה: ולהיכן מצילין וכולי. ואומר להם בואו והצילו לכם.

והוינן בה: מאי שנא הכא ביחס למזונות דקתני "בואו והצילו לכם". ומאי שנא הכא ביחס לבגדים דקתני "בואו והצילו עמי"?

אמרי: גבי מזונות קתני "לכם" - משום דלא קא חזו, שאין ראוי לו מתוך המזונות אלא מזון שלש סעודות.

אבל גבי לבושים קתני "עמי" - משום דקחזי ליה שראויים לו כל הלבושים שיוציאו לכולי יומא [8].

תנו רבנן: לובש, מוציא ופושט. וחוזר ולובש ומוציא ופושט, ואפילו כל היום כולו - דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: אינו לובש אלא שמנה עשר כלים, בגדים מסוימים.

ואלו הם שמנה עשר כלים: מקטורן, אונקלי, ופונדא. קלבוס של פשתן, וחלוק, ואפיליות, ומעפורת, ושני ספרקין, ושני מנעלים. ושני אנפילאות, ושני פרגד, וחגור שבמתניו, וכובע שבראשו, וסודר שבצוארו. שבגדים אלו עשוי אדם ללבוש ביחד, ובמקומות הקרים ביותר זו דרך הלבישה, ולכן מציל כך מדליקה, אבל יותר מאלו זה נחשב למשא ואסור.

מתניתין:

רבי שמעון בן ננס אומר: פורסין עור לח של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור, [9] מפני שהוא, עור הגדי הלח רק מחרך, נחרך ולא נשרף ובכך הוא מגין על התיבה שלא תישרף.

ועושין מחיצה לפני הדליקה בכל הכלים, בין מלאין מים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה [10].

רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שכלי חרס חדשים אין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין המים את הדליקה.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד - נותנין עליה [11] מים מצד אחר, ואם כבתה - כבתה. מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: טלית שאחז בה האור מצד אחד - פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה - כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור - פושטו וקורא בו, ואם כבה - כבה. ומבואר שרק לפשוט התירו ולא הותר לשפוך מים על הבגד כדי להגן עליו.

הערות

[119] המהדורא בתרא [למהרש"א] הקשה, למה צריך להישבע שאינו יודע תורה, ולמה יטעו לחשוב על אדם שאין בו לא מקרא ולא משנה שיודע להורות? וביאר, שמדובר על אדם היודע דברים שהם צריכים להיות מכוסים כשמלה, כגון מעשה מרכבה וסתרי תורה, וכשרואים שיודע נסתרות חושבים שיודע להורות הלכה וללמד תורה שבעל פה, משום שאין ראוי לעסוק בנסתרות קודם שיודע התלמוד והלכה. ולכן היה נשבע שאינו יודע מקרא ומשנה, שלא היה מחובשי בית המדרש.

[1] זו היא דעת הרמב"ם [שבת כג, כד] והטור ושו"ע [שלד, ט] שאחרים מצילים רק מזון שלש סעודות. אבל הר"ן הביא דעת רבנו ישעיה, שאחרים מצילים כמה שרוצים, משום שאינם בהולים מהדליקה ואין חשש שיכבו, לכן לא אסרו להם להציל בהיתר בלי הגבלה. וכתב החיי אדם [מה, ז] שלפי מה שפסק השו"ע [שלד א] שהבתים הסמוכים לדליקה שאינם בהולים כל כך יכולים להציל כל מה שירצו, נראה שאנשים אחרים חוץ מבעל הבית גם כן אינם בהולים ומותרים להציל כמה שירצו. והקשה השער הציון [שם ב, ויא] שהרי בסעיף ט' פסק השו"ע שאם אומר לאחרים בואו והצילו לכם מצילים רק שיעור שלש סעודות? ותירץ, כיון שהם מצילים לעצמם, דינם כבעל הבית שהתירו לו להציל רק שלש סעודות, והחיי אדם מדבר על אנשים אחרים שמצילים עבור בעל הבית, ועליהם לא גזרו משום שאינם בהולים.

[2] מבואר בגמרא שאין השכר נחשב מעשה שבת, משום שמצד הדין מה שהצילו שייך להם שזכו מההפקר. ודעת רש"י [בגמרא] שההפקר הוא מצד אמירתו "בואו והצילו לכם". וכן פסק השו"ע [שלד, ט]. וביאר המגן אברהם [שם, יא] שאין זה הפקר מצד שאבוד החפץ מהבעלים, משום שיכול להציל על ידי גוי, או שיכול לומר שמא היו ישראלים אחרים מצילים בעבורי. אולם הרמב"ם בפירוש המשנה והר"ן כתבו, שההפקר הוא כמו מציל מזוטו של ים, משום שהחפץ אבוד מהבעלים נעשה הפקר. וראה להלן בגמרא שרבי עקיבא איגר מחלק, שמזון, כיון שהבעלים יכול להציל רק שלש סעודות, השאר נעשה הפקר כהר"ן. אבל מלבושים, שיכול לפשוט ולחזור וללבוש ולהציל, אינו אבוד ממנו ואינו הפקר. והביאור הלכה מסתפק לדעת רש"י והשו"ע מה הדין אם אמר להם "בואו והצילו", ולא אמר "לכם", האם יכולים לזכות במה שהם מצילים, כיון שגילה דעתו שהתייאש מהצלה לעצמו על ידי גוי או אחרים [והרי אין כונתו לשולחם שיצילו עבורו, משום שאסור לו להציל יותר מצרכו], או שמא כונתו שיצילו עבורו, ואינם נחשבים כשליחיו להצלה, וגם אינו מפקיר.

[3] כתב הרשב"א כי מה שהתירו במלבושים להציל כמה פעמים ובמזון אסור יותר מצורכו לשבת, כי מזון, כשמציל, חששו שמא ישכח ויכבה את הדליקה. אבל במלבושים, שהתירו להציל רק בדרך לבישה יזכור שאסור לכבות. ולכן פסק המשנה ברורה [שלד, יח] שאם מציל בגדים בידו, מותר רק מה שהוא צריך לשבת. והרמ"א [שם, י] פסק כהסמ"ג והמרדכי שהצלה בדרך לבישה מותר אפילו לחצר שאינה מעורבת. ורבי עקיבא איגר במשניות הוסיף, כי אפשר שמותר להציל כך גם לרשות הרבים, לדעת הרמ"א הנ"ל. אבל הר"ן כתב שלבישת יותר משמונה עשר בגדים אינה דרך לבישה, ונחשב משא והוצאה, והקילו רבנן להציל כך מהדליקה משום שמדובר במוציא לרשות היחיד. וכתב רבי עקיבא איגר [הנ"ל] שלדעת הר"ן, המשנה המתירה הצלת מלבושים מדברת דוקא בהצלה לחצר המעורבת.

[4] בביאור מחלוקת התנאים במשנה יש כמה שיטות. א. רש"י פירש שפושט וחוזר ולובש הוא המשך דברי תנא קמא, ולרבי יוסי מציל רק שמנה עשר כלים ובפעם אחת בלבד. ותנא קמא מיקל בשני דברים שלובש כל מה שיכול בלי הגבלה, ועוד שחוזר להוציא כמה פעמים, ורבי יוסי מחמיר בשני הדברים. ב. הריטב"א [החדש] והבית יוסף בשם הסמ"ג וספר התרומה כתבו, שהקילו לחזור ולהוציא מלבושים לכולי עלמא, וכך משמע סדר המשנה שאחרי המחלוקת על שיעור ההצלה, נאמר מה שמותר לכולי עלמא לפשוט ולחזור ולהציל. וכן פסק השו"ע [שא, מד]. ג. הרמב"ם [שבת כג, ג] השמיט קולא זו שיכול לפשוט ולחזור ולהוציא, וביאר הכסף משנה [שם, כה] שהוא סובר שקולא זו שיכול לפשוט ולחזור ולהוציא היא דוקא לרבי יוסי ולא לתנא קמא, והיינו, שרבי יוסי מחמיר שמותר להוציא בדרך לבישה רק שמונה עשר בגדים, ומקיל שמותר להציל כך כמה פעמים, וההלכה כתנא קמא שלובש כל מה שיכול. אבל מציל רק פעם אחת. והשו"ע [שלד, ח] הביא גם דעה זו.

[5] בתשובות רבי עקיבא איגר [קמא, קעד] הביא מחלוקת האם מותר להפקיר בשבת, או שאסור מדרבנן כמו שאסרו להקנות מתנה, שהמגן אברהם [או"ח סוף סימן יג] פסק שמותר להפקיר, ומהרמב"ן והריטב"א הוכיח שסוברים שאסור, ומסתפק רבי עקיבא איגר האם מותר לזכות מהפקר בשבת? ובגליון רבי שלמה איגר [להלן קכז ב] כתב, שהוכיחו מהגמרא כאן שמותר לזכות מהפקר במציל מדליקה, והקהילות יעקב [ביצה, כג] כתב שלכאורה אפשר לומר שהמציל זוכה בחפץ במוצאי שבת, ודחה לפי מה שכתב הנתיבות המשפט [רסב] שבייאוש אין החפץ נפקע מהבעלים עד שיזכה בו אחר ולא יוצא מיד מרשותו, ואם כן לדעת הר"ן [הובא לעיל] שההפקר בדליקה הוא מדין זוטו של ים, אם הציל ולא זכה בחפץ מיד הוא חוזר לרשות הבעלים משום שכעת החפץ אינו אבוד, ולא יוכל המציל לזכות בו במוצאי שבת, ומוכח שהמציל זוכה מההפקר בשבת. והקהילות יעקב הקשה לדעת רש"י שההפקר בדליקה הוא על ידי שאומר בואו והצילו לכם, מוכח שסובר שמותר להפקיר בשבת? והביא קושיית נחל איתן איך מועיל אמירתו להפקיר הרי אינו מפקיר לכל העולם אלא רק למצילים, והרי הפקר לעניים ולא לעשירים אינו הפקר עד שיפקיר לכולם? ותירץ, שכאן אינו מפקיר אלא נותן רשות לזכות בנכסיו לכל מי שיציל, והחפץ יוצא מרשותו רק כשזוכים בו אחרים וזה מותר בשבת, ואינו דומה למפקיר שמוציא מרשותו מיד.

[6] הרש"ש מבאר שכך הדין באבידה [בבא מציעא כד ב] שאפילו אם זכה בה והדין הוא שהרי אלו שלו, בכל זאת לפנים משורת הדין צריך להחזיר. אבל אם הפסיד ממלאכתו נוטל שכר ביטול מלאכתו, ולכן ירא שמים שמציל מדליקה יחזיר ולא יזכה בחפץ, ויטול שכר טירחא.

[7] רש"י פירש, שאין זה שכר שבת משום שמתחילה לא הלך להציל כמו פועל בשכר, ובאופן כזה מותר ליטול שכר. והרמב"ם [שבת כג, כד] כתב: ואין זה שכר שבת שהרי אין שם מלאכה ולא איסור, שלא הוציאו אלא במקום מעורב. ותמה המגיד משנה שמשמע ששכר על מלאכה המותרת בשבת מותר, והרי הדין פשוט שלשמור תינוק או חפץ אסור ליטול שכר בשבת? ותירץ, שכונת הרמב"ם היא שאם היו חכמים מתירים איסור קל מפני הפסד הדליקה היו מתירים רק לבעלים, או לאחרים להציל בעבורו כדי שלא יפסיד אבל להשתכר מההצלה לא היו מתירים. אבל כאן שמציל בהיתר גמור יכולים ליטול שכר, כיון שאין זה שכר שבת משום שלא שכרו כפירוש רש"י. והמגן אברהם [שלד, יג] הוסיף עוד סיבה למה צריך את הטעם שכתב הרמב"ם, שהשלטי הגיבורים כתב שאם המציל לא התכוון לזכות בחפץ והחזירו לבעלים בשבת, ואינו יכול לבקש שכרו כחלק מזכייתו בחפץ- משום שלא התכוון לזכות מההפקר, בכל זאת יכול לבקש שכר כמו אם הציל ביום חול מצד שהבעלים נהנה מהצלתו, אולם בשביל שכר הפעולה כזה צריך את הטעם שכתב הרמב"ם- שלא עשה שום איסור בהצלתו- ולכן אין זה נחשב לשכר שבת שהרי לא שכרו ולא התכוון לשכירות, רק שהבעלים נהנה מפעולתו בלי שום איסור ויכול לתבוע שכר. אבל אם עשה איסור [אפילו דרבנן] בהצלתו, אסור לו להרויח שכר על פעולתו [וראה מחצית השקל ויד אפרים שם שביארו את החילוק הנ"ל]

[8] רבי עובדיה מברטנורא ביאר שבמאכלים שמותר להציל רק שלש סעודות, נקט התנא "לכם" משום שאין דין בעל הבית ואחרים שוה, שלפעמים הוא עדיין לא סעד והם סעדו או להיפך, ולכן אומר להם שיצילו לפי דינם. אבל במלבושים אומר "עמי" שדין אחרים שוה לבעל הבית. וכתב בגליון רבי עקיבא איגר [במשניות] שביאורו הוא לדעת רש"י שהאחרים מצילים רק שלש סעודות. ולדעת הר"ן שאחרים מצילים מזון כמה שירצו ביאר השפת אמת שהמקור שלו הוא מתירוץ הגמרא כאן, ופירש שבמזון נקט התנא "לכם" משום שבעל הבית מציל רק שלש סעודות ואחרים כמה שירצו לכן אומר להם שיצילו "לכם" כמה שיוכלו. אבל במלבושים שבעל הבית מציל כמו אחרים נקט התנא לשון הצילו "עמי" שדינם שוה. ורבי עקיבא איגר [הנ"ל] פירש שבמזון שבעל הבית יכול להציל רק שלש סעודות, מסתבר שהשאר שאינו יכול להצילו נעשה הפקר כמו זוטו של ים [כדעת הר"ן], ולכן כשאומר לאחרים להציל נקט לשון "לכם" שהוא הפקר. אבל במלבושים שבעל הבית יכול להציל כמה פעמים אינו הפקר, ולכן אומר בואו והצילו "עמי", דהיינו, בעבורי.

[9] השפת אמת הקשה, הרי אסרו להציל מדליקה אפילו להוציא כלים בהיתר גמור, שמא יבא לכבות ומדוע התירו לפרוס עור גדי? ועוד שמבואר בגמרא שרבי יוסי אוסר לגרום כיבוי מחשש שמא יכבה ורבנן מתירים, והרי גם הם מודים שחששו שיכבה ואסור להציל אפילו בהיתר ? ותירץ, שאם עוסק בכיבוי הדליקה באופן המותר- כגון גורם, אין חשש שישכח ויכבה בידיים, ודוקא כשמוציא חפצים חששו שישכח ויכבה את הדליקה באיסור. עוד תירץ, שבמקום שהדליקה ממשיכה לבעור והוא מציל כלים חששו שיכבה. אבל כשהוא גורם כיבוי הדליקה באופן המותר ותכבה כל הדליקה לא גזרו, ולפי זה לפרוס עור על תיבה מותר דוקא כשעל ידי זה מונע את הדליקה כולה. אבל להציל את התיבה לבד ותמשיך הדליקה אסור, וכתב שלא משמע כך בפוסקים.

[10] המרדכי [שצט] כתב שהתירו גרם כיבוי דוקא משום ההפסד שבדליקה. אבל לגרום כיבוי נר וגחלת וכדומה אסור אפילו ביום טוב, וכן פסק הרמ"א [שלד, כב]. והמגן אברהם [תקיד, ז] כתב שהרא"ש חולק וסובר שמותר לגרום כיבוי גם בלי הפסד, וכן פסקו האחרונים. וביאר השער הציון [תקיד, לא] שביום טוב הקילו יותר, ודוקא כשאינו פסיק רישיה שיכבה הנר, ראה ביאור הלכה שם. ורבי עקיבא איגר [שלד, כב] מסתפק אם המרדכי והרמ"א שאסרו גרם כיבוי כשאין הפסד, דיברו דוקא על מחיצת כלים עם מים או גם על פריסת עור על התיבה, וכתב שדעת המגן אברהם [תקיד, ה] שלפרוס עור גדי מותר אפילו כשאין הפסד, וברמ"א משמע שגם את זה התירו רק בהפסד של דליקה.

[11] התוספות כתבו, שאסור ליתן מים על הבגד עצמו משום כיבוס, וכונת הברייתא שיתן מים סמוך לבגד. והטור [שלד] כתב שיתן יין או שאר משקה שאינו מכבס, והתוספות לעיל [קיא ב] סוברים שמותר לתת מים אפילו על הבגד עצמו, ושרייה במים נחשב לכיבוס רק כשיש כתם ולכלוך על הבגד. והשו"ע [שלד, כד] פסק שאסור לשרות בגד נקי במים, וראה ביאור הלכה [שב, ט] שעל אף שנחלקו האחרונים בדעת השו"ע ראוי להחמיר בספק דאורייתא.

דברים של תורה שאין בני אדם עומדין עליהם אלא אם כן נכשלים בהן ישנן תחת ידיך, על כן "קצין תהיה לנו ". ומה שנאמר: "ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חבש ובביתי אין לחם ואין שמלה לא תשימוני קצין עם" (ישעיהו ג, ז), אין "ישא" אלא לשון שבועה, וכן הוא אומר: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ, יז). "לא אהיה חבש" — כוונתו: לא אהיה מחובשי עצמן בבית המדרש, ואין אני רגיל בכך, "ובביתי אין לחם ואין שמלה" — שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא. ואם כן היו אנשי אמנה שהודו שלא למדו תורה, אפילו בשעת חורבנה של ירושלים. ודוחים: וממאי [וממה] מסיק אתה שהיה זה מחמת נאמנות? דילמא שאני התם, דאי אמר להו גמירנא, אמרו ליה: אימא לן [שמא שונה שם, שכן אם יאמר להם למדתי, יאמרו לו: אמור לנו], וכיון שאינו יודע, בעל כורחו עליו להודות שלא למד! ודוחים: אין זו קושיה, שכן הוה ליה למימר [היה לו לומר] לפחות כי גמר [למד] ושכח. ושואלים: אם כן הרי מאי [מה פירוש] "לא אהיה חבש" — משמעו: כלל, שמעולם לא למד, והוא מודה על האמת, ולא ששכח! ומשיבים: מעיקרו של דבר לא קשיא [אין זה קשה], ויש לחלק ולומר כי כאן ששנינו שהם נאמנים — הרי זה בדברי תורה, ואילו כאן ששנינו שבטלו אנשי אמנה בירושלים — הרי זה במשא ומתן.

א משנה מצילין בשבת מן הדליקה וכיוצא בה סל מלא ככרות, ואף על פי שיש בו מזון המספיק למאה סעודות, וכן מצילים עיגול של דבילה אף על פי שהוא גדול מאד, וכן חבית שלמה של יין. ואף אומר לאחרים: בואו והצילו לכם. ואם היו המצילים פיקחין, עושין עמו חשבון אחר השבת לקבל שכר על הדברים שהצילו.

להיכן מצילין אותן את הדברים שמוצאים מן הדליקה — לחצר המעורבת שמותר לטלטל לתוכה, בן בתירה אומר: אף לשאינה מעורבת. ולשם מוציא את כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף כדי להציל בדרך זו. ר' יוסי אומר: מותר לאדם ללבוש בבת אחת רק שמונה עשר כלים (בגדים), שכן נוהגים כך לפעמים ללבוש ולא יותר. ואולם חוזר ולובש בגדים במספר הזה ומוציא אותם, וכן אומר לאחרים: בואו והצילו עמי.

ב גמרא ומקשים: והא תנא ליה רישא [והרי שנה בתחילה, במשנה הקודמת] שמצילים שלש סעודות ותו [ויותר] לא! אמר רב הונא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן, שהתירו הרבה — הרי זה בבא להציל שיש לו לקחת סל אחד או עיגול אחד, ואילו כאן שהתירו רק מזון שלוש סעודות — הרי זה בבא לקפל (לאסוף) את הדברים. שאם בא להציל — מציל את כולן הנמצאים במקום אחד. ואם בא לקפל — אינו מקפל אלא מזון שלש סעודות. ואילו ר' אבא בר זבדא אמר בשם רב: אידי ואידי [זה וזה] בבא לקפל, ולא קשיא [ואינו קשה]: כאן שהתירו הרבה — הרי זה כשמעביר אותם לאותה חצר, כאן שהתירו רק מזון שלש סעודות — הרי זה כשמעביר אותם לחצר אחרת. בעי [שאל] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: פירש טליתו על הארץ וקיפל, והניח וקיפל, והניח הדברים לתוך הטלית, מאי [מה דינו], האם כבא להציל דמי [הוא נחשב], או כבא לקפל דמי [הוא נחשב]?

ומנסים לפתור זאת ממה שאמר רבא: אטעיה [הטעה אותו] רב שיזבי לרב חסדא, ודרש רב חסדא (ר""ח) בהלכה בענין שבירת חבית בראש הגג, והוסיף: ובלבד שלא יביא כלי שהוא מחזיק יותר משלש סעודות. וכיון שאמר רבא שטעות היא, שמע מינה [למד ממנה] שהלוקח בבת אחת כמות גדולה כבא להציל דמי, ושפיר דמי [הוא נחשב, ויפה הדבר, מותרנחשב]. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי טעותא [מה הטעות] בדברי רב חסדא, שמא באמת יש בכך איסור? אמר ליה [לו]: דקתני [ששנינו]: ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, או כלי אחר ויצרף. משמע מדברים אלה: דווקא כלי אחר הוא שלא יביא, אבל בההוא מנא [באותו כלי] — כמה דבעי [שרוצה] מציל, ולא נתנו חכמים שיעור לכלי.

ג ועוד שנינו במשנה שיכול להציל מן הדליקה עיגול של דבילה, ואומר לאחרים שיבואו ויצילו להם, ואם רצו עושים עמו חשבון אחר השבת. ותוהים: חשבון מאי עבידתיה [מה מעשיו] כאן? והלא מהפקירא קזכו [מן ההפקר הם זוכים], כלומר, לשם מה צריכים אותם אנשים לעשות חשבון, ומה חשבון יש בדבר? הלא זכו אותם אנשים מן ההפקר, וכל מה שהצילו — הצילו לעצמם, ואינם צריכים להחזיר לבעלים! אמר רב חסדא: מדת חסידות שנו כאן. ואותם חסידים רוצים להחזיר את החפצים לבעליהם, אף שאינם חייבים לעשות כן מן הדין, ולהם התירו לקבל שכר טרחתם. על כך אמר רבא: חסידי אגרא דשבתא שקלי [וכי חסידים נוטלים שכר בעד עבודה בשבת]?! אלא אמר רבא: הכא [כאן] בירא שמים שאינו חסיד גמור עסקינן [עוסקים אנו], ולא ניחא ליה דליתהני [ואין זה נוח לו להנות] מאחרים, ובחנם נמי [גם כן] לא ניחא ליה דליטרח [נוח לו לטרוח]. והכי קאמר [וכך אמר]: ואם היו פיקחין, דידעי דכהאי גוונא לאו [שהם יודעים שבכגון זה לא] שכר שבת הוא, ומעיקר הדין מותר לקחת שכר כזה, שהרי אינם מקבלים אלא מקצת מערך הדברים שהם נותנים בחינם, עושין עמו חשבון לאחר השבת.

ד שנינו במשנה שאומר לאחרים: בואו והצילו לכם. ועוד שנינו: ולהיכן מצילין? לדעת התנא קמא — לחצר המעורבת, ולדעת בן בתירה אף לחצר שאינה מעורבת. ושואלים: מאי שנא הכא [מה שונה כאן] לענין הצלת מזון דקתני [ששנינו בתחילת המשנה] שאומר לאחרים "בואו והצילו לכם", ומאי שנא הכא [ומה שונה כאן] לענין הצלת בגדים דקתני [ששנינו בסוף המשנה] שאומר לאחרים "בואו והצילו עמי"? ומשיבים: גבי [אצל] ענין מזונות קתני [שנינו] בלשון "לכם", משום דלא קא חזו [שאינו ראוי] לו אלא מזון שלש סעודות, ומכל השאר יכולים רק אחרים ליהנות. אבל גבי [אצל] ענין לבושים קתני [שנה] לשון "עמי", משום דקחזי ליה לכולי יומא [שראוי לו לכל היום], שהרי מותר לו ללבוש בגדים אחרים.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הרוצה להציל מן הדליקה ומונחה במקומה הרבה בגדים, הריהו לובש מהם ומוציא אותם למקום בטוח, ופושט אותם שם, וחוזר למקום הדליקה ולובש מהם שוב ומוציא ופושט, ואפילו כל היום כולו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: שמנה עשר כלים בלבד, ואלו הם שמנה עשר הכלים: מקטורן (מעיל), אונקלי (כעין כיסוי רחב על הכתפיים), ופונדא (אזור גדול חלול על הבגדים), קלבוס (בגד רחב) של פשתן, וחלוק הצמוד לבשרו, ואפיליות שמתעטפים בהן מלמעלה, ומעפורת על הראש, ושני ספרקין (רצועות, חגורות קטנות), ושני מנעלים, ושני אנפילאות (גרביים) ושני פרגד (כעין מגפים גבוהים) וחגור שבמתניו שעל החלוק, וכובע שבראשו, וסודר שבצוארו.

ה משנה ר' שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי שהוא לח על גבי שידה תיבה ומגדל (ארון) שאחז בהן את האור (אש) מפני שהוא מחרך, שהאש אינה שורפת את עור הגדי הלח אלא רק חורכת אותו, ועל ידי כך יישמרו כלי העץ. ועושין מחיצה לשריפה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור (לסבול את חום האש) והן מתבקעין ומכבין את הדליקה ואסור אף לגרום לכיבוי ביום השבת.

ו גמרא אמר רב יהודה שכך אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד — נותנין עליה מים מצד אחר, ואם בשל כך כבתה האש — כבתה. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: טלית שאחז בה האור מצד אחד — פושטה (מותח אותה לכל אורכה) ומתכסה בה, ואם כבתה — כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור — פושטו (פותחו) וקורא בו, ואם כבה — כבה. נמצא שאסור לשפוך מים ממש, אלא רק לעשות מעשה של היתר, שעל ידו אולי תכבה האש!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Matters of Torah that people do not ascertain unless they misunderstand them are in your hands; therefore, be a chief over us. It is stated later on in that passage: “He will rise [yissa] on that day, saying, I will not be a ruler while in my house there is no bread and no garment, you shall not appoint me as chief of the people” (Isaiah 3:7). The term rise [yissa] means nothing other than an oath, as it says: “Do not raise [tissa] the name of the Lord your God in vain” (Exodus 20:17). I will not be a ruler, means: I will not be one of those who close themselves up in the study hall, as I do not regularly do so, while in my house there is no bread and no garment, for I have neither Bible nor Mishna nor Gemara in my hands. According to this explanation, there were people of faith who truthfully admitted that they did not study Torah, even during the time of the destruction of Jerusalem. The Gemara rejects this: And from what do you conclude that this admission was due to their faithfulness? Perhaps it is different in that case, as had he told them: I studied Torah, they would have said to him: Tell us what you studied. As he would not know to respond, he would have no choice other than to admit that he did not study. The Gemara rejects this: That is not difficult, as he could have at least said he learned and forgot. The Gemara asks: Therefore, what is: I will not be a ruler? It means that he is telling the truth and although he could have lied, he admits that he did not study Torah at all. The Gemara answers: This is not difficult. Here, where it was taught that they were faithful, that was with regard to matters of Torah; whereas here, where it was taught that there were no more people of faith in Jerusalem, that was with regard to matters of business.

MISHNA: One may rescue a basket full of loaves and the like from a fire on Shabbat, even if there is food for one hundred meals in it. And one may rescue a round cake of dried figs, even though it is very large, and one may rescue a barrel full of wine. And one may even say to others: Come and rescue for yourselves. And if the people who rescue with him were clever, they make a calculation with him after Shabbat in order to receive payment for the items that they rescued.

To where may one rescue items moved from the fire? One may do so to a courtyard where an eiruv was established, and it is permitted to carry. Ben Beteira says: One may do so even to a courtyard where an eiruv was not established. And one may carry there all the utensils, and put on all the garments that he can wear, and one may wrap all the cloths that he can wrap around himself in order to rescue his property. Rabbi Yosei says: One may put on only eighteen garments at once, as people sometimes wear that number of garments, but not more. However, one may again put on that number of garments and carry it out. And he may say to others: Come and rescue with me.

GEMARA: The Gemara asks: Wasn’t it taught in the first clause, i.e., the preceding mishna, that one may rescue three meals and no more? Rav Huna said: This is not difficult. This current mishna permitted rescuing a greater amount when one comes to rescue a basket or round cake of figs; that previous mishna permitted rescuing food for only three meals in a case where one comes to collect the food. When one comes to rescue, he may rescue everything; when one comes to collect, he may collect food for only three meals. However, Rabbi Abba bar Zavda said that Rav said: Both this and that are referring to a case where one comes to collect, and this is not difficult. This current mishna permitted rescuing a greater amount when one moves the objects to the same courtyard; that, the previous mishna, permitted saving food for only three meals when one transfers it to a different courtyard. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, raised a dilemma: If one spread his cloak on the ground and collected and placed objects in the cloak, and collected and placed objects inside it, what is the ruling? Is he considered as one who comes to rescue or is he like one who comes to collect?

The Gemara attempts to resolve the dilemma from that which Rava said: Rav Sheizvi misled Rav Ḥisda, and Rav Ḥisda taught (Rabbeinu Ḥananel) a halakha with regard to a barrel that breaks on a roof, and added: And it is permitted provided that one does not bring a vessel that holds more than three meals. Conclude from the fact that Rava said that Rav Ḥisda’s restriction of the amount that can be rescued to food sufficient for three meals is mistaken, that one who takes a large amount all at once is like one who comes to rescue, and he may well do so. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rava: What is the error in Rav Ḥisda’s statement? Perhaps it is actually prohibited. He said to him, as it is taught: Provided that he does not bring another vessel and place it on the ground to catch the liquid, another vessel and attach the vessel next to the roof. Apparently it is another vessel that one may not bring, but in that same vessel, one may rescue as much as he wants, and the Sages did not establish a maximum size for the vessel.

And we learned in the mishna that one is permitted to rescue a round cake of dried figs from a fire, and one may even say to others: Come and rescue for yourselves. And if the people who rescue with him are clever, they make a calculation with him after Shabbat. The Gemara is surprised at this: What is the mention of a calculation doing here? Aren’t they acquiring food from ownerless property? What calculation is necessary here? Whatever they rescue is theirs, and they do not need to return it to the original owner. Rav Ḥisda said: They taught an attribute of piety here. These are pious people. They want to return the objects to their owner even though they are not legally obligated to do so, and they were permitted to receive payment for their efforts. Rava said: And do pious people take payment for work they do on Shabbat? Rather, Rava said: Here, we are dealing with one who is Heaven-fearing but not completely pious. And it is uncomfortable for him to benefit from the property of others, and it is also uncomfortable for him to exert himself for free. And this is what the mishna is saying: And if they are clever and know that in a situation of this kind it is not technically payment for Shabbat labor, and it is permitted because they are only receiving a small portion of the value of the objects that they rescued, they may make a calculation with him after Shabbat.

We learned in the mishna that one may say to others: Come and rescue for yourselves. We also learned: And to where may one rescue the food? According to the first tanna, one may rescue to a courtyard in which an eiruv was established. According to ben Beteira, one may rescue even to a courtyard in which an eiruv was not established. The Gemara asks: What is different here, with regard to rescuing food, that it is taught that one may say to others: Come and rescue for yourselves, and what is different here, with regard to rescuing clothing, that it is taught that one may say to others: Come and rescue with me? The Gemara answers: With regard to food, it taught: For yourselves, because only food for three meals is suited for him, and only others can benefit from the rest. However, with regard to the garments, it is taught: With me, because it is suited for him to continue rescuing garments all day, since he is permitted to wear other clothes.

The Sages taught in a baraita: If one wants to rescue objects from a fire and there are many garments there, he may wear them, and take them out to a safe place, and remove them there, and return to the fire, and wear other clothes, and take them out and remove them. And he may even do so all day long; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: One may wear only eighteen garments, and these are the eighteen garments: A cloak [miktoren], a cape [unkali], a broad garment worn on one’s shoulders, and a large hollow belt worn over the clothes, a wide linen garment [kalbus], and a robe worn against the skin, a robe wrapped above, and a kerchief on one’s head, and two straps, i.e., belts, and two shoes, and two socks [anpilaot], and two tall boots [pargod], and a belt around one’s loins over the robe, and a hat on one’s head, and a scarf around one’s neck.

MISHNA: Rabbi Shimon ben Nannas says: One may spread out a moist goat’s hide over a box, a chest, or a closet that caught fire, because the fire singes and does not burn it. The fire does not burn the wet goat’s hide but merely singes it, and by doing so the wooden vessels are preserved. And one may establish a barrier against the fire with all vessels, both full and empty, so that the fire will not pass. Rabbi Yosei prohibits using new earthenware vessels full of water, because they cannot withstand the heat of the fire and they will burst and extinguish the fire, and it is prohibited to cause the fire to be extinguished on Shabbat even indirectly.

GEMARA: Rav Yehuda said that Rav said: If a garment caught fire on one side, one may place water on its other side, and if as a result the fire is extinguished, it is extinguished. The Gemara raises an objection based on the following Tosefta: If a garment caught fire on one side, one may stretch it out and cover himself with it, and if the fire is extinguished, it is extinguished. And so too, if a Torah scroll caught fire, one may open it and read it, and if the fire is extinguished, it is extinguished. Apparently, it is prohibited to actually pour water, but one may perform a permitted act that will incidentally extinguish.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מצילין סל מלא ככרות ואע"ג שיש בו ק' סעודות. אקשינן איני והא תני רישא מצילין מזון ג' סעודות ותו לא ושני רב הונא לא קשיא רישא בבא לקפל. פי' כגון שמקבץ מתוך הבית ממקומות [הרבה] ונותן בכמה כלים שאין לו להציל אלא מזון של ג' סעודות בלבד. סיפא במציל כולו בכלי אחד כמות שהוא. ואע"פ שאין זה הטעם כאשר פירשנו. כי רישא במקפל ונותן בכלים שנים ושלשה. וסיפא במציל סל אחד כמות שהוא מפורש (היבננוהו מז'). בעי רב הונא בריה דר' יהושע פירש טליתו וקיפל והניח וקיפל והניח מהו. כבא לקפל דמי או כבא להציל דמי. דמגלי לן שאם קיפל בכלי אחד ונטלו. וחזר וקיפל בכלי אחד ונטלו זהו לקפל פשיטא שאינו מציל אלא מזון ג' סעודות. וכי קא מבעיא שקיפל והניח בתוך טליתו וחזר וקיפל והניח בתוך טליתו מי אמרינן כיון שמקפל ומביא כמקפל דמי ואסור. או דילמא כיון שהוא מניחן בתוך טלית אחד אחד ונוטלן כאחד כבא להציל דמי ושרי. ומיפרשא נמי הא בגמ' בסוף יציאות השבת. הנהו תרי תלמידי. מר מציל בחד מנא ומר מציל בתרי מני קמפלגי בפלוגתא דר' אבא בר זבדא ורב הונא. הכין גמרא ומיגמר מינה דלקפל בתרי תלתא מני כדפרישנא לעילא דאסיר לרב הונא ושרי לר' אבא בר זבדא ומסתייע נמי בתלמוד א"י דאמרי על מצילין סל מלא ככרות מכיון שכולו גוף אחד כמין שכולה סעודה אחת היא והאי במימרא דרב הונא ובא ר' אבא בר זבדא ופירק פירוק אחר. ואמר רישא דמתני' במציל לחצר אחרת שאין לו להציל אלא מזון ג' סעודות בלבד בין בכלי א' בין בב' ג' כלים. וסיפא במציל באותו חצר שיש לו להציל אפילו ק' סעודות בין בכלי אחד בין בכמה כלים. ולענין בעיא דרב הונא בריה דר' יהושע פשיט מדאמר רבא הא מילתא אטעייה רב שיזבי ודרש ובלבד שלא יבא כלי אחד מחזיק יתר מג' סעודות. ש"מ כבא להציל דמי ש"מ. והכי קא גמרין מדקאמר רבא דבטעותא דרש רב חסדא שלא יביא כלי מחזיק יותר מג' סעודות. שמעינן מינה כי אפילו אם יביא כלי שמחזיק כל מה שהוא חפץ ויקפל ויניח בו ויטלנו כולו בבת אחת שפיר דמי. א"ל רב נחמן בר יצחק מאי טעותא. פירוש מנ"ל דטעותא היא דילמא דוקא אמר רב שיזבי. אהדר ליה רבא לא ס"ד מדקתני לענין מי שנשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף. כלי אחר לא יביא. הא בכלי אחד כמה דבעי נהוי וכן הלכה. וכיון שדרך בני אדם להזמין אורחים בשבת אומרים לאחרים בואו והצילו לכם. אבל להציל הוא ואח"כ להזמין אסור:
ואם היו פקחין עושין עמו חשבון לאחר השבת. אוקימנא בירא שמים ולא ניחא ליה לאיתהנויי מאחריני ובחנם [נמי לא ניחא ליה למטרח]. והכי פירושא דמתני' אם היו פקחין שיודעין דכי האי גוונא לאו שכר שבת הוא הואיל ומהפקירא קא זכו ואינון האי דמהדרו ליה לבעה"ב כגון מתנה מדידהו הוא עושין חשבון כשיעור שכרן ושקלי ליה. ושארא שבקי ליה לבעה"ב. סוגיא דשמעתא שהחסיד גדול הוא מירא שמים.

ולשם מוציא כל כלי תשמישו. לרבנן בחצר המעורבת. לבן בתירא אף לשאינה מעורבת. ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש ועוטף כל מה שהוא יכול להתעטף. ואפי' יתר מי"ח כלים. וכן הלכתא. וקי"ל שמותר להערים:
ירושלמי תני אין מערימין. ר' יוסי בר אבין אמר מערימין.

בא לקפל. נ"ל שפירוש כגון שפירש טליתו ונטל הכלי והניחו עם האוכלין שבתוכו לתוך הטלית וכן עשה משנים או ג' כלים ובא להוציא טליתו מקופלת עם הכלים שבתוכה ובא להציל הוא שהי' מתחלה בכלי אחד ועכשיו בא זה והצילו ובעי' דרב הונא ברי' דר' יהושע היא מעין שתיהן שלא הציל להכלים בתוך טליתו אלא שפכן והניח האוכלין שבב' או ג' כלים בתוך טליתו והצילן ואסיק' דבא להציל הוא דמדמי' לה לנשברה לו חבית שכל טפה וטפה בפ"ע היא באה לתוך כלי זה של הצלה. וזה הפירוש עולה כהוגן ומדברי רש"י ז"ל למדתיו שכ' בפ"א גבי הנהו תרי תלמידי דחד מציל בתרי ותלתא מאני שמקפלן בתוך כלי גדול ונושאן בבת אחת כר' אבא בר זבדא והוה קשי' (לרבנן) [לרבינו] ז"ל דהא לאו כר' אבא אתיא אלא מציל הוא כדפשיטי' לי' לר"ה ברי' דר"י ולפמ"ש הכל מתוקן:

הא דאר"י טלית שאחז בה את האור מצד א' נותן עליהן מים מצד אחר. לא (כ' בה) [כתבה] רבינו ז"ל בהלכות ואף על גב דאתי' כת"ק דשרי כל גרם כיבוי דהלכתא כוותי' ולא ידעתי מאיזה טעם ושמא הוא סובר לדמותה למאי דאמרי' בשלהי כירה ולא יתן לתוכה מים מפני שהוא מכבה ואמר רב אשי עלה אפילו תימא רבנן שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו ופי' דלא דמי כלי מלא מים אף על פי שיש לחוש לשמא יבקע לנותן מים ממש שהוא מקרב גוף הכיבוי להדיא ואסור לד"ה ור"י דשרי הכא סבר ההיא מתני' ר' יוסי הוא ובשבת ובריי' לא שמיע לי' א"נ אית לי' טעמא אחרינא ומיהו אנן אתירוצא דרב אשי סמכינן ואתיא דלא כר"י. ומצאתי [ל]סברא זו רגלים בירושלמי (ג,ח) דגרסי' עלה דההיא ר' ישמעאל בשם ר' זעירא ר' יוסי הוא א"ר יוסא הוינן סברין מימר מה פליגין ר' יוסי ורבנן בשעשה לה מחיצה של כלים אבל אם עשה לה מחיצה של מים לא מן דאמר שמואל בשם ר' זעירא דר' יוסי הוא הדא אמרה אפילו עשה לה מחיצה של מים הוא המחלוקת עכ"ל זו הגמ' וכאן בפ' זה שנו כן על מימרא זו דטלית שאחז בו את האור. ולמדנו ממנו דר"י דשרי מחיצה של מים ס"ל מתני' דהתם ר' יוסי הוא ורב אשי דמוקי לה כד"ה מחלק לה בין מחיצה של מים למחיצת כלים אע"פ שדרכן להשתבר וטעם נכון יש בדבר ואעפ"כ יותר נכון לפרש דהתם ודאי מכבה והכא כמחיצת כלים דמי דאפשר דלא מכבה כדקאמר ואם כבתה כבתה אבל סוגי' שבירושלמי כולה מעידה על דברי רבינו הגדול ז"ל:

מתני': מצילין סל מלא ככרות וכו'. ואומר לאחרים חבואו והצילו לכם. ירושלמי (דפרקין ה"ד): שכך הוא דרכו להזמין אורחים בשבת.

ופושט וחוזר ולובש ואמר בואו והצילו עמי. ירושלמי (שם ה"ה): שכן דרכם להשאיל כלים.

גמרא: פירש טליתו וקיפל. כלומר: שהביא כלים והניחן בתוך טליתו וקיפל טליתו עליהם, ואסיקנא דכבא להציל דמי, כיון שלא הוציא כל אחד בפני עצמו. ומכאן הביאו התוס' קושיא לדברי רש"י ז"ל, שפירש בסוף פרק קמא דמכלתין (יט, ב) הא דאמרינן תרי תלמידי חד מציל בחד מאנא וחד מציל בד' וה' מאני, ובפלוגתא דרב הונא ורבי אבא בר זבדא, שהיה מקפל ד' וה' כלים ומניחן בכלי אחד ומוציאן. ואינו דהא אסיקנא הכי דכבא להציל דמי, ואפילו רב הונא שרי. ועל כן פירשו הם שם שהיה מציל מזון הרבה בכלים מוחלקין (הרבה) ומוציא וחוזר ומוציא, ובאותה חצר, כרב אבא בר זבדא.
אבל הרב רבינו משה ב"ן ז"ל פירש כאן, פירס טליתו והביא כלים ושפכן לתוך טליתו, ולא שהיה מוציא כלים מקופלין בתוך טליתו, ומשום דרב הונא אסר בכלים המקופלים והתיר במציל ואפילו הרבה, שאל ר' הונא בריה דרב יהושע במביא כלים ושופך לתוך טליתו ומקפל ומוציא מאי, משום דהא דמיא למציל בחדא משום דאינו מוציא אלא בכלי אחד, ובחדא למקפל שמביא כלים הרבה ומקפל לתוך טליתו.

לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא. והא דלא שרינן הכי באוכלין ומשקין, משום דהתם כיון שבידו הוא מוציא, מתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי, אבל הכא כיון שאין אתה מתירו אלא דרך לבישה, רמי אנפשיה ומידכר.

הא דא"ר יהודה טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר. השמיטה הרב אלפסי ז"ל, והביא ברייתא דקתני טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה, לומר שאין הלכה כרב יהודה. ואע"פ שאמרו דרב יהודה דאמר כרבי שמעון בן ננס, וקיימא לן כר' שמעון בן ננס. יש לומר שהרב ז"ל סבור דרב יהודה הוא דסבירא ליה דר"ש בן ננס פליג אפילו בהא אע"ג דמקרב את כבויו. והא דתנן בפרק כירה (שבת מז, ב) נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ובלבד שלא יתן לתוכו מים, ר' יוסי היא ולא רבנן וכדקא סלקא דעתך התם למימר, אבל אנן דסבירא לן כאוקימתא דרב אשי לההיא אפילו לרבנן ואומר דמקרב את הכבוי הוא ואפילו לרבנן אסור וכדדייקא בברייתא כדאיתא התם, שמעינן נמי דעד כאן לא שרי ר"ש בן ננס הכא אלא במחיצת כלים דאפשר דלא מתבקעי, אבל במחיצה של מים לא שרי, ובהא לא פליגי.
וכן תירצו הראב"ד והרמב"ן ז"ל להעמיד דברי הרב אלפסי ז"ל. אבל אינו מיושב בעיני כל הצורך, דאם איתא, הוי ליה הכא נמי לאקשויי, אימר דשמעת ליה לר"ש בן ננס גורם כבוי, מקרב כבוי מי שמעת ליה, והא תנן נותנין כלי תחת הנר וכו' אבל לא יתן לתוכו מים, וכי תימא רבי יוסי היא וכולה כדשקיל וטרי בה התם בסוף כירה (שבת מז, ב), אלא שמקרב את כבוי שאמרו שם, פירוש אחר יש לו וכבר כתבתיו במקומו בסייעתא דשמיא.

המשנה השלישית ר' שמעון בן פזי אומר פורשין עור של גדי על גבי שדה תיבה ומגדל שאחז בו את האור מפני שהוא מחרך ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים כדי שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאינם יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה אמר הר"ם פי' שדה צורתה ידועה אצלנו והיא תיבה קטנה וגם כן תיבה ידועה ומגדל אוצר של עץ ידוע אצלנו ונקרא בערבי מנשאר ואמרו מפני שהוא מחרך יודיעך תועלת פריסת עור גדי כי הוא יתחרך ולא יתלהב וימנע העץ מהגיע אליו האש ור' יוסי סבר גרם לכבוי אסור אפי' בשעת נפילת האש ואינה הלכה:

אמר המאירי המשנה השלישית וענינה להתחיל בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר פורסין עור של גדי על גבי שדה תיבה ומגדל כדי שלא יאחוז בהם האור מפני שעור הגדי אינו נשרף אלא שמתחרך ומתכווץ ונמצא מגין על התיבה וכן הדין בכל שאר הענינים המגינים או המעכבים את הדליקה עד שאפשר שיבאו עממים בתוך כך ויכבו וכן עושה מחיצה בין הדליקה למקום שבגדיו לשם בכל הכלים בין מלאים בין רקים כדי שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מפני שאין יכולים לקבל את האור והם מתבקעים ומכבים את האור ואין הלכה כמותו אלא אף בכלי חרש חדשים מלאים ואע"פ שהדבר מצוי להם להתבקע כל גורם לכבוי במקום דליקה מותר ומעתה מותר אף בכל כלים שדרכם להשתבר וכן כתבו קצת מפרשים שאם לא היו לו כלים המגינים מכל וכל כגון של מתכת מותר להגין בכלי עץ הקשים אע"פ שאיפשר שהאור שולט בהם לכונה לעכב האש מעט שלא יעבור במהירות ושמא בין כך ובין כך יבאו גוים ויצילו מאליהם ואע"פ שגורם להבעיר אף גורם להבערה במקום פסידא התירו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ספר תורה שאחז בה האור פושטה וקורא בה ואם כבתה כבתה ולענין אם יכול ליתן מים בסמוך לאור עד שלא יוכל להתפשט לשם יראה שמותר שהרי רב יהודה אמרה בפירוש טלית שאחז בה האור נותן עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה והעמדנוה לדעת תנא קמא של משנתנו שהתיר בכלי חרס חדשים מלאים אע"פ שגורם לכבוי ומאחר שפסקנו כמשנתנו אף בזו הלכה כן ואע"פ שגדולי הפוסקים נמנעו מלכתבה שמא בקעה מצאו ולא רצו לפרסמה ואע"פ שאמרו בפרק כירה אין נותנין כלי של מים תחת הנר לקבל הניצוצות מפני שמקרב את כבויו אינו דומה שהרי ניצוצות אלו נופלות בתוך המים והם כבות מיד ואין זה גורם אלא מכבה אבל זו שבכאן אינו אלא גורם שלא תתפשט הדליקה ויש אוסרין בנתינת מים כלל וממה שגדולי הפוסקים לא הביאוה וכן מזו שהזכרנו מכלי תחת הנר וכתבו שלא התירו אלא במחיצה של כלים אבל לא במחיצה של מים והדברים נראים כדעת ראשון להתיר אבל אם היה האור נאחז בה משני צדדים אם נותן מים באמצע אם לאו יש מפקפקין בה לומר שאף לרבנן אסור ואין הדברים נראין שהרי אף בשני צדדים אתה יכול לומר שמא לא תתפשט והרי היא כבה קודם שתגיע למים ואין כאן פסיק רישיה ואף בתלמוד המערב נראה כשטתנו שלא לאסרה אף משני צדדין אלא לדעת ר' יוסי והוא שאמרו שם ר' ירמיה בשם רב מצד אחד נותן מים כנגד השני ואם כבה כבה משני צדדין נוטלה ומתכסה בה ואם כבה כבה ר' שמואל בר' זעירא אמר ר' יוסי היא אמר ר' יוסי הוינא סברין מימר מה פליגין ר' יוסי ורבנן במחיצה של כלים אבל בשל מים לא מאן דמר ר' שמואל בר' זעירא ר' יוסי היא הדא אמרה אפי' במחיצה של מים היא המחלקת ומ"מ הירושלמי אינו מדוקדק שהרי אתה צריך לומר לפי שטתו שבצד אחד מודה ר' יוסי בהיתר נתינת מים ואינו כן לפי שטת הבבלי ואם אתה קורא מחיצה של מים משני צדדין אף מצד אחד כן:

בפרש"י בד"ה י"ח כלים כו' ואינו פושטן לחזור וללבוש כו' עכ"ל היינו לרבי יוסי דהכי משמע בברייתא לקמן בגמ' דבהא פליג ר"י אדר"מ ודקתני הכא במתני' וחוזר ולובש ומוציא כו' לא אתיא כר"י אלא כת"ק וכ"ה ברא"ש ע"ש וק"ל:

בתוס' ד"ה אידי ואידי כו' דלקפל היינו אפילו בא לקפל כו' עכ"ל ר"ל דאפילו בבא לקפל שרי באותה חצר וה"ה דהמ"ל אידי ואידי בבא להציל כו' ואפי' להציל לא שרי בחצר אחרת אלא דחדא רבותא מתרתי נקט וק"ל:

בא"ד ה"ל לאוקמי כו' בחצר אחרת וכאן בבא לקפל כו' עכ"ל ר"ל דאמאי נאדי משינויא קמא דה"ל לאוקמא בחצר אחרת וכשינויא קמא דכאן בבא לקפל כו' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אטעייה כו' והאי דמקפל ונותן כו' דהא מעט מעט הוא [כופל ומטלטל] בו כו' עכ"ל צ"ע מאי קא מדמי דודאי בקיפול דהכא אפי' במנא חד איכא טרחא טפי מבא להציל משא"כ התם דליכא טרחא טפי בנופל ומטפטף בחד מנא מאם הציל בפעם אחת ואדרבה טפי איכא להתיר בטיף טיף כמ"ש התוס' לעיל בשם ר"ת בנסדקה ועושה טיף טיף מותר להביא אפי' לצרף ולקלוט דאינו בהול כ"כ כו' ע"ש ודו"ק:

ברש"י ד"ה בבא להציל שהכל בסל וכו' כצ"ל:

ד"ה בבא לקפל וכו' לטרוח ולאוספם ולחזור ולהוציא וכו' כצ"ל:

ד"ה אטעייה וכו' והודה לו רב חסדא ואהא מתני' דאמרן וכו' כצ"ל:

ד"ה והכי קאמר וכו' אלא לאו הכי קאמר הני יראי שמים וכו' לאו אדעתא דשכר פעולה נחות עושין וכו' כצ"ל:

גמ' והמכשלה הזאת תחת ידך כל זה נמחק:

שם ולא תלמוד וממאי דלמא כו' אמר להו גמרינא אמרו ליה כו':

שם פיסקא ולהיכן מצילין כו' צ"ל קודם מ"ש הכא כו':

רש"י בד"ה דאי אמר כו' תורה הס"ד:

בד"ה בבא להציל שהציל בסל א' כדקתני סל מלא כו' כצ"ל:

בד"ה מהפקירא כו' ליה למיתני הס"ד:

בד"ה פרגוד כו' מבפנים הס"ד:

בד"ה וסודר כו' ראשיו בפניו כו' כצ"ל:

גמרא הכא ביר"ש עסקינן ול"נ ליה דליתהני מאחרים. ועפרש"י ונ"ל לכוון זה להא דאמרינן (בב"מ כד ב) גבי מציאה דאפילו לאחר יאוש חייב להחזיר משום לפנים משו"ה:

רש"י ד"ה אטעייא. דהא מעט מעט הוא נופל ומטפטף בו כצ"ל. ועי' מהרש"א ומה שנדפס בשמו בגליון דצ"ל ומטלטל שבוש:

שֶׁאֵין בְּיָדִי, לֹא מִקְרָא, וְלֹא מִשְׁנָה, וְלֹא תַּלְמוּד. נראה לי בס"ד שִׂמְלָה זו מִקְרָא, כי היא הגלויה בכתב כשמלה שהיא גלויה, מה שאין כן תורה שבעל פה אינה גלויה בכתב, גם עוד שמלה הוא שם לה, שם מספר ספר, וְלֶחֶם זה מִשְׁנָה וּגְמָרָא שהם תורה שבעל פה, שהם מזון לתורה שבכתב, דבלעדי תורה שבעל פה לא תתקיים תורה שבכתב, גם לֶחֶם זו גְמָרָא שיש בה מלחמה בקושיות ותירוצים כדי לברר טעמי המשנה, ונקודות לֶחֶם הם שני סגו"ל שהם ששה נקודות רמז למשנה שיש בה ששה סדרים.

וְהָאָמַר רַב קְטִינָא. הקשה הרי"ף ז"ל דהוה ליה למרמי קראי אהדדי? ונראה לי בס"ד כי בלאו הכי יש לפרש הכתוב כפשוטו, שהם נותנים עיניהם בבעל הממון שמכירים אותו שהוא עשיר בשמלתו שהיא חשובה ומהודרת, ורוצים להסתופף בצילו להיות לו לעבדים ומשרתים בביתו כדי שיאכלם וישקם וילבשם, ולכן א"ל (ישעיהו ג, ו) שִׂמְלָה לְכָה, שניכר בה שאתה עשיר, לכך קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ שנהיה משרתים אותך, והוא מכחיש ונשבע על שקר באומרו לֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ, רצונו לומר אין אני בעל ממון שראוי לי להיות חבוש בביתי כדרך הקצינים ותהיה מלאכתי נעשית על ידי משרתים ועבדים, אלא אני בעצמי צריך לצאת ולבא להביא טרף לביתי לחם לאכול ובגד ללבוש כי אין בביתי לחם ושמלה! או אפילו אם נפרש הכתוב כדברי רב קטינא דקאי על דברי תורה עם כל זה ליכא קושיא, דיש לומר מה שאומר אֵין בְּיָדִי לֹא מִקְרָא וכו' משקר בזה כדי שלא יוציא זמנו בלימודו אותם, אלא רוצה לעסוק בעסקיו, ובא הכתוב לגנותם שהם מכחישים ונשבעים בשקר גם בדברים אלו שיש בהם מצוה. ברם אי קשיא הא קשיא, דהוה ליה להקשות מן פסוק (ירמיהו ה, א) מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה על רב קטינא עצמו ולמה תלה הקושיא בדברי רבא? ונראה לי בס"ד כי מן הפסוק עצמו ליכא קושיא לרב קטינא, דיש לומר בא לגנות השופטים דאין מבקשים עדים כשרים. אלא פוסקין הדין גם על עדות פסולים דהיינו פסולין בעבירה, ואין עושין גם כן דרישה וחקירה בדין, דנמצא אין דנים באמונה כמשפט התורה, אבל לעולם כולם היו אנשי אמנה, ולכך מקשה על רבא פסקה אַנְשֵׁי אֲמָנָה.

מתני' ולובש כל מה שיכול ללבוש. ע"ל דף סה ע"ב:

גמ' מקטורן אונקלי ופונדא. עי' לעיל דף נט ע"ב תוס' ד"ה תרי המייני:

שם ושני ספרקין. נזכר במתני' פרק כ"ט משנה ב דכלים:

מתני' עור של גדי. עיין לעיל דף מט ע"א תוס' ד"ה טומנין:

הול"ל גמר ושכח. מקשים דהכא משמע דיותר בושה לומר שלא למד מלומר דלמד ושכח והרי בזבחים פרק י"ב אמרו על פ' וייטב בעיניו דהודה משה רבינו ולא בוש לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי נראה דשמע ושכח יותר בושה ותירץ עט"ר אבא מארי זלה"ה דשאני משה רבנו ע"ה דלגבי דידי' היא בושה יותר לומר שמעתי ושכחתי. אבל לא שמעתי אינו בושה כלל דאכתי לא נתיחד לו הדבור בפרט זה ובכל יום הולך ומוסיף ללמוד מה'. אבל לשאר אינשי הוא בושה לומר לא למדתי דנתרשל ולא למד תורה מרבנן קדישי דגמירי כל אוריתא וכן אמרו ביומא דאומרים לכ"ג שמא שכחת או שמא לא למדת דלא למד הוא יותר בושה עכ"ד:

ולובש כל מה שיכול ללבוש וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ש"א אות י"ב בס"ד:

דברים שאין אדם עומד בהן. על בוריין לאומרן כהלכתן: אלא אם כן נכשל בהן. עד שאומרן ב' וג' פעמים בשיבוש דהיינו טעמי תורה המסותרין: לא אהיה חובש. איני רגיל להיות חובש חבוש בבהמ''ד. אהיה הורגלתי כמו שחוק לרעהו אהיה (איוב יב) אני הווה: וממאי. דמשום דיש בהן אמנה הוא דילמא על כרחיך צריכים שישיבו האמת: דאי אמר להו גמירנא. אותן טעמי תורה: אמרי ליה. שואלים אימא לן: ומשני הוה ליה למימר גמר ושכח מאי לא אהיה חובש. מודה הוא על האמת שלא יגע בתורה: בדברי תורה. היו נאמנין ואין מתהללים על שקר: מתני' ועיגול של דבילה. שהוא גדול ויש בו סעודות הרבה: ואם היו פקחין. לישאל שכרן כפועלים: כל כלי תשמישו. שצריכין לו לאותו היום כגון כוסות וקיתוניות: י''ח כלים. מפרש להו בגמרא שכן דרך ללובשן בחול יחד אבל טפי מהכי לא ואינו פושטן לחזור וללבוש ולהציל אחרים: גמ' בבא להציל. [שהציל] בסל [אחד] כדקתני סל מלא ככרות ואינו טורח אלא להצילן מתוך הדליקה בבת אחת מציל כל מה שבסל דהא חדא זימנא הוא מה לי פורתא מה לי טובא: בבא לקפל. סלים הרבה זה עם זה לטרוח [ולאוספם] ולחזור ולהוציא מזון ג' סעודות הוא דיכול להציל בסלים הרבה ותו לא שכל א' טורח בעצמו הוא: פירש טליתו וקיפל והניח. הביא אוכלין והניח וחזר והביא והניח מהו: כבא להציל דמי. הואיל ואין כאן אלא כלי אחד ובפעם אחת הוא מוציאם: או כבא לקפל דמי. הואיל וטורח לאסוף ולכנוס: אטעייה רב שיזבי לרב חסדא. שדרש לפניו והודה לו רב חסדא ואהא מתני' דאמרן לעיל (דף קיז:) נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ודרש רב שיזבי לרב חסדא ובלבד שלא יתן כלי המחזיק יותר משלש סעודות והודה לו רב חסדא ומדאמר רבא אטעייה שמע מינה טעותא הוא דאפילו מחזיק סעודות הרבה מותר כיון דחד מנא הוא והאי כמקפל ונותן בכלי אחד דמי דהא מעט מעט הוא נופל ומטפטף בו ש''מ בחד מנא כבא להציל דמי: מאי טעותא. מנא לך דטעותא הוא בידיה: אמר ליה. מדקתני בה בברייתא: ובלבד שלא יביא כלי אחר וכו'. ש''מ כלים טובא הוא דאסירי אבל בחד שפיר דמי: מהפקירא וכו'. דהא הצילו לכם קאמר להו לצרכיהם ואם פקחים הם יעכבו הכל הוה ליה למיתני: מדת חסידות. שמחזירין לו: חסידי אגרא דשבתא שקלי. בתמיה אם חסידים הם יש להם לוותר משלהם בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה ואע''ג דלאו שכר שבת גמור הוא שהרי לא התנה ומהפקירא קא זכו מיהו חסיד לא מיקרי אא''כ מוותר משלו: הכא בירא שמים עסקינן. המציל הזה ירא שמים הוא ולא חסיד לוותר משלו: דלא ניחא ליה דליתהני מאחריני. בזכייה דהפקירא דידע דלא מרצונו הפקירו: ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח. דלאו חסיד הוא ולמחול על שלו: והכי קאמר כו'. כלומר דהאי אם היו פקחין דמתני' לאו פקחין בדין קאמר ליטול את הראוי להם דאם כן יעכבו הכל הוה ליה למתני אלא לאו הכי קאמר הני יראי שמים אם פקחין הן בהלכות שבת דידעי דכה''ג לאו שכר שבת הוא דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה נחית עושין עמו חשבון והכי קאמר אדרב חסדא נמי קאי אלא לא שבקיניה לרב חסדא לסיימיה למילתיה: לחצר המעורבת. ואפי' הכי טובא לא ליצול כדאמר לעיל (דף קיז:) מתוך שבהול אי שרי לאיעסוקי בהצלה כולי האי אתי לכבויי: מקטורן. מנטי''ל: אונקלי. לבוש רחב כעין שריניש''א ובלשון ערבי מחשיא''ה: פונדא. אזור חלול מעל למדיו: קלבוס. נביי''ש: חלוק. קמי''שא על בשרו: ואפליון. סדין להתעטף בו כולו: מעפורת. לעטף ראשו: ושני ספרקין. פיישול''ש: אנפילייאות. קלצנו''ש של צמר: פרגוד. גניליי''ש ובלשון אשכנז קני הוז''ן: חגור. על חלוקו מבפנים: וסודר שבצוארו. ותלויין ראשיו לפניו לקנח בו פיו ועיניו: מתני' עור של גדי. לח: מפני שהוא מחרך. מן האור ובלע''ז רטריי''ט ואינו נשרף ומתוך כך הוא מגין על התיבה: בין מלאים. מים: שאינן יכולין לקבל כח האור. מפני שחדשים הם:

אידי ואידי בבא לקפל. פירש הרב פורת דלקפל היינו אפי' בא לקפל דלר' אבא אין חילוק בין לקפל בין להציל דאפילו להציל בחצר אחרת לא שרי אלא מזון ג' סעודות אבל אין נראה לומר דלהציל שרי אפילו מאה סעודות בחצר אחרת גם לרבי אבא דאם כן הוה ליה לאוקומי מתני' אידי ואידי בחצר אחרת וכאן בבא לקפל וכאן בבא להציל: נותן מים מצד זה. פירש רשב''ם לאו דוקא על הטלית דהא קי''ל בפ' דם חטאת (זבחים צד:) דבבגד שרייתו זהו כיבוסו ולעיל בסוף פרק שמנה שרצים (דף קיא.) פירשתי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד