שבת קכג ע"ב

אפיקטויזין (סם הקאה) בשבת. והרי שאסרו בשבת דברים שיש בהם משום תיקון הגוף! ורב ששת מסביר: התם [שם] בענין סם הקאה — לאו אורחיה [אין זו דרכו] לשתותו, והרי זה ודאי לרפואה, ואולם הכא [כאן] ביישור התינוק — אורחיה [זו דרכו] ואין זו רפואה.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר, לומד אני אותה הלכה] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מחט של יד — מותרת בטלטול בשבת ליטול בה את הקוץ, ואין אנו חוששים משום התיקון שבדבר, ונמצא אם כן שלא כל דבר של ריפוי נאסר! ורב נחמן אומר: אין זו ראיה, כי התם [שם] בקוץ — פקיד [שמור הוא] במקומו ואינו חלק מן הגוף, ואין בהוצאת גוף זר משום תיקון ושינוי יסודי בו, ואולם הכא [כאן] ביישור האיברים — לא פקיד [אינו שמור] אלא עושה בכך מלאכת תיקון וריפוי.

א משנה קנה של זיתים שהוא קנה שמשתמשים בו כדי להפוך את הזיתים שבערימה, אם יש קשר בראשו כעין פקק — הריהו מקבל טומאה משום כלי, ואם לאו [לא] — אין הוא מקבל טומאה, שאינו כלי. בין כך ובין כך — ניטל בשבת לצורך מלאכת היתר.

ב גמרא ושואלים: אמאי [מדוע] יקבל קנה זה טומאה? והלא מפשוטי כלי עץ הוא, שאין בו בית קיבול, וכלל בידינו שפשוטי כלי עץ אינן מקבלין טומאה, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דומיא [בדומה] לשק בעינן [אנו צריכים], שלמדנו דיני טומאה משק המוזכר בתורה כדוגמה, ואם אין בו בית קיבול אינו דומה לשק האמור בתורה ואינו מקבל טומאה. כדי להסביר זאת מביאים את מה שתנא משמיה [ששנה החכם בברייתא משמו] של ר' נחמיה: בשעה שמהפך בזיתים הופכו ורואה בו, שהרי יש חלל קטן בקצה הקנה ליד הקשר, והופך ורואה אם התמלא קשר זה בשמן וראויה כבר הערימה לכבישה. וכיון שיש בו כעין כלי קיבול קטן הרי הוא ראוי לקבל טומאה בשל כך.

ג משנה ר' יוסי אומר: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר (משור) הגדול ויתד (להב) של מחרישה, שכיון שדרוש שיהיו חדים ומוכנים למלאכתם וחוששים להם שמא יפגמו, אדם מקצה אותם מדעתו, ואינו מוכן להשתמש בהם למלאכה אחרת.

ד גמרא אמר רב נחמן: האי אוכלא דקצרי [מזלף הכובסים] — כיתד של מחרישה דמיא [הוא נחשב] ואסור לטלטלו בשבת שכן חוששים לו שמא יתקלקל ומקצים אותו משימוש.

אמר אביי: חרבא דאושכפי [סכין הסנדלרים] וסכינא דאשכבתא [וסכין השוחטים] וחצינא דנגרי [ומעצד הנגרים] — כיתד של מחרישה דמי [הם נחשבים], שבעליהם מקפידים עליהם שלא יפגמו, ומקצים אותם מכל שימוש.

ה תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: בראשונה היו אומרים ששלשה כלים בלבד ניטלין בשבת, והם: מקצוע של דבילה המיוחד לחתוך בו את התאנים היבשות, וזוהמא ליסטרן (כף ומזלג יחד) (גאונים) של קדרה, וסכין קטנה שעל גבי שלחן, שכל אלה נחוצים לאוכל ומשתמשים בהן, אבל אסור לטלטל כל כלי אחר. ואולם במשך הדורות, כשראו שישראל מדקדקים באיסורי שבת, התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, עד שאמרו במשנה אחרונה: כל הכלים ניטלין בשבת, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה.

ומעתה דנים בפירושה של תוספתא זו: מאי [מהו בדיוק] התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, מה היו שלבי ההיתר?

אמר אביי: התירו מתחילה דבר שמלאכתו להיתר להשתמש בו לצורך גופו, למלאכה מותרת. וחזרו והתירו דבר שמלאכתו להיתר לטלטל אותו לצורך מקומו אם רוצה לשבת או להשתמש באותו מקום, וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו — אין [כן] ואולם לצורך מקומו — לא. ועדיין בידו אחת — אין [כן] התירו לטלטל, אבל בשתי ידיו — לא, כדי לעשות היכר בדבר, שיש מקצת איסור בטלטול, עד שאמרו היתר גמור: כל הכלים ניטלין בשבת, ואפילו בשתי ידים.

אמר ליה [לו] רבא: מכדי [הרי] "התירו" קתני [שנינו] ומה לי לצורך גופו, ומה לי לצורך מקומו, ולמה לחלק בדבר שאינו מפורש? אלא אמר רבא כך יש לפרש: התירו דבר שמלאכתו להיתר מתחילה בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו, וחזרו והתירו לטלטלו אפילו מחמה לצל כשאינו זקוק למקום הכלי או לשימוש בו אלא רוצה לשמור את הכלי עצמו שלא יתקלקל בחמה וכיוצא בזה. וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו ולצורך מקומו — אין [כן] מחמה לצל — לא. ועדיין אם החפץ מיטלטל על ידי אדם אחד — אין [כן], בשני בני אדם — לא, עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אפילו היו כבדים כמשא שני בני אדם.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: מדוכה, אם יש בה שום — מטלטלין אותה בשבת, ואם לאו [לא] — אין מטלטלין אותה. ולשיטת רבא שהכל הותר בטלטול, מדוע אין מטלטלים אותה? ענה לו: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בטלטול המדוכה מחמה לצל וכיוצא בזה. ועוד איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: ושוין בית שמאי ובית הלל שאם כבר קצב (חתך) עליו, על העלי בשר די צורכו ליום טוב שאסור לטלטלו, והרי לדעת רבא הכל מותר בטלטול! ענה לו: הכא נמי [כאן גם כן] בטלטול מחמה לצל.

אמר ר' חנינא: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, ובאותם הימים החמירו וגזרו הרבה באיסורי שבת, דכתיב [שנאמר] "בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועומסים על החמורים ואף יין ענבים ותאנים וכל משא ומביאים ירושלים ביום השבת ואעיד ביום מיכרם ציד" (נחמיה יג, טו), וכיון שזלזלו בקדושת השבת עשה נחמיה כמה וכמה תקנות להחמיר בכל דיני השבת, כדי לחנך את העם לשמירת השבת.

ו אמר ר' אלעזר: המשניות בענין קנין, ומקלות, גלוסטרא (קצהו העב של הנגר, שהוא יתד המיועד לנעילת הדלת), ומדוכה — כולן קודם התרת טלטול כלים נשנו, ונאמרו באותם דורות שעדיין אסרו לטלטל את רוב הכלים בשבת והתירו רק כלים מעטים שמלאכתם להיתר.

ומעתה מפרטים אותן עניינים כפי שנשנו במשניות השונות: קנין, שבבית המקדש היו שמים בין לחם ללחם בלחם הפנים קנים עשויים זהב להחזיק את הלחמים ולאווררם, ובאותם דורות אסרו לטלטל את הקנים כיון שחששו בהם משום מוקצה. דתנן [שכן שנינו במשנה]: לא סידור הקנין ולא נטילתן דוחה את השבת.

ומקור לענין המקלות — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מקלות דקין חלקין היו שם, בבית המקדש, ובכל ערב פסח מניחו את המקל על כתפו ועל כתף חבירו, ותולה בו את קרבן הפסח ומפשיט את עורו. ואמר ר' אלעזר: ביום ארבעה עשר בניסן שהוא יום הקרבת קרבן פסח שחל להיות בשבת היו עושים שינוי ולא השתמשו אף במקלות אלה, אלא מניח

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכג - ב

אמר רב נחמן: מנא אמינא לה דאסור, דתנן - אין עושין אפיקטויזין בשבת אסור לשתות משקין הגורמים שיקיא את מה שאכל כדי שיוכל לאכול הרבה בשבת, דהוי כמתקן גברא. וחזינן דכל דבר דדמי למתקן גברא בשבת אסור, והוא הדין דאסובי ינוקא אסור.

ורב ששת אמר לך: התם באפיקטויזין לאו אורחיה אין רגילות לעשות את זה ולכן חשיב כמתקן בשבת. הכא אסובי ינוקא אורחיה הוא והרי זה כמו שמאכיל ומשקה את התינוק, ושרי.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה דאסובי ינוקא שרי, דתנן מחט של יד מותר לטלטלה כדי ליטול בו את הקוץ. וחזינן מהא דמותר להוציא את הקוץ, דתקוני גברא בדבר שאינו של רפואה ואין בזה חשש של שחיקת סממנים שרי, והוא הדין באסובי ינוקי דשרי.

ורב נחמן אמר לך: התם הקוץ אינו מחובר לגוף אלא פקיד נתון הוא שם והוצאתו אינה בגדר תקון גברא.

הכא באסובי ינוקא לא פקיד אין העצמות מונחות שם אלא מחוברות, וסידורן וחיבורן דמי למלאכה.

מתניתין:

קנה של זיתים. [לאחר מסיק הזיתים היו שמים את הזיתים בכלי [מעטן] כדי שיתחממו ויתרככו ויהיה שמנן נוח לצאת. ולאחר זמן היו בודקים על ידי השמנונית שהצטברה על קנה המיוחד לכך אם הזיתים התרככו, וראויים הם להלקח לבית הבד].

אם יש קשר בראשו כעין פקק של קנה שעליו מצטבר השמן [ובו היו בודקים את שמנונית הזיתים]. מקבל טומאה דנחשב על ידי הקשר ככלי. ואם לאו אינו נחשב ככלי ואין מקבל טומאה.

בין כך שיש בו קשר, ובין כך שאין בו קשר ניטל בשבת, דנחשב הוא ככלי לענין טלטול דהרי ראוי הוא להפוך בו את הזיתים. ^[1]

גמרא:

והוינן בה: אמאי מקבל הקנה טומאה היכא דיש בו קשר: נהי נמי דיש לו שם כלי, מכל מקום פשוטי כלי עץ הוא כלי עץ שאין לו בית קבול. [ואפילו אם הקנה חלול, אין החלל עשוי לקבל בתוכו כלום, ואין זה נחשב ככלי שיש לו בית קבול]. ופשוטי כלי עץ קיימא לן דאינן מקבלין טומאה.

מאי טעמא אינן מקבלין טומאה? דומיא דשק בעינן. דכתיב בפרשת שמיני "מכל כלי עץ או בגד או עור או שק" איתקש עץ לשק מה שק מיטלטל מלא וריקן, דשק יש לו בית קיבול, אף עץ צריך שיהיה לו בית קיבול.

ומשנינן: תנא משמיה דרבי נחמיה: בשעה שמהפך בזיתים הופכו ורואה בו. על ידי שהופך את הקנה רואה הוא את השמן המשתייר על יד הפקק ויודע אם ראויים הזיתים כבר לבית הבד וזה נחשב שיש לקנה בית קיבול. אבל אם אין לו קשר אין השמן נראה בו ואין לקנה בית קיבול.

מתניתין:

רבי יוסי אומר: כל הכלים שמלאכתן לאיסור ניטלין בשבת לצורך גופן. חוץ מן המסר המשור הגדול שמנסרים בו קורות. ויתד של מחרישה שבו עושים את החריץ בתלם המחרישה. דהנך כלים מקפיד הוא עלייהו לא לעשות בהן מלאכה אחרת ומיחד להם מקום כדי שלא יתקלקלו. והרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס ואינן ניטלין לצורך גופן.

גמרא:

אמר רב נחמן: האי אוכלא דקצרי כלי של כובסין שיש בו נקבין ומזלפין מהם מים על הבגדים. [ויש מפרשים כלי ששמים מוגמר [בשמים] מתחתיו, ודרך הנקבים הבגדים שמעליו מתגמרים]. כיתד של מחרישה דמיא דגם עליו אנשים מקפידים שלא יפסד, ודינו כמוקצה מחמת חסרון כיס.

אמר אביי חרבא דאושכפי סכין של רצענין, וסכינא דאשכבתא סכין שמקצבין בו בשר במקולין, וחצינא דנגרי המעצד של הנגר, כיתד של מחרישה דמי דאדם מקפיד לא לעשות בהם שמושים אחרים, והרי הם מוקצים מחמת חסרון כיס.

תנו רבנן: בראשונה [בימי נחמיה כשגזרו על טלטול הכלים כשראו שהיו מזלזלין באיסורי שבת כדמפרשינן לקמן]. היו אומרים רק שלשה כלים ניטלין בשבת. ושאר הכלים הרי הם מוקצים. ^[2], ^[3]

מקצוע של דבילה - כלי שחותכין בו את הדבילה.

וזוהמא ליסטרן של קדירה כף גדולה שסלקו בה את הזוהמא מהקדירה.

וסכין קטנה שעל גבי שלחן שחותכין בה אוכלין בשולחן. והנך כלים שימושם תדיר בשבת, ולכן התירו לטלטל אותם בשבת.

וכשראו שחזרו להזהר קצת באיסור שבת, ^[4] התירו עוד לטלטל.

וחזרו והתירו עוד כלים כשנזהרו יותר, וחזרו והתירו. [ולקמן מבארינן לה]. עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול ויתד של מחרישה.

ומבארינן: מאי התירו וחזרו והתירו וחזרו והתיר ו?

אמר אביי: התירו דבר שמלאכתו שעיקר שמושו בחול להיתר לצורך גופו אבל לא לצורך מקומו.

וחזרו והתירו דבר שמלאכתו להיתר גם לצורך מקומו כאשר הוא צריך להשתמש במקום שהכלי מונח.

וחזרו והתירו גם דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין, אבל לצורך מקומו לא התירו לטלטל דאין זה נחשב כצורך.

ועדיין כלי קטן הניטל בידו אחת אין - מותר לטלטל, אבל כלי הניטל בשתי ידיו לא התירו לטלטל. עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת ואפילו בשתי ידים. אבל כלי שמלאכתו לאיסור, לצורך מקומו אסור לטלטל.

אמר ליה רבא: מכדי התירו קתני בברייתא, מה לי לצורך גופו, מה לי לצורך מקומו? כשם שהתירו לו לצורך גופו כך התירו לצורך מקומו דשניהם חשיבי צורך.

אלא אמר רבא: התירו דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו. וחזרו והתירו לטלטל גם מחמה לצל כדי שהכלי לא יתקלקל אף על פי שאינו צריך אותו עכשיו. ^[5]

וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין, אבל מחמה לצל לא.

ועדיין דוקא כלי הניטל באדם אחד אין, אבל כלי גדול הניטל בשני בני אדם לא. עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת ואפילו בשני בני אדם.

איתיביה אביי לרבא: שנינו בברייתא, מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה, ואם לאו אין מטלטלין אותה. ובשלמא לאביי איכא לאוקמי בצריך למקומו. אלא לרבא שגם בצריך למקומו מותר לטלטל, אמאי אסרה הברייתא לטלטלה? ומשנינן: הכא במאי עסקינן בברייתא כשמטלטלה מחמה לצל דבזה רבא מודה, שכלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו מחמה לצל.

איתיביה: שנינו בבריתא, ושוין בית הלל ובית שמאי שאם קצב עליו - על העלי [שהוא כלי שמיועד לכתישת דברים אסורים] בשר ביום טוב, שאסור לטלטלו. וחזינן שכלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו לצורך מקומו.

ומשנינן: הכא נמי ברייתא זו איירי כשרוצה לטלטל את העלי מחמה לצל דבזה רבא מודה שאסור.

אמר רבי חנינא: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו שהובאה לעיל שבראשונה גזרו, והתירו רק ג' כלים בטלטול. והטעם לפי שראו שזלזלו בשמירת שבת כדכתיב בספר נחמיה "בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים הערימות".

אמר רבי אלעזר: המשניות של קנין, ומקלות, גלוסטרא, ומדוכה שנאסרו בטלטול, כולן קודם התרת כלים לפני שהותרו הכלים לאביי לצורך גופו, ולרבא אף לצורך מקומו, נשנו.

קנין! דתנן במסכת מנחות, לא סידור הקנין שהיו נותנן במערכת לחם הפנים בין חלה לחלה כדי להפריד ביניהן כדי שהחלות לא יתעפשו. ולא נטילתן של הקנין מן המערכה הישנה שסודרה בשבת שעברה דוחה את השבת. ^[6] דאף על פי שסדור לחם הפנים נעשה בשבת, מכל מקום בערב שבת היה הכהן נכנס ונוטל את הקנין, ובשבת מסלק את המערכה הישנה ומסדר את החדשה בלא קנין, ובמוצש"ק היה נכנס ושם את הקנין בין החלות.

ומשנה זו שאסרה לטלטל קנין אלו למרות שמלאכתן להיתר, נשנית קודם ההיתר הראשון דאפילו כלי שמלאכתו להיתר אסור לטלטל לצורך גופו. ^[7]

מקלות! דתנן במסכת פסחים, מקלות דקין חלקין היו שם בעזרה שעליהם היו פושטין את בשרו של הקרבן פסח כשחל בחול. ומניחו - את הקנה על כתפו ועל כתף חבירו ותולה את קרבן הפסח ומפשיט.

הערות

^[1] משמע דכלי ניטל בשבת אפילו היכא דלענין טומאה לא הוי כלי, אפילו על ידי יחוד. וקשה על התוס' לעיל, בעמוד א, שכתבו כי רק היכא דמהני ביה יחוד לקבלת טומאה, הוי כלי לענין שבת. ועיין במהרש"א מה שיישב. וצריך לומר דבאמת קנה של זיתים הוי כלי, אלא דלענין קבלת טומאה גזירת הכתוב היא בכלי עץ, דבעינן כלי קבול לקבלת טומאה. שפת אמת, חזו"א.

^[2] בתוספות כתבו שהגמרא לא כתבה אלא כלים שאין להם בית קבול, דודאי הוא דכוסות וקערות מותר לטלטלן. ובחידושי הריטב"א כתב דכלים שמשמשים לעולם להיתר כגון כלי אכילה ושתיה ודאי שהם מותרים בטלטול, והגמרא דברה על כלים שרוב תשמישן הוא להיתר.

^[3] והני מילי בכלים אבל בספרי הקודש ואוכלין לא נאסרו מעולם. ר"ן.

^[4] ולא היתה זו גזירה מוחלטת, אלא עד שיעמוד בין דין אחר ויתיר. דאי לאו הכי, אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין אחר אלא אם כן גדול הוא ממנו בחכמה ובמנין. חי' הריטב"א.

^[5] אבל לא לצורך כלל אסור לטלטל אפילו כלי שמלאכתו להיתר. אבל שלשת הכלים שלא גזרו עליהם מעיקרא מותרין הם בטלטול אפילו שלא לצורך כלל. ודעת הרמב"ם דאפילו בכלים אלו דוקא לצורך מותר לטלטלן. מ"ב סי' ש"ח ס"ק כ"ג.

^[6] ואף על פי שאין שבות במקדש, מכל מקום מצינו שכמה פעמים גזרו שבות במקדש במקום הצורך. והכא היה צורך לפי שהיו מחללים שבת. תוספות.

^[7] בתוס' בסוכה דף מב ב בד"ה טלטול, כתבו, דסידור קנים אינו דוחה שבת הואיל והקנים הם מוקצה, כיון דאין עליהם תורת כלי. וקשה לפי"ז אמאי הוצרכה הגמרא לומר דמשנה זו קודם התרת כלים נשנית, תיפוק ליה דאין על הקנים האלו תורת כלי ולכן אסור לטלטלם. רעק"א.

ומעתה דנים בפירושה של תוספתא זו: מאי [מהו בדיוק] התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו, מה היו שלבי ההיתר?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

afiktoizin, a drug to induce vomiting, on Shabbat. Apparently, actions associated with treating the body on Shabbat are prohibited. And Rav Sheshet explains: There, with regard to a drug to induce vomiting, drinking it for any reason other than medicinal purposes is atypical. Here, aligning the limbs of an infant is typical conduct not undertaken solely for medicinal purposes.

Rav Sheshet said: From where do I say that this is the halakha? As we learned in the mishna: One is permitted to take an ordinary hand needle used for sewing clothes to extract a thorn with it. Apparently, some curative actions are permitted and there is no concern that they are similar to completing the production process of a vessel. And Rav Naḥman objects: That is no proof, as there, the thorn is merely deposited in the skin and it is not an organic part of the body. Removing a foreign object from the body effects no fundamental change in the body. Here, in the case of aligning the limbs, it is not merely tending to a foreign object deposited in the body; rather it involves effecting a fundamental change in the body itself, which is both a curative act and one similar to completing the production process.

MISHNA: A reed that is used for turning olives in a bundle, if there is a cork-like knot at the top of it, it can become ritually impure as a vessel, and if not, it cannot become ritually impure, because it is not a vessel. In either case, it may be moved on Shabbat for use in a permitted action.

GEMARA: The Gemara asks: Why would this reed become impure? It is in the category of flat wooden vessels without a receptacle, and the governing principle in that case is: Flat wooden vessels do not become ritually impure. What is the reason for this? We require an object similar to a sack. The halakhot of ritual impurity are derived from the sack mentioned in the Torah as an example of an item that can become ritually impure. If it lacks a receptacle, it is unlike that sack and it cannot become ritually impure. To explain this halakha, the Gemara cites that which was taught in a baraita in the name of Rabbi Neḥemya: At the time that one turns over the olives with the reed, he turns over the reed and sees inside it. There is a small cavity at the end of the reed near the knot. He looks there to ascertain whether it has filled with oil, which would indicate that the olives are ready to be placed in the olive press. That cavity is a type of small receptacle, which renders the reed fit to become ritually impure.

MISHNA: Rabbi Yosei says: All utensils may be moved on Shabbat except for a large saw and the blade of a plow. Since they must be sharp and ready for use and there is concern that they might be damaged, one sets them aside from his consciousness and they may not be used for any other purpose.

GEMARA: Rav Naḥman says: A launderer’s sprinkler is considered to be like the blade of a plow. Moving it is prohibited on Shabbat because one sets it aside from use out of concern that it might be damaged.

Abaye says: A shoemaker’s knife, and a butcher’s knife, and a carpenter’s drawknife are considered to be like the blade of a plow, because their owners set them aside from use out of concern that they might be damaged.

The Sages taught in the Tosefta: Initially, they would say that only three utensils may be moved on Shabbat: A knife for cutting a cake of dried figs, and a combined spoon and fork (ge’onim) to clean the filth [zuhama listeran] of a pot, and a small knife that is on the table. Each of these items is required for eating and may be used, and it had been prohibited to move any other utensil. However, over the generations, when the Rabbis saw that Jewish people were vigilant in observing the prohibitions of Shabbat, they permitted, and then they permitted again, and then they permitted again, until they said in the last mishna: All utensils may be moved on Shabbat except for a large saw and the blade of a plow.

The Gemara asks: What are the stages described in the Tosefta: They permitted, and then they permitted, and then they permitted?

Abaye says: Initially, they permitted moving an object whose primary function is for a permitted use, for the purpose of utilizing the object itself to perform a permitted action. And then they permitted moving an object whose primary function is for a permitted use, for the purpose of sitting in or utilizing its place. And then they permitted moving an object whose primary function is for a prohibited use, for the purpose of utilizing the object itself to perform a permitted action, yes; however, for the purpose of utilizing its place, no. And still, utensils that can be held in one of his hands, yes, they may be moved; however, utensils that can only be held in his two hands, no, they may not be moved, in order to signify that there is a prohibition to move certain items. This prohibition remained intact until they said: All utensils may be moved on Shabbat, and even those that can only be held in both hands.

Rava said to him: After all, it was taught in the Tosefta: They permitted, what difference is there to me if it is for the purpose of utilizing the object itself, and what difference is there to me if it is for the purpose of utilizing its place; why introduce distinctions that are not explicitly stated in the Tosefta? Rather, Rava said that it should be explained as follows: Initially, they permitted moving an object whose primary function is for a permitted use, both for the purpose of utilizing the object itself and for the purpose of sitting in or utilizing its place. And then they permitted moving that object from the sun into the shade. And then they permitted moving an object whose primary function is for a prohibited use, both for the purpose of utilizing the object itself and for the purpose of sitting in or utilizing its place, yes; however, moving that object from the sun into the shade, no, they did not permit it. And still, utensils that can be carried by one person, yes, they may be moved; however, utensils that can only be carried by two people, no, they may not be moved. This prohibition remained intact until they said: All utensils may be moved on Shabbat, and even those that can only be carried by two people.

Abaye raised a challenge to Rava’s opinion from that which was taught: With regard to a mortar, if it has garlic in it, one may move it on Shabbat, and if not, one may not move it on Shabbat. According to Rava’s opinion that all utensils may be moved, why is it prohibited to move the mortar? Rava responded: With what we are dealing here? We are dealing with a case of moving the mortar from the sun to the shade. Abaye raised a challenge to Rava’s opinion from that which was taught: Beit Shammai and Beit Hillel agree that if one cut meat on it for the purpose of a Festival that it is then prohibited to move it because there is no further need for it on the Festival. According to Rava’s opinion, all utensils may be moved. He answered him: Here, too, we are dealing with a case of moving the mortar from the sun to the shade.

Rabbi Ḥanina said: This mishna was taught in the days of Nehemiah, son of Hacaliah, a period when many stringent decrees were issued with regard to Shabbat prohibitions, as it is written: “In those days I saw in Judea some treading winepresses on Shabbat and bringing in heaps of grain and lading donkeys with them; as also wine, grapes, figs, and all manner of burdens which are brought into Jerusalem on the Shabbat day. I forewarned them on that day when they sold food” (Nehemiah 13:15). Since the people treated the sanctity of Shabbat with disdain, Nehemiah instituted many stringencies with regard to all the halakhot of Shabbat in order to educate the people to observe Shabbat.

Rabbi Elazar said: The mishnayot that deal with the topics of rods, poles, the thick end [gelostera] of the bolt in a door lock, and a mortar were all taught before permission to move utensils on Shabbat was adopted. At that time, moving most utensils was still prohibited and only a small number of utensils whose primary function was for a permitted use were permitted to be moved. The Gemara cites the relevant mishnayot.

Rods: Golden rods were placed between the loaves of showbread in the Temple to support the loaves and to aerate them. At that time, moving the rods was prohibited because they were considered to be set-aside, as we learned in a mishna: Neither arranging the rods nor moving them overrides the prohibition of set-aside on Shabbat.

And the source for the matter of poles is as we learned in a mishna: There were thin, smooth poles in the Temple, and every Passover eve one places the pole on his shoulder and on the shoulder of another, and suspends the Paschal lamb on it and flays its hide. And Rabbi Elazar said: With regard to the fourteenth of Nisan, the day that the Paschal lamb is sacrificed, that occurred on Shabbat, they would not use the poles, as a conspicuous reminder that it was Shabbat. Instead, one places

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בשעה שמהפך בו זיתים הופכו ורואה בו. בגמ' דבני מערבא גרסי דבי ר' ינאי אמרי קנה שהתקינו להפך בו זיתים כיצד הוא יודע אם היה מלוכלך במשקה בידוע שנגמר מלאכת המעטן ואם לאו בידוע שלא נגמרה מלאכת המעטן אמר לון ר' לא תני שמואל אלא להיות שולה בו את הזיתים ומשום הכי אמרי דמקבל טומאה והואיל וככלי קיבול דמי.

אמר רב נחמן האי אוכלא דקצרי כיתד של מחרישה דמי אוכלא דקצרי הוא כלי שדומה לדלעת ומנוקב הוא כולו נקבין ובו מזלפין מים הכובסין על הבגדים ומשכחת לה בפ' כל ישראל יש להם חלק (סנהדרין דף צב) אמרו מנקבין אותו ככברה אמר אביי כאוכלא דקצרי:

ממטן למעלן אסיר. פי' אם יש לאדם פוגלא טמונה בתבן או אפילו בעפר תיחוח עומדת כעין נטועה ראשה טמונה ועליה מגולין עכשיו כשבא לנוטלה אם אוחזו בעלים ומושך הראש ומסלקה זהו ממעלה למטה. אע"פ כשמגביה התבן והעפר משתרבב במקומן ויורד שרי אבל לאחוז קצה הראש הטמונה ולהגביהה ממטה למעלה לא. אלמא שטלטול מן הצד שמיה טלטול. ומפרקינן הדר ביה מההיא. מחט שניטל חררה או עוקצה. פי' חרירה הנקב שלה. עוקצה ראשה הוא. חידודה תרגמה אביי אליבא דרבא בגלמי והן פשוטין כדתנן גלמי כלי מתכות טהורין פשוטיהן טמאין ואלו הן וכו'. והן חוטי ברזל משוכין וחתך אותן חתיכות חתיכות ולוקח מהן האומן כשיעור אורך מחט ומחדד ראשה האחת ונוקב הקצה השני ונעשה מחט. וקודם שיחדדנה וינקבנה נקראת אותה החתיכה גולם. כגון זו וכיוצא בה שהן עומדות להעשות כלי ניטלין בשבת. אבל מחט שניטל חררה או עוקצה אסור. גרוטאות הוא לשון יון. ופתרונו כלי מוכן להטיל בו התגר כלי נחושת או כלי ברזל שבורין שיזדמנו לו לקנותם קונה ומשליכם לאותו כלי כדי להתיכם. ונקראין גרוטאות ומיכן נהגו לקרות לתגר גרוטאות:
אסובי ינוקא. פי' כשנופל ערלת הגרון של תינוק משימה החיה את אצבעותיה בפיו ומסלקת אותה הערלה. ופעמים שמקיא התינוק ועל זה אקשינן עלה והא אין עושין אפיקטויזין בשבת כו'. ורבותינו הגאונים אמרו פי' אחר. ואנן כתבנו מה שקבלנו מרבותינו:

מתני' קנה של זיתים כו'.

ואמרינן אמאי פשוטי כלי עץ הוא ואין מקבלין טומאה. ומפרקינן תנא משמיה דר' נחמיה בשעה שמהפך בו את הזיתים הופכן ורואה בו. ולא פי' מה הוא רואה בו. אבל פירשו בתלמוד א"י. קנה שהתקינו להיות בודק בו הזיתים. כיצד הוא יודע אם מלוכלך במשקה בידוע שנגמרה מלאכת המעטן. ואם לאו בידוע שלא נגמרה מלאכת המעטן. א"ל ר' מנא לא תני שמואל אלא להיות שולה בו הזיתים. כלומר יש בו בית קבול:

אמר רב נחמן האי אובלא דקצרי כיתד של מחרישה דמי. ואסור לטלטלה. אובלא. אבן גדולה שנותן הכובס עליה היריעה שרוצה ללבנה והיא שרויה במים ומכה עליו במזורי. מכה ומהפך ומכה. ועוד שורה ומכה. ואחרי שישלים שוטחה ומייבשה. ועוד חוזר ושורה אותה פעם אחר פעם עד שתתלבן היטב. וי"א כלי חרס מנוקב שכופין אותו ע"ג גחלים ומקטרן בגפרית הכלים ללבנן.

אמר אביי חרבא דאשכפתא. וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי כיתד של מחרישה דמו ואסור לטלטלם. חרבא דאושכפי. איזמל של שכף כדמתרגמינן עשה לך חרבות צורים. איזמלין חריפין. סכינא דאשכבתא. סכין המיוחדת לשחיטה בלבד. חצינא דנגרי הוא גרזן. והוא המעצד של חרש כיון דקפדי אפגמיהו קבע ליה מקום ומסיח דעתו מלעשות בהן מלאכה אחרת הללו וכיוצא בהן שהן מוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטלן בשבת. והרי מפורש בסוף פרק מי שהחשיך דכולהו הני היינו טעמא דאסירי משום דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו. ואפילו ר' שמעון מודה דתנן סתמא לדברי הכל כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. מקצוע של דבילה כלי ברזל שחותכין בו דבילה. זומליסטרון תרווד שמהפך בו הקדירה. כדתנן זומליסטרא שנוטל כפה טמאה מפני המזלג וכו'. א"ר חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו דכתיב בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת. כיון שראום כך שהקילו בשבת אסרו להן כל הכלים ושרי להן הא דתנן רבנן.

בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזומליסטרון של קדירה. וסכין קטנה. כיון שנגדרו וחזרו לדקדק בשמירת שבת היו מתירין להן והולכין עד שהתירו הכל חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה. וכך הוא מפורש בתלמוד א"י:

א"ר אלעזר קנים ומקלות וקלוסטרא ומדוכה כולם קודם התרת כלים נשנו. ולפיכך שנשו באיסור. קנים הם קנים של לחם הפנים.

הא דאותבי' אביי לרבא חברי' מדוכה. ואקשי לי' איהו נמי לרבי' [רבה, לעיל ע"א] מדוכה, ולא אסיק אדעתי' לאוקומה בלצורך מקומה דילמא לאפוקי תירוצא מיני' דרבה איכוין וכי אותבי' לרבי' לאו למיפלג עליה אמר אלא גמרא גמיר א"נ בתר דשמעה סברה. ואיכא דמיעבר קולמס עלה דההוא ול"ג אביי אלא איתבי' סתם ומה יעשה זה במאי דאקשי' לקמן למר לר' נחמי' הני קערות היכי מטלטלי להו דרבה ודאי אפשר דס"ל אסור לטלטלה לעולם קאמר דסתמא הכי משמע ולרבי נחמיה ודאי אינה נטלת לעולם דלצורך מקום כל הכלים אסורין ולצורך גופה של תשמיש המיוחד לה אין אותו תשמיש מותר בשבת כדי שתהא נטלת בכך וה"נ סבר ר"א אין מטלטלין אותה לעולם ומשום הכי אוקמה קודם התרת כלים ורבא ענה בתרי' לפום סבריה ואוקמה כר' נחמי' אבל לדידי' מתוקמא מחמה לצל א"נ רבה בר נחמני הוה ומדאוקי' דכא ואם לאו אין מטלטלין אותה מחמה לצל ש"מ דיש בה שום מטלטלת מחמה לצל ולאו אגב שום שהרי לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ולא לשאר המוקצין נמי כגון נר וכיוצא בו אלא מלאכתו לאיסור כיון דלית בי' משום (הוצאה) [הקצאה] אלא איסור מלאכתו גורמת לו כל זמן שהוא משמש היתר מותר ודוקא במשמשין לו אבל להניח עליו ככר ולטלטלו מחמה לצל אסור לעולם כנ"ל:

עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת ואפילו בשני בני אדם. ואיני יודע במה הן נחלקין אביי ורבא, דאביי אמר דוקא באדם אחד ובניטל אפילו בשתי ידים, ורבא אמר אפילו בשני בני אדם. ויש לפרש דאביי סבר דכיון דאיכא לאוקמה באדם אחד, לא מוקמינן לה בשני בני אדם, דתפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת, ורבא סבר דכיון דקתני כל הכלים אפילו בשני בני אדם משמע. ואי נמי בסברא בעלמא הוא דפליגי, דאביי סבר דכל שאינו ניטל באדם אחד, מקצה אותו מדעתו ואין מטלטלין אותו, ורבא סבר דאפילו בשני בני אדם, ובעיא היא לעיל בפרק כל כתבי הקודש בסופו (שבת קכב, א) גבי קרונות, ואסיקנא התם דאפילו בשני אדם, ושני בני אדם לאו דוקא אלא אפילו ארבעה וחמשה, ופלוגתא היא בירושלמי (פי"ז, ה"א) דגרסינן התם שהוא ניטל בשנים מטלטלין אותו בשנים, בשלשה ובחמשה אסור, א"ר זעירא מכיון דתימא בשנים מותר, אף בארבעה וחמשה מותר.

איתביה אביי מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותו ואם לאו אין מטלטלין. תמיהא לי מאי קא מותיב מינה אביי לרבא, דהא לדידיה נמי על כרחך אין מטלטלין אותה דקתני, היינו לצורך מקומה, אבל לצורך גופה מטלטלין אותה. ויש לומר דמשום דסבירא ליה לאביי דאין מטלטלין אותה כלל משמע, משום הכי קא מותיב ליה לרבא מיניה, דלמא נפיק מיניה פירוקא חדתא. ועוד יש לי לומר דלאביי משמע ליה דאין מטלטלין אותה כלל קאמר וכדאמרן, והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא דלצורך מקומו שלא לצורך קרינן ליה, ומינה דלר' נחמיה אפילו מלאכתו להיתר לצורך מקומו לא שרי, מוקמינן לה למדוכה כר' נחמיה וכדאוקי לה רבה לעיל, אלא לדידך דאמרת דצורך גופו וצורך מקומו כהדדי ניהו, אם כן כמאן מוקמת לה, ואע"ג דהשתא לא איירי אינהו כלל בדר' נחמיה, מכלל פלוגתייהו נפקא להו כדאמרן. ואי נמי עיקר תיובתיה דאביי לקמן (שבת קכד, א) הות גבי פירושא דמתניתין דהא פליגי התם בהדיא בדר' נחמיה, ולאו דוקא מותיב אביי לרבא הכא והתם, דבודאי כל יומא לא פריך ליה מינה, אלא דתלמודא הוא דמסדר להו לאקשויי הכא והתם. כך נראה לי.

המשנה השלישית קנה של זיתים אם יש שם קשר בראשו מקבל טומאה ואם לאו אין מקבל טומאה בין כך ובין כך ניטל בשבת אמר הר"ם פי' עושין מקל לחבוט בו הזיתים כשהן בגת ועושין בראשו קצת אותם המקלות כמו רמון עגול או קשר וכשמהפכין בו הזיתים ירימו המקל ויביאו באותו רמון אם יש בו שמנינות אם לאו וידמה כלי קבול ולפיכך טמאה:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה בביאור עניני החלק השלישי והרביעי והוא שאמר קנה של זיתים והוא שלאחר שמסקן וצברן במעטן להתחמם כדי שיהא שמנן נוח לצאת תוחב קנה בתוכן ומוציאו והופכו כדי שישאר השמן לתוכו ובודק בו אם נמוחו כל צרכן שיהו ראויות לעצור ואמר שאם יש קשר בראשו ר"ל כעין פקק של קנה מקבל טומאה לפי שהוא עשוי לקבלה שהרי בשעה שהוא מהפך הקנה לבדוק במה שנכנס בתוכו הוא הופכו בחלל ראשו ומשתייר שם מן השמן הזב מן הזיתים והואיל ויש בה קשר פקוק אין המשקה זב ממנו וזהו קבלתו ואם אין קשר בראשו הרי אין חללו מקבל כלום שהרי אם הופכו המשקה יוצא וזב על בגדיו ועל ידיו ולפיכך אינו מקבל טומאה ובין כך ובין כך ניטל בשבת שאע"פ שאין שם קשר הואיל והוא כלי חזק ומתוקן שיהא ראוי להפוך בו זתים הרי הוא כלי לענין שבת וכתבו גדולי המפרשים דוקא בקנה של זתים אבל קנה דעלמא שאינו מיוחד למלאכה ולא מתקן למלאכה לא שהרי אמרו בפרק תולין האי כתניתא מישלף קניא מינה אסיר כמו שיתבאר שם ובפרק זה אמרו קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו הרי זה פותח ונועל בו אלמא דוקא מיהא במתוקן לכך:

משנה ר' יוסי אומר כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר גדול ויתד של מחרישה כל הכלים הניטלים ניטלים לצרך ושלא לצרך ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצרך אמר הר"ם פי' מסר הגדול הוא המגרה הגדולה שבה מגרדין העץ העבה ויתד של מחרישה ידועה ואמרו לצרך ושלא לצרך רוצה בו בין לצרך גופן בין לצרך מקומן ואפי' מחמה לצל וצריך שיהיו אותם הכלים ראויים להשתמש בהן כמו הסכינין והכסאות והם נקראים דבר שמלאכתו להיתר אבל כלים שהם דבר שמלאכתו לאיסור כמו המדוכות והרחים מותר לטלטלן לצרך גופן ולצורך מקומן אבל לא מחמה לצל וזהו העקר בטלטול שבת וזכור ואל תשכח ואין הלכה כר' נחמיה:

אמר המאירי ר' יוסי אומר וכו' פי' ר"י לא בא לחלוק עם ת"ק שמודה הוא שמה שאינו כלי אסור לטלטלו אבל בא לחדש מוקצה מחמת חסרון כיס ואמר שכל הכלים ניטלין אע"פ שמלאכתו לאיסור לצורך גופן ומקומן חוץ מן המסר הגדול העשוי לנסר בו קורות שהוא חס עליו שלא יפגם מפני שתקונו כבד ויתד של מחרישה והוא הכלי שבו נעשה החריץ של תלם המענה שבכלים אלו הוא קפיד עליהם ומיחד להם מקום שאם יתקלקלו הפסדן מרובה ומתוך כך אסורים אף לצורך גופן ומקומן:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא אבל מה שאמר אח"כ כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך ור' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך פי' בגמ' למסקנה שלה כל הכלים אע"פ שמלאכתן לאיסור ניטלין לצורך ר"ל לצורך גופו ושלא לצורך ר"ל שלא לצורך גופו אלא לצורך מקומו אבל לעצמו כגון מחמה לצל או שלא יגנב לא וכן הלכה ור' נחמיה אומר אינו ניטל אלא לצורך י"מ אותה אף במלאכתו להיתר וי"מ אותה דוקא במלאכתו לאיסור ולענין פסק אין לנו אלא כמו שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל הכלים הניטלים בשבת לא סוף דבר בדברים הקלים אלא אף בצריך לשתי ידים ולא עוד אלא אפי' בעשרה בני אדם ודוקא בדברים שלא נתיחד להם מקום שהוא קפיד עליהם הרבה כמו שביארנו ובירושלמי נחלקו בה והוא שאמרו שם כלי הניטל בשנים מטלטלין אותו בשנים בארבעה וחמשה אסור אמר ר' זעירא מכיון דאת אמר בשנים מותר אף בארבעה וחמשה כן:

כלי חרס המנוקב שמזלפי' בו מים על הבגדים וכן שמעשני' בה את הכלים והוא הנקרא אובלא דקצרי וכן סכין גדול של רצענים וסכין גדול של קצבים ומעצד של נגרים כל אלו וכיוצא בהם דינם כמסר גדול ויתד של מחרישה ואין מטלטלין אותן בשבת אפי' לצרך גופו ולצרך מקומו שכלם הוא מקצה אותם בידים:

אפיית לחם הפנים אינה דוחה שבת ויום טוב אפי' חל יום טוב של ראש השנה חמשי וששי אופין אותו מיום רביעי וכן אין סדור הקנים הנתונים בין חלה לחלה להכניס ביניהם אויר שלא יתעפשו ונטילתם דוחה שבת אלא נכנס מערב שבת ושומטן מן המערכה הישנה ונותנן לאורך השלחן ומסדר את החדשה בלא קנים ולמוצאי שבת נכנס ונותן הקנים ביניהם ואע"פ שהקנים ראויים לטלטל מ"מ אין כאן צורך כלל שהרי בשיעור זה אין העפוש מצוי בו כלל וכל שאין בה צרך כלל אין ראוי לטלטלו בחנם:

הפסח לאחר שנשחט תולין אותו ומפשיטין אותו ומסמרות היו קבועים בעזרה לתלותו לשם ומי שלא מצא מקום לתלות נוטל מקלות דקים וחזקים שהיו שם ומניח על כתפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט ואם היה שבת מניח ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתפו ותולה ומפשיט ואע"פ שהמקל ראוי לטלטל הואיל ואפשר בכך לא הקלו ויש חולקים בזו מצד שחכמים לא הודו בה וכן נראין הדברים:

בד"ה איתיביה כו' לדידי מוקמינן לצורך מקומו וה"מ לשנויי כר' נחמיה כו' עכ"ל מדבריהם נראה דלמאי דמסיק נמי רבה לעיל גבי עלי טעמא משום דקפיד גבי מדוכה קאי האי תירוצא דאתיא כרבי נחמיה וכן נראה מדברי בעל המאור דליכא קפידא כ"כ במדוכה כמו בעלי לרבה וכן מוכח דקמסיק רבה דכולהו לאחר התרת כלים נשנו ומדוכה כרבי נחמיה ולא קאמר מדוכה משום דקפיד אבל רש"י פירש לעיל למאי דמסיק רבה בעלי משום דקפיד ה"נ במדוכה קשה למה לא אמר רבה לקמן מדוכה משום דקפיד מיהו משום דאין זה הוכחה אלא דאיכא למימר נמי כתירוצא קמא דאתיא כר' נחמיה וכדמסיק לקמן ואין להקשות בעלי כיון דמשני ליה רבה לעיל משום דקפיד מאי פריך אביי הכא לרבא די"ל דהאי תירוצא דקפיד נראה להם לאביי ורבא דחוק דליכא קפידא בעלי כמו בסיכי זורי ומזורי אבל האי תירוצא גבי מדוכה כרבי נחמיה דקושטא דרבי נחמיה סבר הכי וליכא דחוקי במלתא אלא מהאי טעמא דלית הלכתא כוותיה וליכא לאקשויי נמי כיון דאביי הכא ניחא ליה לאוקמא בצורך מקומו מאי פריך ליה לרבה דאימא דרבה נמי אוקמה בהכי דאוסר נמי לצורך מקומו ולא התיר אלא לצורך גופו די"ל דאביי לעיל הוה סבר כרב יהודה דאף לצורך גופו אסור והוה משמע ליה אין מטלטלין אותן בשום ענין אבל הכא בשמעתין הדר ביה אביי לגבי רבה להתיר לצורך גופו כפרש"י וכדברי בעל המאור והוה משמע ליה שפיר אין מטלטלין בצריך למקומו ודו"ק:

בד"ה ה"נ מחמה לצל והא דנקט לקצב עליו בשר כו' עכ"ל ר"ל דהיינו לצורך גופו של שמחת יו"ט דמשמע ולא שאר צרכי גופו או מקומו וה"ה דהמ"ל כן לאביי אלא דהך קושיא חזקה יותר וק"ל:

בתוס' ד"ה מקצוע וכו' עד וצלוחיות היו מטלטלין הס"ד ומה שכתכו התוס' אח"כ איתיביה אביי וכו' הוא תחלת דבור השני:

גמ' וחזרו והתירו לצורך מקומו כו' כצ"ל ונמחק דבר שמלאכתו להיתר:

אם יש בו שום כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אפיקטוזין קיא שותה משקים ומקיא כו' ולשתות היום הרבה כו' כצ"ל:

בד"ה ואמאי כי יש קשר בראשו כו' כצ"ל:

בד"ה ג' כלים כו' מפני שהיו מקילין בה כצ"ל והס"ד:

בד"ה התירו עוד כו' והתירו לקמן מפרש מאי כולהו הנך התירו כצ"ל והס"ד:

בד"ה התירו לטלטל דבר שעיקר מלאכתו בחול כו':

בד"ה כל הכלים הללו ולמה שאמרנו חוץ מן המסר הגדול דלא שרי לא לצורך גופו כו' כצ"ל:

בד"ה ולא נטילתן כו' ישנה הס"ד:

תוס' ד"ה לא וכו' אשכחן במקדש. ע"ל דף קכו ע"א תוס' ד"ה והמונח:

ת"ר בראשונה היו אומרים ג' כלים וכו' ותוס' הוסיפו כוסות וקערות וכו' ונפקא מיני' לדינא להפוסקים דעכ"פ שלא לצורך כלל לא התירו אלא דוקא מחמה לצל. מ"מ הני כלים שלא נאסרו מעולם מותרים אפי' שלא לצורך כלל וכמ"ש הר"ן לענין כתבי קודש. וא"כ פשיט שסכין מותר לטלטל שלא לצורך כלל שהוא מג' כלים. וא"כ ליתא לתמיהות ט"ז ר"ס ש"ח על נושאי הסכין בחגורה בשבת:

ועדיין בידו א' אין. וצ"ל דמשום דסתם צורך גופו של כלי בשבת הוא בידו א' דלא שכיחא שיעשה מלאכה כבידה בכלי בשתי ידיו בשבת ע"כ אמר עדיין בידו א' אין וכו' אך רבא דאמר דצריך למקומו בכלל צריך לגופו ופשיט דצריך למקומו שייך בשתי ידיו בכלי כביי כמדוכה שהוא צריך למקומה ע"כ אמר לחלק בין אדם א' לב' בני אדם ועיין רשב"א שנתקשה בזה:

איתיבי' ושוין. עמ"ש רשב"א דאביי הקשה ממדוכה אע"פ שידע לתרץ ר' נחמי' משום דלר' נחמי' מותר צריך למקומו דהוה תשמיש המיוחד לו ע"ש. אבל קשה מ"ט לא תי' דעלי בסיכי זיירי כרבה. וי"ל בשלמא לרבה דלא התיר אלא בצריך לגופו של כלי והכא בעלי דקפיד עליו לעשות בו מלאכה אחרת לא הותר לצורך גופו. אבל לרבא דמתיר לצורך מקומו אפי' נימא דבעליו מיחדין לי' מקום מבלי לטלטלו לחוץ למקומו. מ"מ הך עלי כבר טלטלוהו חוץ למקומו שיחדו לו וקצבו עליו בשר לשמחת יו"ט ונהי דאסור להחזירו למקומו הראשון המיוחד לו דהוה לטובת הכלי כמחמה לצל דאסור. מ"מ אם יארע שצריך למקומו של עלי מ"ט לא נתיר להחזירו למקומו הראשון שיחד לו בעליו והוא ישמש במקומו שעומד העלי עתה ומש"ה לא הוה מצי לשנוי בסיכי זיירי. ואמנם יש עיון בס' נתיב החיים רסי' ש"ח:

ה"ג מחמה לצל. עיין תוס' מס' ביצה י"א ע"א דמוקמי לי' בסיכי וכו' ודלא כשמעתין. ודוחק לומר הואיל ואביי איירי התם. ואי ק' תוס' לב"ש א"כ לפי תי' תוס' ע"כ א"א אלא בסיכי זיירי דאל"כ תיקשי לב"ש א"כ ק' שמעתין אע"כ לא איכפת לן בדב"ש וק' תוס' אסיפא ושוין א"כ ק' אהתוס' ועיין פני יהושע שם. ע"כ נלע"ד בפשיטות כלפי דאמרי' התם ה"א ה"ה תברי גרמי ולהודיעך כחן דב"ה א"כ לפי אותה הה"א דמתני' כח דב"ה אתא לאשמועינן ליכא לאוקמי במחמה לצל דא"כ תיקשי קו' תוס' דשמעתין ד"ה ה"נ. וע"כ צ"ל דהוה סד"א דאיירי בסיכי וכו':

בימי נחמי' בן חכלי' נשנית משנה זו. עיין ב"ק צ"ד ע"ב תוס' ד"ה בימי וכו' משמע דנחמי' רק לדורו תיקן וא"כ צ"ל כל הני חזרו והתירו הכל בימיו הי'. עיין תשו' מיימ' לספר משפטים סי' כ'. וצ"ע איך קאמר קנים ומקלות קודם התרת כלים נשנית והיינו בימי נחמי' א"כ איך פליג ר"א במקלות ור' יהושע ור' טרפון בגלוסטרא. ודוחק לומר דפליגי איך נהגו בימי נחמי' בשלמא סתמא מתני' וברייתא שלא הוזכר שם אומרו י"ל שנשנית מ"א שהי' בדורו אבל ר"א ור"י ור"ט שהי' אחריו יותר מג' מאות שנה קשה:

קודם התרת כלים נשנו. פי' רש"י מנין האחרון. היינו משום מדוכה שמלאכתו לאיסור פי' כן אבל אינך שמלאכתן להיתר ע"כ קודם מנין הראשון נשנו:

אמר ר"א קנין ומקלות וכו' נראה ר"א לטעמי' דס"ל כרבא כדלקמן קכ"ד ע"ב וכן אר"א ע"ש. א"כ ס"ל אע"ג דבהאי פורתא לא מיעפשא מ"מ לא גרע מחמה לצל ורבה לטעמי' דמחמה לצל אסור דחי שאני התם דבהאי פורתא לא מיעפשא וכ"כ בחי' רשב"א. מיהו רמב"ם פסק מחמה לצל מותר ואפ"ה פסק הך דקנין וצ"ל דס"ל דהוה שלא לצורך כלל וכן נראה מלשון תשו' רדב"ז דפוס ויניצאה סי' תשל"ז ע"ש. ועיין מנחות צ"ז ע"א מה שהקשו תוס' אפירש"י דהתם משמעתין ותו יש לדקדק הא גם לרש"י הוה רק מיחזי כבונה וסותר וא"כ הדר הוה שבות ועכצ"ל דהך שבות גזרו במקדש כמ"ש תוס' א"כ נימא משום טלטול והך שבות גזרו במקדש. ונלע"ד דהרי חזינן במקלות פליגי ר"א ורבנן וכ' תוס' יו"ט דלכ"ע אין שבות במקדש אלא רבנן ס"ל א"א בידו ובכתף חבירו והתירו שבות ור"א ס"ל אפשר בהכי ולא התירו שלא לצורך. וצריך לומר דקנין לכ"ע שלא לצורך הוא דאפי' דס"ד דר"א דהוה עכ"פ קצת צורך כמחמה לצל דמשו"ה הותר אחר התרת כלים מ"מ קודם התרת כלים כשנאסר לא מיקרי זה צורך כל כך להתיר שבות בשבילו ומשו"ה לא פליגי רבנן בקנים כדפליגי במקלות. והנה כל זה למסקנא דרבא התם במנחות דטעמי' משום איעפושי. אבל להס"ד דגזירת הכתוב הוא או מדרבנן לשום טעם שיהי' מסודר על זה ולא משום איעפושי. א"כ בודאי קשה אמאי לא התירו שבות דטלטול כי היכי דהתירו טלטול מקלות לרבנן דה"נ צורך הוא לקיים מצוה דרבנן וע"כ דלאו משום שבות דטלטול דאותו לא החמירו במקדש כדמוכח במקלות ולא משום דמחזי כבונה וסותר. וי"ל אותו שבות החמירו אפי' במקדש. ועיין לקמן תוס' קכ"ו ע"א ד"ה והמונח שכתבו דבטלטול החמירו כמו בקנים ומקלות מ"ש מקלות תליא בפלוגתא דרבנן ור"א וקנים תליא בפירש"י הנ"ל אי משום בנין או משום טלטול ולמסקנא הוה טעמא משום דבפורתא לא מיעפשא והוה שלא לצורך כלל כנ"ל. ועיין רש"י בפסחים דפי' משום תיקון המקלות וצ"ע ואולי טעות סופר הוא וצ"ל טלטול המקלות. ובימי חורפי מצאתי דאתי לידי מכתב מכת"י רב א' בשמו מוה' ישעי' דיין מק"ק שויסבורג שכ' כוונת רש"י במנחות בונה וסותר היינו משום ביטול כלי מהיכנו ושמעתין רבה לטעמי' דלית לי' ביטול כלי מהיכנו וליכא אלא משום טלטול. עיין לעיל מ"ב ע"ב ומ"ג ע"א תוס' ד"ה ושני לי' וכו' ולפ"ז למסקנא דקיי"ל אסור לבטל כלי מהיכנו א"ש פסק רמב"ם דפסק מתני' דקנין ודפח"ח אע"פ שאין נ"ל אמת:

אפיקטויזין. להקיא שותה משקים ומקיא ולא לרפואה אלא להריק את מעיו שיוכל לאכול ולשתות [היום] הרבה כדאמרינן בפרק חבית ואף על גב דלא גזור בה משום שחיקת סממנין דהא לאו לרפואה היא אסור משום דמתקן גברא: הכא אורחיה. והרי הוא כמי שמאכילו ומשקהו: ליטול בה את הקוץ. אלמא תקוני גברא במידי דלאו לרפואה דליכא משום שחיקת סממנין שרי: פקיד. הקוץ הזה אינו מחובר בו אלא מופקד ונתון שם והוצאה זו אינו תיקון: הכא לא פקיד. ודמי למלאכה שמסדרן ומכניסן למקום חבור: מתני' קנה של זיתים. לאחר מסיקתן צובר במעטן ושמנן מתאסף בתוכן ונוח לצאת ויש לו קנה להפכן בו ולבדוק אם כמרו כל צרכן ומגיען לבית הבד: אם יש קשר בראשו. כעין פקק של קנה קולמוס: מקבל טומאה. דכלי הוא לפי שעב בראשו קצת: ואם לאו. לא דמי לכלי ובגמרא מפרש לה: גמ' ואמאי. כי יש בו קשר בראשו נהי נמי דקשר משוי ליה מנא מיהו פשוטי כלי עץ הוא שאפילו חלול הוא אין חללו עשוי לקבל כלום: הופכו ורואה. בחלל ראשו שמשתייר שם על ידי שהוא פקוק בקשר מן השמן הזב מן הזיתים ובודק בו אם הגיעו לעצור וזו היא לו קבלה בחלל שלו ואם לאו שאין קשר בראשו אין השמן נראית שם מפני שאינו פקוק וכולו חלל הלכך לאו לקבל הוא עשוי והוי פשוטי כלי עץ ובין כך ובין כך ניטל בשבת דהא כלי הוא להפוך בו זיתים: מתני' מסר הגדול. מגירה גדולה שעשויה לקצוץ קורות: ויתד של מחרישה. הוא כלי גדול העשוי כסכין שבו עושין חריץ של תלם המענה קולטר''א בלע"ז דהנך קפיד עלייהו ומייחד להם מקום דלא חזו למלאכה אחרת: גמ' אוכלא דקצרי. כלי נחושת העשוי כנפה נקבים נקבים והוא של כובסים ונותנו על הבגדים ומזלף בו המים עליהן וי''מ שמגמרין מוגמר מתחתיו והבגדים מונחין עליו ומתגמרין דרך הנקבים: חרבא דאושכפי. סכין של רצענין: וסכינא דאשכבתא. סכין של בית המקולין שהקצבין מקצבין בו בשר: חצינא. דולויר''א כל הני קפדי עלייהו משום דמפגמי ומקצי להו בידים: ג' כלים. ותו לא ולקמן אמרינן דבימי נחמיה בן חכליה בבית שני גזרו על טלטול כל הכלים כדי לגדור גדר להחמיר באיסורי שבת מפני שהיו מקילין בה: מקצוע. איזמל שמחתכין בו דבלה יעשהו במקצועות מתרגמינן באיזמליהון (ישעיהו מד): זוהמא לסטרון. כף גדולה שמסלקין בו זוהמא של קדרה: וסכין קטן. שחותכין בו לחם ובשר ואוכלין דהני תדירין בתשמיש: התירו. עוד כשראו שחזרו להזהר קצת באיסור שבת וחזרו והתירו כשנזהרו יותר וחזרו והתירו ולקמיה מפרש מאי כולהו הנך התירו: עד שאמרו. עוד חזרו והתירו את הכל עד שאמרו הכל ניטלין חוץ מן המסר הגדול כו': התירו. לטלטל דבר שעיקר מלאכתו בחול להיתר לדבר המותר בשבת התירו לטלטל לצורך גופו אם הוצרך להשתמש בגוף הכלי אבל לא משום שהוצרך למקומו: וחזרו והתירו. את אלו לצורך מקומו: וחזרו והתירו אף מי שמלאכתו לאיסור. והוצרך לו בשבת לגופו למלאכת היתר ומיהו לא הותרו אלו לצורך מקומו: כל הכלים. הללו שאמרנו חוץ מן המסר הגדול דלא שרי לא לצורך גופו ולא לצורך מקומו ואביי דמתרץ הכי הדר ביה לגבי רבה דאמר לעיל קורנס של נפחים שנינו דדבר שמלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו: א''ל רבא מכדי. לצורך התירו בפעם ראשונה: מה לי גופו מה לי מקומו. תרווייהו צורך נינהו: מחמה לצל. שאינו צריך לו עכשיו לא לגופו ולא למקומו אלא חס עליו שמא יתבקע בחמה: עד שאמרו. היינו עוד היתר אחרינא כל הכלים אפי' גדולים ומיהו לכדאוקימנא של היתר אפי' מחמה לצל ושל איסור לצורך גופו או מקומו: אין מטלטלין אותה. בשלמא לדידי אין מטלטלין אותה לצורך מקומה קאמר אלא לדידך אמאי: משנה זו. דלעיל בראשונה היו אומרין ג' כלים ותו לא משום דהוו מזלזלים בשבתות דכתיב בימים ההמה וגו': קנים ומקלות כו'. משניות הן כדמפרש ואזיל: קודם התרת כלים. מנין האחרון שהותרו כולן לצורך גופן לאביי ולרבא אף לצורך מקומו: לא סידור הקנים. שהיו נותנין במערכת לחם הפנים בין חלה לחלה להפרידן ליכנס הרוח ביניהן שלא יתעפשו: ולא נטילתן. מן המערכה ישנה: דוחה את השבת. אלא נכנס בע''ש ונוטל הקנים ולמחר מסלק המערכה הישנה ומסדר החדשה בלא קנים ולמוצאי שבת נכנס ונותן הקנים ביניהן זו נשנית קודם היתר מנין הראשון דהא מלאכתן להיתר וקאסר להו לצורך גופן: מקלין דקין וחלקין היו. בעזרה בפסח שחל להיות י''ד בחול:

וסכינא דאשכבתא. פירש בקונטרס סכין שהקצבים מקצבין בה בשר וי''מ סכין ששוחטין בה שמקפיד שלא תיפגם ויש ליזהר שלא לטלטלו אפי' לצורך גופו דהוי כיתד של מחרישה דאפי' ר''ש מודה כדאמרינן בסוף מכילתין (דף קנ'.): מקצוע של דבילה. לא חשיב אלא כלים דלאו בני קיבול דהא פשיטא דכוסות וקערות וצלוחיות היו מטלטלין: איתיביה אביי מדוכה. בשלמא לדידי מוקמינן לצורך מקומו וה''מ לשנויי כר' נחמיה כדשני לעיל ואביי נמי הוה ידע דהא משני ליה רבה הכי לעיל אלא פריך לרבא אולי יאמר תירוץ אחר ורבא לא בעי לשנויי כר' נחמיה דלית הלכתא כוותיה ורבה דמשני ליה כר' נחמיה משום דמשמע ליה אין מטלטלין אותם בשום ענין: הכא נמי מחמה לצל. והא דנקט לקצב עליו בשר אע''ג דלצורך גופו ומקומו נמי שרי לאשמעינן דאפילו בהא פליגי ב''ש דלא שרו מחמת שמחת יו''ט: לא סידור קנים. אע''ג דאין שבות במקדש כמה שבותים אשכחן במקדש שגזרו פעמים לצורך כי הכא בקנים ומקלות לפי שהיו מחללים את השבת: הרי היא ככל הכלים. אע''ג דקודם התרת כלים נשנית איכא למימ' ככל הכלים כעין כוסות וקערות: