שבת קכד ע"א

ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו, ותולה ומפשיט.

ומקור לענין גלוסטרא — דתנן: נגר (יתד שמכניסים בדלת כדי לנעלה) שיש בראשו גלוסטרא (קצה מעובה), ר' יהושע אומר: שומטה מן פתח זה ותולה בחבירו בשבת, אבל אינו מטלטל אותה בידים ממש, מחשש מוקצה. ואילו ר' טרפון אומר: הרי הוא ככל שאר הכלים ומיטלטל בחצר.

ומדוכה — הא דאמרן [זו שאמרנו]. אמר רבה: ממאי [ממה אתה מסיק שהדבר כן], דילמא [שמא] לעולם אימא [יכול אני לומר] לך כי לאחר התרת כלים נשנו משניות אלה, ויש להן ביאור אפילו לפי שיטת אחרונים. כיצד: קנים אלה של לחם הפנים טעמא מאי [מה טעם] משתמשים בהם — משום חשש איעפושי [לעיפוש], בהאי פורתא לא מיעפש [במעט זמן זה עד ליציאת השבת אינו מתעפש]. מקלות מדוע לא התירו להשתמש בהם בערב פסח, משום שאפשר לעשות את מלאכת ההפשטה כדרך שאמר ר' אלעזר, וכיון שכך אין צורך להשתמש בדבר שיש בו מחשש מוקצה.

ואילו גלוסטרא מדוע לא התירו להשתמש בהם בערב פסח — יש להבין זאת כדברי ר' ינאי, שאמר ר' ינאי: בחצר שאינה מעורבת עסקינן [עוסקים אנו], ר' יהושע סבר [סבור] כי תוך הפתח כלפנים דמי [הוא נחשב] וקמטלטל מנא [ונמצא שהוא מטלטל כלי] של הבתים בחצר, והרי לא עירבו בחצר ואסור להוציא חפץ מן הבית לחצר. ור' טרפון סבר [סבור] כי תוך הפתח כלחוץ דמי [הוא נחשב], ונמצא שאותו נגר והגלוסטרא שבראשו מנא של החצר הוא ובחצר קא [הוא] שמטלטל אותו, ומותר הדבר.

ולענין מדוכה — הלכה זו כר' נחמיה היא, שהוא סבור שכל הכלים אינם ניטלים בשבת אלא לצורך השימוש להם הם מיועדים בדרך כלל, אם הוא מלאכה מותרת.

א משנה כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך. ר' נחמיה אומר: אין הכלים ניטלין אלא לצורך.

ב גמרא ושואלים: מאי [מה, פירוש] "לצורך" ומאי [ומה פירוש] "שלא לצורך"?

אמר רבה: "לצורך" משמעו — דבר שמלאכתו להיתר שמותר לטלטלו לצורך גופו, כלומר שצריך לגופו של אותו כלי לצורך מלאכת היתר. "שלא לצורך" משמעו לענין זה — שלא לצורך גופו, אלא דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו, ואולם דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו — אין [כן] הותר לטלטלו, ואולם לצורך מקומו — לא. ואתא [ובא] ר' נחמיה למימר [לומר] כי אפילו דבר שמלאכתו להיתר, לצורך גופו — אין [כן], לצורך מקומו — לא. אמר ליה [לו] רבא: לצורך מקומו, "שלא לצורך" קרית ליה [קורא אתה לו]?! הרי לצורך הוא!

אלא אמר רבא: כך יש לפרש: "לצורך" משמעו — דבר שמלאכתו להיתר, והותר לטלטלו בין לצורך גופו בין לצורך מקומו. "שלא לצורך" משמעו — שאין צורך בו לא לגופו ולא למקומו, ואולם שכוונתו לטלטלו ממקומו אפילו מחמה לצל כדי לשמור על שלימותו. ודבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו ולצורך מקומו — אין [כן] מותר לטלטלו, אבל מחמה לצל — לא. ואתא [ובא] ר' נחמיה למימר [לומר]: ואפילו דבר שמלאכתו להיתר, לצורך גופו ולצורך מקומו — אין [כן] הותר לטלטלו, ואולם מחמה לצל — לא.

ומסופר כי יתיב [ישבו] רב ספרא ורב אחא בר הונא ורב הונא בר חנינא, ויתבי וקאמרי [וישבו ואמרו]: לפירוש רבה אליבא [על פי שיטת] ר' נחמיה האומר כי אפילו דבר שמלאכתו ליתר לצורך מקומו אסור לטלטלו, אם כן הני [אלה] הקערות הריקות היכי מטלטלינן [כיצד מטלטלים אנו] אותן? אמר להו [להם] רב ספרא: מידי דהוה [כשם שהוא] בגרף של רעי (כלי של אשפה) שמטלטלים אותו מפני שהוא מאוס.

מסופר שאמר ליה [לו] אביי לרבה אותו ענין עצמו, למר אליבא [לפירוש אדוני לשיטת] ר' נחמיה, הני [אלה] הקערות הריקות היכי מטלטלינן להו [כיצד מטלטלים אנו אותן]? אמר ליה [לו]: רב ספרא חברין תרגמה [חברנו הסבירה]: מידי דהוה [כשם שהוא] בגרף של רעי.

ג איתיביה [הקשה לו] אביי לרבא על ההסבר שלו במשנתנו, מן הברייתא: מדוכה, אם יש בה שום — מטלטלין אותה בשבת, ואם לאו [לא] — אין מטלטלין אותה. נמצא שיש כלי האסור בשבת בכל טילטול! ענה לו: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בטלטול מחמה לצל שהוא אסור אף לפירוש רבא לדעת הכל. ועוד איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו במשנה: ושוין בית שמאי ובית הלל בעלי, שאם קיצב (חתך) ביום טוב עליו כבר בשר שזקוק לו בחג שאסור לטלטלו יותר בחג! והשיב רבא: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בטלטול מחמה לצל.

והקשה עוד: והא דתנן [וזו ששנינו במשנה]: אין סומכין את הקדירה בבקעת (חתיכת עץ) וכן בדלת אין סומכים אותה בבקעת. והא [והרי] בקעת שביום טוב דבר שמלאכתו להיתר הוא, שהרי מותרת בטלטול כדי להסיק בה את התנור, אלמא [מכאן] שדבר שמלאכתו להיתר יש מי שסבור שבין לצורך גופו בין לצורך מקומו — אסור לטלטלו, ולשיטת רבא אף ר' נחמיה אינו סבור כן! ענה רבא: התם, מאי טעמא [שם, מהו טעם הדבר] — כיון שבשבת דבר שמלאכתו לאיסור הוא, והבקעת מוקצה משימוש, גזירה הוא שגזרו שתהא אסורה בטלטול אף ביום טוב אטו [משום] שבת.

וכי תימא [ואם תאמר]: בשבת גופיה תישתרי [עצמה תותר] הבקעת בטלטול, דהא [שהרי] דבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו ולצורך מקומו שרי [מותר] — אפשר לענות על כך: הני מילי היכא דאיכא [דברים אלה שהותר בכגון זה לטלטל אמורים דווקא היכן שיש] תורת כלי עליו, ואולם היכא דליכא [במקום שאין] תורת כלי עליו — לא.

ד ושואלים: ומי גזרינן [והאם גוזרים אנו] ביום טוב משום שבת? והתנן [והרי שנינו במשנה]: משילין (משליכים) פירות מן הגג דרך ארובה ביום טוב, אבל לא בשבת, והרי שאין גוזרים ואומרים שכל האסור בשבת יהא אסור ביום טוב!

ומקשים לצד שני: ומי לא גזרינן [והאם אין אנו גוזרים]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין בין יום טוב לשבת אלא היתר הכנת אוכל נפש בלבד, נמצא שבכל דבר אחר מקפידים להשוות את דיני שבת ויום טוב!

אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה], ויש לומר כי הא [זו, המשנה האוסרת] — שיטת ר' אליעזר היא, ואילו הא [זו המשנה המתירה] — ר' יהושע. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שתי בהמות שהן אם ובת, ויש בהן איסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד "שנפלו לבור ביום טוב, ר' אליעזר אומר: מעלה את הראשון — על מנת לשוחטו, ושוחטו. והשני — עושה לו פרנסה (נותן לו מזון) במקומו בשביל שלא ימות. ר' יהושע אומר: מעלה את הראשון — על מנת לשוחטו, ואינו שוחטו, ומערים ואומר שנמלך בדעתו והחליט לשחוט את השני ומעלה את השני, רצה — את זה שוחט. רצה — את זה שוחט. נמצא שהתיר ר' יהושע דברים ביום טוב משום הפסד, ולא גזר בהם.

ודוחים: ממאי [ממה] סבור אתה שכן הוא? דילמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' אליעזר התם [שם] אלא במקום שאפשר להציל את הבהמה במקומה על ידי פרנסה, אבל היכא דלא [שאי] אפשר להצילה על ידי פרנסה במקומה — לא.

אי נמי [או גם כן] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יהושע התם [שם] אלא במקום שאפשר בהערמה, אבל היכא [היכן, במקום] דלא [שאי] אפשר בהערמה — לא התיר!

אלא אמר רב פפא: לא קשיא [אין זה קשה], ויש לומר כי הא [זו, משנה אחת] — כדעת בית שמאי, והא [זו, האחרת] — כדעת בית הלל. דתנן [שכן שנינו במשנה], בית שמאי אומרים:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכד - א

רבי אלעזר אומר: ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת אינו משתמש בקנין אלא מניח ידו על כתף חבירו, ויד חבירו על כתיפו ותולה ומפשיט. ומשנה זו נשנית קודם היתר כלים, ולכן אסור היה להשתמש בקנין לצורך הפשטת קרבן הפסח.

גלוסטרא! דתנן במסכת כלים, נגר שנועלין בו את הדלת שיש בראשו גלוסטרא שראשו עבה וראוי לדוך בו שום בצד העבה. ^[1] רבי יהושע אומר: שומטה מן פתח זה על ידי גרירה ותולה את הנגר בחבירו - בדלת אחרת. אבל לטלטל בהדיא את הנגר אסור אף על פי שמלאכתו להיתר.

רבי טרפון אומר: נגר זה הרי הוא ככל הכלים ומיטלטל בחצר.

וחזינן מדברי רבי יהושע שאפילו כלי שמלאכתו להיתר אסור לטלטלו לצורך גופו. ומשנה זו קודם התרת כלים נשנית.

מדוכה! הא דאמרן לעיל שאסור לטלטל אותה כשאין בה שום. ואף על פי שאביי ורבא תירצו לעיל שמשנה זו איירי או מחמה לצל או לצורך מקומו. מכל מקום תירוצים דחוקים הם. והעיקר הוא שמשנה זו נשנית קודם התרת כלים.

אמר רבה: ממאי דמשניות אלו נשנו קודם התרת כלים, דילמא לעולם אימא לך לאחר התרת כלים נשנו, ומכל מקום אסור לטלטלם.

קנים, טעמא מאי מסדרים אותם במערכה משום איעפושי כדי שלא יתעפשו [ולא סמכינן על הנס שלחם הפנים היה נשאר טרי כביום הנחתו]. בהאי פורתא באותו זמן מועט שהמערכה הישנה היתה מתעכבת בלי קנים מליל שבת עד שבת, והמערכה החדשה היתה מתעכבת משבת למוצש"ק, לא מיעפש הלחם לא היה מתעפש. ולכן טלטול זה של הקנים נחשב כטלטול שלא לצורך ולכן אסרו אותו. ^[2]

מקלות, שלא התרנו להשתמש בהם בערב פסח שחל להיות בשבת, היינו טעמא דאפשר כרבי אלעזר להפשיט את קרבן הפסח כשהוא תלוי על הזרועות המושטות שבין הכתפים של שני אנשים. ולכן לא התירו להשתמש במקלות, שהוא טלטול שלא לצורך, כשאפשר בלעדיו. ^[3]

גלוסטרא, היינו טעמא דאסור לטלטלן כדרבי ינאי.

דאמר רבי ינאי: משנתינו איירי בחצר שהרבה בתים פתוחים אליה שאינה מעורבת ולא ערבו עירובי חצירות עסקינן. דכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר, אבל כלים ששבתו בבתים אסור לטלטלן בחצר.

רבי יהושע שאמר שומט את הנגר סבר, תוך הפתח שמשם הוא נוטל את הנגר כלפנים כתוך הבית דמי ונחשב הנגר ככלי ששבת בבית, וקמטלטל מנא כלי דבתים בחצר, ולכן רק לשומטה התירו לו, ^[4] אבל לא לטלטל טלטול גמור. ורבי טרפון סבר תוך הפתח שמשם הוא לוקח את הנגר כלחוץ דמי והוי ליה ככלי ששבת בחצר. ומנא דחצר וכלי ששבת בחצר, בחצר קא מטלטל. ולכן מותר לטלטל את הנגר טלטול גמור.

מדוכה היינו טעמא דאסור לטלטלה כשאין בה שום, דרבי נחמיה היא דסבירא ליה דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד.

מתניתין:

כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך.

רבי נחמיה אומר: אין ניטלין אלא לצורך. ובגמרא מפרשינן לה.

גמרא:

ומבארינן: מאי לצורך ומאי שלא לצורך?

אמר רבה: לצורך דשרי תנא קמא, היינו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו. שלא לצורך דשרי, היינו דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו.

ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו, אין, מותר לטלטלו, אבל לצורך מקומו לא הותר לטלטלו. ורבה אזיל לשיטתו לעיל במשנה דף קכב: שקורנס של נפחים מותר לטלטלו כדי לפצע בו אגוזין.

ואתא רבי נחמיה למימר, ואפילו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו והיינו לצורך תשמישו המיוחד, אין, מותר לטלטלו, אבל לצורך מקומו לא. [אבל כלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו, דרבי נחמיה מתיר רק לצורך תשמישו המיוחד, ובכלי שתשמישו לאיסור תשמישו המיוחד הוא לצורך איסור].

אמר ליה רבא: לצורך מקומו, שלא לצורך קרית ליה? והרי כיון שהוא צריך את מקום הכלי, טלטול זה נקרא לצורך.

אלא אמר רבא: לצורך דשרי תנא קמא, היינו דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו. שלא לצורך דשרי ת"ק, היינו ואפילו טלטול מחמה לצל כדי שהכלי לא יפסד.

ודבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו ולצורך מקומו אין, מותר לטלטל, אבל מחמה לצל לא. ואתא רבי נחמיה למימר, ואפילו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו אין. [והאי צורך גופו היינו לצורך לתשמישו המיוחד לו, וכן לצורך מקומו חשיב נמי כצורך תשמישו המיוחד לו]. אבל מחמה לצל לא. וכלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו דאין זה תשמישו המיוחד לו.

יתיב רב ספרא ורב אחא בר הונא ורב הונא בר חנינא יתבי וקאמרי: לרבה אליבא דרבי נחמיה דסבירא ליה דכלי שמלאכתו להיתר אין מטלטלין אותו לצורך מקומו, ^[5] הני קערות שהשתמשו בהן לאכילה, לאחר האוכל היכי מטלטלינן להו והאיך מורידין אותן מהשלחן, הלא כלי שמלאכתו להיתר אינו מיטלטל לצורך מקומו? ^[6]

אמר להו רב ספרא: הא דמטלטלין קערות לאחר האוכל, מידי דהוי אגרף כלי של רעי. וכמו שהתירו לטלטל גרף של רעי כך התירו לטלטל כל דבר מאוס מפני כבודו. ולכן כלים מלוכלכים אחר האוכל מותר להורידן מן השולחן.

אמר ליה אביי לרבה: למר אליבא דרבי נחמיה דסבירא לך דכלי שמלאכתו להיתר אין מטלטלין אותו לצורך מקומו, הני קערות אחר האוכל היכי מטלטלינן להו?

אמר ליה רבה, רב ספרא חברין חברינו תרגמה, דההיתר הוא מידי דהוי אגרף של רעי.

איתיביה אביי לרבא: שנינו בברייתא, מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה, ואם לאו אין מטלטלין אותה. בשלמא לרבה איכא לאוקמי את הברייתא כגון שהוא מטלטלה לצורך מקומה ולכן אסור לטלטלה, אלא לדידך שכלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומה מותר לטלטל, אמאי אסרה הברייתא לטלטלה?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן כשמטלטלה מחמה לצל, וכלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו מחמה לצל.

איתיביה: ושוין בית הלל ובית שמאי שאם קיצב עליו - על העלי בשר ביום טוב שאסור לטלטלו. ואמאי אסור לטלטלו לרבא לצורך מקומו?

ומשנינן: הכא נמי ברייתא זו גם כן מיירי כשרצונו לטלטל מחמה לצל.

ומקשינן: והא דתנן במסכת ביצה, אין סומכין ביום טוב את הקדירה בבקעת בגזר עץ, וכן בדלת אין סומכין אותה בבקעת.

והא בקעת, דביום טוב עומדת היא להסקה, והוי דבר שמלאכתו להיתר הוא ומכל מקום אסרה המשנה לטלטלה לצורך גופה. אלמא דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו וכל שכן בין לצורך מקומו אסור, וקשיא בין על רבה ובין על רבא.

ומשנינן: התם היינו טעמא, כיון דבשבת הבקעת דבר שמלאכתו לאיסור הוא ואסור לטלטלה, גזירה גזרינן יום טוב, אטו שבת. וכי תימא, שבת גופיה תישתרי לטלטל את הבקעת, דהא דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו שרי לרבא?

ומשנינן: הני מילי דשרינן לטלטל לצורך גופו היכא דאיכא תורת כלי עליו, אבל היכא דליכא תורת כלי עליו וכגון בקעת שאין עליה תורת כלי, לא התירו לטלטלה לצורך גופו אלא רק לצורך הסקה.

ומתמהינן: ומי גזרינן יום טוב אטו שבת?

והתנן: משילין משליכין פירות השטוחים ליבוש על הגג דרך ארובה לתוך הבית היכא דרואה דבאים גשמים ביום טוב דליכא טירחא גדולה, אבל לא בשבת. אלמא לא גזרינן יום טוב אטו שבת.

ומקשינן: ומי לא גזרינן יום טוב אטו שבת?

והתנן: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד! אלמא דבשאר הדברים שוין יום טוב לשבת, והיינו טעמא דגזרינן יום טוב אטו שבת.

ומשנינן: לא קשיא סתירת המשניות, הא דתנן "אין בין יו"ט לשבת" רבי אליעזר היא דסבירא ליה דגזרינן. הא דתנן משילין - רבי יהושע היא דסבירא ליה דלא גזרינן.

דתניא: אותו ואת בנו שנפלו לבור ביום טוב ואי אפשר לשחוט את שניהם ביום אחד.

רבי אליעזר אומר: מעלה את הראשון מהבור על מנת לשוחטו, ושוחטו. והשני אסור להעלותו אלא עושה לו פרנסה - עוזר לו במקומו בבור בשביל שלא ימות. אלמא סבירא ליה לרבי אליעזר דאוסרים טירחא ביום טוב אטו שבת.

רבי יהושע אומר: מעלה את הראשון מן הבור על מנת לשוחטו, ואינו שוחטו אחר כך. וכיון שלא שחט את הראשון, והשני ראוי לשוחטו, ומערים ומעלה את השני על מנת לשוחטו. ורצה זה שוחט, רצה זה שוחט, דכל אחד משניהם ראוי הוא לשחיטה.

וחזינן דסבירא ליה לרבי יהושע דמותר לטרוח טירחא ביום טוב משום איבוד ממון, ולא גזרו יום טוב אטו שבת.

ודחינן: ממאי דבהא פליגי, דילמא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם דאסור להעלות את השני ולטרוח ביום טוב, אלא דאפשר לפרנסה במקומו ואין צורך להעלותה, אבל היכא דלא אפשר לפרנסה לא אסר דלא גזרינן יום טוב אטו שבת. אי נמי עד כאן לא קאמר רבי יהושע דמותר להעלות את השני אלא התם דאפשר בהערמה דמיחזי כמאן דעביד לצורך יום טוב, דהרואה אומר שהראשון שהעלה היה כחוש והשני יפה הימנו. אבל היכא דלא אפשר בהערמה והכל יודעים שטירחתו היא כדי להציל ממונו, לא התיר רבי יהושע לטרוח ביום טוב.

והדר משנינן: אלא אמר רב פפא לא קשיא, הא בית שמאי הא בית הלל. דתנן במסכת ביצה:

הערות

^[1] ובבית הבחירה כתב, דכשיש בראשו גלוסטרא מוכח הדבר שהוא כלי שמוכן לנעילה, ואינו דומה לשאר קורות הבית.

^[2] וקשה, גם אם לא חשיב כצורך גופו, חשיב צורך כטלטול מחמה לצל. והרי כלי שמלאכתו להיתר שרי לטלטלו מחמה לצל. וי"ל דרבה סבירא ליה דכלי שמלאכתו להיתר לא שרינן מחמה לצל. חי' הרשב"א והריטב" א. ובחידושי הר"ן כתב דכיון דאפשר בלי לטלטל את הקנים חשיב הדבר כטלטול שלא לצורך, וכלי שמלאכתו להיתר אסור לטלטלו שלא לצורך כלל.

^[3] ומשמע דאף על פי שהמקלות היו מוכנין לכך והוי כלי שמלאכתו להיתר, מ"מ שלא לצורך אסור לטלטלן. וכל שכן דכלי שמלאכתו לאיסור אין להשתמש בו כאשר יש לו כלי אחר שמלאכתו להיתר. מ"ב סי' ש"ח ס"ק י"ב.

^[4] ומיהו אין דינו כלפנים ממש, דאם כן אפילו לשומטו היה אסור. אלא דנראה הדבר לאנשים כלפנים ולכן אסור לטלטלה טלטול גמור. חי' הריטב" א.

^[5] ושמעינן מהא, דכל דבר שמותר לטלטלו לצורך מקומו מותר להניחו במקום שרוצה להצניעו, ואינו חייב להניחו אחר שהוציאו מהיכן שצריך את מקומו. דאי לאו הכי, אפילו אי נימא דלצורך מקומו מותר לטלטל, היאך מטלטלים קערות ומצניעים אותם, והיה עלינו להניחם מיד לאחר שהוצאנו אותם ממקומם. חי' הר"ן.

^[6] לכאורה קשה: גם לרבנן תקשי, קודם התרת כלים - הני קערות היכי מטלטלינן להו לאחר האוכל. מהרש"א, רש"ש.

ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו, ותולה ומפשיט.

א משנה כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך. ר' נחמיה אומר: אין הכלים ניטלין אלא לצורך.

ב גמרא ושואלים: מאי [מה, פירוש] "לצורך" ומאי [ומה פירוש] "שלא לצורך"?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

his hand on the shoulder of another, and the other’s hand on his shoulder, and suspends the lamb and flays its hide.

The source for the thick end of a bolt is as we learned in a mishna: With regard to a bolt used in a door lock which has a thick end at the head of the bolt, Rabbi Yehoshua says: One may drag it from this doorway and hang it in another doorway on Shabbat, but he may not move it with his hands, because it was considered to be set-aside. Rabbi Tarfon says: It is like all the other utensils and may be moved in a courtyard.

The case of a mortar is that which we said above. Rabba said: From what does that conclusion ensue? Perhaps, actually I could say to you that these mishnayot were taught after permission to move utensils on Shabbat was adopted, and nevertheless, the prohibitions can be understood. With regard to the rods for the showbread, what is the reason that they are used? They are used due to concern that the bread will decay. In that brief period until the conclusion of Shabbat it will not decay. With regard to poles, why may they not be used on Passover eve? It is prohibited because it is possible to flay the lamb in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. Use of the pole is superfluous, and therefore it is set-aside.

In the case of the thick end of the bolt in the door, why was it prohibited to move it by hand? It was prohibited in accordance with the opinion of Rabbi Yanai, as Rabbi Yanai says: We are dealing with a courtyard for which a joining of courtyards [eiruv] was not established. Rabbi Yehoshua holds that inside the doorway is considered to be like inside the house, and therefore, he is moving utensils of the houses in the courtyard. Since there is no joining of the courtyards, one may not move a vessel from the house to the courtyard. And Rabbi Tarfon holds that inside the doorway is considered to be like outside the house, and therefore, he is moving utensils of the courtyard in the courtyard, which is permitted.

With regard to a mortar, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, who holds that a vessel may only be moved on Shabbat for the purpose of its designated use.

MISHNA: All vessels may be moved for a specific purpose and not for a specific purpose. Rabbi Neḥemya says: Vessels may only be moved for a specific purpose.

GEMARA: The Gemara asks: What is the meaning of: For a specific purpose, and what is the meaning of: Not for a specific purpose?

Rabba said: For a specific purpose means: Moving an object whose primary function is for a permitted use for the purpose of utilizing the object itself. Not for a specific purpose means: Moving an object whose primary function is for a permitted use for the purpose of utilizing its place. And an object whose primary function is for a prohibited use, for the purpose of utilizing the object itself, yes, it is permitted; for the purpose of utilizing its place, no, it is prohibited. And Rabbi Neḥemya came to say: And even an object whose primary function is for a permitted use, moving it for the purpose of utilizing the object itself, yes; for the purpose of utilizing its place, no. Rava said to him: Do you call for the purpose of utilizing its place, not for a specific purpose? It is for a purpose.

Rather, Rava said: For a specific purpose means: Moving an object whose primary function is for a permitted use both for the purpose of utilizing the object itself and for the purpose of utilizing its place. Not for a specific purpose means: Moving it even from the sun to the shade. And an object whose primary function is for a prohibited use, both for the purpose of utilizing the object itself and for the purpose of utilizing its place, yes, it is permitted; moving it from the sun to the shade, no, it is prohibited. And Rabbi Neḥemya came to say: Even an object whose primary function is for a permitted use, moving it for the purpose of utilizing the object itself and for the purpose of utilizing its place, yes, it is permitted; moving it from the sun to the shade, no, it is prohibited.

It is told that Rav Safra and Rav Aḥa bar Huna and Rav Huna bar Ḥanina sat together and they sat and they said: According to Rabba’s explanation in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya that it is prohibited to move an object whose primary function is for a permitted use for the purpose of utilizing its place, these empty bowls, how do we carry them? Rav Safra said to them: You may move them, just as is the case of a chamber pot containing waste that may be moved because it is disgusting.

Abaye said this same matter to Rabba: According to the Master’s explanation in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, these empty bowls, how do we carry them? He said to him: Our colleague Rav Safra interpreted it: Just as is the case of a chamber pot.

Abaye raised an objection to Rava’s opinion from that which was taught: With regard to a mortar, if it has garlic in it, one may move it on Shabbat, and if not, one may not move it on Shabbat. According to Rava’s opinion that all utensils may be moved, why is it prohibited to move the mortar? Rava responded: With what we are dealing here? We are dealing with a case of moving the mortar from the sun to the shade, which Rava prohibited. Abaye raised an objection to Rava’s opinion from that which was taught: Beit Shammai and Beit Hillel agree that if one cut meat on it for the purpose of the Festival that it is then prohibited to move it because there is no further need for it on the Festival. According to Rava’s opinion, all utensils may be moved. He answered him: Here, too, we are dealing with a case of moving the mortar from the sun to the shade.

And Abaye raised another objection with regard to that which we learned in a mishna: One may not prop a pot with a piece of wood, and so too, one may not prop a door on a piece of wood. Isn’t a piece of wood on a Festival an object whose primary function is for a permitted use, since it is permitted to move it to light an oven? Apparently, there is an opinion that moving an object whose primary function is for a permitted use, both for the purpose of utilizing the object itself and for the purpose of utilizing its place is prohibited, and according to Rabba, even Rabbi Neḥemya does not hold that this is so. Rava answers: There, what is the reason for the prohibition? It is because on Shabbat it is an object whose primary function is for a prohibited use. Since the wood is set aside from use on Shabbat, the Sages issued a decree prohibiting moving it on a Festival, due to Shabbat.

And if you say: Moving the wood should be permitted on Shabbat itself because an object whose primary function is for a prohibited use is permitted both for the purpose of utilizing the object itself and for the purpose of utilizing its place, that assertion is rejected. This ruling, which permits moving an object whose primary use is prohibited, applies only in a case where the status of a vessel applies to it; in a case where the status of a vessel does not apply to it, no, it is prohibited.

The Gemara asks: And do we issue decrees prohibiting actions on Festivals due to the fact that they are prohibited on Shabbat? Didn’t we learn in a mishna: One may drop fruits from the roof through a skylight on a Festival, but not on Shabbat. Apparently, the Sages do not prohibit on a Festival all of the actions that are prohibited on Shabbat.

The Gemara asks on the contrary: And do we not issue decrees on a Festival due to Shabbat? Didn’t we learn in a mishna: The only difference between a Festival and Shabbat is with regard to the preparation of food alone. In all other matters the Sages established that the halakhot of Shabbat and Festivals are the same.

Rav Yosef says: This is not difficult. This mishna, which rules that it is prohibited, is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer; that mishna, which rules that it is permitted, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua. As it was taught in a baraita: It is prohibited to slaughter a mother animal and its offspring on the same day, as it is stated: “You shall not slaughter it and its offspring both in one day” (Leviticus 22:28). With regard to it and its offspring that fell into a pit on a Festival, Rabbi Eliezer says: One may raise the first in order to slaughter it, and then slaughter it; and with regard to the second one, one may provide it sustenance in its place in the pit so that it will not die. Rabbi Yehoshua says: One may raise the first in order to slaughter it, and then reconsider and not slaughter it, and then employ artifice and say that he reconsidered and wants to slaughter the other, and raise the second. If he so desires, he slaughters this one; if he so desires, he slaughters that one. Apparently, Rabbi Yehoshua permits certain actions on a Festival due to financial considerations, and does not issue decrees in those cases.

The Gemara rejects this: From what does that conclusion ensue? Perhaps Rabbi Eliezer only stated that he may not raise the second animal there, in a case where it is possible to save the animal by feeding it in the pit; however, in a case where it is impossible to save it by feeding it in the pit, no, he would permit raising the animal.

Alternatively, Rabbi Yehoshua only said that he may raise the second animal in a case where it is possible to employ artifice; however, in a case where it is not possible to employ artifice, no, he would not permit doing so.

Rather Rav Pappa said: This is not difficult. This mishna is in accordance with the opinion of Beit Shammai, and that mishna is in accordance with the opinion of Beit Hillel. As we learned in a mishna that Beit Shammai say:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והן שנוין במס' מנחות שאסור בשבת סידורן ונטילתן מתוך לחם הפנים. מקלות מפורש במס' פסחים. בזמן שחל י"ד להיות בשבת אסר ר' אלעזר לטלטל מקל ולהניחו על כתיפו ועל כתף חבירו לתלות הפסח בו ולהפשיטו. וכן גלוסטרא. היא משנה בכלים פ' י"א שאסר ר' יהושע לטלטלה בשבת. תוספתא דכלים בתחלת בב"מ קלוסטרא ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין.

ברוריה אומר שומטה מפתח זה ותולה בחבירו בשבת. כשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר יפה אמר ברוריה. והוא בענין הזה בעירובין בסופו. מדוכה זו שאמרנו למעלה אלו כולן כלים הן וקודם התרת כלים נשנו שאסור לטלטלן בשבת.

אבל אחר התרת כלים מותרין הן וחלק רבא על רבי אלעזר ואמר דלמא אחר התרת כלים נשנו ואסורין הן לעולם. ודבריו פשוטין הן:

מתני' כל הכלים הניטלין לצורך ניטלין לצורך ושלא לצורך כו'. פירש רבא משנה זו לצורך דבר שמלאכתו להיתר כגון קערות וכוסות וכדומה להן. שמותר לכתחלה לטלטלן לאכול ולשתות בהן הללו מותרין לטלטלן בין לצורך גופו לאכול בהן בין לצורך מקומו לפנותן כדי לישב במקומן. דבר שמלאכתו לאיסור כגון קורנס של נפחים וכדומה לו לצורך גופו לאכול בהן (מותר) [כגון] לפצוע בו אגוזין מותר. אבל לצורך מקומן אסור. ורבי נחמיה אמר אפילו דבר שמלאכתו להיתר כגון קערות וכדומה להן לצורך גופו לאכול בהן מותר. אבל אחר שיאכל בהן אסור לטלטלן [לצורך] מקומן. ועל זה הקשה ליה אביי לרבה למר אליבא דר' נחמי' הני קערות כלומר שאינו מטלטלן אלא לצורך אכילה בהן אחר שיאכל אדם היאך מטלטלן ומסלקן מן השולחן. והשיבו לו כבר נתקשה זה לרב ספרא חברין. ופירק מידי דהוה אגרף של רעי שמותר לטלטל לדברי הכל. דתניא בתוספתא גרף של רעי ושל מימי רגלים נוטלן ושופכן וכו'. ובזמן שאמר רבה דברים הללו השיבו רבא לצורך מקומו שלא לצורך קרית ליה.

אלא אמר לצורך דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו לצורך גופו בין לצורך מקומו. שלא לצורך אפילו מחמה לצל. ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין. מחמה לצל לא. ואתא ר' נחמיה למימר דאפילו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו אין. מחמה לצל לא.

מותיב אביי (לרבה) [לרבא] לדידך דאמרת דבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך מקומו מטלטל והרי מדוכה שאינה מטלטלת אלא לצורך גופה אם יש בה שום. אבל אין בה שום לצורך מקומה אסור לטלטלו ופירק ליה הכא במאי עסקינן בשצריך לטלטלה להסירה מן החמה שלא תיבקע ולהניחה בצל.

הא דאמרינן לרבה ואתא ר' נחמי' למימר דאפי' דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו אין לצורך מקומו לא. אפשר דדבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור וכן לרבא דהא לצורך דר' נחמי' לאו לכל צורך גופו הוא דומי' דת"ק אלא פליג במתניתין אשלא לצורך לגמרי והדר פריש בברייתא דלצורך גופו נמי דוקא תשמישו ובמלאכתו לאיסור לא משכחת לה. וכ"כ רש"י ז"ל ודוקא לדבר שמלאכתו להיתר אבל לדבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו לא שרי רבי נחמי' דהאי לצורך גופו לאו תשמיש המיוחד לו דהא מיוחד למלאכת איסור. ואפשר דלרבי נחמיה דבר שמלאכתו לאיסור ודבר שמלאכתו להיתר שוים הם ודקא קשיא לך כיון דבעי ר' נחמיה צורך תשמישו המיוחד לו דבר שמלאכתו לאיסור היכי משכחת לה דשרי לצורך גופו זה אינו קושי' דכל שמיוחד לאותו מלאכה אף על פי שהוא לאיסור מותר בכיוצא בה להיתר כגון קורנס של נפחים או של בשמים שהוא מיוחד להכות ולשחוק והם מלאכות של איסור אם בא לפצע בה אגוזים תשמישו המיוחד לו מיקרי שאף זו שחיקה והכאה כיוצא בה אלא שהיא מותרת וכגון מכבדות של תמרה (לכבד בהן השלחן) מלאכתן לאיסור הן ויש להן היתר בשבת לתשמישן. ולפיכך אמרו בפ' חביות (קמו.) ששובר אדם את החביות לאכול ממלה גרוגרות ומטלטל את הסכין לכך בדרוסות וחותכין ממש בקורדם ובסכין וההיא ר' נחמיה הוא ושריא אף שאין הסכין וקורדם מיוחדין לחתיכת גרוגרת מ"מ מיוחדין הן לחתיכה ולשבירה וכל שם חתיכה א' הוא ולא בעי ר' נחמיה אלא למעט טלטול השופר לגמע בו מים לתינוק אף על פי שהוא ראוי לכך הואיל ואינו עשוי למלאכה זו ולא לכיוצא בה ומיהו אם בא לשבר אגוזים וכיוצא בזה בתוך המדוכה אסור לטלטלה לכך ולא תשמישה הוא אלא לשתיקה גמורה שאסור בשבת ואין זה מחוור. וכן נמי סכינא למפסק בה מיתנא לפי זה הדרך דלאו תשמישו מיקרי שאי הסכין עשוי למפסק וחתיכת הסכין ופסיקת המיתנא תרי מיל נינהו כדמוכח בפרק בכל מערבין. והא דאמרי' בפ' חביות (דף קמ"ו) חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך לר' נחמי' משום שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ובסכין אסור. ומ"מ קשה יפקיע ויחתוך במספרים או באותו כלי העשוי לחתיכה ואף על פי שמלאכתו לאיסור וא"א שלא יהא שום כלי עשויה לכך או לכיוצא בזה ומיהו משמע שכל כלי שמלאכתו לאיסוראין מטלטלין אותו כלל ואין משנין אותו מאיסור להיתר וכדאמרי' במדוכה. ומיהו אפשר דלרבא צורך מקומו כתשמיש המיוחד לו ושרי אפי' במלאכתו לאיסור וא"ת כיון דלצורך גופו אסור אף לצורך מקומו אסור שלא מצינו היתר יותר בצורך מקומו מצורך גופו י"ל אה"נ דלר"נ מצינו לפי שאין משנין כלי ממלאכתו ולכן אסור לגופו והיינו דאקשי' לי' אביי לרבא חברי' מדוכה ולא מוקי לה כר' נחמיה דלדידי' צורך מקומו מותר אפי' לרבי נחמי' דאס"ד מלאכתו לאיסור בין לגופו בין למקומו אסור היכי מקשי לי' אביי מיני' והא ניחא לי' לרבא כדניחא לי' לאביי דאי כרבי נחמיה מתוקמא לי' ואי כרבנן נדידי' לצורך מקומה ולדידי' מחמה לצל ומאי קשר לי' אלא כדפרישית, כן נ"ל:

אמר רבא ממאי דלמא לעולם אימא לך לאחר התרת כלים וכו'. בהאי פורתא לא מיעפש כלום, והלכך לאו צורך גופו מיקרי אלא הוי ליה כמחמה לצל. ואם תאמר אם כן לישתרי דהא כלי שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל שרי כדרבא. ויש לומר דהכא רבה גרסינן, דהוא רבה בר נחמני דאסר אפילו כלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל.

ואתא רבי נחמיה למימר לצורך גופו ולצורך מקומו אין, מחמה לצל לא. פירש רש"י ז"ל: דהאי צורך גופו וצורך מקומו דר' נחמיה, היינו לצורך תשמיש המיוחד לו, הא לאו הכי לא, וכדאמרינן (לקמן שבת קמו, א) דלר' נחמיה אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואפילו טלית ואפילו תרווד, ותניא (לעיל שבת לה, ב) אין מטלטלין לא השופר ולא את החצוצרות, ואוקימנא לה כר' נחמיה כדאיתא בשלהי פרק במה מדליקין (שבת לו, א) ואע"ג דשופר הא חזי למלאכת היתר לגמע בו מים לתינוק כדאיתא התם, ולקמן בסמוך תניא אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים, ואוקימנא כרבי נחמיה, אע"ג דהסקה ביום טוב מלאכת היתר הוא אלא שאינה מלאכה המיוחדת להן, אלא על כרחין האי צורך גופו דר"נ דהכא אינו כצורך גופו דרבנן, אלא צורך תשמישו המיוחד לו, כגון טלית ללבוש תרווד לנער בו את הקדרה סכין לחתוך בה, וצורך מקומו נמי היינו בצורך תשמיש המיוחד לו לר' נחמיה אליבא דרבא, דכשם שמייחדין להשתמש בהם כך מייחדין להסתלק אחר תשמישן. זו היא שיטת רש"י ז"ל. וכ"כ (ר"ת) [ר"ח] ז"ל. ולפי דבריו הא דחבית שנשברה, דקתני שובר אדם את החבית (קמו, א) ומוקמינן לה בדרוסות ואליבא דר' נחמיה, צריכין אנו לפרש כגון ששברה במקצוע של דבילה, ושלא כדברי רש"י ז"ל עצמו שפירש שם בקרדום וסייף, ואגב חורפיה לא עיין בה. ומעתה אתיא שפיר ההיא דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לד, ב) גבי נתנו למגדל דקטיר במתנא ובעי למיפסקיה ואליבא דרבי נחמיה, והשתא הוי טעמא לפי שאינו עשוי למיפסק אלא לחתוך בו בשר ולפיכך לא הוי תשמיש המיוחד לסכין, וכן הטעם להא דאמרינן לקמן (שבת קמו, א) גבי חותמות אבל לא מפקיע ולא חותך.

אבל ר״ת ז״ל הקשה עליו, דהא מדפליג ר' נחמיה בסיפא דמתניתין דהכא, לכאורה משמע דברישא לא פליגי אלא כולהו תנאי מודו בה, דאלמא לכל צורך גופו שיהא מלאכת היתר שרי לטלטלה ואפילו לרבי נחמיה. ואפשר לי לתרץ בהא, דדלמא נטר להו רבי נחמיה עד סיפא ופליג אכולהו. אלא הא קשיא לי קצת, מדקאמר ת״ק כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך, ורבי נחמיה פליג בה ואמר אין ניטלין אלא לצורך, לכאורה משמע דלא פליגי כלל אלא בשלא לצורך הא לצורך שוין בו, דאם איתא הוי ליה למימר אלא לצורך תשמישו. ואפשר דמשום דת״ק סתים לישניה דאמר לצורך, ולא פירש מאי לצורך, אמר איהו נמי לצורך, ולעולם האי לצורך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.
ור״ת ז״ל הקשה עוד, דדוחק הוא לחלק במימרא אחת במימריה דרבה, בין גופו ומקומו דרבנן לגופו ומקומו דר' נחמיה. וגם בזה יש לי לומר דהכא סמיך אלישנא דמתניתין וכדאמרן. ונמצא לפי דברי רש״י ז״ל, דכלי שמלאכתו לאיסור אינו ניטל כלל לצורך גופו לפי שאינו מיוחד אלא למלאכת איסור, אבל לצורך מקומו ניטל שהרי נטילתו בתשמיש המיוחד לו, ואע״ג דבכולה שמעתין שריא טפי לצורך גופו מצורך מקומו, הכא לא קשיא, דבדין הוא דאפילו לצורך גופו יטלטלנו, אלא שאי אפשר דלא משכחת לה צורך גופו. ולי נראה דיש לנו כיוצא בזה בפרק נוטל (שבת קמב, ב), גבי כר שהניח עליו מעות דלצורך גופו אסור ולצורך מקומו מותר.
אבל ר״ת פירש דלדברי רש״י ז״ל, דלרבי נחמיה אין כלי שמלאכתו לאיסור מיטלטל כלל ואפילו לצורך מקומו דאינו תשמיש המיוחד לו, דדוקא בכלי שמלאכתו להיתר שרי לפי שמייחדו להסתלק אחר תשמישו, וזה הואיל ואינו משתמש בו אף הוא אינו מסלקו. והראשון נראה יותר. והיינו נמי דרבא לא אשכח פתרי במדוכה אלא במחמה לצל, ולא מצי לאוקמה כרבי נחמיה, ואילו מצי לאוקמה כרבי נחמיה טפי הוה ניחא ליה לאוקמה כותיה משום דאין מטלטלין אותה לכאורה לגמרי משמע וכדמקשי ליה אביי מינה. וכמו שכתבתי למעלה.
ויש מפרשים, דלרבי נחמיה אפילו כלי שמלאכתו לאיסור משכחת ליה לצורך תשמישו, דלא אסר רבי נחמיה אלא במשנה אותו למלאכה אחרת, כגון קורנס של נפחים לישב עליו או לכסות בו את הכלי ואף על גב דישיבה וכיסוי מלאכה (גופו) של היתר הוא, אבל לפצוע בו אגוזים תשמישו המיוחד לו הוא שהרי מיוחד הוא להכות בו, ואף על גב שמשנה אותו מהכאת מלאכת איסור להכאת מלאכת היתר, אין זה שינוי תשמישו. וכן מכבדות של תמרה העשוין לכבד את הבית שהיא מלאכת איסור למאן דאית ליה הכין, שרי לטלטולה לכבד בה את המטות ואת השלחן שהן מלאכות של היתר. ומדוכה לרבי נחמיה דלא שרי לפצוע בתוכה אגוזים, היינו דדיכה לחוד ופציעה לחוד ולאו מלאכה אחת הן, וכן נמי ההיא דעירובין דמיפסק מיתנא בסכין לאו מלאכתו היא, דחתיכה לחוד והפסקה לחוד.
ויש מקשים לפירוש זה דאם כן יפסקנו במספרים, וכן חותמות שבקרקע יחתוך במספרים. ומצאתי לר״ח ז״ל שם בערובין בפרק בכל מערבין (עירובין לה, א) פירוש במנעל דקטיר במתנא עסקינן דבעי סכינא למיפסקיה ונאבד הסכין, כלומר דאילו לא נאבד הסכין עירובו עירוב לכולי עלמא דחתיכה תשמישו המיוחד לו לסכין הוא, אלא כשנאבד הסכין ואינו יכול לחתכו אלא צריך קרדום או מרא שאין תשמישן לכך, והלכך לרבנן עירובו עירוב דכל הכלים ניטלין לצורך גופו, ור' אלעזר סבר כרבי נחמיה. ופירוש נכון הוא.
ור״ת ז״ל פירש, דלרבי נחמיה אפילו כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר, ודוקא לצורך תשמישו שרגיל לו לפעמים לעשות בו בחול ואע״פ שאינו מיוחד לכך, ותרווד וטלית דקאמר היינו לשנותו למלאכה שאינו רגיל בה בחול כלל, ורישא דמתניתין דכל הכלים לכולי עלמא, ואפילו רבי נחמיה מודה בה דכולהו הני דמתניתין תשמישן הוא בהכי בחול לעתים, והיינו דשרי רבי נחמיה [ב]ההיא דחבית לטלטל אפילו קרדום לחתוך בו את החבית הואיל וצריך לחתוך בו הגרוגרות הדרוסות, אבל ההיא דעירובין (לה, א) דאסר לטלטל סכין למיפסק מיתנא, וקרדום לשבור בו את החבית, ושופר וחצוצרות לשתות, וסכין להפקיע ולחתוך בו חותמות, ולהסיק בכלים, היינו דכל אלו משום שאינם רגילין כלל אלא באקראי בעלמא ולא מסיק אדעתיה עלוייהו, ולפיכך מחמיר רבי נחמיה דאין זה קרוי תשמישו. ורבנן סברי אפילו אינו תשמישו לצורך גופו קרי' ליה, ואע״פ שאינו ראוי לאותה מלאכה כגון חצוצרות לגמע בו מים לתינוק, ורבי יהודה סבר דלצורך גופו ואפילו למלאכה שאינו רגיל בה אלא באקראי בעלמא שרי לצורך גופו ולצורך מקומו, דסתמא דהא מתניתין בין לר״ש בין לרבי יהודה היא. ורב נמי דסבירא ליה במוקצה כר' יהודה, סבירא ליה כרבא כדאיתא לקמן בסמוך. ודוקא למלאכה שהוא ראוי לה, אבל למלאכה שאינו ראוי לה אסור, והיינו דאסר חצוצרות בשלהי פרק במה מדליקין (לעיל שבת לה, ב).
וקשיא לי טובא להדין פירושא, חדא דאפילו לדידיה ז״ל תיקשי ליה מאי דאקשי איהו לרש״י ז״ל, דצורך גופו וצורך מקומו לרבנן לאו היינו לצורך גופו וצורך מקומו דר' נחמיה. ועוד דהא מדאמר רב יהודה בריש פרקין (שבת קכב, ב) קורנס של אגוזים לפצוע בו אגוזים אבל קורנס של נפחים לא, ואקשי ליה רבה רחת ומזלג, ואתא אביי לסיועיה לרב יהודה ואותביה לרבה ממדוכה, ופירקה רבה ואמר הא מני ר' נחמיה היא, אלמא משמע דלר' נחמיה קורנס של נפחים לפצוע בו אגוזים לא שרי וכרב יהודה, ומתניתין דלא כר' נחמיה. ומכאן קשיא לי גם כן לפירוש האחר שכתבתי. ודברי רש״י ז״ל נראין עיקר.

ירושלמי (פט"ז, ה"א): מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה, ואם לאו אין מטלטלין אותה, רשב"ג אומר אם היתה מדוכה קטנה נותנה על גבי השלחן הרי היא כקערה ומטלטלין אותה. ע"כ. ומסתברא דלא פליג בה ת"ק.

מדאקשו: לרבה אליבא דר"נ הני קערות היכי מטלטלין להו. משמע דלרבא לא קשיא מינה מידי, משום דלרבא מטלטל להו לצורך מקומן, ומהא נמי שמעינן דכל שמטלטל לצורך מקומו, אין אומרין כיון שסלקו מאותו מקום שהוא צריך לו שומטו מיד ומניחו במקומו, אלא כיון שמטלטלו לצורך מקומו מניחו באיזה מקום שירצה, דאי לא, לרבא נמי תיקשי היכי מטלטלין להו ומפקינן להו מכוליה ביתא, והכי נמי מוכח כל ההיא סוגיא דפרק כירה (לעיל שבת מז, ב) גבי נותן כלי לקבל בו הניצוצות.

הא דתנן בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הספר תורה וכו' ובית הלל מתירין. כבר כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא במסכת ביצה (יב, א ד"ה אלא).

נגר שיש בראשו קלוסטרא שמוכחת עליו שהוא כלי מוכן לנעילה עד שאינה כשאר קורות הבית נועלי' בו בשבת שמותר הוא לטלטלו ואין צריך לשמטו לטלטלו טלטול מן הצד אלא מטלטלו טלטול גמור:

חצר שהבתים פתוחים לתוכה צריכה עירוב מדברי סופרים כמו שיתבאר במקומו וכל שלא עירבו אסור להם להשתמש מבתים לחצר ומחצר לבתים ותוך הפתח הרי הוא כלפנים ואסור לטלטל מן החצר לשם ומעתה נגר שנעל בו מבחוץ כשהוא מסירו שומטו מפתח זה ותולה בחבירו ולא יטלטלנו לגמרי שמא ישתמש בו בחצר:

הבקעת אין תורת כלי עליה ומתוך כך אסורה לטלטל בשבת אף לצורך גופו ומקומו ואף ביום טוב אין סומכין בה הקדרה או הדלת ויראה הטעם מכאן מגזרת יום טוב אטו שבת ולא מתורת מוקצה הואיל וראויות להסקה ומ"מ במקומה במסכת יום טוב פירשנוה משום מוקצה ומטעם לא נתנו עצים אלא להסקה:

מי שהיו לו פירות שטוחים בגג וראה גשמים ממשמשים ובאים מותר לו להשיל פירותיו דרך ארובה מן הגג לבית הואיל ואין כאן טורח יתר וכבר ביארנוה במקומה באחרון של יום טוב:

אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון על מנת לשחטו ואינו שוחטו ומערים ומעלה את האחר רצה זה שוחט רצה זה שוחט וכבר ביארנוה במקומה באחרון של יום טוב:

מותר להוציא את הקטן ואת הלולב וספר תורה לרה"ר ביום טוב הואיל ויש בהן צורך מצוה קטן למולו לולב לצאת בו ספר תורה לקרות בו אע"פ שאין לו בהם שום צורך גופו שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה אחר שיש להם בו איזה צורך השוה לכל נפש וכבר ביארנוה במקומה בראשון של יום טוב:

מקצת מפרשים כתבו שלא נאסר במלאכתו לאיסור מחמה לצל אלא לדעת האוסר במוקצה אבל לר' שמעון שמתיר במוקצה ושאנו פוסקים כמותו בשבת מותר ואין זה כלום שאף לר' שמעון ודאי אסור מפני שאין כאן צורך שבת כלל ונמצא מטלטל לצורך חול ר"ל להצניעו שישתמש בו למחר ואין ענין זה תלוי במוקצה כלל שהרי ר' יהודה אוסר במוקצה והוא בעצמו אמר בפרק שני שמטלטל את השופר אע"פ שמלאכתו לאיסור הואיל וראוי לגמע בו מים לתנוק וכן נאמרו בדברים אלו סברות אחרות ואין לחוש להן כלל:

כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אף מחמה לצל כמו שביארנו ואע"פ שאין לו בהם שום צורך שהרי מ"מ לצורך עצמו הוא עושה שלא להפסד ואם הוא דבר שאינו נפחת בחמה כל כך אינו מטלטלו אלא לאיזה צורך ומ"מ היו לו בגדים בחמה הואיל ומלאכתן להיתר אע"פ שאין נפחתים בחמה ושאין צריכין לו עכשו מותר לטלטלם שהרי אפשר שיבא מי שישב עליהם ונמצא כאן קצת צורך:

מכבדות של מילת ר"ל של בגדים העשויות לכבד את השלחן מן הפירורין מותר לטלטלן אף מחמה לצל שהרי מלאכתן להיתר הוא אבל מכבדות של תמרה העשויות לכבד בהן את הבית יראה מסוגיא זו שאסור לטלטל אא"כ לצרך גופו ומקומו שמלאכתן לאיסור היא ולמדת שכבוד הבית אסור בשבת ומשום השואת גומות ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שלא נאמרה אלא לדעת ר' יהודה אבל לר' שמעון מותר שהרי הכבוד לדעתו מותר הואיל ואינו מתכוין להשואת גומות וכן שאינו פסיק רישיה ועכשו שאנו פוסקים כר' שמעון מותר לכבד ואין צריך לומר שמותר לטלטל את המכבדות מעתה לדעתם מה שנ' בפרק מצניע והמכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשבת בשוגג חייב חטאת במזיד ביום טוב לוקה דברי ר' אליעזר וחכ"א אחד זה ואחד זה משום שבות ונאמר בסוף הסוגיא והאידנא דקיימא לן כר' שמעון מותר לכתחלה אף במכבד אמרוה ולא כדעת גדולי קאטאלוניי"אה שפירשוה דוקא במרבץ אבל כבוד הבית פסיק רישיה הוא ושפירשו אחד זה ואחד זה בשבת ויום טוב אבל לא במכבד ומרבץ שהמכבד ודאי לא נחלקו בו אלא אף על הכבוד כן ומה שהביאו ראיה לשטתם ממה שאמרו בפרק מפנין מאי אבל לא האוצר שלא יגמור את האוצר ומטעם השואת גומות אתה מפרש לשטה זו אוצר שאני שהוא פסיק רישיה מפני שהוא עשוי גומות מצד שקצים ורמשים המצויים שם לחטט אחר הפירות ואף חכמי הדורות שלפנינו סוברים כשטתנו ופירשו בה דילמא אתי לאשוויי גומות בידים מפני שחס על פירותיו שלא יפלו לגומא ופירושו שאם יגמור יראה את הגומות וישוה אותם ומתכוין בהם להשוות קרקע אוצר וכל שכן לפני אורחים:

וכן מה שאמרו בפרק תולין אבוס של קרקע מי איכא מאן דשרי והא קא משוי גומות הוא בעצמו הטעם שאין גורפין אותו ולא מסלקין עפרוריתו מפני שהוא עשוי כלו גומות והוא מתכוין ומשוה אותו ביד שלא יתעכבו לשם עפרורית וקוצים ויזיקו למאכל הבהמה וכל עצמו אין גורפין אותו אלא לכך וכל שאתה מוצא דילמא אתי לאשווי גומות פירושו שמא יבא לעשות כן לדעת והראיה שהרי באוצר לא במכבד הוא היא שנויה אלא במפנה קופות ואעפ"כ חששו שמא דרך הפנוי ישוה גומות וכל שכן לכבוד אורחיו ותלמידיו שיתקן להם מקום שוה ומה שאמרו טיט שעל גבי רגלו אין מקנחו בקרקע דילמא אתי לאשווי גומות אף זה פירושו שמא לפי תומו אחר שתתירהו בקנוח בקרקע יכול לקנחו במקום גומא:

וכבר ביארנו שגדולי המפרשי' מכריעים לומר שכל שנתכבד מערב שבת ולא נפלו בו בשבת קלפי אגוזים וכיוצא בהן מן הדברים האסורים בטלטול אלא שרוצה לכבדו משום פירורין או קלפי פולין ורמונים ואפונים ועצמות הראויים למאכל בהמה מותר אבל אם לא נתכבד מערב שבת אסור שאי אפשר לבית שלא נתכבד בלא גומות וכל שיש גומות כבודו פסיק רישיה וכן אם נתכבד אבל נפלו שם קלפי אגוזים ורמונים אסור וגדולי הדורות חולקים בזו שאם כן היאך מכבד כלל והרי מ"מ מזיז העפר ממקומו ומ"מ נראה לי שמאחר שנתכבד אין זה אלא אבק בעלמא ואין כאן עפר מכנס שיאסר בטלטול ואפי' נתכנס אפשר להתיר טלטולו מדין גרף של רעי וכבר ביארנו קצת דברים שבענין זה בפרק המצניע ובמסכת יום טוב:

הכא במאי עסקינן מחמה לצל ק"ל טובא השתא רבא דלא אסרו אלא מחמה לצל מוקי למדוכה ועלי חמה לצל. וכ"ש רבה דאסר אפילו לצורך מקומו דמצי לאוקימנה בין מחמה לצל בין לצורך מקומו ואמאי כי אקשי לי' אביי לעיל נייהו פריק לי' הא מני ר' חנניא היא. ונ"ל דרבה דפריק לעיל הא מני ר' חנניא היא שפיר פריק לי' דלא מצית לאוקימנ' מחמה לצל או לצורך מקומו הא לצורך גופו שרי דאינהו מוכחי דאפילו לצורך גופו אסור דמפליג במדוכה בין יש בה שום ובין אין בה ששום ש"מ דכי אין בה שום אפילו לצורך גופא אסורה דאם איתא דלצורך גופא שריא אדמפלג בין יש בה שום ובין אין בה שום ליפלוג וליתני בדידה לצורך מקומה או מחמה לצל אסורה אבל לצורך גופא שריא. אבל השתא דפסיק ותני אם אין בה שום אין מטלטלין אותה ש"מ דאפילו לצורך גופא שרי אמאי איצטריך למיתינ לקצב עליו בשר דמשמע משום שמחת יו"ט שרו לה. והא אפילו בכל תשמיש שהן צריכין לו מותר א"ה ש"מ אם קוצב עלי' בשר אסור לטלטלו אפילו לצורך מקומו. הילכך רבה שתירץ לו הא מני ר' חנניא היא העיקר תירץ לו. אבל רבא שתירץ לו מחמה לצל לפי שיטתו השיבו שאביי הי' מקשה לו כך בשלמא לרבה דאמר לצורך מקומו אסור מצי לאקומינהו לצורך מקומו אל לדידך דשריית אפילו לצורך מקומו היכי מוקמת להו. ואהדר לי' שגם אני יכול להעמיד המחמה לצל ולחלק ביניהם כמו שאתה מחלק לרבה אבל מיהו עיקר התירוץ הוא דתני ר' חנניא נינהו כדפריק רבה: וכדתריץ רבא גופי' לעיל במדוכה דר' נחמי' היא ולעולם אחר התרת כלים נשנית ותירץ העלי הוא מפני שהאדם מייחד לו מקום כדתריץ רבא לעיל ומש"ה לא מנאו ר"א לעיל כשאמר קנים ומקלות וקלוסטרא ומדוכה קודם התרת כלים נשנו:

בפרש"י בד"ה שומטה מפתח כו' ואע"פ שמלאכתו להיתר לא כו' עכ"ל קרי ליה מלאכתו להיתר שהרי עשוי לנעול בו ומיהו צריך שיהיה בו גלוסטרא להיות ראוי לדוך בו כדפרש"י לעיל דתהוי תורת כלי עליו משום דביו"ט ודאי בקעת נמי מקרי מלאכתו להיתר כדלקמן שעומד מסתמא להסקה שמותר בי"ט אבל בשבת שאינו עומד להסקה אי לאו דתורת כלי עליו הוה אסור לטלטלו וק"ל:

גמ' לרבה למר אליבא דר' נחמיה הני קערות היכי מטלטלינן כו' קצת קשה דלרבא נמי תקשה ליה קודם התרת כלים הני קערות היכי כו' ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה הא ר"א כו' והא דדייק התם הא לענין מכשירין זה וזה שוין לא דייק כו' עכ"ל ודאי דאיכא לדיוקי הכי נמי אהך דפרק משילין אלא דלא נחית בפ' קמא דמגילה לדיוקי הכי אלא כדי לאוכוחי דמתני' לא אתיא כר"י אבל הך דפרק משילין דא"נ תידוק בה הכי מצי אתיא כר"י דלא פליג אלא במילי דאורייתא וק"ל:

גמ' דתניא ר' יהושע אומר נגר שיש בראשו גלוסטרא שומטה כו' כצ"ל:

שם אמר רבה לצורך כו' אמר ליה אביי לרבה למר כו' וכן בדלת והא בקעת ביו"ט כו' ומי לא גזרינן כו' אמאי דלמא עד כאן לא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ואם לאו כו' לגופה אלא למקומה אלא כו' כצ"ל:

בד"ה והא בקעת כו' וכ"ש לצורך מקומה כצ"ל:

בד"ה לא קשיא כו' ממון ר' יהושע כו' הד"א:

גמרא אמר רבה לצורך דבר שמלאכתו להיתר כו' שלל"צ כו'. משמע לכאורה דמפרש לצורך ושלל"צ דמתני' קאי תרווייהו על דבר שמלאכתו להיתר וא"כ שמלאכתו לאיסור לא הוזכר דינו במשנה כלל וכן לאוקימתא דרבא יקשה כזה לכן נראה דהכי מפרש למתניתין כה"כ נטלין אבל יש מהן לצורך דוקא והוא כלי שמלאכתו לאיסור ויש דאפי' שלל"צ והוא שמלאכתו להיתר ופירוש דלצורך ושלל"צ הוא לכל חד כדא"ל ויתכן עוד לומר דמשנה זו היא ביאור לדברי ר' יוסי דלעיל דאמר סתמא כה"כ ניטלין ומפרש השתא דכה"כ ניטלין שאמר יש מהן כו' כנ"ל:

שם למר אליבא דר"נ כו'. עיין מהרש"א דמקשה לרבא נמי תיקשי כו' ע"ש ותמוה דהא לרבא אין חילוק בין צורך גופו לצורך מקומו ועי' תוס' לעיל ד"ה מקצוע ואולי ט"ס בדבריו וצ"ל לרבנן נמי תיקשי:

[רש"י ד"ה א"ל רבא. כגון שזה התשמיש מיוחד לו. והרע"ב מסיים כגון סכין לחתוך בו בלבד שרי ולא לסמוך כו'. ול"ד דאפילו לחתוך בו לא שרי אלא דברים שדרכן לחתוך בו כגון אוכלין כדמוכח בעירובין (לה) וכדפי' בעצמו שם] :

גמרא קנים טעמא מאי משום אעפושי בהאי פורתא כו'. נ"ב ש"מ מיהא דיחוד לא מהני להו. ועמ״ש בס"ד בפרק תולין דק״מ ע"ב:

שם דאפשר "לפרנסה". צ״ל בפרנסה. וכן בפעם השני:

גמ' ומי גזרינן והתנן משילין. ע"ל דף כג ע"ב תוספות ד"ה גזירה:

אין סומכין הקדרה בבקעת. עיין מ"ש ר"ן בביצה דסוגיא דהתם פליג וס"ל הטעם משום דלא ניתנו עצים אלא להסקה וכל שאין תורת כלי עליו לא הותר אלא לתשמיש המיוחד לו דוקא. והנה למ"ש רשב"א בשם רש"י דלהכי לא שני רבא במדוכה ועלי כר' נחמי' משום דבצריך למקומו הוה כתשמיש המיוחד לו א"כ קשה הא משמע דאין סומכים בבקעת אלא לטלטלו לצורך מקומו מדלא תנן אין נוטלים בקעת לסמוך הקדרה אע"כ לצורך מקומו נמי אסור. וצ"ל דהיינו דפליגי הסוגי' דבמס' ביצה ס"ל צריך למקומו לא הוה תשמיש המיוחד לו משום סגי' לי' בהאי שינויי לא ניתנו עצים אלא להסקה ושמעתין דלא תי' רבא הא מני ר"נ היא ש"מ ס"ל למקומו הוה תשמיש המיוחד לו ע"כ הוצרך לאוקמא כב"ש והיינו דהאריך המקשן לצורך גופו ולצורך מקומו ומה רצה בזה האריכות הא מצורך גופו לחוד נמי קשה. ולהנ"ל א"ש דוקא מצורך מקומו פריך דאל"ה הו"מ לשנויי לא נתנו עצים אלא להסקה. וע"ש ברא"ש יש לר"ת שיטה אחרת וק"ל. ועיין מהרש"א ביצה ל"ג יש לדחות הנ"ל דאע"ג דטלטול ממקומו מותר מ"מ אסור להשתמש בו לסמוך בו הקדרה:

אלא אמר רב פפא הא ב"ש הא ב"ה. למסקנא י"ל לכ"ע יו"ט ושבת א' היא היכי דשניהם שוים באיסור דאורייתא אך הכא בהוצאה דלב"ה מותר מן התורה א"כ השבות דטלטול דאתי' מיני' דהוצאה נמי מותר אבל לב"ש דהוצאה אסור מן התורה ביו"ט נהי דיש סברא להקל בשבות דטלטול ביו"ט משום דמלאכתו להיתר מ"מ גזרו יו"ט אטו שבת ואה"נ אי הוה לב"ה המלאכה דאורייתא אסור בי"ט. שפיר הוה גזרינן בהשבות דטלטול דאתי מיני' הוה גזרינן יו"ט אטו שבת. ומ"מ צ"ע לעיל כ"ג ע"ב גבי שמא יטה וביצה י"ח ע"א גבי שמא יעבירנה גזרינן יו"ט אטו שבת אע"ג דלענין הבערה והוצאה אינם שוים בדאורייתא וצ"ע:

ידו על כתף חבירו פירש"י דלא מטלטלי מקלות. ובפסחים דף נ"ה פירש"י שאינו יכול לתקן המקלות. הרב מהר"י קונקי זלה"ה בנימוקיו כ"י:

ידו על כתף חברו. דלא מטלטלי מקלות: גלוסטרא. דתנן רבי יהושע אמר נגר שיש בראשו גלוסטרא שראשה עב וראוי לדוך בו שום ונועלין בו דלת: שומטה מפתח זה ותולה בחברו. ואע''ג דצריך לגופו לתלותו בחברו ולנועלה בו שומטו ע''י גרירה אבל טלטול גמור לא ואע''פ שמלאכתו להיתר לא שרי ליה לצורך גופו: מדוכה הא דאמרן. לעיל אע''ג דשנייה רבא לעיל מחמה לצל ואביי שנייה לצורך מקומו שינויי דחיקי נינהו אלא קודם התרת כלים נשנו: קנים טעמא מאי. מסדרין אותם במערכה: משום איעפושי. דלא סמכינן אניסא ומשום ההוא פורתא שהישנה מתעכבת בלא קנים מלילי שבת לשבת והחדשה משבת למוצ''ש לא מיעפשי: כדר''א. מניח ידו על כתף חבירו: שאינה מעורבת. שהרבה בתים פתוחים לה ולא עירבו דכלים ששבתו בבתים אסור להוציאן לחצר וששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר שהחצר כולו רשות לעצמו הוא והבתים מיוחדים לכל איש ביתו: תוך הפתח. שנטל הנגר משם: וקא מטלטל מנא דבית בחצר. הלכך שומטה אין דטלטול מן הצד היא אבל טלטול גמור לא: מדוכה רבי נחמיה היא. דאמר ובעירובין (דף לה.) אפילו טלית ואפי' תרווד אין ניטלין אלא לצורך תשמיש המיוחד: מתני' ה''ג במתניתין כל הכלים ניטלין לצורך כו': גמ' מאי לצורך ומאי שלא לצורך אמר רבה כו'. לצורך דשרי תנא קמא היינו דבר שמלאכתו להיתר ומטלטלו לצורך גופו: שלא לצורך דבר שמלאכתו להיתר. ומטלטלו שלא לצורך גופו אבל צריך למקומו: ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו. הוא דאישתראי אם צריך לו למלאכת היתר אבל שלא לצורך גופו ואע''ג דצריך למקומו לא ורבה לטעמיה דאמר לעיל (דף קכב:) גבי קורנס של נפחים נמי מותר לצורך גופו: א''ל רבא כו' אלא אמר כו'. ולרבא דמוקי אליבא דרבי נחמיה דלצורך גופו ולצורך מקומו מותר ע''כ האי לצורך גופו כגון שזה התשמיש מיוחד לו דתניא לקמן בפרק חבית (שבת דף קמו.) רבי נחמיה אומר אפילו תרווד ואפילו טלית אין ניטלין אלא לצורך תשמישן וצורך מקומו נמי לרבא כצורך גופו ותשמישו דמי ולרבה צורך גופו הוא דשרי רבי נחמיה ודוקא לתשמיש המיוחד לו ובין לרבה ובין לרבא דוקא דבר שמלאכתו להיתר אבל דבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו לא שרי רבי נחמיה דהאי צורך גופו לאו תשמיש המיוחד לו הוא דהא מיוחד למלאכת איסור: לרבה אליבא דרבי נחמיה. דאמר דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו לא: הני קערות. לאחר אכילה היכי מטלטל להו לסלקן מלפנינו: ואם לאו אין מטלטלין אותה. בשלמא לרבה כגון דאין צריך לגופה [אלא למקומה] אלא לדידך אמאי: וכן בדלת. אוקימנא במסכת ביצה וכן הדלת אין סומכין בבקעת וביו''ט קיימי: והא בקעת ביו''ט מלאכתה להיתר היא. דלהסקה חזי וקיימא וקאסר לטלטלה לצורך גופו למלאכה אחרת וכל שכן לצורך מקומה: ומשני התם טעמא כיון דבשבת אסור דהא בקעת בשבת מלאכתה לאיסור היא ביום טוב נמי אסור גזירה יו''ט אטו שבת: משילין פירות דרך ארובה ביום טוב. בהדיא תנן אבל לא בשבת פירות השטוחים על הגג לייבשן וראה גשמים ממשמשים ובאין משילן לארץ דרך ארובת הגג דלא טריחא מילתא דנופלין מאליהן אלמא דלא גזרינן ופרכינן ומי לא גזרינן והתנן אין בין כו': לא קשיא הא. דתנן משילין דשרי טירחא ביו''ט משום איבוד ממון רבי יהושע היא שהתיר להעלות בהמה בהערמה מן הבור: והא. דתנן אין בין כו' ר''א היא: דאפשר בהערמה. דמיחזי כמאן דעביד לצורך יו''ט אבל גבי משילין דליכא הערמה לדמויי להתירא לא:

הא ר''א. ההיא דאין בין אע''ג דבפ''ק דמגילה (דף ז:) דייקינן עלה הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין וקאמר מתני' דלא כרבי יהודה ור''א סבירא ליה כר''י ועדיפא מדרבי יהודה כדאמר בריש תולין (לקמן דף קלז:) איכא למימר דההוא תנא סבר לה כוותיה בחדא דגזרינן י''ט אטו שבת ופליג עליה במכשירין ועוד יש לומר דאין בין דפ''ק דמגילה מיירי במילי דאורייתא ואין בין דהכא היינו דתנן במשילין (ביצה ד' לז:) דמיירי במילי דשבות ואינו מענין אחד תדע דהכי פריך עלה בפ' משילין כדפריך הכא בשמעתא ולא פריך בפ''ק דמגילה והא דדייק התם הא לענין מכשירין זה וזה שוין לא דייק בפרק משילין: