וְאַף אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי טָעָה וְחָתַם (מלכים א' יב, כו) (מלכים ב י, לא). הנה חלילה לחשוב על אותו צדיק שזכה לנבואה עצומה שהיא מדרגה שניה למדרגת משה רבינו ע"ה שלא זכה אחר כמוהו שיטעה בטעות שטעו בו המון העם שחשבו לעבוד עבודה זרה כפשוטה אך רק חשבו דלנסותם בא ולא לעבוד ממש דבאמת גם על כהאי גונא אסור לחתום.
אך נראה לי בס"ד שטעה לפרש האי עבודה זרה אינו רצונו לומר עבודת פסל אלא עבודה שהיא שמוש ומלאכה שהיא זרה ממנו שאינה לפי כבודו וכאשר טעה כיוצא בזה גרשון בן מנשה דאיתא בגמרא דבתרא פרק ח' (בבא בתרא קי.) לאו ממשה קאתית דכתיב ביה 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי' (דברים ה, לא) ועכשיו תעשה כומר לעבודה זרה? אמר להם כך מקובלני מבית אבי אבא לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות, והוא אינו יודע מאי עבודה זרה עבודה שהיא זרה הימנו כדאמר ליה רבי לרב כהנא נטוש נבלתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא עיין שם.
וגם כאן פירש ירבעם דבר זה לפני אחיה הנביא ע"ה כך 'אֲפִילּוּ לְמִפְלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה' רצונו לומר אפילו שיגזור עליהם לעבוד בעבודת המלך עבודה שהיא זרה מכם ואינה לפי כבודם בלשון הזה כתב בשטר הקבלה לעבוד עבודה זרה ולא כתב 'לְמִפְלַח לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים' והוא פירש דבר זה לפני אחיה הנביא ע"ה כאשר כתבנו אך להמון העם פירש להם 'לְמִפְלַח לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים' ורק לצדיק שהוא מעכב בדבר זה אומר לו הרשע ח"ו אין כונתו למפלח ממש אלא לנסות אתכם מתכוון.
ודע דעם כל זה מאחר שיצא תקלה ומכשול מכח חתימתו נתגלגל ברבי שמעון בר יוחאי וסבל צער מערה שלש־עשרה שנים וכמו שאמרו המקובלים ז"ל והביא דבריהם הרב פתח עינים ז"ל עיין שם. ונראה לי בס"ד לכן נקרא בֶּן יוֹחַאי שבשם יוֹחַאי רמוז אֲחִיָּה שאם תשבר אות וא"ו של יוחאי לעשותו ב' אותיות א"ה אז 'יוֹחַאי' יהיה 'אִי אֲחִיָּה' דאיתא במדרש רבא פרשת לך לך על פסוק רָאוּ אִיִּים וְיִירָאוּ (ישעיה מא, ה) דאיים כינוי לבני אדם, ואם כן אדם מסויים נקרא אִי וזהו 'אִי אֲחִיָּה' וסבל צער מערה שלש־עשרה שנים כמנין אחד [13] לתקן גרמא שהיה מסיבתו בעבודה זרה שפגמו באחד. ולכן בחר רבי שמעון בר יוחאי מקום בגן עדן התחתון ששם מושב הנפש עם אחיה הנביא ע"ה. ובזה מובן הטעם שבתחילת אדרא רבא קדישא פתח רבי שמעון ואמר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה (דברים כז, טו) כי הוא בא לתקן המכשול שנעשה בזה יהי רצון זכות אחיה הנביא ע"ה וזכות רבי שמעון בר יוחאי יגינו בעדינו אמן כן יהי רצון.
עֵת מְזוּמֶּנֶת לְטוֹבָה. נראה לי בס"ד טוֹב זכר טוֹבָה נקבה על דרך מה שאמר רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בריב ומריבה רִיב זכר שאינו מוליד מְרִיבָה נקבה שיולדת כמה תולדות של רִיב וכן כאן 'עֵת רָצוֹן' (ירמיה נא, יח) מְזוּמֶּנֶת לְטוֹבָה לשון נקבה שמולדת כמה מיני טוב.
שֶׁיָּצָא מִפְּתָקָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם (מלכים א יא, כט). נראה לי בס"ד הפתקה של ירושלים היא מה שכתוב עליה פסוק זה כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר הֳ' מִירוּשָׁלִָם (מיכה ד, ב) ששם סנהדרי גדולה שמהם הוראה יוצאה לכל ישראל והוא היה בעל תורה עצום מאד שראוי לישב בסנהדרי גדולה ועתה שיצא מירושלים ונעקר ממנה ממילא יצא מאותה פתקה.
או יובן בס"ד 'יָּצָא' משני דברים יקרים הרמוזים באותיות יְרוּשָׁלַיִם שהם יִרְאֶה וְשָׁלוֹם כי ידוע ירו [216] של שם ירושלם הוא מספר יִרְאֶה [216] ושלם של ירושלם הוא השלום ועתה ביציאתו משם נסתלקה ממנו היראה ונסתלק ממנו השלום במחלוקת שחלק על מלכות בית דוד.
מַה שַּׂלְמָה חֲדָשָׁה אֵין בָּהּ שׁוּם דּוֹפִי אַף תּוֹרָתו שֶׁל יָרָבְעָם לֹא הָיָה בָּהּ שׁוּם דּוֹפִי (מלכים א' יב, כו). נראה הכונה שהיה מכוין אליבא דהלכתא שלא היה אומר דבר שיוכל אדם לפתוח פיו כנגדו לסתור דבריו וזהו שאמר לֹא הָיָה בָּהּ שׁוּם דּוֹפִי, חלק התיבה של 'דּוֹפִי' לשתים וקרי בה 'דּוּ פִּי' והיינו ד"ו רצונו לומר שתים כמו שאמרו בגמרא טָב לְמֵיתַב טַן דּוּ (קידושין ז.) כלומר לא יש פה שני כנגד פיו לדבר בו דבר וכמו שנאמר שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים (משלי כד, כו) רצונו לומר ישק שפתות של אחרים שלא יוכלו לפתוח כנגדו.
ונראה לי מה שזכה לכך הוא בשביל שהיה בו נשמת יוסף הצדיק ע"ה כנזכר בשער רבינו האר"י ז"ל וידוע מה שאמר רבינו ז"ל בשער הגלגולים דקודם שחטא אדם הראשון נסתלקה ממנו נשמה דאצילות הנקראת זיהרא עלאה ולא נפגמה בחטאו וזו הנשמה דאצילות לקחה חנוך בן ירד ולכן היה שר המלאכים בשמים ויוסף הצדיק ע"ה זכה ליקח נשמה זו דחנוך באותה הלילה שהיתה מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים (בראשית מא, א) עיין שם.
ובזה יובן בס"ד טעם נכון למה שאמרו במדרש תלפיות בשם זוהר חדש על ירבעם בן נבט כשהיה קטן ולא היה בו חטא אמר הקדוש ברוך הוא למלאך המות להביאו מיד. באו מלאכי השרת ואמרו לפני הקדוש ברוך הוא טוב להם שיניחו בחיים כי בא להם שפע מתורתו שהיה אדיר בתורה. אמר הקדוש ברוך הוא מאחר שרצונכם שלא ימות אני מניחו, וכשחטא ועשה שני עגלים והחטיא את ישראל אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים כל שפע שנתן להם בראשונה נהפך לזוהמא וטוב אם היה מת נער והיה מלאך מט"ט לומד עמו מיד הצדיקו להקדוש ברוך הוא וכו' עיין שם.
והוא פלא למה השתדלו מלאכי השרת בעבורו ובקשו שיחיה בעולם הזה יותר משאר בעלי תורה שמתים קטנים? גם למה אמר להם הקדוש ברוך הוא יותר טוב היה שימות וילמוד עמו מלאך מט"ט? אך הענין נראה בו טעם נכון כי ידוע שהמלאכים הם ביצירה ומט"ט הוא שר המלאכים ביצירה וכיון שהיה לירבעם נשמת יוסף הצדיק ע"ה שהיא נשמת חנוך שהוא עצמו מלאך מט"ט לכך השתדלו בעבורו מפני שהיה מגיע להם מתורתו שפע יותר משאר בעלי תורה ולכך אמר להם שהיה מט"ט לומד עמו.
והשתא בזה מובן הטעם שזכה ירבעם שלא היה בתורתו שום דופי והיינו מפני שזכה ליקח נשמת יוסף הצדיק ע"ה שהיתה באדם הראשון שנקראת זהרא עלאה שלא נפגמה בחטא אדם הראשון וכיון שלא נפגמה לכך לא היה בתורתו שום דופי.
שֶׁחִידְּשׁוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמְעָה אֹזֶן מֵעוֹלָם (מלכים א' יב, כו). פירוש יש חידושי תורה שהם חדשים אצל זה החכם שאמר אותם אבל אינם חדשים בעולם כי כבר חכם אחר אמרם וכמו ענין המעשה של מרן עם תלמידו שכיון לדבריו על כן אמר 'חִידְּשׁוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמְעָה אֹזֶן מֵעוֹלָם' שהם חדשים לגמרי אצל הכל.
ומה שאמר 'דּוֹמִין לִפְנֵיהֶם כְּעִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה' פירוש אם אדם עומד בין האילנות אינו ניכר כל כך כי יתכסה באילנות אבל אם עומד בשדה שאין בה אלא רק עשבים שהם קצרים, הוא מסויים וניכר מרחוק. וכן הם גדולים בחכמה שהם מסויימים וניכרין מתוך אלפים ורבבות כאדם הניכר לכל בעומדו בין העשבים שאין כנגדו דבר שיכסהו ויעלים אותו.
יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן מִי שֶׁהָרַג אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וְהוֹרִיש אֶתְכֶם גַּת, תִּתְּנוּ שִׁילּוּחִים לְבָנָיו (מיכה א, יד). קשא מה ירושה היה לישראל בגת? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דאות תי"ו להיותה בסוף אלפ"א בית"א היא הכרעה אחרונה קרובה אל הקליפה ורגל התי"ו לבר בסוד רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת ולפיכך תי"ו חיים תי"ו מות בר מינן דהיינו או כך או כך עיין שם.
וידוע שבשלשה עולמות בי"ע [בריאה, יצירה, עשייה] יש קליפה אלא שאינה שוה בשלשתן גם ידוע בכל שלשה עולמות בי"ע יש אותיות אלפא ביתא ואם כן נמצא יש ג' פעמים תי"ו ודוד המלך ע"ה שהרג הפלשתי וגבר על הקליפות סילק רגל התי"ו מן הקליפה ועשה אות תי"ו לישראל תי"ו חיים שניצולו מן המות על ידי שבירת הקליפות ששיבר בהריגת הפלשתי.
ונרמז זה באותיות 'פְּלָשֶׁת' כדכתיב שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת (שמות טו, יד) ונרמז באותיות פְּלָשֶׁת שלף ת', ששלף רגל התי"ו מן הקליפה וזהו שאמר כאן 'שֶׁהָרַג אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וְהוֹרִיש אֶתְכֶם גַּת' כלומר ג' ת' הוא 'גַּת' שהוריש אתכם שלשה ת' ששלף רגלה מן הקליפה.
תִּתְּנוּ שִׁילּוּחִים לְבָנָיו (מיכה א, יד). אף על גב דעל פי השם יתברך היה הדבר הזה כאשר שלח ביד עבדו אחיה הנביא ע"ה הנה ישראל לא ידעו מאמר הנביא שאמר מפי השם יתברך ועשו מאמרו יתברך אלא חלקו על מלכות בית דוד ונפרדו משם בשאט הנפש. גם עוד אף על פי שאמר לו אחיה הנביא ע"ה שנתן לו השם יתברך עשרת השבטים לא אמר לו שימנע אותם מלעלות לרגל כדי שלא יראו פני מלכם רחבעם אלא מניעתם מעלייתם לירושלים היתה מדעתו של ירבעם. ואם באמת היו עולין לרגל לא היו נוטין אחר רחבעם ומורדים בירבעם אך על כל פנים היה לרחבעם ממשלה על עשרת השבטים בהיותם ברגל בירושלים ונמצאו שלא היו עשרת השבטים מובדלים ממנו לגמרי ונמצא בביטול עלייתם לירושלים עשו שלוחים לגמרי אפילו במקצת.
בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב (מיכה א, יד). פירש רש"י ז"ל שכזבו במלכות בית דוד וכו' ונראה הכוונה כי הם אמרו לו לדוד המלך ע"ה בחברון למלוך על כל ישראל וגם אחרי רדיפת אבשלום אמרו עשרת השבטים עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם בְּדָוִד (שמואל ב' יט, מד) כלומר הוא ימלוך על עשרת השבטים גם כן ועתה כזבו שמרדו במלכות בית דוד לכך יהיו נמסרים לאכזב אלו העכו"ם וקראם 'אַכְזָב' תיבה מורכבת 'אַךְ זָב' רצונו לומר אַךְ לשון צער שעושים צער לישראל בגזרותם וגם מטמאים נפשם בטומאת הַזָּב שהיא חמורה וגם מאוסה יותר מטומאת מת מפני שיוצאה מגופו.
כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ גּוֹזֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל (משלי כח, כד). נראה דקאי על תפארת ומלכות שהם סוד ו"ה שבשם וניצוצי קדושה של הנשמות המגולגלים במאכל אין יוצאים אלא על ידי ברכה והם של בחינת תפארת ומלכות שהם הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל ולכן הנהנה בלא ברכה כאלו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל.
כִּשְׁתֵּי מַקְלוֹת הַמַּתִּיזוֹת זוֹ אֶת זוֹ (דברים א, א). נראה לי בס"ד הכונה לא היה המדיח הדיוט או מאומה אחרת אלא המדיח היה שקול כנגד כל אותם ישראל הנדחים כי היה מלך וחכם גדול שאין כמוהו בישראל ושקול כרבים ולזה עשה הדמיון 'כִּשְׁתֵּי מַקְלוֹת הַמַּתִּיזוֹת זוֹ אֶת זוֹ' שהם שוים בגודלן ועוביין והם מין אחד.
או יובן בס"ד אומרו 'כִּשְׁתֵּי מַקְלוֹת' לרמוז על שתי מקלות שניבא זכריה הנביא ע"ה (זכריה יא, ז) 'וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם' אלו ישראל 'וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים' זה ירבעם שהשחית וחבל את ישראל.
אֵין לְךָ כָּל פּוּרְעָנוּת וּפוּרְעָנוּת שֶׁבָּאָה לָעוֹלָם שֶׁאֵין בָּהּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּהֶכְרַע לִיטְרָא שֶׁל עֵגֶל הָרִאשׁוֹן (שמות לב, לד). נראה לי בס"ד ידוע בחטא אדם הראשון היתה זוהמת הנחש מכ"ד זיני דמסאבותא כמנין וְאֵיבָה [24] שאמר לו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה (בראשית ג, טו) וכמו שאמרו המקובלים ז"ל ונטהרו ממנה במעמד הר סיני והחזירו אותה בעגל ולכן השיעור היה אחד מן כ"ד.
גם השיעור הוא על שיעור 'הֶכְרַע שֶׁל לִיטְרָא' דידוע שהכרעה של ליטרא בדבר היבש אפילו במקום דליכא מנהג צריכה להיות אחד מן ארבע מאות, נמצא ההכרע עשוי על פי חלוקה של ארבע מאות וגם בזה נרמז היטב שהוא כנגד ארבע מאות כוחות של סטרא אחרא בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לג, א) שנחלקת לארבע מאות לכן תפס החשבון של הכ"ד על שיעור ההכרע.
אַחַר שֶׁתְּפָסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיָרָבְעָם בְּבִגְדוֹ וְאָמַר לוֹ: חֲזוֹר בְּךָ, וַאֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּיל בְּגַן עֵדֶן (מלכים א' יב, כו) (מלכים א יג, לג). נראה לי ודאי כל זה ראה ירבעם במראה החלום ולא דבר עמו בהקיץ בדרך נבואה.
וענין זה של תְּפָסוֹ בְּבִגְדוֹ וכו' נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י פרשת נח, שתי בחינות נשמה יש באדם התחתונה נכנסת בפנימיותו והעליונה נשארת בבחינת צלם מקיף על ראשו כמו שאמר הכתוב אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ (תהלים לט, ז) כנודע ובעת שהוא חוטא יוצא מפנימיות חלק אחד ויורד לגיהנם וכנגד זה החלק היוצא ממנו ויורד לגיהנם נכנס בפנימיותו חלק ומדרגה מן אותה הנשמה העליונה שהיא בסוד צלם שעומדת מבחוץ, וכן על זה הדרך באופן כי כפי הבחינות שיוצאין מן אותה שבפנימיותו ויורדין לגיהנם כך יורדין מנשמתו העליונה אל תוך גופו להחיותו וכאשר גמרה התחתונה לצאת מתוכו ולרדת בגיהנם נגמרה גם נשמתו העליונה לרדת בגופו ממש ונשאר בלתי צלם על ראשו וכו' ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות יח.) רשעים בחייהם קרויים מתים כי מצד אותם החלקים שיורדים לגיהנם בעודם בחיים אז הם נקראים מתים וכו' עיין שם.
והנה ירבעם כאשר חטא ודאי יצאה ממנו כל אותה הנשמה שהיתה בתוך גופו ונכנס במקומה אותה העליונה ולכן בעוד שלא ירדה אותה הנשמה העליונה לגיהנם אלא עודנה בקרבו תפסו הקדוש ברוך הוא בה ולזו קרי לה 'בִּגְדוֹ' יען כי אותה הנשמה היא בסוד אור מקיף שהוא דוגמת בגד ומלבוש הפרוס על הגוף ולכן אמר לו 'חֲזוֹר בְּךָ' רצונו לומר חזור מכח אותה הנשמה שהיא עודנה בך שלא ירדה לגיהנם.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'תָּפְשׂוֹ בְּבִגְדוֹ' כי ירבעם עשה העגלים כדי לבטל עליית ישראל לירושלם בשלש רגלים שהיה ירא פן על ידי עליית שלש רגלים שיראו רחבעם יושב בעזרה יהפך לבבם אליו ותתבטל מלכותו אך באמת הוא לא היה לו לחוש על ביטול מלכותו כלל יען כי כל דבר נבואה שעושה בו הנביא פועל דמיוני מוכרח שיתקיים.
וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל הטעם שעשה אלישע הנביא ע"ה פועל דמיוני בחיצים על צד דמשק (מלכים ב' יג, טו) להורות על מפלת ארם ביד יואש מלך ישראל כדי שיהיה דבר זה קיים ואמיץ שאפילו אם מלך ארם יעשה תשובה וכל טוב לא ימלט מגזרה זו של מפלתו ביד יואש יעוין שם.
ולכן גם כאן אצל ירבעם שנתנבא לו אחיה הנביא ע"ה שימלוך על עשרת השבטים שיקח אותם מיד רחבעם הנה דבר זה מוכרח שיתקיים ביד ירבעם ולא אפשר שיצאו מתחת יד ירבעם ויחזרו לרחבעם ואפילו אם יעשה רחבעם כל טוב שבעולם לא יחזירו לו מן השמים את עשרת השבטים יען כי אחיה הנביא ע"ה עשה לדבר זה פועל דמיוני והיינו שקרע השמלה של ירבעם לשנים עשר קרעים ונתן לירבעם עשרה קרעים והשאיר בידו שני קרעים בלבד לרחבעם (מלכים א' יא, ל).
ולכן אין לו לירבעם לחוש שמא תחזור המלוכה על עשרת השבטים לרחבעם ותצא מידו כלל! ולמה ביטל עליית ישראל לרגל? וזהו שאמר תפסו הקדוש ברוך הוא בבגדו ואמר לו חזור בך, רצונו לומר תפסו בטענה שיש מן בגדו שנקרע שעולה מזה דבר ברור והכרחי שאי אפשר שיצאו עשרת השבטים מתחת ידו לשוב אל רחבעם ולכן אמר לו 'חֲזוֹר בְּךָ' מדבר שעשית לבטל עולי רגלים כי מן קריעת הבגד, בין תבין שאי אפשר שיצאו מתחת ידך כלל.
חֲזוֹר בְּךָ, וַאֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּיל בְּגַן עֵדֶן. אָמַר לוֹ: מִי בָּרֹאשׁ? בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ. אִי הָכִי, לָא בָּעֵינָא (מלכים א' יב, כו) (מלכים א יג, לג). קשא כיון דאמר לו 'אַתָּה וּבֶן יִשַׁי' שהקדימו על בן ישי נמצא הוא בראש ולמה שאל 'מִי בָּרֹאשׁ' ולמה אמר לו 'בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ' דאם כן הוה ליה למימר 'אֲנִי וּבֶן יִשַׁי וְאַתָּה'?
ונראה לי בס"ד כי אומרו בְּגַן עֵדֶן אין הכונה 'גן של עדן' אלא הכונה 'גן ועדן' כי אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד:) גן לחוד ועדן לחוד דכתיב וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן (בראשית ב, י) והיינו עדן היא סוד חכמה, וגן סוד בינה. והכי קאמר לו 'אֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּיל' כלומר אני אטייל עמך ועם בן ישי אך עמך אטייל 'בְּגַן' ועם בן ישי 'בְּעֵדֶן'. וירבעם נסתפק בדבריו של הקדוש ברוך הוא ולכן שאל כדי לברר הדבר ואמר לו 'מִי בָּרֹאשׁ' רצונו לומר מי יהיה 'בְּעֵדֶן' שהוא ראש כי עדן היא סוד חכמה שהיא ראש וגן בינה שהיא לב כמו שאמרו מוחא חכמה בינה לבא ואמר לו 'בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ'.
או יובן בס"ד אמר לו 'חֲזוֹר בְּךָ' בתשובה ואז 'אֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּיל בְּגַן עֵדֶן' ושאל 'מִי בָּרֹאשׁ' זו התשובה שנקראת ראש שנבראת קודם בריאת העולם על שם מי תקרא, כי בן ישי הוא בעל תשובה ואני בעל תשובה, על שם מי נקראת שיאמרו עליו הקים עולה של תשובה שחטא להורות תשובה ליחיד? ואמר לו 'בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ' על שמו נקראת התשובה שהיא ראש כמו שנאמר נְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל (שמואל ב' כג, א) שהקים עולה של תשובה (מועד קטן טז:). ואמר לו 'אִי הָכִי לָא בָּעֵינָא' והיינו גסות רוח שהיתה בו הטרידה אותו.
ודע כי ענין טיול זה דאמר לו רחמנא לירבעם הוא לימוד התורה בפרדס נקרא טיול וכאן כונתו לומר שיזכה ללמוד תורה מפי הקדוש ברוך הוא בגן עדן הוא ובן ישי ביחד. ונראה רצונו לומר לו שהוא יהיה משיח בן יוסף ויתחבר עם משיח בן דוד שהוא בן ישי וילמדו שניהם לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו ירבעם 'מִי בָּרֹאשׁ' רצונו לומר מי יזכה לבחינת לאה שהיא ראש לבחינת רחל בסוד עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת הֳ' (משלי כב, ד) ואמר לו 'בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ' רצונו לומר משיח בן דוד הוא בלאה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י משיח בן דוד בלאה ומשיח בן יוסף ברחל.
אי נמי 'מִי בָּרֹאשׁ' רצונו לומר כל המלכים אחוזים במלכות העליונה ומי יזכה להיות בראש דהיינו בכתר מלכות ואמר לו 'בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ' ולכן בבקשות אומרים על דוד המלך ע"ה נחתם בכתר מלכותך.
