זמורה. של גפן: שהיא קשורה בטפיח. פך ששואבין בו מן הבור או מן המעין: ממלאין בה. דשויא כלי להך זמורה: ותלוי. שאינו נגרר בארץ שהחבל שהוא קשור בו אינו מגיע לארץ: אין פוקקין בו. דמיחזי כמוסיף על הבנין: בין כך ובין כך. בגמרא מפרש לה: גמ' תנן התם. לקמן בהאי מסכתא: האבן שעל פי החבית. והוצרך ליטול מן היין שבתוכה: מטה. החבית על צדה והיא נופלת: לא שנו. דמותר לטלטל החבית והאבן עליה דקתני ואם היתה בין חביות שירא להטותה שם שלא תפול האבן על החבית שבצדה מגביה ומטה על צדה והיא נופלת: בשוכח. האבן עליה שלא במתכוין: אבל במניח נעשית. החבית בסיס לאבן שהיא דבר האיסור ואין מטלטל את החבית: ורב יוסף א''ר אסי. לקולא אמר ר' יוחנן לא שנו דהוצרך להטות את החבית ולא ניתן לטלטל האבן להדיא: אלא בשוכח. דלא נתכוין לעשותה כלי: אבל במניח נעשה. האבן כיסוי לחבית ומגלה אותה כדרכה: אשמעתין. על שמועה שלי שאמרתי במניח אין האבן נעשה כלי: ממלאין בה. אלמא אבן נעשה כלי: דהדקה. שקשרה יפה: ואם לאו אין ממלאין. ולא אמרינן נעשה כלי בהנחה בעלמא וקשיא לדידי דאמרי לעיל במניח נעשה כיסוי לחבית: ולא היא. לא קשיא לי דהתם הואיל ובלא קשירה לא חזיא למלאות דהא נפלה והאי לאו הדקה בטולי בטלה מתורת כלי גלי דעתיה דלא חשיב ליה אבל כיסוי חבית הנחה משויא ליה כלי: ואזדו לטעמייהו. ר' אמי ור' אסי: נדבך של אבנים. אבנים סדורות ומוקצות לבנין: מאי אמר להו. מאי מעשה הצריכן לרבי יוחנן: צאו ולמדום. סדרו אותם והשיבום כדי שלא נצטרך ליגע בהם למחר לפי שאין הזמנה במעשה [כל דהו] מועלת לאבן לעשותה כלי ור' אמי לטעמיה דאמר לעיל אין אבן נעשית כלי בהנחה: למדום. כדאמרי' במו''ק (דף יב.) עושה להם למודים לסדר נסרים על פי הבור: ושפשפום. מן הטיט שיהו נאות לישב ולמחר תלמדום דבמעשה כל דהו נעשה כלי: סואר של קורות. הוה ולא אבנים: סואר. סדר של קורות חדשות שמסדרין אותן לבנין כדי שלא יתעקמו: גשוש. עץ ארוך שמגששים בו המים לפני הספינה לידע שהוא בעומקו שתוכל ספינה להלך בהן: קפיד עליה. שלא יתעקם ומייחד ליה מקום ומקצה ליה בידים ואפי' לר''ש אסור לטלטלו דמוקצה מחמת חסרון כיס אפי' ר''ש מודה: שאינה קשורה לא. ואפי' יש עקמומית בראשה כעין מזלג שראוי לתלות בה טפיח ולמלאות וחישב עליה: שגדרן לעצים. שחתכן להיסק: צריך לקשור. מע''ש: באביה. בגפן: והא קא משתמש במחובר. ואפילו קשורה מבעוד יום ליתסר: למטה מג'. סמוך לקרקע וכגון לשאוב מן המעין שאינו עמוק ומותר להשתמש באילן למטה מג' כדאמרי' בפרק בתרא דעירובין (דף צט:) היו שרשיו גבוהין מן הארץ ג' לא ישב עליהם: גזירה שמא יקטום. שמא למחר תהיה לו ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש אבל בחריות לישיבה ליכא למיגזר הכי הלכך במחשבה סגי: שאין עושין אהל עראי. לפרוס מחצלת על ד' מחיצות או על ד' קונדסים להיות צל לאהל מן החמה ודוקא גג אבל מחיצה לאו אהל הוא ושרי לפורסה לצניעות כדאמרי' עירובין (ד' צד.) בעובדא דשמואל ופקק החלון דמתני' משום דבנין קבוע הוא ומיחזי כמוסיף על הבנין: להוסיף. כגון שהיה מחצלת פרוסה עליהן וכרוכה ונשאר בה אויר ולמחר פושטה דומיא דפקק דמוסיף בעלמא הוא:

ואזדו לטעמייהו. תימה היכי הוה רבי אסי לטעמיה אדרבה פליגי דהכא קאמר ר' אסי נעשה כיסוי לחבית בהנחה גרידא בלא שום מעשה וגבי נדבך אמר ר' אסי צאו ושפשפום אמר להן דהיינו מעשה שהצריכן רבי ועוד קשה גבי נדבך קאמר דסגי בשפשוף ולקמן גבי כיסוי כלים א''ר אסי א''ר יוחנן והוא שיש בהם תורת כלי ויש לומר דכיסוי חבית סגי לה בהנחה שדרכו לעשותו כל דהו דלא בעי תיקון ומעשה גמור כשאר כיסוי כלים ונדבך של אבן מסותת ומרובע לבנין סגי להו בשפשוף שאין צריך עוד תיקון ומ''מ הוי ר' אסי לטעמיה דכי היכי דמיקל רבי אסי גבי נדבך ה''נ הכא והא דקאמר ר' אסי בפרק במה טומנין (לעיל דף נ.) חריות של דקל ישב אע''פ שלא קשר התם רב (אשי) גרסינן אי נמי ראויין הם לישיבה טפי מאבנים: הכל מודים שאין עושין. אהל עראי בתחלה. פי' בקונ' דלא אסיר אהל אלא למעלה בגג אבל בדפנות לא כדמוכח בעובדא דשמואל בכל גגות (עירובין דף צד.) דאיתמר חצר כותל שנפרצה רב אמר אין מטלטלין אלא בד' אמות ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר המחיצה וזה מטלטל עד עיקר המחיצה והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא דשמואל הוה יתיב בההוא חצר נפל גודא דביני ביני אמר להו שמואל שקולו גלימא נגודי ליה אהדרינהו רב לאפיה כו' ושמואל למה ליה למיעבד הכי האמר זה מטלטל עד עיקר המחיצה כו' שמואל לצניעותא בעלמא הוא דעבד אלמא משמע דאהל דדפנות שרי למיעבד הכי ורב שהיה מקפיד לאו משום עשיית אהל דשרי כדפרישית אלא הוה קפיד אמאי דהוו מטלטלין גלימא ד' אמות בחצר וקשה דע''כ שייך איסור אהל אפילו בדפנות כדאיתא בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (דף מד. ושם) גבי עשיית דופן סוכה דפריך התם והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחילה ומשני הא בדופן שלישית והא בדופן רביעית אלא נראה לר''ת דשפיר שייך בדפנות אהל היכא דמחיצה מועלת להיתר ולהכי בדופן שלישית דהויא מחיצה ומכשר ליה לסוכה חשיב עשיית אהל בתחלה אבל דופן רביעית אינה אלא תוספת בעלמא הואיל וכבר הסוכה היתה כשרה ועיקר פלוגתין דר''א ורבנן איתא באהל כבעשיית דופן דפקק החלון משמע בחלון שבכותל דאי בגג מיירי הוה ליה למימר ארובה כמו ששנינו משילין פירות דרך ארובה (ביצה דף לה:) ומיהו באהל שבגג נמי פליגי כדמוכח לקמן בפרק תולין (דף קלז:) דמייתי הך גבי תליית משמרת שהיא כעין גג וכן משמע בפרק בתרא דעירובין (דף קב.) דאמר הנהו דיכרי דהוו בי רב הונא ביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא אתא לקמיה דרב אמר ליה כרוך בודיא ושייר בה טפח דלמחר הוא מוסיף על אהל עראי ומותר ומשמע דהיינו נמי תוספת אהל עראי דפליגי רבי אליעזר ורבנן ועובדא דשמואל

אי הכי קא משתמש במחובר למטה מג' מכלל כי מה שיהיה מדבר המחובר לקרקע קרוב מהארץ פחות מג' טפחים מותר להשתמש בו ואין איסור משום שבות [רק] מה שהוא גבוה מן הארץ ג' טפחים ותמצא עיקר זה במשנה במס' עירובין בפרק המוצא תפילין (עירובין דף צט) אילן שהוא מיסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ ג' טפחים לא ישב עליהן ודבר זה אין בו חלוקה אבל חלקו רבא ורב ששת בשרשי אילן הבאים מלמעלה מג' לתוך ג' ובפ' בכל מערבין (עירובין דף לג) תניא נתנו באילן בתוך ג' מותר לטלטל:

סליק פרק כל הכלים.

וזה שאמר רבי צאו ולמדום עשו להם לימודים. יש מי שאומר עיינוי בהן. כלומר לימוד בעינן בלא מעשה וי"א לימודים כגון זה ששנינו במסכת משקין. ר' יהודה אומר עושה לו לימודים בשביל שלא יחמיץ. והן כיסויי עצים ועליהם טיט (שרוצים מעשים) [שהצריכן למעשה] וראייתן הא דגרסינן בבמה טומנין תני רבה בר רב הונא קמי דרב חריות של דקל שגרדום לעצים ונמלך עליהם לישיבה צריך לקשר רשב"ג אומר אין צריך לקשר. ואמרינן מאן תנא דפליג עליה דרשב"ג. ר' חנניה בן עקביא היא שהלך למקום א' ומצא חריות של דקל שגררום לעצים כו':

פיסקא זמורה שהיא קשורה בטפיח כו'. זמורה היא כגון אמיר והיא זמורה של כרם ארוכה כמו חבל וטפיח הוא כלי בדלי. ואמרה המשנ' אם זמורה זו היתה קשורה בזה הכלי ממלאין בה בשבת שעשאה מאתמול במקום חבל ועשה בה מעשה ואם לאו אסור לחשב עליו בשבת להיותו בחבל. ואמרינן לימא מתניתין דלא כרשב"ג. דהא רשבג"א בחריות שגרדן לעצים ונמלך עליהן לישיבה אין צריך לקשר. ופירק רב ששת זמורה זו מחוברת באַבִיָה. כלומר מחוברת בקרקע.

ואם לא קשרה מאתמול לא ביטלה. ואינה דומה לחריות של דקל שהן גרודין.

ואקשינן אי הכי היכי משתמש במחובר ופרקינן למטה משלשה. כדתנן היו שרשין גבוהין מן הארץ שלשה טפחים לא ישב עליהן. אם גבוהין ג' טפחים הוא דאסירו. הא בפחות מותר לישב עליהן. מיהא שמעינן דפחות מג' במחובר לקרקע כקרקע דמי ומותר להשתמש בו. ויש שאומרים כי המים הם קרובים בפחות משלש' ולא אתי למחתך. רב אשי אמר אפילו תימא בתלושה גזירה שמא יקטום:

מתני' פקק החלון. כגון מסך העשוי לסתום החלון בין אם הוא מבגד בין מזולתו בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו. ואם לאו אין פוקקין בו. אמר (רבא) [רבה] בר בר חנה א"ר יוחנן הכל מודין שאין עושין אהל עראי בתחלה ביו"ט. ואין צ"ל בשבת. לא נחלקו אלא להוסיף. פי' שאם היה בו פקק פוקק במקצת החלון. ר' אליעזר אוסר למושכן כנגד כל החלון. וחכמים מתירים (וזהו) להוסיף כיוצא בו בסוף המוצא תפילין הנהו דכרי דהוו לרב הונא דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא.

ואמר ליה רב כרוך בודיא עלייהו ושייר בה טפח ולמחר פרסיה עליהן מוסיף על אהלי עראי הוא ושפיר דמי.

הכל מודים שאין עושין אהל ארעי בתחלה ביום טוב לא נחלקו אלא להוסיף. וא"ת מנא ליה דפליגי בתוספת אהל ארעי, דלמא לא פליגי אלא בטלטול בעלמא. יש לומר מדאפליגו בפקק החלון ופליגי בנגר הנגרר, דאי בטלטול לבד ליפלגו בנגר הנגרר לבד, אבל השתא דפליגי בפקק החלון שמע מינה דגם בתוספות אהל פליגי, פליגי בפקק משום תוספת אהל ופליגי בנגר הנגרר משום טלטול כדאמרינן בסמוך כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגר הנגרר, דר"א סבר אם אין עליו תורת כלי אסור דהיינו קשור ותלוי, ורבנן שרו אע"פ שאינו תלוי והוא שיהא קשור. ועוד יש לומר דממתניתין גופיה נפקא להו, דקתני קשור ותלוי, וקשור בכולה שמעתין להתיר בטלטול ותלוי משום בנין.

שאין עושין אהל עראי לכתחלה ביום טוב. פרש"י ז"ל שאין קרוי אהל אלא בפורס על הגג לצל, אבל מן הצד צניעותא הוא ושרי, וכההיא דאמרינן בעירובין פרק כל גגות (עירובין צד, א) גבי פלוגתא דרב ושמואל בכותל שבין שתי חצרות דנפל דרב אסר לטלטל אלא בד' אמות, ושמואל שרי זה עד מקום עיקרו של כותל וזה עד מקום עיקרו של כותל, ואמרינן התם רב ושמואל הוו יתבי בההוא חצר נפל גודא דביני ביני, אמר להו שמואל נגודו לי גלימא, אהדרינהו רב לאפיה, ואמרינן עלה היכי עביד שמואל הכי והא הוא דאמר זה מטלטל עד מקום עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה, ופרקינן שמואל דעבד לצניעותא בעלמא הוא דעבד, ולא אקשו והיכי עבד שמואל הכי דהא אין עושין אהל עראי בתחלה בשבת, דאלמא אין לחוש למחיצת עראי מן הצד.
ורב דאהדריה לאפיה פירש רש"י ז"ל: משום דאסר להביא הגלימא, וכטעמיה דאסור לטלטל אלא בארבע אמות, ומתוך כך מוחק רש"י ז"ל בפרק קמא דסוכה (טז, ב) ובעירובין פרק כיצד משתתפין (עירובין פו, ב) מה שכתוב בספרים גבי ההיא דאמרינן פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת, למחר פרשו סדינין על גבי עמודים והביאו ספר תורה וקראו בו, וגרסינן בספרים פרשו לכתחילה סלקא דעתך והא אמר מר אין עושין אהל עראי וכו', ומחקה רש"י לגירסא זו דודאי במחיצה לא גזור, אלא הכי גרס: פרסו סלקא דעתך ותו לא, כלומר והיאך הביאום דרך רשות הרבים.
ומה שאסר ר"א כאן בפקק החלון אע"פ שהוא תוספת מן הצד, היינו משום דהוא מחיצה קבועה, כך פירש רש"י ז"ל כאן. ואינו מביא כאן מחלוקת אלא לומר דר"א אוסר להוסיף בכל מחיצה שאסור לעשותה לכתחילה, בין מלמעלה ואפילו באהל עראי, בין מן הצד במחיצה קבועה, ורבנן מתירין בין מן הצד במחיצה קבועה כגון פקק החלון אע"פ שאינו תלוי, ובתוספת אהל אפילו מלמעלה כגון עובדא דעירובין (קב, א) דהנהו דכרי דהוה ליה לר"ה דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא, אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל כרוך בודייא ושייר בה טפח למחר מוסיף על אהל עראי ושפיר דמי.
אבל ר"ת ז"ל הקשה עליו דלא אשכחן עיקר לפלוגתייהו דר"א ורבנן אלא בפקק החלון דהיינו מן הצד. ועוד דההיא נמי דעירובין דאהדרינהו לאפיה דהוצרך רש"י ז"ל לפרש משום דאיהו אסר להביא הגלימא משום דאסר לטלטל אלא בד' אמות, קשיא, דהא אפשר להביאה דרך מלבוש. וההיא נמי דפרשו סדינין ליכא למימר דקשיא ליה האיך הביאום, דדלמא בדרך מלבוש הביאום. ועוד קשיא הא דאמרינן בעירובין פרק מי שהוציאוהו (עירובין מד, א) גבי פעם אחת לא נכנסו לנמל, דאקשינן מתניתין אהדדי הא דתניא נפל דופנה לא יעמיד בה אדם ובהמה וכלים ולא יזקוף את המטה לפרוש עליה סדין, אהא דתניא עושה אדם חברו דופן כדי שיאכל וישתה וישן ויזקוף את המטה ויפרוש עליה סדין כדי שלא תפול החמה על המת ועל האוכלין, ופרקינן לא קשיא הא רבי אליעזר הא רבנן, דתנן פקק החלון ר"א אומר בזמן שקשור ותלוי וכו', ואקשינן עלה ולאו מי אמר רבה בר בר חנה הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה בשבת, לא נחלקו אלא להוסיף, ואסיקנא כלים אכלים לא קשיא הא בדופן שלישי הא בדופן רביעית, אלמא אף בדופן שייך אהל עראי.
על כן פירש ר"ת ז"ל: דתוספות אהל עראי שייך בין למעלה בין מן הצד, והקשה הוא ז"ל גבי ההיא דמי שהוציאוהו (מד, א) אפילו דופן שלישית נמי לישתרי, דליהוי שתי מחיצות כטפח דהנהו דכרי דבי רב הונא ושלישית כתוספת ולישתרי כרבנן דשרו בתוספת אהל ארעי. ועל כן כתב הוא ז"ל, דכל מחיצה שהיא באה להתיר, כגון דופן שלישית בסוכה ואי נמי בדופן שבין שתי חצרות לרב, יש בו משום עשיית אהל והרי הן כטפח ראשון על גג, והיינו דאהדרינהו רב לאפיה, והיינו דאקשינן גבי פרשו סדינין והאמר מר אין עושין אהל עראי וכו', אבל דופן רביעית שאינה באה להתיר שאינה אלא לצל אינה אלא כתוספות אהל ושרי לרבנן, ולר"א בין בשלישית בין ברביעית אסור משום תוספות אהל.

הא דא"ר אבא בר כהנא בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן. פירוש: מתוקן ומוכן במחשבה קאמר, דהא אסקה ואמר אנא דאמרי כי האי תנא, כלומר כרשב"ג, ורשב"ג במחשבה בעלמא סגי ליה. וגבי רבי יוחנן הוא דאמרינן דפליג עליה בחדא דבעי תורת כלי, אבל רבי אבא משמע דלגמרי סבירא ליה כרשב"ג. והא דאייתינן בסמוך אמר ר"י בר שילא א"ר אסי א"ר יוחנן הלכה, לא גרסינן ביה ואמר ר"י, אלא אמר ר"י ומלתא באפי נפשה היא, ולא הוה אסוקי מלתא דר' אבא דאמר אנא דאמרי כי האי תנא. וכמו שכתב רש"י ז"ל.

זמורה של גפן ארוכה וקשורה בטפיח ר"ל בדלי כמין חבל כדי לשאוב בו ממלאין בה בשבת מפני שהיא ר"ל הזמורה נעשית כלי כגוף הטפיח וזמורה זו פירושה בתלושה אבל לא במחוברת שאין משתמשין במחובר או שמא במחוברת וכגון שמשתמש בה בפחות משלשה סמוך לקרקע כגון לשאוב מן המעיין שאינו עמוק ומותר להשתמש באילן למטה משלשה כמו שיתבאר בעירובין וכן פרשוה בגמ' שנקשרה בדלי מערב שבת הא אם לא נקשרה אע"פ שייחדה לכך מבערב לא ולא משום טלטול זמורה שהרי חבלי עצים מותר לטלטלן כל זמן שייחדן לישיבה מבערב וכן לא משום קשר שאין לזמורה עם הדלי קשר של קיימא שאינה אלא כעין עניבה ומ"מ איסור' מגזיר' שמא יקטום שמא יהא ראשה דק או חלוש או נרקב ויתירא שמא יפול וחותכו ומתקנו לעשותו כלי וכן הלכה:

משנה ר' אליעזר אומר פקק החלון בזמן שהוא תלוי פוקקין בו וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו אמר הר"ם פי' פקק החלון הוא המסוה שתולין כנגד החלונות כדי שיסתיר אותם ופירוש פקק המסגר כמו הדבר שסוגרין בו ומה שאמרו חכמים בין כך ובין כך בין קשור ובין שאינו קשור כיון שהוא מתוקן פוקקין בו והמחלקת היא בתוספתא באהל עראי ר' אליעזר אומר אין מוסיפין באהל עראי ואפי' ביום טוב וחכמים אומרים מוסיפין על אהל עראי ואפי' בשבת והלכה כחכמים:

אמר המאירי ר' אליעזר אומר פקק החלון והוא נסר העשוי במדת החלון לסתמו ואין שם ידות וציר שיסוב עליו בזמן שקשור בחלון ותלוי שם באויר על יד אותו הקשר ר"ל שאינו נוגע בארץ פוקקין בו שהרי אין כאן בנין מחדש וכבר נעשה כל הבנין מבערב ואם לאו ר"ל שאינו תלוי אע"פ שהוא קשור אלא שנוגע בארץ הרי זה תוספת אהל וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו ואפי' אינו לא קשור ולא תלוי אלא שהוא בארץ לגמרי ובלבד שיהא מתוקן לכך שזהו תורת כלי והלכה כחכמים:

משנה כל כסוי הכלים שיש בהם בית אחיזה ניטלין בשבת אמר ר' יוסי בד"א בכסוי הקרקעות אבל בכסוי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת אמר הר"ם פי' אין ביניהם מחלקת כי כסוי הכלים ניטלין בין שיש להם בית אחיזה בין שאין להם בית אחיזה וכסוי הקרקעות אין ניטלין אלא אם כן היה להם בית אחיזה אבל המחלקת בכלים המחוברים לקרקע ר' יוסי סבר כי אין הפרש בין מחוברין לאין מחוברין ינטלו בכסוייהן ואע"פ שאין להם בית אחיזה וחכמים סוברין שהם כקרקע והלכה כחכמים והוא העקר האמתי כי כל המחבר לקרקע הרי הוא כקרקע:

אמר המאירי כל כסויי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת שאע"פ שהן פשוטי כלי עץ ואין דומין לכלי כיון שיש להם בית אחיזה הכל יודעי' שלצרך סתימת כלי הותקנו ואם לאו אסור לטלטלם א"ר יוסי בד"א שהוא צריך לבית אחיזה בכסוי קרקעות כגון של בור ודות או של חבית הטמונה בארץ שאם אין שם בית אחיזה הוא נראה כבונה בסתימתו ועכשו בית אחיזתן מוכחת שאינה עשויה לסתימת בנין אלא להסירה תמיד לכשירצה אבל כסוי הכלים אף בלא בית אחיזה ניטלין שהדבר ניכר שאינה לסתימת בנין ומ"מ דוקא בעשויים במדה שיש להם תורת כלי הא אם אין עשויים כמדת הכלי אסור אחר שלא הותקן לכך ופי' בגמ' שהכלים המיטלטלין מתחלתן אלא שאדם מחברם אחר עשייתם בקרקע כגון תנורים אף אלו דינם ככלים ואין כסוייהם צריכים בית אחיזה ואין גוזרין בהם אטו בור ודות וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האבן שהיתה מונחת על פי החבית והוא רוצה ליטול מן היין והרי האבן אסורה לטלטל מטה את החבית על צדה והיא נופלת ואם היתה בין החביות ומתירא שלא תפול האבן על החביות ותשברם מגביהה לחבית כלה ומסלקה מבין החביות למקום אחר ומטה אותה שם על צדה בד"א בשוכח ר"ל ששכח את האבן על פי החבית אבל במניח נעשה חבית בסיס לאבן שעליה ואע"פ שהאבן באה בשביל החבית מ"מ הוא נותן לה מקום להצניעה שם ונמצאת באה בשביל האבן כמו שכתבנו למעלה והילכך אף להטות את החבית אסור שאפי' אם נפלה האבן מעל החבית אסורה החבית לטלטלה הואיל ונעשית בסיס לדבר האסור ופירוש מניח שהניחה לשם לכסותה לשעתה בלא סתות האבן ותקונה שאם הניחה על דעת בסיס לא הוצרכה ללמד ולא עוד אלא שר' אסי לא אמר אבל במניח נעשה כסוי לחבית אלא ודאי במניח על דעת כסוי נחלקו שלדעת רבה א"ר אמי בשם ר' יוחנן לא נעשית כלי בהנחה זו הואיל ולא עשה מעשה בגוף האבן לעשותה שם כסוי הראוי לקביעות ולדעת רב יוסף אמר רב אסי בשם ר' יוחנן במעשה כל שהוא הוא עושה כלי:

והלכה כר' אמי אמר ר' יוחנן ולחומרא ולא מפני שרבה ור' יוסף הלכה כרבה שלא נאמר כן לדעת קצת מפרשים אלא בשמועות שבבבא בתרא כמו שביארנו בקצת מקומות ועוד שאין זה מחלקת שלהם אלא תלויה בגדולים מהם אלא שאף רב הונא בשם רב אמרה כן בפרק נוטל וכן שמאחר שלא הותקנה לכך אלא שהונחה לפי שעה אין כאן תורת כלי ואפי' היו מתמידין בהנחת אותה אבן לשם תמיד שאף בכסויי הכלים ששנינו פירשנוהו בתורת כלי ופירשו גדולי הרבנים תורת כלי צורת כלי וכן אמרו בירושלמי תאר כלי וכן בנגר שבראשו קלוסטרא הותר מתורת כלי הא אין עליו תורת כלי אע"פ שהורגלו לפתוח ולנעול בו אסור ומ"מ כל שהתקינה לעשותה במדה ככסוי כלי הרי יש עליה תואר כלי ומותר לדברי הכל ומה שאמרו בפרק טומנין או שכסה בדבר שאינו ניטל פירושו כגון שכסה באבנים שלא הותקנו לכך אבל במה שהותקן ונעשה דבר הראוי לכסוי של קבע נעשה כסוי לקדרה ומותר:

מאחר שלא הותר טלטול האבן אלא בהתקנה לכלי מדבך של אבנים ר"ל קבוץ אבנים שהוקצו לבנין ונמלכו מערב שבת לישב עליהן למחר לא דיו שיחשב עליהם לישב עליהם למחר ולא אף במעשה מועט כגון שפשוף מן הטיט אלא צריך מעשה רב כעין התקנה והוא למוד ר"ל לסדרם ולהושיבם מלשון עושה לו למודים האמור במועד קטן ר"ל סדור נסרים על פי הבור:

סואר של קורות הסדורות לצורך בנין שלא יתעקמו אסורות בטלטול עד שיסדרם מבערב לצורך ישיבה למחר וגשוש של ספינה והוא עץ ארוך שהספן מגשש בו במים שלפני הספינה לידע אם יש בעומקה בכדי שתוכל הספינה להלך בהם אסור בטלטול מפני שהוא קפיד עליה ומיחד לה מקום ומקצה אותה בידים ומ"מ אבן או קורה שיש עליהם צורת כלי אפי' לא היתה ניטלת אלא בעשרה בני אדם מטלטלים אותה:

אע"פ שביארנו באבן שאין הזמנה מועלת בטלטולה אלא על ידי התקנה ומעשה יש דברים שאין צריכות אלא יחוד לבד או מעשה לבד ולא כל ההזמנות שוות כיצד חריות שגדרן לעצים ר"ל שקצצם לצרך עצים אם חשב עליהם מבעוד יום לישיבה מותרות אע"פ שלא עשה בהם מעשה ר"ל שלא קשרם לתקנם לישיבה וכן הדין במעשה בלא מחשבה כגון שישב עליהם מבעוד יום במקרה עה"ד שביארנוה בפרק במה טומנין ולבנים שנשארו מן הבנין מותרים בלא כלום מפני שראויים הם לישיבה מה שאין כן במדבך של אבנים אם מפני שדמיהן יקרים אם מפני שישיבתם קשה כמו שאמרו בירושלמי אבנים שישבנו עליהם בנערותנו עשו עמנו מלחמה בזקנותנו ונראין הדברים שחריות של דקל מתוך שראויים הם בייחוד לבד נעשה כהונח מערב שבת על דעת כיסוי קבוע ומתקן לכך ואע"פ שר' יוחנן בעצמו אמר למטה והוא שיש בה תורת כלי אף אני אומר שמעשה כל דהו עושהו תורת כלי ובאבן דוקא בהתקנה ואין אנו צריכין לומר שאף באבן אין צריך התקנה אלא כל שהונחה מבערב על דעת כסוי הראוי מקומו מוכיח עליו ומותר בלא שום תקון כמו שכתבו גדולי הראשונים שבקאטאלונייא"ה אלא התקנה בעינן אבל חריות מחשבתן או ישיבתן עושה כלי הואיל וראויים הם לכך והוא שדמו בפרק טומנין ישיבת החריות ליציאת פיקרין וציפה ותבן שע"ג המטה שהם דברים הראויים לכך ודיים במעשה כל שהוא כמו שהתבאר שם ובקנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו אמרו שאע"פ שאינו קשור פותח ונועל בו ואע"פ שבנגר הנגרר כתבו גדולי הפוסקים והוא שקשור בדלת פירושו בשלא התקינו לכך אבל במתוקן אינו צריך קשור וכן בקשור אינו צריך תקון:

ומה שאמרו בקנה שצריך שיהא עליו תורת כלי פירושו שיהא ראוי לפתוח ולנעול וכן פירשו חכמי האחרונים שבצרפת ולא שיהא צריך לצורת כלי שיהא ראוי לתשמיש אחר כמו שפירשו גדולי הרבנים אלא שיהא ראוי לאותו תשמיש שהוא צריך לו ואע"פ שבנגר שיש בו גלוסטרא נראה דוקא בגלוסטרא שהוא תאר כלי פירושו בלא קשור ותקון אבל בקשור או תקון דיו בראוי לאותו דבר או שמא גלוסטרא אינה שיהא נראה ככלי לכתוש בו אלא שמוכיח שהוא עשוי לנעילה וכן כתבוה גדולי המחברים וכן בכסויי כלים שהצרכנום לתורת כלי ר"ל שיהא ראוי לכסוי וכן כל דבר שהותקן לאיזה דבר תורת כלי שלו הוא שיהא ראוי לאותו דבר שתקנוהו לו ומ"מ בלא תקון כלל אינו קרוי תורת כלי ויש חולקי' בקצת דברים שכתבנו לדמות חריות של דקל לאבנים להצריכן מעשה של קשור ואף חכמי הדורות שלפנינו כתבוה כן וכן שבאבן אף בלא תקון כמו שכתבנו וכן שפירשו ענין התקנה במחשבה לבד ועקר הדברים כשטה שביררנו:

כל מה שאסרנו בחריות ומדבך של אבנים וכיוצא בהם פירושו שהיו צריכים לטלטלן לישב עליהם במקום אחר שאלו לישב במקומן אף מחשבה אין צריך בהם שישיבה בלא טלטול אינו כלום ומעשים בכל יום שיושבים על האבנים שאין זה טלטול אלא נגיעה בעלמא כנגיעה בכותלים או בקרקע וכל שנאסר בטלטול מותר הוא בנגיעה לבד שאין הנגיעה כלום אלא שבדברים שאפשר לנגיעה שתבא לידי טלטול ראוי להפריש הואיל ואין צריך לנגיעתו ויש חולקין בזו אלא שגדולי הדורות שלפנינו כתבוה כן:

אין עושין אהל עראי ביום טוב וכל שכן בשבת כגון לפרוס מחצלת על ארבע מחיצות או ארבעה קונדסין אבל מוסיפין בשבת וכל שכן ביום טוב והתוספת כגון שהיתה מחצלת פרוסה עליהם ונשאר בה אויר ולמחר פושטה ואף בעשיית אהל עראי פירשו גדולי הרבנים דוקא בגג אבל מן הצד למחיצת צניעות מותר לפורסה אף לכתחלה וראיה להם במ"ש במסכת עירובין פרק כל גגות שאמרו שם רב ושמואל הוו יתבי באותו חצר נפל גודא דביני ביני אמר להו שמואל נגידו לי גלימא אהדרינהו רב לאפיה ושאלו בה היכי עבד שמואל הכי והא איהו הוא דאמר זה עד עיקר מחיצה וזה עד עיקר מחיצה ותירצו שמואל לצניעותא בעלמא הוא דעבד ולא הקשו ושמואל היכי עבד הכי והא אין עושין אהל עראי אלמא אין לחוש לאהל עראי במן הצד ורב דאהדרינהו לאפיה פירשו הם מפני שהיה רב אוסר הבאת הגלימא מפני שהיה אוסר שלא לטלטל אלא בארבע אמות כמו שהתבאר שם ומ"מ יש מקשים עליהם ממה שאמרו פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת ולמחר פירסו סדינים על גבי עמודים והביאו ספר תורה וקראו בו ושאלו פירסו לכתחלה והא אין עושין אהל עראי ומ"מ הם מוחקים גירסא זו שאין במחיצה תורת אהל ומפרשי' פרסו לכתחלה והיאך הביאום דרך רה"ר וכן יש מקשים עליהם שהרי פקק חלון מן הצד הוא ואינה קושיא שמ"מ במחיצה קבועה מן הצד הרי היא כאהל עראי ולא נתלה מחלקתם כאן באהל עראי אלא שמחיצה קבועה מן הצד ואהל עראי של גג הכל אחד ותוספת אהל שמותר אפי' דרך גג מותר ובעירובין אמרו הנהו דיכרי דהוו ליה לרב הונא דביממא בעו טולא ר"ל מפני החום ובליליא אוירא להנאת הקור והיו פורסי' עליהם מחצלאות ביום והיו נוטלין אותם בלילה ובשבת לא היה יודע מה לעשות אתא לקמיה דרב אמר ליה כרוך בוריא ושייר ביה טפח כלומר שלא תסתלק מבערב מכל וכל אלא שתכרכם ותעמידם על טפח שיהא שם אהל מעט למחר פריס עלייהו מוסיף על אהל עראי הוא ומותר ומ"מ גדולי אחרוניהם מקשים עליהם על מה שפירשו דאהדרינהו רב לאפיה מאיסור הבאת הגלימא והרי איפשר להביאה דרך מלבוש וכן באותה שפרסו סדינין שבהדיא הקשו עליה והא אין עושין אהל עראי ומ"מ זו אינה קושיא לדעתי שכל שמכוין לעשות מחיצה גמורה ודאי אף מן הצד אהל הוא ולא התירוה אלא לצניעות שהרי בהדיא אמרו נפל הדופן לא יעמיד בה אדם וכלים והקשו והא תניא עושה אדם את חבירו דופן ותרצוה כאן בדופן שלישית כאן בדופן רביעית שדופן רביעית הואיל ואינו צריך לה אין כאן אהל ואינה באה אלא לצל בעלמא וכן עיקר:

וזה שכתבנו שאין עושין אהל עראי י"א דוקא כשהקונדסין נעוצים בקרקע ופירס על גביהן שזהו דרך אהל שעושין תחלה מה שהאהל ראוי לישען עליו ואח"כ פורסין אותו אבל אם פרס האהל תחלה בידי אדם ואח"כ נתן תחתיו קונדסין ונשמט ונעשה אהל מאליו מותר שאין דרך אהל בכך וזהו שאמרו בפרק כירה חם להם מלמעלה מביאין מחצלת ופורסין עליהן חם להם מלמטה זה זוקף מטתו ונשמט וכו' אלמא שמתחלה הגג עומד על ידיהם וסומכין לו במטות ומותר בדרך זה אף לכתחלה:

תוספת אהל שכתבנו פירושו כשנפרס טפח מאתמול אבל אם לא היה פרוס טפח מאתמול אהל כתחלה הוא ומה שאמרו בשמועת דיכרי הנזכרת למעלה כרוך בוריא ושייר בה טפח כלומר שתהא המחצלת כרוכה כולה שיהא האויר נכנס ושישייר ממנה טפח פרוסה ובדרך זה הוא פושטה למחר ובמסכת עירובין אמרו הני כיפי דארבא בזמן שיש בהן טפח או אין בהן טפח אלא שאין ביניהם שלשה למחר מביא מחצלת ופורס עליהם ופי' כיפי דארבא שנועצין בספינה כעין מעגלים הנעוצים במטה שנושאין את המת עשויים כמן כיפה לפרוס את הטלית עליה ונועצין אותם בספינה ראשו אחד בדופן זה וראשו אחד בדופן זה ומרחיק כחצי אמה ונועץ וכן על פני כל הספינה ופורסין עליהם בגדים ומחצלות להגין מפני החום או הצנה או הגשמים וכל שיש בראשי הכיפין עובי טפח הרי הוא אהל ואין פריסת המחצלת אלא תוספת אהל וכן אף כשאין להם עובי טפח אלא שתורת לבוד מחברם:

בפרש"י בד"ה ל"ש דמותר לטלטל החבית והאבן עליה דקתני ואם היתה בין החביות כו' עכ"ל לכאורה פירושו קשה דמי הכריחו לפרש הך מימרא אסיפא דהך מתני' לענין טלטול החבית כיון דארישא מייתי לה הכא אניעור וכן פי' רש"י גופיה לקמן דארישא קאי וניעור בעלמא נמי אסור במניח וכ"כ התוס' לעיל בפרקין ובפ' במה טומנין ויש ליישב דלכך לא פי' הכא כך דקאי ארישא דלא ליהוי פלוגתא דרבי אמי ורבי אסי הכא פלוגתא רחוקה כ"כ בתלתא דרגי דלרבי אמי אסור במניח אפילו ניעור ולרבי אסי שרי במניח אפילו האבן גופיה לטלטל להדיא אבל אי קאי אסיפא דאיירי בטלטול החבית גופיה לא הוה פלוגתא רחוקה כ"כ אלא בתרי דרגי דלרבי אמי אסור במניח טלטול החבית גופיה ולרבי אסי שרי לטלטל אף האבן להדיא אבל בניעור אפשר דלא פליגי ולכ"ע שרי ועי"ל דלכך פי' הכא לענין טלטול החבית ולא בניעור משום דומיא דמייתי עלה ואזדא לטעמייהו כו' דפליגי נמי בטלטול גופיה ולא בניעור ודו"ק:

בד"ה צאו ולמדום כו' לפי שאין הזמנה אפילו במעשה חשוב כו' עכ"ל ר"ל שאפילו מעשה חשוב יותר משפשוף לא מהני לאבן ליגע בהן למחר ולסדרן למחר ולכך היה מצריך לסדרן בע"ש ולא ליגע בהן ביד כלל למחר אלא לישב עליהן ומהרש"ל הגיה בפרש"י לאין צורך וק"ל:

בד"ה שאין עושין כו' ופקק החלון דמתניתין משום דבנין קבוע ומחזי כו' עכ"ל ומהרש"ל הגיה ע"פ דברי התוס' דפרק מי שהוציאוהו ע"ש אבל עיין בר"ן לקיים פרש"י דהכא בלי מחק והגה"ה וק"ל:

תוס' בד"ה ואזדו כו' התם רב אסי גרסינן כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דהכא רבי אסי קאמר שהיה תלמידו של ר' יוחנן חבירו של רבי אמי אבל התם רב אסי גרסי' דפליג התם עם רב ושמואל שהיה תלמיד חבר לרב כמ"ש התוס' פרק קמא דחולין וק"ל:

בד"ה הכל מודים כו' לאו משום דאי הוה אמר אין מטלטלין כו' הוה ניחא ליה אלא אז נמי היה קשה היכי עביד כו' עכ"ל ולשיטת רש"י נמי אי נמי דהוה אמר נמי אין מטלטלין כו' לא הוה ניחא דהוה קשה דהיאך היה מטלטל הגלימא ד' אמות אלא דלפירושו ודאי ניחא להו למפרך האמת דסבר זה מטלטל כו' ושפיר היה מטלטל הגלימא מה שאין כן לפירוש של התוס' דאין זה סברא פשוטה כ"כ לומר דהיכא דאין המחיצה באה להתיר דשרי לעשות מחיצה ודו"ק:

במתני' ר"א אומר בזמן שהוא קשור ותלוי פוקקין בו וכו' וחכ"א בין כך ובין כך פוקקין בו ע"כ הוא סוף המשנה ומה שכתוב בספרים כל כיסוי כלים וכו' עד סוף המשנה הוא ט"ס:

ברש"י ד"ה צאו ולמדום וכו' אפי' במעשה כל דהו מועלת וכו' כצ"ל:

ד"ה שאין עושין אהל וכו' כדאמרי' בעירובין בעובדא דשמואל ופקק החלון וכו' יש מגיהין ופקק וכו' הוא למעלה בגג ולא מן הצד אבל בהר"ן משמע דגריס ברש"י כמו בעמוד ופי' דפקק חלון הוי מחיצה אפי' לפירש"י ומה שמשמע בשמעתא דהוי אסור לעשות לכתחלה אפי' לרבנן היינו מטעם דהוה בנין קבוע ואסור מן הצד כמו גג באהל עראי ע"ש:

רש"י בד"ה דהתם כו' הדקה בטולי כו' הד"א ואח"כ מה"ד להוסיף כגון כו' והשאר נמחק. ונ"ב בלשון הזה הביאו התוס' בפ' מי שהוציאוהו (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה ואזדו לטעמייהו כו' וי"ל כו'. נ"ב ובתוס' ארוכים מצאתי ונראה לר"ת דל"ג אמר רב אסי א"ר יוחנן אלא אמר רב יוסף אר"א דר' יוחנן מצריך מעשה לקמן גבי עובדא דרבי ולקמן גבי כסוי כלים מצריך ר' יוחנן תורת כלי אלא רב אסי גופיה הוא דאמר כאן מהני הנחה ואזיל לטעמיה דאמר לעיל גבי חריות של דקל מהני ישיבה נעלמא ולקמן מייתי ראיה מדרב אסי צאו ושפשפום אמר להו ומיקל מר' אמי ואינו מצריך ללמדם ש"מ דה"נ מיקל מר' אמי אבל איהו גופא לא קאי אליבא דר' יוחנן דאמר רבי הצריכה למעשה ואיהו סבר דרבי לא הצריכה למעשה אלא לשפשוף וא"ת סוף סוף אמאי בעי גבי אבנים שפשוף וגבי חריות של דקל אפי' בישיבה בעלמא סיי וי"ל דחריות יותר הן ראוין לישיבה מאבנים כי אבנים מוקצות הם לבנין ומה שאמר לקמן אמר רב אסי אמר ר"י והוא דאיכא תורת כלי כו' צ"ל דתרי אמוראי אליבא דרב אסי כי רב יוסף אמר משום רב אסי הא דהכא דלא מצריך שום מעשה גבי אבנים ואבן על פי החביות בהנחה סגי והוא אליבא דרב אסי דלעיל בפ' במה טומנין גבי חריות של דקל כו' והא דלקמן הוא רב יהודה בר שילת משמיה דרב אסי ולא ס"ל כל הא דלעיל מיהו אומר ר"י דיש לתרץ דלא תיקשי מר' יוחנן ומרב אסי כו' כמ"ש בפנים:

בד"ה הכל מודים כו' דופן סוכה דפריך התם והאמר רבה כו' ורבנן איתא באהל כבעשיית דופן כו' כצ"ל:

גמרא, תנן התם אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת אמר רבה א"ר אמי לא שנו אלא בשוכח, (אבל במניח, נעשה בסיס לדבר האיסור, ורב יוסף א"ר אסי, לא שנו אלא כו', אבל במניח, נעשה כיסוי לחבית.
אמאי דתני דמטה החבית על צדה קאי, מפורש דזהו דוקא בשוכח, אבל במניח דנעשה בסים לא, דבסיס אפילו ניעור אסור, דהא לקמן בפ נוטל [במתני' דף קמב ע"ב], במעות שעל הכר [מנער את הכר והן נופלות], לא קתני במתני' רק דינא דניעור ומ"מ קאמר עלה רב במניח אסור.
ודלא כפירש"י ז"ל, דפירש דקאי על סיפא דמתני' דמתיר בטלטול להדי' החבית ואבן עלי', דקתני היתה בין החביות שירא להטותה שם שלא תפול האבן על החבית שבצדה מגביה החבית ומטה על צדה והיא נופלת.
ופירושו תמוה מאוד, חדא כיון דאפשר לפרש דקאי ארישא וכדכתיבנא למה נפרש אסיפא, ותו דרש"י ז"ל בעצמו לא עשה כן לקמן בפ' נוטל (דף קמב ע"ב) דשם פירש מימרא דרב דאמר ל"ש אלא בשוכח כפשוטו דקאי ארישא.
ויותר הו"ל כאן, לפרש כן, כיון דבגמרא כאן מייתי רק רישא דמתני', ולמה שביק לפרש דהאי ל"ש קאי על מה דהביא בגמרא, ומפרשו על מה דלא הביא בגמרא.
ואולי יש לקיים פירש"י ז"ל ממה דכ' רש"י ז"ל בעצמו לעיל במתני' פ' במה טומנין [דף מט ע"א במתני' טומנין כו' בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות מאליהן], זה לשונו, נוטל כיסוד של קדירה שיש תורת כלי עלי', ואע"ג שהן [הגיזי צמר] עלי', לא איכפת לן דלא נעשית בסיס להן, שאין עשוי אלא לכסות קדירה, ע"כ, ובתוס' פ' כירה (דף מג ע"ב ד"ה דכ"ע) כתבו טעם אחר, כיון דאין דעתו להניח שם כל השבת לא מקרי בסיס, ונראה דרש"י ז"ל נתכוין למ"ש הר"ן (דף כה ע"א) בשם הרז"ה, שאין הקדירה תשמיש לההטמנה והכיסוי, אלא אדרבא הן תשמישין לקדירה.
אך דברים אלו מוקשין משמעתין דאמר רבה אבל במניח נעשה בסיס, וקשה נהי דס"ל לרבה דהאבן לא נעשה כלי, ואסור משום מוקצה, מ"מ למה יהיה החבית בסיס, הא החבית אינו משמש להאבן, אלא אדרבה האבן משמש לחבית לכיסוי, והוי ממש כההיא דטמן וכיסה, וזהו תימא.
וראיתי להרז"ה פ' כל הכלים, ונראה תוכן דבריו הקדושים דבאמת מה דאמר רבה אבל במניח היינו במניח שלא ע"ד כיסוי וע"ד כיסוי הוי כשוכח עיי"ש, והא דאמר רבה ומותבינן אשמעתין [האבן שבקרויה, היינו דלעת יבשה וחלולה שממלאין בה מים ונותנין בה אבן להכבידה כדי שלא תהי' צפה לגודל קלותה, אם ממלאין בה ואינה נופלת שהיא קשורה יפה, ממלאין בה, אלמא דהאבן נעשה כלי, אף זהו מיירי במניח שלא ע"ד כיסוי, צ"ל דמתני' מדלא אמר עוד בבא אבל במניח לכיסוי הותר גם האבן מוכח דלא נעשה כלי, ואין כאן אלא שני דינים, דבמניח ע"ד כיסוי דינו כשוכח, וע"ז אמר ומותבינן אשמעתין.
אמנם עדיין דחוק, דאמאי אמר ל"ש אלא בשוכח הו"ל למנקט ל"ש אלא במניח ע"ד כיסוי, ומתוך זה י"ל דרש"י ס"ל כמ"ש התוס' פ' כל הכלים (דף קכג ע"א ד"ה האי פוגלא), לחלק דבמניח ע"מ ליטול בשבת אף דלא הוי בסיס ומותר לנער, מ"מ לא הוי כשוכח ממש, ואסור בטלטול החבית והאבן עליו דלא היה לו להניח באותו ענין דיצטרך לטלטלו, ה"נ מחלק רש"י לשיטתי' דנהי דהיכא דההיתר אינו משמש להאיסור לא מקרי בסיס, מ"מ מותר רק בניעור אבל לא בטלטול גמור, וחלוק בזה משוכח, ומש"ה הכא בסוגיין דמה דאמר רבה אבל במניח, ע"כ מיירי אף במניח ע"ד כיסוי, מדקאמר רבה ומותבינן אשמעתין, והרי במתני' לא הי' רק הנחה בעלמא בנתינת האבן ומ"מ מקשה ממנה אלמא דגם הוא מיירי גם לא בהנחה בעלמא, אלא בע"ד כיסוי, ומש"ה א"א לפרש דרבה קאי ארישא דמטה על צדה, דהא ניעור בעלמא גם במניח ע"ד כיסוי שרי כיון דמ"מ אין החבית משמש להאבן, מש"ה הוצרך רש"י לקבל הדוחק דקאי על סיפא דמיירי בטלטול גמור, דזהו אסור גם במניח ע"ד כיסוי, אבל בפ' נוטל לקמן במימרא דרב, דאפשר לפרש דמה דקאמר אבל במניח היינו במניח שלא ע"ד כיסוי, ומה דלא קאמר ל"ש אלא במניח ע"ד כיסוי י"ל דע"ד כיסוי סבר דנעשה האבן כיסוי כר' אסי, מש"ה נקט רש"י ז"ל בפשוטו דקאי ארישא, ונכון.
ובהכי מתיישב שפיר דלקמן פ' נוטל אמר רב ל"ש אלא בשוכח על דין אבן, ושונה דבריו על מעות שעל הכר, ואמר ל"ש אלא בשוכח, וקשיא תרתי למה לי, ובתוס' שם נדחקו ליישב, ובדברינו ניחא טובא, די"ל באמת דרב מיירי ג"כ במניח ע"ד כיסוי, דס"ל כר' אמי וקאי באמת רק אסיפא לענין טלטול החבית כדצ"ל במימרא דרבה א"ר אמי, וכיון דקאי אסיפא עדיין לא שמענו דבסיס גמור אפילו הניעור אסור, לזה הוצרך לאידך מימרא במעות שעל הכר, דלא קתני במתני' רק דין ניעור, ועלה אמר דבמניח נעשה בסיס, דאפילו ניעור לחוד אסור, ומימרא קמייתא דרב איצטריך, דלא נימא דהאבן עצמו אישתרי דנעשה כלי, ולאפוקי מר' אסי, והרי זה נכון דהוצרך רש"י לדחוק ולפרש דרבה אסיפא קאי.
ובאמת תמוהים לי דברי הר"ן, דבפ' במה טומנין כתב כהרז"ה, כיון דאין הקדירה משמש להכיסוי לא מקרי בסיס, ואלו בפ' נוטל (דף סה ע"ב) כתב ל"ש דמטה על צדה כו' אלא בשוכח כו', וכתב וא"ת והא קי"ל דחריות של דקל [דנמלך עלייהו לישיבה דישב בלחוד מהני אע"ג דלא קשר, וא"כ ה"נ לסגי בהנחת האבן מבע"י] ומשני דחריות עבידא לישיבה, אבל אבן לא עבידא לכיסוי, ובזה נשאר הקושיא דמ"מ אף דלא דמי לחריות, ואין האבן נעשה כלי, מ"מ הא החבית אינו משמש להאבן, ולא יהי' בסיס.
ובזה ליכא למימר כמ"ש בשיטת רש"י דמ"מ אסור להגביה החבית, דהא כתב הר"ן ל"ש דמטה על צדה הרי דמפרש דקאי ארישא דמניח אפילו נוטה על צדה אסור.
גם ל"ל כמו שתירץ הרז"ה את עצמו דאבל במניח היינו שלא ע"ד כיסוי דא"כ ל"ש עליה דברי הר"ן, במ"ש להקשות מחריות של דקל, דהא מיירי במניח שלא ע"ד כיסוי, וצריך לימוד גדול להבין דברי חכמים וחידותם.
שוב ראיתי לרבינו שמואל אידלס ז"ל הקשה כן על רש"י ז"ל, מה הביאו לידי כך לפרש דרבה אסיפא קאי, אבל מה שתירץ דפירש"י כן דלא להוי פלוגתא דר' אמי ור' אסי פלוגתא רחוקה בתלתא דרגין דלר' אמי אפילו ניעור אסור, ולר' אסי אפילו האבן עצמו מותר לטלטל, אינו מחוור כ"כ, דבדינא דבסיס לא פליגי, ותרווייהו ס"ל דהיכא דהוי בסוס אפילו ניעור אסור, אלא דפליגי אם האבן עצמו הותר, דנעשה כלי או דלא נעשה כלי ונעשה בסיס, וממילא החבית בסיס לדבר אסור וא"כ הפלוגתא רק בחד מילתא, ביסוד זה אם האבן נעשה כלי או לא וליכא בזה פלוגתא רחוקה, דגם רב אסי מודה היכא דלא נעשה האבן כלי אפילו ניעור אסור:
ובזה ממילא נדחה גם תירוצו השני של מהר"ש איידלס ז"ל, דלכך פירש"י בטלטול ולא בניעור, דהוי דומי' דמייתי עלי', ואזדו לטעמייהו, כיון דשרש הפלוגתא רק אם האבן נעשה כלי או לא שייך שפיר ואזדו לטעמייהו, ומה שכתבתי מחוור יותר:

אמר ר' יוחנן לא שנו אלא בשוכח. לפמ"ש תוס' לעיל קכ"ג ע"א ד"ה האי פוגלא וכו' דמניח ע"מ ליטלו דינו כשוכח ה"ל למימר לא שנו אלא במניח ע"מ ליטלו דשייך יותר באבן שבחביות דאיך שכח שם אבן ומאי שייטי התם עיין מלחמות ה'. וצ"ל אה"נ ברישא דמטה על צידה הומ"ל הכי אלא משום סיפא דמגביה להדי' דה"ל טלטול גמור ולא רק מן הצד אלא טלטול ולא הותר זה במניח ע"מ ליטלו כמ"ש תוס' לעיל סוף ד"ה פוגלא הנ"ל. מיהו רש"י לא ס"ל בהא כשיטת תוס' דמניח על מנת ליטול הוה כשוכח כדמוכח לעיל נ"א ע"א תוס' ד"ה או שטמן וכו'. ושפיר פירש"י לקמן קמ"ב ע"ב לא שנו דהתם ארישא. ומה דפירש בשמעתין אסיפא מגביה ומטה עיין מהרש"א יפה תי' במגיני שלמה ס"פ במה טומנין דרש"י ס"ל דמטה על צידה הוה רק כמו טלטול מן הצד ואפי' במניח ונעשה החביות בסיס מ"מ שרי להטותה ולנער האבן. ולפע"ד ה"ל למימר מרגניתא דלקמן קמ"ב דבעל מימרא הוא רב הונא ולרש"י ס"ל לר"ה טלטול מן הצד אסור כדפי' רש"י גבי האי סליקוסתא כמ"ש תוס' בשמו לעיל מ"ד ע"א בסוף הדיבור ע"ש וא"ש לא שנו ארישא. ומשוה"נ אמר רב הונא התם במעות שעל הכר לא שנו וכו' אע"ג דלרש"י הוה ניעור זה כעין טלטול מן הצד וא"ש:

נעשה בסיס וכו'. עמ"ש רש"י לעיל מ"ט ע"א ד"ה ניטל כיסוי וכו' ע"ש צ"ל אבן שעפ"י החביות שאני בשלמא התם גיזי צמר באו לשמש הקדרה וכיסיו ולא נעשה הקדרה וכיסיו בסיס להן אבל אבן שעפ"י החביות הוא והחביות ביחד הם כלי א' ואין הכיסוי משמש להכלי אלא הכלי והכיסוי שניהם משמשים להמאכל שבתוכם וחשיב האבן ונעשה החביות בסיס להאבן:

אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן הכל מודים וכו' פשטיות דמתני' משמע דלענין מוקצה איירינן דבהכי איירי מתני' אבן שבקרוי' וזמורה שהיא קשורה. וכן מתני' דבית אחיזה הכל מטעם טלטול ולא מטעם בנין. ומתני' דנגר הנגרר מטעם בנין הוא כמתני' דדלת שבמוקצה. ומש"ה פירש"י במתני' דחבל נגרר בארץ משמע הא אינו נגרר אע"ג שראש התחתון נגרר בארץ מתיר ר"א וכבר נתעורר בזה בס' אבן עוזר ולהנ"ל ניחא דרש"י פי' מתני' כדרכו לפי הס"ד והפשוט ואיירי ממוקצה ולזה סגי אם רק ראשו העליון תלוי והתחתון נגרר ובלבד שלא יהיה החבל נגרר. אמנם אתא רבב"ח וחדית לן דמטעם בנין אתאינן עלה ואז בודאי בעי' שיהי' ראשו התחתון תלוי באויר ויבואר לפנינו אי"ה:

דאין עושין אהל עראי אפי' ביו"ט. הא דפשיטא לי' הכי היינו ממתני' דר"פ תולין דאסרו לתלות המשמרת אפי' ביו"ט אלא דר"א מתיר מטעם מכשירין כמבואר שם אבל בלא"ה כ"ע מודים דאין עושין אהל עראי ביו"ט ומדחזינן הכא דפליגי בפקק ש"מ דבתוספת הוא דפליגו. אלא שיש לעיין מנ"ל לר' יוחנן לחלק בין תחלת עשיית אהל להוספה דלמא אין לחלק בכך דהא הבונה כ"ש חייב וה"ה בבנין עראי מדרבנן ודלמא משנה דר"פ תולין דמיירי באהל למעלה דהוא חמיר בין בתחלה בין בהוספה והכא בעשיית מחיצה מותר לרבנן אפי' תחילת עשי' ואין שום סברא לחלק בין הוספה להתחלה. וי"ל ס"ל לרש"י דחלון כולל ארובה שבגג ומן הצד. דנהי דארובה הוא דוקא בגג מ"מ מדלא נקט פקק המאור כדלקמן פקקו המאור בטפיח ונקט חלון שכולל שניהם כמו חלוני רקיע וה"נ מיירי למעלה בגג ובדופן מן הצד ולכן לקמן ר"פ תולין כ' רש"י ארובה ובשמעתין פירש"י חלון מן הצד דהוה תוספת עראי על בנין קבוע כפי' ר"ן ע"ש. ומש"ה משמע ממתני' דבין מן הצד ובין בגג מתיר וע"כ לחלק בין תוספת להתחלת בנין וק"ל:

ואצ"ל ביו"ט. יש לדקדק מה לי שבת מה לי יו"ט הא אין בין שבת ליו"ט. וי"ל עפמ"ש תוס' לעיל צ"ד ע"א ד"ה והרודה וכו' דביו"ט שרי בנין מן התורה מטעם מתוך ומדרבנן אסור משום דמיחזי כעובדא דחול וקמ"ל הכא דאפ"ה אין עושין אהל עראי אפי' ביו"ט וכו'. ומיהו ר"א שמותי הוא מתלמידי שמאי דלית לי' מתוך ואין לחלק בין יו"ט לשבת:

ועיין תוס' דשמעתין סוף ד"ה בין קשור וכו' שכ' ראיה ממי שהוציאוהו מ"ד ע"ב ודבריהם צ"ע כמ"ש מגיני שלמה התם למסקנא דלרשב"ג לא בעי קשירה. אבל לר' יהודה דבעי קשירה י"ל אפי' בתוספת אהל נמי בעי קשירה. ולכאורה י"ל מאי דוחקי' דש"ס לאוקמי ברייתא קמייתא בדופן שלישית משום דקדוק קל דקתני דופנה. ואידך בדופן רביעית וצריך למיפסק ברייתא בסכינה חריפתא דהא אדם דברייתא ע"כ בדופן שלישית מיירי מדקתני כדי שיאכל וישתה וישן כפירש"י שם והוא דחוק לאוקמי ברייתא קמייתא בדופן רביעית ואע"ג דלא הוה רק תוספת אהל מ"מ אסור כר' יהודה דצריך לקשור. ואידך ברייתא בדופן שלישית ומשום מצות סוכה הקילו ואע"ג דכ' תוס' בשמעתין ד"ה ומדבריהן שלא התירו בנין לצורך מצוה י"ל היינו בשבת אבל ביו"ט דאפי' בנין גמור מותר מן התורה משום מתוך וא"כ בנין עראי מותר לצורך מצוה ומדלא מוקמינן הכי ש"מ פשיטא להש"ס דאפי' לר' יהודה דבעי קישור בנגר מ"מ בתוס' בנין לא בעי קישור ולא ה"מ לאוקמי בדופן רביעית ואסור משום דצריך לקשור דהא לא בעי קישור ושפיר הוכיחו תוס' דמדלא מוקמינן הכא ש"מ דדופן רביעית שהוא תוספת אהל לא בעי קשירה אפי' לר' יהודה וא"ש. מיהו זה הוא להתוס' אבל לשיטת רש"י לא מוכח מידי דס"ל מן הצד לא שייך בנין עראי כלל וכ' מגיני שלמה דלא קשי' מעירובין מ"ד משום דהתם הסכך שהוא הגג צריך להדופן דבלא דופן לא מתכשר הגג ה"ל דופן שלישית כמו אהל דגג. וא"כ לא ה"מ לאוקמי בדופן רביעית ומשום תוספת דבעי קשירה דז"א דדופן רביעית דאין הסכך צריך לה לית ביה איסור בנין עראי כלל וק"ל:

אין עושין אהל עראי. פירש"י אבל מחיצה מותר לצניעות כדאמרינן בעירובין בעובדא דשמואל וכו'. מדקדוק לשונו שכ' לצניעות משמע דוקא לצניעות אבל מחיצה להתיר איסור הוה בנין והיינו כר"ת וא"א לומר כן מדמחק הגירסא פ"ק דסוכה וגרס מהיכן הביאום וכמ"ש תוס' שם בסוכה ע"ש. ע"כ נלע"ד דלצניעות שכ' רש"י אינו כמו לצניעות בעלמא דקאמר הש"ס בעירובין דהתם הוה שלא להתיר והכא כוונת רש"י לצניעות להתיר תשמיש וכמחיצת מהר"מ ועיין מג"א סי' שט"ו סק"ג וט"ז סי' תקי"ד סק"ב. ועיין לשון רש"י בפסחים ו' ע"א ד"ה עושה לו מחיצה וכו' ומיהו האי דלעיל לא אפשר לי' במחיצה עכ"ל והיינו טעמא משום דהתם בעי מחיצה בבנין קבוע וכמ"ש בזה מג"א סי' ת"מ סק"ד ע"ש:

ומה שהקשו תוס' הא אפשר להביא הסדינים דרך מלבוש. לכאורה י"ל דלא סגי בסדין בלי רצועות לקשור בעמודים וע"כ להוציא כעין כילה וכסכסי' לקמן קל"ט ע"ב. והכא כיון דצריך לרצועות חשיבי כמו ציצית ולא בטיל וחייב עליהם. א"נ י"ל דודאי אין סברא שהפשיטו סדניהם ופרסו על העמודים ועמדו ערומים בלי לבוש אין זה סברא ואם יתעטפו סדין על גבי סדיניהם ס"ל לרש"י דאסור לצאת בזה לרה"ר כמ"ש רש"י ותוס' לעיל נ"ט ע"ב ד"ה תרי המייני קאמרת ע"ש. ואף על גב דרש"י פירש לההוא דסוכה דלא הוה ברה"ר כ"א בחצר שאינו מעורבת וההוא עובדא ר' ישמעאל בר' יוסי הוה ואיהו ס"ל לעיל ס"ד ע"ב דכל מה שאסרו לצאת ברה"ר מותר לצאת בחצר. ופירשו תוס' ד"ה רבי ענני בר ששון אפי' בחצר שאינה מעורבת ע"ש. מ"מ רש"י שם ד"ה אסור לצאת לחצר מפרש לי' בחצר מעורבת אבל שאינה מעורבת לא. ולאו דוקא אשה ה"ה איש כמבואר בתוס' מנחות ל"ו ע"ב סוף ד"ה אי קסבר וכו' ע"ש נמצא רש"י לשיטתו א"ש:

סוגיא דנגר הנגרר:

פקק החלון ר"א אומר שקשור ותנוי פוקקין בו ואם לאו וכו' ובגמ' מאי בין כך ובין כך אר"א בין קשור ובין אינו קשור והוא שתלוי וכו' עד סוף כל הסוגיא: הנה קשור ולא תלוי משכחת לה אבל תוי תלוי ואינו קשור לא משכחת דבמה הוא תלוי אם אינו קשור ואם אינו ניטל באגדו עיין עירובין דף ק"א ע"ב] כשם שאינו קרוי תלוי כך אינו קרוי קשור: ולפי זה כיון שקשור הכל נידון בתלוי או לא הי' לו להזכיר רק תלוי וכך הי' לו לומר אם תלוי פוקקין ואם לאו אין פוקקין וכו' וצריך לומר דאם כן לא הי' סובב הבין כך ובין כך של חכמים רק על תלוי שהרי קשור, לא נזכר כלל בדברי ר"א והוה אמינא שחכמים מקילים רק שאין צריך תלוי אבל קשור בעינן לכך הזכיר בדברי ר"א שאפילו קשור ותלוי כדי שיאמר על זה דברי חכמים בין כך וכו' שאפי' אינו קשור כלל פוקקין בו: ולפי זה קשה אם כן מאי מספקא לי' בשמעתין מאי בין כך ובין כך וכו' הרי מוכח שחכמים לא בעו אפילו קשור וגם על ר' ירמי' קשיא שרוצה באמת לפרש משנתינו דחכמים בעו קשור ודע דגם בברייתא דמייתי בשמעתין איזהו נגר הנגרר שנועלין בו במקדש אבל לא במדינה כל שקשור ותלוי וראשו מגיע לארץ. ג"כ יש לדקדק דלמה לו להזכיר קשור כיון שהזכיר תלוי: ואמנם שם יש לתרץ דנקט קשור שבזה הוא עיקר ההיתר במקדש דאפילו אינו תלוי כלל ושני ראשיה מונחים בארץ מותר במקדש וכמו"ש התוס' בד"ה קשור וכו' א"כ נקט קשור על היתר המקדש ונקט תלוי לרבותא דאפ"ה אסור במדינה:

והנה יש לומר דנקט קשור לומר ואם לאו דהיינו שאפי' אינו קשור אין פוקקין בו אבל הטלטול אינו אסור ולא פליגי ר"א ורבנן רק לענין אוהל ודלא כסברת התוס' אלא כסברת רש"י דגם נגר הנגרר משום בנין הוא ובזה ניחא מה דאמר ר' יוחנן כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגר כו' והנה הדבר יפלא דתלי תניא בדלא תניא דלפי פשטן של דברים לא הורה לנו בזה שום חידוש רק לידע דרבנן דמשנתינו בעו קשור ולא הקילו אלא שא"צ להיות תלוי ובנגר מפורש פלוגתתן דת"ק בעי קשור ותלוי ור' יהודה בעי רק קשור ובכאן דברי חכמים סתומים ולא נתפרש אי בעי עכ"פ קשור או לא והוה לי' לר' יוחנן לומר כמחלוקת בנגר כך מחלוקת כאן. ובשלמא לשיטת התוס' דנגר קיל ולא שייך בו בנין ויש מקום לומר דפלוגתייהו דת"ק ור"י בנגר הוא אליבא דר"א וסובר ר"י שר"א לא החמיר אלא בתוספת אוהל אבל בטלטול גם ר"א מודה דסגי בקשור לחוד קמ"ל ר' יוחנן כמחלוקת כאן ור"א מחמיר בנגר כמו כאן ור' יהודה דהתם היינו חכמים דכאן:

ובזה ניחא מה דאמר לי' ר' ירמי' לר' אבא ונימא מר וכו' הלשון הזה ונימא מר מורה שאין כאן הכרח והברירה בידו לפרש המשנה לאיזה צד שירצה. וקאמר לי' כיון שאפשר לפרש לחומרא הי' לך לומר לחומרא ולכאורה יפלא הוה לי' למימר בלשון אתקפתא. מתיב ר' ירמי' או מתקיף שהרי הכריחו מכח משנה דנגר. ועוד יפלא למה הוצרך להקדים דברי ר' יוחנן דאמר כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגר וכו' והלא ממשנה וברייתא דנגר לחוד סגי דעל כרחין ר' יהודה כרבנן דר"א דלר"א ודאי בעינן קשור ותלוי ואם כן הרי מוכח דלרבנן בעינן קשור ולמה הוצרך להקדים דברי ר' יוחנן בריש דבריו וכן לסיים דברי ר' יהושע ולפמ"ש שנוכל לומר דת"ק ור' יהודה תרווייהו אליבא דר"א פליגי ניחא שהוצרך להביא דברי ר' יוחנן כמחלוקת כאן וכו' וכנ"ל ומה שהביא דברי ר' יהושע מאן תנא נגר וכו' היינו כמו שכתב מהר"מ דהוא כמו ועוד האמר ר' יהושע וכו' דאפי' לא הי' אומר ר' יוחנן כמחלוקת כאן אכתי מוכח מדברי ר' יהושע דאמר מאן תנא נגר וכו' ר"א הוא א"כ [ע"כ] דר' יהודה כרבנן ואף דאיכא למימר כונת ר' יהושע מאן תנא נגר הנגרר ולא קאמר סתם מאן תנא נגר ר"א הוא מכלל דדוקא נגרר אתי' כר"א אבל מונח אתי' גם אליבא דרבנן כיון שמונח ואינו קשור כלל אסרי ומוכח דרבנן ג'"כ בעו קשור וכל זה לשיטת התוס' אבל לשיטת רש"י דגם בנגר שייך בנין קשיא מה הן דברי ר' יוחנן שאמר כמחלוקת כאן וכו' איפכא הוה לי' למימר כמחלוקת בנגר וכו' וכן למה הוצרך ר' ירמיה להביא כלל דברי ר' יוחנן ודברי ר' יהושע: ונראה עפ"י מ"ש דבמשנתינו פליגי רק לענין אוהל ולר"א אין פוקקין בו אבל הטלטול מותר. וקמ"ל דכשם שפלוגתייהו במשנתינו לענין בנין כך בנגר פלוגתייהו רק לענין בנין ולא לענין טלטול אי נמי דלא תימא דנגר חמור יותר ותאמר דפלוגתייהו דת"ק דנגר ור' יהודה תרווייהו אליבא דרבנן. וס"ל לת"ק דבנגר גם רבנן מודו דבעינן קשור ותלוי ור' יהודה ס"ל דדי בקשור וקמ"ל ר"י כמחלוקת כאן וכו' וקמ"ל דלרבנן ודאי לא בעינן בנגר תלוי ות"ק דשם ר"א היא ולא חמיר נגר מפקק:

וא"כ גם לשיטת רש"י הוצרך להקדים דברי רבי יוחנן: והנה אף דברי מוהר"ם שמה שמביא א"ר יהושע בר אבא הוא כמו ועוד האמר ר' יהושע וכו' הוא דוחק וגם הלשון בגמ' אמר ר' יהושע וכו' אם הוא שייך להקושיא הוה לי' למימר ואמר ר' יהושע וכו': וגם מה שמביא ותניא, איזה וכו' הוא ללא צורך אם להביא ראיה שר' יהודה אוסר באינו קשור כלל. הלא מבואר במשנה בדברי ר' יהודה שאמר המונח במקדש והנגרר במדינה מכלל שהמונח אסור במדינה. והנה יש לתרץ דלכאורה יש לומר דהא דאוסר ר"י מונח במדינה היינו באינו מוכן כלל ומשנתינו במתוקן דהיינו שמוכן מאתמול לכך. והא דאמר ר"י והנגרר במדינה ולא קאמר רבותא יותר שהמוכן במדינה משום דעל דברי ת"ק קאי דמיירי במונח ונגרר הזכיר גם הוא אלו תרווייהו ולכן הביא הברייתא דקאמר כל ששומטו ומניחו וכו' אסור במדינה ומשמע שאפילו כבר נעל בו. אלא ששמטו אסור וא"כ מוכח דאף המוכן אסור ועוד נראה שהרי מדברי ר' יוחנן אין ראיה דחכמים בעי קשור. ואי משום דאמר כך מחלוקת בנגר אכתי מאן יימר שכיון על דברי ר' יהודה ודלמא בעי למימר דרבנן דהכא פליגי גם בנגר. ומתירין כמו שמתירין בפקק. ואמנם מדאמר ר' יוחנן כך מחלוקת בנגר הנגרר ולא קאמר סתם כך מחלוקת בנגר שהרי גם במונח שייך למימר כמחלוקת כאן אלא ודאי דגם רבנן דכאן לא התירו במונח אלא שלא תאמר וליטעמיך אכתי נימא סתם מחלוקת בנגר שהרי גם הקשור מ"מ כיון ששני ראשיה מונחים בארץ ג"כ נקרא מונח ובזה ודאי חכמים מתירים שהרי מ"מ קשור הוא ולכן הקדים ותניא וכו' ואם כן מונח דר' יהודה היינו שאינו קשור כלל וכמו"ש התוס' שם. ולכך הוצרך לומר כך מחלוקת בנגר הנגרר:

אמר ר' יהושע וכו'. ר' יהושע בא לתרץ הקושיא של ר' ירמי' ואמר מאן תנא נגר הנגרר ר"א היא פי' כל הפלוגתא שמביא התנא בנגר הנגרר הכל הוא אליבא דר"א ות"ק ור"י פליגי אליבא דר"א ופליגי בפלוגתא דרש"י ותוס'. ת"ק סבר דשייך בנין בנגר ולכך אסור המונח במקדש שהוא איסור תורה והנגרר במדינה מדרבנן. דלאפוקי מאיסור בנין החמיר ר"א ובעי קשור ותלוי ור' יהודה סבר דליכא בנגר איסור בנין רק איסור טלטול ואין כאן איסור דאורייתא. ולכך במקדש מותר לגמרי ובמדינה סגי אפי' לר"א בקשור לחוד אבל לרבנן לא בעינן אפי' קשור לא בפקק ולא בנגר ואין להקשות אם כן גם בדברי ר' יהושע למה אמר נגר הנגרר הוה לי' למימר סתם מאן תנא נגר יש לומר דמונח הוא מימרא שאינה צריכה דפשיטא דלרבנן ליכא איסור תורה כלל דהרי תוספת אוהל מותר לרבנן. וכמו שהוכיחו התוס' סוף ד"ה בין קשור ומאן דאמר דרבנן בעי קשור היינו רק משום טלטול וזה ודאי ליתא מן התורה ופשיטא שמותר במקדש וקמ"ל ר' יהושע רבותא דאפי' נגרר מאן תנא ר' אליעזר הוא ולהורות דר' יהודה אפי' לר"א מתיר משום דסובר דבנגר לא שייך בנין רק טלטול וסגי בקשור: ועל זה השיב ר' ירמי' אנא דאמרי כהאי תנא קנה שהתקינו וכו' ובקנה ודאי ליכא בנין. וכמו שהוכיחו התוס' בד"ה ר' יהודה ואפ"ה סובר ת"ק דבעינן קשור ותלוי ועל כרחך ר' אליעזר הוא. ואם כן על כרחך ר"א אפי' באיסור טלטול בעי תרתי. ואם כן על כרחך ר' יהודה אליבא דרבנן בעי קשור. ואם תאמר כיון שידע מברייתא זו הרי ראה גם דברי רשב"ג אם כן מה הקשה לרב כהנא ודילמא הוא מוקי חכמים שבמשנה כרשב"ג. וכמו שהוא באמת לפירוש רש"י דהך אנא דאמרי היינו כרשב"ג אבל לפירושי דהך אנא דאמרי הוא דברי ר' ירמי' קשה. ונראה דהרי צריך להבין דקאמר כמחלוקת כאן וכו' ומוקי חכמים דמשנתינו כר' יהודה ומי הכריחו לזה כיון דאיהו גופי' פוסק כרשב"ג:

וחוץ לדרכינו אמרתי דלעיל קודם שידע מדברי רשב"ג הקשה מדברי ר' יוחנן דקאמר כמחלוקת וכו' על כרחך לחומרא קאמר דכשם דבעי ר' יהודה התם קשור כמו כן רבנן דהכא בעו קשור דאין לומר כונת ר' יוחנן לקולא כמחלוקת וכו' וכשם שמתירין חכמים כאן לגמרי כך מתירין בנגר ור' יהודה לאו היינו חכמים אלא לעצמו אמר כן דאם כן הוה לי' ג' מחלוקות ר"א בעי תרתי וחכמים לא בעו רק מתוקן ור"י בעי קשור. אבל עכשיו שזכינו לדברי רבן שמעון בן גמליאל וא"כ על כרחך ג' מחלוקות ר' אליעזר ור' יהודה ורשב"ג. א"כ גם כונת ר' יוחנן כמחלוקת וכו' לומר כשם שמתירין חכמים כאן לגמרי כך בנגר: אבל לפי מ"ש שר' ירמי' הוא שהשיב אנא דאמרי וכו' ואם כן ידע ר' ירמי' מדברי רשב"ג ועל כרחך ג' מחלוקות בדבר. אם כן מה הביא מדברי ר' יוחנן ודלמא כונת ר' יוחנן כמחלוקת וכו' לומר כשם שהתירו חכמים לגמרי בפקק כך בנגר וחכמים היינו כרשב"ג ופליגי על ר' יהודה דנגר. ונראה דעכשיו לפי פירושי ממילא נסתר סברת התוס' שהוכיחו דעל כרחך ליכא בנגר משום בנין דאל"כ מה ראי' מקנה שאין בו משום בנין לנגר שיש בו משום בנין. וכל זה לפי הפשוט שר' אבא הוא דאמר אנא דאמרי ומביא ראי' לקולא אבל לפירושי דר' ירמי' הוא דאמר אנא דאמרי וכונתו להוכיח דע"כ ר"א בנגר בעי תרתי. שאפילו אם תאמר ונגר לית בי' משום בנין. אכתי גם בטילטול בעי ר"א תרתי אלא על כרחך ר' יהודה דאמר דסגי בקשור לאו אליבא דר"א. ושלש מחלוקות אין לעשות ועל כרחך מה דאמר ר' יוחנן כמחלוקת וכו' היינו חכמים דמשנתינו כר' יהודה בנגר. ורשב"ג לאו דעה שלישית הוא רק שאני קנה שאין בו אלא איסור טלטול. ומעתה אין כאן ג' מחלוקות אלא כך הוא הוצעה של המחלוקת. ר' אליעזר סובר בין באיסור בנין ובין באיסור טלטול בעינן תרתי. וחכמים ור' יהודה ורשב"ג סברי דבאיסור בנין בעינן קשור ובאיסור טלטול לא בעינן רק מתוקן. ובפקק ובנגר שייך אפי' לרבנן איסור בנין: ועוד נלע"ד טעמי' דר' יוחנן אף דסבר הלכה כרשב"ג מ"מ לא מוקי משנתינו כרשב"ג משום דאם כן קשה למה שנאו בלשון חכמים הוה לי' למימר במשנתינו בפירוש ורשב"ג אומר בין כך וכו' ואי משום למסתם לקולא שנה בלשון חכמים הרי גם אם הי' אומר ורשב"ג אומר ג"כ הא בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ואם כן על כרחך משנתינו לאו רשב"ג היא:

והנה ע"פ מ"ש חוץ לדרכינו דהיינו שעכשיו שזכינו לדברי רשב"ג ר' יוחנן דאמר כמחלוקת וכו' היינו דאליבא דרבנן גם בנגר לא בעו קשירה יש לתרץ מה שיש להקשות שהתוס' הוכיחו דבנגר לא שייך בנין משום דבקנה ודאי לא שייך בנין. דאי הוה שייך בנין. האיך מייתי ראי' מחריות של דקל דלא בעי תורת כלי לקנה דדלמא דוקא בטלטול לא בעי רשב"ג תורת כלי ולא באיסור בנין עיין כל זה בד"ה ר' יהודה ולכאורה יפלא דעל כרחך אפילו משום איסור טלטול חמיר איסור טלטול דקנה משאר טלטול שהרי בשאר כלי תשמיש לא בעי ר' אליעזר קשור ותלוי וכאן בעי קשור ותלוי והיינו משום שהם תשמיש בית חמיר טפי וכמ"ש התוס' בד"ה והמונח. ואם כן קשה דלמא גם לרשב"ג תשמיש בית חמיר טפי וכמו"ש התוס' בד"ה והמונח. ולכך בעי רשב"ג תורת כלי משא"כ בחריות של דקל: ונראה משום דא"כ היה לו לרשב"ג להזכיר תורת כלי ומדלא הזכיר מכלל דלא בעי גם בתשמיש בית תורת כלי שהרי אין חילוק זה של תשמיש בית כל כך פשוט להחמיר בו יותר משאר תשמיש. ועל זה קאמר וכי תימא ה"נ דאיכא תורת כלי ומה שלא הזכירו רבן שמעון בן גמליאל היינו שסובר שגם בכל תשמיש דעלמא שאינו כלי ממש בעינן תורת כלי ולכך לא הוצרך להזכירו בתשמיש בית ועל זה שפיר השיב ומי בעי רשב"ג תורת כלי. ואם תאמר א"כ איך הוכיחו התוס' דלא שייך בנין בנגר ובקנה. ודלמא שייך בנין ואפ"כ הקשה מי בעי תורה כלי דאם כן הי' לו לרשב"ג לפרש דבעינן כאן תורת כלי וכנ"ל:

ונראה משום דאי אין בנגר בנין וכן בפקק ובקנה, ולר' יוחנן דפסק כרשב"ג אם כן היא גופה קשיא למה אמר כמחלוקת וכו' ולמה לא מוקי חכמים דמשנתינו כרשב"ג ואין לומר דא"כ למה לא תנן בהדיא במשנתינו ורשב"ג וכו' ואי משום דבעי למסתם הרי גם רשב"ג כל מקום ששנה במשנתינו הלכה כמותו ואדרבה השתא דשנה בלשון סתם יש סתם כנגדו דהיינו נגר ואם היה שונה דברי רבן שמעון בן גמליאל היה הלכה כמותו אכתי יש לומר ולדקדק הרי עכשיו דמוקי חכמים דמשנה כר"י אם כן חכמים עצמם לא ס"ל כרשב"ג וגם רבי השמיט דעתו. ומוטב היה לר' יוחנן לומר דחכמים היינו רבן שמעון בן גמליאל ורבי לא ס"ל כרשב"ג ולכך לא אמר במשנה ורשב"ג אומר דא"כ הי' הלכה כמותו. ושנאו בלשון חכמים ויש לנו סתמא אחרת כנגדו דהיינו נגר אלא ודאי דבאמת מוקי ר' יוחנן כרשב"ג ומה דאמר כמחלוקת בנגר היינו לקולא דרבנן כשם שהקילו כאן כך שם ור' יהודה לנפשיה החמיר ומתחלה שהקשה מר' יוחנן היינו קודם שידע מרשב"ג ולא רצה לעשות ג' מחלוקות וכל זה אם לא שייך בונה אבל אם שייך בונה על כרחך ר' פוסק כרשב"ג כסתם דפוקקין ומעשה רב וא"כ למה לא שנה במשנתינו ורשב"ג בהדיא אלא ודאי דחכמים דכאן באמת אינם רבן שמעון בן גמליאל ור"י דאמר כמחלוקת וכו' היינו דגם כאן בעינן קשור וקשה הלא לא נזכר קשור במשנה. אלא ודאי שאין זה קפידא גם בדברי רשב"ג אין זה קפידא ומנ"ל דלא בעי רשב"ג תיקון כלי וצריך לומר דמדמה לחריות ושפיר הקשו התוס' מה ראיה מחריות שאין בו בנין לקנה שיש בו בנין:

סליק פ' כל הכלים:

ומצא נדבך של אבנים צאו ולמדום וכו'. הרי"ף השמיט דין נדבך ועמ"ש הרי"ף ריש פ' נוטל ועמ"ש הרב המגיד פ' כ"ה ומרן בב"י סי' ש"ח ומה שתמה מור"ם בדרכי משה על מרן ועמ"ש אני בעניי בס' הקטן מחזיק ברכה בקונטריס אחרון סי' ש"ח בס"ד: