שבת קכא ע"ב

אייתו להו פורייתא [הביאו להם מיטות] לשבת עליהן, ואילו לרב חנן בר רבא לא אייתו ליה [הביאו לו], ונעלב רב חנן, וכעס על מארחו. אשכחיה מתני ליה לבריה [מצא אותו את ר' אבין מלמד לבנו] במשנתנו זו: ועל צואה של קטן מפני קטן שלא יגע בה ולא ילכלך עצמו. אמר ליה [לו]: אבין שטיא [השוטה] מתני שטותא לבניה [שונה שטות לבנו], והלא היא, הצואה עצמה מוכנת לאכילת כלבים, ודבר הראוי לאכילת כלב מותר לטלטלו, ולמה יש לכסות את הצואה אם אפשר להוציאה! וכי תימא [ואם תאמר] שלא חזיא ליה [היתה ראויה לו] מאתמול, שהרי מאתמול לא הכין צואה זו עבור הכלבים — הרי זה אינו מעכב, והתניא [ואכן כן הרי שנינו בברייתא]: נהרות המושכין מים ומעיינות הנובעין — אין אנו אומרים שיש להם תחום שבת מסויים, אלא הרי הן מותרים לשימוש בכל מקום ותחומם כרגלי כל אדם ששואב מהם, כיון שדרכן לעבור ממקום למקום והרי זה כאילו הכינום לצורך זה. ואף כאן, כיון שדרך הקטן לעשות צרכיו בכל מקום, הרי זה כמוכן מערב שבת.

ושאל ר' אבין: ואלא היכי אתנייה [כיצד אשנה לו]? ענה לו, אימא [אמור]: על צואה של תרנגולים שמים קערה מפני קטן והקשו:

ותיפוק ליה דהוי גרף של רעי [ותצא לו, ימצא בדבר היתר, מפני שהוא ככלי של צואה] שהתירו לטלטלו מפני המיאוס! וכי תימא [ואם תאמר]: גרף של רעי [כלי של צואה] אגב מנא [כלי] — אין [כן], מותר לטלטלו, ואולם איהו גופיה [הוא עצמו], כלומר הצואה — לא הותר לטלטלה, והא ההוא [והרי אותו] עכבר דאישתכח באיספרמקי [שנמצא בין הבשמים] של רב אשי, ואמר להו [להם] למשמשיו: נקוטו בצוציתיה ואפקוה [אחזו בזנבו והוציאוהו], נמצא שדבר שיש בו מיאוס מותר לטלטלו אף בלא כלי! אלא יש לומר שהצואה היתה באשפה, וכיון שאינה בפני בני הבית לא התירו לטלטלה אלא רק לכסותה מפני הקטן. ושאלו: וקטן באשפה מאי בעי ליה [מה עושה הוא שם], שהרי ריכוז האשפה הגדול הוא ברשות הרבים ואינו קרוב לבית, וכיצד יגיע לשם הקטן? ועונים שלא היתה הצואה באשפה אלא בחצר. ודוחים: והלא בחצר נמי גרף של רעי [גם כן כלי של צואה] הוא ומותר להוציאו! אלא יש לומר כי מדובר באשפה שבחצר, ולעתים מגיע לשם הקטן, אך כיון שהמקום מיוחד לאשפה אין בו משום מיאוס, ואסור לטלטל את הצואה מטעם זה.

א ועוד שנינו במשנה שכופים בשבת קערה על עקרב כדי שלא תישך. אמר ר' יהושע בן לוי: כל המזיקין נהרגין בשבת. מתיב [מקשה על כך] רב יוסף ממה ששנינו בברייתא: חמשה בעלי חיים נהרגין אף בשבת, ואלו הן: זבוב ארסי שבארץ מצרים, וצירעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום. ונברר את הדברים, מני [ברייתא זו של מי היא]? אילימא [אם נאמר] שכשיטת ר' יהודה היא — הא [הרי] אמר כי מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ואסור להרוג אף בעלי חיים אלה. אלא לאו [האם לא] ר' שמעון, והני הוא דשרי [ואלה הם שמותר] להורגם, אבל אחריני [אחרים] — לא!

אמר ר' ירמיה: ומאן נימא לן דהא מתרצתא [ומי יאמר לנו שברייתא זו מיושבת] היא? דילמא משבשתא [שמא משובשת] היא ואין להקשות ממנה? אמר רב יוסף: אנא מתנינא לה, ואותיבנא לה, ואנא מתריצנא לה [אני שניתי אותה, ואני הקשיתי ממנה, ואני אתרץ אותה] כך: מה שהתיר ר' יהושע בן לוי להרוג בשבת את כל המזיקים הרי זה ברצו אחריו, שכאשר הם רצים אחריו יש בכך חשש סכנה, ולכן לדברי הכל מותר.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רבא בר רב הונא: ההורג נחשים ועקרבים בשבת — אין רוח חסידים נוחה הימנו (ממנו). אמר ליה [לו] רבא בר רב הונא: ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם, שהם גורמים על ידי כך להזיק את הבריות, ומעירים: ופליגא [וחלוקה] אימרה זו על שיטת רב הונא. שרב הונא חזייה לההוא גברא דקא קטיל זיבורא [ראה אדם אחד שהוא הורג צרעה] בשבת. אמר ליה [לו]: שלימתינהו לכולהו [וכי השלמת, גמרת, להרוג את כל הצרעות כולן]? והרי שלא היתה דעתו נוחה ממנו.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מי שנזדמנו לו נחשים ועקרבים, אם הרגן — בידוע שנזדמנו לו שיזכה להורגן. לא הרגן — בידוע שנזדמנו הם כדי להורגו ואולם נעשה לו נס מן השמים וניצל. אמר עולא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: המדובר בנישופין (נוגעים ומתחככים) (ר"ח) בו, שאם לא פגעו בו אז, ודאי הוא משום שאירע לו נס.

ב אמר ר' אבא בר כהנא: פעם אחת נפל נחש אחד בבית המדרש, בשבת, ועמד ניותי (על שם מקומו) אחד והרגו. אמר רבי: פגע בו כיוצא בו!

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם נבין ש"פגע בו כיוצא בו" כוונתו דשפיר עביד [שיפה עשה], או לא? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שמסופר שר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא ור' זירא הוו יתבי אקילעא דבי [היו יושבים בחצר בית] ר' ינאי. נפק מילתא מבינייהו [יצא הדבר מביניהם], כלומר, שוחחו בו, ובעו מיניה [שאלו ממנו] מר' ינאי שאלה זו: מהו הדין, האם מותר להרוג נחשים ועקרבים בשבת? אמר להו [להם]: צירעה — אני הורג, נחש ועקרב — לא כל שכן, שסכנתם מרובה ומותר להרגם. ודוחים: ראייה גמורה אין כאן, דילמא [שמא] לא הותר אלא כשרומסו לפי תומו, בתוך דרך הילוכו, שאינו נראה לאחרים כמתכוון לדריסה. וכפי שאמר רב יהודה: רוק דורסו בשבת לפי תומו ואינו חושש משום ממחק או משוה גומות. ואמר רב ששת: נחש דורסו לפי תומו. ואמר רב קטינא: עקרב דורסו לפי תומו.

מסופר: אבא בר מרתא שהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי [היו נושים בו בני בית ראש הגולה כסף]. אייתיוהו, קא מצערי ליה [הביאוהו לבית ראש הגולה וציערו אותו] כדי להכריחו לשלם, ואותו יום שבת היה. הוה שדי רוקא [היה מוטל רוק שם]. אמר להו ריש גלותא [להם ראש הגולה] לבני ביתו: אייתו מאנא סחיפו עלויה [הביאו כלי ושימו עליו] כדי שלא ידרסו אנשים את הרוק, אמר להו [להם] אבא בר מניומי: לא צריכיתו [אין אתם צריכים לכך], שכן הכי [כך] אמר רב יהודה: רוק דורסו בשבת לפי תומו. אמר להו [להם] ראש הגולה: לבני ביתו: צורבא מרבנן [תלמיד חכם] הוא, שבקוהו [הניחוהו].

ג וכיון שהוזכרו דברי ר' אבא בר כהנא מביאים עוד מדבריו. אמר ר' אבא בר כהנא שכך אמר ר' חנינא: פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת, ואולם לא היה ברור מה טיבם של פמוטות אלה, ואמר ליה [לו] ר' זירא: האם מדובר כאן בפמוטות הניטלין בידו אחת שקטנים הם, או אף הניטלים בשתי ידים?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכא - ב

לרב יהודה ורב ירמיה בר אבא אייתו להו פורייתא, מיטות לישב עליהן. ואילו לרב חנן בר רבא לא אייתו ליה מיטה אלא הושיבוהו על הארץ.

אשכחיה, מצאו רב חנן, שהיה כועס על שהושיבוהו על הארץ, לרב אבין, כשהוא מתני ליה לבריה, שונה לבנו את משנתנו, בלשון הזה: וכופין קערה על צואה של קטן - מפני קטן, שלא יטפח בה ויתלכלך.

אמר ליה רב חנן לרב אבין [וכאמור, רב חנן כעס עליו] בלשון הקנטה: אבין שטיא - מתני שטותא לבניה.

כי למה צריך לכפות על הצואה כלי כדי למנוע את לכלוכו של קטן? והלא היא עצמה, הצואה, אינה מוקצה. אלא היא מוכנת לאכילת כלבים, ואם כן מותר לפנותה מהמקום, ואין צורך לכפות עליה קערה.

וכי תימא דלא חזיא ליה לא היתה הצואה מוכנה מאתמול בכניסת השבת לפי שרק בשבת היא נולדה, והרי היא מוקצה.

אי אפשר לומר כך.

כי והתניא: נהרות המושכין, שמימיהם זורמים, ומעיינות הנובעין - שהיו מימיהם מחוץ לתחום בכניסת השבת, וזרמו המים והגיעו אל העיר בשבת, אין הם קונים שביתה במקום שהיו בו בכניסת השבת, לפי שמים זורמים אינם קונים מקום שביתה. ולכן בשעה שמילאו מן המים אל תוך כלים, מעתה דין שביתתם של המים ביחס לתחום שבת - הרי הן כרגלי כל אדם הממלאן. שתחום השבת שנקבע לאדם שמילא אותן הוא גם תחום המים.

ומוכח שמותר לטלטל את המים ולא אמרינן שהם מוקצה לפי שלא היו מוכנים כאן בערב שבת, מפני שדעתו של האדם על המים האלו שיבואו בשבת ^[34].

והוא הדין לצואה של קטן, כיון שדעתו של אדם עליה שתבוא הרי היא נחשבת מן המוכן להאכילה לכלבים, ואינה מוקצה.

אמר ליה רב אבין לרב חנן: ואלא היכי אתנייה את המשנה?

אמר ליה רב חנן: אימא: כופה קערה על צואה של תרנגולים שאינה ראויה למאכל כלבים [והיא מוקצה ואי אפשר לפנותה] - מפני קטן כדי שלא יטפח בה, ויתלכלך.

ופרכינן: ותיפוק ליה דהוי גרף של רעי, שמותר להוציאו מחמת מאיסותו.

וכי תימא לתרץ, כי רק גרף של רעי, דהיינו, רק צואה הנמצאת בכלי חרס, אגב מנא, אגב כלי החרס שהיא נמצאת בו, אין, אכן מותר לטלטלה. אבל איהו גופיה, הרעי עצמו, דהיינו, הצואה כשלעצמה - לא מטלטלין.

וכאן מדובר שלא היתה הצואה מונחת בכלי ולכן אי אפשר לפנותה מדין גרף של רעי.

אי אפשר לומר כן. כי,

והא ההוא עכבר, שהוא מאוס כצואה, דאישתכח באיספרמקי בבשמים דרב אשי. ואמר להו רב אשי: נקוטו בצוציתיה בזנבו ואפקוה, והוציאוהו. על אף שלא היה העכבר בכלי.

ומשנינן: כאן מדובר שלא היתה הצואה צריכה פינוי, לפי שהיתה באשפה. ולא הוצרכו אלא לכסותה כדי שלא יטפח בה התינוק.

ותמהינן: וכי קטן במקום אשפה - מאי בעי ליה, מה הוא עושה שם?

ומשנינן: אכן לא בצואה המוטלת באשפה עסקינן אלא בצואה הנמצאת בחצר, ששכיח בה קטן

ופרכינן: מחצר נמי יהיה ניתן לפנותה. שהרי גרף של רעי הוא!

ומשנינן: שהמשנה מדברת - באשפה שבחצר, שאין צורך לפנות את הצואה ממנה.

שנינו במשנה: וכופין את הקערה על עקרב כדי שלא תישך.

אמר רבי יהושע בן לוי: כל המזיקין ההורגין את האדם - נהרגין בשבת. וסברה הגמרא שמדובר אפילו אין רצין אחריו ואין מסכנים אותו, לפי שהריגתן היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאין לו צורך במזיקים הרוגים [ואין זה דומה לשחיטת בהמה שרוצה בנטילת נשמתה כיון שהוא מעונין לאוכלה לאחר שחיטה]. אלא כל כוונתו בהריגתן היא כדי שלא יזיקו אותו. וסובר רבי יהושע בן לוי שפטור עליה, ואיסורה הוא רק מדרבנן, וביחס להריגת מזיקין לא גזרו.

מתיב רב יוסף: שנינו בברייתא: חמשה מזיקין נהרגין בשבת. משום שהם עלולים להרוג.

ואלו הן: זבוב שבארץ מצרים, וצירעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום.

ומקשינן: מני? מיהו התנא ששנה את הברייתא הזאת?

אילימא רבי יהודה - הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה!

אלא לאו - רבי שמעון.

ומוכח כי רק הני חמשה מזיקין הוא דשרי להורגן. הא מזיקין אחריני - לא!

אמר רבי ירמיה: ומאן נימא לן דהא ברייתא ששנה אותה רב יוסף ואינה נשנית בתוספתא של רבי חייא ורב אושעיא מתרצתא היא עד שניתן להקשות ממנה?

דילמא ברייתא משבשתא היא?

אמר רב יוסף: אנא מתנינא לה בכללן של הברייתות שאני שונה. ואותיבנא לה לרבי יהושע בן לוי. ואנא מתריצנא לה - שמדובר כאן ברצו המזיקין אחריו, שאז ברור שהם רצים אחריו כדי להורגו, ומותר אז להרוג את כל המזיקין - לדברי הכל ^[35]. תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא: ההורג נחשים ועקרבים בשבת כשאינם רצים אחריו - אין רוח חסידים נוחה הימנו.

אמר לו: ואותן חסידים המקפידים - אין רוח חכמים נוחה מהם. כי סופן של המזיקין שיזיקו בשעת כעסן ^[36].

ופליגא דרב הונא.

דרב הונא חזייה לההוא גברא דקא קטיל זיבורא צירעה.

אמר ליה: וכי שלימתינהו סיימת והשלמת בהריגתו לכולהו זיבורא, והרי נשארו רבים מהן, ומה הועלת בהריגתו של זה?

תנו רבנן: נזדמנו לו נחשים ועקרבים, הרי אם הרגן - בידוע שנזדמנו לו להורגן.

לא הרגן - בידוע שנזדמנו להורגו, והראהו הקב"ה שחטא, אלא ונעשה לו נס מן השמים. אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בנישופין בו, כששורק הנחש בשעת כעסו זה הסימן שרוצה לנשוך ולהרוג, ואם עשה כן הנחש יש לאדם סימן מן השמים שחטא.

אמר רבי אבא בר כהנא: פעם אחת נפל נחש אחד בבית המדרש, ועומד ניותי [ישראל, ונקרא כך על שם מקומו "ניות"] אחד, והרגו.

אמר רבי: פגע בו בנחש - אדם כיוצא בו.

איבעיא להו: מהי כוונתו של רבי, האם לשלול את מעשהו או לשבח אותו?

האם "פגע בו כיוצא בו" - דשפיר עביד. שהנחש דינו הוא כרודף, ולכן נעשה האדם לרודף שלו, שרשאי להורגו.

או לא שפיר עביד. ולגנאי אמר רבי שההורגו לנחש הרי הוא כיוצא בו.

תא שמע: דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא ורבי זירא הוו יתבי אקילעא בפתח דבי רבי ינאי.

נפק מילתא מבינייהו, בעו מיניה מרבי ינאי:

מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת?

אמר להו: צירעה שאינה מועדת כל כך להזיק, אני הורג - נחש ועקרב שמועדין להזיק, לא כל שכן שאני הורג!

ומוכח שמותר להורגן.

ודחינן: דילמא הורגן רק כשהוא הולך בדרך לפי תומו ודורך עליהן בצורה שאינו מתכוון לדרוך עליהן. ודבר זה מותר אפילו לרבי יהודה, כי בשבת יש היתר של מלאכת מחשבת, וסובר רבי יהודה שדבר שאינו מתכוון בשבת אסור רק מדרבנן, ובמקום מזיקין לא גזרו ^[37].

דאמר רב יהודה: רוק הנמצא על הארץ, ואסור למרח אותו ולהחליקו מחמת אב מלאכה של ממרח [ממחק], וכן אסור למרח אותו משום שמשוה את הגומות שבחריצי הבית ואסור משום בונה ^[38] - דורסו בהליכתו לפי תומו ^[39].

ואמר רב ששת: נחש דורסו והורגו בדרך הליכתו לפי תומו.

ואמר רב קטינא: עקרב - דורסו לפי תומו.

אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה נושים בו אנשים דבי ריש גלותא, זוזי.

אייתיוהו, הביאו אליהם והוו קא מצערי ליה.

הוה שדי רוקא, היה רוק זרוק על הארץ בשבת.

אמר להו ריש גלותא: אייתו מאנא הביאו כלי סחיפו וכפו אותו עלויה על הרוק.

אמר להו אבא בר מניומי: לא צריכיתו לכפות כלי על הרוק. כי הכי אמר רב יהודה: רוק - דורסו לפי תומו.

אמר להו ריש גלותא לנושיו של אבא בר מניומי: צורבא מרבנן תלמיד חכם הוא. שבקוהו, עזבוהו! ^[40]

אמר רבי אבא בר כהנא אמר רבי חנינא: פמוטות מנורות של בית רבי שאינן עשויות חוליות - מותר לטלטלן בשבת.

אמר לו שאלו רבי זירא: האם דוקא בפמוטות הניטלין בידו אחת התיר. או אפילו בפמוטות כבדים שיכולין להנטל רק בשתי ידים?

הערות

^[34] הרמב"ן והרשב"א הקשו, שבתחילת מסכת ביצה אמרינן שתרנגולת שעומדת להטיל ביצים היא מוקצה, והרי הביצים עשויות לבא ודעתו עליהם, ולפי הגמרא כאן אינם נולד, ולמה התרנגולת נעשית מוקצה? ותירצו, שהביצים הם חלק מגוף התרנגולת, ואינם יכולים להתיר אותה בטלטול, והכל נחשב כחפץ אחד של מוקצה. והריטב"א ור"ן הקשו, שעדיין צואה לא דומה לנהרות המושכים, שהמים היו בעולם מאתמול ורק באו בשבת? והסכימו הראשונים לגירסת הרי"ף שלא גרס כל הקושיא הזו, אלא גורס: צואת קטן מותרת לטלטלה משום גרף של רעי. ולגירסת הרי"ף מבואר בגמרא שצואת קטן נחשבת מוקצה, וכן פסק השו"ע [שכח לד]. ולגירסת רש"י אינה מוקצה כלל.

^[35] רש"י והרי"ף מפרשים את תירוץ הגמרא שרבי יהושע בן לוי מדבר כשרצו אחריו ולכן מותר להרוג את כל המזיקין, והברייתא מדברת כשאין רצין אחריו ולכן מותר להרוג רק את החמשה מזיקין, והברייתא סוברת כרבי שמעון שמלאכה שאין צריך לגופה פטור ולא אסרו בחמשה מזיקים אלו. והתוספות פירשו שהברייתא מדברת ברצו אחריו, וחמשה מזיקין אלו מותר להרוג אפילו לרבי יהודה משום פיקוח נפש, ושאר המזיקין אפילו שרצים אחריו אסור להורגם לרבי יהודה שאינו פיקוח נפש, ורבי יהושע בן לוי סובר כרבי שמעון שאין זו מלאכה כלל והתירו להרוג כל מזיק אפילו כשאינו רץ אחריו. ורוב הפוסקים סוברים שהלכה כרבי שמעון ולכן מותר להרוג כל מזיק, אלא שהגמרא להלן מצריכה להורגם בדרך הילוכו, והמזיקים הממיתים כחמשה מזיקים מותר להרוג גם במתכוון. והרמב"ם שפוסק כרבי יהודה סובר שההיתר אפילו כשאין רצין אחריו, משום ספק פיקוח נפש שמצוי שהם יזיקו. ראה להלן.

^[36] הפרי מגדים הובא במשנה ברורה [שטז, מה] כתב, שאפילו אם הם בורחים מפניו מותר להורגם, גם לא בדרך הילוך לפי תומו. וכתב השער הציון [שם, עב] שמותר דוקא כשנראו לפניו אבל לחפש אחרי מזיקין כדי להורגם אסור, והוסיף שאפשר שזה דוקא לדעת הרמב"ם [הנ"ל] שההיתר מפני פיקוח נפש אבל אנו שפוסקים כרבי שמעון ומותר משום שאין צריך לגוף המלאכה, מותר אפילו לחפש אחריהם ולהורגם. וכתב שבמקום שרבים מצויים בודאי מותר לחפשם ולהורגם.

^[37] רש"י. ומשמע שאינו מתכוון כלל להרוג את המזיק, והרמב"ן [במלחמות] והר"ן חולקים ומפרשים שההיתר משום שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא שאמרו לעשות בדרך הילוך לפי תומו כדי שלא יראה כמו עושה מלאכה כדרכה, מפני הרואים. והשו"ע [שטז, י] פסק כהר"ן שמותר אפילו במתכוון אלא שיעשה כדרך הילוכו. וראה להלן.

^[38] רש"י. והרמב"ם [כא ב] כתב, רק את הטעם של משוה גומות, וכתב המגן אברהם שלכן דייקו הרמב"ם ושו"ע וכתבו: על גבי קרקע. אבל במקום מרוצף יש מתירים לכבד וליישר [שלז ב] וביאר שאין כאן איסור ממרח משום שמירוח שייך דוקא כשרוצה שיתמרח אבל כאן רוצה שהרוק יבלע ויתבטל.

^[39] ברמב"ן ור"ן מבואר שגם ברוק פירשו שמותר לדרוס בכונה רק יעשה כאילו בדרך הילוכו, ותמהו על פירוש רש"י שביאר שמותר רק בלי כונה, מהמעשה להלן בגמרא על ריש גלותא. אבל הבית יוסף [שטז] כתב, שהר"ן פירש כך רק על הריגת מזיקין, וברוק הוא מודה לפירוש רש"י הנ"ל, וכן פסק בשו"ע [שטז, י- יא] שבמזיקים מותר להורגם אפי' במתכון ובדרך הילוך, וברוק מותר לדרוס רק בלי כונה [וראה בשפת אמת עוד תירוץ על רש"י]

^[40] בשו"ע חו"מ [צז, טו] פסק הרמ"א שאם ידוע על אדם שלוה שיש לו לפרוע ואינו משלם חובשין ומכין אותו עד שישלם, והמקור הוא מהאגודה שלמד כך מעבדי ריש גלותא. והבית יוסף [שם] דחה שבכמה מקומות מצאנו שעבדי ריש גלותא היו מצערים אנשים שלא כדין [ברכות כח א גיטין סז ב]. והב"ח תמה שהריש גלותא הסכים למעשה עבדיו, ורק משום שהוא צורבא מרבנן הניח לו ומוכח כהאגודה. והגר"א [שם] פירש שצורבא מרבנן אינו משקר ונאמן, ולכן הניחו לו. והבן יהוידע פירש שעבדי ריש גלותא לא עברו על לא יגוש, אלא חשדוהו שלוה בלי שידע איך יפרע ולכן ציערוהו, ורמז להם בדין רוק דורסו לפי תומו שהלואתו היתה בידיעה איך ישלם ולוה לפי תומו, אלא שנכשל בלא כונה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

they brought beds for them to sit on, whereas for Rav Ḥanan bar Rava, they did not bring one for him. Rav Ḥanan was insulted and got angry at his host. He found Rabbi Avin teaching his son the mishna and saying: And one may place a bowl on top of the feces of a child due to the child so that he will not touch it and dirty himself. Rav Ḥanan said to him: Avin the fool is teaching his son folly; aren’t the feces themselves prepared as food for dogs? An object that is fit for consumption by a dog may be carried, so why need one cover the feces if he can remove them? And if you say these feces were not prepared for that use from yesterday, that would not prohibit moving them. Wasn’t it taught in a baraita: With regard to rivers that flow and springs that gush, they do not have specific Shabbat boundaries, but they may be used anywhere and their boundaries are like the feet of all people who draw from them. Even though the water was not within the boundaries when Shabbat began, since the nature of flowing water is to move from place to place, it is as if they were prepared for this purpose. So too, here, since a child will relieve himself in any place, it is as if it was prepared from before Shabbat.

Rabbi Avin asked: And how, then, should I teach it to him? Rav Ḥanan answered: Say, one may place a bowl on top of chicken feces due to a child.

The Gemara asks: And derive that it is permitted to remove the feces because it is like a chamber pot of feces, which may be moved out of the room because it is disgusting. And if you say that a chamber pot of feces together with the vessel, yes, it may be moved; but feces itself, no, it may not be moved. What about that mouse that was found among the spices [isperamaki] of Rav Ashi, and he said to his servants: Take it by its tail and remove it? Apparently, a disgusting object may be moved even without a vessel. Rather, we must say that the feces were in the garbage dump, and since the feces were not before the household members it was only permitted to conceal them, not to move them. The Gemara asks: And what is a child doing in the garbage dump in the public domain? It is not adjacent to the house; how would the child get there? The Gemara answers that the feces were not in the garbage dump but were in the courtyard. The Gemara rejects this: In the courtyard, it is also considered a chamber pot of feces and may be moved. Rather, it is referring to a garbage dump that is in the courtyard, to which the child sometimes has access. Feces in a place designated for garbage are no more disgusting than their surroundings, and therefore it is prohibited to move the feces.

And we also learned in the mishna that one may cover a scorpion with a bowl on Shabbat so that it will not bite. Rabbi Yehoshua ben Levi said: All harmful creatures are killed on Shabbat. Rav Yosef raised an objection to this from the following baraita: Five creatures may be killed even on Shabbat, and they are: The poisonous fly that is in the land of Egypt, and the hornet that is in Ninveh, and the scorpion that is in Ḥadyab, and the snake that is in Eretz Yisrael, and a mad dog in any place. The Gemara clarifies this: In accordance with whose opinion is this baraita? If you say it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t he say that one is liable for a prohibited labor that is not needed for its own sake, and it is therefore prohibited to kill even these creatures? Rather, is it not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and these are those creatures that it is permitted to kill; others, no, it is not permitted to kill?

Rabbi Yirmeya said: And who will say to us that this baraita is accurate? Perhaps it is corrupted, and an objection cannot be raised from it. Rav Yosef said: I taught the baraita and raised an objection from it, and I will answer it as follows: Rabbi Yehoshua ben Levi permitted killing all harmful creatures on Shabbat when they are running after him; as in that case the danger is real, and therefore it is permitted to kill them according to all opinions.

The tanna who recited tannaitic literature before Rava bar Rav Huna taught a baraita: One who kills snakes and scorpions on Shabbat, the spirit of the pious is not pleased with him. Rava bar Rav Huna said to him: And with regard to those pious, the spirit of the Sages is not pleased with them, as snakes and scorpions harm people. The Gemara comments: And this statement disagrees with the opinion of Rav Huna, for Rav Huna saw a person killing a hornet on Shabbat and said to him: Have you finished killing all the hornets? This indicates that he was not pleased with him.

The Sages taught in a baraita: One who snakes and scorpions happened before him, if he killed them, it is clear that they happened before him in order for him to kill them. If he did not kill them it is clear that they happened before him in order for them to kill him, but a miracle from heaven transpired for him and he was saved. Ulla said, and some say it was Rabba bar bar Ḥana who said that Rabbi Yoḥanan said: This is referring to when they were touching and brushing up against him (Rabbeinu Ḥananel), as in that case if they cause him no harm, it is surely a miracle that saved him.

Rabbi Abba bar Kahana said: One time, a snake fell into the study hall on Shabbat, and a Nabatean [Nivati] stood and killed it. Rabbi Yehuda HaNasi said: One of its type killed it.

A dilemma was raised before the Sages: When Rabbi Yehuda HaNasi said: One of its type killed it, did he mean that he acted properly or not? Come and hear a resolution to this dilemma from that which was related about Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, and Rabbi Zeira, who were sitting in the courtyard of Rabbi Yannai’s house. A matter emerged from among them, and they raised a dilemma before Rabbi Yannai: What is the ruling with regard to killing snakes and scorpions on Shabbat? He said to them: I would kill a hornet, all the more so would I kill a snake or a scorpion, as they are more dangerous and it is permitted to kill them. The Gemara rejects this: There is no conclusive proof from this, as perhaps it is only permitted when one steps on it innocently as he is walking, so that it does not appear to others that he intended to step on it. As Rav Yehuda said: With regard to spittle on Shabbat, one may trample it innocently and need not be concerned about the prohibitions of smoothing or leveling holes. And Rav Sheshet said: With regard to a snake, one may trample it innocently. And Rav Ketina said: With regard to a scorpion, one may trample it innocently.

The Gemara relates: Abba bar Marta, who is Abba bar Manyomi, owed money to members of the Exilarch’s household. They brought him to the house of the Exilarch on Shabbat and they tormented him to force him to pay. There was spittle there. The Exilarch said to the members of his household: Bring me a vessel and place it over the spittle so that people will not step on it. Abba bar Manyomi said to them: You need not do so, as Rav Yehuda said as follows: With regard to spittle, one may trample it innocently. The Exilarch said to the members of his household: He is a Torah scholar, leave him alone.

Apropos Rabbi Abba bar Kahana, the Gemara cites additional statements of his. Rabbi Abba bar Kahana said that Rabbi Ḥanina said: With regard to the candlesticks of the house of Rabbi Yehuda HaNasi, it is permitted to move them on Shabbat. It was not clear what the nature of these candlesticks was, and Rabbi Zeira said to him: Is this referring to candlesticks that are small, which are moved with one hand, or even to those that are moved with two hands?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שמעת מינה קטן אוכל נבילות בית דין מצווין עליו להפרישו מאי דשקלינן וטרינן בהא מילתא איתא במס' יבמות (דף קיד) בפרק חרש שנשא פיקחת:
סוף סוף גרף של רעי הוא ונפקיה כבר פירשנו בפרק כירה כי עיקר השמועה שיש בה התרת זה הדבר בפרק משילין פירות (ביצה דף לו):

ר' יהודה אומר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כבר פירשנוה בפרק יציאות השבת ואמרנו כי עיקרה הן דברי ר' יהודה שאמרם כאן בזו המשנה מעשה בא:

ומסקינן משום דסברי רבנן אע"ג דצלי ליה טבילה בזמנה מצוה ור' יוסי סבר טבילה בזמנה לאו מצוה היא האי ר' יוסי בר' יהודה דגרסינן בנדה פרק המפלת בענין טועה. ר' יוסי בר"י אומר דייה לטבול באחרונה דקסבר טבילה בזמנה לאו מצוה היא. וזה רבי יוסי דהיה (אומר) שם כתוב על בשרו. אסיקנא בגמרא דשבעת ימים (ביומא דף ז') דטבילה בזמנה מצוה פליגי ונתבררה בסוף יום הכפורים דהא לר' יוסי בר"י יהודה היא ואיכא אחריתי התם לר' יוסי דאמר כל היום כולו כשר לטבילה. דאלמא סבר טבילה בזמנה מצוה] היא:
א"ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. וכן הלכה:
נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה אלא מניחין אותו. ואין אומרים לו כבה וגם אין מונעין אותו מלכבות. אבל קטן העושה לדעת אין מניחין אותו לכבות:

אריב"ל כל המזיקין נהרגין. אסיקנא כשהן רצין אחריו. אבל אין רצין אחריו אין נהרגין אלא אלו בלבד. זבוב שבארץ מצרים. וצירעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבא"י וכלב שוטה בכ"מ. פי' נישופין כדכתיב הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב:
רוק וכן נחש וכן עקרב אם דורסן לפי תומן שפיר דמי ושרי:

א"ר חנינא פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת. א"ל ר' זירא בניטלין בידו אחת או בב' ידים.

ה"ג רש"י צואה של קטן הא חזיא לכלבים וכ"ת דלא חזי' מאתמול והתניא נהרות המושכין וכו'. ופי' דאלמא כיון דאורחא בהכי דעתי' עלי' ה"נ כיון דאורחא דקטן בה היא דעתי' עלי' דלכי תיתי יאכילוה לכלבים. ואיכא דקשי' לי' מההוא דגרסינן במס' ביצה אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מוקצה הוא ואמאי והא אף על פי שהתרנגולת עומדת לגדל ביצים כיון דעבידו דאתו דעתי' עלייהו וביצים גופייהו לאכילה קיימי. ואיכא דמפרשי לה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים לאפרוחין שהן בעצמן מוקצין וזה הפירוש מוקצה חדא דאנן אתרנגולת קאמרי'כדקא מקשי' נמי מעיקרא אלימא בתרנגולת העומדת לאכילה והשתא נמי אמרינן לגדל ביצים ואלו הי' הקצאתה מחמת הביצים העומדים לאפרוחים מאי קאמר כי עומדת לאכילה (ולגדל) [או לגדל] ביצים כי עומדת היא לאכילה נמי אם דעתו שהבצים שתלד בינתיים יהיו עומדין להוציא מהן אפרוחים אסורה וכי עומדת לגדל ביצים אין אסורין עד שיהיו הן מוקצים מחמת עצמן. ועוד גרסי' התם ביצה תאכל ע"ג אמה ה"ד כנון שלקחה סתם נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל ביצים עומדת ואמאי הא אף על פי שלא נשחטה לא הוברר שהביצים (אינם) עומדים לגדל אפרוחים שהרי הוא רוצה לאכול הביצים עצמן ואמאי לא תאכל בלא אמה. וקושיין לאו קושי' הוא, דכיון דגופה של תרנגולת אסורה הפורש ממנה אסור דכיון דאיברי בגופה כגופה דמי' ואלו שחטה ומצא ביצים במעי' מי לא אסורה השתא נמי אסורה שאין לידתה מתירתה בי"ט שאם כן בטלת תורת מוקצה ועוד נמי לא עבידי דאתי דדילמא שלימא שחלא דידה ולא תטיל ביצה בי"ט. ותו ק"ל מדתנן (קמג.) וחכ"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה והתם ודאי בשראוין לבהמה וא"ה מאן דאית לי' מוקצה אסר אמאי הא כיון דעבידי עצמות וקליפין דאתי לימא מוכנין נינהו וה"נ קשי' הא דאמרינן בפ' קמא דביצה גבי אפר כירה שהוסק בי"ט אסור ואמאי והלא הוא יודע שיש לו להסיק עציו המוכנין לתבשילו והאפר יוצא מהן. ולדידן ל"ק שכל שראוי ועומד למאכל אדם אין דעתו אלא על עיקרו ואינו נותן אל לבו לזמן את הפסולת לאחר שיעשה בו צרכיו שאין אדם מכין הבשר משום עצמותיו לאתר שיאכלנו ודעתו על הראוי לו אבל כשאינו עומד למאכל אדם הוא נותן דעתו אף משום בהמה ומכין לבהמה לחמה. אבל הרי"ף לא גריס בשמעתא צואה של קטן הא חזיא וכו' ולא התיר אלא משום גרף של רעי:

ברצין אחריו ודברי הכל. נראה מדברי בה"ג ז"ל שהוא מפרש דברייתא קא מתרץ אליבא דר"י וברצין אחריו ומשום פקוח נפש שמותר להורגן לד"ה ומיהו ברייתא ר"י הוא דקתני ה' נהרגין ואלו לרבי שמעון כל המזיקין נמי נהרגין ואף על פי שאינן רצין כריב"ל. וזה הפירוש מוקצה מן הדעת, דהול"ל לעולם ר"י הוא וברצין אחריו דברייתא ודאי ר"י הוא ולא לד"ה ואם בא לומר שאפילו לרבי שמעון מותר להורגן פשיטא אפילו שאר מזיקין ואפילו אין רצין אחריו נמי אמרת דשרי ואמת הדבר שבירושלמי העמידוהו לברייתא זו בבאין להזיק אבל גמ' דילן לא אתיא הכי ודרך אחרת יש להן בירושלמי במזיקין הללו. ור' נתן בעל הערוך פי' מלתא דריב"ל ברצין אחריו וד"ה ומשום פ"נ וברייתא כשאינן רצין וד"ה שה' אלו שאינן רצין כשאר המזיקין שרצין. ואין זה נכון, משום דמדין פ"נ אין להורגן אלא בשאין יכול להציל עצמו בענין אחר ובשאינן רצין אחריו למה יהרג אותן אין זה פ"נ למי שנפשו פקוחה ועוד שאמר ז"ל ברייתא בשאינן רצין וד"ה אינו בגמרא ומעצמו אמר כן שאלו הי' המתרץ משנה הברייתא מכמות שהיינו מפרשים אותה בגמר' מתחלה לדברי ר"ש הי' לו לפרש בגמרא. והפירוש נכון שעל דברי ריב"ל אמרו שהן ברצין אחריו ומותר להרגן לד"ה אבל ברייתא ר"ש הוא וכן פי' רש"י ור"י אלפסי ז"ל וה"ג ואנא מתריצנא כלו' לריב"ל וכן מצינו בנוסחא עתיקי ולא גרסי' לה כדכתיב במקצתן דאי הכי משמע דברייתא משנה:

ומסקנא דשמעתא נחש דורסו לפי תומו. ופירוש אפילו במתכוין משום דס"ל כר"ש במלאכה שאין צריך לגופה. ואא"ל בלא מתכוין ומשום דקי"ל כוותי' בדבר שאין מתכוין חדא דא"כ מאי דורסו דמשמע לכתחלה עושה כן וכ"ת דה"ק לכתחלה דורס עליו כדרך הלוכו ואם נהרג נהרג דבדריסה לא הוי פסיק רישי' ולא ימות אכתי ק' דקאמר ר' ינאי צרעה אני הורג דמשמע במתכוין לכתחלה הורגן ועוד מאי רבותא דאבא בר מרתא דא"ל לריש גלותא רוק דורסו לפי תומו הא מ"מ צריכין הן למסחף מנא עלוי' עד שידרס בלא מתכוין ועוד כל הני רבנן מאי אתו לאשמועינן אטו עד השתא לא שמעי' בדבר שאין מתכוין הלכה כר"ש וליכא למימר דאתי לאשמועינן דלא שרי להורגן להדי' דהא משמע דהתירא אתא לאשמועינן ואי הכי פשיטא ואמאי נקוט מזיקין לישמעי' בשאר מילי אלא ש"מ אפי' במתכוין וכרבי שמעון. נמצא עכשיו שכל המזיקין נהרגין כדרכן בשרצין אחריו ומשום פ"נ והזרת ה"ז משובח וא"צ לשנות דהיינו דריב"ל ה' האמורין בברייתא נהרגין כדרכן ואף על פי שאינן רצין אחריו והיינו בריר ואתיא כרבי שמעון שאר נחשים ועקרבים שאינן רצין אחריו צריך לשנות ומותר לדרסן אפילו במתכוין כאלו אין מתכוין והיינו לפ"ת. ומכאן אתה למד שהלכה כר"ש במלאכה שא"צ לגופה, וכ"ד רבינו הגדול ז"ל. ומוכח נמי מדאייתי מתני' דחוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם ואוקמה כר"ש (והיינו) [והני] מתני' דמפיס מורסא וצידת נחש דאייתי בשילהי פ' האורג אלמא הכי ס"ל ומ"ש בפ' כירה גבי שמואל במלאכה שא"צ ס"ל כר"י בא ללמדנו שלמאי דס"ל כר"ש אפי' של עץ נמי מותר. וכ"פ ר"ח ז"ל כר"ש במלאכה שא"צ מדאשכחן לי' לרבא דהוא בתרא דס"ל כוותי' בפ' נוטל ובפרק כלל גדול נמי מוכח דאמר רבא החופר גומא בשבת פטור ואפי' לר"י אלמא כר"ש ס"ל ורבינו הגדול ז"ל כתבה לההוא ושמעתין נמי ראי' גדולה למי שפוסק כר"ש אף במלאכה שא"צ לגופה. עוד אני אומר שיש ראי' ממ"ש בפ' מי שהחשיך (שבת קנז.) בכל השבת כולה הלכה כר"ש והוי כלל גדול לכל מילי דר"ש במלאכה שא"צ לגופה ובדבר שאין מתכוין ובמוקצה ועוד אאריך במקומו בס"ד:

הכי גריס רש"י ז"ל: צואה של קטן והא חזיא לכלבים, ותנן מחתכין את הנבלה לפני הכלבים, וכי תימא נולד הוא, והא תניא נהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם, אלמא כיון דהכי אורחייהו דעתיה עלויה, הכא נמי כיון דאורחיהו בהכי דעתיה עלויה. ויש מקשים עליו מדאמרינן בריש פרק קמא דביצה (ב, א) במאי אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים נולד הוא, ואי איתא מאי קושיא, הא כיון דאורחייה הכי דעתיה עלויה. ויש מפרשים דהתם בעומדת לגדל ביצים לאפרוחים קאמר. ואינו מחוור, דאם כן מאי קאמר בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, דמשמע דעיקרא דמלתא דתרנגולת תליא אי עומדת לאכילה או לגדל ביצים, ועוד דתניא התם (ד, א) ביצה תאכל אגב אימה, ואמרינן עלה הכא במאי עסקינן כגון שלקחה סתם, נשחטה הוברר הדבר דלאכילה עומדת, לא נשחטה הוברר הדבר דלגדל ביצים עומדת, ואם איתא אפילו לא נשחטה היאך הוברר הדבר דלגדל ביצים לאפרוחים עומדת, דלמא לגדל ביצים לאכילה עומדת שכן הרבה עושין כן. אלא יש לתרץ לדברי רש"י ז"ל, דהתם כיון דאגידא באימא כגופה דמיא, וכיון דאימא אסירא איהי נמי אסירא.
אלא דאכתי איכא למידק מדאפליגי ב"ש וב"ה (לקמן שבת קמג, א) בקליפין ועצמות, וחד מינייהו אמר מסלק את הטבלא ונוערה אבל קליפין ועצמות גופייהו לא ומשום מוקצה, ואמאי והא כיון דדעתיה למיכלינהו לפירי דעתיה אקליפין למיהב לבהמה, דהתם בראוין לבהמה קא מיירו. ותו אפר שהוסק ביום טוב דאמרינן בפרק קמא דביצה (ח, א) דאסור, והא דעתיה אעצים המוכנים לתבשילו, וא"כ נימא דדעתיה נמי אאפרא. ויש לומר דכל שעומד למאכל אדם ולתשמישו, לא יהיב דעתיה אלא לכך ולא מסיק אדעתיה פסולת דידיה, דאין דעתיה דאיניש אלא אמאי דחזי ליה, אבל בדלא חזי, מסיק אדעתיה לאזמוני לבהמה.
אבל [בספרים] לא גרסינן הכי כדגריס רש"י ז"ל, אלא הכי גרסינן: צואה של קטן גרף של רעי הוא. וכן נראה גירסת הגאונים, והכי איתא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. אבל בירושלמי (ה"ח) מצאתי כדברי רש"י ז"ל, דגרסינן התם: צואה של קטן ולא מאכל של תרנגולין אינון, מר עוקבא אמר תיפתר באלין רברביא שלא יבואו לידי מירוח.

ברצין אחריו ודברי הכל. הרב בעל ההלכות וכן הראב"ד והר"ז הלוי ז"ל פירשוה אברייתא, כלומר ברייתא דקתני חמשה נהרגין ודברי הכל, כלומר דאפילו רבי יהודה מודה בה, אבל שאר המזיקין שאינן מצויין כל כך להזיק, אפילו ברצין אחריו אין נהרגין לר' יהודה, אבל לר"ש אפילו שאר המזיקין נהרגין ואפילו אין רצין אחריו, דכיון דליכא אלא איסורי דרבנן במקום הזיקא שרי, ור' יהושע בן לוי כר"ש.

ויש לדקדק שאם כפירושם מאי קאמר ודברי הכל, דלא הוה ליה למימר אלא ברצין אחריו ור' יהודה היא, דהא ר"ש אפילו בשאין רצין אחריו שרי. ועוד תמיהא לי היאך אפשר שיאמר ר' יהודה דנחש רודפו להכישו אסור להורגו, והלא פקוח נפש הוא, אלא אדרבי יהושע בן לוי קאי, כלומר אנא מתרצנא ליה לר' יהושע בן לוי דרצין אחריו קאמר ודברי הכל, וברייתא ר' שמעון היא ואפילו בשאין רצין אחריו. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל. ואפילו גרסינן דאנא מתרצנא לה, כלומר דנוקמא דר' יהושע בן לוי ברצין אחריו, ומתרצנא (ליה) [לה] ברייתא דנוקמא כר' שמעון ואפילו בשאין רצין. ומיהו אי גרסינן מתריצנא ליה אתי שפיר טפי.
ומיהו קיימא לן כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה, משום דסתמא דמתניתא כותיה, ורבא דהוא בתראה נמי כותיה, ואפילו הכי בשאר המזיקין כשאין רצין אחריו משנה בהריגתן כל מה שאפשר לשנויי, אם אפשר לצודן צדן ואינו הורגן, דהא תנן כופין קערה על עקרב שלא תשוך דאלמא כופין ולא הורגין. ואע"ג דצידה נמי אב מלאכה הוא, מיהו לא מינכרא מלתא כולי האי, ואי לא אפשר ליה בהכין דורסן לפי תומו, והיינו דרב ששת דאמר לקמן נחש דורסו לפי תומו. נמצאת אומר ברצין אחריו כולהו נהרגין להדיא ואפילו לר"י משום פקוח נפש, בשאין רצין אחריו חמשה המנויין בברייתא נהרגין להדיא לר"ש מפני שהזיקן מצוי, שאר המזיקין בשאין רצין אחריו אין נהרגין להדיא ואפילו לר"ש, אלא דורסן לפי תומו.

הא דאמר רב ששת נחש דורסו לפי תומו. פירש רש"י ז"ל: שאינו צריך ליזהר ממנו שלא ידרסנו אלא דורסו לפי תומו. ונראה מדבריו דלא התירו אלא משום דבר שאין מתכוון וכר"ש. ואינו מחוור, חדא דהא קאמר ר' ינאי צרעה אני הורג דמשמע לכתחילה ומתכוון. ועוד מדאמר ליה אבא בר מרתא לדבי ריש גלותא לא צריכיתו, הכי אמר רב יהודה רוק דורסו לפי תומו, ומנא ליה שיזדמן להם לדורסו בלא מתכוין. ועוד דמכל מקום צריכים היו לכוף עליו כלי עד שיזדמן להם לדורסו לפי תומו. ועוד דאי אפשר לומר דהא קמ"ל דדוקא לפי תומו אבל במתכוון לא, דהא משמע דלהיתרא קא אתא לאשמועינן, דאי לא לימא נחש אינו הורגו אלא דורסו לפי תומו. אלא הכי פירושה דורסו אפילו במתכוון, אלא שהוא עושה לפי תומו שמראה עצמו כאילו אינו מתכוון, דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן, וכדכתבינן לעיל.

אמר ליה רבי זירא בניטלין באדם אחד או אפילו בשני בני אדם, אמר ליה כאותן של בית אביך. כלומר: אפילו ניטלין בשני בני אדם. ובירושלמי (בפרקין, ה"א) נחלקו בשלשה, דאיכא מאן דאמר התם כלי שניטל בשנים מטלטלין אותו, אבל שלשה וארבעה וחמשה אין מטלטלין אותו, ואמר ר' זירא מכיון דאת אמר בשנים מותר, מעתה אפילו בארבעה וחמשה. וכן הלכתא, מדאמרינן בעירובין (קב, א) ההיא שריתא דהוה בי ר' פדת דהוו שקלי לה בי עשרה ושדו ליה אדשא.

יש גורסין בסוגיא זו אשכחיה דהוה מתני ועל צואה של קטן וכו' אמר אבין שטיא היכי מתני שטותיה לבריה והלא היא עצמה מוכנת לכלבים וא"כ מותר לטלטלה ולהוציאה וכי תימא דלא חזיא מאתמול והתניא נהרות המושכים ומעיינות הנובעים הרי הם כרגלי כל אדם כלומר שאינן קונים שביתה אחר שהם נדים ולמדת מ"מ שמותר לטלטלם אחר שהן ראויות ודעתו של אדם עליהן הואיל ודרכן לבא אלא היכי איתניה אמר ועל צואה של תרנגולים ר"ל אע"פ שאין ראויה לכלום מפני היזק קטן ומצד גרף של רעי אין היתר בטלטולן שכבר ביארנוה באשפה שבחצר כמו שכתבנו:

חמשה מזיקים נהרגים בשבת אע"פ שאין רצים אחריו זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהדייב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום ולפי הסוגיא פירושו אף בשאין רצים אחריו ולדעת ר' שמעון שלדעת ר' יהודה הואיל ואין רצים אחריו חייב ולדעת הפוסקים כר' יהודה דוחים סוגיא זו ואומרים אפילו לר' יהודה שכל אלו יש סכנה וחוששים להם אף כשאין רצים ושאר המזיקים אע"פ שאין בהם סכנה אם היו רצים אחריו נהרגים לדברי הכל זו היא שיטת גדולי הפוסקים וא"כ מה שאמרו כאן ברצין אחריו ודברי הכל הוא חוזר על מה שאמר ר' יהושע שכל המזיקין נהרגין ודבריו אמורים אף לר' יהודה ומ"מ הרבה מפרשים כתבו שר' יהושע כר' שמעון וכל שבחשש נזק נהרגין הואיל ומלאכה שאין צריכה לגופה היא והקשוהו מברייתא של חמשה נהרגין וכו' ולר' יהודה ודאי אף אלו אסור הואיל ואין כאן סכנה אלא שלר' שמעון היא שנויה ודוקא באלו אבל באחרים לא ותירץ ברייתא זו של חמשה נהרגין וכו' ברצים אחריו שיש כאן סכנה אבל שאר מזיקין שאין סכנה בנשיכתן אפי' ברצים אחריו אין נהרגין אלא לדעת ר' שמעון ונמצא שלדעת הפוסקי' כר' יהודה בחמשה נהרגים אסור כשאין רצים ובשאר אף ברצים ואע"פ שהסוגיא מוכחת כשיטה זו גדולי הפוסקים והמחברים כתבוה כדעת ראשון ושמועה זו הבאה אח"כ לומר שבנחש ועקרב דורסו לפי תומו יראה שהיא שנויה לדעת ר' שמעון שבאין רצים מיהא ראוי לו להשתדל שלא להרגו בידים אלא לפי תומו בדריסה ואע"פ שמתכוין לכך אלא שיעשה כמי שאינו מתכוין שכל שיש לנו לשנות ולמעט בחילול שבת עושין והוא שאמר במשנה כופין את הקערה על עקרב שאין הצידה נכרת כל כך שאין צידה רצונית לעקרב וכל שיכול לכפות כופה וכל שאין יכול לכפות דורס לפי תומו וכל שאין יכול לדרוס הורג בידים וכן כתבו גדולי המפרשים והדברים נראין ומ"מ לדעת ר' יהודה שאין היתר אלא בחמשה הידועים בסכנה וברצים אחריו אין צרך לכפיית קערה ודריסה לפי תומו שכל שהסכנה מחזרת ובאה אין מאחרין בהצלה ונמצאת סוגיא זו קצת ראיה לפסוק כר' שמעון אלא שי"מ הריגה בדריסה לפי תומו לדעת ר' יהודה שאין מתכוין להרגו אע"פ שהוא סובר בדבר שאין מתכוין אסור במקום סכנה מותר וכן כתבוה גדולי הרבנים:

רוק שבקרקע אין צריך להביא כלי לכפותו עליה אלא דורסו לפי תומו:

פמוטות גדולות ר"ל מנורות הואיל ואין שם חידקי חוליות מותר לטלטלן בשבת ואפי' הם גדולים שאין ניטלין אלא בשני בני אדם והוא שאמר לו כאותם של בית אביך וי"מ דוקא בקטנים שניטלין באדם אחד אבל בגדולים אסור ושל בית אביך פירושה לגנאי שלא היה משתמש אלא בקטנות והעיקר כדעת ראשון ואף לדעת האוסרים בגדולה בשאר [כלים] מיהא אפי' היו צריכים ארבעה וחמשה מותר לטלטלן בשבת והוא שאמרו בעירובין ק"ב א' ההיא שריתא ר"ל קורה דהוה בי ר' פדת דהוו שקלי ליה בי עשרה ושדו לה אדשא אמר זו תורת כלי עליה וכן אמרו ההוא אסיתא דהוה בי מר שמואל דהוה מחזקא אדרבא והוו שקלי לה בי עשרה ושדו לה אדשא אמ' זו תורת כלי עליה וא"כ לא אסרו במנורה אלא שמן הסתם אדם קובע לה מקום והוא שאמרו קרונות של ר' מותרים לטלטלן בשבת ומה שאמרו בעירובין סלם הצורי כבדו קובעו טעם הדבר מפני שעומד מוטה על הכותל לעלות ממנו לגג וכל כלים של תשמיש מחובר לקרקע החמירו בהם ואף גדולי הרבני' פירשו שם שלא אמרו כבדו קובעו לענין הסולם שהסולם מותר הוא לטלטלו אלא לענין הכותל כמו שיתבאר שם בע"ה:

בד"ה כל המזיקין כו' ומה"ט נמי פליג רב הונא כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל דמה"ט לא קשיא ליה מהך ברייתא דהני הוא דשרי להרוג אחריני לא אמתניתין דשרי צידה אף באחריני וק"ל:

בד"ה ברצין אחריו וכו' דאי ברצין אחריו אמאי כו' איכא פקוח נפש וכו' עכ"ל. וליכא למימר דרב הונא ס"ל דאפילו ברצין אחריו ליכא פקוח נפש ופליג אדריב"ל וכן כתבו לפירוש ר"י דבשארי אסור להורגן אפילו ברצין אחריו לרב יהודה וע"כ דס"ל לרב יהודה דאפילו ברצין אחריו ליכא פקוח נפש די"ל דלא מסתבר דפליגי ריב"ל ורב הונא בהא אי הוה פקוח נפש או לא בשארי שרצין אחריו ובהכי ניחא לפירוש ר"י שהוצרכו לומר דריב"ל כר"ש דשרי שארי אפי' באין רצין אחריו ורב הונא כו' ולא ניחא להו למימר דריב"ל כר"ש ושרי שארי ברצין אחריו דהשתא שפיר סבר רב הונא כריב"ל די"ל דלא מסתבר דפליגי ר"י ור"ש בהא אי הוה פקוח נפש בשארי הרצין אחריו או לא ודו"ק:

בגמ' ואלו הן זבוב שבמצרים וצרעה וכו' כצ"ל:

אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי אייתי וכו' ר"ל אייתי לאבא בר מניומי:

גמ' ואפקוה באשפה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה א"ל רבה לתנא כו' על כן אין רוח כו' דאי לא מזיקו השתא כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה רוק דורסו כו' דממילא ממרח הוא כו' כצ"ל:

גמרא זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה (היא הבירה שבאשור). ובזה יתפרש יפה קרא (דישעיה ו) ישרוק ה' לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור כי צרעה מין דבורה היא ועושה דבש כמוה (מכשירין פ"ו מ"ד):

שם ועקרב שבחדייב ונחש שבא"י כו'. הן לשיטת רש"י ברצין אחריו כל המזיקין (ההורגין) בחזקת סכנה ובאין רצין אחריו אף בחמשה המנויין כאן אין סכנה ולשיטת התוס' אף ברצין אחריו אין חשש סכנה רק בה' מינים הללו ולפ"ז לכאורה קשה הא דמחלק (בברכות לג) בין נחש לעקרב סתם לענין הפסקת תפלה באין רצין אחריו וברץ אפילו נחש פוסק כדהביא התוס' בשם ירושלמי ודעת הסמ"ג הביאו המ"א סי' צב סק"ב דלא התירו להפסיק רק במקום חשש סכנה וצריך לחלק דכרוך על עקיבו שאני:

רש"י ד"ה והלא מוכנת לכלבים. ול"ל כו' יפנוהו משם. וכ"פ לקמן בד"ה תיפוק ליה ולפנייה לולי ד"ק הנל"פ דהקושיא היא דמאי קמ"ל מתני' כיון דהיא עצמה ניטלת פשיטא דניטל כלי לצרכה:

רד"ה ומאן לימא לן. וכל מתניתא דלא מתניא כו' ולא מותבינן מינה. הוא (בחולין קמ א):

גמ' ותיפוק ליה כו'. נ״ב תלמודא הוא דאסקה הכי. לא אבין ולא רחב"ר קאמרי להא:

שם ונחש שבא"י. נ״ב צ״ע אי לבר מירושלם ץ דהא תנן פ"ד דאבות לא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. איברא למסקנא דגמרא ספ"ק דיומא נסי דקבעי לא קחשיב. ועמ"ש שם בעץ אבות:

שם ועמד ניותי אחד והרגו. נ״ב בשבת היב מעשה:

רש״י סד"ה בנשופין. שונאו. נ"ב הוא סתם אדם כמ"ש ואיבה אשית:

אָמַר לְהוּ: צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא, שַׁבְקוּהוּ. יש להקשות וכי מי שיודע לומר הלכה אחת נתברר בזה שהוא תלמיד חכם? ודילמא הוא מהמון העם ונזדמן ששמע הלכה הזאת מאיזה חכם שהורה דין זה לפניו, או מן רב יהודה שהורה דין זה לפניו לאיזה אדם ששאלו, כי ענין זה הוא שגור, ולעולם הוא אינו יודע בין ימינו לשמאלו כלום! ונראה לי בס"ד כי בלאו הכי יש להקשות נמי עוד, איך צערוהו ועברו על (דברים טו, ב) לֹא יִגֹּשׂ, כיון דבאמת לא היה לו לשלם! ואפילו אם לא נתברר אצלם שהוא עני איך יצערוהו ויעברו על לאו דאורייתא אפילו בספק? והלא אותו ריש גלותא היה ירא שמים דקפיד על דריסת הרוק בשבת ואמר לכפות כלי. על כן נראה ודאי דלא צערוהו כדי לשלם, אלא צערוהו להענישו, על אשר הוא ידע מעיקרא בעצמו שאין לו לשלם ולוה המעות והוציאם לצרכו, דנמצא כי מעיקרא כשלוה אדעתא לגזול המעות עביד שלא ישלם, ועל זאת תפסו אותו בביתם לחבשו ולצערו. אך כיון שנזדמן דין זה לפניו ואמר ריש גלותא שיכפו עליו כלי והשיב לָא צְרִיכִתוּ, הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה רֹק דּוֹרְסוֹ לְפִי תֻּמּוֹ, הנה מזה הבין ריש גלותא שהוא חכם שידע טעמו של דבר ועוד יֵשׁ לְאֵל יָדוֹ להציע תשובה בדרך חכמה ורמז, והיינו שהוא אמר הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה רֹק דּוֹרְסוֹ, ותיבת 'הָכִי' לשון יתר, אך הוא אמר לשון זה כדי להצדיק עצמו לפי דרכו בענין שנתפס בעבורו, ורצונו לומר ענין זה שלי הוא כמו ענין ה'רֹק' שהתיר ר' יהודה, כי אני בעת שלויתי מכם המעות לויתי לפי תומי שלא עלה על לבי לאכול אותם כאשר חשבתם, ורק קרה סיבה בדרך מקרה שאבדו המעות מידי, ולכן עתה אין לי יכולת לשלם, אבל אני לא ידע נתכוונתי לכך! וכן רב יהודה מתיר לדרום הרוק לפי תומו מהאי טעמא, דהוא משום שהדורס אינו מתכוון דקיימא לן כרבי שמעון דבר שאינו מתכוון מותר, ולזה אמר לו הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה כלומר כמו ענין שלי שהיה בלי מתכוין, מהאי טעמא אָמַר רַב יְהוּדָה רֹק דּוֹרְסוֹ לְפִי תֻּמּוֹ. ובדברים קצרים אלו שדבר ברמז הבין ריש גלותא שהוא תלמיד חכם, חדא דידע טעם ההלכה ולא זמורתא היתה בפיו! ועוד שיש לו לב מבין לדבר דברים ברמז של חכמים ונבונים, שלא אמר הצדקת נפשו על עניינו בפירוש כי אם ברמז, שהבליע הצדקת נפשו ברמז בהלכה זו! ולכך אמר להם שַׁבְקוּהוּ! ונראה ודאי הם לא תפסו אותו ביום שבת אלא קודם וחבשוהו וצערוהו, ואחר כך נזדמן ענין זה של הרוק ביום שבת.

גמ' והלא היא עצמה מוכנת לכלבים. ע"ל דף יט ע"ב תוס' ד"ה שמן:

רש"י ד"ה דלמא לפי תומו וכו' דדבר שאין מתכוין לר"י מדרבנן. ע"ל דף מא ע"ב תוס' ד"ה מיחם:

גמ' אייתו להו פורייתא. מטות לישב עליהן: לא אייתו ליה. והושיבוהו לארץ: מפני קטן. שלא יטפח בו ויתלכלך: א''ל. רב חנן שהיה כעוס ומתכוין להקניטו לר' אבין: והלא מוכנת לכלבים. ולמה לי לכפות כלי יפנוה משם שהרי ראויה לטלטל: דלא חזיא מאתמול. שהיום נולדה: נהרות המושכים כרגלי כל אדם. משום דמידי דנייד הוא ולא קני שביתה ואע''פ שבא מחוץ לתחום כל אדם מוליכן למקום שעירב לו לילך מיהו שמעינן מינה דמותרין בטלטול ואע''ג דמאתמול לא הוי הני קמן כיון דאורחייהו בהכי דעתיה עלייהו ה''נ כיון דאורחיה דקטן בהכי דעתיה עליה דלכי תיתי יאכילנה לכלבים: א''ל ר' אבין. ואלא היכי אתנייה: צואה של תרנגולים. דלא חזיא לכלבים ושל קטן דקתני מתניתין שמטפח בה קטן קאמר ובשביל הקטן אמר כופין: תיפוק ליה דגרף של רעי הוא. דמאיס ולפנייה דהא קי''ל במסכת ביצה גרף של רעי מותר להוציאו לאשפה: וכי תימא גרף של רעי דמותר אגב מנא אין. הא דקי''ל מותר להוציאו משום דרמי במנא דגרף היינו כלי חרס העשוי לכך ואגב מנא הוא דשרי לטלטולי אבל בפני עצמו לא והכא לאו במנא רמי: באספרמקי. בשמים: בצוציתיה. בזנבו אלמא בלאו מנא נמי מטלטלי ליה: ומשני באשפה. דלא רמי קמייהו ולא גרף של רעי הוא: קטן באשפה מאי בעי. סתם אשפה ברה''ר הוא ומאי בעי קטן התם דקא מיכסי ליה בשביל קטן: ומשני בחצר. דשכיח קטן התם קס''ד בחצר דלאו אשפה וקפריך סוף סוף גרף של רעי הוא ומשני באשפה שבחצר: כל המזיקין. ההורגין: נהרגין בשבת. וקס''ד אפי' אין רצין אחריו ומשום דס''ל כר''ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה מדרבנן היא דאסירא והכא לא גזור: (נהרגין בשבת. אפי' אין רצין אחריו) משום דס''ל דסתמן הורגין הן: האמר חייב עליה. והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו דליכא פקוח נפש: ומאן לימא לן כו'. דרב יוסף הוא מתני ליה כדלקמן ולא בדבי ר' חייא ור' אושעיא מיתנייא וכל מתניתא דלא מתנייא בתוספתא דר' חייא ור' אושעיא איכא לספוקי במשבשתא ולא מותבינן מינה: אנא תנינא לה. במתניתא דידי ואנא אותבינא בבי מדרשא אדר' יהושע בן לוי: ואנא מתרצנא לה. דלא תיקשי כי אמר ר' יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין ברצין אחריו קאמר דפקוח נפש הוא: ודברי הכל. ואפי' לר' יהודה והא דחמשה נהרגין כשאין רצין אחריו ור' שמעון: אין רוח חסידים נוחה הימנו. דעתן של חסידים אינה מעורבת עמו שאינו הגון בעיניהם על מה שעשה: נוחה. עריבה אין מתרצין במעשיו: אמר ליה. רבא לתנא: ואותן חסידים. השונאין אותו על כך אין רוח חכמים עריבה עמהם להיות נוחה ומיושבת במה שרואין במדת חסידים הללו דשפיר עביד דאי לא מזיקין השתא סופן להזיק בשעת כעסן: שלימתינהו לכולהו. הרגת את כולן כלומר מה אהני בהא אכתי טובא איכא אלמא לאו שפיר עבד והא דרבא פליג אדאבוה: שנזדמנו לו להורגן. לכך באו לידו שזימן לו המקום לאבדן לפי שהיו עתידות להזיק וגלגלו זכות על ידי זכאי: לא הרגן בידוע שנזדמנו לו להרוג אותו. והראה לו הקב''ה שחטא אלא שנעשה לו נס: בנישופין בו. בכה''ג קתני בידוע שנזדמנו להורגו נישופין כך דרך הנחש עושה כעין שריקה כשהוא רואה שונאו וכועס: ניותי. על שם מקומו וישראל היה: דשפיר עביד. וכיוצא בו דקאמר לאו לגנאי הוא אלא הנחש רודף ונעשה זה כיוצא בו: או לא. וכיוצא בו דקאמר לגנאי הוא: צרעה אני הורג. בשבת לכלות מזיקין ואף על פי שאינה מועדת כאלו: לא כל שכן. אלמא שפיר עביד: דילמא לפי תומו. לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא אלא כשהוא הולך לתומו ונחש או עקרב בפניו אין צריך לישמט ממנו אלא דורכו והולך ואם מת בדריכתו ימות הואיל ולא נתכוין דדבר שאין מתכוין לר' יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור: רוק דורסו לפי תומו. שאין מתכוין למרח ולאשווי גומות דאף על גב דממילא ממרח הוא כי לא מיכוין שרי משום מאיסותא: הוה שדי רוקא. היה רוק מוטל לפניהם ושבת היתה: פמוטות. מנורות ולא של חוליות היו:

כל המזיקין נהרגין בשבת. אף על גב דתנן במתניתין ועל עקרב שלא ישוך איצטריך לאשמעינן דהריגה נמי שרינן דסלקא דעתך דאסירא משום דמיפרסמא מילתא טפי מבצידה ומהאי טעמא נמי פליג רב הונא בסמוך ואסר הריגה: ברצין אחריו וד''ה. פי' בקונט' דרבי יהושע בן לוי ברצין אחריו והוי פקוח נפש וברייתא באין רצין וכר''ש וקשה דא''כ תקשה מהך ברייתא לרבא בר רב הונא דשרי להרוג נחשים ועקרבים בשבת דע''כ באין רצין אחריו מיירי דאי ברצין אחריו אמאי אין רוח חסידים נוחה הימנו לפירוש הקונטרס דברצין אחריו איכא פקוח נפש ועוד בניותי שהרג נחש ומיבעיא לן אי שפיר עבד תיפשוט מהכא דלא שרינן לר''ש באין רצין אלא ה' בלבד ועוד קשה לר''י דלישנא דאנא מתרצנא לה משמע לברייתא עצמה ונראה לר''י לפרש דברייתא ברצין אחריו וד''ה פירוש אפילו ר' יהודה מודה דחמשה שרי להרוג ברצין אחריו אבל שאר אסור להורגן אפילו רצין אחריו לר' יהודה ור' יהושע בן לוי כר''ש דשרי שאר אפילו באין רצין אחריו ורב הונא דאסר בסמוך לא סבר כרבי יהושע בן לוי ונראה לר''י וכן פירש ר''ח שאין להקל כרבי יהושע בן לוי אלא כהנהו אמוראי דלקמן דלא שרו אלא בדריסה לפי תומו:

שבת קכא ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף קכא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד