שבת קכב ע"ב

אדעתא דרובא מדלקי [על דעת הרוב מדליקים], ולכן כאשר הגוים הם הרוב — מותר.

ומסופר: שמואל איקלע לבי [הזדמן לבית] אבין תורן. אתא ההוא גוי אדליק שרגא [בא גוי אחד והדליק נר]. אהדרינהו [החזיר] שמואל לאפיה [את פניו] לצד אחר שלא להנות מנר זה. כיון דחזא דאייתי [שראה שמואל שהביא] הגוי שטר וקא קרי [וקרא בו] אמר: אדעתא דנפשיה [על דעת ולצורך עצמו] הוא דאדליק [שהדליק]. אהדרינהו איהו לאפיה גבי שרגא [והחזיר הוא פניו אצל, לעבר, הנר].

א משנה כל הכלים ניטלין בשבת, ודלתותיהן של אותם כלים עמהן, אף על פי שנתפרקו בשבת. שאינן דומין דלתות הכלים לדלתות הבית שאסור להשתמש בהן בשבת אם נתפרקו מן הפתח, לפי שדלתות הבית אינן מן המוכן מבעוד יום. שהדלת עצמה כשהיא מפורקת אינה ברת שימוש ולכך אינה נחשבת ככלי, אבל הכלים על כל חלקיהם מוכנים לשימוש, ובכלל זה דלתותיהן.

וכן נוטל אדם קורנס המשמש למלאכה שאסור לעשותה בשבת, כדי לפצע (לפצח) בו את האגוזין. וכן נוטל קרדום, שהוא כלי המשמש לחטיבת עצים, כדי לחתוך בו את הדבילה (גוש גדול של תאנים מיובשות מחוברות יחד). וכן מגירה (משור), כדי לגור (לחתוך) בה את הגבינה. וכן מגריפה, כדי לגרוף בה את הגרוגרות.

וכן נוטל את הרחת ואת המלגז שהם גדולים מאד ונועדים לטיפול בתבואה שבגורן — כדי לתת עליו לקטן מזונו, כדי לשעשעו על ידי כך. וכן מותר לקחת את הכוש (פלך) ואת הכרכר המשמשים לאריגה, כדי לתחוב בו בתוך מאכלים כעין מזלג. ומותר לקחת מחט של יד (מחט בגדים רגילה), כדי ליטול בו את הקוץ. ומחט של סקאים (תופרי שקים) שהיא גסה יותר, כדי לפתוח בו את הדלת, כאשר אין בידו המפתח הרגיל.

ב גמרא שנינו במשנה שכל הכלים ניטלין, ואף על פי שנתפרקו בשבת, והאם נלמד מכך: שנתפרקו בשבת, ולא מיבעיא [נצרכה] לומר אם נתפרקו בחול, שודאי מותרים בטלטל בשבת.

ואולם אדרבה (להיפך), אם נתפרקו בשבת אפשר לומר שמוכנין היו אותם חלקי הכלים בכניסת השבת על גבי (משום) אביהן, כלומר, משום הכלי השלם. אבל אם נתפרקו בחול הרי נמצא שכניסת השבת כבר אין הם מוכנין לשימוש על גבי אביהן!

אמר אביי, הכי קאמר [כך אמר, כך יש לפרש]: כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן. ואף על פי שנתפרקו בחול — ניטלין בשבת.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל (ארון) — נוטלין ומורידים אותן מציריהן בשבת אבל לא מחזירין אותן למקומן. ודלת של לול של תרנגולים — לא נוטלין ולא מחזירין.

ומעתה, בשלמא [נניח] בענין של לול של תרנגולים, קסבר [סבור הוא]: כי כיון דמחברי בארעא [שמחובר הלול בארץ] יש בנין בקרקע ויש סתירה בקרקע, והמוריד דלת או מחזירה הרי זה כבונה. אלא לענין דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל, מאי קסבר [מה סבור הוא]?

אי קסבר [אם סבור הוא] כי יש בנין בכלים — הלא גם יש סתירה בכלים ואסור להסיר את הדלת, ואי [ואם] אין סתירה בכלים ומותרת הדלת בהורדה, הלא גם אין בנין בכלים, ומדוע אם כן אסור להחזירן?

אמר אביי: לעולם קסבר [סבור הוא] כי יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ויש לתקן את הגירסה ולא לשנות "נוטלין", אלא ללמוד כך: "דלת של שידה ושל תיבה ושניטלו כבר" קאמר [אמר] והן שאסור להחזירן למקומן.

אמר ליה [לו] רבא: שתי תשובות בדבר לדחות דבריך. חדא [אחת], שבמפורש "נוטלין" קתני [שנינו], ומשמע — לכתחילה! ועוד: מאי [מה איך תפרש] "אבל לא מחזירין", מה מובן המלה "אבל" כאן? אלא אמר רבא כי קסבר [סבור הוא] אותו תנא כי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ומשום מה אסר להחזיר דלת — גזירה שמא יתקע בדוחק וכדרך מלאכה גמורה, ונמצא שעבר משום מכה בפטיש שהוא עשיית גמר מלאכה.

ג שנינו במשנה שנוטל אדם קורנס בשבת כדי לפצע בו אגוזים. אמר רב יהודה: מדובר כאן בקורנס של אגוזין כדי לפצע בו את האגוזין, אבל של נפחין — לא.

וקסבר [סבור] אותו תנא כי דבר שמלאכתו כרגיל למלאכה שיש בה איסור בשבת, אפילו לצורך שימוש בגופו להיתר — אסור.

אמר ליה [לו] רבה: אלא מעתה, סיפא, דקתני [הסוף של המשנה ששנינו]: ואת הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן מזונו, רחת ומלגז מי מייחדי ליה [האם מיוחדים הם לו] לשימושו של הקטן?! אלא אמר רבה: יש לפרש שמדובר בקורנס של נפחין שמותר לו ליטלו בשבת כדי לפצע בו את האגוזין,

וקסבר [סבור] אותו תנא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכב - ב

ומשנינן: התם נמי, כי מדלקי הנכרי - אדעתא דרובא מדלקי.

ונמצא שהדליק הנכרי לצורך ישראל.

ובמחצה על מחצה הדבר ספק לצורך מי הדליק ^[52].

אבל נכרי שהיה יחד עם ישראל, והדליק הנכרי לצרכו, הרי עיקר הדלקתו היא לעצמו, ועל אף שידע שיש כאן ישראל וידע כי גם הוא יהנה מהאור. שעל כגון זה אמרינן "נר לאחד נר למאה", כיון שאינו מרבה בהדלקתו לצורך ישראל.

שמואל איקלע לבי אבין תורן [שם מקום].

אתא ההוא נכרי, אדליק שרגא.

אהדרינהו סובב שמואל לאפיה את פניו מהאור.

כיון דחזא שמואל דאייתי שהביא הנכרי שטר וקא קרי בו, אמר שמואל: אותו נכרי - אדעתא דנפשיה הוא דאדליק ^[53].

אהדרינהו איהו לאפיה לגבי שרגא. החזיר אז שמואל את פניו כלפי אור הנר.

הדרן עלך פרק כל כתבי

הערות

^[52] רש"י. ולהלן קנא א פירש רש"י שאסור משום שעושה לצורך שניהם. אבל בספק לצורך מי עשה, מותר. והשו"ע [שכה, ט, טז] פסק שבכל ספק אם נעשה מלאכה לצורך ישראל אסור, וכפירוש רש"י כאן. וכתב הביאור הלכה [רעו, ב ד"ה מחצה] שאם יש שני ספיקות מותר.

^[53] השו"ע [רעו ב] פסק שאם יש הוכחה שהנכרי עושה לצורך עצמו, כגון שהוא משתמש בנר מיד, מותר, וכמעשה דשמואל. וכתב המגן אברהם [שם] שמדובר שאין אנו יודעים לצורך מי הדליק. אבל אם ידוע שעשה "אף" לצורך ישראל [אפילו מועטים] אסור. והביאור הלכה הביא שיש מקילים בזה [וכך נהגו להביא גוי שידליק נר ויהנה הנכרי קצת, ובודאי שעושה גם לצורך ישראל], ומי שסומך להקל אין למחות בידו.

פרק שבע עשרה - כל הכלים

מתניתין:

א. כל הכלים שיש להם דלתות בצידן, כגון ארונות, הרי הם ניטלין, מותר לטלטל אותם בשבת, וגם דלתותיהן ניטלין עמהן. אף על פי שנתפרקו הדלתות מן הכלים, בשבת.

שהרי אינן דומין דלתות הכלים שהתפרקו, לדלתות הבית שהתפרקו, שאותן אסור לטלטל כשנתפרקו.

לפי שדלתות הבית אינן "מן המוכן" לטלטול, כי אין להם תורת כלי, לא לפני שהתפרקו מהבית, ולא לאחר שהתפרקו ממנו. ^[1]

ולכן, כשנתפרקו אסור לטלטלן. מה שאין כן דלתות הכלים, שהן היו מוכנות לטלטול בכניסת השבת "אגב אביהן", וכפי שיתבאר בגמרא. ^[2]

ב. נוטל אדם בשבת:

קורנס, פטיש, - כדי לפצע לפצח בו את האג וזין.

קרדום - לחתוך בו בשבת את הדבלה [קבוצת תאנים מיובשות, שמדביקין אותן ביחד].

מגירה, כעין משור, שחותך היטב דברים עבים - לגור לחתוך בה את הגבינה.

מגריפה - לגרוף בה את הגרוגרות. התאנים היבשות מן החביות.

ואת הרחת ואת המלגז המיועד להפוך בו את הקש - לתת עליו אוכל, ולהאכיל באמצעותו את האוכל לילד קטן. את הכוש ואת הכרכר, כלי טויה ואריגה דקים - לתחוב בו לתחוב אותם בתוך פירות רכים ולאכול אותם.

מחט קטן של יד, המיועד לתפירת בגדים - ליטול בו את הקוץ שנתחב בבשרו.

ומחט גדול של סקאים, שתופרים בו שקים - כדי לפתוח בו את הדלת.

גמרא:

פשנינו במשנה: כל הכלים ניטלין, ואף על פי שנתפרקו בשבת, מותרין דלתותיהן בטלטול.

קא סלקא דעתין דהכי קאמר תנא דמתניתין: אף על פי שנתפרקו הדלתות מהכלים ביום השבת עצמו הרי הם מותרים בטילטול. ולא מיבעיא, וכל שכן, אם נתפרקו הדלתות ביום חול, לפני השבת, שפשוט כי מותר לטלטלן.

והוינן בה: והא אדרבה! דוקא אם התפרקו בשבת יש לנו להתיר לטלטלן היות שבכניסת השבת הן היו מוכנין על גבי אביהן, שהיו אז חלק מהכלי וראויין לטלטול.

אבל אם נשברו בחול, הרי אין הם "מוכנין" על גבי אביהן בכניסת השבת, והיה מקום לאוסרם בטלטול!

ואם כן, היתה המשנה צריכה לכתוב "אף על פי שנתפרקו בחול"? ^[3]

ומשנינן: אמר אביי: הכי קאמר: כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן ניטלין עמהן - אף על פי שנתפרקו בחול ניטלין הן בשבת. [ולא מיבעיא כשהם מחוברין שמותר לטלטל אותם].

והחידוש של המשנה הוא רק שאפילו אם הדלתות נתפרקו מותר לטלטל אותם.

תנו רבנן: דלתות של שידה ושל תיבה ושל מגדל [שאינם מחוברים לקרקע], נוטלין מפרקים אותן מחיבורם בשבת.

אבל לא מחזירין אותן למקום חיבורם!

ודלתות של לול של תרנגולים - לא נוטלין אותן ממקום חיבורם, ולא מחזירין אותן למקומם.

והוינן בה: בשלמא דלתות של לול של תרנגולים המחובר בקרקע, שפיר אסור ליטול ולהחזיר. משום שקסבר האי תנא דברייתא, שכיון דדלתות הלול מחברי בארעא, בקרקע, הרי יש בנין בקרקע, ולכן אסור להחזיר את הדלתות.

וכמו כן יש סתירה בקרקע, ולכן אסור ליטול את הדלתות מחיבורם לקרקע.

אלא, דלתות של שידה ושל תיבה ושל מגדל, מדוע יהיה מותר להסירן ממקום חיבורן?

מאי קסבר התנא בברייתא שהתיר ליטול את דלתות אך אסר להחזירם?

אי קסבר יש איסור בנין בכלים. והחזרת הדלתות חשובה בניה, ולכן היא אסורה.

אם כן, יש גם איסור סתירה בכלים, ואמאי מותר ליטלן? והלא יש בכך איסור סותר.

ואי קסבר אין סתירה בכלים, ולכן מותר ליטלן. אם כן, גם אין בנין בכלים, ומותר להחזירן?

ומשנינן: אמר אביי: לעולם קסבר תנא דברייתא כי יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים. ומה שכתוב בברייתא "נוטלין" אין פירושו שמותר ליטול את דלתות הכלים. אלא "ודלתות שניטלו" קאמר. שאם ניטלו דלתות הכלים באיסור או מאליהן או על ידי נכרי - אסור להחזירן.

אמר ליה רבא: שתי תשובות יש לי להשיבך בדבר זה שאמרת!

חדא, ד"נוטלין קתני" בברייתא, ומשמע שמותר ליטול לכתחילה, ואין הברייתא מדברת על דלתות שניטלו בדיעבד.

ועוד, כיון דאין נוטלין אותן לכתחילה - מאי האי דקתני "אבל לא מחזירין". והרי אם אין נוטלין אותן כיצד מדברת הברייתא על החזרתן?

ומשנינן: אלא, אמר רבא: לעולם קסבר התנא כי אין בנין בכלים ואין סתירה בכ לים.

ומאי דקתני "אבל לא מחזירין", היינו טעמא: גזירה שמא יתקע את הדלתות בחזקה. ואפילו שאינו אסור אז מטעם בונה, מכל מקום אסור מטעם תיקון התיבה והשידה. והאיסור הוא מטעם "מכה בפטיש". ^[4]

שנינו במשנה: נוטל אדם קורנס.

אמר רב יהודה: רק קורנס המיועד לשימוש של היתר, בפיצוח אגוזים - מותר ליטלו כדי לפצח בו את האגוזין. ^[5]

אבל קורנס של נפחין שעיקרו עומד למלאכת איסור - לא מטלטלין אותו.

כי קסבר תנא דמתניתין: דבר שמלאכתו לאיסור - אפילו לצורך גופו, ואפילו לצורך תשמיש של היתר, אסור לטלטלו. וכל שכן כשאינו צריך את הכלי לשמושו אלא שרצונו לפנות את מקום הכלי, שאסור לטלטלו.

אמר ליה רבה לרב יהודה: אלא מעתה, שהעמדת את המשנה דוקא בכלי שמלאכתו להיתר. אם כן, סיפא דמתניתין, דקתני בה "ואת הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן".

וכי רחת ומלגז, המיועדים להפיכת הקש בגורן - מי מייחדי ליה, האם מייעדים אותם להאכיל בהם ילד קטן?!

אלא, בודאי המשנה מדברת על כלים שמלאכתן לאיסור.

אלא, אמר רבה: משנתינו מתירה לטלטל אפילו קורנס של נפחין, בכדי לפצע בו האגוזין.

הערות

^[1] ברמב"ם פכ"ה ה"ו כתב: דלתות הבית אף על פי שהן כלים, לא הוכנו לטלטל. לפיכך אם נתפרקו אפילו בשבת אין מטלטלין אותם. ובמג"א באר את דבריו. ועיין בביאור הלכה סי' ש"ח סעיף ט' שכתב כי יש הבדל להלכה בין רש"י לרמב"ם בכיסוי של בור בקרקע, שתורת כלי עליו, האם מותר לטלטלו.

^[2] ויש לעיין בכלי שהתפרק, כמו כפתור שהתנתק מבגד או זכוכית של משקפים שיצאה ממקום מושבה, שהחלק שהתפרק כשלעצמו אינו שבור אלא הוא חלק מכלי, וראוי להחזירו כמות שהוא, אם מותר לטלטלו. ואפשר שיש לחלק בין דלתות שהתפרקו, שאין צריך אלא להחזיר את הדלתות, למקום שצריך תקון של מלאכה בהחזרה, ואולי בכהאי גונא לא הותר לטלטלו. תהלה לדוד

^[3] בתוספות הקשו, מאי שנא משברי כלי חרס שמותר יותר לטלטלם כשנשברו בערב שבת יותר מאשר נשברו בשבת. ותירצו, דהכא הדלתות שנתפרקו נחשבות ככלי דעומדות הם לחזור למצבם הקודם ולהתחבר לכלים שהיו מחוברות אליהם קודם. אבל בשברי כלי חרס אין הם נחשבים ככלים אלא מחמת שראויים הם למלאכה אחרת, ולכן כשנשברו בשבת אסורים הם יותר, דשברי הכלים נחשבים כנולד וכדבר חדש כאשר הם נשברו בשבת.

^[4] ובר"ן כתב דחיובו מטעם בונה. דכי אמרינן אין בנין בכלים הני מילי בכלי שנתפרק ואין צריך אומן להחזירו, אבל כשצריך אומן להחזירו או כשעושה כלי מתחילתו חייב הוא מטעם בונה.

^[5] והא דפרטה המשנה ולא כתבה בפירוש שדבר שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו. יש לומר דאתי משנתינו להשמיע דרק לצורך תשמישן המיוחד מותר לטלטל ולא לדבר אחר וכדעת ר' נחמיה. שפת אמת

אדעתא דרובא מדלקי [על דעת הרוב מדליקים], ולכן כאשר הגוים הם הרוב — מותר.

וקסבר [סבור] אותו תנא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

they kindle it with the majority of the those present at the banquet in mind. When the majority of those present are gentiles, it is permitted.

The Gemara relates that Shmuel happened to come to the house of Avin Toran. A certain gentile came and kindled a lamp. Shmuel turned his face back away from the lamp in order to avoid benefitting from the light. When Shmuel saw that the gentile brought a document and was reading it, he said: He kindled it with his own benefit in mind. He turned his face back toward the lamp.

MISHNA: All vessels may be moved on Shabbat, and their doors, which are part of these vessels, along with them, even if they were dismantled on Shabbat, as the doors of these vessels are unlike the doors of the house. It is prohibited to make use of the doors of a house on Shabbat, even if they were removed from the entrance, because they are not prepared from before Shabbat.

Likewise a person may move a mallet, which is generally used for labor prohibited on Shabbat, to crack nuts with it. Likewise, one may move an axe, a tool generally used to chop wood, to cut a cake of figs with it. So too, one may move a saw to cut cheese with it. Similarly, one may move a spade to scoop dried figs with it.

One may also move a winnowing shovel and a pitchfork, both of which are designated for use with crops in a barn, to place food on it for a child. One is likewise permitted to take a reed or a shuttle from a spindle, ordinarily used for weaving, in order to insert it into food like a fork. One is permitted to move an ordinary hand needle used for sewing clothes to extract a thorn with it, and one may move a sack maker’s needle to open the door with it.

GEMARA: The mishna states: All vessels may be moved, and even if they were dismantled on Shabbat. Should we learn from here that there is only a question with regard to vessels which were dismantled on Shabbat, and that there is no need to mention vessels detached during the week, as it is certainly permitted to carry them on Shabbat?

On the contrary, if they were dismantled on Shabbat it can be said that the parts of the vessel were prepared for use at the onset of Shabbat, due to their being attached to their original vessels from which they were removed. However, if they were detached during the week, at the onset of Shabbat they would not have been prepared for use, due to their being detached from their original vessels from which they were removed.

Abaye said that this is what the mishna is saying: All vessels may be moved on Shabbat along with their doors. And even if they came apart during the week, they may be moved on Shabbat.

The Sages taught: With regard to the door of a chest, or of a box, or of a closet, one may remove them from their hinges on Shabbat, but he may not restore them to their original places. And with regard to the door of a chicken coop, one may neither move it nor restore it to its place.

Granted, in the case of a chicken coop the tanna holds: Since the coop is attached to the ground, there is a prohibition against building on the ground and there is a prohibition against dismantling on the ground. Consequently, when one dismantles or restores the door he has performed the prohibited labor of building. However, in the case of the door of a chest, or a box, or a closet, what does he hold?

If the tanna holds that there is a prohibition against building with regard to vessels, then there is also a prohibition against dismantling with regard to vessels and it should be prohibited to remove the door. And if there is no prohibition against dismantling with regard to vessels and it is permitted to remove the door, then there should also be no prohibition against building with regard to vessels. Why, then, is it prohibited to restore a door to its original place?

Abaye said: Actually, he holds that there is a prohibition against building with regard to vessels and there is also a prohibition against dismantling with regard to vessels. To resolve the difficulty, emend the text. Rather than saying: One may remove them, it is saying: The doors of a chest, or a box, or a closet that were already removed may not be restored.

Rava said to him: There are two possible responses with which your statement can be rejected. One is that it is taught in the baraita: One may remove them, ab initio. And furthermore, what is the meaning of: But one may not restore them? According to your emendation, what is the meaning of the word, but, in this context? Rather, Rava said: The tanna holds that there is no prohibition against building with regard to vessels and there is no prohibition against dismantling with regard to vessels, and so why did the tanna rule one may not restore the door? It is due to a decree lest one fix it firmly in place in the manner of a full-fledged prohibited labor, completing the production process of a vessel.

The mishna states: A person may take a mallet on Shabbat in order to crack nuts with it. Rav Yehuda said: The type of hammer in this case is a hammer designated for nuts to crack nuts with it, but blacksmiths’ hammers, no, they may not be used.

That tanna holds that using an object whose primary function is for a prohibited use, even for the purpose of utilizing the object itself to perform a permitted action, is prohibited.

Rabba said to him: But if what you say is so, how do you reconcile this with the latter clause of the mishna in which it is taught: And a winnowing shovel or a pitchfork in order to place food for a child on it; are a winnowing shovel and a pitchfork designated for use by a child? Rather, Rabba said: The mishna should be interpreted as follows: One may use a blacksmiths’ hammer on Shabbat to crack nuts with it.

The tanna holds:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בד"א בנכרי שאינו מכירו אבל אם מכירו אסור. ת"ש עיר של ישראל ונכרים דרין כו':

הדרן עלך כל כתבי הקודש.

פי"ז כל הכלים ניטלין בשבת כו'. באנו לפרש מתי נפרקו בשבת או אפי' בחול. ואוקמה אביי להא מתני' אע"פ שנתפרקו בחול גיטלין בשבת לפי שאינן דומין דלתות הכלים לדלתות הבית. כי דלתות הבית קבועין בקרקע ולא הוכנו להיטלטל. אבל הכלים הוכנו לטלטול וכ"ש דלתותיהן. ופשוטה היא.

ומפרקינן גזירה שמא יתקע. פי' שמא יתקע בה מסמר או יתד וכדומה להן:

נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים וכו'. בא רב יהודה להעמיד משנתנו זו בקורנס המוכן לפצוע אגוזים. ולא כל קורנס מותר. אלא זה בלבד. אבל קורנס של נפחים וכדומה להן אפילו לצורך גופו אסור. ואקשי' עלה רבה אלא מעתה סיפא דקתני ואת הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן.

פי' לתת עליו מאכל לקטן כגון תבשיל. רחת ומלגז [מי] מכינין בנ"א לתבשיל וכדומה לו.

אמר רב יהודה קורנס של אגוזים לפצוע בו את האגוזים, הא של נפחים לא, דקסבר רב יהודה כל דבר שמלאכתו לאיסור כלל כלל לא. והא דקתני בסיפא (קכד, א) כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך, יש לפרש לדרב יהודה כולה בכלים שמלאכתן להיתר היא, ולצורך לצורך גופו, ושלא לצורך לצורך מקומו, ורבי יוסי פליג ושרי כל הכלים ואפילו שמלאכתן לאיסור, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה, ואתא ר' נחמיה למימר דאפילו מלאכתו להיתר אינו ניטל אלא לצורך תשמישו בלבד.
וא"ת כיון דלרב יהודה צורך מקומו שלא לצורך קרי ליה, רישא דמתניתין אמאי נקט לפצוע בו את האגוזים דמשמע דלצורך גופו דוקא, אבל שלא לצורך דהיינו לצורך מקומו לא, הוה ליה למיתני קורנס של אגוזים לצורך מקומו דהוי רבותא טפי. ותירץ הרמב"ן ז"ל, דנקט לפצוע בו את האגוזים לאשמועינן דכלי שמלאכתו לאיסור אפילו לפצוע בו את האגוזים לא, והדר תנן דכלי שמלאכתו להיתר אפילו לצורך מקומו נמי שרי, כי היכי דלא תימא דדוקא לפצוע בו את האגוזים אבל לצורך מקומו לא, קא משמע לן דכל שמלאכתו להיתר אפילו לצורך מקומו שרי. אבל לרבה בר נחמני ולרבא בריה דרב יוסף בר חמא, כולה מתניתין אתיא כפשטא, דלרבה דסבירא ליה דכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא, רישא דמתניתין בקורנס של נפחים והלכך נקט לפצוע בו את האגוזים ולומר הא לצורך מקומו לא, וסיפא בכלי שמלאכתו להיתר, ולצורך, לצורך גופו, שלא לצורך, לצורך מקומו. ולרבא בריה דרב יוסף בר חמא דאית ליה דכלי שמלאכתו לאיסור בין לצורך גופו בין לצורך מקומו מותר, לא קפיד תנא דמתניתין בין צורך גופו בין צורך מקומו, דכולה חדא מלתא היא, וסיפא דקתני בין לצורך בין שלא לצורך, היינו לצורך גופו וצורך מקומו, שלא לצורך מחמה לצל וכמו שמפרש הוא בגמ'.

ויש מקשים היכי קאמר רב יהודה דדבר שמלאכתו לאיסור אינו ניטל כלל, והא איהו הוא דאמר בשלהי פרק כירה (לעיל שבת מו, א) גבי נר, דמשחא שרי דנפטא אסיר. ותירצו דשאני נר שהוא אינו משמש מלאכת איסור, אלא שנעשה בסיס לנר ושמן פתילה, והיינו נמי טעמא דפמוטות. אבל מכל מקום עדיין קשה, דהא איהו שרי כלי קיואי לעיל בריש פרק אלו קשרים (שבת קיג, א), וכלי קיואי כלים שעושין בהן מלאכת איסור הן. ויש לומר דהנהו לבתר דשמעה להא מרבה אמרינהו, דהא אותביה רבה ואיתותב.
ומיהו עדיין קשה לי. רב יהודה אפילו מקמי דשמעיה מרבה היכי אסיק אדעתיה הכין, דהא תניא (לקמן שבת קכג, ב) התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו והיכי מתוקמא ליה. ויש לומר דברייתא לא שמיעא ליה. ואי נמי יש לומר דר"י ודאי מסבר הוה סבר דאפילו כל שמלאכתו לאיסור לצורך שרי, אלא דמתניתין הוא דמפרש, דקסבר דת"ק לא שרי אלא כלים שמלאכתן להיתר, מדקתני רבי יוסי אומר כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה, דמשמע הא לת"ק לא, והא מני רבי נחמיה היא, וברייתא דלא כרבי נחמיה, דהא לא מיתוקמא ליה, ולעולם רב יהודה כרבה סבירא ליה, ובהכי מתרצין לן כולהו קושיין, והכין נמי מוקמינן לה למתניתין כרבי נחמיה, ומיהו לא מתוקמא כרבי נחמיה לפום קושטא, משום דקשיא רחת ומזלג וכדאותביה רבה לרב יהודה.

לא היה הדבר מתברר לצורך מי נעשה אסור והוא שאמרו שמואל איקלע לבי תורן והוא שם מקום אתא ההוא גוי אדליק שרגא אהדרינהו שמואל לאפיה כיון דחזא דאייתי שטרא וקרי אמר אדעתא דנפשיה אדליק ואהדרינהו לאפיה לגבי שרגא נתברר לו שלצורך שניהם הדליק אף זה אסור וכן אמרו בירושלמי לצרכו ולצרך ישראל מהו נשמעיניה מן הדא שמואל איתקבל גבי חד פרסאי איטפי בוצינא אזל פרסאה אדלקה הפך שמואל אפוי עד דחמתיה מתעסק באונותיו וידע דלאו בגיניה אדלקה וא"ר יעקב בר אחא הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל אסור ומה שאמרו שם בירושלמי אמר ר' שמואל שניא היא שאין מטריחין את האדם לצאת מביתו ופירשו שהוא חוזר למה שאמר לצרכו ולצורך ישראל אסור כלומר בכל מקום והשיבו שכל לעצמו ולישראל בביתו של ישראל מותר שאין מטריחין אותו לצאת אבל זה שהפך שמואל את פניו מפני שלא היה בביתו הרי מ"מ חזרו והשיבו אם אין מטריחין את האדם לצאת מביתו למה הפך את אפוי כלומר שאף בביתו של זה יש לך לומר שלא להטריחו אלא ודאי כל לצורכו ולצורך ישראל אסור לאותו ישראל אלא שלישראל אחר מותר אפי' עשאה כלה בשביל ישראל כמו שביארנו וכן למדנו מן הירושלמי שאפי' ישראל יושב ובא הנכרי ומדליק בסמוך לו כל שהוא עושה בשבילו צריך להרחיק משם וכן למדת ממה שכתבנו שעבד ושפחה המדליק או מביא מים אע"פ שהוא עצמו נהנה מהם הואיל ואף בשבילם הוא עושה אסור לכלם וכל שכן בעל הבית שעיקר תשמישם בשבילו הוא:

המבשל בשבת בשוגג כבר ביארנו במסכת חולין שאסורה ליומה בין לו בין לאחרים ומ"מ יש פוסקים שמותרת ביומה כר' מאיר ושואלים בכאן היאך החמירו במלאכה הנעשית ע"י גוי בשבת מעצמו יותר מישראל עצמו שבשל בשבת בשוגג ותירצו שישראל בדבר חמור אין לו לגזור שוגג אטו מזיד ואפי' אתה מתירו שוגג ידוע הוא שאסור אבל מלאכה הנעשית ע"י גוי קלה היא בעיניו וצריך להחמיר בהם ואע"פ שאף באמירתו אין כאן אלא שבות ונמצא שלא באמירתו גזירה לגזירה כלה חדא גזירה היא:

כל מה שהתרנו במלאכה שעשאה הגוי לצורך עצמו פירושה במקום שאין שם מוקצה שהרי לקט עשבים אין מוקצה לבהמה וכן כבש לירד אפי' קצץ העצים היום אין טלטול בירידה ואינו אלא משתמש בעלמא וכיושב על האבן אבל לטלטל את הכבש אסור הואיל ונתלשו בשבת וא"כ כל שאפאו או בשלו גוי לעצמו בשבת ואין בו משום בשולי גוים מותר לישראל לאכל ממנו בשבת עצמו ובלבד שיהא ראוי לכוס הא לא היה ראוי לכוס יש בו משום מוקצה:

הרבה דברים ראוים להתגלגל בכאן מענין שכירות מרחצו או שדהו לגוי וסחורה או שתוף שבין ישראל לגוי היאך עושין בשכר שבת והיוצא בדברים אלו וכבר ביארנו הכל בארוכה במסכת עבדה זרה בסוף פרק ראשון:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שבעה עשר בעזר הצור:

כל הכלים וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על זאת המסכתא בכללה שרוב עניניה באים בביאור עניני ההוצאה ושכל מה שאמרוהו באיסור טלטול הוא ממין ההוצאה וכמו שאמרו במסכת יום טוב ובפרק זה אטו טלטול לאו משום הוצאה הוא ובא בפרק זה לבאר עניני הטלטול וצריך שתדע דרך כלל שכל כלי שמלאכתו להיתר כגון קערה לאכל בה וסכין לחתוך בו וכיוצא באלו הן של עץ הן של אבן הן של מתכת הן של חרש מותר לטלטלו בשבת אפי' בשביל עצמו של כלי מחמה לצל שלא ישבר או מן הגשמים כדי שלא יפסד או שלא יגנב וכיוצא בזה וכל שכן לצורך גופו או לצורך מקומו וכל כלי שמלאכתו לאיסור כגון מכתשת ורחיים וכיוצא בהן הן של עץ של אבן הן של מתכת הן של חרש מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו אבל לא לצורך עצמו וענין לצורך גופו כגון מכתשת לשבר עליה אגוזים או לעלות עליה למטה וענין לצורך מקומו הוא לישב במקום שאותו הכלי לשם ובזו כל שטלטלו ממקומו מוליכו למקום שרוצה להניחו ואין אומרין שלא לטלטלה אלא בכדי שישאר המקום פנוי שהרי בפרק כירה פירשו חבית שנשברה בראש גגו מביא כלי תחתיה וכן נותנין כלי תחת הדלף בצריך למקומן אלמא כל שצריך למקומו מוליכו באיזה מקום שירצה וכל שאינו כלי כלל כגון אבנים ומעות וקנים אסור לטלטלם וכן כל שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס והוא כלי שמקפיד עליו שמא יפחת כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר וכן כלי המוקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו באותה שבת אע"פ שכבה ושולחן שהיו עליו מעות אע"פ שנפלו אבל כלי המוקצה מחמת מיאוס כגון נר ישן מותר לטלטלו לאיזה צורך וכן שברי כלים הן שנשבר הכלי בשבת הן שנשבר קודם השבת כל שהשבר נעשה מעין מלאכה אע"פ שאין עושה מעין מלאכתם ראשונה מותר לטלטלם וכן יש דברים שנאסרו בטלטול מחמת איזו גזירה ובא זה הפרק בביאור קצת אלו הענינים אלא שיש מהם דברים מבוארים בפרקים הבאים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון בשברי כלים השני בכלי שמלאכתו לאיסור השלישי במה שאינו כלי הרביעי בכלי המוקצה מחמת חסרון כיס החמשי בקצת דברים האסורים בטלטול שהותר טלטולם מחמת חבורם בכלי ולבאר בקצת דברים אם נאסר טלטולם מחמת איזו גזרה אם לאו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן ואע"פ שנתפרקו בשבת ואינן דומין לדלתות הבית לפי שאינם מן המוכן אמר הר"ם פי' אמרו אע"פ שנתפרקו בשבת שיעורו ואע"פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת ואינן דומין לדלתות הבית שאם נעקרו שאינן מטלטלין ואפי' נעקרו בשבת לפי שלא חשב לטלטלן ולהניען ולא נעשו לזה וזהו ענין אמרם לפי שאינם מן המוכן:

אמר המאירי והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר כל הכלים ניטלים בשבת ודלתותיהן עמהן כלומר כל הכלים שיש להם דלתות כגון שידה תיבה ומגדל ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן ואמר אח"כ אע"פ שנתפרקו אין דומין לדלתות הבית לפי שאינם מן המוכן כלומר אע"פ שנתפרקו הדלתות מן הכלים ניטלין הם ואינם דומים לדלתות הבית לפי שדלתות הבית אינן מן המוכן לטלטל שאין תורת כלי עליהם שחבורם לקרקע מפקיעם מתורת כלי אבל אלו הם כלי על גב אביהם ומתורת שבר כלי אי אתה אוסר שהרי ראויים הם אף למלאכתם ראשונה לכסות בה את השדה או את התיבה והמגדל ומה שאמרו אע"פ שנתפרקו בגמ' היו סבורים לפרש אע"פ שנתפרקו בשבת ושאלו עליה בגמ' והלא בנתפרקו בשבת ראוי להתיר יותר מבנתפרקו בחול שהרי כשנתפרקו בשבת היו ראויות לטלטל אגב אביהם בין השמשות ואע"פ שאמרו למטה מחלקת שנשברו בשבת אבל נשברו מערב שבת דברי הכל מותר הואיל והוכנו למלאכה אחרת מבעוד יום אלמא בנשברו מערב שבת התירן פשוט יותר זו אינה אלא בנשברו שאין לומר בהן מוכנים אגב אביהן שהרי הכלי גופו נשבר אבל משנתנו בנתפרקו שלא נשבר הכלי אלא שהדלת נתפרק ובזו ראוי לומר הואיל ומוכן אגב הכלי והיה ראוי לשאול אדרבה וכו' ותרצה אע"פ שנתפרקו בחול ומעתה בין שנתפרקו בשבת בין שנתפרקו בחול מותר לטלטל אף הדלתות וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

דלת של שידה תיבה ומגדל הואיל ורפויי' הם נוטלים אותן בשבת מציריהם ואין בהם משום סתירה שאין בנין וסתירה בכלים הואיל ונכנסין בחליותיהן ברפיון ומ"מ חזרתם אסורה אף ברפויים ואע"פ שאין בנין מ"מ גזירה שמא יתקע שם יתד או מסמר להדקן והוא ענין הכאה בפטיש אבל דלתות של לול של תרנגולים הואיל ומחוברים הם בקרקע יש בנין וסתירה בקרקע אף ברפויים ואסור כדלתות הבית שדלתות הבית אע"פ שכלים הם אין תורת כלי עליהם שחבורם לקרקע מפקיעם מתורת כלי ולפיכך אם נתפרקו אפי' בשבת אין מטלטלין אותם:

גדולי המחברים כתבו שהתוקע איסורו משום בונה ויש לתמוה א"כ בדלתות הכלים היאך גוזרים שמא יתקע והרי אין בנין בכלים ועוד בתשמיש המחובר שהלכה יש בנין מה טעם לאסור משום שמא יתקע תיפוק לי שהחזרה גופה בנין כמו התקיעה ואיפשר שאף הם לא נגעו בתקיעה משום בונה אלא במחובר לקרקע כלומר שמא יתקע והוה ליה בונה שיש בנין וסתירה בקרקע הא אם לא תקע אינו בנין מפני שהוא עראי ולכשיתקע יתחייב משום בונה ולא משום מכה בפטיש:

במסכת עירובין אמרו ציר דלת של שידה תיבה ומגדל במקדש מחזירין במדינה דוחקין אבל לא מחזירין גזירה שמא יתקע שאם תקע חייב חטאת והעליון כאן וכאן לא יחזיר של בור ושל דות ושל יציע לא יחזיר ואם החזיר חייב חטאת ומאחר שהתירו חזרתן במקדש אין בנין בכלים ועל כרחך אתה מפרשה כשאין רפויים מכל וכל שיש בה בנין של שבות ואין שבות במקדש אבל במדינה אין מחזירין אלא שדוחקין בה מעט ביד אחר חזרתן ועליון אי אפשר להחזיר בלא תקיעת יתד או מסמר ולפיכך אף במקדש אסור או שמא דיו בהחזרת התחתון ושבות צריכה התירו שאין צריכה לא התירו:

כבר ביארנו שאע"פ שאין בנין בכלים עשיית דבר מתחלתו מ"מ אסור ומעתה כל שאין הדיוט יכול להחזירו עשיית כלי מתחלתו הוא אף בנתפרק וכן התבאר שבאדם יש בו תורת בנין שהגודלת שערה חייבת משום בונה וכן במפיס מורסא לעשות לה פה ורמז לדבר ויבן י"י את הצלע אבל אוכלין שאסרנו במגבן משום בונה אתה צריך לפרשו מתורת עשיית דבר מתחלתו וכבר כתבנו מענינים אלו במסכת יום טוב בענין ואין זוקפי' את המנורה ביום טוב וכן בפרק כירה ובפרק בונה:

דלתות החלונות יראה שהם כדלתות הבית שהרי מחוברות לקרקע הם כדלתות הבית והוא שידות הדלת נכנסות בנקב המשקוף העליון והתחתון שהם מחוברים לקרקע ויש בנין וסתירה בקרקע ואף הדלתות שאין להם ציר מתוך עצמן אלא רצועה של ברזל תחובה בהם ונקובה בראשה ליכנס דרך בה ציר של ברזל הואיל ואף ציר זה תחוב בכותל מחובר לקרקע הוא ואסור אף ברפויים ויש מקילין שלא לדון את זו כמחובר לקרקע ומ"מ אף לדעת זה בדלתות הבית הגדולות העשויות בדרך זה אסור שכבדן קובעתן:

המשנה השניה נוטל אדם קורנס לפצוע בו את האגוזים קרדום לחתוך בו את הדבילה מגרה לגרר בה את הגבינה מגריפה לגרוף בה את הגרוגרת ואת הרחת ואת המזלג לתת עליו לקטן ואת הכוש ואת הכרכר לתחוב בו מחט של יד ליטול בו הקוץ ושל שקאין לפתוח בה את הדלת אמר הר"ם פי' קורנס הפטיש וקרדום הגרזן ומגרה המשור שמנסרין בו הנגרים את העץ מגרפה מגרפות יעים רחת לוח יזרו בה החטה וצורתה ידועה מזלג עץ ארוך וראשו האחד מתחלק לשלשה עצים כצורת אצבעות היד יבררו בו התבן מן הזרעים כוש עץ ארוך דק שבו טוות הנשים והוא הפלך כרכר הוא הכישור שנותנות בפלך בעת הטויה מחט של יד מחט התפירה ומאמרם ליטול בה את הקוץ יש ראיה שמוציא מה שנכנס בבשר האדם מן הקוצים ומן הברקנים בשבת וכמו כן מותר לסחוט החבורה כדי שתצא הליחה ממנה אבל לא להרחיב הפה ומחט של שקאין היא המחט הגדולה שתופרין בה יריעות השער והם הנקראים שקים:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני בכלי שמלאכתו לאיסור ואמר על זה נוטל אדם קורנס לפצוע בו את האגוזים ר"ל אפי' קורנס שאינו עשוי לכך אלא של נפחים שמלאכתו לאיסור שמאחר שהוא צריך לגוף הכלי מותר לטלטלו וכן פרשוהו בגמ' אף בקרנס של זהבים שאע"פ שקפיד עליו מצד שהוא צריך להיות חלק לרדד את הטסין הואיל ומתקנו על ידי הכאה שמכהו על הסדן אינו מקצהו לגמרי אבל של בשמים אסור שקפיד הוא עליו שלא לימאס ומיחד הוא לו מקום ואסור לטלטלן אף לצורך גופן כגון לפצוע בו את האגוזים על הדרך שביארנו וכן נוטל קרדום אע"פ שמלאכתו לאיסור ביקוע עצים כדי לחתוך בו דבילה של תאנים שהיא עבה וגדולה ואין אדם יכול לחתכה בסכין מגירה לגרור בה גבינה ישנה יבשה שאם יבא לחתכה בסכין תפרר:

מגריפה לגרוף בה את הגרוגרות מן החבית רחת ומזלג ליתן עליהן מזונות לקטן כגון מי שלא נטל ידיו או שידיו טמאות ובתרומה ונוטל האוכלין ברחת ומזלג ומניחן לפני הקטן כוש וכרכר שניהם עץ חד וראוי לתחוב באוכלים כגון תותים וכן לפגה שטמנה בתבן וחררה על גבי גחלים שתוחב בהן הכוש או הכרכר וגחלים נופלים מאליהם וכן מחט של יד העשויה לתפירה מטלטלין אותה ליטול בה את הקוץ שנתחב בבשרו ושל סקאין ר"ל מחט גדולה וגסה העשויה לתפירת שקים ואינה ראויה ליטול בה את הקוץ ומטלטלים אותה לפתוח בה את הדלת שאם אבד מפתחו מכניס את המחט במקום המפתח ודוחה העשת הנכנס בחור המנעול ומסירו משם וכן הדין במכתשת לישב עליו או לעלות עליו למטה וכן כל כיוצא בזה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה אהדרינהו כו' דמשום נר לא' נר כו' עכ"ל לעיל גבי מרחץ וגבי מסיבה ברוב ישראל ומחצה על מחצה לא הוצרכו לכך דאפשר דנר לאחד נר למאה לא שייך כלל ברוב ישראל ובמחצה על מחצה אלא הכא דע"כ מדמהדר מעיקרא שמואל אפיה היינו משום דרוב ישראל היה או מחצה על מחצה ושוב כד אייתי שטר וקרי הוה שרי היינו משום דנר לאחד נר למאה ואם כן תקשי ליה מעיקרא נמי מה"ט דנר לאחד נר למאה לא הוה ליה למהדר אפיה ואהא תרצו דמשום נר לאחד כו' אלא היכא שניכר כו' כי הכא דאייתי שטרא וקרי ביה ומיהו בנכרי וישראל לחוד לא אצטריך לן היכרא דודאי עיקר אדעתיה דידיה עבד כו' כפרש"י ודו"ק:

סליק פרק כל כתבי

בפירש"י בד"ה ה"ק כו' ואע"פ לא ארבותא כו' אלא ארבותא דנתפרקו בין בחול בין בשבת כו' עכ"ל מפירושו נראה דל"ג בגמרא אע"פ שנתפרקו בחול ניטלין וכן נראה דהא לא קתני בחול במתני' וכה"ג דקדק הר"ן מפירוש רש"י דל"ג במתני' אע"פ שנתפרקו בשבת מדפירש אבשבת דקתני רישא קאי כו' וק"ל:

תוס' בד"ה לעולם קסבר כו' ופריך והא נמי נוטלין קתני כו' עכ"ל ר"ל נוטלין בוי"ו משמע סילוק מהיכר ציר אבל לשון טלטול ניטלין ביו"ד קתני ליה בכ"מ ומלת נמי לכאורה אין לו מקום כאן בלשון התוספות ויש ליישבו דר"ל דאין המכוון ממנו נוטלין קתני דשרי ולא ניטלין דהיינו טלטול דאסור דהא ודאי טלטול מכ"ש דשרי כסברת אביי למשרי טפי טלטול וכדקתני בהדיא במתני' דטלטול שרי אלא דר"ל דנוטלין קתני נמי דשרי דהיינו סילוק ומכ"ש טלטול וק"ל:

בד"ה רחת כו' וא"ת והאמר רב יהודה כו' מדבעי מיניה מרב יהודה כובד עליון כו' משמע דס"ל הכי כו' עכ"ל לכאורה בפשיטות הוה ליה לאקשויי מהך דבעי להו מרב יהודה בכובד עליון כו' והוה רפיא בידיה והכא פשיטא ליה לאסור ויש ליישב דמהך אבעיא לחוד ליכא לאקשויי דאימא דהכא דקאמר לאסור היינו הך דקאמר התם ולאו דלפעמים קאמר לאיסורא משום דהוה רפיא בידיה ומספקא ליה בכל כלי שמלאכתו לאיסור אבל מהא דמשמע דסבירא ליה הכי בכלי קיואי דפשיטא ליה להתיר קשה שפיר אדהכא ודו"ק:

בגמ' במתני' כל הכלים וכו' אע"פ שנתפרקו שאינן דומין וכו' כצ"ל וה"ק שניטלו אין מחזירין וכו' נראה דלפי' התוס' לא גרסינן ליה אין מחזירין ודו"ק בתוס':

גמ' ואת המלזג לתת עליו לקטן כו'. נ"ב באלפסי גרס לתת עליו פת לקטן:

שם אמר ליה רבה אלא מעתה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה נוטלין כו' בשבת מהיתר ציר שלהן כצ"ל:

בד"ה לול בנין העשוי לתרנגולין הס"ד:

בד"ה לצורך גופו שגופו ראוי עוד כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לעולם קסבר כו' דלא דמיא כלל למאי דאיירי בה כו' כצ"ל:

בד"ה רחת ומזלג כו' מדבעו מיניה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה נוטלין. משמע כו' מהכיר ציר שלהן. כ"נ דצ"ל עי' (עירובין יא ב) וכ"ה בלשון המהרש"א בתד"ה לעולם:

תוס' ד"ה רחת. ואין לומר דמשמיה דשמואל כו' כצ"ל:

כל הכלים ניטלין בשבת. עיין מ"ש ר"ן דרש"י נשמר מקושי' תוס' דמיירי מכלים שיש להם דלתות שעשוים להניח חפצים בתוכם וכולן מלאכתם להיתר. ולכאורה תוס' לטעמי' לעיל מ"ד ע"ב סוף ד"ה הא וכו' שגם רש"י ס"ל דמטה שיחדה למעות הוה כסיכי זיירי ומזורי ע"ש. וא"כ ה"נ מי לא עסקינן דדלתות שידה ותיבה שנתיחדו למעות דלכ"ע אסורין לטלטל. מיהו אין דבריהם שם מוכרחים דרש"י ס"ל הכי ע"ש מגיני שלמה בישוב קושי' תוס' אפירש"י ד"ה ומה נר וכו' א"כ רש"י ס"ל כהרי"ף ורמב"ם דלר"ש מותר אפילו יחדו למעות וא"כ א"ש מתני' כל כלים שיש להם דלתות הוה מלאכתם להיתר אפי' יחדום למעות. אך לפ"ז יש להקשות מאי פריך ולא מיבעיא נתפרקו בחול וכו' בודאי הכי הוא דלא מיבעיא נתפרקו הדלתות בחול א"כ כבר נתבטלו מיחוד מעות דכיון דנפתחו דלתותיהם שוב לא יתן בהם מעותיו וכעין שכ' רמ"א סי' ש"י סעיף ז' בכיס שפתחו מלמטה וכו' ע"ש וה"נ דכוותי' וא"כ לא מיבעי נתפרקו בחול דבטל יחוד שלהם שאפי' ר' יהודה מודה אלא אפי' נתפרקו בשבת וב"ה עדיין לא בטל יחוד שלהם מ"מ שרו דמתני' כר"ש וצ"ע לכאורה. וי"ל דבגליון משניות תוס' חדשים דקדק מה לשון ודלתותיהם עמהם דקתני. ולפע"ד מתני' מילי מילי קתני כל הכלים שיש להם דלתות אפי' שיחדום לחפצי מוקצה ניטלים הכלים ההמה אע"פ שדלתותיהן עמהן ולא נתפרקו והרי עדיין עומדין הכלים לתשמישם שיחדום למוקצה מ"מ מותר לטלטל אותן הכלים כר"ש וכן משמע לשון רש"י שכ' ודלתותיהן שיש להם ב' צדים וכו' עיין היטב. ושוב תני היתר הדלתות בפ"ע ואמר אע"פ שנפרקו מותר לטלטל בפני עצמם. והשתא כיון שכבר נשמע מרישא היתר טלטול הכלים המיוחדים למעות עם דלתותיהם תו פריך שפיר אסיפא ואפי' נתפרקו לא מיבעי בחול וכו' וא"ש וכן משמע מלשון תירוצו של אביי שהאריך ואמר ב' פעמים ניטלין בשבת ש"מ תרי בבות נינהו רישא בהיתר כלים עם הדלתות וסיפא היתר דלתות בפני עצמם:

שמא יתקע. הרי"ף מייתי הך טעמא גם אלול של תרנגולים ועיין ר"ן ולכאורה מלשון ש"ס דקאמר בשלמא של לול וכו' קסבר כיון דמחברי וכו' משמע שאין סברא זו פשוטה. וא"כ למסקנא י"ל נהי בקרקע ממש הוה חזרת דלת בנין בלא ובכלים ממש אפי' יתקע לא הוה בנין בכלים אלא משום מכה בפטיש וליכא למגזר בנטילה דמחזי כסותר דהרי לא שייך בהו בנין וסתירה בכלים. מ"מ בלול דמיחבר בארעא נחתינן דרגא דאי תקע חייב משום בונה וממילא בנטילה מחזי כסותר בנין. וא"ש הרי"ף מיהו רמב"ם לא מתיישב בכך ועיין כ"מ ולח"מ פרק כ"ה מהל' שבת ויש לדחוק:

קורנס של אגוזים לפצע בו אגוזים וכו' מה שהקשו תוס' מכלי קיואי וכובד עליון ותחתון מפירש"י שם משמע דבהא גופא מספקי' לי' אי מיקרי כלי שמלאכתו לאיסור וממילא אסור אפי' לצורך מקומו לרב יהודה. או לא הוה כלי שמלאכתו לאיסור ע"ש ולק"מ קושי' תוס'. ומשמע מזה דסתם כלי אע"פ שרגילין לעשות בו מלאכת איסור כל שאינו מיוחד בהדי' לכך לא מיקרי מלאכתו לאיסור ועמ"ש לקמן אי"ה מחט שניטל חררה ע"ש:

אדעתא דרובא. הלכך ישראל עיקר ומחצה על מחצה נמי ליכא למיקם עלה דמלתא דאיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל ישראל ואיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל נכרי אבל נכרי וישראל והמדליק עצמו משתמש לאורה ודאי עיקר אדעתא דידיה עביד וכיון דנר לאחד נר למאה שרי: תורן. מקום: דאייתי שטר. ההוא דאדלקה: מתני' כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהם. כל הכלים שיש להם דלתות כגון שידה תיבה ומגדל ניטלין בשבת ודלתות שיש להם בצדן עמהן ניטלין עמהן: ואע''פ שנתפרקו. הדלתות מן הכלים ניטלין ואין דומין לדלתות הבית שאין ניטלין לפי שדלתות הבית אינן מן המוכן לטלטל שאינן כלי אבל אלו הן כלי אגב אביהן: קורנס. מרטי''ל: דבילה. מאחר שעשאה עיגול עבה היא מאד וקשה כגבינה וצריך קורדום לחותכה: ומגירה. כעין סכין ויש בו פגימות הרבה: לגור בה את הגבינה. לחתכו ולחלקו לפי שממהרת לחתוך דבר עב: מגריפה. וודי''ל: לגרוף בה את הגרוגרות. מן החביות: רחת. פאל''א: מלגז. כמין עתר שקורין פורק''א של ברזל ולו ג' שיניים ומהפכין בו קש בגורן: לתת עליו לקטן. מזונות: כוש. פלך פושי''ל: כרכר. ראי''ל: לתחוב בו. לאכול בו תותים וכל פרי רך: מחט של יד. מחט קטן שתופר בו בגדים: ושל סקאים. מחט גדולה שתופרים בה שקים: לפתוח בו את הדלת. מי שאבד מפתחו: גמ' ולא מיבעיא בחול. קא סלקא דעתך ואע''פ שנתפרקו אבשבת דקתני רישא קאי ומשמע אע''פ שנתפרקו היום מותרים ולא מיבעיא אם נתפרקו מאמש: אדרבה. מאי אע''פ שייך למתני הא ודאי נתפרקו בשבת איכא למישרי משום דכי קדיש יומא הוו מוכנין לטלטל אגב אביהן: הכי קאמר כו'. ואע''פ לא ארבותא דנתפרקו בשבת קאי אלא ארבותא דנתפרקו או בחול או בשבת קאי ולא מיבעיא כשהן מחוברין: נוטלין. משמע מסלקין אותן בשבת [מהיתר] ציר שלהן: לול. בנין העשוי לתרנגולין: לא נוטלין ולא מחזירין. כדמפרש ואזיל חזרתו בנין ממש הוא וסילוקו סתירה גמורה היא: מאי קסבר. שמתיר סילוקו ואוסר חזרתו: אי קסבר יש בנין בכלים. וחזרתו בנין על כרחיך אם יש בנין יש סתירה ואמאי נוטלין: ושניטלו קאמר. וה''ק דלת של תיבה שידה ומגדל שניטלו אין מחזירין: מאי אבל. כיון דלא תנא נוטלין לא שייך למיתני אבל: לעולם קסבר אין סתירה ואין בנין. הלכך נוטלין ומיהו אין מחזירין מדרבנן: גזירה שמא יתקע. בחזקה בסכין ויתדות והוה ליה גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש: קורנס של אגוזים. המיוחד לפציעת אגוזים הוא דקתני מתניתין דנוטלין אותו למלאכתו משום דעיקרו למלאכת היתר: אבל של נפחים. דעיקרו למלאכת איסור לא: לצורך גופו. שגופו צריך עוד למלאכה אחרת של היתר אין מטלטלין אותו לאותה מלאכה וכ''ש אם אין צריך לגופו אלא לפמות מקומו דאין מטלטלין: מי מייחדי לקטן. בשלמא כולהו הני דמתני' איכא לאוקמא בעשויין ומיוחדין לכך בר מהני דליכא דעביד להו להכי:

אהדרינהו שמואל לאפיה. מיירי שהיה לכל הפחות מחצה על מחצה דמשום נר לאחד נר למאה לא משתריא אלא היכא שהוא ניכר שהוא עושה לצרכו דתו לא גזרינן אפילו במכירו שמא ירבה בשבילו: כל הכלים הניטלין בשבת דלתותיהן עמהם גרסינן ול''ג כל הכלים ניטלין דטובא איכא דאין ניטלין כגון מסר הגדול ויתד של מחרישה דאפילו ר''ש מודה כדאיתא בשילהי מכילתין (דף קנז.) וכגון תלתא בת תרי כורי דאסר רבה בשילהי במה מדליקין (דף לה.) וכן חצוצרות לרבי יהודה ונר ישן מ''ר: אדרבה בשבת מוכנין אגב אביהן. אע''ג דלקמן בפירקין (דף קכד:) אמר איפכא גבי שברי כלי חרס דשרי לטלטל יותר כשנשברו בע''ש משנשברו בשבת לא דמיא דהכא אכתי כלי הוא שעדיין עומד למלאכה ראשונה וראוי להתחבר הכיסוי עם הכלי אבל לקמן לא חשיב כלי אלא מחמת שעומד למלאכה אחרת הלכך כשנשבר בשבת אסור טפי דהוי נולד: לעולם קסבר יש בנין בכלים כו'. וכשניטלו מטלטלין קאמר וה''פ הברייתא דלת של שידה תיבה ומגדל ניטלין פירוש מטלטלין כשניטלין ולא כפירוש הקונטרס דמפרש שניטלין דקתני היינו שניטלו קאמר כלומר כשניטל אין מחזירין אותן דלא יתכן לפרש כן ניטלין דסיפא אלא לשון טלטול הוא כדפרשתי ופריך והא נמי נוטלין קתני ועוד מאי אבל לא מחזירין דלא שייך למיתני אמילתיה דלא (דמיא) [שייך] כלל למאי דאיירי בה דמעיקרא קאמר ניטלין שמותר לטלטל ואין בו איסור מוקצה והדר קאמר אבל לא מחזירין שהוא משום איסור בנין מאי ענין זה אצל זה לא שייך כה''ג למיתני אבל כלל: רחת ומלגז מי מייחדי ליה לקטן. ורב יהודה ידע ליה לסיפא אלא דילמא הוה מוקי לה בשיחדה לכך ככל הנך דמתניתין ואם תאמר והאמר רב יהודה אמר שמואל בפרק אלו קשרים (לעיל דף קיג.) כלי קיואי מותר לטלטל בשבת דהיינו לצורך גופו אע''פ שמלאכתו לאיסור ואין לומר (דמשמע) דשמואל קאמר ליה וליה לא סבירא ליה מדבעי מיניה מרב יהודה כובד עליון וכובד התחתון מהו אין ולאו ורפיא בידיה משמע דס''ל הכי ועוד דרב יהודה גופיה בסוף כירה (לעיל ד' מו.) קאמר שרגא דמישחא שרי לטלטולי ואין לומר דמיירי כשייחדו להיתר כדמוקי רב יהודה הנך דמתני' דהא כלי קיואי לא משמע שייחדו דאם כן אפילו כובד העליון וכובד תחתון נמי ויש לומר דלא אסר רב יהודה אלא דומיא דפיצוע אגוזים שהיא מלאכה גרועה לגבי קורנס שמיוחד למלאכה חשובה וכן כל הנך דמתניתין הוה אסור בלא ייחוד דמלאכת היתר שלהן מלאכה גרועה היא לגבי הנך כלים שמיוחדין למלאכה חשובה אבל כלי קיואי ושרגא דמישחא מותר לטלטל לצורך גופן דמלאכה שלהן חשובה יותר מפיצוע אגוזים: