שבת קכג ע"א

דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו — מותר.

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה ממה ששנינו בתוספתא: מדוכה, אם יש בה עדיין שום — מטלטלין אותה בשבת, ואם לאו [לא] — אין מטלטלין אותה. נמצא שאסור להשתמש כלל במדוכה אף למלאכת היתר, כיון שעיקר מלאכתה לאיסור.

אמר ליה [לו]: הא מני [תוספתא זו של מי היא] — כדעת ר' נחמיה היא, שאמר: אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך תשמישו המיוחד לו, ולא לכל שימוש אחר.

ועוד איתיביה [הקשה לו] אביי: למדנו במשנה שבית שמאי אומרים: אין נוטלין את העלי הגדול של מכתשת שמלאכתו לאיסור כדי לקצב (לחתוך) עליו בשר ביום טוב. ובית הלל מתירין משום שמחת החג. ושוין (הכל מסכימים) שאם קצב עליו בשר לצורך החג ששוב אסור לטלטלו, לפי שאין בו עוד צורך יום טוב. הרי שדבר שמלאכתו לאיסור אסור בטלטול אף לצורך היתר!

סבר לשנויי ליה [סבור היה רבה בתחילה לתרץ לו] שמשנה זו כשיטת ר' נחמיה שאין כלי מיטלטל אלא לצורך המלאכה המיוחדת לו, ואולם כיון ששמעה להא [להלכה זו] שאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב: הכל מודים בסיכי זיירי ומזורי [ביתדות הכובסים, במכבשים, ובמחבטי בגדים (ערוך)] שכיון דקפיד עלייהו [שהוא מקפיד עליהם] שלא יתקלקלו, והריהו מייחד להו [להם] מקום, ואינו מטלטלם לכל צורך אחר, ולכך הריהם אסורים בטלטול לכל הדעות, הני נמי [אלה גם כן] העלי והמדוכה המיוחדים למלאכה מדוייקת מייחד להו [להם] מקום ולכך הריהם אסורים בטלטול.

בנושא דומה איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים אחרים. ר' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן: קורנס שאמרו כאן קורנס של זהבים (צורפי זהב) שנינו, שאף שמקפיד עליו הצורף שישאר חלק ומדוייק ומשתדל לא לעשות בו מלאכות שאינם לצורך ייעודו, מכל מקום לא נאסר בטלטול לצורך מלאכת היתר. ורב שמן בר אבא אמר: קורנס של בשמים שנינו שמשתמשים בו לשחיקת בשמים.

ומפרשים: מאן דאמר [מי שאומר] שמותר לפצע בשבת אגוזים בקורנס של בשמים — כל שכן שמותר בשל זהבים. ואולם מאן דאמר [מי שאומר] שמותר בשל זהבים, אבל לדעתו בשל בשמים קפיד עלייהו [מקפיד עליהם] שאם משתמשים בהם לצורך אחר קולט הקורנס ריח ויקלקל את הבשמים.

א ועוד שנינו במשנה שמטלטלים את הכוש ואת הכרכר לתחוב בהם. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: פגה (תאנה בלתי בשלה) שטמנה בתבן שתתבשל וכן חררה (עוגה) שטמנה בגחלים להתחמם, אם מגולה מקצתה — מותר לטלטלה בשבת, ואם לאו [לא] אלא שמכוסה כולה — אסור לטלטלה, שמא יטלטל אגב כך את התבן או הגחלים שהם מוקצה ואסור אף לגרום לטלטול מוקצה.

ר' אלעזר בן תדאי אומר: תוחבין בכוש או בכרכר, כלומר את הכוש או הכרכר בפגה וכך מוציאים אותה ממקומה, והן התבן או הגחלים מנערות מאיליהם. אמר רב נחמן: הלכה בענין זה כר' אלעזר בן תדאי!

ושואלים: למימרא דסבר [האם נאמר שסבור] רב נחמן שטלטול מן הצד, כלומר, טלטול שאיננו כדרכו ממש, ואיננו נעשה במישרין, לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] לטלטול ומותר בשבת? והאמר [והרי אמר] רב נחמן: האי פוגלא [צנון זה] שהטמינו בעפר לשמירה, אם היה זה מלמעלה למטה, כלומר, שחלקו הרחב למעלה וחלקו הצר למטה — שרי [מותר] להוציאו מהעפר. אבל ממטה למעלה, שהיה חלקו הרחב מונח למטה — אסיר [אסור] משום שמטלטל עפר, אף שטלטול זה הוא מן הצד בלבד, ונמצא שאסר רב נחמן טלטול מן הצד! ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] רב נחמן מההלכה ההיא בענין הצנון.

ב שנינו במשנה שמחט של יד מותרת בטלטול בשבת כדי ליטול בה את הקוץ. שלח ליה [לו] רבא בריה [בנו] של רבה לרב יוסף שאלה זו: ילמדנו רבינו, מחט שניטל חררה (החור שבה) או עוקצה (חודה), מהו הדין, האם מותר לטלטלה בשבת?

אמר ליה [לו] רב יוסף: כבר תניתוה [שניתם אותה, את התשובה] שכן שנינו במשנתנו: מחט של יד מיטלטלת בשבת כדי ליטול בה את הקוץ, ויש להעיר: וכי מה איכפת ליה [לו] לקוץ התחוב בבשרו בין מחט נקובה לבין שאינה נקובה? וכיון שראויה המחט לצורך זה הריהי מותרת לטלטול.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו במשנה: מחט טמאה שניטל ממנה חררה או עוקצה — טהורה, משום שבטלה מתורת כלי, וכיון שאיננה כלי עוד, מדוע תהיה מותרת בטלטול?

אמר אביי: וכי מדין טומאה על דין שבת קרמית [אתה מקשה]? והלא לענין טומאה כלי מעשה בעינן [צריכים אנו] כדי לטמאו או להעמידו בטומאתו, ומה שאינו כלי מעשה גמור — נטהר מטומאתו, ואילו לענין שבת מידי דחזי בעינן [דבר הראוי לשימוש צריכים אנו], והא נמי חזיא למשקלא [וזו גם כן ראויה ליטול] בה את הקוץ, ונחשבת אם כן לענין זה ככלי וממילא מותרת היא בטלטול.

אמר רבא: מאן דקמותיב, שפיר קמותיב [מי שמקשה בענין זה יפה מקשה], כיון שלענין טומאה לאו מנא [לא כלי] הוא נחשב — לענין שבת נמי לאו מנא [לא כלי] הוא, ודבר שאינו כלי הריהן מוקצה בשבת.

מיתיבי [מקשים] על רבא ממה ששנינו: מחט בין שהיא נקובה בין שאינה נקובה — מותר לטלטלה בשבת. ולא אמרו שיש דין מיוחד במחט נקובה אלא לענין טומאה בלבד!

תרגמא [הסבירה] אביי אליבא [לפי שיטת] רבא: במשנה זו בגולמי עסקינן [במחטים גולמיות עוסקים אנו], זימנין דמימלך עלייהו, ומשוי להו מנא [שפעמים שנמלך עליהן, ועושה אותן כלי] לשימושים אחרים בלא לנקוב את חורן כלל. אבל היכא [במקום] שניטל חררה או עוקצה של מחט שלמה — בטלה מתורת כלי, שכן אדם זורקה לבין גרוטאות.

ג לענין ההיתר לאסובי ינוקא [ליישר את אברי התינוק] עם לידתו, כשצריך ליישרם, רב נחמן אסיר [אוסר] לעשות זאת בשבת, שהוא חושש משום איסור מתקן, ורב ששת שרי [התיר]. אמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מנין אומר, לומד אני אותה הלכה] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: אין עושין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכג - א

קסבר תנא דמשנתינו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר.

איתיביה אביי לרבה: שנינו בתוספתא, מדוכה שדכין בה שום [והוי כלי שמלאכתו לאיסרו שהדך שום עובר על איסור טחינה]. אם יש בה שום, מטלטלין אותה את המדוכה אגב השום. ^[1] ואם לאו, אין מטלטלין אותה אפילו לישב עליה, דהוי כלי שמלאכתו לאיסור. וחזינן שכלי שמלאכתו לאיסור, אסור לטלטלו לצורך גופו.

אמר ליה רבה: הא מני האי ברייתא, רבי נחמיה היא, דאמר אין כלי ואפילו שמלאכתו להיתר ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו. ^[2] ולכן אסרה לטלטל את המדוכה אפילו לצורך גופו.

איתיביה: שנינו במשנה בביצה, בית שמאי אומרים אין נוטלין את העלי - [כלי שמיועד לכתישת דברים שאסור לכותשם ביום טוב] אפילו לקצב עליו בשר. ובית הלל מתירין מטעם שמחת יו"ט.

ושנינו בברייתא ושוין בית שמאי ובית הלל, שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו כיון שאין בזה צורך שמחת יו"ט. וחזינן שכלי שמלאכתו לאיסור, אסור לטלטלו לצורך גופו.

ומבארינן: סבר רבה לשנויי ליה לאביי, שהברייתא סבירא ליה כרבי נחמיה שאין כלי ניטל אלא צורך תשמישו המיוחד, ולכן אסור לטלטל את העלי. כיון דשמעה רבה להא דאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב: הכל ואפילו רבנן החולקים על רבי נחמיה מודין בסיכי זיירי ומזורי - כלי צבעים. [ויש אומרים כלי אריגה]. דכיון דקפיד עלייהו האומן שלא יתלכלכו ולא יתקלקלו, מייחד הוא להו מקום מיוחד ומקצה אותם שלא ישתמשו בהם שמושים אחרים. [והוי ליה מוקצה מחמת חסרון כיס]. הכי נמי בעלי ומדוכה, מייחד להו מקום מקצה הוא אותם משמושים אחרים. ואפילו רבנן מודים שאסור לטלטלם ואפילו לצורך גופם, דהוו להו מוקצה מחמת חסרון כיס. ^[3]

איתמר, רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: קורנס של זהבים שנינו במשנתינו שמותר לפצע בו אגוזים. ואפילו שאדם מקפיד עליו, מכל מקום כיון ששמושו על ידי הכאה על הסדן אינו מקצה אותו משמושים אחרים, וכל שכן שקורנס של נפחים מותר לפצע בו אגוזים.

רב שמן בר אבא אמר: קורנס של בשמים ששוחקין בו בשמים שנינו. מאן דאמר דבשמים שנינו כל שכן קורנס דזהבים שמותר לפצע בו אגוזים שפחות הוא מקפיד עליו.

מאן דאמר דמשנתינו איירי בשל זהבים אבל קורנס דבשמים אסור לפצע בו אגוזים דקפיד עלייהו שלא ימאס על ידי שמושים אחרים.

שנינו במשנה: ואת הכוש ואת הכרכר וכו'.

תנו רבנן! פגה - [תאנה שלא בשלה כל צורכה] שטמנה בתבן בערב בשבת כדי לגמור את בשולה. וחררה - [עוגה שחציה נאפתה]. שטמנה בגחלים ^[4] בערב שבת כדי לגמור את אפייתה. והתבן הוי מוקצה שסתמו קאי לעשיית טיט, וכן הגחלים הוו מוקצה.

אם מגולה הפגה או החררה מקצתה, מותר לטלטלה בשבת. כיון שיכול לאוחזה במקום המגולה שלהן אין בזה אפילו טלטול מן הצד, שהרי הוא מגביה את החררה או הפגה במקום המגולה והתבן או הגחלים נשמטים מאליהם.

ואם לאו שאין הפגה והחררה מגולין אסור לטלטלה דאפילו טלטול מוקצה מן הצד אסור בשבת.

רבי אלעזר בן תדאי אומר: תוחבין בכוש או בכרכר והן מנערות מאליהן. ואין זה אלא טלטול מן הצד ולא טלטול ישיר של המוקצה, ושרי.

אמר רב נחמן: הלכה כרבי אלעזר בן תדאי.

ומקשינן: למימרא דסבר רב נחמן טלטול מן הצד, לא שמיה טלטול?

והאמר רב נחמן: האי פוגלא צנון תלוש שהטמינו בארץ וחלקו מגולה: ^[5] מלמעלה למטה אם חלקו העליון של הצנון שהוא החלק הרחב מגולה, שרי מותר למשוך את הצנון בחלקו העליון ולהוציא את כולו. שהרי אין כאן בכלל טלטול של העפר.

אבל ממטה למעלה אם צדו העליון של הצנון שהוא הרחב נמצא למטה ומכוסה בחול אסור. לפי שהוא מזיז את העפר כשהוא מושך את כל הצנון, אף על פי שאינו מטלטל את העפר אלא ע"י טלטול מן הצד על ידי טלטול הצנון. ושמע מינה דסבירא ליה לרב נחמן דטלטול מן הצד שמיה טלטול.

ומשנינן: הדר ביה - חזר בו רב נחמן מההיא. ואפילו ממטה למעלה מותר, דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול. ^[6]

שנינו במשנה: מחט של יד ליטול בה וכו'.

שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף: ילמדנו רבינו, מחט שניטל חררה החור שבו משחילים את החוט או עוקצה - הצד החד שלה מהו לטלטלה האם בטל ממנה תורת כלי?

אמר ליה: תניתוה במשנה דידן - מחט של יד מותר לטלטלה כדי ליטול בה את הקוץ. וכי מה איכפת ליה לקוץ בין מחט נקובה לבין שאינה נקובה? וכיון דחזינן שהמחט משמשת ליטול בה את הקוץ, אם כן אפילו מחט שניטל חורה יש לה תורת כלי.

איתיביה: מחט שניטל חררה או עוקצה, טהורה. אלמא חזינן דבטל ממנה תורת כלי ולכן היא טהורה. והוא הדין לענין טלטול דבטל מהמחט תורת כלי, ואסור לטלטלה.

אמר אביי: טומאה אשבת קרמית!? אין לדמות בין טומאה לשבת. טומאה - כלי מעשה בעינן שהשמוש של הכלי יהיה קיים, וכיון שניטל חררה או עוקצה ואי אפשר להשתמש בה לתפירה שלכך המחט עומדת, בטל ממנו תורת כלי.

אבל לענין שבת מידי דחזי לשמוש בעינן. והא שניטל עוקצה נמי אפילו שאינה ראויה לתפירה, מכל מקום היא חזיא למשקלא בה קוץ.

אמר רבא: מאן דקמותיב שהקשה מטומאה על שבת, שפיר קמותיב!

מדלענין טומאה לאו מנא - כלי הוא היכא דניטל עוקצה או חררה, לענין שבת נמי לאו מנא הוא ואסור לטלטלה, אפילו שהיא ראויה לנטילת הקוץ. ^[7] מיתיבי: מחט בין נקובה בין שאינה נקובה שאין בה חור מותר לטלטלה בשבת. ולא אמרו דבעינן נקובה אלא לענין קבלת טומאה בלבד. וחזינן דלא משוינן בין טומאה לשבת.

תרגמא אביי אליבא לדברי דרבא [שלא שחלק בין טומאה לשבת]: דהאי ברייתא בגולמי מחטין העומדות לינקב עסקינן דעדיין לא נגמרה מלאכת המחט עד שינקבו אותה. ולכן לענין טומאה כיון שלא נגמר הכלי אין המחט מקבלת טומאה. אבל לענין שבת זימנין דמימלך שהוא נמלך בדעתו עלייהו להשאירם כמות שהן ולא לנקבן ומשוי להו מנא ועושה אותם לכלי לנטילת קוץ ולכן מותר לטלטלם. [דכל היכא דעל ידי מחשבתו יכול הוא לעשותם כלי, סגי בזה לענין טלטול בשבת] תוספות.

אבל במחט שלימה שנשברה היכא דניטל חררה או עוקצה, אדם לא משאירה כדי להוציא בה קוץ. אלא זורקה לבין גרוטאות ובטל ממנה שם כלי אפילו לענין שבת, ואסור לטלטלה. ^[8] אסובי ינוקא סידור ותיקון איברי התינוק אחר שנולד.

רב נחמן אוסר בשבת דדמי למתקן. ורב ששת שרי.

הערות

^[1] יש מפרשים דהוא הדין על ידי ככר ותינוק שרי. דכל דבר שיש עליו תורת כלי מיטלטל הוא על ידי ככר ותינוק. ומה שאמרו בגמרא לא אמרו כיכר או תינוק אלא למת בלבד, הני מילי היכא דליכא תורת כלי. ויש מפרשים כי רק שום וכיוצא בו התירו, דכיון שהם מיוחדים למדוכה הרי זה כקדירה שמיטלטלת עם התבשיל, אבל על ידי ככר ותינוק אין היא מותרת. ובשו"ע בסי' ש"ח סעיף ד' הכריע כדעה הראשונה, ובמ"ב דעתו נוטה כדעה השניה.

^[2] ור"ת פירש לעיל בדף לו א דלא התיר רבי נחמיה אלא תשמיש הרגיל לעשות בו בחול, אפילו כשאינו תשמישו המיוחד. ואפילו בכלי שמלאכתו לאיסור שרי לעשות דבר שרגילים לעשות בו בחול.

^[3] ובתוספות משמע שרק על עלי נאמר דהוה מוקצה מחמת חסרון כיס, ולא על מדוכה. ועיין בגליון הש"ס שהקשה על דברי רש"י מדבריו בדף פא א שכתב שם על מדוכה דהוי כלי שמלאכתו לאיסור. ועיין שם בעיונים.

^[4] רש"י במסכת עירובין בדף עז א פירש דאיירי בגחלים שכבו. דאי בשלא כבו כשהוא מנער את החררה, הרי מבעיר הוא את הגחלים התחתונות ומכבה את העליונות. ויש מפרשים דבגחלים ממש איירי, ומכל מקום לא הוי פסיק רישיה, וכשאינו מתכוין מותר. חי' הריטב"א.

^[5] בתוספות כתבו דאיירי במניח את הפוגלא על מנת ליטלה בשבת ולכן אין לפוגלא דין של בסיס לדבר האסור. ומכל מקום, טלטול גמור מן הצד אסור, כיון דלא מדובר כאן בשוכח, ורק נעור שרי. ועיין בחזו"א או"ח סי' קנ"ו שביאר את דברי התוס' דאיכא ג' דרגות. א. ניעור במקומו. ב. טלטול מן הצד. ג. טלטול גמור מן הצד למקום אחר. ניעור לכולי עלמא שרי. טלטול מן הצד - נחלקו התנאים. טלטול גמור מסתבר שלכולי עלמא אסור.

^[6] והני מילי כאשר הטלטול הוא לצורך דבר המותר אבל כאשר הטלטול מן הצד הוא לצורך דבר האסור אמרינן לעיל בגמרא בדף מג ב דלכולי עלמא טלטול מן הצד שמיה טלטול. תוס' מג ב

^[7] בתוספות כתבו דהכי פירושו: מדלענין טומאה לא הוי כלי אפילו על ידי יחוד, דכיון שניטל חררה לא מהני יחוד, לענין שבת נמי אין לו שם כלי. אבל היכא דמהני ביה יחוד לענין קבלת טומאה, הוי כלי לענין שבת אפילו בלי יחוד. וקשה, דלקמן בדף קכד ב אמרינן דחרס קטנה מותר לטלטל אותה בשבת, ואף על גב דלחתיכת חרס קטנה לא מהני יחוד לקבלת טומאה. ויש לומר, דהא דלא מהני יחוד בכלי חרס לקבלת טומאה זהו דין פרטי בכלי חרס שאם אין לו בית קבול אינו מקבל טומאה. אבל כלי מתכת באותו מצב של הכלי חרס היה מקבל טומאה על ידי יחוד. חזו"א.

^[8] ואם יחד את המחט שניטל עוקצה או חודה מבעוד יום לאיזה תשמיש הוי כלי, ומותר לטלטלה כדין כלי שמלאכתו להיתר. משנה ברורה.

דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו — מותר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Using an object whose primary function is for a prohibited use, for the purpose of utilizing the object itself to perform a permitted action, is permitted.

Abaye raised an objection to the opinion of Rabba from the Tosefta: A mortar, if it still has garlic in it, one may move it on Shabbat, and if not, one may not move it. Apparently, under no circumstances may a mortar be used, even for an action that is generally permitted on Shabbat, because the mortar’s primary function is prohibited.

Rabba said to him: In accordance with whose opinion is this baraita? It is the opinion of Rabbi Neḥemya, who says: A vessel may not be moved on Shabbat except for the purpose of its designated use.

Abaye raised another objection to Rabba’s opinion. We learned in a mishna that Beit Shammai say: One may not take a large pestle from a mortar, which is typically used for a prohibited action, in order to cut meat on it for the purpose of a Festival. And Beit Hillel permit doing so due to the mitzva of rejoicing on the Festival. And everyone agrees that if one cut meat on it for the purpose of the Festival, that it is then prohibited to move it because there is no further need for it on the Festival. Apparently, it is prohibited to use an object whose primary function is for a prohibited use, even to perform a permitted action.

Initially, Rabba thought to respond to Abaye’s objection by saying that this mishna, too, is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, that a vessel may only be moved on Shabbat for the purpose of its designated use. However, he changed his mind once he heard that which Rav Ḥinana bar Shelemya said in the name of Rav: Everyone agrees in the case of launderers’ pins, presses, and clothing rods (Arukh), that since one is particular about them to ensure that they remain intact, he designates a place for them and does not move them for other purposes. Therefore, everyone agrees that it is prohibited to move them. Here, too, the mortar and pestle are specifically designated for a particular use and one designates a place for them; therefore, it is prohibited to move them.

It was stated that there was another amoraic dispute on this topic. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: It was with regard to the hammer of goldsmiths that we learned it may be used to crack nuts. Although the goldsmith is particular about ensuring that the hammer remains smooth and avoids using it for any purpose other than its particular use, nevertheless, it was allowed to be used for other permitted actions. Rav Shemen bar Abba said: It was with regard to the hammer of spice merchants that we learned it may be used to crack nuts.

The Gemara explains: The one who said it is permitted to crack nuts on Shabbat using the hammer of spice merchants, all the more so that it is permitted to use a hammer typically used by goldsmiths. However, the one who said that it is only permitted to use a hammer used by goldsmiths, but with regard to the hammer of spice merchants, the merchant is particular about it and would not allow it to be used for cracking nuts. Use for other purposes would cause the hammer to absorb foreign smells, which would ruin the spices.

And we learned in the mishna: one may move a reed or a shuttle [karkar] in order to stick it into food. The Sages taught in a baraita: With regard to an unripe fig that one buried in straw to accelerate its ripening, and likewise with regard to a cake that one buried in coals in order to heat it, if part of it is exposed, it is permitted to move it on Shabbat. And if not, and it was completely covered, it is prohibited to move it lest one come to carry straw or coals, which are set-aside, along with it. It is prohibited for one to move set-aside objects or to cause them to be moved.

Rabbi Elazar ben Tadai says: One may insert a reed or a shuttle into an unripe fig or a cake that is buried in coals to remove it from its place, and the straw and the coals are shaken off on their own. Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Tadai.

The Gemara asks: Is that to say that Rav Naḥman holds: Moving an object in an atypical manner is not considered to be a bona fide act of moving and is permitted on Shabbat? Didn’t Rav Naḥman say: This radish that was buried in the dirt to protect it, if it was inserted from the top to bottom, i.e., the wider part of the radish is closer to the surface and the narrower part is farther, it is permitted to remove it from the dirt. If it was inserted from bottom to top, and the wider part was farther from the surface, it is prohibited because he thereby moves the dirt. Apparently, Rav Naḥman prohibits moving set-aside items even if one does so in an atypical manner. The Gemara answers: Rav Naḥman reversed his opinion with regard to that halakha of the radish.

We learned in the mishna: One is permitted to take an ordinary hand needle used for sewing clothes to extract a thorn with it. Rava, son of Rabba, sent the following question to Rav Yosef: Let our teacher teach us: With regard to a needle whose eye or point was removed, what is its legal status, i.e., is moving it on Shabbat permitted?

Rav Yosef said to him: You already learned the answer to that question in the mishna: One is permitted to take an ordinary hand needle used for sewing clothes to extract a thorn with it. And what does the thorn that is stuck in his flesh care whether the needle has an eye or whether it does not have an eye? Since the needle is suited for that purpose, it is permitted to move it.

Rava, son of Rabba, raised an objection to Rav Yosef from that which we learned in a mishna: A ritually impure needle whose eye or point was removed becomes ritually pure, because its status as a vessel is negated. Since it is no longer considered a vessel, why would it be permitted to move it?

Abaye said: Are you raising a contradiction from the halakhot of ritual impurity to the halakhot of Shabbat? With regard to ritual impurity, we require a functional utensil for it to become ritually impure or to retain impurity, and anything which is not functional is ritually pure. However, with regard to Shabbat we require something that is fit for use, and this too is fit to extract a thorn with it, and therefore, its legal status is that of a utensil and moving it is permitted.

Rava said: The one who raises the objection, raises the objection well. From the fact that with regard to ritual impurity it is not considered a utensil, with regard to Shabbat, it is also not considered a utensil, and if it is not a utensil it may not be moved on Shabbat.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rava based on what was taught in a baraita: A needle, whether it is perforated or whether it is not perforated, it is permitted to move it on Shabbat. And they said that the status of a perforated needle is different only with regard to ritual impurity alone.

Abaye interpreted it according to the opinion of Rava: In this mishna, we are dealing with unfinished needles. Sometimes one decides to render them a utensil for other purposes without perforating them. However, in a case where its eye or its point was removed from the finished needle, its status as a vessel was negated, since a person throws it among the junk [gerutaot].

With regard to the matter of aligning the limbs of an infant on Shabbat when it is necessary to do so, Rav Naḥman prohibits doing so on Shabbat, due to concern that it is similar to the prohibited labor of completing the production process of a vessel, and Rav Sheshet permits doing so. Rav Naḥman says: From where do I say that this is the halakha? As we learned in a mishna: One may not make

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכל מודין בסיכי זיארי ומזורי. בגמרא דבני מערבא גרסי זיריה דו עצר בה מזורי דו חבט בה וסיכי הן יתידות וגלוי הוא הדבר וידוע לכל:

ולא מצא רב יהודה פירוקי והעמיד רבה משנתנו בקורנס של נפחים וה"ה לכל קורנס. ושמעינן מינה דכל דבר שמלאכתו אפי' לאיסור כגון מלאכת הקורנס של נפחים שהן עושי מלאכת כלי נחשת וברזל. ומלאכתם [זו] שהוכנו לכך אסורה בשבת. אם הוצרכו (לומר) [לדבר] שהוא מותר בשבת. כגון פיצוע האגוזים שהן הכנת מאכל ואינה מלאכה מותר. ואקשינן עליה והא מדוכה אם יש בה שום מטלטלין [אותה] ואם לאו אין מטלטלין אותה. דכיון שמלאכתה לאיסור היא אפי' לצורך גופה אין מטלטלין אותה.

ופריק ליה מני מתניתא ר' נחמיה היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו. פי' מצאנו ר' נחמיה שאמר בפי' אפי' טלית ואפי' [תרווד] אין ניטלין אלא לצורך והיא טלית ללבישה. ותרווד לאכל בו ומתני' דקתני נוטל אדם קורנס לפצוע בו [וקרדום] (ומדוכה) דלא כר' נחמיה. ותוב אקשי' עליה ושוין שאם קצב עליו בשר ופשוטה היא. ומוקמינן להני מתניתא לדברי הכל ואפילו לרבנן ומודו רבנן במדוכה ובעלי דכיון דקפיד עליה מכין עליה מקום וגמר בדעתו שלא לטלטלן מאותו מקום. לפיכך אסור לטלטלן מן המקום המוכן להם. ודין אלו כדין סיכי זיירי ומזורי. פי' סיכי הן יתדות המכונין לנער בהן משי וכדומה לו. והן תרגום של יתדות סיכי.

זיירי. כלי עץ כגון קרשים שכובשין בהן הבגדים. כדתנן מכבש של בעלי בתים. מזורי כלי עץ שהכובס מכה בו הבגדים על אבן בעת שמלבנן. ואלו כולן קפיד עליהן שלא יתעוותו או יפגמו. שאם יפגמו יקרעו הבגדים והמשי. לפיכך מסיח דעתו מטלטולן ונעשו מוקצים ועל כן אסור לטלטלן. וכך זה מפורשין בתלמוד א"י. בזייר די [במכונה] עצר ביה. במזורה. די חבוט ביה (בכיבאנא) די כתיש ביה. ונתבררו דברי משנתנו כי כל הקורנס מותר לפצוע בו אגוזין ואפי' קורנס של זהבים.

ובקורנס של בשמים חלקו בו ר' חייא בר אבין ורב שמן בר אבא משמיה דרבי יוחנן. ר' חייא אוסר. ורב שמן מתיר. ומסתברא כר' חייא חדא דכיון דקפיד עליה דלא ליפגום כזיירי דמי. ותוב דהוא אשכחן דהוה תדיר קמי ר' יוחנן דהוה גריס ודייק. והוה מהדר תלמודיה עליה כל תלתין יומין:

ת"ר פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אסור. אלעזר בן תדאי [אומר] תוחבן בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן. פי' פגה כדכתיב התאנה חנטה פגיה והן פירות שלא נתבשלו באילן וטמנן בתבן להתבשל בחמות התבן להוכשר לאכילה. וחררה ע"ג גחלים טמנה בהן ליאפות מבעו"י ובא בשבת לנוטלן ת"ק סבר אסור להסיר הגחלים או התבן מעליהן וליטלן. אלא אם מקצתן מגולין אוחז בידו המקום המגולה ושומטן ואם אין בהם מקום מגולה בחררה בלא גחלים. ובפגה בלא תבן אסור לטלטלן.

ואלעזר בן תדאי סבר אע"פ שאין בהן מקום מגולה תוחבו בכוש או בכרכר. פי' נועץ בהן כוש והוא דתנן כוש שבלע את הצינורא או כרכר שהוא וכו'. ומגביהין ונופלין התבן או הגחלים מאליהן ואח"כ נוטלן בידו שלא נמצא טלטול הגחלים והתנן כדרכן אלא מן הצד. ואמר רב נחמן הלכה כאלעזר בן תדאי. ומקשינן וכי רב נחמן סבר דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול.

והא רב נחמן בפרק ר' אליעזר אומר תולין. בסופו בגמרא הקש שע"ג המטה לא ינענענו בידו כו'.

אמר רב נחמן האי פוגלא מלמעלן למטן שרי.

אסובי ינוקי. פירש רש"י ז"ל להחליק סדר אבריו ביד כשהוא נולד איבריו מתפרקין והוא צריך ליישבן ולא דמי ללפופי דשרי לד"ה בשילהי פ' חביות דהתם הוא מחבש אותו ומאליו הוא מתוקן אבל אסובי בידים דמי לתקוני מנא ומאי דמדמה לה בגמרא לאפקטוזין לא מחוור ואי דמיא טפי דמי' למעצבין דאמרי' לקמן דאסור. ור"ח ז"ל פירש שהוא אסוקי גרמא דפומא דנפלה לינוקא ומגביהין אותו ביד ופעמים שהוא מקיא באותה רפואה ומשום הכי דמיא לאפקטוזין וזה אינו נכון כלל שאין הרפואה מחמת הקאתו והקאה זו נמי שריא דדבר שאינו מתכוין הוא ויש ליישב דהכי מדמי כשם שסתימת פי האצטומכא אסור לעשו' לה פה ברפואת אפיקטוזין כך סתימת הפה אסור' לעשות לה רפואה באסובי ינוקא בדי לפותחה, כך מפורש בתוס':

הא דאותביה אביי לרבה ממדוכה. איכא למידק והא אביי נמי כרבה סבירא ליה דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מיהא שרי וכדאיתא לקמן, והיכא לא אסיק אדעתיה לאוקומה כרבי נחמיה. ויש לומר דהא דלקמן לבתר דשמעה מרבה רביה הוה. ואי נמי לאפוקי מיניה תירוצה הוי בעי דלמא אית ליה לרבה תירוצה דלא שמיע ליה. ומיהו רבה נמי הוה אפשר ליה לאוקמיה בצורך מקומו, אלא משום דאין מטלטלין אותה לגמרי משמע ליה וכדמשמע ליה נמי לרבי אלעזר לקמן דאוקמה קודם התרת כלים, ולרבי נחמיה נמי ודאי לא מטלטלא ליה כלל למאי דסבירא ליה לרבה כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו לא, ואפילו לדידן כיון דסבירא ליה לרבי נחמיה דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, ותשמישה של מדוכה לאיסור הוא, הלכך אינו ניטל כלל.

הא דתנן: מדוכה בזמן שיש בה שום מטלטלין אותה. יש מי שפירש דהוא הדין על ידי ככר, ואע"ג דאמרינן (לעיל שבת מג, ב) לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, הני מילי היכא דליכא תורת כלי כמת, אבל כל מידי דאית ליה תורת כלי מיטלטל הוא על ידי ככר. וליתא. אלא אין לך מוקצה מיטלטל על ידי ככר, ולא אמרו כאן אלא בשום וכיוצא בו הנדוכין, והיינו טעמא משום דכיון דאין זו אסורה אלא מחמת מלאכה, ועכשיו משמש היתר במלאכתו, הרי מה שאוסרה הוא מתירה, והוי ליה כקדרה מטלטלת עם התבשיל.

סיכי זיירי ומזורי. פירש רש"י ז"ל: בלשון אחד שהן כלי קיואי. ואינו מחוור, דהא אמרינן לעיל בפרק אלו קשרים (שבת קיג, א) דכלי קיואי לכולי עלמא שרו, חוץ מכובד העליון וכובד התחתון, ואפילו הנהו איכא מאן דשרי, ורבי יוחנן דבעא לרבי יהודה בר ליואי ליפשטה מהא דרב, ואיכא למימר דלמא לא שמיעא ליה, והני דהכא היינו כובד העליון וכובד התחתון, ואינו נכון. ויש מפרשים דכלי כובסין הן, וכן פירש בערוך (ערך זיירי).

אסובי ינוקא. פירש רש"י: להחליק סדר אבריו ביד, דכשהוא נולד אבריו מתפרקין וצריך ליישבן, ולא דמי ללפופי דשרי לדברי הכל בשלהי פרק חבית (שבת קמז, ב), דהתם בבגדים הוא מחבש אותו וממילא הוי מתוקן, אבל אסובי ביד דמי לתקוני מנא. ויש שהקשו עליו, דאם איתא לא הוה ליה לדמויי לאפיקטוזין, דטפי הוה ליה לדמויי למעצבין את התינוק דאמרינן לקמן (שבת קמז, א) דאסיר. ור"ח ז"ל פירש גרמא דפומא דנפלא לינוקי, ופעמים שמקיא על ידי כך והיינו דמדמי לה לאפיקטוזין. וכן פירש גם הר"ז הלוי ז"ל. ויש מקשים דהא רפואתו לאו משום הקאתו היא, והיא גופא נמי שריא דהא אינו מתכוין. ויש מפרשים כמו שפר"ח ז"ל, אלא שאינו בא מצד הקאתו, אלא כך מדמה אותו להקאתו דהיינו אפיקטוזין, דכמו שחתימת האיצטומכא אסור לעשות לה רפואה באפקטוזין לפתחה כך סתימת הגרון אסור לעשות לה רפואה באסובי כדי לפתחה. וכן פירשו בתוס'.

כבר ביארנו שכל שאדם קפיד עליו ומקצה לו מקום אסור לטלטלו אף לצורך גופו והוא שאמרו הכל מודים בסיכי זיירי ומזורי שאסור לטלטלו ופי' סיכי יתדות העשויות לנער בהם את המשי וזיירי ר"ל קרשים שכובשין בהן את הבגדים כענין מכבש ומזורי כלי עב שהכובס מכה בו את הבגדים על האבן בעת שמלבנם וכל אלו הוא קפיד עליהם ביותר אם ללכלוכן אם לפגמן שאם יפגמו יצאו מהם קיסמין ויקרעו הבגדים או המשי וכן לכלוכם גורם לכלוך לבגד או למשי הא כל שאינו ממין זה אע"פ שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצרך גופו ואין הלכה כדברי האומר שאין כלי ניטל אף במלאכתו להיתר אלא לצרך תשמישו המיוחד לו או אף במלאכתו לאיסור לדעת המפרשים דברי ר' נחמיה דוקא במלאכתו לאיסור ומעתה נוטלים מדוכה לצורך גופה ומקומה אע"פ שאין בה שום או איזה אוכל וכן העלי שמלאכתו לאיסור כמו שביארנו במסכת יום טוב מותר לטלטלו ואפי' קצב עליו בשר לצרך גופו ומקומו ולא אמרו ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו אלא שלא לצרך גופו ומקומו אלא לצרך עצמו ושלא לטעות להתיר סופו משום תחלתו אבל לצרך גופו ומקומו מותר וא"כ לא היה לו להקשות ממנה בסוגיא זו ואף הוא היה יכול לתרצה בדרך שכתבנו אלא שלרוחא דמלתא היה מתרצה אף לדבריו לומר שאף לצרך גופו אסור ולא הותרה תחלתו אלא משום שמחת יום טוב ואיסורו מפני שחס עליו הרבה שאם יסיר קיסם ממנו כשחותך עליו אין הריפות נכבשים יפה לתוכו אח"כ אלא שאין הלכה כן אלא על הדרך שפירשנו:

יש שואלים בסוגיא זו לדעת האוסר בכלי שמלאכתו לאיסור אף לצורך גופו היאך התיר על ידי שום וכמו שאמרו לדעתו מדוכה אם יש בה שום מטלטלים אותה ואם לאו אין מטלטלי' אותה והרי אמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא לענין מת בלבד וגדולי קדמונינו שבנרבונה תירצוה שכך פירושה לא אמרו לטלטל דבר על ידי ככר או תינוק שמניחין בו בשבת אלא לענין מת בלבד אבל כל שהככר לשם מערב שבת כל דבר שמלאכתו לאיסור ניטל בשבילו ומעתה לענין פסק אף שלא לצורך גופו ומקומו שהרי שלא לצורך גופו ומקומו לדעת חכמים כצורך גופו ומקומו לדעת ר' נחמיה שהיה אוסר בכלי שמלאכתו לאיסור אף לצורך גופו ומקומו ויש מתרצים לא אמרו ככר או תינוק להתיר טלטול במה שאינו כלי אלא במת בלבד אבל באבנים ומעות וכיוצא בהן לא אבל כל שיש לו תורת כלי ניטל על ידי אכל לר' ירמיה לצרך גופו ולדידן אף שלא לצורך גופו ומקומו ויש חולקים בכל אלו ומפרשים שהמדוכה כל שיש שום בתוכה הרי היא כמלאכתו להיתר מפני שהוא כקדירה ובשר בתוכה ושמא תאמר וא"כ אף בקדירה לא תתיר לאחר שהוציא ממנה הבשר והתבשיל בדין היה לומר כך לדעתו אלא שהותר מדין גרף של רעי שכל דבר המאוס אנו מתירי' לטלטלו להוציאו מלפנינו ולדעתם אף מדוכה שלא לצורך גוף ומקום אינה ניטלת ע"י פת אלא על ידי שום דוקא ואין הדברים נראין:

ולענין נר שהדליקו באותה שבת לאחר שכבתה יש אוסרין אף בפת אע"פ שתורת כלי עליו ואפי' היה שם פת מאתמול שאין דומה כלי שמלאכתו לאיסור למוקצה מחמת איסור וראיה לדבר ממה שאמרו שם מניחין נר על גבי דקל בשבת וכו' וכן כתבוה גדולי הדורות שלפנינו:

תאנה שלא נתבשלה כל צרכה והיא הנקראת פגה שטמנה מבעוד יום בתבן שאינו ראוי לבהמה והרי הוא מוקצה לטיט או להיסק וכן חררה שטמנה מבעוד יום בגחלים שברמץ ובא ליטלן בשבת אם מגלה מקצתה ויכול לאחזה במקום המגלה מותר לטלטלה אע"פ שהתבן והרמץ אסור לטלטל שהרי משמיטן מתחת התבן או הרמץ ואינו צריך להגביה התבן והרמץ אלא מושך פגה וחררה והם נשמטים מאליהם ואין כאן טלטול אפי' מן הצד ואם לאו תוחב בהן כוש או כרכר ומגביהן והתבן או הרמץ ננערות מאליהן ואע"פ שיש כאן טלטול מן הצד שהרי מטלטל התבן והרמץ על ידי הכוש או הכרכר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ושמא תאמר והרי בפרק כירה פסקנו טלטול מן הצד שמיה טלטול כבר פרשנו שם דוקא במת ובאבנים וכיוצא בהם אבל באוכלין לא שמיה טלטול וכן כתבוה גדולי הפוסקי' ומ"מ יש מקשים עליהם ממה שאמרו בעירובין פרק הלון כפה ספל ממעט והקשו עליה מזו של פגה והיאך לא תירצוה באוכלין שאנו ומתוך כך יש מפרשים שזו של פרק כירה הוא שמטלטל האיסור ר"ל המת מתוך ההיתר ר"ל המטה אבל כאן הוא מטלטל ההיתר ר"ל פגה וחררה מצד האיסור ר"ל הגחלים וכל שעקר טלטולו בהיתר אע"פ שמטלטל את האיסור בטלטול מן הצד לא שמיה טלטול:

גדולי המפרשים כתבו ששמועה זו דוקא בשוכח אבל במניח לא שהרי נעשית בסיס לדבר האסור וכמו שאמרו באבן שעל פי חבית ובמעות שעל גבי הכר שבמניח אסור הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור ואע"פ שלשון טמנה מוכיח שבמניח הוא אומר כן אין זה כלום שהרי על כרחך טמנה בחול הוא אלא ששכחה בשבת ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו פסקוה אף במניח וכוללים בזה שטלטול מן הצד שהתרנו הוא שעקר טלטול בהיתר כמו שכתבנו והאיסור מיטלטל אגבו ומותר בדבר שלא נעשה בסיס לדבר האסור שכל שנעשה בסיס לדבר האסור אף לאחר שניטל האיסור אם על ידי גוי אם שנפל מאליו נאסר הבסיס לטלטלו מפני שהוקצה לאיסורו והוא שאמרו בפרק כירה הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור ובזו הנר והפתילה והשמן צריכים הם לאיסור שאין לאיסור מקום בזולתם וכן מעות שעל הכר הרי הכר נעשה בסיס למעות וצריך להם שלא היה להם היכן להניחם וכן אבן על פי חבית הוא צריך לשמירת האבן ונותן לה מקום בפי החבית ונמצא בכל אלו שההיתר הוא בא לצרך האיסור אבל בכאן החררה אינה באה לצרך הגחלים ולא הפגה לצרך התבן ואדרבה התבן והגחלים באים לצרך ההיתר ר"ל הפגה והחררה ועל דרך זה קדרה שטמנה או כסה בדבר שאינו ניטל אין הקדרה נעשית בסיס להטמנה וכסוי ואדרבה הם באים בשבילה ולפיכך התירו לנער את הקדרה ומ"מ אנו מצריכים אותה למגלה מקצת שאם אינה מגלה מקצתה אי אפשר לעשות לה טלטול מן הצד אחר שהכיסוי מקיפה מכל צד עד הקרקע וכן מת שעל גבי המטה אין המטה בסיס לדבר האסור שאם מת בשבת הרי נעשה בין השמשות בסיס לדבר המותר ואפי' מת מערב שבת אין המטה צריכה לו כלל אדרבה כל עצמנו אנו צריכים להטילו בקרקע ומפני זה הותר לטלטל את הכר שתחתיו וכן הטומן לפת וצנונות אפילו מלמטה למעלה ר"ל שהעלין למטה והקצר מלמעלה שנמצא מזיז העפר כשהוא שולפו משם ואעפ"כ מותר הואיל ומגלה קצת אין הלפת והצנון תשמיש להטמנה אדרבה העפר תשמיש להם ואף באלו יש אומרים שאם לא היו מגלים כלל תוחבן בכוש או כרכר אחר שאינן קבועים שם אלא דרך הטמנה משנתלשו ויש לחלוק בה הואיל ומגביה העפר שאף בן תדאי לא התיר אלא בשישמט החררה מתחת הגחלים והגחלים נופלות מאליהן ומ"מ בזו של לפת וצנונות יש בה טעם אחר שלא ליקרא בסיס לדבר האסור במגלה קצת שהרי ההיתר נח על האיסור ולא האיסור על ההיתר:

ולעיקר השמועה יש שואלים תינח פגה שטמנה אבל חררה על גבי גחלים הרי הוא מכבה או מבעיר בנדנוד הרמץ ומ"מ אנו פירשנוהו בפרקים שעברו בשאין שם עכשו גחלת כלל אלא אפר ומ"מ מוקצה הוא ומ"מ גדולי הדורות פירשוה אף כשיש שם גחלים ומשום דבר שאין מתכוין ופסיק רישיה אין כאן שאפשר שלא לכבות ולא להבעיר והוא שאמרו בירושלמי ר' אלעיר בן תדאי ור' שמעון אמרו דבר אחד:

זה שהתרנו במשנתנו לטלטל מחט של יד ליטול בה את הקוץ דוקא במחט שלימה אבל אם ניטל חררה או עוקצה אסור לטלטלה שאינה עשויה אלא להשליכה בין גרוטאות שלו ובטל שם כלי ממנה אבל גולם של מחט ר"ל העתידה לינקב אע"פ שלענין טומאה אינו כלי שהרי לא נגמרה מלאכתה לענין שבת מ"מ כלי הוא שנמלך הוא ואינו נוקבה ועושה אותה כלי כמות שהיא לנטילת הקוץ ולמדת שיש כלים שאינן כלים לענין טומאה והם כלים לענין שבת וכענין קנה של זיתים האמור במשנתנו ובורית טהורה האמור בפרק במה אשה וכן הרבה ואף רבא שאמר מדלענין טומאה לא הוי מנא לענין שבת לא הוי מנא לא אמרה אלא בסוף טומאה ר"ל שהיתה מקבלת טומאה ונשברה בדרך שהופקעה טומאתה ומאחר שלענין טומאה פרחה טומאתה מצד שבטל תורת כלי ממנה אף לענין שבת כן:

אסובי ינוקא נחלקו בה בסוגיא זו רב נחמן ורב ששת רב נחמן אוסר ורב ששת מתיר וענין אסובי ינוקא פי' בו גדולי הרבנים קטן שנולד ואבריו מתפרקין שמותר להחליק סדר אבריו בידיו ולישבם ואין זה לפופי ינוקא שנאמר עליו מותר לדברי הכל שהלפוף אינו אלא שמעטפו וקושרו בחגורות אבל זה דומה למ"ש שאין מעצבי' את הקטן בשבת ופירשנוה דוקא בחומרי דשדרא מפני שנראה כבונה ומעתה אסובי ינוקא שארי חוץ מחומרי השדרא והלפוף מותר על כל פנים וודאי לענין פסק הן הן הדברים אבל לענין פירוש יש להקשות עליהן היאך אמר רב נחמן מנא אמינא לה דתניא אין עושין אפיקטיויזין בשבת ר"ל משקה להקיא ומה ענין אפיקטיויזין בזו ומ"מ גאוני הראשונים פירשו שכשנופלת ערלת הגרון של תנוק ומעכבת מאכלו משימה החיה אצבעה בפיו ומגביהתה ורוב פעמים בא התינוק בסבה זו להקאה וזהו שמדמה לה לאפיקטיויזין ויש מפקפקי' אף בזה שהרי עיקר הרפואה אינה מצד ההקאה וההקאה בלא מתכוין היא באה עד שפירשו שאין מדמין אותה לאפיקטיויזין אלא שכמו שסתימת פי האסתומכא אסור לעשות לה פה ברפואת אפיקטויזין כך סתימת הגרון אסור לעשות לה רפואה כדי לפתחה ומה שאמרו מותר ליחנק בשבת ופירשו בו עצם הגרון אינו כן לשטה זו אלא חולי אחר ידוע בספרי הרפואה והותרה רפואתו מפני שהוא סכנה וי"מ באיסובי ינוקא כפי' הרבנים ומ"מ לא ביום הלידה שזו לא הוצרכה להזכירה כאן אלא אף לאחר חדש או שני חדשים:

הא מני ר' נחמי' היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמיש נ"ל דל"ג אלא הא מני ר' נחמיה היא בלחוד. ופי' דאסר כלים שמלאכתן לאיסור אפילו לצורך מקומן כדכתיב לקמן במהדורא תנינא:

למימרא דסר רב נחמן דטלטול מן הצד לאו שמי' טלטול פי' נ"ל דלאו מושם דפסק הילכתא כבן תדאי ילפי' הכא דגם ת"ק טלטול מן הצד שרי ומאי קאמר ר"נ מלמטה למעלה אסור. אפילו כת"ק לא אתי אלא הכי קא מקשה לי' מדפסק הילכתא כבן תדאי אלאמ שמיעא לי' הך בריתא דשרי טלטול מן הצד בין למר בין למר ול"פ אלא כשמכוסה כולה דלא שרי ת"ק לאחוזי גחלים ע"י כוש וכרכר ובן תדאי שרי ס"ל כי הך ברייתא מדפסק הלכה כבן תדאי. וא"כ אמאי אסר גבי פגליא מלמטה למעלה:

וחררה שטמנה בגחלים. נ"ל דאע"ג דלא כבו אין בהן אלא איסור מוקצה ולאו מושם הבערה דלא מקרי הבערה אלא כשמבעיר שלהבת והילכך בין כבו בין לא כבו מותר לטלטלה והן ננערות מאליהן ולא היא דוקא כב' אבל אם לא כב' הויא הבערה כשמהפך בהן דהכי אמרי' בכריתות בשלהי פ' ספק אכל חלב. ת"ר החותה גחלים בשבת חייב חטאת ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"א בר' צדוק חייב שתים מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר התחתונות:

ואמאי והא פשוטי כל עץ נינהו כו' עיין מ"ש בפ' כ"ב דכלים:

בד"ה פגה כו' מיירי שהניחה על מנת ליטלה כו' עכ"ל דבהניח לכל השבת לכ"ע תקשי דהוי בסיס לדבר איסור ואפילו במגולה מקצתה ליאסר אבל אי מיירי בהניחה על מנת ליטלה ל"ק להו הכא מאי טעמא דמאן דאסר דהא כשכח דמי ואפי' טלטול גמור שרי כו' וכ"ש טלטול מן הצד כדקשיא להו לקמן גבי פוגלא די"ל דאימא דמאן דאסר הכא דהיינו ת"ק תנא הוא ופליג וס"ל דטלטול מן הצד וכ"ש טלטול גמור אסור שפיר בשכח והך דהתם כר"א בן תדאי אתיא אבל גבי פוגלא קשיא להו שפיר לרב נחמן מסתמא דמתני' דמתיר אפי' טלטול גמור בשכח ולכך הוצרכו לדחוק ולחלק אליביה דאע"ג דכשכח דמי כו' מכל מקום לא היה להניח באותו ענין כו' כמ"ש לקמן ודו"ק:

בד"ה האי פוגלא כו' אי במניח מ"ט דשרי מלמטה למעלה הא אפילו ניעור לא שרי כו' עכ"ל וליכא לאקשויי לפי האמת מנליה לאוקמא האי פוגלא במניח על מנת ליטלה ותקשי ליה מדרב נחמן אדרב נחמן ומסיק דהדר ביה מההיא אימא דלא הדר ביה מהך דפוגלא וקושטא דאיירי במניח שם לכל השבת דיש לומר דבמניח לכל השבת לא הוה אצטריך ליה לרב נחמן לאשמעינן דאסור טלטול מן הצד כיון דאפילו ניעור אוסר ביה ודו"ק:

בד"ה מדלענין כו' תימה הא דתנן לקמן כל הכלים הניטלין שבריהן כו' עכ"ל ויש לדקדק אמאי לא תקשי להו מהך דתנן בסמוך גבי קנה של זיתים שאם אין בראשו קשר אינו מקבל טומאה וניטל בשבת דהכא אפילו ע"י יחוד לא הוי לטומאה מנא כיון שהוא פשוטי כלי עץ והר"ן תירץ בזה וז"ל וכי אמרינן דשבת וטומאה כי הדדי נינהו הני מילי בדבר שהוא כלי מעיקרו ונשבר כגון מחט שניטל חורה או עוקצה אבל בכלי מעיקרו שבת וטומאה לאו כי הדדי נינהו כו' עכ"ל אבל התוס' אי הוו נמי סברי האי תירוצא א"כ לכאורה לית ליה ראייה מגלמי דאימא דהוי כלי לענין שבת משום דהוי כלי מעיקרא וי"ל כיון דלא נעשה הגלמי מעיקרא על דעת זה שיהיה כלי כמו שהוא ה"ל כמו שברי כלים ואי לאו שראוי לייחדה כך לא הוה מנא נמי לשבת וק"ל:

בתוס' ד"ה האי פוגלא וכו' אי במניח מ"ש דשרו מלמטה למעלה וכו' ר"ל מדאמר למימרא וכו' משמע דלר"א בן תדאי מותר וק"ל:

בא"ד הא אפי' ניעור וכו' ר"ל משום בסיס:

בא"ד מגביה ומטה כ"ש טלטול מן הצד וי"ל וכו' כצ"ל:

גמ' מתיב אביי לרבה כו' כצ"ל:

שם איתיביה ושוין שאם קיצב עליו כו' כצ"ל והשאר נמחק:

רש"י בד"ה דבר שמלאכתו לאיסור אם צריך לגופו בשבת מלאכה כו' הד"א וכצ"ל:

בד"ה פגה תאנה הס"ד:

תוס' בד"ה בסיכי זיירי כו' מזורי דין חביט ביה בוכנא דין בטיש ביה ולפ"ה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה שאסור לטלטלו. טרגיס וטיסני כצ"ל. עי' מו"ק (יג ב):

רש"י ד"ה הני נמי עלי ומדוכה. ע"ל פא ע"א ברש"י ד"ה מדוכה קטנה:

תוס' ד"ה פגה שהטמינה וכו' מיירי שהניחה. עיין לעיל דף נא ע"א תוס' ד"ה או שטמן:

תוס' ד"ה מדלענין וכו' לאו מנא אפילו ע"י יחוד. ע"ל דף מט ע"ב תוס' ד"ה לא אמרו:

תוס' ד"ה אסובי ינוקא וכו' אין עושין אפיקטויזין. וכזה כתבו תוס' בשם ר"ת שבועות דף ט ע"ב ד"ה כדאמר ושם מא ע"א ד"ה ומאן דתני ובגיטין דף פ ע"ב ד"ה זו דברי ר"מ ובנזיר דף נד ע"ב ד"ה למדני. ובברכות דמ"ה ע"א תוס' ד"ה ג' שאכלו אינן רשאין לחלק ובמעילה דף יב ע"ב תוס' ד"ה חלב המוקדשים:

בעין משפט אות ו' סי' פכ"א מהלכות שבת. לא נמצא שם מזה. וע"ש בהלכה ל"א ובהה"מ:

מדוכה אם יש בו שום. עיין לקמן בהיפוך הדף תוס' ד"ה איתיבי' אביי וכו'. וי"ל דאביי דמחלק לקמן בין ניטל בידו א' לשתי ידים י"ל נהי לבסוף חזרו והתירו ניטל בשתי ידים אפי' מלאכתו לאיסור גופו. מ"מ יש לומר כלי כבד כל כך אינו ניתר לצורך גופו אלא למלאכה חשובה כמ"ש תוס' לרב יהודה לעיל. וא"כ א"ש מדוכה דמיירי ממדוכה גדולה הניטלת בשתי ידים דהרי בסיפא דהך בתוספתא ובירושלמי גרסינן רשב"ג אומר מדוכה קטנה וכו' ומייתי לי' רשב"א ורז"ה ע"ש וא"כ י"ל תשמיש ישיבה או שאיבת מים גבי מדוכה גדולה מלאכה גרועה היא וא"ש. אבל לרבה דמוקי מתני' בשל נפחין ומשמע אפי' גדולה דניטלת בשתי ידים מותר לפצע אגוזים שהיא גרועה. וכן רבא לקמן מתיר להדיא אפי' ניטל בשתי ידים כמו ביד אחת שפיר הקשה ממדוכה:

הא מני ר' נחמי' היא. וכן תי' רבה לקמן קכ"ד ע"א מדוכה ר"נ היא אע"ג דרש"י פי' הני נמי עלי ומדוכה משמע למסקנא מדוכה נמי מיירי בחשובה כל כך דמייחד לי' מקום צ"ל לא כ"כ אלא דלדינא יש לקיים הך דמדוכה להלכתא בחשובה שמייחד לה מקום אבל ברייתא דתוספתא עדיפא לאוקמי כר' נחמיה דהרי קיי"ל סתם תוספתא ר' נחמי' עיין סנהדרין פ"ו ע"א. אך מתני' דעלי לקצב דחיקא לי' לאוקמי דלא כהלכתא כר' נחמי':

מחט שניטל חררה. לכאורה י"ל כיון שניטל חררה תו נתבטל היחוד שהיתה למלאכת איסור לתפירה וקם לה ליטול קוץ וקילי טפי ומותר לטלטל אפי' מחמה לצל. ונהי למסקנא לא קיימא דהרי זורקה בין גרוטאות. מ"מ נפקא מיני' בגולמי שאינה נקובה תהי' מותרת לטלטל אפי' מחמה לצל. ולא משמע כן מלשון הברייתא דכייל נקובה ואינה נקובה ומשמע כי היכי דנקובה שמלאכתה לאיסור אינה מותרת אלא לצורך גופה ומקומה ה"נ אינה נקובה ולא מחמה לצל. וצ"ל נהי דכל שמהני יחוד לטומאה הוה כלי לשבת אפי' בלא יחוד אבל מלאכתו להיתר לא מיקרי אלא ביחוד להיתר ממש. ומסתייעא דנחית שם כלי עליו אבל להיות מלאכתו להיתר לא וצ"ע:

דבר שמלאכתו לאיסור. אם צריך בשבת לגופו של מלאכה אחרת של היתר מותר: מדוכה. שדוכין בה שום: אם יש בה שום מטלטלין אותה. אגב השום: ואם לאו אין מטלטלין. כגון לישב עליה כיון דעיקר מלאכתו לשחיקה דהיא מלאכת איסור משום טוחן: תשמישו. תשמיש המיוחד לו: ושוין. ב''ש וב''ה שנחלקו בנוטלין את העלי לקצב עליו בשר ביו''ט: שאם קצב עליו בשר. שעשה לצורך שמחת יו''ט: שאסור לטלטלו. דהאי דקשרו ב''ה משום שמחת יו''ט קשרו אלמא משום דעלי מלאכתו לאיסור לכתישת טרגיס וטיסני וקליפת עצים לעבד בהן עורות אסור: הכל מודים. רבנן דאיפלגו אדר' נחמיה: בסיכי זיירי ומזורי. כלי צבעין הן ורבינו הלוי פירש כלי אורגין סיכי הן עמודין זיארי הן קנים שבשתי ומזורי כובד עליון ותחתון וראשון נראה לי דזייארי לשון עוצרים הן כמו מעצרתא זיירא (ע''ז דף ס.): דקפיד עלייהו. האומן שלא יתלכלכו ושלא יתעקמו: מייחד להם מקום. מקצה להן בידים: הני נמי. עלי ומדוכה: קורנס של זהבים. אע''פ דקפיד עליה קצת שצריך שיהא חלק לרדד טסין אפ''ה כיון שמתקן על ידי הכאה שמכה על הסדן לא מקצי ליה וכ''ש של שאר נפחים כרבה: בשמים. לשחוק בו: קפיד עליה. שלא ימאס: פגה. תאנה שלא בשלה כל צרכה וטומנין בתבן להתבשל ותבן מוקצה הוי לטיט: אם מגולה מקצתה. שיכול לאוחזה במקום המגולה דאפי' טלטול מן הצד ליכא שאין צריך להגביה התבן אלא מגביה מקום המגולה והתבן נשמט ונופל: פוגלא. צנון תלוש שהטמינו בארץ ונתגלה ראשו: מלמעלה למטה שרי. אם היה העליון שלה למעלה והקצר למטה וכשהוא שולפה חולצה מעליון שלה לתחתון שלה ורוחב הצנון למעלה מותר דליכא טלטול לעפר כלל שהרי נתגלה ראשו: ממטה למעלה אסור. שמזיז עפר לפי שהגומא קצרה מלמעלה ורוחב הצנון מלמטה ואע''ג דטלטול עפר מן הצד הוא שאינו אוחזו ממש בידו: חררה. חור שלה: עוקצה. פויינט''א : מהו. לטלטלה מי בטל תורת כלי מינה או לא: כלי מעשה. שמעשה שלו קיים: ולא אמרו נקובה. להיות תורת כלי עליה יותר משאין נקובה אלא לענין טומאה וקס''ד דבנטל חור שלה קאמר דלענין טומאה בטל שם כלי מינה ולטלטול שרי: בגולמי. גולמי מחטין העומדות לינקב דנקובה נגמרה מלאכתה ושאינה נקובה אינה נגמרה מלאכתה הלכך לענין טומאה הוא דלא הוי כלי אבל בטלטול שריא דחזי לקוץ: דמימליך. ולא נקיב לה: ומשוי לה מנא. כמות שהיא ולנטילת קוץ: גרוטאות. שברי מתכות אדם זורק' לבין גרוטאו' ובטל שם כלי מינה: אסובי ינוקא. להחליק סדר אבריו כשהוא נולד אבריו מתפרקין וצריך ליישבן: אסיר. דדמי למתקן:

בסיכי זיירי ומזורי. פי' בערוך פי' סיכי הם יתדות המוכנין לנפץ בהן משי וכיוצא בה תרגום יתדות סיכי זיירי כלי עץ כמו קרשים שכובשין בהן בגדים דתנן (לקמן דף קמא.) מכבש של בעלי בתים מזורי כלי עץ שהכובס מכה בו הבגדים על האבן שמלבנו ואלו כלים מקפיד עליהם שלא יתעקמו ולא יתפגמו שלא יתקלקלו הבגדים והמשי ומסיח דעתו מלטלטלן וכן מפרש בירושלמי זיירי דין עצר ביה מזורא דין חביט ביה ולפי' הקונט' דמפרש מזורי כובד עליון וכובד תחתון נ''ל דסבירא ליה כמאן דאסר בפרק אלו קשרים (לעיל דף קיג.): הא נמי מייחד לה מקום. מ''מ משום שמחת יו''ט מותר לטלטלו לקצב עליו בשר: הדר ביה רב נחמן מההיא. מסתברא דמההיא הדר ביה מדאמר בפרק תולין (לקמן דף קמא.) אמרי בי רב תנינא דלא כרב נחמן: פגה שהטמינה כו'. מיירי שהניחה שם ע''מ ליטלה אבל אם הניחה שם לכל השבת הוי בסיס לדבר האסור כדאמר לקמן. בפרק נוטל (ד' קמב:) גבי אבן שעל פי החבית לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור: האי פוגלא. וא''ת האי פוגלא היכי דמי אי במניח מ''ט דמאן דשרי מלמטה למעלה הא אפילו ניעור לא שרי כ''ש טלטול מן הצד ואי בשכח מ''ט דמאן דאסר אפי' טלטול גמור שרי לצורך לטלטל אגב היתר לקמן בפרק נוטל (קמא. וד' קמב:) במעות שעל גבי הכר בצריך למקומו דמטלטלו בעודן עליו ואבן שעל פי החבית כשהוא בין החביות מגביה ומטה כ''ש טלטול מן הצד וי''ל דמניח על מנת ליטלה איירי אע''ג דכשכח דמי כמו טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בסוף במה טומנין (לעיל דף נא.) דשרי לנער משום דאין מניח לכל השבת ובעצמות וקליפין דריש ביצה (ד' ב.) דשרי ב''ה לסלק את הטבלא ולנער מ''מ לא היה לו להניח באותו ענין שיצטרך טלטול מן הצד ועצמות וקליפין לא מסתייה דלא לינח בהן על גבי השלחן וטמן וכיסה דפרק במה טומנין (לעיל ד' נא.) אין לחוש כיון דאפשר בניעור דאפילו טלטול מן הצד אינו: מדלענין טומאה לאו מנא לענין שבת נמי לאו מנא. תימא הא תנן לקמן כל הכלים הניטלין שבריהן ניטלין אע''ג דלענין טומאה לא הוי מנא כשנשבר אלא על ידי ייחוד לפי' הקונטרס דסוף המצניע (לעיל דף צה:) י''ל דה''פ מדלענין טומאה לאו מנא אפי' על ידי ייחוד דכיון דניטל חררה או עוקצה לא מהני ביה ייחוד לענין שבת נמי לאו מנא היא אבל היכא דהוה מנא לענין טומאה ע''י ייחוד איכא למימר דהוי מנא לענין שבת אפי' בלא ייחוד כיון דיכול להיות כלי לענין טומאה וכן משמע בסמוך דתרגמא אביי אליבא דרבא בגולמי דזימנין דמימלך עלייהו ומשוי להו מנא משמע דלהכי מותר לטלטל אע''ג דטהורה היא דאכתי לא מימלך עלה כיון שראוי ליחדה להיות כלי: אסובי ינוקא. לאו היינו לפופי ינוקא דשרי בפרק במה אשה (לעיל דף סו:) ולקמן בסוף חבית (דף קמז:) דהיינו שכורכין אותו בבגדים וקושרים בחגורה רחבה וכן פירש בקונטרס בסוף מפנין כי היכי דלא תקשי דרב נחמן אדרב נחמן דשרי התם לפופי והכא אסר אסובי והא דתנן בפ' חבית (שם) אין מעצבין את הקטן פריך לה התם אההיא דלפופי ומוקי לה בחומרי שדרה דמיחזי כבונה וקשה דמייתי לה מאין עושין אפיקטויזין שהוא תיקוני גברא כדפירש בקונטרס הוה ליה לאתויי מסיפא דאין מעצבין את הקטן דהוי נמי תקוני ינוקא ודמי טפי שהכל בקטן מענין אסובי ופירש רבינו תם דהכי נמי מייתי ונקט רישא אין עושין אפיקטויזין כו' עד אין מעצבין:

שבת קכג ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף קכג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד