ומן התפילין. משום דסתם קטן אינו יודע לשמור גופו שלא יפיח בהן: וחייבין בתפלה. דתפלה רחמי היא ומדרבנן היא ותקנוה אף לנשים ולחנוך קטנים: ובמזוזה ובברכת המזון. מזוזה מצות עשה שלא הזמן גרמא ובגמרא פריך פשיטא: ברכת המזון. בגמרא בעי לה דאורייתא או דרבנן: גמ' מהו דתימא נקיש תפלין למזוזה. דכתיב וקשרתם וכתבתם מה מזוזה נשים חייבות אף תפילין נשים חייבות קמשמע לן: הכי גרסינן תפלה דרחמי נינהו. ולא גרס פשיטא דהא לאו דאורייתא היא: נקיש מזוזה לתלמוד תורה. דכתיב (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם וסמיך ליה וכתבתם מה תלמוד תורה נשים פטורות ואע''ג דאין הזמן גרמא רחמנא פטרינהו דכתיב את בניכם ולא בנותיכם אף מזוזה נשים פטורות קמ''ל דנשים חייבות דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעו חיי נשי לא בעי חיי בתמיה: קדוש היום מ''ע שהזמן גרמא הוא. זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ). זכרהו על היין: בשמירה. דלא תעשה מלאכה: והני נשי איתנהו בשמירה. דתנן (קדושין דף כט.) כל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שאין הזמן גרמא נשים חייבות דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה: נשים בברכת המזון דאורייתא. דכתיב ואכלת ושבעת (דברים ח) והוה ליה מצות עשה שאין הזמן גרמא: או דרבנן. דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק ואי משום בנות צלפחד חלק אביהם הם דנטלו שהיה מיוצאי מצרים: בן. קטן: מברך. ברכת המזון לאביו אם אין אביו יודע לברך: שיעורא דרבנן. כגון כזית לר''מ וכביצה לרבי יהודה דמדאורייתא ואכלת ושבעת וברכת כתיב אבל בשיעור כי האי לא מחייב אלא מדרבנן והלכך אתי קטן דרבנן ומפיק גדול: עד כזית עד כביצה. עד כזית לר''מ עד כביצה לר' יהודה דתנן (לקמן דף מה.) עד כמה מזמנין ר''מ אומר עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה: מתני' בעל קרי. מתקנת עזרא ואילך שתקן טבילה לבעלי קריין לעסוק בתורה כדאמרינן בב''ק בפרק מרובה (דף פב:): מהרהר. ק''ש בלבו כשמגיע זמן המקרא: ואינו מברך. אפילו בהרהור: לא לפניה ולא לאחריה. כיון דברכות לאו מדאורייתא מחייב לא אצרכוהו רבנן: ועל המזון מברך לאחריו. דחיובא דאורייתא הוא: ואינו מברך לפניו. דלאו דאורייתא הוא: רבי יהודה אומר וכו'. בגמרא מפרש לה: גמ' כדבור דמי. וכל אדם נמי יוצא ידי חובתו בהרהור: למה מהרהר. מה מועיל: כדאשכחן בסיני. שהפרישן מאשה דכתיב אל תגשו אל אשה (שמות יט) ועל פרישה זו סמך עזרא לתקן טבילה לבעלי קריין קודם שיעסקו בתורה דכתיב (דברים ד) והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב כדאמרינן לקמן בפרקין (דף כא:):

בתפילה פשיטא כיון דכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה כמצות עשה שהזמן גרמא הוי קמ''ל דרחמי נינהו. ורש''י לא גריס ליה שהרי תפלה דרבנן היא ומאי מ''ע שייכי ביה. ומ''מ יש ליישב דהא הלל דרבנן ונשים פטורות מהאי טעמא דמצות עשה שהזמן גרמא הוא כדאמרינן בסוכה (דף לח.) מי שהיה עבד ואשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהם אומרים דאין השומע פטור מקריאתן כיון שהם פטורים: אית דגרסי בברכת המזון פשיטא. ומשני כיון דכתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע כמ''ע שהזמן גרמא הוא קמ''ל: נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן. פי' הקונטרס דסלקא דעתך דלא מחייבי מדאורייתא משום דכתיב על הארץ הטובה ונשים לא נטלו חלק בארץ ומה שנטלו בנות צלפחד חלק אביהם נטלו. ותימה כהנים ולוים נמי תבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וא''כ לא יוציאו אחרים ידי חובתן בברכת המזון אלא י''ל דטעמא משום דכתיב על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרינן לקמן (דף מט.) מי שלא אמר ברית ותורה בברכת המזון לא יצא ידי חובתו והשתא קא מבעיא ליה כיון דלא מצו למימר ברית ותורה לא הוו אלא מדרבנן או דלמא כיון דלא שייך בהו הוי שפיר דאורייתא והא דלקמן מיירי באנשים דשייכי בברית ותורה: בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. פי' אפילו בהרהור כדמשמע בגמ' והיינו טעמא דשרינא טפי בק''ש מברכות משום דק''ש דאורייתא וברכות דרבנן ואפי' למ''ד ק''ש דרבנן היינו היכא דהזכיר יציאת מצרים אבל מתניתין שלא הזכיר יציאת מצרים שלא התירו לו לומר אמת ויציב והוי ק''ש דאורייתא ואמת ויציב דרבנן שהרי הזכיר יציאת מצרים בק''ש ואין להקשות נתקן דלימא אמת ויציב ולא לימא ק''ש דהא עדיף דלימא ק''ש דאית ביה נמי מלכות שמים: יוציא בשפתיו. כיון דשרית ליה הרהור אע''פ שהוא כדבור לענין לצאת ידי ק''ש כמו כן מקרי דבור לענין דמקרי עוסק בתורה ומדשרית ליה להרהר אע''פ שהוא בעל קרי תתיר לו גם דבור: כדאשכחן בסיני. פירוש אף ע''ג דכדבור דמי לענין שיצא מ''מ לאו כדבור דמי לענין שיהא בעל קרי אסור להרהר כדאשכחן בסיני דהיה שם דבור והיו צריכין לטבול ואע''פ שהיו שותקין שומע כעונה [סוכה לח:]: ורב חסדא אמר לאו כדבור דמי. ר''ח פירש דהלכה כרב חסדא מדתרצי רב אדא ורבי אלעזר למלתיה שמע מיניה כותיה קיימי ולא יצא בקריאת שמע בהרהור:

ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן וזו המשנה בתחלת פרק ב' דמסכת עוקצין:
ורב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מיטרא. איתיה לפירושה במסכת תענית בפרק סדר תעניות האלו (דף כד) והיינו דאמרי' רב יהודה חזנהו להנהו בי תריד הוו קא פרצי בריפתא אמר שמע מינה איכא שבעא בעלמא יהב עיניה הוה כפנא אמרו ליה רבנן לרב כהנא בריה דרב נחוניא שמעיה מר דשכיח קמיה נעשייה דליפוק לשוקא עשייה נפק לשוקא חזא כינופיא אמר להו מאי האי [א"ל] אכוספא דתמרי דקא מיזדבן אמר שמע מינה איכא כפנא אמר ליה לשמעיה שלוף לי מסאני שלף ליה חד מסאנא בעא למישלף אידך אתא אליהו כו' ובפרק כל היד המרבה לבדוק דמסכת נדה (דף יג) אמרי' שאני רב יהודה דאימתא דמאריה עליה (קרי) [דקרי] עליה שמואל עליה דרב יהודה אין זה ילוד אשה:
ר' יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה אמר כי סלקן בנות ישראל מטבילה נפגען בי דניהוי להו בני שפירי כוותי. אתה מוצא שהזכירו שבח יופיו בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פד) אמר ר' יוחנן אנא אשתיירי משפירי ירושלים האי מאן דבעי מיחזי שופריה דר' יוחנן נייתי כסא דכספא מבי סקלי כו':

קריאת שמע ותפילין הויין להו מצות עשה שהזמן גרמא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין. פירשו בברייתא (קדושין דף לג) איזו היא מצות עשה שהזמן גרמא סוכה ולולב שופר וציצית ואיזו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא מזוזה ומעקה ומציאת אבדה ושילוח הקן:
אקיש מזוזה לתלמוד תורה מה תלמוד תורה פטירי אף מזוזה נמי פטירי קמ"ל. הא נמי איתה בפירקא קמא דקידושין (דף לד) דאקשינן הרי תלמוד תורה פריה ורביה ופדיון הבן דמצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים פטורות ואמרינן (שם דף ל) ותלמוד תורה גופיה מנלן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם בניכם ולא בנותיכם:

כדאשכחן בסיני מה סיני דבור אסור הרהור מותר. במסכת שבת בפרק ר' עקיבא (שבת דף פו) אמרי' אמר אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרווייהו ניתנה תורה לטבולי יום ואמר עלה אמימר ראויה קאמינא ואעפ"כ מי שאירע לו קרי בלילי ו' בסיון דההיא שתא כבר שמע את הדברות ולא סגיא דלא הרהר בלבו:

יש ספרים דגרסי: תפילין פשיטא. ויש להקשות מאי פשיטותא, דילמא אתא לאשמועינן דתפילין מצות עשה שהזמן גרמא דשבתות וימים טובים ולילה לאו זמן תפילין, ופלוגתא היא בעירובין בריש פרק המוצא תפילין (עירובין צה, ב) ואיכא מאן דאמר התם דנוהג בין בחול בין בשבת ובלילות כבימים. ויש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי הכין, אלא דעדיפא מינה שני ליה דאפילו למאן דסבירא ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא איצטריך. ויש נוסחאות אחרות דלא גרסי בכל הני פשיטא, אלא הכי גרסי מאי שנא קריאת שמע ותפילין, ומשני מצות עשה שהזמן גרמא הם וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. וזו גירסא נכונה.

בעא מיניה רבינא מרבא נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן. ואם תאמר מאי קא מבעיא ליה והא מצות עשה שלא הזמן גרמא היא. פירש רש"י ז"ל: משום דכתיב (דברים ח, י) וברכת וגו' על הארץ הטובה אשר נתן לך, ונשים לא נטלו חלק בארץ. ואם תאמר אם כן אף בעבדים כן, שאף הם לא נטלו חלק בארץ, וליבעי מיניה נשים ועבדים. ויש לומר דשאני גרים שהם זכרים ושם זכרים נטלו חלק בארץ. ויש מפרש דאיסתפקא ליה משום דאמרינן לקמן (ברכות מט, א) דכל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו, והלכך נשים דלא אפשר להו למימר ברית ותורה אף הן אינן חייבות דאורייתא, ולית ליה הא דרב דאמר התם יצא לפי שאינו בנשים.

אלא הכא דאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. ולענין פסק הלכה לא קיימא לן כרבינא אלא כרבא דאמר ליה דאורייתא. חדא דרבא רביה דרבינא. ועוד דאמרינן לעיל וחייבין בברכת המזון פשיטא, ואהדרינן מהו דתימא הואיל וכתיב (שמות טז, ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר, מצות עשה שהזמן גרמא היא קא משמע לן, אלמא מלתא דפשיטותא היא לכולהו דחייבות דאורייתא. וברייתא דקתני אשה מברכת לבעלה אפילו אכל כדי שביעה, והא דקתני ובן מברך לאביו, בשעונה אחריו מה שהוא אומר. והכי אוקמה בירושלמי (פ"ג, ה"ג) וכן דעת הראב"ד (השגות פ"ה מהל' ברכות הט"ו-טז). עוד כתב הרב ז"ל דליכא שיעורא דרבנן דאפילו כזית דאורייתא לרבי מאיר, ורבי מאיר ורבי יהודה בשיעורא דאורייתא פליגי לקמן (ברכות מה, א) ונראין דבריו. ובפ' כיצד מברכין (לקמן ברכות לח, ב) גבי אכל כזית מליח וכן בפרק שלשה שאכלו (לקמן ברכות מח, א) אאריך בה אני בסייעתא דשמיא.

גמרא ה"ג מאי שנא ק"ש ותפלין משום דהוה להו מצות עשה שהזמן גרמא. וחייבין בתפלה משום דרחמי נינהו. ובמזוזה ובברכת המזון משום דהו"ל מצות עשה שלא הזמן גרמא:

נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה. דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה איתנהו בזכירה. מהכא משמע דקדוש היום דבר תורה, ודוקא קדוש היום אבל לקדש על היין הוי מדרבנן כדאיתא בנזיר:

אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא. דקס"ד דאכל שיעורא דאורייתא ובן דמברך לאביו בבן גדול עסקינן שחייב מן התורה ואפ"ה לייטו ליה לאבוה דכיון דליכא אלא שנים הוא ובנו אינו מברך בתורת זימון ומשום שאינו יודע לברך הוא שיוצא בשומע את בנו, ובירושלמי מוקי לה אפילו בבנו קטן בשעונה אחריו מה שהוא אומר:

הכא במאי עסקינן דאכל שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומפיק לדרבנן. ובקטן נמי שהגיע לחנוך:

והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה. עד כזית בשיעורא דרבנן ועד כביצה בשיעורא דאורייתא. ויש מפרשים עד כזית לר' מאיר ועד כביצה לר' יהודה כדאיתא לקמן. ולפי מה שכתבנו דרבא הוא דסבירא ליה דבבן גדול עסקינן הא דאקשי ליה רבינא ולטעמיך קטן בר אפוקי רבים ידי חובתן הוא אע"ג דאין כאן קטן אלא בן ומשמע נמי גדול, משום דס"ל לרבינא דבן דקתני דומיא דאשה ועבד שאין חייבין מן התורה:

מחלוקת גדולה בין גאוני עולם בתפלה אם חייבים בה מן התורה אם לאו, יש שפוסקים שהתפלה מן התורה אלא שמטבע שבה וזמנים שלה מדברי סופרים ומצות עשה שבה ועבדתם את ה' אלקיכם בכל לבבכם מפי השמועה למדו אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, וכן אמרו אלה די אנת פלח ליה בתדירא וכי יש פולחן בבבל אלא זו תפלה, והם גורסים כאן תפלה פשיטא מהו דתימא הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים זמן גרמא הוא קמ"ל, ויש שפרשו שהתפלה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ולא נצטוינו בתורה אלא ליחדו ולקבל מלכותו בכל יום והוא מצות עשה של ק"ש אבל שאלת צרכינו לא נצטוינו מן התורה אלא מדברי סופרים, והם גורסים תפלה מאי טעמא רחמי נינהו:

מצות שהנשים חייבות בהם או שפטורות מהם אין כאן עקר מקום ביאורן ולא דברו כאן במזוזה ותפלין אלא מתוך שהם כתובות בפרשת ק"ש כמו שכתבנו וכן ברכת המזון מתוך שבפרשה שניה כתיב ואכלת ושבעת שמסכתא זו באה לבאר עניני ברכות שאדם חייב לברך ועיקר הדברים בענין זה יתבאר במס' קדושין:

נתגלגל הדבר וביאר בכאן שהנשים חייבות בקדוש היום מן התורה אע"פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמא וטעם הדבר דכתיב זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ונשים הואיל וחייבות בשמירה חייבות בזכירה, הבדלה אף היא בכלל קדוש וגדולי המחברים מנאוה מצות עשה עם הקדוש ובכלל זכירה ולדעת זה הבדלה מן התורה כקדוש ונשים חייבות בה כקדוש, ויש מפרשים שאין חיוב הבדלה אלא מדברי סופרים אף לאנשים ומכל מקום נשים חייבות בה מדברי סופרים כאנשים שתקנת חכמים בהבדלה כמצות התורה בקדוש ואע"פ שהזכירה מן התורה זכירה על היין או על הפת אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים:

מה שביארנו במשנה שהנשים חייבות בברכת המזון לא נתבררו הדברים אם חייבות מדברי תורה אם מדברי סופרים שאע"פ שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא מכל מקום תלה הכתוב בנחלת הארץ כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת וכו' על הארץ וכו' ונשים אין להם חלק בארץ מכל מקום נראין הדברים שמן התורה הן חייבות כדין כל מצות עשה שלא הזמן גרמא ואחר שכן אף הן מוציאות את האנשים שכל המחוייב מן התורה מוציא את המחויב מן התורה, וכן ראיה לדבר ממה שאמרו בפרק שלשה שאכלו בשם רב לא אמר לא ברית ולא תורה ולא מלכות יצא, ברית שאינה בנשים תורה ומלכות שאינה לא בנשים ולא בעבדים ואם אין חייבים מן התורה מאי איכפת ליה, ואע"פ שיש מערערים בה מצד שלא הובררה כאן ואין דבר המסתפק במקומו מתברר שלא במקומו אף זו מקומה היא, ולא עוד אלא שמצינו הרבה בתלמוד מסופקות במקומן ומתבררות שלא במקומן ואחת מהן בפרק השולח אין פודין את השובים ביתר מכדי דמיהן ולא נתברר שם אי משום דוחקא דצבורא ושנרשה את הקרובים לפדותו בכמה שירצו אי משום דלא ליגרי בהו ולייתו טפי ואף אם באו קרובים לפדותו אין מרשין אותן בכך, ונתבררה במסכת כתובות בענין נשבית והיו מבקשים ממנה עד עשרה בדמיה שאינו חייב.
ומכל מקום יש מי שאומר הואיל ולא הוכרעו הדברים לא תוציא אלא אותן המחוייבין מדברי סופרים והוא שתוציא את חברותיה או אנשים שלא אכלו שיעור המחייבם בברכה מן התורה וכמו שאמרו אני אמרתי ואכלת ושבעת והם דקדקו עד כזית וכביצה, וכן יש לנו לומר לשטה זו שהאיש שאכל כזית או כביצה ולא אכל כדי שביעה שאינו מוציא את מי שאכל כדי שביעה שאין המחוייב מדברי סופרים מוציא את המחוייב מדברי תורה, אלא שיש חולקים בזו לומר הואיל ואילו אכל כדי שביעה היה חייב מן התורה אף הוא מוציא את הרבים אף כשלא אכל אלא כשיעור של חכמים, וכן הדין נותן שהרי מן הדין אף בלא שום אכילה היה ראוי להוציאו שהרי ברכת חובה אע"פ שיצא מוציא, אלא שהוציאוה מכלל זה מטעם שאמרו בתלמוד המערב שניא היא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל יברך וכן בפרק זימון במעשה דשמעון בן שטח אמרו שלא שתה עמהם אלא כוס של יין וברך להם ואמרו על זה לגרמיה הוא דעבד וממה שאמרו אינו מברך עד שיאכל כזית דגן שפיר עבד אע"פ שבודאי ינאי וסייעתו כדי שביעה אכלו, ולא עוד אלא שהרבה מפרשים מסכימים שכזית מן התורה והאי דאני אמרתי ואכלת ושבעת לאו הלכה היא אלא כמו שאמרו ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית, וכן בפרק כיצד אמרו דר' יוחנן אכל כזית מליח וברך תחלה וסוף, וכן בפרק זימון נחלקו ר' מאיר ור' יהודה דלר' יהודה אכילה שיש בה שביעה זו היא כביצה, ולר' מאיר שתיה זו היא שביעה ואכילה בכזית, ומה שנכתב בסוכה (דף כו:) בר' צדוק שאכל פחות מכביצה חוץ לסוכה ולא ברך אחריו משום דסבירא ליה כר' יהודה דדוקא כביצה ולא בירך אחריו פירושו ברכה דאורייתא ודבר זה מבולבל ביד במפרשים, ועבדים מיהא פשוט הוא שחייבים מן התורה אע"פ שלא נטלו חלק בארץ הואיל ודרך כלל שם אנשים נטלו חלק בארץ:

מקצת חכמים הצרפתים כתבו שהגרים אין מחייבים אותם לברך שאין יכול לומר שהנחלת לאבותינו וכמו שאמרו לענין בכורים שאינו קורא וכמו שאמרו בתלמוד המערב כשהוא מתפלל ביו לבין עצמו אומר אלקי אבות ישראל וכשהוא בבית הכנסת אומר אלקי אבותיכם ואם היתה אמו מישראל אומר אלקי אבותינו ומכל מקום אף לענין בכורים אנו פוסקים שמביא וקורא ויכול הוא לומר לאבותינו על שם אברהם שהיה אב לכל וכן אמרו בתלמוד המערב בפי', ואע"פ שיש שפרשוה דוקא על בני קיני שנטלו חלק בארץ וכמו שדרשו והיה הטוב וכו' והיטבנו לך שנתנו לו דשנה של יריחו, עיקר הדברים שעל כל הגרים הוא אומר כן אלא שלענין בכורים מיהא קשה לפרש היאך אומר ארמי אובד אבי וכן וירעו אותנו ויוציאנו וכו' ואומר אני שמאחר שהתרנו הרצועה להיותו מתיחס לאברהם אף הוא נעשה כאחד מן הבנים הגמורים ומכל מקום יש חולקים בה, ולא עוד אלא שחולקים אף באמו מישראל ומכל מקום לענין ברכת המזון יש מכריעים שלא להוציא את הרבים ולעצמן שיברכו ויאמרו אלקי אבות ישראל, ואין הדברים נראין אלא שמברכים להדיא כישראל הגמור אלא שלהוציא אחרים נראה הדבר למעשה כדבריהם:

בסוגיא זו אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה לבעלה ומאחר ששנה בן אצל עבד ואשה פירושו בקטן ואע"פ שאינו מחויב מן התורה מברך לאביו, ופרשו בתלמוד המערב על מנת שיענה אמן על כל ברכותיו והביאו עוד שם כדתנינן מי שהיה עבד או קטן מקרין אותו עונה אחריו מה שהוא אומר אלמא עניית אמן ועניית מה שהוא אומר הכל אחד, ונראה משם אפילו היה האב מחויב מן התורה אלא שבסוגיא זו פירשוה כשלא אכל האב אלא שיעור חכמים, ושמא שלא בעניית אמן נאמרה אבל בעניית אמן אך במחויב מן התורה כן, ומכל מקום מזולזל הוא אדם שהוא צריך שיברכו לו אחרים שאין רואין להוציא אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו תבא מארה לבן עשרים שצריך לבן עשר:

בתוספתא ראיתי דברים ארוכים בענינים אלו והוא שאמרו הכל חייבין בברכת המזון כהנים לויים וישראלים גרים ועבדים משוחררים חללים נתינים ממזרים סריס אדם סריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה כלם חייבין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן טומטום ואנדרוגינוס מוציא את מינו ולא את שאינו מינו נשים ועבדים וקטנים חייבים ואין מוציאים את הרבים, באמת אמרו אשה מברכת לבעלה בן לאבין ועבד לרבו וכו', וודאי יש בה דברים שאי אפשר ליישבן ונראה שאין לסמוך עליה ברוב ענינים שבה:

מגדולי המפרשים פרשו כזית וכביצה שמן התורה צריך לברך בהן אע"פ שנאמר בתורה ושבעת הוא על דרך שדרשו רבותינו ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה, אבל אככילה אף בכזית חייב לברך מן התורה, ומכאן למדו רבים שצריך לשתות קודם ברכה ואם לא שתה אינו מחויב מן התורה ואינו מוציא את המחויבים מן התורה, והדברים נראים שלא נאמר כן אלא מן הסתם ומכל מקום מי שאכל אע"פ שלא שתה מחוייב הוא מן התורה:

המשנה החמישית בעל קרי מהרהר בלבו וכו', הכונה לבאר בזה הפטורים מחמת טומאתן ועל אי זה צד הם פטורים, וענין הדברים הוא שעזרא הסופר תקן להם לישראל הרבה תקנות כמו שהוזכרו בבבא קמא פרק מרובה (דף פב.) ואחת מהן שתקן שכל מי שרואה קרי הן שראהו על ידי ששמש מטתו והוא הנקרא בסוגיא מרגיל, הן שאירע לו קרי אפילו בחלום והוא הנקרא בגמ' לאנסו, לא יקרא את שמע ולא יתפלל ולא יעסוק בתורה עד שיטבול טבילה גמורה בארבעים סאה ולא תקן דבר זה בשאר טמאים שעיקר כונתו היתה בזו מפני שטומאה זו באה על ידי הרהור ומחשבה מזולזלת וקלות ראש, וכדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים והודיעו במשנה זו שאם הוא בעל קרי והגיע זמן ק"ש ולא טבל ומתירא שיעבור הזמן קודם שיטבול מהרהר בלבו ק"ש בכונת הלב הואיל וק"ש מן התורה, ולצורך טבילה זו אינו מן התורה אין ראוי להפקיעה מזמן הראוי לה מכל וכל, אבל אינו מברך לפניה ולאחריה אפילו על ידי הרהור שהברכות אינן אלא מדברי סופרים ודחו אותם לגמרי מפני טומאת דבריהם, ואע"פ שיש בברכה אחרונה הזכרת יציאת מצרים שהיא מן התורה כדכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך מכל מקום כבר הזכירה על ידי הרהור בפרשת ציצית, וכן על המזון מברך לאחריו שהוא ברכה מן התורה כדכתיב ואכלת וברכת על ידי הרהור, אבל לא לפניו אפילו בהרהור שאין חובת ברכה לפני המזון אלא מדברי סופרים מפני שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ותפלה מיהא אינו מהרהר ביה כלל כמו שיתבאר בגמ' ופירשו הטעם בסוגיא מפני שהוא דרבנן ולדעת הפוסקים בה שהיא דאורייתא נפרש בה שהמטבע והזמן מכל מקום דרבנן ומתוך שאין זמנה מן התורה אינו צריך להרהר בזמן הקבוע לה וכל שכן שאין בה קבלת עול מלכות וייחודה:

ובתלמוד המערב יש דברים נראים כחולקים עם משנתנו שאמרו שם מהו מהרהר ברכות כלומר אבל בק"ש דוקא בהוצאת שפה בלא השמעת אזן והוא שאמר שם בר' מאיר דתני בעל קרי שאין לו מים קורא את שמע ואינו משמיע לאזנו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ר"ל בהוצאת שפה בלא הרהור, ומכל מקום ירושלמי במקום בבלי אינה משנה ואם כן הרהור שבמשנתנו אגופה דק"ש איתמ, אבל ברכות אף בהרהור לא ויש מפרשים הרהור על אזכרות שבה אבל כל הפרשה קורא בלא השמעת אזן ואף הם מפרשים כן הירושלמי והאזכרות הוא קורא ברכות, ואין אלו אלא דברי נביאות:

ור' יהודה אומר לפניהם ולאחריהם פרשו בגמ' לדעת ר' יהודה על מה שאומר שמברך לפניו ולאחריו שלא בהרהור אלא בדבור גמור וכן הדין בק"ש, ופירשו בגמ' טעמו מפני שמותר הוא ברגילות ר"ל בדברים הרגילים אצלו דשאינו צריך בהם להאריך כהצעות טעמי הדבר וכן בדברים קלים שאין צריכים לכך כהלכות דרך ארץ ודומיהם ואף אלו כיוצא בהן,זהו ביאור המשנה והלכה כתנא קמא, אלא שבזמן הזה אין לנו בה דין ודברים שטבילה זו כבר בטלוה כמו שיתבאר, ודינים אלו שבאו על משנה זו בגמ' אלו הן:

אע"פ שביארנו במשנה שבעל קרי מהרהר בלבו לא יצא בהרהור זה וצריך לחזור ולקרות בשפתיו אחר טבילה שההרהור אינו כדבור כלל ושמא תאמר אם כן למה מהרהר, הצריכוהו בהרהור זה שלא יהו כל העולם עסוקין במצות קבלת עול מלכות שמים והוא יושב ובטל ממנה בפניהם הא אם לא היה בצבור פטור מהרהור וכן כתבוה גדולי המפרשים וקצת גאוני ספרד, ומכל מקום לי נראה שאף בינו לבין עצמו חייב הואיל והיא שעת קבלת ייחודו לכל וכשמהרהר ביחוד השם עומד לו ברתת וביראה עד שיראה כמתעסק ביחודו של מקום, ומכל מקום אין שום אדם יוצא ידי חובתו בהרהור עד שיקרא, אבל אם קרא אע"פ שלא השמיע לאזנו יצא:

תפילין פשיטא. פי' משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, ותימא מאי פשיטא ליה כולי האי דהא פלוגתא היא בפ' בתרא דעירובין [צ"ה:] ואיכא מ"ד דשבת ולילה זמן תפילין נינהו, וי"ל דאין הכי נמי הוה מצי לשנויי הכי דלאפוקי מהאי תנא אתא אלא לרבותא משני דאפילו למאן דחשיב להו זמן גרמא הוה ס"ד לחיובינהו, ועי"ל דהכי מקשה פשיטא ואי אתא לאשמועינן דתפילין הוי מ"ע שהזמן גרמא לישמועינן גבי הלכות תפילין דשבת ולילה לאו זמן תפילין נינהו וממילא הוה ידענא דנשים פטורות ומשני דהוה ס"ד לאקשויי תפילין למזוזה:

חייבין בתפלה פשיטא. תימא מאי פשיטותא היא והלא מצות עשה שהזמן גרמא היא ואי משום דהוי דרבנן והרי הלל דרבנן ונשים פטורות משום דהוי זמן גרמא כדתנן בסוכה [דף ל"ח] מי שהיה עבד ואשה וקטן מקרין אותו עונה אחריהם מה שהם אומרים וכן חנוכה ומקרא מגלה וארבע כוסות היו פטורות מטעמא דזמן גרמא אי לאו טעמא [דאף] הן היו באותו הנס, וי"ל דאגב דפריך על אחריני פשיטא פריך נמי הכא:

נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. משמע הכא דקדוש הוי דאורייתא ואמרינן נמי בערבי פסחים [דף ק"ו] זכור את יום השבת זכרהו על היין בכניסתו, וקשה מהא דאמרינן בריש נזיר [דף ד.] מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא אלימא קדושה ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ופר"ת בתמי' כלומר וכי מושבע מהר סיני הוא דצריך קרא לאוסרו וי"ל דעל היין הוי דרבנן אבל קידוש היום דאורייתא וקרא דזכרהו אסמכתא בעלמא הוא, וה"ר יוסף קרא היה אומר בשם רבינו קלונימוס איש רומי דנזיר מותר לשתות יין קידוש והבדלה מהך דנזיר שהבאתי ראי' כי היה מפרש בניחותא מושבע ועומד מהר סיני הוא כלומר מן התורה הוא חייב והיאך יכול לאוסרו עליו, ואינו נראה לר"ת דאפילו לפי סברתו דזכרהו על היין הוי דרשה גמורה התינח קידוש הבדלה מאי איכא למימר, ועוד מאי פריך הרי מושבע ועומד מהר סיני נהי דהוי חייב מן התורה מ"מ יכול לאוסרו עליו דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, ועוד הרי כמה אמוראין בערבי פסחים דהוי מקדשי אריפתא הילכך צריך לפרש בתמי':

נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן. פרש"י דרבנן דכתיב וברכת על הארץ ונשים לא נטלו חלק בארץ, והקשה הר' אלחנן א"כ גר נהי דיכול לומר בברכת המזון שהנחלת לאבותינו משום דפסקינן בירושמי דבכורים כר' יהודה דאמר גר מביא וקורא שיכול לומר לאבותינו דכתיב כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך לכל האומות מ"מ היאך יוציאו האחרים ידי, חובתן כיון שלא היה לגרים חלק בארץ מידי דהוי אנשים, ודוחק הוא לומר שאני גרים שהם זכרים, ועוד הקשה מהא דתניא בתוספתא ר' יוסי אומר היה ר' מאיר אומר הכהנים מביאין ולא קורין שלא נטלו חלק בארץ ואני אומר כשם שנטלו הלוים כך נטלו הכהנים, והשתא לר' מאיר היאך יוציאו הכהנים אחרים בברכת המזון, מיהו לדידן לא תיקשי דק"ל ר"מ ור' יוסי הלכ' כר' יוסי וי"א הא דמיבעיא ליה לנשים משום דלא מצו למימר ברית ותורה אבל אנשים לא שייך בהו ולית ליה הא דרב דאמר לקמן [דף מ"ט ע"א] יצא לפי שאינו בנשים:

דכתיב ישא ה' פניו אליך. רשב"ם אומר כי לפי הפשט לא קשה מידי דהא לא כתיב ישא ה' פניך אלא פניו אליך ור"ל שיטול רוגזו ממך ויראה לרב פנים שוחקות:

[מתני'] בעל קרי מהרהר בלבו, פרש"י משום דק"ש דאורייתא וברכות דרבנן. ולא היה צריך לפרש כן דאפילו למ"ד ק"ש דרבנן היינו היכא שהזכיר יציאת מצרים אבל מתניתין שלא הזכיר הוי ק"ש דאורייתא ואמת ויציב דרבנן הילכך עדיף טפי שיקרא ק"ש דאית ביה קבלת [עול] מלכות שמים וגם יציאת מצרים ו:

ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. פרש"י ואפילו בהרהור, וכן משמע בגמרא דקאמר [דף כ"ב ע"א] בעל קרי שאין לו מים לטבול קורא ק"ש ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ואוכל פתו ומברך לאחריו ואין מברך לפניו מהרהר [בלבו] ואינו מוציא בשפתיו:

גמ' אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי. וכל אדם יוצא ידי חובתו בהרהור אע"ג דלקמן [דף כ"ד ע"א] אמרינן אסור להרהר [בדברי תורה] בבית הכסא משום דכתיב והיה מחניך קדוש אבל מלא יראה בך ערות דבר לא שמעינן ליה משום דהוה אמינא דוקא דבור אסור אבל הרהור מותר אלמא דהרהור לאו כדבור דמי, וי"ל דשאני ת"ת כי עיקרו הוא בדבור כדדרשינן כי חיים הם למוציאיהם בפיהם הילכך הוה אמינא בכי האי גוונא [אינו] אסור בבית הכסא, וגם לא דמי לההיא דפרק כל כתב [דף קי"ג] ממצוא חפציך ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר, שאני התם דאי לאו קרא הייתי מתיר אן דבור דלאו מלאכה הוא הילכך אין לנו אלא מה שאמר הכתוב אבל הכא לענין ק"ש כתיב על לבבך הילכך הוי הרהור כדבור. ולר' אבינא אתיא מתניתין כר' מאיר דאמר לעיל בפרק ב' [דף ט"ו ע"א] הרי הוא אומר על לבבך (בכונת) אחר כוונת] הלב הן הן הדברים, אי נמי כר' יהודה דאמר אם לא השמיע לאזנו יצא אבל לכתחלה צריך להשמיע לאזנו ובעל קרי אוקמיה אדאורייתא ויוצא בהרהור אף ע"ג דר' יהודה פליג עליה לקמן מיהו בהך מצי סבר כר' יהודה אבל כר' יוסי דאמר לא יצא לא מתוקמא דהא אפילו דבור בלא השמעת אזנו לא מהני כ"ש הרהור:

יוציא בשפתיו. כיון דשרית ליה להרהר התיר לו גם הדבור:

(לא) כדאשכחן בסיני. דבעל קרי אסור בדברי תורה ודומיא דסיני אסרו חכמים ולא בהרהור אע"ג דבסיני היו שותקין ושומעין שומע הוי כעונה:

ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי. לדידיה אתיא מתניתין שפיר כר' יוסי דאמר לא יצא ואפילו ר' מאיר דאמר אחר כוונת הלב הן הן הדברים מ"מ צריך שיוציא בשפתיו ובלא השמעת האוזן קרי ליה כוונת הלב. וכן הא דתניא לעיל לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם ברך יצא (אינו) [היינו] במוציא בשפתיו בלא השמעת האוזן, ופר"ח דהלכתא כרב חסדא מדשקלי וטרי ר' אלעזר ורב אדא בר אהבה לתרוצי למילתיה ואינו יוצא בק"ש בהרהור עד שיוציא בשפתיו אע"פ שאין צריך להשמיע לאזניו כדפסיק רב חסדא גופיה לעיל דכ"ב:

בד"ה בתפלה כו' ורש"י ל"ג ליה שהרי תפלה דרבנן היא כו' עכ"ל ומיהו אצטריך למימר דרחמי נינהו דאי לאו הכי לא הוה מתקני רבנן תפלה בנשים ועבדים וק"ל:

בד"ה נשים כו' שפיר דאורייתא וההיא דלקמן מיירי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה יוציא בשפתיו כיון דשרית ליה הרהור ואע"פ שהוא כדבור כו' עכ"ל לשון אע"פ אינו מדוקדק במקום הזה דאדרבה מטעמא שהרהור הוא כדבור יוצא בו ידי קריאת שמע וק"ל:

ע"ב כתיב בתורתך כו' הלא אתה נושא פנים לישראל וכו'. בפ' התינוקת (ע:) רמו הני קראי אהדדי ומשני להו הא קודם גז"ד הא לאחר גז"ד וע"ש בתו' שאין זה סותר סוגיא דשמעתין ומה שיש לדקדק בדבריהם עי' בחדושינו:

והם מדקדקים עד כזית וכו'. בפ' שלשה שאכלו (ברכות מט:) יליף ליה למר בכזית ולמר בכביצה מקראי ותירצו התוס' שם דהנהו קראי לא הוי רק אסמכתא דושבעת משמע שביעה גמורה וק"ל:

גמרא וא"א דרבנן כו' וכל שא"מ בדבר א"מ אה"ר יד"ח. בתור"ע הקשה דת"ל דיוצא השומע בהרהור לרבינא עצמו דס"ל לקמן הרהור כד"ד (ולכאורה רבינא דלק' הוא הקדמון מדנזכר קודם ר"ח) ולי י"ל כמו דמצינו במגילה דקראה ע"פ ל"י. אלמא חזינן דיש קפידא שתהיה הקריאה מכח ספר וא"כ ה"נ י"ל דבעינן שיהיה ההרהור מכח בר חיובא. אבל יקשה דלפ"ז אפי' יענה אחריהם ל"י ותנן בסוכה פ"ג מי שהיה עבד כו' עונה אחריהן כו'. [וכל שא"מ בדבר א"מ את הרבים יד"ח. עי' מה שתמהתי ע"ז הלשון בר"ה (כ"ט) במשנה. ועתה ראיתי גי' הרא"ש כאן אחרים תחת רבים ונכון:

שם דרש ר"ע זימנין כו'. חולין (פ"ד ב') וש"נ] :

תוס' ד"ה נשים. ותימה כהנים כו'. הן בפ"ו דמע"ש מ"ד פליגי ר"מ ור"י לענין וידוי דרמ"ס דאינם מתודים דל"נ חלק בארץ ורי"ס דמתודים משום ערי מגרש. וכה"ג פליגי בתוספתא ריש בכורים לענין מקראה (ויש שם ט"ס) והל' כר"י נגד ר"מ אבל כוונת התוס' לתמוה שאיך יתכן דלר"מ יהיו פטורים בבה"מ מה"ת ולא יוציאו כו' ועי' בהג"א והמע"מ אות ר' לא הבין כן בדבריהם וגם נראה מדבריו דאישתמיט מכ"ת המשנה והתוספתא שהבאתי:

תד"ה יוציא. אע"פ שהוא כדבור כו'. ר"ל ואפ"ה שרינן לב"ק להרהר א"כ ע"כ דבק"ש ל"ג א"כ יוציא בשפתיו דמ"ש והמהרש"א לא ירד לזה במחכ"ת:

וְהֵם דִּקְדְּקוּ עַל עַצְמָם עַד כְּזַיִת וְעַד כְּבֵיצָה. יש להקשות אמאי זכר חומרא זו טפי משאר חומרות שהוסיפו רבותינו ז"ל על דברי תורה? ונראה לי בס"ד כי בחומרא זו שעשו יפסידו טענה אחת שיש להם לטעון נגד תביעה של עֵשָׂו, שיש לתבוע שחלקו העולמות ואין לישראל כלום בעולם הזה, ובשלמא כדי קיום הנפש הזה מוכרח, אבל מותרות מנא לן? והתשובה שיש לנו להשיב הוא, כי הקב"ה צוה אותנו בתורה (דברים ח' י') וְאָכַלְתָּ וְשָׂבַעְתָּ, נמצא נתן לנו רשות לשבוע ולא נצטרך לצמצם לאכול מעט כדי קיום הנפש לבד, הרי הוא יתברך השליט אותנו במותרות גם כן, ברם אחרי שמצינו שאמרו חכמינו ז"ל עד כזית, עד כביצה, חייב לברך, קשא איך יתקנו ברכה שאינה צריכה, והלא הכתוב אומר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבַעְתָּ וּבֵרַכְתָּ, אלא ודאי הם מפרשי האי ושבעת, לאו שביעה ממש, אלא אפילו קיום הנפש שהוא כזית וכביצה חשיב שביעה. נמצא ושבעת פירושו מקצת שביעה, דליכא מותרות, ואם כן אזלא אותה תשובה שיש לנו להשיב נגד טענת עֵשָׂו, לומר הקב"ה נתן לנו רשות לשבוע והשליטנו במותרות, דהאי ושבעת אינו שביעה ממש אלא מקצת שביעה שהיא כזית וכביצה, ולכן נמצא כי בחומרא זו מפסידין טענה המזכה אותם נגד תביעת עֵשָׂו, ועם כל זה לא חשו לכך ועבדי לה, לכך ראוי חומרא זו שתעורר עליהם הרחמים טפי משאר חומרות. ונראה לי זכר כזית וכביצה לעורר עליהם זכות בציעה של שבת, כזית לו, וכביצה לאשתו ודו"ק.

אַתְיָא 'תּוֹךְ' 'תּוֹךְ'. מלבד הגזירה שוה הזאת נראה לי בס"ד לעשות רמז במקרא, דכתיב (ויקרא כב, לב) תוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, קרי בה תוֹךְ 'בן יו"ד' יִשְׂרָאֵל:

גמ' ומן התפלין פשיטא. עיין תוס' עירובין צו ע"ב ד"ה לא ס"ד:

שם ובמזוזה פשיטא. עיין יומא דף י"א ע"ב ואם כן לא הוה פשיטא דלא נימא למעט מן ביתך ולא ביתה. וצע"ק:

שם ובבהמ"ז פשיטא. עיין לקמן בסמוך א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן. וצ"ע:

שם נשים בבהמ"ז דאורייתא. ע' תשובת תשב"ץ ח"א סימן קס"ט:

שם ולטעמיך קטן. ע' בר"ן מגילה פ"ב (ובדף הספר רס"ב א) בשם הרמב"ן וצע"ג. אח"ז ראיתי ברמב"ן במלחמות שי"ל גירסא אחרת כאן:

שם דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. עי' ר"ה לג ע"א תוס' ד"ה הא ר' יהודה ועירובין צו. תוס' ד"ה דילמא [ומגילה יט: תוס' ד"ה ור"י]:

שם אמר רבינא זאת אומרת. עי' בטורי אבן מגילה יט ע"ב בד"ה ר"י מכשיר:

גמרא, ובברכת המזון פשיטא [דנשים חייבות], קשה לי, הא מבעי לקמן אם נשים חייבות בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן. וא"כ טובא קמ"ל דאי חייבות דמתני' דאורייתא אשמעינן לאפוקי אידך צד דלא לחייבו כיון דלא נטלו חלק בארץ, ואי חייבות דמתני' מדרבנן פשיטא דהוי חידוש וצריך למתני דחז"ל חייבו אותן לברך, (אב"ה עיין ריש מסכתא מעילה דמקשה בגמרא קתני קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם פשיטא וע"ש עמוד ב' דלרבה מועלין בהן מדרבנן ולרב יוסף שם מועלין מדאורייתא ותיקשי נמי כקושי' אבא מארי ני', דאי סבר האי תנא דמועלין מדאורייתא קמ"ל דלא תימא אם עלו ירדו והוי דאורייתא, ואי קסבר מועלין מדרבנן פשיטא דטובא קמ"ל דחז"ל גזרו ביה מעילה) שוב הוגד לי שקושיא זו כבר כתובה על הספר. ובחדושי רשב"א כתב ולפי ההלכה לא קיי"ל כרבינא אלא כרבא חדא דרבא רביה דרבינא ועוד דאמרינן לעיל וחייבים בבהמ"ז פשיטא מה"ד כו' אלמא מלתא דפשיטא היא לכולהו דחייבות מדאורייתא עכ"ל, וזהו שפיר להוכיח דס"ל לסתמא דתלמודא כרבא דחייבות מדאורייתא אבל מ"מ כיון דחזינן דרבינא מספקא ליה לומר דפטורות או מטעם דלא נטלו חלק בארץ או מטעם דאינן בני ברית ותורה כמ"ש בתוס' דאמרינן לקמן (דף מט) כל שלא אמר ברית ותורה לא יצא, ולכל אחד מהטעמים יקשה נהי דאיהו ס"ל דחייבות מדאורייתא מ"מ מנא לן דלרבא ליכא שום צד סברא לפוטרן, דלמא סברא יש אלא דהוא הוכיח מההיא דאשה מברכת לבעלה דהוי דאורייתא ודהנך טעמים אין פוטרין אותן אבל מ"מ י"ל דחידוש הוא שלא לפוטרן מטעמים הנ"ל ול"ש למפרך פשיטא. ולדברי התוס' דאיבעיא דרבינא משום שאינן בני ברית ותורה אפשר ליישב דפרכת הש"ס פשיטא היינו לרב דס"ל (בדף מט) דלא אמר ברית ותורה יצא, ולדידיה פשיטא דנשים חייבות מדאורייתא, וזה ודאי ל"ש לומר דהך עצמו אשמעינן דלא אמר ברית ותורה יצא דחידוש זה גם באנשים. ולפ"ז אזדא ראיית הרשב"א שזכרנו כיון דמוכרחים לומר דסוגיא דפריך פשיטא אזלא לרב ולדידי' באמת פשיטא דחייבות מדאורייתא, אבל לדידן דקיי"ל דל"א ברית ותורה לא יצא ידי חובתו י"ל דקיימא איבעי' דרבינא דאפשר מכח זה נשים פטורות מדאורייתא.

ובהגהת אשרי פ"ק דמגילה (סי' ד') ונשים חייבות בבהמ"ז מן התורה אבל אינן מוציאות את האנשים שאינן יכולין לומר ברית, ולכאורה תמוה הא אמרינן בסוגיין נ"מ לאפוקי רבים יד"ח הרי דאם חייבות מדאורייתא יכולין להוציא אנשים, וי"ל דס"ל דזהו ודאי דאין נשים חייבות בהזכרת ברית ותורה. אלא דהאיבעי' אם מכח זה פטורים מכל בהמ"ז או דמ"מ חייבות לברך מה"ת בלי הזכרת ברית ומה שאמר נ"מ לאפוקי רבים יד"ח היינו דהרבים יאמרו ברית ותורה בעצמם ובשאר הבהמ"ז יהיו יוצאים בשמיעה מהנשים, ומ"ש בהג"א אבל אין מוציאות את האנשים היינו בהזכרת ברית:

גמרא, נ"מ לאפוקי רבים ידי חובתן (מה דבעי רבינא אי נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן, נ"מ להוציא את האנשים י"ח). קשה לי לרבינא לשיטתו דסובר דהרהור כדבור דמי' אף אם אשה בבהמ"ז דרבנן מ"מ יהיו יוצאים אנשים בברכתן, דכיון ששומע, לא גרע מהרהור, ואף דנראה דגם לרבינא מדרבנן בעי שיוציא בשפתיו, דאל"כ תקשה אמאי אין בעל קרי מהרהר בתפלה, וע"כ צ"ל דבק"ש יהרהר כדי לצאת ידי דאורייתא, אבל בתפלה שהוא דרבנן לא יועיל במה שיהרהר, דמדרבנן לא חשיב הרהור כדבור, מ"מ קשיא דלצאת בבהמ"ז ידי דאורייתא יצא בהרהור ולגבי דרבנן נימא אתי דרבנן ומפיק דרבנן ויהא יוצא מטעם שומע כעונה (אב"ה עיין בתשו' אבא מארי נ"י):

גמרא, אלא הכא במאי עסקינן (הא דקתני בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה) כגון שאכל שיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. מדלא קאמר כגון דאכלי אינהו שיעורא דאורייתא ואיהו אכל שיעורא דרבנן, משמע דבאמת בכל גווני מוציאין, אף בשאכלו גם הם רק כזית או כביצה. וא"ת ובכה"ג אמאי יוציאו, והא גם אלו אכלו הן כדי שביעה נמי לא מחייבי כ"א מדרבנן וא"כ כשאכלו רק כזית הוי להו אינהו תרי דרבנן, ואיך אתו תרי דרבנן ומפיק לחד דרבנן, וי"ל דזה לא מקרי תרי דרבנן, דהרי חזינן בגדול שאכל כזית דיכול להוציא לחבירו גדול שאכל כדי שביעה ולא אמרינן בי' לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא, והטעם דבהמ"ז הוא מברכות המצות ומדינא אף בלא אכל כלל יכול להוציא אלא דבעי שיאכל כזית מכח האסמכתא דואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך, א"כ גם בקטן שאכל כזית דשייך בי' ואכלת כו' הי' ראוי שיוציא לגדול שאכל כדי שביעה. ואינו מעכב בזה רק חסרון דקטנות, דהגברא בעצמותו לאו בר חיובא דמצוה כלל וא"כ ממילא יכול להוציא לגדול שאכל כזית, ולא מיקרי ב' דרבנן, דמה שאינו מחויב עתה מצד שלא אכל כדי שביעה זהו אינו מזיק כלל דמ"מ בר חיובא הוא אילו יאכל, ויכול להוציא לבני חיובא דאורייתא.

ובתוס' פרק ב' דמסכתא מגילה (דף יט ע"ב) כתבו מכח קושי' זו דהכא מיירי באכלי אינהו כדי שביעה דוקא ומלבד דאין לשון הש"ע מסכים עם זה, גם מסברא תמוהין לי דבריהם טובא (אב"ה עי' לאבא מארי נ"י בתשובותיו חלק א' בפסקים סימן ז' ד"ה ואולי יש לומר ובדבור שאחר זה).

בגמרא ק"ש פשיטא מ"ע שהז"ג כו' מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים קמ"ל. ולכאורה משמע דהא דמקשה מעיקרא פשיטא מ"ע שהז"ג היינו דלא איצטריך ליה למתני הכא ק"ש כיון דבפ"ק דקדושין כללא כייל כל מ"ע שהז"ג נשים פטורות והא ודאי ליתא דהא איכא מצה שמחה והקהל דהוו מ"ע שהז"ג ונשים חייבות אע"כ דהא דמקשה פשיטא היינו משום הך מלתא גופא דהא מדמחייב רחמנא לנשים בהנך תלת הו"ל ג' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ומינה שמעינן שפיר דלא שייך לחייב הנשים במ"ע שהז"ג אלא היכא דפרט הכתוב בפירוש והיינו דמקשה פשיטא. אלא דגם בזה יש לדקדק דלמאי דמשני מ"ד הואיל ואית בה מ"ש וע"כ היינו דמש"ה לא דמי לשאר מ"ע שהז"ג א"כ תיקשי לפי האמת מנלן דנשים פטורות מק"ש דהא נהי דממעטינן שאר מ"ע שהז"ג משום דהו"ל ג' כתובים ואין מלמדין היינו דאין מלמדין במה הצד מביניהו דאדרבא ג' כתובים מיעוטא הוא שלא ללמוד מהם בבנין אב ובדכוותייהו קממעט משא"כ לענין ק"ש ודאי מצינן למילף שפיר בתורת ק"ו מכל הנך תלת דחייבות כ"ש בק"ש דאית בה מ"ש:

אמנם אחר העיון מצאתי בלשון הירושלמי בשמעתין דהא דנשים פטורות מק"ש יליף לה מקרא דולמדתם את בניכם ולא בנותיכם ונראה דמשמע דקאי אק"ש דכתיב בהאי קרא גופא ומ"מ נראה ממה שהוצרך ליתן טעם על ק"ש טפי משאר מצות שהז"ג דפטורות שנתכוין למה שכתבתי דנהי דמכל מ"ע שהז"ג פטורות היינו מג' כתובים משא"כ בק"ש כדפרישית. מיהו בתלמודא דידן נראה שלא הוצרך לפרש הטעם משום דלמסקנא דפ"ק דקדושין מסיק הש"ס דפפונאי ידעי להך מלתא וילפי מקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך דהוקשה כל התורה לתפילין כו' נמצא דלפ"ז ק"ש נמי בכלל דאין משיבין על ההיקש וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דק"ש איתקש לתפילין בהאי קרא גופא וכמ"ש דמהאי טעמא מיתוקמא מתני' שפיר אפילו כר"מ ולשיטת הירושלמי משמע להיפך דודאי מודה ר"מ דפטורות מק"ש מקרא דולמדתם ומש"ה פטורות נמי מתפילין אע"ג דלר"מ הוי שלא הז"ג אפ"ה פטורות מהקישא דק"ש כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם מן התפילין פשיטא. והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דלא גרסי' פשיטא דהא ודאי איצטריך לאפוקי מהנך תנאי דסברי תפילין הוא מ"ע שלא הז"ג ונראה דהא דלא ניחא ליה לקיים הגירסא ולפרש דהא דמקשה פשיטא היינו דכיון דתני דפטורות מק"ש ממילא ידעינן בתפילין והיינו לפי המסקנא דפ"ק דקדושין כפפונאי דק"ש וכל מ"ע שהז"ג לא ידעינן אלא מהיקשא דתפילין אלא דא"א לפרש כן דא"כ לא א"ש הא דמשני הש"ס מ"ד הואיל ואיתקש למזוזה דסוף סוף לא איצטריך לאשמעינן דכיון דקתני פטורות מק"ש והיא קושיית המקשן עצמו ומש"ה מוחק הגירסא. מיהו לפ"מ דפרישית במשנתינו נתיישב הכל בפשיטות דלכ"ע פטורות מתפילין מדאיתקש לת"ת ואהא משני שפיר דאדרבא איתקש למזוזה לחומרא כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם אמר ר"א בר אהבה נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה כו' אמר אביי מדרבנן אמר ליה והא דבר תורה קאמר כו'. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מאי ס"ד דאביי דאמר מדרבנן כיון דרב אדא גופא אמר ד"ת מיהו יש ליישב ע"פ מה שכתבתי לעיל בסמוך דודאי מאן דיליף מתפילין דמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות משום דהוקשה כל התורה לתפילין א"כ פשיטא דפטורות ג"כ מקדוש היום משא"כ לר"מ דלית ליה היקשא דתפילין כדאיתא ספ"ק דקדושין אלא דיליף ממצה שמחה והקהל דהוו ג' כתובים א"כ שפיר מצינו למימר דחייבות בקדוש היום מק"ו דמצה שמחה והקהל דהא שבת ודאי חמיר טובא ששקולה כנגד כל התורה ולפ"ז שפיר מצי סבר ר' אדא בר אהבה דחייבות בקדוש היום ד"ת משום דסבירא ליה כר"מ והא דמקשי הש"ס בהא מצות עשה שהזמן גרמא לאו אדר"א פריך דאיכא לשנויי כדפרישית אלא ממעשה בכל יום פריך דאנן נמי מחייבינן לנשים בק"ה טפי מבשאר מ"ע שהז"ג ואמאי הא קי"ל בתפילין דלא כר"מ וקי"ל נמי דהוקשה כל התורה לתפילין ובהא משני אביי שפיר דהא דמחייבינן להו היינו מדרבנן ולפ"ז הא דמקשי רבא והא ד"ת קאמר היינו משום דלא ניחא ליה לאוקמי מילתא דראב"א דלא כהלכתא כיון דלקושטא דמילתא סבירא ליה לרבא דחייבות בק"ה ד"ת לכ"ע כדמסיק בזכור ושמור כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם ועוד כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן. לכאורה יש לדקדק דמאי קושיא דלמא בשבת דחשיב טובא כדפרישית מש"ה תיקנו חכמים דחייבות כדאשכחן בכמה דוכתי דלענין תקנת חכמים אין למידין ד"ס מד"ס כדאיתא במס' ידים אלא דיש ליישב דרבא לדבריו דאביי קאמר דשמעינן ליה בפ' ראוהו ב"ד דשייך בל תוסיף אפילו שלא בזמנו ולפ"ז משמע דשייך בל תוסיף לגבי נשים אם הם פטורות מן התורה ולפמ"ש שם התוס' בד"ה מיכל בת שאול דהא דלא שייך בל תוסיף לגבי נשים היינו משום דלגבי דידהו כשלא בזמנם דמי א"כ לפ"ז לא שייך הך מילתא אלא לרבא כפי המסקנא דהתם משא"כ לאביי דלית ליה האי סברא א"כ מקשה ליה רבא שפיר דכיון דלא מצי לחייבינהו לנשים מדרבנן משום בל תוסיף א"כ מה"ט גופא אין לחייבינהו בקידוש היום כן נ"ל ודוק היטב:

שם אמר ליה רבינא לרבא נשים בבה"מ דאורייתא או דרבנן. ולכאורה יש לדקדק דלעיל אפיסקא דברכת המזון הו"ל לאתויי ואמאי הפסיק במימרא דראב"א בקידוש היום ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב משום דבלא"ה הו"א דאין שום סברא לחייב הנשים מדרבנן משום בל תוסיף משא"כ השתא דאמר אביי מדרבנן ורבא נמי לא מהדר ליה אלא לדבריו דלרבא פשיטא דליכא בל תוסיף מש"ה בעי מיניה רבינא מרבא דנשים בבה"מ אי הוי דאורייתא או דרבנן כיון דמצינו למימר דמדרבנן הוא. ואין להקשות אכתי מאי ס"ד דמדרבנן דא"כ כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן כדמקשה בסמוך זו אינה קושיא דלא מיבעיא למאי דפרישית דקושיא דלעיל היינו למאי דס"ד דהא דלא מחייבינן לנשים בכל מ"ע דרבנן היינו משום בל תוסיף משא"כ למסקנא דליכא ב"ת א"כ שפיר מצו חכמים לתקן במצוה אחת יותר מבחברתה היכא דאיכא סברא וא"כ ה"נ איכא סברא לחייבן בבה"מ כיון שנהנות כדאמרינן לקמן בר"פ כיצד מברכין אלא דבר מן דין נ"ל דלא דמי דאפילו מצי לחייבינהו לנשים למ"ד נשים אין סומכות רשות וה"ה בכל מ"ע כדאיתא בהמוצא תפילין היינו משום דילפינן מתפילין דאיתקש לת"ת והתם ודאי איסורא איכא כמ"ש התוספות שם משא"כ הכא בבה"מ דהוי מ"ע שלא הז"ג ולא מיפטרי אלא מסברא לפרש"י כיון שאין להם חלק בארץ ולפי' התוס' כיון שאינן בברית ותורה א"כ שפיר מצינן למימר דחייבות מדרבנן כנ"ל ודו"ק. ועי"ל דלא שייך האיבעיא דהכא אלא למאי דמשמע מסוגיא דשמעתין דמתני' דהכא דקתני נשים פטורות מתפילין הוה דלא כר"מ מה שא"כ למאי דפרישית במתניתין בשיטת רש"י דאפשר דמתוקמי אפילו כר"מ ולר"מ פטורות מדאורייתא וחייבות מדרבנן כדאיתא בהמוצא תפילין ולפ"ז ע"כ דהא דקתני סיפא וחייבות בבה"מ היינו מדאורייתא דאי מדרבנן תפילין נמי חייבות וא"כ אין מקום להאיבעיא זו ואפשר דבהא גופא מספקא ליה לרבינא אי מתני' כר"מ או כרבנן ובזה נתיישב גם כן הא דשייך סוגיא זו להאיבעיא דקדוש היום ותן לחכם ויחכם עוד:

שם דרש רב עוירא כו' אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל כו' והם מדקדקים עצמם עד כזית ועד כביצה. לכאורה יש לתמוה וכי לא היה להקב"ה להזכיר שום דקדוק וסייג לישראל אלא בענין בה"מ והלא הרבה יותר גדרו גדרים וסייגים מן העריות והרבה כיוצא באלו כדאיתא בר"פ עושין פסין. והנראה לע"ד בזה משום דהך שאלה ששאלו מלאכי השרת לפני הקב"ה אשכחן בפ"ק דר"ה דשאלה בלוריא הגיורת מרבי יוסי הכהן והשיב לה כאן בדברים שבין אדם לחבירו וכאן בדברים שבין אדם למקום והטעם מבואר דלא שייך נשיאת פנים בדברים שבין אדם למקום דהקב"ה מוותר מדיליה ובכה"ג לא מקרי נשיאת פנים אלא דומיא דקרא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד ולשון שוחד ודאי לא שייך אלא בדיין שדן בין אדם לחבירו ולפ"ז כיון דהאי קרא דישא ה' פניו אליך בברכת כהנים כתיב שמברכין לכל ישראל כאחד תו לא שייך לפרש הך ברכה שישא ה' פניו לאדם א' מישראל יותר מלחבירו בדברים שבין זה לזה אלא אי איכא לפרש האי נשיאת פנים בין אדם לחבירו ע"כ היינו בין ישראל להעכו"ם כדכתיב בתריה וישם לך שלום והיינו מן העכו"ם ומש"ה לא נתיישבה דעתן של מלאכי השרת בתשובת רבי יוסי הכהן לבלוריא כיון שרואין לפעמים שהקב"ה נושא פנים לישראל נגד העכו"ם ועל זו השאלה השיב להם הקב"ה כהוגן ואמר וכי לא אשא פנים לישראל דייקא לאחר שמדקדקים על עצמן בבה"מ והיינו משום דבר"פ כיצד מברכין רמינן קראי אהדדי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם ומשנינן ל"ק כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה ואמרינן נמי התם כל הנהנה מן עה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל והשתא א"ש דמאחר שמדקדקים בבה"מ הרי להם לבדם נתנה הארץ ומלואה ולא לזרים ומשלהם נותן להם ואין זה נשיאת פנים וכ"ש במה שמדקדקים עד כזית ועד כביצה כצדיק האוכל לשובע נפשו א"כ מראים בעצמן כאילו לא לאכילה נתכוונו אלא משום הברכה כדכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' והיינו הברכה שמזכירין שם שמים בברכה ובשביל כך ראוים הם לישא להם פנים כן נ"ל נכון:

במשנה בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה כו' ופרש"י ואינו מברך אפילו בהרהור וכ"כ התוספות והוסיפו בלשונם וכתבו כדמשמע בגמרא. ולכאורה יש לתמוה מאי כוונת התוספות בזה כיון דפשטא דלישנא דמתני' גופא דקתני רישא דמהרהר ק"ש בלבו ועלה קתני ואינו מברך לא לפניה ממילא משמע דאינו מברך לפניה אפילו בהרהור דאילו להוציא בשפתיו קאמר דאינו מברך לפניה מאי איריא ברכות תיפוק ליה דאפילו קריאת שמע גופא אסור להוציא בשפתיו ונלע"ד בזה משום דאדרבא מסיפא דמתני' משמע קצת להיפך דמדקא"ר יהודה מברך לפניהם ולאחריהם והאי מברך דרבי יהודה ע"כ היינו להוציא בשפתיו כדאיתא להדיא בגמרא לקמן דף כ"ב דמייתי הש"ס ברייתא דקתני ר"י אומר בין כך ובין כך מוציא בשפתיו והיינו ברכת המזון בין לפניו ובין לאחריו ולפ"ז מברך דר"י דמתני' היינו להוציא בשפתיו ממילא דמברך לאחריו דקאמר ת"ק במתני' היינו נמי שמוציא בשפתיו דהא לא משמע במתני' דפליגי ת"ק ור"י אלא בבה"מ בלפניו ולא בלאחריו וכיון דמברך דת"ק היינו להוציא בשפתיו ממילא משמע דכל היכי דקתני אינו מברך היינו נמי להוציא בשפתיו אלא שמהרהר ולפ"ז הוי ת"ק דמתני' לגמרי כר"מ בברייתא דלקמן דפליג אדר"י ולאפוקי מסברא זאת הוכרחו התוס' לפרש דאפ"ה ע"כ הא דקאמר ואינו מברך היינו אפי' ע"י הרהור וע"ז כתבו שפיר כדמשמע בגמרא וכוונתן בזה דמשקלא וטריא לקמן דקאמר הש"ס שאני ק"ש דאית בה מלכות שמים וכ"ש למסקנא דמסיק שאני ק"ש דאורייתא א"כ משמע להדיא דדוקא בק"ש לחוד ובה"מ הוא דמהרהר משום הנך טעמי משא"כ בברכות ק"ש לפניה ולאחריה וכן בבה"מ לפניו לא שייך הרהור דכיון דלא שייך בהו הנך טעמי למה מהרהר כך היה נ"ל לכאורה אחר זה מצאתי להדיא בירושלמי דמפרש מהרהר בלבו דמתניתין בברכות ק"ש וז"ל במה מהרהר בברכות ומסיק נמי עליה דמתניתין ר"מ ומייתי ברייתא דקאמר ר"מ דק"ש מוציא בשפתיו ואינו משמיע לאזנו אבל ברכות מהרהר כו' ע"ש ולפ"ז א"ש טפי שהוצרכו התוס' לפרש דסוגיא דתלמודא דידן דלא כתלמוד ירושלמי וזה שכתבו כדמשמע בגמרא וכדפרישית. אלא דלפירוש רש"י ותוס' יש לתמוה דלפירושם אתיא מתני' דידן דלא כמאן לא כר"י ולא כר"מ דאיירי בברייתא דלקמן דאי ר"י קשיא כולהו בבא דמתני' דלר"י בכולהו מוציא בשפתיו ועוד דהא פליג בהדיא במתני' גופא ואי ר"מ קשיא בתרתי דבק"ש ס"ל לתנא דמתני' דמהרהר ולר"מ מוציא בשפתיו ובברכות נמי לר"מ מהרהר ולתנא דמתני' אינו מברך אפילו בהירהור מיהו בזה נראה לי ליישב דיש לחלק דר"מ לקמן בברייתא איירי דוקא בבעל קרי שאין לו מים לטבול כדקתני בהדיא לקמן ומש"ה בק"ש מוציא בשפתיו דכיון דמדאורייתא היא לא שייך תקנת עזרא כלל לבטל מצוה דאורייתא ומש"ה מברך כתיקונו לא מיבעיא למ"ד הרהור לאו כדיבור דמי אלא אפילו למ"ד הרהור כדיבור דמי אפ"ה עיקר מצוותה לכתחילה לקרות בשפתיו ובברכות ק"ש נמי ובברכות המזון דלפניו אע"ג דמדרבנן נינהו אפ"ה מהרהר כדי שלא יבטל מצוה דרבנן לגמרי משא"כ במתני' איירי בבעל קרי שיש לו מים לטבול אח"כ אלא שלא יקרא אותה עם הציבור ואפילו ביחיד אפשר שבתוך כך יעבור עיקר זמן מצוותה במצוה מן המובחר ומש"ה סבירא ליה לת"ק דמתניתין דבק"ש מהרהר בלבו בעיקר זמן מצותה אפילו ביחיד וכ"ש עם הציבור ואח"כ ירד ויטבול במים ויקרא ק"ש בשפתיו עם הברכות ומש"ה אין צורך אפילו להרהר. אלא דאכתי קשיא בבה"מ דלפניו מיהו לא הוי לא כר"מ ולא כר"י מלבד כמה קושיות שיש לדקדק בסוגיא דשמעתין על פירש"י ותוספות ואבאר כל א' במקומו ואבאר ג"כ דאלולי פירש"י ותוס' יש לפרש סוגיא דשמעתין ג"כ כסוגיא דירושלמי ודו"ק:

בגמ' אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי כו' וכתב הרא"ש ז"ל דהיינו אליבא דר"מ ור"י דשמעינן להו לעיל בפ' היה קורא דבקרא ק"ש ולא השמיע לאזנו יצא ואתא לאשמעינן הכא דלאו דוקא בלא השמיע לאזנו אלא אפילו בהרהור לחוד משא"כ לרבי יוסי דאמר לעיל אפילו בלא השמיע לאזנו לא יצא א"כ פשיטא דבהרהור גרידא לא יצא ע"כ לשון הרא"ש אלא דקשיא לי על דבריו דלפ"ז הא דקאמר רב חסדא זאת אומרת הרהור לאו כדיבור דמי ע"כ היינו נמי אליבא דר"מ ור"י כמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא דאליבא דרבי יוסי רבינא נמי מודה ועוד ר"ח פסק לעיל בפרק היה קורא דלא כר"י וא"כ אכתי האיך דייק ר"ח להך מילתא ממתני' דהא מצינו למימר דמתני' רבי יוסי היא מה שא"כ לר"מ ור"י לעולם דהרהור כדיבור דמי כדמשמע להדיא בפשטא דלישנא דברייתא בפרק ה"ק דקתני במילתייהו דר"מ ור"י דאם בירך בלבו יצא וליכא למימר דהא דדייק ר"ח ממתניתין דהכא היינו משום דלא ניחא ליה לאוקמי מתני' כר"י אלא כר"מ ור"י דהלכתא כוותייהו ועוד דסתם מתני' ר"מ היא הא נמי ליתא דהא בלא"ה לא מתוקמי מתני' לא כר"מ ולא כר"י כדפרישית בסמוך וא"כ טפי ניחא לן לומר מתני' רבי יוסי היא ממה שנאמר דתנא אחרינא הוא והוי ד' מחלוקות בדבר ואנן ג' מחלוקות בדבר מצינו וארבע לא ידענו וקי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן. ולכאורה נ"ל ליישב משום דלעיל בפרק היה קורא מסיק רב יוסף דמחלוקת דר"מ ור"י היינו דוקא בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא ולפ"ז דייק ר"ח שפיר ממתניתין דהכא דאיירי בין בקריאת שמע ובין בברכת המזון ולענין ברכת המזון לא פליג רבי יוסי כלל אלא ע"כ לכ"ע הרהור לאו כדיבור דמי ולא תליא בפלוגתא דר"מ ור"י כלל כך היה נ"ל לכאורה אלא דלפ"ז לא א"ש כולה סוגיא דבסמוך דמשני הש"ס בדבר שהציבור עוסקין בו וקאמר נמי שאני ק"ש דאית בה מלכות שמים דמשמע מזה דעיקר דיוקא דר"ח הוי מק"ש לחוד ולא מבהמ"ז. ויש ליישב בדוחק ועיין עוד בסמוך:

שם כדאשכחן בסיני. עיין פירש"י ותוספות דמשמע מדבריהם דבהרהור ליכא איסור כלל לענין בעל קרי אפילו מתקנת עזרא ואילך וכוונתם מבואר' דכיון דעזרא לא סמך תקנה זו אלא על סמך פרישת סיני והתם דיבור ממש הוי דשומע כעונה ולכאורה יש לתמוה טובא חדא דכיון דלרבינא בכל מקום הרהור כדיבור דמי א"כ מ"ש דלענין בעל קרי לא הוי כדיבור כי היכי דשומע הוי כעונה ה"נ הרהור הוי כדיבור ואם נאמר דלענין בעל קרי יש שום סברא לחלק א"כ עיקר התירוץ חסר מן הספר ומה צריך להזכיר כלל כדאשכחן בסיני דבעיקר תקנת עזרא הוי מצי לחלק מסברא ויותר יש לתמוה דכיון דלרבינא בכל מקום הרהור כדיבור דמי ואפ"ה בבעל קרי ליכא איסור כלל בהרהור א"כ אמאי קתני במתניתין דאינו מברך לפניה ולאחריה ועל המזון נמי אינו מברך לפניה ולפירש"י ותוס' אינו מברך אפילו בהרהור ומה טעם יש בזה וכיון דהרהור בבעל קרי מותר לגמרי אם כן למה יבטל מצוה דרבנן בחנם כיון דמצי לקיים מצות וברכות כמצותם ולכאורה היה נ"ל בזה מה שכתבו רש"י ותוס' דאינו מברך אפי' בהרהור היינו דוקא למסקנא דשמעתין והיינו אליבא דר"ח משא"כ אליבא דרבינא מצינו למימר דאיהו מפרש לכולה מתני' כפי' ירושלמי שכתבתי במשנתינו אלא דמלשון התוס' לקמן בד"ה והרי תפלה משמע להדיא דאפילו אליבא דרבינא נמי דוקא בק"ש ובבהמ"ז שהן דאורייתא קתני במתני' דמהרהר ולא בשאר ברכות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע טובא ובישיבה הארכתי דהא דמסקינן אליבא דרבינא כדאשכחן בסיני לאו אסמכתא הוא אלא דרשא גמורה כדבעי הש"ס למימר לקמן דלמאי דדרשינן סמוכים הוי ילפותא גמורה ולפ"ז ע"כ דמה שהוצרך עזרא לתקן טבילה לבעלי קריין ע"כ היינו לענין הרהור דהוי שרי קודם התקנה דלענין קרי לא הוי כדיבור והשתא א"ש דלענין ק"ש ובהמ"ז שהן דאורייתא לא תיקן עזרא כלום מש"ה קתני במתניתין מהרהר בלבו משא"כ בשאר ברכות שהן דרבנן אסור אפילו בהרהור משום תקנת עזרא וסברא זו נראה שהיא מוכרחת קצת אפילו לשקלא וטריא דבסמוך אליבא דרב חסדא כמו שאבאר אלא כיון דמלשון רש"י ותוספות לא משמע כן לכן קצרתי כאן ועדיין צ"ע:

שם א"ר אלעזר כדי שלא יהא וכו' עד אמר רב אדא בר אהבה בדבר שהציבור עוסקין בו. ולכאורה שינויא דחיקא היא לאוקמי מתני' דוקא במתפלל עם הציבור מיהו בירושלמי בסיפא דמתני' דקתני היה עומד ומתפלל ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק כו' ומוקי לה התם דוקא בציבור אבל ביחיד מפסיק. והשתא א"ש הך אוקימתא דשמעתין דמוקי לרישא נמי בציבור כמו בסיפא וא"ש נמי הא דמקשה והרי תפלה כנ"ל ויתכן יותר לפי מה דפרישית לעיל במתניתין דע"כ לפי סוגיא דתלמודא דידן איירי דוקא בענין שיש לו מים לטבול כי היכי דתיתוקם מתני' כר"מ דברייתא דלקמן ולפ"ז ודאי לאחר שיטבול יקרא ק"ש בשפתיו כדינו וא"כ ע"כ דמאי דקתני מהרהר בלבו היינו כשעומד עם הצבור. ובזה יתיישב ג"כ היטב מאי דקשיא לן טובא דלראב"א דאמר בדבר שהציבור עוסקין בו א"כ למה לא הצריכו להרהר בברכות ק"ש במו בק"ש עצמה למאי דלא אסיק אדעתיה השתא דשאני ק"ש דאית בה מלכות שמים ולמאי דפרישית א"ש דכיון דברכת ק"ש מעיקרא לא נתקן אלא בשביל עצמה והכא כיון שיש לו מים לטבול ויקרא אח"כ ק"ש עם ברכותיה בשפתיו מש"ה לא שייך הרהור כלל לענין ברכות בחנם משא"כ בק"ש דמצוה לקרותה אפילו כמה פעמים ביום ומכ"ש דא"ש טפי אם נאמר דלקושטא דמלתא אית ליה לראב"א נמי הך סברא דק"ש אית בה מלכות שמים וכ"נ מלשון הגמרא בסמוך דלא קאמר אלא שאני ק"ש משמע דלא הדר ביה משנוייא קמא והיינו משום דאכתי לא סגיא בהך סברא לחוד דק"ש אית בה מלכות שמים דאכתי למה יהרהר כיון שסופו לקרותו בשפתיו אחר הטבילה. אע"כ דעיקר הטעם מהרהור היינו נמי משום דבר שהציבור עוסקין בו ותרתי למעליותא בעינן. משא"כ בתפלה ובברכות ק"ש דליכא אלא חדא למעליותא כן נ"ל נכון:

אלא דאכתי יש לתמוה אהך שנויא דר"א וראב"א דאכתי לא משני מידי לענין בהמ"ז לאחריו ולמה מהרהר ונראה דוחק לומר דאינהו נמי שני להו בין דאורייתא לדרבנן אלא דסברי דק"ש גופא נמי מדרבנן כרבי יהודה בסמוך וזה דוחק אמנם למאי דפרישית לעיל במתני' מצינן למימר דר"א וראב"א גופייהו למאי דלא מסקי אדעתייהו הך קושיא דוהרי תפלה סגי להם בהאי שנויא לחוד דבר שהציבור עוסקין בו והיינו משום שהם מפרשין ג"כ המשנה כשיטת הירושלמי דק"ש עצמו ובהמ"ז דלאחריו מוציא בשפתיו והא דקתני מהרהר בלבו אברכות ק"ש לחוד קאי והיינו כר"מ לקמן ולפ"ז הך קושיא דלמה מהרהר לא קאי אלא אברכות ק"ש ובהא משני שפיר בדבר שהציבור עוסקין בו אלא דבלא"ה דלכל הפירושים אכתי קשה אשנויא דר"א וראב"א דלא משני מידי אברייתא דלקמן דקאמר ר"מ להדיא מהרהר בבהמ"ז לפניו ולדידהו למה מהרהר ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

ק"ש פשיטא מ"ע שהז"ג היא. ואע"ג דמס' ברכות היא מסכתא ראשונה בש"ס והך דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות היא במס' קידושין אעפי"כ הקשה פשיטא משום שזה הוא כלל לכל התורה והי' לו להמתין עם הפרט ואם רצה להשמיענו דין זה בכאן הוה לי' למתני הך כללא כאן ולמימר נשים וכו' פטורות מכל מ"ע שהז"ג ולמה פירט אלו:

ומן התפילין פשיטא. והקשה הרשב"א דמאי פשיטותא היא הא איכא למאן דסבר דלילה ושבת זמן תפילין ועיין בח"ר. ואפי' לפמ"ש במשנתינו דמתפילין עכ"פ לכ"ע פטירי מטעם ההיקש לת"ת אכתי קשה חדא דהרי הוכחתי לעיל דהמקשה אכתי לא ידע מההיקש ועוד דאטו ההיקש הזה מפורש בתורה או אפילו במשנה בשום מקום והלא שם בקידושין בגמרא הוא שחידש טעם זה וא"כ איך שייך להקשות פשיטא וכי לא איצטרך התנא להודיענו דילפינן הקישא תפילין מת"ה למפטר נשים. ולכן נלע"ד דהמקשה שהקשה פשיטא לא ידע מן ההיקש וסבור שטעמא דפטירי מתפילין הוא מטעם דה"ל מ"ע שהז"ג וכפירש"י במשנתינו ואעפי"כ הקשה פשיטא דפטירי מכל מ"ע שהז"ג ואי משום דהיא גופה קמ"ל דתפילין אינו נוהג בשבתות א"כ אין לזה ענין להשמיענו זה בפטור נשים ואם רוצה לסתום שתפילין א"ב בלילות או בשבתות הי' לסתום דין זה עצמו שתפילין אינו נוהג בלילות או בשבתות. והתרצן הי' יכול לשנויי לי' דמשנתינו לא באה לסתום כלל בדיני תפילין אם הם נוהגים בכל זמן אבל שנה כאן דנשים עכ"פ פטירי לכ"ע מטעם ההיקש לת"ת אלא דעדיפא משני דאפילו למאן דסבר שתפילין א"נ בכל זמן ואעפ"כ הודיענו חידוש שנשים פטורים דמ"ד ניליף ממזוזה. ובזה ניחא ג"כ מה שהקשה קיש פשיטא מ"ע שהז"ג הוא ומאי קושיא והלא בק"ש איכא ג"כ זכירת י"מ והרי איכא בזה פלוגתא דתנאי בסוף פ"ק אם מזכירין י"מ בלילות וקמ"ל במשנתינו דנשים פטורות ולמסתם דא"מ י"מ בלילות. ולפמ"ש ניחא דאם רצונו למסתם דא"מ י"מ בלילות אין זה ענין להודיענו דין נשים אלא דבר זה גופה ה"ל למסתם שא"מ י"מ בלילות וממילא נשמע שנשים פטירי:

ובמזוזה פשיטא. הא דפשיטא לי' והרי כבר משני לעיל בתפילין דמ"ד הואיל ואיתקש למזוזה וא"כ מינה דאיכא נמי למיטעי לאידך גיסא דפטורי ממזוזה דאיתקש לתפילין וכן התרצן דמשני לי' מ"ד הואיל ואיתקש לת"ת למה הוצרך לחדש היקש דת"ת ולמה לא סגי לי' היקש דתפילין והרי מזוזה לתפילין איתקש בפרשה ראשונה ולת"ת איתקש בפרשה שני' וה"ל להביא המוקדם בפרשה. ואמנם על התרצן איכא למימר דניחא לי' להביא היקש דמזוזה לת"ת ששניהם דומים ששניהם הם מ"ע שלא הז"ג משא"כ תפילין אינו דומה למזוזה שהרי תפילין הם מ"ע שהז"ג ואף שאין משיבין על ההיקש מ"מ ניחא לי' להביא הדומה ממש. ואפשר שלזה כיון רש"י בד"ה נקיש מזוזה וכו' מה ת"ת נשים פטורות ואע"ג דאין הז"ג וכו'. ואמנם על המקשן קשה דמאי פשיטותא והלא איכא למימר דאיתקש לתפילין. ונראה דאי משום היקש דתפילין אין שום סברה למפטרינהו ואמרינן אדרבה נקיש תפילין למזוזה לחייב נשים גם בתפילין דלחומרא מקשינן ואבוהן דכולהו ת"ת דבזה אי אפשר לומר להיפך דאדרבה נחייבינהו גם בת"ת שהרי בהדיא פטרינהו רחמנא דכתיב את בניכם ולא בנותיכם כמפורש ברש"י כאן ולכן נקט התרצן היקש דתית ומה שנקט רש"י כאן בד"ה נקיש מזוזה וכו' דרחמנא פטרינהו דכתיב ולמדתם את בניכם וכו' ובקידושין דף ל"ד ע"א כ' רש"י בד"ה מה ת"ת וכו' דכתיב לבניך ולא לבנותיך. הדבר פשוט דשם לענין הקישא דתפילין לת"ת קאי ותפילין איתקש לת"ת גם בפרשה ראשונה להכי אחז רש"י בפטור דנשים מת"ת קרא דושננתם לבניך שהוא בפ' ראשונה משא"כ כאן דאיירי בהיקש דמזוזה לת"ת דלא איתקש רק בפרשה שכי' לכן אחז רש"י גם בפטור דנשים מת"ת קרא דולמדתם את בניכם שהוא בפרשה שני':

והא ד"ת קאמר. ויל"ד לעיל בדף י"ט ע"ב גם כן אמרו גדול כב"ה שדוחה ל"ת שבתורה ותרגמא רב בר שבא בלאו דלא תסור וא"כ ג"כ דלמא ה"נ מה דקאמר שנשים חייבות ד"ת היינו לאו דל"ת. ובב"ב דף קמ"ז ע"א מנין למתנת ש"מ מן התורה וכתבו שם התוס' דלאו דוקא מן התורה וא"כ איך מקשה כאן והא דבר תורה קאמר ואימא היינו ל"ת. ונראה דבשלמא לעיל גבי כבוד הבריות שפיר קאמר ד"ת שהרי באמת דוחה גם ד"ת ממש בשב וא"ת או אף בקום עשה בלאו שאינו שוה בכל ועיין לעיל בדף כ' ע"א בד"ה שב וא"ת אלא דרבה ב"ש אוקמא בלאו דל"ת שבזה דוחה בכל ענין אפי' בקום עשה ובדבר השוה בכל וא"כ לא נפיק חורבא מלשון ל"ת שבתורה וכן בב"ב שם אף דהוא מדרבנן הרי מסיק שם ע"ב דאף שהיא מדרבנן מ"מ אלמוהו כשל ת רה ממש וג"כ לא נפיק מיני' חורבא אבל כאן נפיק מיני' חורבא שנטעה דהיינו דבר תורה ממש ואתו נשים לאפוקי אנשים י"ח ולכן הקשה רבא שאם הוא מדרבנן לא ה"ל למימר ד"ת:

ומדברי רבא הללו שמעינן דאף מי שהוא מחויב מדרבנן נקרא אינו מחויב בדבר נגד המחויב מן התורה דממה ששנינו במס' ר"ה גבי טומטום ואנדרוגנוס גבי תקיעת שופר שאינן מוציאין אנשים י"ח איכא למדחי דנשים בתקיעת שופר אינן מחויבים אפי' מדרבנן לכך אינן יכולות להוציא את המחויב בדבר אבל מי שמחויב מדרבנן אפשר שיכול להוציא אפילו המחויב בדבר מדאורייתא. אבל מדברי רבא כאן וע"פ מה שפירשנו מזה שמעינן חידוש זה ולקמן יבואר עוד:

ועוד כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן. ויל"ד א"כ תיקשי לר"א ב"א למה הוצרך לומר ד"ת וה"ל למימר סתם נשים חייבות בקידוש היום וממילא שמעינן דהיינו מן התורה דאי מדרבנן א"כ כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן. ונראה דלאביי דלא אסיק אדעתא הך הקישא דזכור ושמור שבאמת אין היקש זה דומיא דשאר הקישות שהם כתובים יחד אבל זכור ושמור רחוקים הם זה כתיב בדברות הראשונות בפ' יתרו וזה כתיב בדברות שבמשנה תורה אלא שאעפי"כ דרשינן להו בהיקש דשניהם בדבור אחד נאמרו ואביי דלא אסיק אדעתא הך הקישא שפיר הקשה לו רבא א"כ כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן דמאי אולמא דהך עשה דקידוש היום משחר מ"ע שהז"ג אבל רבא שחידש לנו הך הקישא ובזה יש מקום לטעות ולומר שאין לדרוש היקש הזה וכמו"ש שאין זה דומה לשאר היקש שבתורה והי' מקום לומר דחכמים חייבינהו לנשים בקידוש היום דחששו שמא יטעו לומר דזכור ושמור איתקשו ויאמרו הני נשי הואיל וליתנוהו בזכירה ליתנוהו בשמירה ואף דכתיב בקרא אתה ובנך ובתך וגו' ואמתך וגו' איכא למימר היינו שהאב מוזהר עליהם כשם שמוזהר על שביתת בהמתו אבל הם בעצמם אינן מוזהרות ולכך כדי שלא יבואו למיטעי ויבוא מזה חילול שבת לכך גזרו חכמים עליהם וחייבם אותם גם במ"ע דזכור דהיינו קידוש היום ולעולם שהוא מדרבנן ולכך הוצרך ר"א לומר דבר תורה להורות שהוא היקש גמור וניתן לדרוש ככל שאר היקש שבתורה:

א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז וכו'. בעיא זו שייכא על משנתינו ששנינו שחייבים בבהמ"ז וקבעי אם הוא דאורייתא וא"כ הי' לו לקבוע בעיא זו לעיל קודם מימרא דר"א ב"א לענין קידוש. אך לפמ"ש לעיל דהא דקיי"ל בכל מקום שהמחויב מדרבנן נקרא נגד המחויב מן התורה אינו מחויב בדבר מדברי רבא לעיל שהקשה והא ד"ת הוא דשמעינן לה אתי שפיר דלעיל לא הוה לי' שום נ"מ בבעי' זו שהי' סבור דגם המחוייב מדרבנן כקרא מחויב בדבר ועתה שחידש רבא כנ"ל לכן ב"מ לענין נשים:

דאורייתא וכו'. לכאורה יש להוכיח דמדאורייתא דאי מדרבנן למה הפסיק תנא דמשנתינו במזוזה בין תפלה לבהמ"ז ובשלמא מה שהקדים תפלה אף שהוא מדרבנן מ"מ דרך התנא למיתני יחד ק"ש ותפלה וכיון ששנה שפטורים מק"ש שכה תכף סמיך לו שחייבים בתפלה אבל עכ"פ ה"ל לשנות יחד תפלה ובהמ"ז שהם מדרבנן ובתר כן מזוזה שהיא מן התורה ולא להפסיק בדאורייתא באמצע מילי דרבנן. ונראה דתני סיפא במה דשייך ארישא דברישא תני פטורייהו מק"ש ותפילין ותני סיפא חיובייהו בתפלה שהוא שייך לק"ש ונגד פטורייהו מתפילין ותני חיובייהו במזוזה שאף דתפילין ומזוזה איתקשו אהדדי אפ"ה פטורי' מזה וחייבים בזה ובהמ"ז שהוא ענין מיוחד לעצמו שנאו באחרונה:

למנ"מ לאפוקי רבים י"ח. הקשה בתשו' שער אפרים למה לא אמר נ"מ שאם היא מסופקת אם בירכה בהמ"ז שאם היא דאורייתא צריך לברך דספק דאורייתא לחומרא ואם הוא מדרבנן א"צ לחזור ולברך וזה שנים רבות הקשה אותי קושיא זו אחד מתלמידיי מק"ק יאמפאלא. והשבתי לו כי בהמ"ז שלש ברכות יש בו וכולהו כתיבי בתורה כמבואר לקמן דף מ"ח ע"ב ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים ואמנם הני תלתא לא בזמן אחד ויחד נתקנו אלא בזמנים חלוקים כמפורש שם משה תיקן ברכת הזן ויהושע ברכת הארץ ודוד ושלמה ברכת ירושלים וא"כ כבר נתייסדה ברכת הזן קודם שנכנסו לארץ ועד כאן לא נסתפקו כאן בנשים אם מדאורייתא אם מדרבנן אלא בברכת הארץ אי מטעם שלא נטלו חלק בארץ ואי מטעם ברית ותורה לרש"י ולתוס' לכל מר כדאית לי' אבל בברכת הזן ודאי שחייבות מן התורה וא"כ אם מסופקות אם ברכו בהמ"ז או לא עכ"פ חייבות בברכת הזן שהיא ספק דאורייתא וכיון שחייבים לברך ברכה ראשונה שוב חייבים לברך כל הברכות כתיקון חכמים וכמו"ש המג"א בסימן ס"ז ס"ק א' לענין ספק אם קרא ק"ש שאף שפסוק ראשון לחוד הוא דאורייתא כיון שחייב לחזור ולקרות בשביל פסוק זה חייב לקרות כולה כתקנת חכמים וכ"כ בסי' קפ"ד ס"ק ז' לענין ברכת הטוב והמטיב כ ז השבתי אז לתלמידי. ואמנם הדרנא בי דלפי"ז גם בברכת בונה ירושלים ליכא ספיקא בין לפירש"י ובין לפירוש התוס' דהרי בירושלים ובקדושת המקדש אנשים ונשים שוים דירושלים לא נתחלקה לשבטים דקיי"ל כת"ק דר' יהודה במס' יומא דף י"ב ע"א וכ"פ הרמב"ם בפ"ז מהל' בית הבחירה הל' י"ד ופי"ד מהל' טומאת צרעת הל' י"א דירושלים לא נתחלקה לשבטי' וכן ברית ותורה לא נזכרו בברכת ירושלים וא"כ ג"כ נימא דלא מספקא לי' שודאי חייבים מן התורה. ואף שלפירוש התוס' יש מקום לומר דאף בברכת בונה ירושלים מספקא לי' דהרי אמרינן לקמן דף מ"ט שם דכל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י"ח ואמרינן שם דמלכות אינו בנשים ועבדים ואם כן גם בברכת ירושלים יש ספק בנשים מ"מ לפירש"י לא שייך ספק בבונה ירושלים ואיך יאמר בעל הבעיא נשים בבה"מ ויהי' כוונתו רק על ברכה אחת משלשתן הא ודאי ליתא כי באמת כל שלשה ברכות אף שכלם כתיבי מ"מ מן התורה אינן שלש ברכות ממש לרוב הפוסקים ובברכה אחת מעין שלש יוצא י"ק התורה וחכמים הוא שתיקנו לברך על לחם שלש ברכות ממש ומן התורה כולם שייכים אהדדי וכל זמן שלא נתקדשה א"י ובהמ"ק לא נתחייבו ומשה שתיקן ברכת הזן הוא מעצמו תיקנה ולא שבצטוה ע"ז מפי הק"בה כאשר נצטוה על כל מצות התורה ותדע שהרי תיכף כשירד המן תקנה כמפורש לקמן שם ועדיין לא ניתנה התורה והרי היא כמו שאר תקנת חכמים כל אחד בזמנו והרי משה תיקן שיקראו בתורה בשבתות ובי"ט כמפורש בריש פ"ד דמגילה ועיין במג"א ריש סי' קל"ה ואטו בשביל זה נחשב קריאת התורה מצוה דאורייתא והרי אין שום קריאה מן התורה רק פרשת זכור. ומן התורה מי שאינו שייך בחד מהני תלת אינו חייב כלל וא"כ הך ספיקא דאם נשים חייבים מן התורה על כולהו ברכות שבברכת המזון הוא. ולפי"ז הדק"ל דנימא כ"מ לענין ספק. וראיתי במעד"מ שריפא זה על נקל וכתב דהה"ד דהמ"ל כ"מ לענין ספק. ואני אומר מלבד שהוא דוחק אלא שג"כ חוזר וניעור להקשות למה איחר בבעיא זו אחר דברי ר"א בר אהבה והויכוח שבין אביי ורבא בקידוש היום דה"ל למקבע בעיא זו אמשנתינו ולעיל כתבתי ליישב. ועתה שנתחדש נ"מ לענין ספק נסתר תירוצי הנ"ל. ולולי דמסתפינא לחדש דבר מדעתי הייתי אומר דהא דקי"ל ספק דרבנן א"צ לחזור היינו כמו ק"ש דלרב יהודה לקמן בסמוך דאמר ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן היינו שק"ש לכל היא דרבנן ולית בה חיובא דאורייתא כלל לר"י אבל בה"מ דלאנשים היא מן התורה אם תיקנוה רבנן לנשים כעין דאורייתא תיקנו ולא חילקו כלל בין גברי לנשי וכשם שאנשים חייבים לחזור ולברך מספק ה"נ נשים. ובזה רציתי לדחות דברי המג"א בסי' קפ"ד ס"ק ח' במה שפסק שם המחבר שאם אכל ואינו יודע אם בירך צריך לברך מספק שהיא מן התורה וכתב המג"א דוקא כששבע ואני תמה שהרמב"ם סוף פרק ב' מברכות וכן הטור סתמא כתבו שחוזר ומברך ולא חילקו כלל לכן נלע"ד כיון דאם אכל כדי שביעה חייב מן התורה וחכמים תיקנו שיתחייב בכזית כעין של תורה תיקנו שלא יהי' שום חילוק בין אכל כדי שביעה ובין אכל כזית כשם שחוזר בזה על הספק כך בזה כך עולה על דעתי. ואעפי"כ מסתפינא לחדש דבר חדש. ולכן אמינא דאף דהי' יכול לומר נ"מ לענין ספק אמר נ"מ להוציא רבים וכו' דהאי למנ"מ לאו רבינא אמרו ורבינא סתם בעי מרבא אם נשים בבה"מ דאורייתא או דרבנן ומסדר הש"ס נקט וקאמר למנ"מ להוציא רבים י"ח משום דרצה להביא ע"ז ת"ש וכו' ואשה מברכת לבעלה. ועיין בדברינו לקמן דף ך"א ע"א גבי ספק קרא ק"ש יתבאר יישוב על שלא אמר ב"מ לעני ספק. ועדיפא מזה אמינא דרבינא עצמו הוא אמר למנ"מ ונדייק ג"כ מה שאמר א"א בשלמא וכו' לנוכח למי אמר זה והכי הל"ל למנ"מ להוציא רבים י"ח אי הם דאורייתא מצי מפקי ואי דרבנן א"כ הוו להו אין מחויבים בדבר ולא מצי מפקי אבל לשון אי אמרת וכן לשון בשלמא הם קשים להבינם בדברי בעל הבעיא או אף אם הם דברי מסדרי הש"ס ולכן נראה ע"פי מ"ש לעיל דדבר זה דהמחויב רק מדרבנן נקרא אינו מחויב בדבר מדברי רבא הוא דשמעינן ואתי רבינא וקאמר לי' נשים וכו' למנ"מ לאפוקי רבים וכו' אא"ב וכו' לנוכח לרבא הוא דקאמר דלדידי אפילו המחויב מדרבנן נקרא מחויב אף להוציא מי שמחויב מן התורה אבל לדידך שנקרא אינו מחויב אי אמרת בשלמא אמרת דייקא דאת לדידך הוא שיש חילוק זה ורבינא עצמו הוא שהביא הת"ש והכל להוכיח דלרבא הם דאורייתא אבל לרבינא עצמו אין מזה הוכחה דלדידי' אפילו דרבנן מפיק דאורייתא. אלא דלפי"ז צריך אני להחזיק במעוזי בסברא שחידשתי דלענין ספק אפי' אם הם מדרבנן צריכין לחזור ולברך דאל"כ קשה היא גופה מנ"ל לרבינא דלרבא אף מי שמחויב מדרבנן נקרא אינו מחויב בדבר ואי משום שהקשה לעיל לאביי גבי קידוש היום וכנ"ל קשה ודלמא החורבה דחייש גבי קידוש היום הוא ג"כ לענין אם מספקא להו אם כבר קידשו או לא אם יחזרו לקדש מספק:

ובגוף הדבר דמספקא לי' אם נשים בבהמ"ז מדרבנן הקשה הפ"י דאם מדרבנן א"כ כל המצות ניחייבינהו מדרבנן עיין מה שכתב בזה. ולדידי אין כאן אפילו ריח קושי' דהרי בשאר כל ברכות אחרונות שכל שאר מינין שודאי הם דרבנן בדברים שאינן משבעת המינין וגם בשבעת המינין יש מחלוקת בין הפוסקי' ועכ"פ שאר כל המנין ודאי דרבנן ואין בהם חילוק בין אנשים לנשים דבהו לא שייך לא טעם רש"י ולא טעם התוס' ואיך יתחייבו נשים בברכה אחרונה בכל המינין ובלחם לא יתחייבו והיו חכמי' עכ"פ מוכרחים לתקן להם ברכה אחרונה אחר הלחם ותיקנו להם הברכה שהאנשים חייבה בה מן התורה. ומה שנדחקו רש"י ותוס' למיהב טעמא למה לא יתחייבו נשים מן התורה ולא פירשו הטעם דמספקא לי' אם הוא חשיב מ"ע שהז"ג כדמשני לעיל על מה שהקשה בבהמ"ז פשיטא נראה דודאי אין שום סברא לומר דבאמת הוא מ"ע שהז"ג ואטו קרא דכתיב ולחם בבוקר לשבוע מ"ע הוא שיאכל בבוקר לחם אבל לעיל אמר שהתנא אתי לאפוקי מהטועין שיטעו בזה לומר כמ"ע שהז"ג דמי:

אא"ב דאורייתא וכו'. וכתב הרא"ש והא דאמרי' לקמן דף מ"ח ולהוציא אחרים י"ח עד שיאכל כזית דגן ובשעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן ואפ"ה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה וחייבים מן התורה. יש לומר דשם אע"פי שלא אכל כלום דין הוא שיפטור אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה וכו' אבל אשה אינה בכלל הערבות. ולפי"ז צ"ע לקמן דף מ"ח ע"א בעובדא דשמעון ב"ש דמשמע שם שאם הי' שמעון ב"ש אוכל כזית דגן הי' יכול להוציאם י"ח וכ"כ התוס' שם דאף אם הי' שמעון ב"ש אכל רק כזית דגן הי' מוציא ינאי וחבריו שאכלו כדי שביעה (ואמנם שם בתוס' לא נזכר שאשה אינה בכלל ערבות ויתבאר לקמן בדברי התוס') והרי שם אכלה גם אשת ינאי עמהם ואם נשים בבהמ"ז דאורייתא לא הי' שמעון ב"ש יכול להוציאה ע"י כזית דגן שהיא מסתמא בסעודה אכלה כדי שביעה ובנשים ליכא ערבות דמסתמא כי היכי דנשים אינן ערבים בשביל אנשים ה"נ אין האנשים ערבים בשביל הנשים ואיך הי' שמעון ב"ש יכול להוציא את אשת ינאי. ואולי כיין שעכ"פ אכלו ינאי וחביריו כדי שביעה ונתחייבו מן התורה ושמעון ב"ש הוא ערב דכל ישראל ערבים זה בזה שוב נקרא שמעון ב"ש ג"כ מחויב מן התורה ומוציא את הנשים אף שאינו ערב בעדם דאתי דאורייתא ומפיק דאורייתא ועיין בחידושינו שם בפרק שלשה שאכלו:

ויצא לנו מדברי הרא"ש דין חדש דאם נשים אכלו יחד והם מזמנות לעצמן אם אחת אכלה רק כזית או כביצה והאחרות אכלו כדי שביעה אין זו שלא אכלה כדי שביעה יכולה להוציא האחרות שאכלו כדי שביעה כיון דנשים לא נכנסה בברית הערבות א"כ ממ"נ אם נשים חייבים בבהמ"ז מן התורה לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ואם נשים בבהמ"ז דרבנן מ"מ הוה זו שלא אכלה כדי שביעה תרתי דרבנן ועיין לעיל דף ט"ו ע"א בתוס' ד"ה ור' יהודה:

רש"י ד"ה ה"ג תפלה וכו' דהא לאו דאורייתא היא והתוס' השיגו על רש"י וסברי דגם במצוה דרבנן שייך מ"ע שהז"ג. ולכאורה ש להוכיח כדברי רש"י דגבי בהמ"ז מקשה הגמרא פשיטא ומשני מ"ד וכו' לחם בבוקר לשבוע כמ"ע שהז"ג דמי קמ"ל וקשה למה לא תכן גבי ברכת המוציא במשנתינו והוה לי' למתני וחייבים וכו' ובברכת המוציא ובבהמ"ז שהרי גם ברכת המוציא היא על הלחם אלא ודאי דברכת המוציא שאינה מן התורה ועקרה מדרבנן לא שייך בה מ"ע שהז"ג ולדברי התוס' צ"ל דברכת המוציא בכלל ברכת הנהנין היא והרי חכמים תיקנו על כל דבר שלא יהיו בלי ברכה לפני' ואינן חלוקים זה מזה רק בנוסחתם ע"ז המוציא וע"ז מזונות וע"ד בפה"א וכן כולהו והרי שאר כל הנהנין אין בהו זכר זמן ממילא גם ברכת המוציא שלפני הלחה לא מיקרי הז"ג משא"כ ברכת המזון הוא רק מצוה על הלחם ולפי"ז הי' מוכח מכאן דברכה שלאחרי' אפילו בשבעת המינין אינה מן התורה דאל"כ א"כ גם קרא וברכת את ה' וגו' קאי על כל שבעת המינין והרי בכלם לא נזכר זמן בכתוב ואיך יוחשב על הלחם מ"ע שהז"ג. ועוד נלע"ד לחלק דברכת המוציא כיון שחייב לברך על כל שהו לא נרמז בקרא דלשבוע לחם אבל בהמ"ז שמן התורה הוא דוקא כדי שביעה שפיר נרמז בקרא דלחם לשבוע:

בד"ה או דרבנן דכתיב על הארץ וכו'. והא דלעיל בגמ' דמקשה בבה"מ פשיטא למה לא משני דס"ד כיון דכתיב על הארץ וכו' קמ"ל משנתינו דחייבת אי מן התורה אי מדרבנן. ונראה דאם ברכה שלאחרי' דכל שבעת המינין היא מן התורה וקאי קרא על הארץ על כל שבעת המינין הוה לתנא דמתני' למיתני שחייבות בברכה שלאחר כל שבעת המינין ולמה פירטה משנתינו דוקא בהמ"ז לכך הוצרך לתרץ מ"ד הואיל וכתיב ולחם בבוקר דבהאי קרא כתיב רק לחם ולשטת התוס' יבואר בדברינו בדברי התוס'. ולהני פוסקים דס"ל דגם ברכה מעין שלש של ז' המינין היא מדרבנן צריך לפרש כאן כפירוש התוס':

תוס' ד"ה בתפלה וכו' דהא הלל דרבנן וכו'. ולענ"ד משמעתין יש להוכיח דגם במצוה דרבנן שייך מ"ע שהז"ג מדהקשה ק"ש פשיטא מ"ע שהז"ג היא וכו' וקשה מאי פשיטותא הא איכא רב יהודה לקמן בדף הסמוך דסובר ק"ש דרבנן א"ו דגם אי היא מדרבנן אכתי מ"ע שהז"ג פשיטא דנשי' פטורות:

ד"ה נשים בבהמ"ז וכו' ותימא כהנים ולוים כמי תבעי. ולכאורה דבריהם תמוהים דהרי הרא"ש כתב כאן דהא דאמרי' לקמן דף מ"ח ולהוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן וכו' ויכול להוציא אף מי שאכל כדי שביעה הוא מטעם ערבות דכל ישראל ערבים זב"ז אבל נשים אינן בכלל ערבות וכ"כ התוספת גופייהו לקמן דף מ"ת ע"א בד"ה עד שיאכל כזית שם בסוף הדיבור דמטעם ערבות יכול להוציא אף אם לא אכל כלל אלא שצריך לאכול כזית כדי שיוכל לומר שאכלנו וא"כ קשה איך תבעי לי' כהנים ולוים דהרי כהנים ולוים אפילו אם הם מדרבנן אכתי יכולים לאפוקי רבים מטעם ערבות. ורציתי ליישב דאכתי הי' כ"מ לענין ספק אם צריכין לחזור ולברך וכמו שהבאתי בדברי הגמרא בשם המע"מ. אך לפמ"ש אני לדחות דברי המע"מ הדק"ל. ואמנם דקדקתי שם בדף מ"ח בדברי התוס' ולא נזכר בדבריהם כלל שנשים אינן בכלל ערבות אבל הם חילקו כך שמי ששייך במצוה זו בשום פעם אף שעתה לא נתחייב מקרי מחויב בדבר מטעם ערבות ולכן מי שאכל רק כזית אף שעתה אינו חייב מן התורה מ"מ כיון שאית' בכלל חיוב בה"מ בשום פעם דהיינו כשאוכל כדי שביעה הוא בכלל ערבות אבל מי שאינו שייך במצוה זו כלל כגון נשים אם הם בבה"מ דרבנן א"כ לא שייך בהו מצות בהמ"ז מן התירה כלל אינן בכלל ערבות על מצות בה"מ. וא"כ לשיטתם שפיר הקשו דתבעי לך כהנים. והרא"ש לשטתו דנשים אינן בכלל ערבות כלל בכל התורה באמת אחז כאן שיטת רש"י ופירש הטעם בשביל שלא נטלו חלק בארץ ולא השגיח בקושי' כהנים ולוים דלשטתו כהנים ולוים איתנוהו בכלל ערבות:

עוד נלע"ד בכוונת התוס' במ"ש תימה כהנים ולוים נמי תבעי וגם הם ס"ל כדברי הרא"ש דנשים ליתנוהו בכלל ערבות וכהנים איתנוהו בכלל ערבות וגם הם ידעו דלענין להוציא רבים י"ח ליכא כ"מ בכהנים דהם יכולים להוציא רבים מטעם ערבות אבל כוונת קושייתם שא"כ עכ"פ כהני' ונשים יכולים להוציא זה את זו וזו את זה ממ"נ שאם כהני' דאורייתא א"כ אף נשים דאורייתא וא"כ איך קאמר ת"ש באמת אמרו וכו' ואשה מברכת לבעלה ודלמא מיירי שבעלה הוא כהן או לוי לכך אתי דרבנן ומפיק דרבנן. ודעת רש"י והרא"ש צ"ל דס"ל דכהנים ולוים שפיר נטלו חלק בארץ בערי מגרש שנתנו להם:

והרשב"א בחידושיו בהביאו פירש"י וכתב וא"ת א"כ אף בעבדים כן ותבעי לי' נשים ועבדים וי"ל דשאני גרים שהם זכרים ושם זכרי' נטלו חלק בארץ. הנה שביק הרשב"א כהנים ולוים ונקט גרים ועבדים. נ"ל טעמו אי משום דסבר דשמנה וארבעים עיר שנטלו ערי מגרש מקרי חלק בארץ אי משום דסבר כהנים ולוים יכולים להוציא רבים מטעם ערבות וכמוש"ל ולכן נקט גרים. והתוס' במס' קידושין דף ע' ע"ב בד"ה קשים גרים כתבו דישראל לא נתערבו בשביל הגרים ומסתמא דגם הגרים אינם ערבים בשביל ישראל ושפיר נ"מ אם הם דאורייתא לענין להוציא אחרים י"ח. אלא דלפי ההוכחה שכתבו שם התוס' בקידושין דגרים אינן בכלל ערבות הוא מדאמרינן בסוטה שכל א' מישראל יש עליו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ומספר זה הוא מישראל לבד מגרים ולפי"ז ממילא שמענו שגם כהנים ולוים אינן בכלל ערבות שהרי מספר זה הוא לבד משבט לוי וא"כ ממילא שפיר הקשו התוס' דתבעי לך נמי כהנים ולוים שהרי גם הם אינן בכלל ערבות ושמעון ב"ש שכתבו התוס' לקמן דף מ"ח שאם הי' אוכל כזית דגן הי' יכול להוציא מטעם ערבות והרי שם אכל ינאי שהי' כהן ג"כ צ"ל כפמ"ש לעיל לענין אשת ינאי שכיון שאכלו על שלחן המלך כל שריו והי' בהם ישראלים ושמעון הי' ערב עבורם הי' יכול להוציא כלם ולקמן בדף מ"ח יתבאר בדברינו באריכות:

ומה שכתבתי שגם כהנים ולוים אינן בכלל ערבות. נלע"ד לתת טעם לזה דהנה הערבות הזה התחיל בערבות מואב שאז הכניסם משה בברית ובשבועת האלה והודיעם לענוש את הרבים בשביל חטא היחיד וכמו"ש רש"י בפ' נצבים בפסוק הנסתרות וגומר ונגמר הערבות בהר גריזים ובהר עיבל וכמו שפירש רש"י שם. ובמדרש תנחומא הובא בילקוט ריש פ' נצבים איתא לפי שהברית שקיבלו בחורב הפרו ואמרו אלה אלהיך ישראל לפיכך הכניסם בשבועת האלה וכו' יע"ש ולפי"ז כהנים ולוים שעמדו באמונתם ולא הפרו ברית שקיבלו בחורב כדכתיב במעשה העגל ויאספו אליו כל בני לוי א"כ לא הוצרכו להכניס בשבועת האלה:

וגם מן הפסוק נלע"ד ראי' דכהנים לא נכנסו בערבות שבהר גריזים וה"ע כדמוכחי קראי שהכהנים והלוים עם הארון עמדו למטה באמצע והפכו פניהם לכאן ולכאן ואמרו ברוך וארור וכו' הכל כמפורש בסוטה דף ל"ז ע"א נמצא שהכהנים והלוים הם היו הגוזרים והשבטים ענו אמן וקבלו הגזירה כנלע"ד ואף שבלוים משמע שם במס' סוטה שמקצת הלוים היו עומדים למעלה ומקצתן למטה מ"מ הכהנים ודאי שכלם עמדו למטה וע"ש בתוס' בד"ה אי אפשר מה שכתבו בשם הירושלמי:

בא"ד ונשים ליתנוהו לא בברית ולא בתורה. ולסברת התוס' לא שייכא בעיא דרבינא לרב דס"ל לקמן דף מ"ט ע"א דאפי' באנשים אין ברית ותורה מעכב וכ"כ הרשב"א בחידושיו. ובזה ניחא מה דלא אמר לעיל בתחלת הסוגיא כשהקשה בבה"מ מ פשיטא דסד"א הואל דליתנהו בברית ותורה דא"כ אכתי הי' קשה משנתינו לרב פשיטא ולכן משני דסד"א דהיא מ"ע שז"ג דניחא גם לרב:

והרי"ף לא הזכיר מכל הנזכר בבעיא דרבינא וסוגיא דגמרא ע"ז כלום ובעה"מ הרגיש בזה וכתב והרי"ף לא פירש בזה כלום והרמב"ן במלחמות כתב והלא פירש ואמר תפלה ומזוזה ובה"מ דה"ל מ"ע שלהז"ג וכל מ"ע שלהז"ג נשים חייבות הא משמע שהן חייבות דבר תורה וכו' עיין במלחמות. וזה ניחא לשטת רש"י בד"ה ה"ג תפלה וכו' דבמצוה דרבנן לא שייך לחלק בין הזמן גרמא או לא. אבל לשטת התוס' בד"ה בתפלה וכו דגם במצות דרבנן פטירי נשים ממ"ע שהז"ג א"ב אי הוה בה"מ מ"ע שהז"ג אפי' רבנן לא הוה מחייבי נשים בבה"מ וא"כ אין מדברי הרי"ף ראי'. ואמנם לפמ"ש כאן בסוגיית הגמ' לדחות קושיית בעל פ"י וכתבתי דרבנן עכ"פ הוצרכו לתקן לנשים נוסח ברכה אחרונה אחר הלחם כמו שתיקנו ברכה אחרונה על שאר דברים ולכן תיקנו להם אחר הלחם אותו חיוב שיש על אל ים מן התורה וא"כ אפילו אי הוה בה"מ מ"ע שהז"ג היו נשים חייבות מדבריהם שפיר קאמר הרמב"ן שהרי"ף מחייב לנשים מן התורה. ולפי דברי הרמב"ן בדברי הרי"ף צריכין אבו לומר דהרי"ף ס"ל דתפלה היא מ"ע של תורה וכן הוא דעת הרמב"ם בריש הל' תפלה:

בגמרא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי וכו' איכא למימר דדוקא לענין ק"ש הוא כן ואתי' כר"מ לעיל דף ט"ו ע"א דאמר הרי הוא אומר על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים ולענין ק"ש אמר רבינא דהרהור כדיבור דמי ובזה היינו מרויחים דרבינא אינו סותר דברי שמואל דאמר במס' שבועות דף ך"ו ע"ב גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו דכתיב בשפתים ומבואר שם בתוס' בד"ה צריך שיוציא וכו' דלאו מיתורא דריש אלא מפשטי' דקרא ודברי התוס' מוכרחים שם בסוגיא ע"ש בדבריהם ואם נימא דרבינא בכל התורה ס"ל הרהור כדיבור א"כ ודאי דל"ל לרבינא הא דשמואל. אבל לפמ"ש ניחא. אלא דקשה תינח ק"ש אבל סיפא דמתני' ועל המזון מברך לאחריו ומה מועיל בברכתו בהרהור כיון דבשאר כל התורה הרהור לאו כדיבור למה מהרהר והי' אפשר לפרש דסיפא דמתני' דקאמר ועל המזון מברך לאחריו היינו מברך ממש שמוציא בשפתיו לפי שכיון שאינו יוצא בהרהור דלענין בהמ"ז לאו כדיבור התירו לו להוציא בשפתיו שלא לבטל מצוה דאורייתא בשביל תקנת עזרא. ואמנם לפי"ז לא הי' מקום לקושיית הגמרא אלא מאי הרהור כדיבור דמי יוציא בשפתיו ועיין בתוס' בד"ה יוציא בשפתיו וכו' ולפמ"ש דרבינא מודה בכל התורה כולה א"כ נסתר קושי' הגמרא. ולכן צ"ל דרבינא לאו דוקא בק"ש דמסתמא סיפא דמתני' ועל המזון וכו' דומיא דרישא דמברך לאחריו היינו ג"כ בהרהור. ועיין בשמעתין ברבינו אשר ולפי"ז פליג רבינא על שמואל וכאן בפלוגתא דרבינא ורב חסדא פסקו התוס' והרא"ש כר"ח ופירשו הטעם מדמתרצי ר' אליעזר ורב אדא אליבי' ולפי"ז גם בק"ש הלכה כמותו והש"ע בסימן ס"ב סעיף ד' פסק מרבינא ובסי' קפ"ה ס"ב ובסי' ר"ו סעיף ג' פסק כר"ח. נלע"ד דמה דפסק דלא כרבינא היינו משום הך דשמואל דמוכח מיני' דהרהור לאו כדבור דמי ובק"ש פסק כר"מ דאחר כוונת הלב הן הדברים. ואמנם על הרמב"ם אני תמה שבפ"א מהל' ברכות הל' ז' פסק בכל הברכות שיצא בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו ועיין בכ"מ שם וא"כ פסק דהרהור כדיבור בכל התורה ובפ"ב מהלכות שבועות ובפ"ב מהל' נדרים פסק כשמואל דצריך שיוציא בשפתיו ואיך אחז החבל בתרין ראשין. ולתרץ דברי הרמב"ם אמרתי גם כן לרבינא דסובר הרהור כדבור אם גם לענין חשש ברכה לבטלה נימא ג"כ הרהור כדיבור שיהי' עובר בלא תשא או לא ונ"מ במי שספק לו על דבר אם בירך או לא אם רשאי להחמיר על עצמו ולהרהר הברכה בלבו ולר"ח לא שייך דבר זה כלל דמה יועיל בהרהורו כיון דלר"ח לאו כדיבור דמי אבל לרבינא אני מסתפק. ולברר זה אמרתי לכאורה כיון דלרבינא לכל דבר הרהור כדיבור דמי מהי תיתי לא יהי' ג"כ לענין חשש ברכה לבטלה הרהור כדיבור אבל אחר הישוב יש ויש לחלק. ומתחלה אכתוב מה שנלע"ד לתרץ פסקי הרמב"ם הנזכרים שלא יהיו סתרי אהדדי. ונראה דהרמב"ם מפרש סוגיא דשמואל במס' שבועות דלא כדברי התוס' הנ"ל שפירשו דמפשטי' דקרא סובר שמואל כן והרמב"ם מפרש דמייתורא דקרא דריש דכיון דכתיב נפש כי תשבע למה לי לבטא בשפתים והוה למיכתב רק נפש כי תשבע להרע או להטב ומדכתיב לבטא בשפתים ש"מ דקפיד קרא דבעינן ביטוי בשפתים דוקא למעוטי גמר בלבו. ואמנם הוכחת התוס' הוא מדמקשה שם דנילף מוכל נדיב לב נלע"ד שאין מזה הוכחה דהאי קרא לבטא בשפתים בשבועת ביטוי כתי' ובאמת בכל ארבע מיני שבועות הדין כן דאינו חייב כי אם שהוציא בשפתיו אבל על הרהור הלב אינו חייב קרבן וכן גבי נדרים ג"כ בעינן שיוציא בשפתיו בנדרי איסור וכן מפורש ברמב"ם בפ"ב משבועות ששם בהל' יו"ד כתב מי שנתכוין לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום וכו' ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו ה"ז מותר שנאמר לבטא בשפתים וכו' ושוב כתב בהלכה י"ב וכן שאר מיני שבועות אינו חייב עד שיהי' פיו ולבו שוים וכן בפ"ב מהל' נדרים הל' ב' כתב אין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו. ובנדרים ליכא קרא מיותר על זה דאף דכתיב לא יחל דברו לן כאן ייתור דמה לי אם יכתוב לא יחל נדרו או אם כתיב לא יחל דברו אם נימא דהרהור כדבור וכן שם בכתוב ככל היוצא מפיו יעשה ג"כ אין כאן ייתור דהא עכ"פ צריך לכתוב עשה שיקיים גדרו ומה לי אם כתיב ככל היוצא מפיו או אם הוה כתיב ככל אשר ידור יעשה. אמנם שמואל דאמר גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו על כל שבועות ונדרי איסור קאמר והיינו משום דכיון דגלי רחמנא בשבועת ביטוי גמרינן מיני' כל עניני שבועות ונדרים דדמיין אהדדי שענינם איסור שאדם ממציא על עצמו. אבל בנדרי הקדשות דין אחר יש להם דכתיב נדיב לב וכדמייתי שם מוציא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב. וכן תרומה ניטלת במחשבה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם. ולכן פריך התם על שמואל דגזר אומר על כל שבועת ונדרים שצריך שיוציא בשפתיו מנ"ל למילף משבועת ביטוי להקל נילף מנדרי הקדשות להחמיר וסגי בגמר בלבו ומשני דהוה תרומה וקדשים שני כתובים אין מלמדין א"נ חולין מקדשי' לא גמרינן ולהכי ילפי' להו משבועת ביטוי וכ"ז בנדרי' ושבועות וכן נדרי הקדשות שכלם ענינם אחד שהאדם הוא המחייב עצמו בהם וראוי להיות לכלם דין אחד והוצרכה התורה לחלק בהו בין נדרי הקדשות ותרומה ובין שבועת ביטוי ושאר מיני שבועות ונדרי איסור אבל בכל שאר התורה תליא בסברה אם הרהור כדבור או לא ונחלקו בו רבינא ור"ח. אבל עכ"פ בכל מיני שבועות גם לרבינא הרהור לאו כדיבור וכיון דעקר איסור ברכה לבטלה מלא תשא נפקא מודה רבינא דהרהור לאו כדבור דמי. ומי שרוצה להרהר בלבו כאשר אירע לו ספק ברכה הרשות בידו אבל אינו מחויב לעשות כך כמו לקמן דף ך"א ע"א למ"ד ק"ש דרבנן ספק אם קלא ק"ש אינו חוזר וקורא דודאי אם ירצה לקרות רשאי שהרי אין שם חשש ברכה ואעפי"כ אינו מחויב לעשות כן. וכן לאידך גיסא בנסתפק אם בירך בהמ"ז אף שיכול לצאת ידי ספיקו אם יהרהר בלבו מ"מ כיון שספק תורה להחמיר כבר הוא חייב בבהמ"ז ולכך יכול לברך בדבור כדרכו:

ומן התפילין פשיטא וכו' הקשה מורינו הרב כמהר"א יצחקי ז"ל מאי פריך פשיטא בתפילין הא כלהו מ"ע שהזמן גרמא דפטירי מתפילין גמרינן וכדאיתא פ"ק דקדושין ומאי פריך פשיטא הא הוי אבוהון דכלהו ובדוחק י"ל דסתם משנה ר"מ ור"מ יליף התם מג"ש ובנין אב דראיה ולדידיה פריך פשיטא עכ"ד בכ"י וגברא רבא חזינא ותיובתא ופירוקא לא חזינא דפריך שפיר כיון דתנן פ"ק דקדושין מ"ע שהז"ג פטורות הא תו למה לי ומאי אכפת אי מתפילין גמר. ומה שתירץ לא סליק דר"מ סבר דתפילין לאו מ"ע שהז"ג כמבואר בש"ס דקדושין דף ל"ה ודוק כי קצרתי:

נשים בבה"מ דאוריתא או דרבנן וכו' עמ"ש הרא"ש בסוגיין ומה שאמר הרב מהר"י אלפאנדארי ז"ל במוצל מאש חלק א' סי' י"ב ויראה המעיין שיש לדקדק בדבריו ועמ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן קכ"ד בס"ד ומשם באר"ה:

וכי איך לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וכו' עיין מ"ש אני בעניי בספר הקטן ראש דוד דף צ"ח ע"ג בס"ד:

זאת אומרת הרהור כדבור דמי וכו' הרב ב"ח סי' ס"ב כתב דריא"ז פסק כן ודחי לדרב חסדא מההיא דאסור הרהור במבואות מטונפות והשיג עליו הרב פרח שושן כלל א' סי' י"ד מסוגית שבת דף ק"ן ע"ש ותימא עליו דהב"ח בסמוך ממש הביא ההיא דשבת לדעת החולקין ומה חידש ומוכרח דכונתו דהש"ס בדרך דחיה קאמר למ"ד דהרהור לאו כדבור אך הפשט משום דהרהור כדבור. גם מה שתמה מאד על הב"ח במה שהביא מהר"ר מנוח דבק"ש צריך שיוציא בשפתיו דה"ר מנוח איפכא קאמר עש"ב תימה על תמיהתו דאיברא דכתוב בכ"מ משם ה"ר מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך וכו' אבל אין לו הבנה ומוכרח דצ"ל לא השמיע לאזנו שיחתוך וכו' והוא ברור מאד ויפה כתב הב"ח ועיין שה"ג פ' היה קורא על מתני' לא השמיע לאזנו. ואח"ז ראיתי ביד אהרן שנתלבט בדברי ה"ר מנוח ומסיק כדכתיב' אך לא ראה הב"ח והניח הנסחא כמות שהיא ע"ש. והאמת הברור כמ"ש. ומה שהשיג ה' פרח שושן על גנת ורדים שכתב דלא תשא ליכא במהרהר דאיסור שבועה בהוציא בשפתיו וכתב דדוקא בשבועת בטוי וכו' ע"ש ליתא דמהר"מ ה' שבועות בכמה מקומות מוכח דשוים והוא דבר ברור בעיני ומה שהביא מהמכילתא שהביא הרב של"ה מהמכילתא אין ראיה כלל דמיירי שקבל עליו השבועה בדיבור ואפילו השל"ה דרך העברה לחומרא אמרה ואעיקרא לרוב הפוסקים ברכה שא"צ בלא תשא הוא מדרבנן והדבר ברור דבספק ברכה יהרהר כמ"ש הגו"ר וכ"כ בסוף ס' הליכות אלי משם מהר"ר עזריה יהושע ושאר אחרונים ודוק כי קצרתי מאד: