שבת קכב ע"א

Rabbi Abba bar Kahana said to him: They are like those from your father’s house, which are large (Tosafot).

And Rabbi Abba bar Kahana said that Rabbi Ḥanina said: The sedan chairs of the house of Rabbi Yehuda HaNasi may be moved on Shabbat. Rabbi Zeira said to Rabbi Abba bar Kahana: Are you referring to sedan chairs that can be moved by one person or those that can be only moved by two people? He said to him: They are like those from your father’s house.

And Rabbi Abba bar Kahana said: Rabbi Ḥanina permitted the members of the household of Rabbi Yehuda HaNasi to drink wine transported in a gentile’s wagons even though the wine was sealed only with one seal. He was not concerned that perhaps the gentile may have opened the barrel and poured wine libations to idolatry from it or touched it, which would prohibit drinking it. Rabbi Abba bar Kahana adds: And I do not know if that is because Rabbi Ḥanina holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who permits drinking wine from a gentile that was protected by a single seal, or if it was because the gentile would not dare to open these specific casks due fear of the household of the Nasi, but in general Rabbi Ḥanina prohibited drinking wine protected by a single seal.

MISHNA: If a gentile kindled a lamp on Shabbat for his own purposes, a Jew also uses its light; and if the gentile kindled it for a Jew, the Sages prohibited to utilize its light. Similarly, if a gentile drew water from a well in the public domain to give his animal to drink, a Jew gives his own animal to drink after him from the same water; and if he drew the water initially for the benefit of a Jew, it is prohibited for a Jew to give his animal to drink from that water. Similarly, if a gentile made a ramp on Shabbat to disembark from a ship, a Jew disembarks after him; and if he made the ramp for a Jew, it is prohibited. There was an incident in which Rabban Gamliel and the Elders were traveling on a ship and a gentile made a ramp on Shabbat in order to disembark from the ship on it; and Rabban Gamliel and the Elders disembarked on it as well.

GEMARA: The Gemara comments: And it was necessary to teach this halakha in all these cases. As, had it taught us only the halakha with regard to a lamp, I would have said that this is the halakha because the light of a lamp for one is the light of a lamp for one hundred people. There is no need to kindle multiple lamps for multiple people; the light of one candle suffices for many. Therefore, it is permitted to use the light of a lamp kindled by a gentile. However, with regard to water, there is room to issue a decree against benefitting from the gentile’s efforts, lest one come to increase the amount of water he draws for a Jew, even without stating that intention. The Gemara asks: And why do I need the mishna to mention that it is permitted to use the ramp? The Gemara answers: It taught us the case of the ramp to cite the incident involving Rabban Gamliel and the Elders to indicate that they followed this ruling in practice.

The Sages taught: If a gentile collected grass on Shabbat for himself, in order to feed his animal, a Jew may feed his own animal after him, and if he collected it for the benefit of a Jew, it is prohibited. If he drew water to give his animal to drink, a Jew may give water to his own animal to drink after him, and if he drew it for the benefit of a Jew it is prohibited. In what case is this statement, that if the gentile acted for himself it is permitted for a Jew to benefit, said? When the gentile does not know him; however, if the gentile knows him, it is prohibited, as in that case, he certainly intended to benefit his Jewish acquaintance as well.

The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rav Huna say that Rabbi Ḥanina said: One may position his animal over grass on Shabbat, even grass that is growing in the ground, and there is no concern lest he detach the grass and feed the animal; however, he may not position the animal over an item that is set aside on Shabbat, since there is concern lest one lift the item with his hand. The grass that the gentile collects for himself is certainly set aside, so why may the Jew feed it to his animal? The Gemara answers: Indeed, a Jew may not position his animal over the grass that a gentile picked; he may only position it in before the grass at a distance, and the animal goes on its own and eats.

We learned above that the Master said: In what case is this statement, that if the gentile acted for himself it is permitted for a Jew to benefit, said? When the gentile does not know him; however, if the gentile knows him, it is prohibited. The Gemara asks: However, in the incident involving Rabban Gamliel and the ship, it is a case where the gentile knows him as they traveled together on the ship. Abaye said: The action was not performed in Rabban Gamliel’s presence, and since the gentile had not seen him he intended to make it only for himself. Rava said: Even if you say that the gentile made the ramp in his presence, that is irrelevant because a lamp for one is a lamp for one hundred; similarly, with regard to a ramp, once the gentile constructs it for his own use it can be used by others with no further adjustments.

The Gemara raises an objection to Rava’s statement based on the Tosefta: Rabban Gamliel said to them: Since he made it not in our presence, we will disembark on it. Rabban Gamliel made use of the ramp only for this reason, contrary to Rava’s explanation. The Gemara rejects this: Say the Tosefta in an emended form: Rabban Gamliel said to them: Since he made it, we will disembark on it.

Come and hear proof from another baraita with regard to the dispute between Abaye and Rava: With regard to a city where both Jews and gentiles live and there was a bathhouse in it in which there is bathing on Shabbat, if the majority of the city’s residents are gentiles, it is permitted to bathe in the bathhouse immediately after Shabbat because the bathhouse was heated on Shabbat to serve the gentiles. However, if there is a majority of Jews in the city, one waits after Shabbat for a period of time sufficient for them to heat the hot water so as not to benefit from prohibited labor performed on Shabbat. Apparently, even when an action is not performed in the presence of a Jew, there is concern that it may have been performed for the benefit of Jews. The Gemara rejects this proof: There, in the case of the baraita, when they heat the water, they heat it with the majority of the city’s inhabitants in mind, and the owner of the bathhouse sets the heating schedule to service the majority.

Come and hear a proof from the following baraita: With regard to a lamp kindled at a banquet in which several people are participating, if the majority of those present are gentiles it is permitted for a Jew to utilize its light, and if the majority of those present are Jews it is prohibited, as in that case, the lamp was certainly lit for the Jews’ benefit. If those present are half Jews and half gentiles, it is prohibited. Since they are participating in the same banquet, the gentile certainly knows the Jew. Why, then, is it permitted for a Jew to utilize the light of the lamp even when the majority of those present are gentiles? The Gemara rejects this proof: There, too, when they kindle the lamp,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכב - א

אמר לו: כאותן של בית אביך ^[41].

ואמר רבי אבא בר כהנא אמר רבי חנינא: קרונות של בית רבי העשויות עבור ישיבת בני אדם ולא עבור משאות - מותר לטלטלן בשבת.

אמר לו, שאל אותו רבי זירא: האם ההיתר לטלטלן הוא דוקא בקרונות שאינן כבדים, הניטלין באדם אחד. או אפילו בכבדים הניטלים רק בשני בני אדם? אמר לו: כאותן של בית אביך.

ואמר רבי אבא בר כהנא: התיר להם רבי חנינא לבית רבי, לשתות יין שהובא אליהם בקרונות של נכרי, על ידי נכרי, אפילו אם היין חתום בחותם אחד בלבד. ואין לחשוש בו שמא ניסכו הנכרי לעבודה זרה.

ולא ידענא, אי משום דסבר לה רבי חנינא כרבי אליעזר, המתיר בחותם אחד לכולם, אי משום שיש לנכרי אימתא דבי נשיאה, שכיון שיש על הנכרי אימת בית רבי, שהיה נשיא, הוא לא יעז לנסך אותו, ולכן די בחותם אחד. אבל אצל שאר האנשים צריך שיהיו עליו שתי חותמות.

מתניתין:

א. נכרי שהדליק את הנר בשבת - משתמש לאורו ישראל.

ואם בשביל ישראל הדליק - אסור לישראל להשתמש בו ^[42].

ב. מילא הנכרי בשבת מים מבור המצוי ברשות שהוא רשות היחיד, והוציא להשקות בהמתו - משקה אחריו ^[43] ישראל.

ואם בשביל ישראל מילא את המים - אסור לישראל להשתמש בהם ^[44].

ג. עשה נכרי כבש לירד בו מהספינה בשבת - יורד אחריו ישראל.

ואם בשביל ישראל - אסור. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה, ועשה נכרי כבש לירד בו, וירדו בו רבן גמליאל וזקנים ^[45].

גמרא:

שנינו במשנה שלש דוגמאות שבהן עשה נכרי מלאכה בשבת, שיש חילוק אם עשה את המלאכה לצורכו או לצורך הישראל.

וצריכא המשנה להשמיענו את כל שלשת הדוגמאות.

דאי אשמעינן רק נר - היינו אומרים שמותר לישראל להנות ממנו כשעושה הנכרי לצורך עצמו כי אין שם מקום לגזור שמא ירבה הנכרי במלאכתו גם לצורך ישראל, משום דנר שמועיל לאחד, לנכרי, הרי הוא נר המאיר גם למאה אנשים.

אבל נכרי הממלא מים - היה מקום לומר שליגזר לא להנות מהמים כי דילמא אתי לאפושי במים בשביל ישראל. קא משמע לן שאין גוזרים.

תינח נר ומים, אבל וכבש - למה לי?

ומשנינן: מעשה דרבן גמליאל וזקנים קמשמע לן.

תנו רבנן: נכרי שליקט עשבים לצורך עצמו - מאכיל אחריו ממה שנשאר, ישראל. ואם בשביל ישראל ליקט - אסור ^[46].

מילא הנכרי מים מרשות היחיד לרשות הרבים כדי להשקות בהמתו של נכרי - משקה אחריו ישראל. ואם בשביל ישראל מילא הנכרי מים - אסור. במה דברים אמורים שמותר להשתמש בדבר שעשה הנכרי לעצמו בשבת - כשאין מכירו הנכרי לישראל.

אבל אם הנכרי מכירו לישראל - אסור, משום שעושה גם בשביל הישראל שמכיר, ולא לעצמו.

ופרכינן: איני, והאמר רב הונא אמר רבי חנינא: מעמיד אדם בהמתו לרעות על גבי עשבים בשבת, ואין לחשוש שמא יבוא לקצור עבורה. אבל לא מעמידה על גבי מאכל שהוא מוקצה בשבת, שמא יטול את המוקצה בידו ויאכילנה.

ואם כן קשה, כיצד מעמיד הישראל את בהמתו על עשבים שליקט הנכרי בשבת לצורך הנכרי, והרי אותן עשבים שנתלשו בשבת מוקצה הן, ויש לחשוש שיטול הישראל מן העשבים המוקצים, כדי להאכיל בהן את בהמתו!?

ומשנינן: כאן מדובר שאין הישראל מעמיד את בהמתו על העשבים אלא דקאים לה באפה, חוסם לה את הדרך, ואזלא היא לבדה בעצמה למקום העשבים, ואכלה ^[47]. ובכך אין חשש שיקח בידו ויאכילה.

אמר מר: במה דברים אמורים - שאין מכירו, אבל מכירו - אסור.

ופרכינן: הא רבן גמליאל שבא עם הגוי בספינה - מכירו הוה! שהרי באו יחד בספינה ^[48].

אמר אביי: בשעה שעשה את הכבש - שלא בפניו הוה ^[49].

רבא אמר: אפילו תימא עשאו בפניו - דין הכבש הוא כדין הנר שנאמר בו: נר לאחד נר למאה. אבל כשמכיר הנכרי את ישראל ולוקט עשבים, אסור להנות מהם, היות ומרבה בלקיטה לצורך ישראל ^[50].

מיתיבי: אמר להן רבן גמליאל: הואיל ושלא בפנינו עשאו הנכרי - נרד בו! ולא השתמש רבן גמליאל בהיתר של נר לאחד נר למאה להתיר אפילו עשאו בפניו!

ומשנינן: אימא: הואיל ועשאו הנכרי [ואפילו היה עושה בפנינו] - נרד בו.

תא שמע: עיר שישראל ונכרים דרין בתוכה, והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת;. אם רוב נכרים בעיר - מותר לרחוץ בה מיד עם צאת השבת.

אם רוב ישראל בעיר - ימתין במוצאי שבת בכדי שיחמו חמין!

ולמה לא נתיר משום חימום לאחד חימום למאה, ונתיר אפילו ברוב ישראל מחמת שמחממים גם למיעוט הנכרים?

ומשנינן: התם, כי מחממי את המרחץ - אדעתא דרובא מחממי, ונמצא שמחממים רק לצורך ישראל.

תא שמע: נר הדלוק במסיבה של בני אדם.

אם רוב נכרים שם - מותר לישראל להשתמש לאורה ^[51].

ואם רוב ישראל שם - אסור.

מחצה על מחצה - אסור.

ומוכח שלא אומרים את ההיתר של נר לאחד נר למאה, אלא כיון שהרוב ישראל הדליק הנכרי גם עבורם, וזה אוסר את השימוש אפילו במקום של נר לאחד נר למאה.

הערות

^[41] רש"י מפרש: שהם קטנים, אבל גדולים ביותר שניטלים בשתי ידים, אסור. והתוספות והרא"ש [לעיל לה א] פירשו להיפך, ששל בית אביך הם גדולים ביותר ומותר לטלטלם.

^[42] נחלקו הראשונים מה הסיבה שאסרו חכמים להנות ממלאכה שעשה נכרי לצורך ישראל בשבת. התוספות [ד"ה ואם] והרמב"ם [שבת ו, יח] פירשו, משום שחששו שמא יבא לומר לנכרי שיעשה עבורו מלאכה. ורש"י והר"ן בביצה [כד ב] פירשו שאסרו זאת כדי שלא יהנה ממלאכת שבת [וראה ביאור הלכה תקטו א ד"ה ויש מחמירין] וכתב הריטב"א שלפי הטעם של הרמב"ם ותוספות, צריך לומר שאין זו גזירה לגזירה, שמא יעבור על איסור אמירה דרבנן, אלא הכל גזירה אחת, שחששו שהשבת תהא כחול על ידי מלאכות נכרי, ואסרו לצוות לנכרי או ליהנות ממעשיו.

^[43] רש"י בגמרא מפרש את לשון המשנה "אחריו", שעל ידי זה ניכר שהנכרי עשה לצורך עצמו ורק כשסיים משתמש בזה ישראל, ורבי עקיבא איגר [שכה, י] העתיקו ותמה למה השמיטו הפוסקים שצריך היכר שעשה הנכרי לעצמו? ותירץ הביאור הלכה [שם], שרש"י מדבר כשאין ידוע לצורך מי עשה הנכרי. אבל כשיודעים שעשה לעצמו מותר לישראל להשתמש במלאכתו מיד ואין צריך היכר.

^[44] התוספות העירו למה נקטה המשנה השקאת בהמתו ולא שתיית אדם? וחידשו רבינו תם ובעל המאור שמלאכה שעשה נכרי לצורך ישראל והיה הישראל יכול להנות בהיתר ממלאכה זו, כגון ששאב מים לצורך ישראל ויכל הישראל לרדת לבור ולשתות שם, מותר לו להנות ממלאכת הנכרי, ולכן כתבה המשנה בדוקא השקאת בהמה שאין אפשרות להשקותה בדרך היתר. ור"י בתוספות וכל הראשונים חולקים [ראה שער הציון שכה, נג] ואוסרים להנות ממלאכה שעשה נכרי לצורך ישראל אפילו אם היה יכול להשתמש בדרך היתר, ופירשו שנקטה המשנה השקאת בהמה לחדש שאפילו שדרכה לשתות הרבה, מותר להשקות אחריו ולא גזרו שמא ירבה הנכרי במלאכה לצורך ישראל.

^[45] כתבו הרמב"ם והר"ן שמותר דוקא לרדת בכבש, אבל לטלטלו ולנענעו אסור משום מוקצה. והיינו, שהם סוברים שהכבש הוא מוקצה ואסור בטלטול, ובכל זאת מותר להנות ממוקצה אם אינו מנענעו. וכן פסק המגן אברהם [שכה ט]. ורבי עקיבא איגר [שם] כתב שדעת הרשב"א לעיל [כט א] שמוקצה אסור בהנאה גם כשאינו מטלטלו, ורבי עקיבא איגר מסתפק להלכה. ולדעת הרשב"א קשה מכבש במשנתנו? וראה קהילות יעקב [ביצה, ד] שכתב, שמוקצה של עצים ואבנים שאינם כלי מודה הרשב"א שמותר בהנאה, ואסרו רק טלטול.

^[46] לדעת רבנו תם [הובא לעיל] שאם היה הישראל יכול להנות מהמלאכה בהיתר, מותר לו להנות ממעשה הנכרי, פירשו התוספות שמדובר כאן שהנכרי ליקט עשבים ממקום שהישראל לא היה יכול להוליך את בהמתו שתאכל שם. והבעל המאור פירש שמדובר בעשבים מפוזרים, שהבהמה לא תאכל בלי שילקטו הרבה למקום אחד [מלאכת מעמר] אבל באופן אחר, מותר. והשו"ע פסק כהאוסרים. וכתב המשנה ברורה [שכה נו] שבמקום צורך גדול וצורך שבת אפשר להקל.

^[47] הפרי מגדים [א"א שכה ט] הקשה לדעת הרשב"א [הובא לעיל] שמוקצה אסור בהנאה, איך מאכיל הישראל את בהמתו מוקצה? ותירץ, כיון שמפורש בתורה שמותר לתת לבהמה לתלוש אוכל מחובר, כמו שדרשו מהפסוק "למען ינוח", תן לה נייח, לכן לא אסרו חכמים מה שמפורש בתורה שמותר, ודוקא לאדם אסרו הנאה ממוקצה. ובשו"ע הגר"ז [תקז, קונטרס אחרון ד] תמה, הרי חכמים אסרו לטלטל ולהסיק בעצים שנשרו ונתלשו בשבת, משום שמא יתלוש, ואם כן שיאסר להנות מהם מחשש זה? והוכיח מהגמרא כאן שנכרי שתלש עשבים מותר להנות מהם ישראל, שאסרו רק טלטול ולא הנאה. והאפיקי ים [ח"ב כג] דחה את הראיה לפי הפרי מגדים הנ"ל, שאכילת בהמה ממחובר שהתירה התורה במפורש לא אסרו חכמים משום שמא יתלוש. אבל לאדם אסרו גם הנאה מעצים שנשרו מחשש שיתלוש.

^[48] רש"י. והקשה השפת אמת, הרי כל נכרי שעושה מלאכה וישראל משתמש בה, לכאורה מדובר כשהנכרי רואה אותו אלא שאינו מכירו, ומדוע סברה הגמרא שהנכרי הכיר את רבן גמליאל? ואם מה שרואה את הישראל נחשב כמכירו, מה מועיל שעושה את המלאכה שלא בפניו? ופירש, שהכבש היה על היבשה, וחיברוהו לספינה, ואין הנכרי יודע מי בא בספינה, אלא שסברה הגמרא שהיה המעשה בעירו של רבן גמליאל וכנראה שהכירוהו, ודוחה הגמרא שהיה המעשה בעיר אחרת ולא הכירו הנכרי.

^[49] התוספות פירשו, שאביי מודה לסברת רבא שכבש דומה לנר, ונר לאחד נר למאה, ולכן גם כשמכירו אם עשה נכרי לעצמו מותר, אלא שסובר אביי שרבן גמליאל היה נשיא ושר, ואם מכירו עיקר המעשה הוא לצרכו ואסור, ורבא חולק.

^[50] הרשב"א והר"ן כתבו, שרבא מודה לאביי שאם עשה נכרי שלא בפניו מותר לישראל להנות, ורק בא רבא להוסיף שאפילו עשה בפניו -בכבש כיון שנר לאחד נר למאה מותר. וכתב הביאור הלכה [שכה, יא] שכך משמע מלשון הגמרא: אפילו תימא בפניו נר לאחד נר למאה, שרבא מודה שלא בפניו מותר. אולם השו"ע [שם] פסק כרבא ולא חילק בין בפניו ושלא בפניו, והיינו, שאם מכירו אסור אפילו עשה שלא בפניו. והמגן אברהם [שם, כח] כתב, שאם הנכרי יודע שהישראל צריך למלאכה זו, אסור אפילו שלא בפניו, ואפילו לאביי. ותמה הביאור הלכה, שבכבש ומרחץ מבואר בסוגיא שנחשב שלא בפניו אף שידע שצריכים למלאכתו? והכריע להלכה שאם מכירו אסור בכל אופן.

^[51] כתב המאירי, שדין רוב נכרים הוא דוקא כשהמסובים שוים בחשיבותם. אבל אם יש שם אדם חשוב ונכבד שנראה שעיקר המעשה עבורו, הוא נחשב יותר מהרוב. והקשה הביאור הלכה [רעו, ב ד"ה אם] שהתוספות פירשו שאביי סובר כך ביחס לרבן גמליאל ורבא חולק, והרי הלכה כרבא ומוכח שאין ההלכה כסברת המאירי? וכתב, שאפשר שהתוספות סוברים שרבא חולק דוקא כשהנכרי משתמש בעצמו בנר ובכבש, ואז אפילו אם הישראל הוא שר וחשוב, עיקר עשייתו של הנכרי היא לעצמו. אבל כשעושה לאחרים, מודה רבא שאדם חשוב קובע את מטרת העושה יותר מרוב האנשים.

אמר ליה [לו] ר' אבא בר כהנא: כאותן של בית אביך שהיו גדולים (תוספות).

ובדומה לזה מסופר שאמר ר' אבא בר כהנא שכך אמר ר' חנינא: קרונות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אבא בר כהנא: קרונות אלה שאמרת האם מדובר בניטלין ומיטלטלים על ידי אדם אחד או בשני בני אדם? אמר ליה [לו]: כאותן של בית אביך.

ואמר ר' אבא בר כהנא: התיר להם ר' חנינא לבית רבי לשתות יין בקרונות של גוי המביאים יין, ואפילו לא היו כדי היין חתומים אלא בחותם אחד בלבד, ולא חשש שמא פתח הגוי את הכד וניסך ממנו יין או נגע בו, ואסרו בשתיה. והוסיף ר' אבא בר כהנא: ולא ידענא אי [ואיני יודע אם] משום דסבר לה [שסבור] ר' חנינא כשיטת ר' אליעזר המתיר יין שהיה בידי גוי בחותם אחד, אי [אם] משום אימתא דבי נשיאה [אימת בית הנשיא], שוודאי לא יעז הגוי לפתוח חבית יין שנועדה בשביל בית הנשיא, ואין זה היתר כללי.

א משנה גוי שהדליק את הנר בשבת לצורך עצמו — משתמש לאורו זה גם הישראל. ואם הדליקו הגוי בשביל ישראל — אסור מדברי חכמים. וכן אם מילא הגוי בשבת מבור שהיה ברשות הרבים מים כדי להשקות את בהמתו שלו — משקה אחריו ישראל מאותם מים, ואם מילא מלכתחילה בשביל ישראל — אסור לישראל להשקות לבהמתו מאותם מים. וכן אם עשה גוי בשבת כבש כדי לירד בו מן הספינה — יורד אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל עשאו — אסור. ומסופר מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה נכרי כבש בשבת כדי לירד בו מן הספינה, וירדו בו רבן גמליאל וזקנים.

ב גמרא ומעירים בגמרא: וצריכא [וצריך] לחזור וללמדנו אותה הלכה בכל המקרים, דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] הלכה זו בנר בלבד, הייתי אומר שהדין כך משום שנר לאחד נר למאה, שאין צורך להרבות בנרות לצורך הרבים, ודי בנר אחד להרבה אנשים ולכן מותר להשתמש בנר שהדליק גוי, אבל מים ליגזר דילמא אתי לאפושי [יש מקום לגזור שמא יבוא להרבות] בשביל ישראל אף שלא אמר במפורש שנתכוון לעשות עבורו. ושואלים: והיתר ההליכה בכבש למה לי? ומשיבים: את המעשה של רבן גמליאל וזקנים קא משמע לן [השמיע לנו] ללמדנו שכך נהגו למעשה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: גוי שליקט עשבים בשבת בשביל עצמו — מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל ליקטם — אסור. מילא מים להשקות את בהמתו — משקה אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל מילא — אסור. במה דברים אמורים שאם עשה כן לצורך עצמו מותר לישראל — כשאין הגוי מכירו, אבל כאשר הגוי מכירו — אסור, שבודאי נתכוון גם לתועלת חבירו הישראל.

ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב הונא שכך אמר ר' חנינא: מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת אף שהם מחוברים לקרקע, ואינו חושש שמא יבוא לסייע לבהמה ולתלוש. אבל לא מעמידה על גבי מוקצה בשבת, שיש לחשוש שמא יטול בידו מן המוקצה. ואולם הלא העשבים שתלש הגוי לעצמו אף הם מוקצה, ומדוע מותר להאכילם לבהמתו. ומתרצים: אכן לא הותר להעמיד את בהמתו ממש על העשבים שתלש הגוי, אלא רק באופן דקאים [שעומד] לה באפה [בפניה], ואזלא [והולכת] היא מעצמה ואכלה [ואוכלת].

ג שנינו מקודם שאמר מר [החכם]: במה דברים אמורים שהותר לישראל להשתמש במה שעשה הגוי לצורך עצמו בשבת — כשאין הגוי מכירו לאותו ישראל, אבל כאשר מכירו — אסור. ומקשים: הא [והרי] אותו מעשה של רבן גמליאל בספינה מכירו הוה [היה], שהרי נסע עמו בספינה! אמר אביי: שלא בפניו הוה [היה מעשה], וכיון שלא ראה אותו ודאי נתכוין הגוי רק לצורך עצמו. רבא אמר: אפילו תימא [תאמר, תפרש] שהיה זה בפניו, ואולם אין להקפיד בכך, כיון שנר לאחד נר למאה, וכן כבש, כיון שעשאו לצורך עצמו אינו צריך להוסיף בו מאומה כשזה גם לצורך אחרים.

מיתיבי [מקשים] על דברי רבא ממה ששנינו בתוספתא, אמר להן רבן גמליאל: הואיל ושלא בפנינו עשאו — נרד בו. נמצא שהנימוק הוא שלא היה בפניהם, ושלא כדברי רבא! ודוחים: אימא [אמור, תקן] כך, אמר להן רבן גמליאל: הואיל ועשאו נרד בו.

תא שמע [בוא ושמע] ברייתא אחרת שמתוכה ניתן להכריע במחלוקת אביי ורבא. ששנינו: עיר שישראל וגוים דרין בתוכה, והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב גוים בעיר — מותר לרחוץ בה במרחץ מיד לאחר צאת השבת, שהרי הוסק המרחץ בשבת לצורך הגויים. אם רוב ישראל בעיר — ימתין במוצאי שבת בכדי זמן שיחמו חמין, כדי שלא יימצא מרוויח ממלאכת שבת. נמצא שאפילו שלא בפניו יש לחוש שעושה לטובת ישראל! ודוחים: התם, כי מחממי [שם בברייתא, כאשר מחממים] — אדעתא דרובא מחממי [על דעת רוב בני העיר מחממים], ולפי הרוב קובע בעל המרחץ את זמני החימום.

ועוד תא שמע [בוא ושמע] הוכחה אחרת ממה ששנינו בברייתא: נר הדלוק במסיבה שיושבים בה כמה אנשים, אם רוב גוים במסיבה זו — מותר גם לישראל להשתמש לאורה, ואם רוב ישראל — אסור, שודאי הדליקו את הנר בשבילם. מחצה על מחצה — אסור. והרי מאחר שהם יושבים במסיבה אחת ודאי מכיר הגוי את הישראל, ומדוע אם כן כשהגויים הם הרוב מותר לישראל להשתמש באור הנר? ודוחים: התם נמי, כי מדלקי [שם גם כן, כאשר מדליקים] —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Abba bar Kahana said to him: They are like those from your father’s house, which are large (Tosafot).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמר חושש אני לו מחטאת:

אי משום דסבר לה כר' אליעזר דלא חייש לזיופא ומימרא דר' אליעזר במס' ע"ז אין מעמידין בהמה (דף לא) דתניא אחד הלוקח וא' השוכר בית כו' ר' אליעזר מתיר בשתייה ואמרו מר סבר כי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בחותם אחד כו' ובפ' השוכר את הפועלין (שם דף סט) אמרו וכי מאחר דקיימא לן כוותיה דרשב"ג וכוותיה דר' אליעזר דלא חייש לזיופא:

סליק פרק כל כתבי הקודש.

אמר ליה כאותן של בית אביך ש"מ דניטלת בידו אחת שרי. ניטלת בב' ידים לא איתברירא לן בהדיא.

וכן קרונות של בית רבי הניטלין בב' בני אדם לא איפשיטא. והתיר ר' חנינא לשתות יין הבא בקרונות של נכרים בחותם אחת ולא ידענא אי משום דסבר לה כר' אליעזר אי משום אימתא דבי נשיאה:

נכרי שהדליק את הנר. ת"ר נכרי שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. וכן מילא מים להשקות בהמתו וכו'.

א"ל כאותן של בית אביך. פירש רש"י ז"ל שהיו קטנות ודאמרינן לקמן בפרק כל הכלים ניטלין בשבת אפי' בשתי ידים ובשני בני אדם דוקא בשאר כל הכלים אבל פמוטות אין דינן כשאר כל הכלי' (דלא קפדי) [דילמא קפדי] עלייהו ומייחדי להו מקום. ומיהו ק"ל דבפרק כירה (שבת מו.) לא משמע הכי דאסרי' התם גדולה דאית בי' חידקי משום גדולה דחוליות והיינו נטולה בשתי ידים כדמוכחא שמעתתא דהתם ואף על פי כן לא אסרוה אלא משום גדולה דחוליות ובאית בה חידקי ואין בין פטומות למנורה כלום אלא שהמנורה יש בה קנים אילך ואילך ופמוט אין בו כדאמרינן בפרק הקומץ רבה אינה באה זהב אינה באה קנים ההוא פמוט מיקרי. א"ו משמע שפמוטות של בית אביו גדולו' היו ואביו של ר"ז גבאי של מלך היה והיו בקיאין בביתו ורואין שפמוטות שלו גדולו' ואותן של בית ר' לא הי' יודעין שמא פמוטות קטנים היו ואע"פ שאין דרך נשיאים בכך מנורו' גדולות הי' לו ופמוטות קטנים של כסף וכיוצא בו להשתמש לפניו ובמה שהיו רואין שיערו דשל אביו גדולות בודאי ונוטלין בשתי ידים ואף על פי כן התירן לו וה"ה לנטלות בב' בני אדם אלא שלא שאלו רק על ניטלות בב' ידים ולא בב' בני אדם לפי שעלה בדעתו שהי' אסור לטלטל בב' ב"א וכששמע ממנו עוד שהי' מתיר קרונות והדבר ידוע שדרכן לטלטל בב' ב"א שאל ממנו אם הוא מתיר אפילו בב' ב"א כדרכן ואמר לו הן וממילא ידוע שאף בפמוטות ששאל בנטלות בב' ידים והתיר אף בב' ב"א הי' מתיר אלו שאל ממנו כנ"ל אבל בתוס' הפרישו בין פמוטות לשאר כלים ולא התירו פמוטות אלא בב' ידים. ובירושלמי (יז.) נחלקו בשלשה דאמר התם כלי שניטל בשנים מטלטלין אותה בג' בד' בה' אין מטלטלין אותה א"ר זעירא מכיון דאת אמר בב' מותר מעתה אפי' ד' וה' וכן הלכתא מעובדא דאסיתא דבי מר שמואל דבשלהי מס' עירובין דף ק"ב דהוין שקלי עשרה ב"א וכו':

מתני' עשה נכרי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל. דוקא בכבש וכיוצא בו דליכא משום מלאכה דלצורך גוי נעשית וליכא משום מוקצה דמשתמש בעלמא הוא וכיושב על האבן דמי אבל לטלטל הכבש אסור וי"ל נמי דמותר אפי' בטלטול דמכיון שהעצים ברשות הגוי אין בו משום מוקצה לפי שאין הגוי מקצה כלום ודעתו על הכל וא"צ הכנה כמ"ש בירושלמי אבל בשתלשן לעצי' ועשה כבש אסור לטלטל ומ"מ יורד בה ישראל. ומכאן אתה דן לפירות שתלשן לצורך עצמו דאסורים ודברים התלושי' שאפתן ובשלן שמותרים והוא שראוין מתחלתן לכוס הא אינן ראוין לכוס מוקצין הם ואסורין למי שיש לו איסור מוקצה בכך. וראיתי בס' התרומה (סי' רמ"ז) בלבול גדול בגוי שבישל בשבת לצורך עצמו משום דקשי' לי' תרתי בשביל ישראל למה אסור הא קי"ל המבשל בשבת בשוגג יאכל ולצורך גוי למה מותר מ"ש ממשקין שזבו ופירות הנושרין דגזרי' שמא יסחוט ושמא יעלה ויתלוש. ולפ"ד שהקושיות הללו אין בהן ממש דמה ענין מעשה ע"י ישראל למעשה שבת דגוי בישראל גזרו לר"מ במזיד ולר"י גזר נמי שוגג אטו מזיד אבל בגוי אם לצורך עצמו ד"ה מותר ואם לצורך ישראל ד"ה אסור שאפילו לר"מ גזרו בו שמא יאמר לו עשה דכיון דלדעת ישראל חעביד ואתו לאיערומי החמירו בו יותר משוגג ובעי' בכדי שיעשו וזה דבר פשוט הוא וכן זו שאמרו גזירה שמא יתלוש ושמא יסחוט בדברים הנעשין מאליהן כגון משקין שזבו ופירות שנשרו הכל מודים שאסורין דכיון דאיכא גזירה עשאום כמעשה שבת של ישראל אבל גוי לעצמו ליכא למיגזר דישראל מגוי לא גמר מלאכות דשבת וכל היכי דליכא סרך לא גזרי' בישראל שמא יעשה מלאכה בשבת כדאמרי' הכא בעשבים ובפ' כירה ובכמה דוכתי ומ"מ משקין שסחטן הגוי ופירות שתלשן לצורך עצמן אסורין משום גזירה הוא בלא דין מוקצה דכיון דמילי דאתו ממילא נינהו כי עשאן גוי נמי אסורין דכולה חדא גזירה הוא ואפי' עשבין שתלשן גוי לצרכו בכלל משום דבכל הנתלשין מן המחובר גזרו גזירה זו ויש לומר בעשבים דמשום מוקצה הן אסורין ואפילו לרבי שמעון והוה ליה כבעלי חיים. וראיתי בתוספתא (יד,יא) דקאמר אבל גוי שמכירו ה"ז אסור משום שמרגילו ועושה עמו לשבת אחרת וכולן שעשאן ישראל בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מועטין הרי זה אסור רישא ד"ה והך סיפא לא ידענא מאן קתני לה דמשווה שוגג ומזיד אלא שי"ל אסור לו קתני ורבי יהודה היא:

(הא דאמרי' אין בנין בכלים. כבר מפורש לעיל ריש פ' הבונה (שבת ק"ב ע"ב) יע"ש):

גמרא: קורנוס של אגוזים לפצוע בו את האגוזים קסבר דבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור. יש מפרשים דמתני' דלקמן דקתני נטלין לצורך ר"י מוקים לה בדבר שמלאכתו להיתר ולצורך צורך גופו ולא לצורך צורך מקומו ולא לצורך גופו אבל מלאכתו לאסור כלל כלל לא. ורבי יוסי פליג ומוסיף דאפילו מלאכתו לאיסור מטלטלין כולן חוץ מן המיסר הגדול ויתד שמוקצין מחמת חסרון כיס. וקשיא לי כיון דלצורך מקומו שלא לצורך קרית ליה רישא דמתניתין היכי קתני לפצוע בו את האגוזים שהוא לצורך אפילו שלא לצורך נמי שרי ויש לומר דלהכי קתני לצורך גופו לומר דקורנס של אגוזים [הוא דמותר] לצורך גופו (הוא [הא] של נפחים אפילו לגופה אסור וכדי שלא תאמר של אגוזים נמי לגופו דוקא הדר מפרש כל הכלים הניטלין שאמרנו בין לצורך בין שלא לצורך ניטלין, כן נ"ל. ולה"ר משה בר' יוסף מצאתי שפי' לרב יהודה לצורך צורך תשמישו שלא לצורך צורך גופו אף על פי שאינו לצורך תשמישו וכולם בדבר שמלאכתו להיתר אבל מלאכתו לאיסור כלל כלל לא. וזה הפירוש מתרחק מפני זה הטעם דקורנס של אגוזים לפצוע בו האגוזים צורך תשמישו הוא ואפילו שלא לצורך נמי ואפשר מאי קורנס של אגוזים שהוא עשוי לשחוק בו האגוזים לשכר או לדבר אחר ואין עשוין לפצע ואיני יודע מי הכניסו בכך. ובירושלמי הא שלא לפצע בו את אגוזים לא מתני' דרבי נחמיה היא דאמר אין ניטלין אלא לצורך ומיהו רחת ומזלג לתת עליו לקטן קשי' שאין תשמישו בכך ואפשר שאף על פי שאינן מיוחדין לקטן כיון שדרך תשמישן כך הוא לתת עליהן או לזרות ולהבר דרך תשמישן מיקרי ומיהו לרבא ברי' דריב"ח כיון דצורך גופו וצורך מקומו שוין רישא דקתני לפצע בו לאו דוקא אלא ה"ה לצורך מקומו דתרוייהו שוין ולצורך מיקרי. ואיכא דק' להו היכי אמר ר"י כל דבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו אסור והא איהו אמר בפ' כירה שרגא דמישחא שרי לטלטלה אלמא דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר. וי"מ דנרות לאו מלאכתו לאיסור הוא שאינו אלא בסיס לפתילה ושמן ואין עושין מלאכה ולא אמרו אלא כגון קורנס ומגרה שבהן עושין מלאכת איסור ולהכי נמי ל"ק בריי' דנרות ופמוטות דר"מ ור"ש מתירין בהן ור"י אוסר במוקצה מחמת מיאוס ואיסור היום הא משום מלאכתן ד"ה מטלטלין, כ"כ הראב"ד ז"ל. ול"נ שנרות משמשי שבת הן ואין מלאכתן לאיסור אלא כגון קורנס ורחת שאין להן תשמיש קבוע בשבת א"נ ר"י ממתני' גופה איתותב והדר בי' תדע דהא אמר לעיל בפ' ואלו קשרים (שבת קיג.) כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת ומלאכתן לאיסור הן:

כאותן של בית אביך. פירש רש"י ז"ל: דקטנות היו. ואינו מחוור, דהא בפרק כירה (שבת מו, א) לא אסרו אפילו גדולה אלא בדאית בה חידקי וגזירה משום דחוליות, ומשמע התם אפילו גדולה ממש הניטלת בשתי ידים.

מתני': מילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. כתבו בתוס' בשם ר"ת דדוקא להשקות לבהמתו אסור משום דאהנו ליה מעשיו דהא אי אפשר לבהמה שתרד לבור, אבל לשתות מהם ישראל שרי, דהא לא אהני ליה מידי דאי בעי מטפס ויורד מטפס ועולה וכן כתב גם הר"ז הלוי ז"ל בשם חכמי נרבונה ז"ל. אבל ר' יצחק ז"ל הקשה עליו, מדתניא (להלן בגמ') עכו"ם שלקט עשבים לבהמתו מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, והתם מאי אהני ליה, והא אמרינן מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים, ומפרש במכילתא (שופטים פ"כ, י"ב) למען ינוח שורך וחמורך, הנח לה והיא תולשת וזו היא נייחא שלה. ודחק ר"ת ז"ל כגון דקאי בתרי עברי דנהרא, דאי אפשר לה למיזל. והר"ז הלוי ז"ל דחק יותר והעמידה בעשבים מפוזרין לכאן ולכאן, שאין דרך להאכיל בהמה בדקאי לה באפה ואזלא. וזה יותר דחוק, והא דאמרינן דקאי לה באפה לאו אמחובר קאמרינן, אלא אמוקצה דתלוש ומשום גזירה דלמא מאכיל לה בידים וכמו שפרש"י ז"ל. ולפי דבריהם הא (דתניא) [דתנן] מילא מים לבהמתו, מן הבור דוקא קאמר, הא בממלא מן העין או מן הנהר אפילו בשביל ישראל מותר. ואינו מחוור, דאם כן היה לו למיתני בהדיא מילא מים לבהמתו מן הבור.
ובתוס' אמרו עוד דאפילו לדברי האוסרים, יש מי שאומר דדוקא שתיה אבל שאר תשמישין מותר, וקא מייתו ראיה מההיא דאמרינן ביבמות (קיד, א) במפתחות בי מדרשא דאתאבידו ברשות הרבים, זיל דבר תמן טליא וטליתא דאי משכחו להו מייתי להו, אם איתא כי מטו להו מאי הוי, והא לא אפשר לאשתמושי בהו. והם הקשו על זה מנר וכבש ומרחץ דאסרינן הכא כשנעשה על דעת ישראל, וההיא דיבמות בקטן העושה לדעת עצמו. ולדידי נראה דאפילו לדבריהם מאן לימא לן דלהשתמש בהו השתא קאמר התם, דלמא כי היכי דלא ליזלו לאיבוד ולאשתמושי בהו לאורתא. אלא שאין צורך לכך אלא אפילו ליומן. וכמו שאמרו בתוס'.

הא דתניא: עכו"ם שלקט עשבים ואם בשביל ישראל אסור. וכן נמי בנר וכבש ומרחץ. איכא למידק בהו, והלא המבשל בשבת בשוגג לר"מ יאכל (חולין יד, א), והלכתא כותיה לדעת רובן של פוסקים אלא דלא דרשינן ליה בפרקא. ויש לומר דשאני ישראל דליכא למיגזר ביה שוגג אטו מזיד, דאפילו שרית ליה שוגג מידע ידע דאסור לעשות כן לכתחילה, אבל במלאכות הנעשות על ידי עכו"ם אי שרית ליה בדיעבד, אתי למימר ליה, דמלאכות הנעשות על ידי עכו"ם קילי ליה, ואף על גב דאי אמר ליה נמי ליכא איסורא דאורייתא, לאו גזירה לגזירה אלא כולה חדא גזירה היא וכאותה שאמרו בשמעתא קמייתא דביצה (ג, א).
ואדרבא איכא למידק ליקט לעצמו היאך מאכיל אחריו ישראל והדליק לעצמו היאך משתמש בו ישראל, והא תניא (ביצה כד, ב) עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר לקרקע אסור ולערב אסור בכדי שיעשו, ומי לא עסקינן אפילו רואה אותו לוקח מן השוק ומביא לו, דלא ליקטן בשביל ישראל, ועוד מאי שנא מפירות הנושרין או ממשקין שזבו. ויש לומר דמשקין שזבו ופירות הנושרין דממילא קא אתו אי שרית ליה אתי למעבד איהו בידים דמיחלף ליה, אבל כל מידי דלא אתי ממילא אלא תלי במעשה כגון אפיה ובישול ונר וכבש ונעשה על ידי עכו"ם בשביל עכו"ם, שרי אפילו לישראל דליכא למיגזר בהא מידי, דישראל בעכו"ם לא מיחלף, אבל כשעשאן בשביל ישראל אי שרית ליה לישראל אתי למימר ליה כמו שכתבנו.
ומיהו פירות שתלשן עכו"ם ואי נמי משקין הבאין על ידי סחיטת עכו"ם אסורין, דאי שרית ליה אתי למיכל אפילו כשנשרו או כשזבו מעצמן וכולה חדא גזירה היא, וכדאמרינן התם בביצה (ג, א) משקין שזבו טעמא מאי גזירה דלמא יסחוט, היא גופה גזירה ואנן ניקום וניגזר גזירה לגזירה, אין כולה חדא גזירה היא. ומהא שמעינן דעכו"ם שאפה או שבשל מידי דלאו מוקצה ואי נמי מידי דלית ביה משום בשולי עכו"ם לעצמו בשבת אוכל אחריו ישראל, אבל במידי דאתי ממילא לא.
ואם תאמר אם כן פירות האדמה שאינן נתלשין ממילא, (א"כ) לישתרו בשתלשן עכו"ם לעצמו. יש לומר דשאני התם דכיון דלא עבידי דאתו אסורין משום מוקצה, ואפילו לר' שמעון משום דכגרוגרות וצימוקין נינהו לדידיה דאסוחי אסח דעתיה מינייהו כיון דלא תלשן מערב שבת, ואפילו דעכו"ם נמי אסירי, דכיון דבשלו אסירי מהאי טעמא אפילו בשל עכו"ם אסור כדי שלא תחלוק. וכן כתב רש"י ז"ל בפרק אין צדין (ביצה כד, ב) גבי מימרא דרב פפא דעכו"ם שהביא דורון לישראל. ועשבים דשרינן להאכיל אחריו ישראל לבהמתו, דאין מוקצה לבהמה אלא משום טלטולו של ישראל, והא אוקימנא לה הכא בדקאי באפה ואזלא ואכלה.

רבא אמר אפילו תימא בפניו נר לאחד נר למאה. ומיהו ודאי מודה לאביי דכל שלא בפניו אפילו לאפושי בשביל ישראל שרי, והיינו ברייתא דעכו"ם שלקט עשבים לבהמתו, ובמכירו ובשלא בפניו נמי שרי והיינו דאביי, ואי מידי דליכא לאפושי בשביל ישראל כנר וכבש אפילו בפניו שרי והיינו דרבא. אבל אם עשאו בשביל ישראל לעולם אסור, ואפילו עשאו בשביל ישראל אחר אסור.
ואם רוב עכו"ם מותר, והיינו מרחץ המרחצת בשבת ונר הדולק במסיבה. וטעמא משום דאמרינן דמסתמא עיקר כונתו ומעשיו אדעתא דרובא הוא, וכאילו לא נעשה בשביל המיעוט דאין הולכין אלא אחר הרוב. ואי מחצה על מחצה נינהו, כיון דאיכא למימר דאדעתא דישראל עבד אסור, וכדתניא בברייתא בנר הדלוק במסיבה. והני מילי בשלא עשה לצורך עצמו, אבל עשאו לצורך עצמו אפילו היו שם כמה ישראלים מותר, דלעולם עיקר דעתו אינה אלא לעצמו, וכדמוכח בעובדא דבסמוך, [ד]ההוא מעשה היכי דמי אי רובא גוים היו אמאי אהדרינהו שמואל לאפיה מינייהו, ואי רובא ישראל הוו ואי נמי מחצה על מחצה כי אייתי שטרי וקא קרי בהו מאי הוי, אלא שמע מינה דכל שהוא עצמו משתמש בו שרי. וכן פירש רש"י ז"ל.
וכן היא בירושלמי (בפרקין, ה"ט) דגרסינן התם: נכרי שהדליק לצורכו ולצורך ישראל, נשמיענו מן הדא, שמואל איתקביל גבי חד פרסי ואיטפי בוצינא, אזל ההוא פרסי בעי מדלקתה והפך שמואל אפוי, כיון דחמיניה מתעסק בשטרותיו ידע דלאו בגיניה הוא וחזר שמואל אפוי, א"ר יעקב בר אחא הדא אמרה לצרכו ולצורך ישראל אסור, אמר רבי יוסי שניא היא שאין מטריחין את האדם לצאת מביתו למה הפך שמואל אפוי. ע"כ בירושלמי. ונראה דלא גרסינן אסור אלא מותר, מדהדרינהו שמואל לאפוי קא מייתי ראיה, והיינו דקא דחי ליה ר' יוסא דשניא היא דאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, ואקשי ליה אי מהאי טעמא, אם כן מעיקרא אמאי אהדרינהו שמואל לאפוי.

ומכאן נראה לי גם כן שאפילו ישראל יושב ובא גוי והדליק את האש בשבת סמוך לו, אם אין הגוי מתחמם כנגדו אסור לישראל להתעכב ולישב שם, דהא סבר ר' יוסא למימר דאין מטריחין על האדם לצאת מביתו, ואהדרו ליה אם כן שמואל למה הפך לאפוי. ולפי מה שכתבתי דכשהגוי העושה משתמש בו, אפילו עושה לצרכו ולצורך ישראל מותר, אני מגמגם קצת, מהא דאקשינן מדר"ג והא ר"ג מכירו הוה, והוצרך אביי לאוקומי בשלא בפניו, ורבא משני מטעמא דנר לאחד נר למאה, דאלמא לאביי אי בפניו אסור, ולרבא במידי דאיכא לאפושי בשביל ישראל אסור, ואע"ג דההוא לצורך ישראל ולצרכו הוה, ומעתה ההיא דשמואל לא הויא ראיה, דההיא נר הוה ונר לאחד נר למאה. ויש לפרש דשאני רבן גמליאל דכיון דנשיא ישראל הוה, עיקרו משום דידיה. ומכל מקום לפי תירוץ זה בעבד ושפחה המביא מים לצרכו ולצורך ישראל אדוניו אסור, דעיקרו משום אדוניו הוא. ויש לומר עוד דשמא אותו גוי שעבד את הכבש, לא מאותן שהיו בספינה הצריכין לירד היה אלא אחר שלא היה בספינה, אלא כדי שירדו משם הבאים בספינה.
ובתוס' התירו בגוי המלקט עשבים ומאכיל לבהמתו של ישראל, שאין ישראל חייב למונעו, מדתנן (לעיל שבת קכא, א) נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. ואפשר שהוא כן, אלא שאין ראייתם מחוורת בעיני, דדלמא התם משום דבדליקה התירו, ותדע שאילו בעלמא מותר, רבי יוסף בן סימאי למה מנען (לעיל שם), אלא שהיה סבור דכי היכי דבעלמא אסור בדליקה נמי אסור, ושלחו ליה דלא. ומכל מקום במערים אסרו בתוספות, מדאמרינן בפרק הפועלים (ב"מ צ, א) גבי תורא דגנבין ארמאי, הערמה איתעבידא בהו ליזבון לגוים.

יין הבא בקרונות של גוים בחותם אחד מותר וכן כל יין של ישראל שביד גוי בחותם אחד ודוקא בחותם ע"י מפתח שכל שיש שם חותם אחד מפתח עומד במקום חותם שני ויש מתירין חותם אחד אף בלא מפתח כמו שביארנו במקומו ומ"מ ממה שאמר כאן אי משום אימתא דבי נשיאה ופירושו שהיה גוי המביא ירא מן הנשיא שהוא שליט על פי המלכות יראה שאף לדעת המצריכים חותם בתוך חותם במקום שיש אימת מלכות דיו בחותם אחד:

כל מה שהתרנו בענין דליקה בגוי אף עבדים שלא מלו וטבלו בדין זה ואין צריך לומר אם לא קבלו עליהם שבע מצות אלא אפילו קבלום שגר תושב מותר לעשות מלאכה לעצמו בשבת אף בפרהסיא ומה שנ' וינפש בן אמתך והגר ופירשו בגר זה שהוא גר תושב פירושו לרבו אבל לעצמו מותר ואם לא קבל עליו שבע מצות אף לרבו אין שביתתו עלינו ולא נאסרה מלאכתו אלא על הצדדין שנכרי שעשאה אסורה לנו כמו שיתבאר והילכך בדליקה מיהא כל שמותר לעשות מלאכה לעצמו מותר לכבות מעצמו וכן יראה לי בכל אלו להתירן בכל חולי שאין בו סכנה ולקצת חכמי הדור דעות אחרות במלאכת העבדים כבר ביארנום במסכת יום טוב פרק יום טוב:

המשנה הששית נכרי שהדליק את הנר מותר להשתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור עשה כבש לירד בו ירד אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מלא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ועשה גוי כבש לירד בו וירדו אחריו זקנים אמר הר"ם פי' אלו השמיענו נר בלבד היינו אומרי' נר לאחד נר למאה ולפיכך אם הדליק לעצמו משתמש אחריו ישראל אבל מים אפי' מלא לעצמו לא ישקה אחריו ישראל ואלו השמיענו מלא מים היינו אומרי' בזה בלבד אם בשביל ישראל אסור כי ניחוש שמא ירבה בשאיבת המים בשביל ישראל אבל נר אפי' הדליק בשביל ישראל ובשבילו מותר ואמרו כבש מקום חלק שיורדין בו ואין בו מעלות כמו סלם ולא זכר זה אלא להשמיענו מעשה רבן גמליאל וזקנים ודע כי כשיהיה גוי וישראל והוא יודע בו ומכירו אסור לו להשקות בהמתו אחריו כי מפני הכרתו וידיעתו בו שמא ירבה בשאיבת המים בשבילו ובזה כל מה שאפשר להרבות ולהוסיף עליו יהיה אסור בו זה הענין:

אמר המאירי המשנה הששית וענינה לבאר בה החלק הרביעי והוא שאמר נכרי שהדליק את הנר לצרכו ישתמש לאורו ישראל הואיל ולא בשבילו נעשה ואם בשביל ישראל אסור מדרבנן ר"ל לאותו ישראל שנעשה בשבילו:

מלא מים מבור שברה"ר שיש בו הוצאה מרה"י לרה"ר להשקות לבהמתו משקה אחריו ישראל הואיל ולא בשבילו נעשה ואם בשביל ישראל אסור לאותו ישראל ופירשו מקצת רבני צרפת שלא נאסר לזה אלא בבהמתו שנמצא שהועילו לו מעשי הגוי שהרי אי אפשר לבהמתו שתרד לבור ויש לחוש לומר לו לך והבא לי או לך ועשה מלאכה זו בשבילי אבל לשתות הוא עצמו מהם מותר שהרי אף בלא מעשיו הוא יכול לשתות מהם כמו שאמרו מטפס ויורד מטפס ועולה ונמצא שאם הביאה מן הנהר או ממקום שזה יכול להוליך הבהמה לשם להשקותה משקה מהם אף במלואו של גוי והבאתו לרה"ר ומעתה לא נאסרה שום הבאת הגוי ברה"ר אא"כ הביאה ממקום שלא היה הוא יכול לילך לשם ולשתות או לאכול שם או ללבוש כגון שהביא מחוץ לתחום ואף גדולי קדמונינו שבנארבונאה כתבוה כן וחכמי התוספות מקשים עליהם ממה שאמרו גוי שלקט עשבים לבהמתו מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור והרי לקוט עשבים לא הועילו לו מעשיו שהרי יכול להאכילה במחובר כמו שאמרו מעמיד אדם את בהמתו על גבי עשבים בשבת ובמכילתא אמרו למען ינוח שורך וחמורך הנח לה והיא תולשת וזו היא נייח שלה ואעפ"כ בליקט גוי בשביל ישראל אסור ומ"מ הם פירשוה בשלא היה יכול להוליכה למקום הלקוט כגון מחוץ לתחום או בתרי עברי נהרא וכיוצא בדברים אלו ומ"מ דברים רחוקים הם שאם כן כשדקדק על מה שאמר מאכיל אחריו ישראל ואמר בשאין מכירו אבל במכירו אסור הי"ל לדקדק עמ"ש ואם בשביל ישראל אסור בד"א במחוץ לתחום אבל בתוך התחום מותר ומאחר שסתם נאמרה יראה שכל שהובא ברה"ר בשביל ישראל אסור אע"פ שיכול לילך שם לצורך אותו דבר וצריך שתדע בביאור משנה זו לענין פסק ששלשה דינים אלו שהוזכרו כאן והם הדלקת הנר ומלוי מים ועליית הכבש שביארנו שכל שהגוי עשאם לעצמו משתמש בהם ישראל דוקא כשאין מכירו ואין לחוש שמא ירבה בשבילו אבל אם היה מכירו אין הדין שוה בשלשתם אלא הדלקת הנר ועשיית כבש שאין לחוש בהם להרבות בשבילו שהרי נר וכבש לאחד נר וכבש למאה מותר. אבל מלוי מים וכיוצא בו אסור ודוקא כשעשה מלאכה זו בפניו אבל שלא בפניו אפילו מכירו מותר בכלם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו שמעמיד אדם בהמתו על המחובר להאכילה עשבים בשבת ואין לחוש שמא יתלוש בידו ויאכיל אבל גוי שלקט עשבים לצרכו שהתרנו להאכיל אחריו ישראל אינו מעמידה לגמרי שהרי מוקצין הם ואיסור מוקצה נוח לישכח ויבא ליטול מהם ולהאכילה אלא עומד לו בפניה שלא תפנה למקום אחר והיא הולכת שם ואוכלת:

מכלל מה שכתבנו למדת שאסור לישראל לומר לגוי לעשות לו מלאכה בשבת ואפי' אמר לו מקודם השבת ואפי' אינו צריך לאותה מלאכה עד לאחר השבת ואם עבר ואמר לו לעשות מכין אותו מכת מרדות ואסור ליהנות עד לערב בכדי שתעשה אותה מלאכה כדי שלא ישתכר כלום בעשייתו ואם עשאה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסור ליהנות עד מוצאי שבת ומ"מ יראה שאין צריך להמתין בכדי שיעשו הואיל ומעצמו עשה וגדולי המחברים מצריכים אף בזו בכדי שיעשו ומ"מ דוקא בדבר שאינו מפורסם עד שיהו הכל יודעים שבשבילו נעשה שכל כיוצא בזו מחמירין בה לכדי שיעשה או אף ליותר לדעת קצת מפרשים עשאה הנכרי לעצמו באינו מכירו מותר ליהנות בה לאלתר וכן במכירו אם נעשית שלא בפניו אבל במכירו ובפניו כל שיש לחוש להרבות בשבילו אסור עד לערב ואם אין לחוש להרבות בשבילו כגון נר וכבש מותר:

עשאה בשבילו ובשביל ישראל אם יש לשער איזה מהם הוא העיקר שבשבילו נעשה הולכין אחר העיקר מעתה עיר שישראל וגוים דרים בה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים מותר לרחוץ בו למוצאי שבת מיד אבל לא בשבת שהרי אף בחמין שהוחמו מערב שבת אסור ואם רוב ישראל אסור עד בכדי שיחמו חמיו וכן נר שהדליקו במסיבה אם רוב גוים מותר להשתמש לאורו לאלתר ואם רוב ישראל אסור ומחצה על מחצה בשניהם אסור כרוב ישראל ומ"מ לא כל הרבים שוים שאם יש שם אדם חשוב כ"כ שהדברים מוכיחים שבשבילו נעשה הולכין אחריו וכן כל הדומה לזה:

קרנות של בית ר' מותר לטלטלן בשבת. פ' עגלות היו למרכבת אנשים ומותר לטלטלן בשבת ואע"פ שהן נגררות אפילו ר' יהדוא דאסר לגרור מטה וספסל הכי שרי וכדתנן בשלהי פ' י"ט. ר' יהודא אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהוא כובשת והתם אמרי' תרי תנאי אליבא דר' יהודא דאיכא מאן דאסר ואתא ר' אבא למימר דהלכה כמאן דשרי:

אי משום דסבר לה כר' אלעזר דאמר בחותם אחד עיין בפ' אין מעמידין במהדורא תליתאה:

אם בשביל ישראל אסור נ"ל שאסור לכל ישראל. ולא אמרינן הכא שאם עשה בשביל ישראל זה שיהא מותר לישראל אחר כדאמרי' בבא מחוץ לתחום בפ' אין צדי ובפ' בכל מערבין שאם בא בשבי ישראל זה מותר לישראל אחר והכא סתם קאמר אם בשביל ישראל אסור דמשמע אסור לכל ישראל. וטעמא דמילתא יש לומר משום דהכא מלאכה האסורה מן התורה והבאת חוץ לתחום היא מדרבנן. אי נמי יש לומר הבאת חוץ לתחום דטריחא מילתא למיזל התם לא גזרו אלא בישראל זה שהביא בעבורו וגזירה שמא יאמר לו עוד לך והבא אבל ישראל אחר שאין מכירו לא יאמר לו לך והבא והילכך שרי. אבל הכא דליכא טירחא יתירא אסור לכל ישרלא גזירה שמא יאמר לו שיעשה עוד בשבילו. ומספקא לי אם הביא גוי לישראל מים בכרמלית דלכיא רסור תורה כ"א דרבנן אם הוא יכול לשתותם דבמתני' לא תנן אלא אסור תורה ואי מדמינן כל איסורי דרבנן להבאת חוץ לתחום. או דילמא בחוץ לתחום יש לומר דאחמור רבנן מפני שישראל אסור ללכת שם וגזרי השמא יאמר לגוי שילך ויביא לו אבל מים דרך כרמלית שיכול ישראל ללכת שם ולשתות לא גזרו:

בד"ה ואם בשביל כו' ואף על גב דישראל המבשל בשבת בשוגג כו' עכ"ל ולפי התירוץ שכתבו התוס' לעיל דבדבר שאינו קל לא גזרינן שיעשה הישראל בידים וא"כ נכרי שבישל בשבת נמי שרי לישראל וכ"ה במרדכי מיהו היינו בנכרי שבישל לעצמו אבל בשביל ישראל ודאי דאסור ולכך ל"ק להו אלא מישראל המבשל בשוגג דההוא מסתמא בשביל ישראל הוא ושרי וק"ל:

בד"ה משקה אחריו כו' דוקא להשקות בהמתו אסור כו' אבל הוא עצמו שרי דמטפס כו' עכ"ל. אבל אין לומר דנקט בהמתו לרבותא דרישא דאפילו לבהמתו דלא שייך בה מטפס כו' שרי במילא לעצמו דהא מילתא מרישא דנכרי שהדליק הנר נמי שמעינן ליה דשרי אע"ג שהישראל לא היה יכול לעשות כן וק"ל:

בא"ד מיהו לענין אותו ישראל עצמו לא מצינו כו' עכ"ל. בפי' ראשון שפי' מהרש"ל דלישראל אחר מצינו חילוק בין איתעביד איסורא דאורייתא לדרבנן כמ"ש לעיל דבא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר ובאיסורא דאורייתא כי הכא אסור לכל ישראל אבל לישראל עצמו שנעשה האיסור בשבילו לא מצינו בשום מקום חילוק בין איסור דאורייתא לרבנן וכיון דבהך דפירות שיצאו כו' וחזרו שלא הפסידו היתרן הראשון ומותרין לכל ישראל ה"ה הכא גבי מים כראיית ר' אליהו ואין להקשות לפר"י שכתבו לקמן דהכא גבי מים בכרמלית דלא הוה איסורו נמי רק מדרבנן ואמר דשרי לישראל אחר ולא לאותו ישראל וגבי פירות שיצאו וחזרו כו' אמרינן דמותרין לכל ישראל די"ל דר"י לא ס"ל הא דמחלק ר"ת דנקט דוקא בהמתו משום דאדם מטפס כו' אלא באדם נמי לא אמרינן דמטפס כו' ואסור ולא נקט בהמתו אלא לרבותא דרישא דלא גזרינן בה דילמא אתי לאפושי כו' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אבל מכירו אסור קס"ד דעביד נמי אדעתא דידיה עכ"ל ולכך היה המקשה רוצה לאסור במכירו אפילו בהך דר"ג דלא שייך ביה שמא ירבה בשבילו אבל למאי דמסיק נר לאחד נר למאה שרי אף במכירו אפילו אי עביד נמי אדעתיה דידיה צ"ל דמכירו אסור משום דשמא ירבה בשבילו ודו"ק:

תוס' בד"ה איני והאמר כו' והכא איירי כשאין הבהמה יכולה לבא כו' עכ"ל זה התירוץ אינו אלא לפי' ר"ת דבהכי איירי הא דנכרי שליקט עשבים כו' דקאי בתרי עברי נהרא מדאסר לה בשביל ישראל אבל לפר"י ליכא לשנויי הכי דמנליה למקשה דאיירי הכי ואימא דאיירי כשהבהמה יכולה לאכול מן המחובר כהך דר"ח דמעמיד אדם כו' ולא הוי מוקצה כלל וק"ל:

בגמ' והיתה בה מרחץ מחממת בשבת וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה משקה אחריו וכו' אומר ר"ת דהתם נמי וכו' ולא דמי דהתם כו' מיהו לענין אותו ישראל עצמו וכו' ר"ל על כל פנים לאותו ישראל בעצמו שהוא בשבילו אין ראוי להתיר אע"פ שהיה יכול בעצמו לילך לשם מ"מ היה צריך להטריח ועתה הנכרי טרח בשבילו ולא מצינו חילוק בזה להתיר כן משמע באשר"י וי"ל כוונת התוס' בהיפוך ור"ל לאותו ישראל בעצמו לא מצינו חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן ומאחר שבפ' מי שהוציאוהו התיר הפירות אפי' לאותו ישראל א"כ ה"ה הכא ושפיר הביא ר' אליהו ראיה משם להתיר ודו"ק וק"ל:

רש"י בד"ה אי משום כו' לעיל גבי שבת נקט כו' כצ"ל:

בד"ה מעמיד בו מחוברים הס"ד:

תוספות בד"ה משקה אחריו כו' להביא הבהמה לשם ואין זה דוחק דדומיא דמתניתין איירי האי בתרי עברי דנהרי שאין הבהמה יכולה לירד לבור ואף על גב דהך בבא כו' כצ"ל:

בא"ד מיהו לעניין אותו ישראל כו'. נ"ב יש לפרש להיתר וי"ל מאחר שלאותו ישראל עצמו לא מצאנו חילוק בין איסורא דאורייתא לרבנן והתם שרי אף לישראל עצמו שהוציא הפירות חוץ לתחום וק"ל: אם כן יש ראיה משם להיתר ויש מפרשים לאיסור וקאי אמה שלמעלה דאין ראיה משם משום דהתם איתעביד איסורא דרבנן מיהו היכא דאיתעביד איסורא ובאתה להתיר אף לאותו ישראל שנעשה המלאכה בשבילו משום שהיה יכול בעצמו לילך וליהנות משם חילוק זה לא מצאנו וכן משמע באשר"י ע"ש (עיין במהרש"א):

גמרא ת"ש עיר כו' אם רוב ישראל ימתין כו'. במשנה שם מסיים מחצה למחצה ימתין כו'. ול"י מדוע לא הביא הש"ס האי סיומא כמו שהביא בסמוך בקושיא מהברייתא דנר דממנה הקושיא יותר חזקה ואולי סמך הש"ס דהמשנה ידוע לכל והוה כמו וכו':

של בית אביך. דקטנות היו אבל גדולות אדם קובע להם מקום: קרונות. עשויות לבני אדם: אי משום דסבר כרבי אליעזר. דאמר במסכת ע''ז (דף לא.) יין מותר בחותם אחד: אי משום אימתא דבי נשיאה. שהיה הנכרי המביאו ירא מן הנשיא שהיה שליט על פי המלכות ומשום דאיירי ר' אבא בר כהנא לעיל גבי נחש נקט כל הני בשמיה: מתני' אם בשביל ישראל אסור. מדרבנן: מילא מים. מבור ברה''ר: כבש. עושין בספינה גדולה לירד בו מספינה ליבשה: גמ' נר לאחד נר למאה. כיון דנכרי לצרכו הדליקו ליכא למימר דבשביל ישראל אפיש: כבש למה לי. הא דומיא דנר הוא כבש לאחד כבש למאה: מאכיל אחריו ישראל. את בהמתו ואחריו דוקא נקט בכולהו דנכרי לצורך עצמו עביד: אבל מכירו אסור. קס''ד דעביד נמי אדעתא דידיה: מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים. מחוברים: בשבת. לרעות וליכא למיגזר שמא יתלוש ויאכיל: ואינו מעמידה ע''ג מוקצה. שמא יטול בידו ויאכיל והא נמי מוקצין נינהו לגבי טלטול דאתמול הוו מחוברין: דקאים ליה באפה. שלא תפנה למקום אחר: ואזלא ואכלה. אבל הוא אינו עומד על העשבים קרוב להם דניחוש לשמא יטול ויאכיל: מכירו הוה. שהרי בספינה היה בא עמו: שלא בפניו הוה. כשעשאו לא היה רבן גמליאל שם דניכוין ליה: נר לאחד נר למאה. כבש לאחד כבש למאה אבל גבי עשבים כשהוא מכירו מרבה בשבילו: הואיל ושלא בפנינו כו'. קשיא לרבא דשמעינן מינה דבפניו אסור ואע''פ שאין כאן מרבה בשבילו: אימא הואיל ועשאו נרד בו. וטעמא לאו משום שלא בפניו הוא אלא הכי הוה מעשה: מותר לרחוץ בה מיד. למוצאי שבת: בכדי שיחמו חמין. שלא יהנה במה שהקדימו להחם בשבת וכן בכל מעשה שבת נתנו חכמים שיעור להמתין לערב בכדי שיעשו והא הכא דחימום לאחד חימום למאה דבבת אחת מחממין וקתני אם רוב ישראל דהוי דומיא דמכירו דמסיק אדעתיה לעשות אף בשבילו אסור ואע''ג דשלא בפניו וקשיא בין לאביי בין לרבא: אדעתא דרובא מחממי. ועיקר חילול השבת בשבילם אבל נכרי וישראל דנכרי אדעתא דנפשיה הוא דעביד שרי לאביי שלא בפניו ולרבא אפי' בפניו: נר הדלוק במסיבה. של בני אדם: אם רוב ישראל אסור. והא הכא דהוי דומיא דמכירו הואיל ורובא נינהו אסיק דעתיה להדליק אף בשבילם וקתני אסור:

אמר ליה כאותן של בית אביך. פי' שהם גדולים או קטנים דאית להו חידקי כמו שפירשתי לעיל (דף לה.): משתמש ישראל לאורה. ולא גזרינן שמא ידליק כדגזרינן בפ''ק דביצה (דף ג.) פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש ובמשקין שזבו שמא יסחוט משום דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם לפי שהן דבר אכילה אבל בכל הני דהכא אינן קלין לעשות כל כך ואין אדם להוט אחריהן: ואם בשביל ישראל אסור. נראה דאסור לכל ישראל דדוקא בחוץ לתחום דרבנן אמר בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ.) ובאין צדין (ביצה דף כה.) הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אבל באיסורא דאורייתא כי הכא לא ואע''ג דישראל המבשל בשבת בשוגג יאכל התם לא חיישינן אי שרית ליה לאכול דילמא אתי לבשולי במזיד דהא איכא איסור סקילה וחמיר עליה אבל בנכרי העושה לצורך ישראל אי שרית ליה אתי למימר לנכרי לעשות בשבילו ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הנ''מ בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד . הואיל והנכרי מתכוין להנאתו כך פירש רבינו שמשון הזקן: משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. אומר ר''ת מדנקט בהמתו ולא נקט מילא מים לעצמו דווקא להשקות בהמתו אסור משום שלא היה יכול להביאה לתוך הבור אבל הוא עצמו שרי דמטפס ועולה מטפס ויורד וכיון שיכול ליכנס לתוך הבור ולשתות לא אסרו לו בשביל שמילא אותם נכרי והא דאסרינן בגמרא נכרי שליקט עשבים לצורך ישראל אע''ג דישראל יכול להעמיד בהמתו על גבי העשבים במחובר אומר ר''ת דהתם נמי איירי בתרי עברי דנהרא שלא היה יכול להביא הבהמה לשם ואע''ג דהך בבא דמילא מים משום חידוש דהיתרא קתני לה כדמוכח בגמרא מיהא בהמתו משום איסורא נקט לה וה''ר אליהו הביא ראיה להתיר מפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו שלא הפסידו היתירן הראשון כדאמר בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מא:) ה''ה המים שמתחילה היה יכול לבא שם והביאו דרך רה''ר דשרו ולא דמי דהתם לא אתעבידא בהו איסורא דאורייתא מיהו לענין אותו ישראל עצמו לא מצינו חילוק ור''י אומר דה''ה לישראל עצמו אסור והאי דנקט בהמתו לאשמעינן רבותא דלא גזרינן דילמא אתי לאפושי בשביל ישראל שבהמה רגילה לשתות הרבה אבל ישראל עצמו פשיטא דשותה אחריו דליכא למיחש כולי האי דילמא אתי לאפושי דבדלייה אחת מושך הרבה לצורכו ולצורך ישראל ולפי זה אם נמשכו המים לצורך ישראל זה אסור לכל ישראל אי איכא איסורא דאורייתא כגון שמביאם דרך רה''ר או מרה''י לרה''ר אבל בכרמלית שרי לישראל אחר ויש שרצו לומר דדוקא שתיה אסורה אבל לרחוץ ידיו ורגליו ושאר תשמישין שרי כדאמר בפרק חרש (יבמות דף קיד.) רבי יצחק אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא כו' אמר ליה דבר טליא וטליתא ליטיילו התם דאי משכח להו מייתי להו אלמא יכולין ליהנות ממפתחות להשתמש בהם בשבת ואין נראה לר''י כלל דהתם אין עושין לדעת ישראל ועוד דהרי כבש ונר וכמה דברים דאסור להשתמש בהם בשבת כשנעשין לצורך ישראל ה''נ לא שנא שתיה לא שנא שאר תשמישין אסירי: איני והאמר רב הונא אמר רב חנינא מעמיד אדם כו' אבל לא על גבי מוקצה. והני עשבים נמי מוקצין נינהו שנלקטו היום מן המחובר וא''ת ולימא דהך ברייתא רבי שמעון היא דלית ליה מוקצה וי''ל דמשני לה אפילו כר' יהודה א''נ מודה ר''ש במוקצה דמחובר כדפי' בקונטרס בפרק אין צדין (ביצה דף כד:) מדלא ליקטן מאתמול אקצינהו והוי כגרוגרות וצימוקים ובריש ביצה (דף ג.) דאסר פירות הנושרים משום גזירה שמא יעלה ויתלוש ולא אסר להו משום מוקצה משום דמוכנים לעורבים כי ההיא דבמקום שנהגו (פסחים דף נו:) והכא איירי כשאין הבהמה יכולה לבא ולאכול מן המחובר ולהכי הוי מוקצה א''נ עשבים מוקצין הם אפילו לר''ש לפי שאינו יושב ומצפה שילקטום אבל בנר יושב ומצפה מתי יכבה כדאמרינן לעיל (דף מו:) וכן פירות הנושרין יושב ומצפה מתי יפלו ולהכי אי לאו טעמא דשמא יעלה ויתלוש הוו שרו: מעמיד אדם בהמתו ע''ג עשבים בשבת. כדדרשי' במכילתין למען ינוח שורך וחמורך וגו' יכול לא יניחנו תולש לא יניחנו עוקר ת''ל למען ינוח ואין זה נוח אלא צער. ר''ת: אמר אביי שלא בפניו הוה. נראה לר''י דמודה אביי דנר לאחד נר למאה אלא דסבר דהכא אם היה בפניו עיקר היה נעשה לצורך ר''ג שהיה נשיא ושר וראש בספינה: