גמ' עד כאן לא פליגי וכו' אבל מילה גופה דוחה שבת מנ"ל. לפי המתבאר בסוגיא כבר ביאר טעמו של ר"א דמכשירין מביום וא"כ לכאורה אין מקום להקשות על רבנן מנא להו דמילה גופה דחי. דמה חסר לנו לומר דהם סברי דביום אתי למילה וכדמסיק ר' יוחנן באמת ולא היה לו להקשות רק על ר"א האי ביום בעינן למילה עצמה. ואכתי מכשירין מנא להו. ולכן נלע"ד דאכתי לא ידע הסוגיא דהכא מהך לימוד דביום כלל והש"ס שכבר סידר טעמי' דר"א מביום היינו מסקנא דשמעתין אלא שלעיל סידר מכשירי כל המצות דדחו שבת יחד: ועל זה אמר עולא הלכה. והיינו לכל מר כדאית ליה לרבנן מילה עצמה ולר"א מילה ומכשירין הלכה. אבל קרא ליכא לעולא כלל לא לרבנן ולא לר"א. דהא ודאי דעולא לאו טעמי' דר"א אתי לפרש דאטו שביק רבנן ומפרש דברי ר"א. והמקשה טעמייהו דרבנן מהדר דהיינו מילה עצמה אליבא דכ"ע. ולכן [ע"כ] דליכא לעולא שום קרא שאם היה לו איזה קרא היה לו לפרש טעמייהו דרבנן מקרא ולכן שפיר הקשה מראב"ע דדאין ק"ו וכי דנין ק"ו מהלכה דליכא למימר דראב"ע סבר כר"א ודן ק"ו ממכשירין דהרי לעולא ליכא שום קרא גם לר"א. והכל הוא מהלכה ורש"י דפי' בדברי ר' יוחנן דר"א לא סבר כראב"ע וכו' ולכאורה יפלא דלר"א שפיר יש ק"ו ממכשירי מילה דכתיב קרא דדחו שבת. ונראה דלכאורה יש לדקדק לר"א כיון דע"כ איתייהב הלכה למילה דדחי שבת ושוב אצטריך קרא למכשירין הוה לי' למימר ההלכה לסיני שמכשירין דחו שבת וממילא שגם מילה לא גרע מכשירין ולא אצטריך ביום דבשלמא אי מקראי הוה יליף כולהו מילתא והוה ליה תרי קראי חד למילה וחד למכשירין שפיר אצטריך תרווייהו דלא נוקי למסתבר. אבל הלכה למשה מסיני כיון שנאמר מפורש למה באמת אמרו ליה שמילה דוחה שבת כיון שאפילו מכשירין דחו נימא לי' קוב"ה למשה מכשירין דחו שבת. והנה אם נימא דע"כ שוב צריך קרא כדי למילף פ"נ מק"ו ואין דנין ק"ו מהלכה הוה אתי שפיר דאצטריך שוב ביום אבל אכתי קשה כיון דבאמת גבי מכשירין דחו למה אמרו ההלכה על מילה הוה לי' למימר בסיני מכשירין וגם לכתוב ביום בשביל למילף ק"ו: ולכן נראה דר"א סבר כר"ש (בדף ק"ו ע"א) דחובל מקלקל חייב מדאצטריך קרא למישרי מילה דדחי שבת. וא"כ אילו הוה אומר הלכה על מכשירין הוה אמינא לעולם דחובל מקלקל פטור וההלכה אצטריך למכשירין ואף דהוה אמר מילה ומכשירים דחו שבת מ"מ הוה אמינא שהדחי' היינו במכשירין וכמו שאמר ר"א שופר וכל מכשיריו ולולב ומכשירין דוחה שבת ולא משכחת דחי' בגוף שופר או בלולב רק במכשיריו. ומעתה יש לתמוה לרבנן דלית להו הלכה רק מביום מנ"ל לר"ש למילף מקלקל חייב ודלמא מקלקל פטור וביום באמת מנ"ל לרבנן אמילה ודלמא מילה באמת ל"צ קרא דהא מקלקל הוא וביום אתי למכשירין:
אמנם לרבנן דלא אשכחן בשום מקום מכשירין דוחה שבת ניחא. דלא מוקמינן קרא בדבר שלא אשכחן במקום אחר ויותר ניחא לאוקמי אמילה עצמה ולמילף באמת שמקלקל חייב וכל זה לרבנן אבל לר"א שס"ל בכמה מקומות אחרים שמכשירים דוחים שבת כמבואר בדף הקדום ויותר ניחא לאוקמי קרא במכשירין מלחדש דבר חדש שיהי' מקלקל בחבורה חייב ולכך אצטריך הלכה בפירוש על מילה כדי לחייב מקלקל בחבורה במקום אחר. ולמימר דבין ר"א ובין רבנן לית להו הלכה רק קרא ביום אלא דר"א לשיטתו דיש לו לימודים במקומות אחרים שמכשירי כמה מצות דחו שבת ניחא לי' גם במילה לאוקמי קרא במכשירין וס"ל מקלקל בחבורה פטור ולא אצטריך קרא למילה. ורבנן לשיטתייהו דלא ס"ל בשום מקום שמכשירים דוחים שבת ולכן יותר ניחא לאוקמי במילה ולחדש אתי שמקלקל בחבורה חייב זה אי אפשר. שהרי משנה שלימה שנינו לקמן [דף קלז] מי שהיו לו ב' תינוקות וכו' ושכח ומל וכו' ר"א מחייב חטאת וסתמא דמילתא ושכח ומל על חיוב דמילה עצמה קאי שהרי לא אמר ושכח ועשה מכשירים. ועוד אי במכשירים איך פטרי רבנן הא לדידהו אפי' לתינוק של שבת לא ניתנו מכשירים לדחות וא"כ אינו טרוד לדידהו לגבי מכשירים בדבר מצוה כלל אלא ודאי בגוף המצוה מיירי ור"א מחייב מכלל דסבר מקלקל בחבורה חייב או דסובר דמילה מיקרי מתקן גברא. ועיין לעיל (דף ק"ו ע"א) ומעתה שפיר פירש רש"י דר"א סובר פקוח נפש מקראי אחריני דאי הוה סבר ר"א ק"ו דראב"ע אכתי קשה מנ"ל לר"א מכשירין ודלמא ביום למילה עצמה אתי ואצטריך הלכה ואצטריך קרא איצטריך קרא בשביל למילף מיני' ק"ו. ואצטריך הלכה דאי לאו הלכה בפירוש למילה וידעינן דמקלקל בחבורה דחייב אולי צ"ל פטור] לא [הוה[ מוקמינן קרא למילה עצמה דהוה אמינא דמילה לא צריך קרא שהרי מקלקל הוא. ולכך אצטריך הלכה. וכיון דמהלכה זו ידעינן דמקלקל חייב. שוב מוקמינן גם קרא למילה עצמה ולמילף ק"ו לפ"נ ומנ"ל לר"א מכשירין ולכן הוכרח רש"י לחדש דר"א נפקא לי' פ"נ מקרא אחרינא [וע' לקמן שדחה זה]: ולמימר דר"א באמת תרווייהו נפקא לי' מהלכה מכשירין ומילה וקרא ביום הוא למילף ק"ו מפ"נ ומקלקל ס"ל באמת דפטור ומילה ס"ל דמיקרי מתקן גברא. זה אי אפשר דא"כ איך מחייב ר"א לקמן במל של אחד בשבת בשבת. ולדעת הש"ך בסי' רס"ב ס"ק ב' אם מל תוך ח' אפי' דיעבד לא מהני וצריך לחזור ולהטיף. א"כ זה ודאי לא מתקן גברא ומדוע חייב. אלא ע"כ ס"ל לר"א מקלקל בחבורה חייב: אמנם גוף דינו של הש"ך שם שחולק על הרא"ש וס"ל דצריך לחזור ולמול צ""ע לענ"ד. כי לפי הנראה הרמב"ם והתוס' בשיטת הרא"ש קיימי דאי"ל לחזור ולמול שהרי הרמב"ם בפ"א מה' שבת ועוד במקומות הרבה פסק דמקלקל בחבורה פטור וא"כ על כרחך מילה היינו משום דמיחשב תיקון דמה לי תיקוני מנא ומה לי תיקוני מילה. והנה בפ"ב משגגות הלכה ח' כתב מי שהיו לו ב' תינוקות אחד למול בשבת ואחד בע"ש או באחד בשבת ושכח ומל שניהן בשבת פטור. שהרי יש לו רשות למול אחד מהן ושבת דחויה היא אצלו וכו' אבל אם לא הי' אחד מהן ראוי למול בשבת ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למולו בשבת חייב חטאת עכ"ל. הרי גם על מי שזמנו אחד בשבת אם לא הי' לו עוד אחד הראוי למולו בשבת חייב והרי מקלקל בחבורה הוא אלא ודאי דמתקן מילה ואי ס"ד שאפי' דיעבד לא עלתה וצריך לחזור ולמולו א"כ אין כאן תיקון כלל וכן התוס' בדף ק"ו ע"א) בד"ה חוץ מחובל שכתבו דר"י דאמר פוק תני לברא אליבא דר"ש קאי ואפילו ר"ש פוטר מקלקל גמור בחבורה וצריך תיקון קצת. וא"כ לר' יוחנן אליבא דכ"ע בעינן במילה הטעם דמתקן מילה ואם כן מה יענה ר' יוחנן בהך פלוגתא דאחד למול אחר השבת דלכולהו לישני לקמן (בדף קל"ו) עכ"פ ר"א מחייב ומה תיקן שהרי אפי' דיעבד לא עלתה לו חובת ברית וצריך לחזור ולמולו. אלא על כרחך שעלתה לו ואי"ל לחזור ולמולו: ואמנם אכתי איכא למימר כדעת הש"ך. ופלוגתא דאחד למול אחר השבת מיירי בקטן שיש בו צרעת בערלתו ומלו בשבת שהי' סבור שזמנו היום. ואז מילה דוחה שבת וצרעת ובאמת הי' זמנו אחר השבת ואף שלא תיקן לענין מילה מ"מ כבר תיקן שחתך הצרעת וטיהרו מצרעתו ולכך חייב אלא דקשיא לעיל (דף ק"ו ע"א) מנ"ל לר"ש להוכיח דמקלקל בחבורה חייב מדאצטריך קרא למישרי מילה והרי אף אם נימא דר"ש לא חשיב מילה תיקון לפי שאין כאן שום תיקון הגוף רק קיום המצוה מ"מ בהי' צרעת במקום מילה בודאי חשוב תיקון הצרעת ודלמא אצטריך קרא ביום ואפילו בשבת ימול בשר ואפי' במקום בהרת וזה מחשבת תיקון ואולי לר"ש מיחשב זה מלאכה שא"צ לגופה שמוהל א"צ לה רק לצורך התינוק ועיין לעיל (בדף צ"ד ע"א) גבי מוציא מת לקברו יע"ש בתוס' ד"ה ר"ש:
ובזה ניחא לי מה דלכאורה יש לדקדק דרש"י דחק עצמו דר"א אית לי' הלכה וקרא. והרי בידינו לומר דבין לר"א ובין לרבנן ליכא הלכה כלל רק קרא ביום. ואמנם ר"א ס"ל מקלקל בחבורה פטור וקרא ביום מוקי למכשירין דמילה א"צ קרא ורבנן מוקי לי' למילה ומחייבי מקלקל בחבורה וכנ"ל בתחלת דברינו,. ולפי מ"ש ניחא דאכתי איך יליף ר"א מכשירין הא אצטריך ביום למילה עצמה שמותר בשבת ואפילו במקום בהרת דהוה מתקן. ולר"א ליכא למימר דאכתי אין צריך קרא משום דהוי משאצ"ל דהרי ר"א מחייב במלאכה שאצ"ל דהרי מחייב בנוטל צפרניו ועיין (בדף צ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה אבל בכלי: אלא דלפי זה קשה למה לא פירש רש"י בדברי ר' אליעזר דאמר אתיא אות אות ודר' אליעזר אית לי' הלכה ומדוע איחר רש"י מלפרש זה עד אוקימתא דר' יוחנן ועלה בדעתי לומר משום דאיכא למימר דר"א לא צריך קרא למילה עצמה דס"ל מקלקל פטור גם בחבורה ועל כרחין קרא למכשירין. משא"כ ר' יוחנן דאמר לעיל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה וא"כ ס"ל דמילה מתקן הוא. ואפילו לר' שמעון ס"ל לר' יוחנן כן ועיין לעיל (בדף ק"ו ע"א) בתוס' ואמנם משמע שם כן] ולכך לר' יוחנן הוצרך רש"י לפרש במילה עצמה לר"א הלכה אבל לפי מ"ש נסתר דבר זה דהרי אכתי צריך לר"א קרא למילה עצמה בשבת במקום בהרת: ונראה דהא דמקשה הגמ' תפלין דכתיב בהו אות וכו' ולכאורה תמוה דהרי בתפלין לא משכחת בגוף המצוה דחיית שבת רק במכשירין והרי אפי' במילה עצמה כל סוגיא זו דצריך תרי קראי למילה ולמכשירין דאל"כ מוקמינן אמסתבר דהיינו גוף המילה ולפ"ז כיון דאיכא לאוקמי אות על מילה דהיינו גוף המצוה מהיכי תיתי לאוקמי אתפלין אמכשירין. וצריך לומר דקושיא זו היא רק לר"א דיליף גם במילה מכשירין והקשה [אלא מעתה] מכשירי תפלין ידחו שבת ומסיק דיליף אות ברית ודורות. ולפי זה מהיא גופא מוכח דע"כ קרא מתיר גם מכשירי מילה ולכך צריך תלת. דבחד הוה מוקמינן למילה ואינו מתיר רק גוף המילה ולא מכשירין ובאות או דורות לחוד ג"כ נוקי למילה ולא לתפלין או ציצית דהרי בהו לא משכחת לה דחיה רק במכשירין ולרבנן באמת ילפי מאות לחוד נמצא תירוץ ר' אליעזר מספיק בין לר"א ובין לרבנן. משא"כ לר' יוחנן הוצרך רש"י לפרש דר"א יליף מילה מהלכה. אלא דלפי זה לרנב"י לא דריש ביום כלל לא לרבנן ולא לר"א אם כן בת"כ דר"י למה לא אמר ג"כ ודלא כרנב"י. דבשלמא אי רנב"י צריך לר"א תרי לימודים א"כ ברייתא אתי שפיר כוותי' ועיין בתוס' ד"ה ת"כ ועיין מוהרש"א ומוהר"ם: אלא דחדא מתורץ בחברתה. דלהכי לא פירש רש"י בדברי רנב"י דר"א אית לי' הלכה דא"כ לרנב"י לא דרשינן ביום כלל לשום תנא א"כ הך ת"כ הוא סתירה גם ורנב"י אלא ע"כ גם רנב"י דריש ביום אבל לר"י הוצרך רש"י לפרש דר"א אית לי' הלכה דליכא למימר גם לדידיה דר"א דריש תרתי דהיינו אות אות וביום דא"כ היינו רנב"י:
שם תוד"ה תניא כוותי' דר' יוחנן וכו'. כבר נתקשו גם המפרשים בדברי התוס' דאולי גם ר' אחא ב"י דריש ביום גם דריש שמיני ולר"א צריך תרווייהו. והך ברייתא כרבנן דלא דרשי שמיני רק ביום ונראה דע"כ הך ברייתא כר' אליעזר דהא יש לדקדק בברייתא ומה אני מקיים מחללי' מות יומת בשאר מלאכות חוץ משבת שהוא כפל לשון כיון דאמר בשאר מלאכות מה צריך לומר חוץ ממילה ועוד שגם עצם לשון שאר מלאכות אין לו הבנה דאטו במלאכה זו עצמה של חובל אינו חייב כשאינו לצורך מצות מילה וגם חוץ לדרכנו יש לדקדק דקאמר סתם חוץ ממילה והוה לי' למימר חוץ ממילה בזמנה: והנה לפי התחלת הברייתא דאכתי לא אסיק אדעתי' דביום ודריש ק"ו מצרעת קשה דהך ק"ו פריכא הוא. דשלא בזמנה יוכיח דדחי צרעת ואפ"ה לא דחי שבת והר"א הרגיש בזה וכתב דלפי ההוה אמינא הי' באמת גם מילה שלא בזמנה דוחה שבת מק"ו ומיעוט דהוא לבדו הוה מוקמינן למעוטי שריפת קדשים דלא דחי יום טוב: ואמנם זה דוחק שהרי רבא קאמר לקמן לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתי' בק"ו וכבר כתבו התוס' לעיל (דף כ"ד ע"ב) דגם רבא ס"ל יו"ט עשה ול"ת הוא ולכך צריך ק"ו וא"כ איך אפשר לאוקמי בשריפת קדשים והרי שם ליכא ק"ו. ואמנם הנלע"ד דלפי ההוה אמינא זו הוה באמת גם מילת גדול דוחה שבת מק"ו ומיעוטא דלבדו הוה מוקמינן למעוטי לבינוני וא"ת בינוני למה לי למעוטי מלבדו כיון דלא אשכחן ביה דדחי צרעת א"כ מהי תיתי ידחה שבת או יום טוב יש לומר דבינוני אתיא מבינייא דדחי צרעת והוה ילפינן ק"ו דדחי שבת ומיעוטא לבדו דאפי' יום טוב לא דחי וא"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתא דאיך נילף שבת ק"ו מצרעת בינוני יוכיח יש לומר דבאמת עכשיו דמיעטי' קרא לבינוני דלא דחי יו"ט ושבת ממילא לא דחי צרעת מק"ו דאם שבת ויו"ט לא דחי צרעת לא כ"ש דלא דחי. ומבינייא ליכא למילף דמה לקטן וגדול דדחו שבת. אלא דקשה מרא דשמעתא רבא הוא והרי רבא ס"ל לקמן דקטן לא צריך קרא וקרא לבינוני. א"כ על כרחן דס"ל דבינוני לא אתי מבינייא וא"כ על כרחין לבדו למעוטי גדול לפי הוה אמינא זו דצרעת חמיר. דליכא למימר למעוטי בינוני. למה לי למעוטי מהיכי תיתי ידחה שבת ומהי תיתי ידחה צרעת וכיון דע"כ לבדו למעוטי גדול נימא גדול יוכיח ונראה דהרי הא מילתא גופה טעמא בעי לרבא למה לי קרא לבינוני. ומדוע לא נילף מבינייא וקטן נילף בק"ו כדברי רבא ובגדול כתיב בשר ובינוני נילף מבינייא והנלע"ד בזה. משום דבאמת הוה אמינא דגדול דחי שבת מק""ו מצרעת ואף דרבא אמר קטן לא צריך קרא וכו' שבת דחמירא לא כ"ש הרי דס"ל בשיטה זו דשבת חמיר. אמנם הא גופה קשיא דא"כ דברי רבא סתרי אהדדי [דלקמן קאמר ולא מילה שלא בזמנה וכו' דאתיא בק"ו. וכבר הרגישו בזה התוס' לעיל (דף כ"ד ע"ב) ומתוך כך פירשו הק"ו בענין אחר עיין שם. ואמנם לקיים פירוש רש"י נלע"ד דס"ל לרבא דמצד הסברא צרעת חמיר דדחי עבודה [דדחי שבת] ואמנם עכשיו דגלי קרא לבדו למעוטי גדול דלא דחי שבת. וע"כ למעוטי גדול דדחי צרעת אתי דמה שאינו דוחה צרעת א"צ "צ קרא למעוטי. וא"כ ע"כ גלי קרא דשבת חמיר שהרי גדול דוחה צרעת ולא דחי שבת ורב ספרא הקשה לו דהא ודאי קטן מגדול לא אתי מק"ו דמה לגדול שכן ענוש כרת וע"כ צרעת משבת ילפת והוכחה שלך דשבת חמיר הוא דאשכחן גדול דדחי צרעת ולא דחי שבת. אדרבא נימא צרעת חמירא דהא אשכחן עבודה דדחי שבת ולא דחי צרעת ומנא לך למילף מגדול דשבת חמיר נילף מעבודה דצרעת חמיר. ועל זה השיב לו התם גברא הוא דלא חזי ואף דמצד הסברא לא הוה אמרינן הכי ולכן מסופק לעיל איזהו חמיר מ"מ כיון דכבר אשכחן בגדול הוכחה דשבת חמיר שוב על כרחינו מוכרחין אנו לומר הטעם בעבודה דגברא לא חזי ולכך בברייתא דמילה דוחה צרעת קאמר או אינו וכו' דהיינו דלמא צרעת חמיר. היינו קודם שזכינו לדין דכתיב בשר אפילו במקום בהרת ועכשיו דגלי קרא ס"ל דודאי שבת חמיר ואין לומר דלמא באמת גדול דחי שבת וקרא למעוטי בינוני ולעולם צרעת חמיר זה אינו דמדגלי, קרא בקטן ביום אפילו בשבת וכתיב ביום השמיני מיני' משמע דוקא בזמנו ושמיני למעוטי שלא בזמנו מכלל דלא דרשינן שבת בק"ו מצרעת וא"ת לבדו למה לי ויש לומר דאף דידעינן מביום דלא דחי שבת אכתי הוה אמינא דדחי יום טוב דאם צרעת חמיר משבת ק"ו דחמיר מיום טוב לכך אצטריך לבדו למעוטי אפי' יום טוב וכיון דגדול ע"כ לא דחי שבת א"כ על כרחן שבת חמיר וקטן ל"צ קרא ועל כרחן קרא לבינוני. וכל זה בתר דדרשינן ביום אבל בברייתא ראשונה עדיין לא זכינו לדרשת ביום שפיר יליף ק"ו שבת מצרעת וגם גדול דחי שבת ולבדו למעוטי בינוני משבת ויו"ט וק"ו דאימעיט מצרעת ומיעוט צריך דאל"כ "כ הוה אתי מבינייא. העולה מזה דאין אנו צריכים לסברת מוהרש"א דהוה מוקמינן לבדו לשריפת קדשים:
ואמנם אחר העיון אני מסכים לסברת מוהרש"א כדי לתרץ מה שהקשיתי מה דאמר סתם חוץ ממילה ולא אמרינן חוץ ממילה בזמנה. ולסברת מוהרש"א ניחא. דלסברא זו דילפינן ק"ו באמת הי' גם מילה שלא בזמנה דוחה שבת מק"ו ובזה ניחא דלא קאמר ?מעיקרא ניחא לי' כרב אחא בר יעקב דשמיני אפי' בשבת ולבסוף קשיא לי' קושית הגמ' לעיל דשמיני למעוטי תשיעי: ולפי מ"ש ניחא דאי משמיני א"כ אינו דוחה שבת רק בשמיני. ואיך קאמר ומה אני מקיים מחללי' וכו' חוץ ממילה והוה לי' למימר חוץ ממילה בזמנה. ונעתיק לראשונות. דבשאר מלאכות דקאמר הוא תמוה דהרי גם בחובל משכחת מות יומת דהיינו שאר חובל שלא במקום מילה וגם מה דקאמר חוץ ממילה קשה דכבר קאמר בשאר מלאכות: ולכן נראה דהך ברייתא כר"א ס"ל דמכשירי מילה ג"כ דחו שבת ולכן אף דקאמר בשאר מלאכות הוצרך לומר חוץ ממילה דלצורך מילה אף שאר מלאכות מותרות ומה דקאמר בשאר מלאכות הוא משום דלעיל (דף ק"ו) יליף ר"ש דחובל חייב במקלקל מדאצטריך למישרי מילה וכ"ז למסקנא דכתיב, קרא מפורש ביום אבל לפי ההוה אמינא דילפינן בק"ו מצרעת לא שייך להוכיח שום מדאצטריך דבק"ו ליכא שום יתור וא"כ ממילא חובל פטור לגמרי. ולכך קאמר בשאר מלאכות אבל חובל פטור בכל מקום ואפילו בשאר מלאכות היינו חוץ ממילה דמכשירי מילה ג"כ דחו שבת ואם תאמר כיון דהשתא מק"ו יליף א"כ מנ"ל למילף מכשירין בק"ו דלמא למסקנא דכתיב ביום שפיר פירש רש"י בדברי ר' יוחנן דלר"א ע"כ למכשירין דלמילה עצמה למה לי קרא כיון שילפינן מהלכה אבל על ק"ו לא שייך למימר למה לי ק"ו. ונראה דלר"א מכשירי עבודה ג"כ דחו שבת כדמוכח בכל סוגיא דלעיל (דף קל"א ע"ב) וא"כ שפיר ילפינן כיון דע"כ גוף מילה חמיר מעבודה שמילה דחי צרעת ועבודה לא דחי צרעת. ומעתה ק"ו אם מכשירי עבודה דוחין שבת ק"ו מכשירי מילה:
ובזה ניחא לי דלא קאמר גם כאן לישנא אחרינא שמיני ימול אפי' בשבת משום דאתי עשה ודחי ל"ת ואו אינו דקאמר היינו אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ל"ת גרידא שבת עשה יל"ח הוא כדאמר לקמן לענין צרעת או אינו אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת מי שמעת ליה. ולדידי ניחא דלענין מכשירי עשה שידחו ל"ת דרך כלל לא שמענו גם לר"א רק היכא דגלי קרא. ובמה שכתבתי דברייתא זו כר"א אתיא דס"ל מכשירין דחו שבת ואפ"ה לא דרש שמיני א"כ שפיר קאמר דלא כראב"י: והנה במ"ש דכאן בברייתא זו לא יליף שבת מצרעת דלענין מכשירין לא שייך למילף מצרעת. דבצרעת (לא] משכחת מכשירין אלא מילה מעבודה ילפינן נראה לתרץ מה דיש להקשות איך יליף שבת מצרעת דבצרעת מצינו שהתורה התירה פסיק רישיה לקמן בסיב ובמוט לרבא ושבת לא הותרה בשום מקום:
בשלמא לאביי דמוקי לקמן כר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין וכו' ליכא פירכא דהרי הא דאסר ר' יהודה דבר שאינו מתכוין מן התורה הוא רק בשאר איסורים אבל בשבת מודה ר"י דמותר מן התורה שלא אסר ר"י בשבת דבר שאינו מתכוין אלא מדרבנן כמבואר לעיל (דף מ"א ע"ב בתוס' ד"ה והלא] וא"כ ליכא פירכא אבל לרבא דאמר לקמן דפסיק רישיה הוא. וכן אביי דקיבלה מרבא קשיא. ולפי מ"ש דלא ילפינן שבת מצרעת אלא מילה מעבודה [ניחא]: ובהכי א"ש מה שהקשו התוס' דנימא רציחה יוכיח שדוחה את העבודה וכו' ולכאורה קשה ודלמא שבת מצרעת ילפינן ששבת חמיר מצרעת. ואם מילה דוחה צרעת ק"ו דדחי שבת ולא שייך כאן לומר רציחה יוכיח שאם הי' גם רציחה דוחה צרעת הי' שייך למיפרך אבל כיון דלא שייך ברציחה דיחוי צרעת כלל אין כאן פירכא אבל לפי מ"ש ע"כ מילה מעבודה יליף שפיר הקשו התוס' רציחה יוכיח: עוד נלע"ד מה דפירש רש"י בדברי ר' יוחנן דר"א יליף מהלכה ולא פירש כן בדברי ר' אליעזר דיליף אות. ונראה דס"ל לרש"י דלאוקימתא דג"ש דאות וכו' על כרחן לית כאן הוכחה כלל. דלא ניחא לי' לרש"י שיהיה שום מחלוקת בדבר שהוא הל"מ. וכן כתב הרמב"ם בפירושו לפי' המשנה ולכן לא פי' רש"י דר"א ס"ל דמכשירין המה הלכה וס"ל לרש"י דבין לרבנן ובין ר"א אית להו הלכה למ"מ דמילה דוחה שבת וגם דרשי קרא ביום אפילו בשבת. ותרוויהו צריכי לכל מר כדאית ליה. רבנן דרשי תרווייהו למילה עצמה דקרא ביום לחוד לא מהני דממאי דביום אתי להורות אפי' בשבת ודלמא ביום אתי להורות אפי' ביו"ט דקיל אבל בשבת דחמיר לא ואצטריך הלכה לשבת. והלכה לחוד לא מהני משום דבעינן למילף מק"ו לפ"נ וק"ו מהלכה לא ילפינן. ור"א סובר פ"נ מקרא אחריני כמו שפי' רש"י בהדיא. וא"כ קרא למה לי. אלא ודאי למכשירין. וכל זה לר' יוחנן אבל מאן דיליף אות אות א"כ על כרחין לשבת אתי דביום טוב לא כתיב אות ברית ודורות. ואי נימא גם הלכה אם כן על כרחך פליגי ר"א ורבנן אם נתקבלה הלכה אם לא. וזה לא ניחא לי' לרש"י לפרש ולמימר דהלכה כ"ע אית להו אלא דר"א דריש ג"ש אות אות ורבנן לא דרשי. זה ג"כ אינו. דאי אפשר לפרש כן דא"כ ר' אליעזר טעמי' דר' אלעזר אתי לפרש ולא טעמייהו דרבנן: ובזה ניחא מה דפי' רש"י בדברי ר' יוחנן דר' אליעזר יליף פ"נ מקרא ולכאורה מי דחקו לזה ודלמא ר"א יליף פ"נ ממכשירין דכתיב קרא בהדיא. וכבר הרגיש בזה מוהר"ם בשלמא מאי דפריך גמ' על עולא מדברי ראב"ע ואי ס"ד הלכה ק"ו מהלכה מי יליף שם אין לומר דדלמא ראב"ע סובר כר"א ויליף ממכשירין. וכבר כתבתי גם לעיל מזה. ונראה דאי ס"ד דר"א ב"ע סובר כר' אליעזר למה אמר פ"נ דוחה שבת הוה לי' למימר רבותא יותר דאפי' מכשירי פ"נ דוחין שבת וכבר משכחת גם בפ"נ מכשירין שאפשר לעשותן מאתמול דהיינו שאמדוהו הרופאים בע"ש שלמחר ביום השבת יצטרך להקיז דם והי' יכול להכין איזמל להקיז דם בשבת. ומדלא קאמר הכי מכלל דס"ל דגם במילה אין מכשירין דוחין שבת ובזה ניחא מה דפריך מראב"ע שהוא במכילתא אחריתא דהיינו במס' יומא ולמה לא פריך מדברי ר' יונתן דאמר לקמן שבת חמורה דוחה צרעת לא כ"ש. ואי ס"ד הלכה ק"ו מהלכה מי ילפינן ולפי מ"ש ניחא דמדר' יונתן ליכא פירכא דאולי סובר כר"א ויליף ק"ו ממכשירין והא דלא קאמר שמכשירי מילה ידחו צרעת מק"ו היינו דלא שייך כלל צרעת במכשירי מילה אבל כאן בדברי ר' יוחנן שפיר קשה מי הכריח לרש"י דר"א יליף פ"נ מקרא ודלמא יליף מק"ו ויליף באמת שגם מכשירי פ"נ דוחים שבת. ולפי מ"ש ניחא דאי ס"ד דר"א אין לו לימוד אחר על פ"נ רק מק"ו הזה אם כן הקשה מנ"ל דביום אתי למכשירין ודלמא למילה עצמה. ואף שיש הלכה אצטריך קרא למילף פ"נ. ואמנם לפי זה קשה מאן תנא דפליג על ר"א ר' עקיבא והרי ר' עקיבא עצמו יליף שם ביומא (דף פ"ה) לימוד אחר על פ"נ שדוחה שבת א"כ קשה ביום למה דריש: ולכן נלע"ד דצריכי תרווייהו דהלכה אצטריך דלא נוקי ריבוי דביום ליום טוב. וקרא אצטריך משום דבעי למילף במילה בזמנו צרעת בק"ו משבת כרבא ור' יונתן לקמן כדי שנוקי בשר לבינוני ואי מהלכה לחוד לא ילפינן ק"ו מהלכה. ור"א לשיטתו. דהנה רב אשי קאמר לקמן הא דעבודה לא דחי צרעת לאו משום דעבודה [צ"ל דצרעת] חמור אלא משום דלא הוי בעידנא. ולפי זה לר"א דמכשירי עבודה דחו שבת והרי כל המכשירין דדחו לאו בעידנא הם ואפי"ה דחו שבת וצרעת לא דחו מוכח עכ"פ דצרעת חמיר וא"כ "כ איהו דבלא"ה לא ס"ל כר' יונתן דלדידי' בלא"ה ליכא ק"ו וא"כ אייתר ביום למכשירין:
ובזה ג"כ ניחא דלא הקשה על עולא מדברי ר' יונתן דס"ל דשבת חמיר ואם כן נסתר דברי רב אשי וא"כ על כרחן באמת לדידיה שבת החמורה דוחה צרעת דקילא לכ"ש. והנה במס' נזיר (דף נ"ז ע"א) איבעיא להו עצם כשעורה הלכה וכו' ובתוס' שם ד"ה עצם כשעורה הלכה וכו' עיין שם היטב ותראה דוקא דבר זה עצמו שהוא הלכה אין אנו דנין ק"ו אבל אם אנו רוצים ללמוד ק"ו על דבר שאינו הלכה אף שהחומר שיש בדבר הלמד שעל ידי חומר זה הוא נלמד בק"ו הוא הלכה לא איכפת לן ומעתה אם אנו דנין צרעת בק"ו משבת ושבת גופי' הוא הלכה שפיר יש להקשות אין דנין ק"ו וכו' אבל אם דנין ק"ו קטן מגדול ומה גדול שאינו דוחה שבת דוחה צרעת קטן שדוחה שבת אינו דין שדוחה צרעת אז אף שמה שקטן דוחה שבת הוא הלכה מ"מ כיון שמה שגדול דוחה צרעת כתיב שפיר דנין. אלא דלכאורה קטון מגדול ליכא למילף. דהרי פרכינן שכן כרת. אמנם כבר זכינו לדין שעבודה דוחה צרעת שאם עבודה דוחה שבת החמורה והוא מפורש במועדו אפי' בשבת ק"ו דדחי צרעת שוב שפיר ילפינן קטן מגדול בק"ו. וליכא למיפרך מה לגדול שכן כרת דעבודה יוכיח שאינו בכרת ודחי צרעת:
ועל דרך זה ג"כ ר"א לשיטתו דלדידי' אייתר ביום ואף דהוא מהלכה מ"מ ילפינן צרעת ק"ו קטן מגדול ולדידי' עבודה יוכיח וכנ"ל: ואמנם לפי מ"ש דרבא דקאמר דשבת חמיר היינו בתר דגלי קרא דגדול דחי צרעת ולא דחי שבת מזה ילפינן דשבת חמיר קשה בריש סוגיא דיליף בברייתא ראשונה מילה דדחי שבת מק"ו מצרעת דצרעת חמיר משבת. שהרי צרעת דוחה עבודה ועבודה דוחה שבת. והנה איך נילף שבת מצרעת והרי שבת יוכל לקיים מצות מילה למחר משא"כ בצרעת שנדחה מצות מילה לגמרי לכך דחי צרעת. ומעבודה אין ראי' דבעבודה גם שבת מיקרי לא אפשר דעבר זמנו בטל קרבנו. וא"כ אי שניהם אי אפשר אז צרעת חמיר משבת אבל להיות צרעת בלא אפשר חמיר משבת אפילו באפשר זה לא שמענו. ואמרתי דלפי ההוה אמינא של אביי דפליג ר"ש אפילו בפ"ר וצרעת במילה לר' יהודה אצטריך דאוסר דבר שאינו מתכוון ולר"ש קרא דבשר היינו באומר לקוץ בהרת בנו מכוין. ועל זה פריך אי איכא אחר ליעביד אחר ומשני דליכא אחר. והנה מה דאמר דליכא אחר אטו לעולם לא יהיה אחר ע"כ הפירוש דהיום ליכא אחר ובין כך יעבור זמנו. ואם כן הרי שבת דומיא דצרעת דגם צרעת אפשר למחר או ליומא אחרא כשיהי' מוהל אחר. אלא שאעפ"כ דוחה כדי למול בזמנו ושפיר אתי שבת בק"ו: ובזה ניחא דלא נוכל ליפרוך גדול יוכיח דדוחה צרעת ואינו דוחה שבת דגדול שאני דבגדול מיקרי צרעת אי אפשר שהרי הוא עצמו חייב למול ואפילו ימול אותו אחר ויקוץ בהרתו גם הוא עובר כמו בגילוח הפאה דמקיף וניקף עוברים [צ"ל חייבים] וגם אי אפשר שלא יכוין לקוץ ועיין בתה"ד סי' רס"ה וכל זה לאביי אבל לרבא דפסיק רישי' מודה ר"ש אם כן אין חילוק בין אבי הבן לאחר א"כ מיקרי צרעת לא אפשר הדרא קושיא לדוכתא איך יליף שבת מצרעת:
ואמרתי להביא מזה ראי' למה דכתב הטור י"ד סי' רס"ו בשם הר"א שאם יש מוהל אחר לא ימול אבי הבן בשבת דאבי הבן מכוין לתקן בנו. ותמה התה"ד דהרי לר"ש דמודה בפ"ר אין חילוק בין אב לאחר ואומר אני דאף לר"ש אף דאשכחן דהתיר קרא בפסיק רישי' אכתי לא נוכל למילף להתיר במכוין גמור שהרי הרמב"ן הקשה למה לי בשר להתיר במקום הבהרת כיון שכבר התיר הקשה בסיב אף שהוא פ"ר ולא גרע מילה מסיב או ממשא שעל כתיפו. ומשני הרמב"ן דמילה התיר אפילו מכוין לטהר ממש עיין בחידושי הרשב"א הרי אף שהתיר פ"ר צריך להתיר מכוין ממש. ולפי זה גם לרבא ניחא. כיון דהתיר בצרעת במכוין ממש. והרי לזה מיקרי אפשר על ידי אחר ואף שהוא פ"ר מ"מ אינו מכוין ממש ופסיק רישי' מותר בבהרת אפי' שלא במקום מצוה ומוכח דאפילו לר"ש יש חילוק בין פ"נ למכוין גמור ושפיר פסק הטור יו"ד: ואמנם לפי מ"ש [דמהכא יליף] דשבת חמיר ממה דמצינו גדול דדחי צרעת ולא שבת ולכך קאמר קטן ל"צ קרא קשה איך יליף מגדול דאולי שבת חמיר לפי שאפשר למחר משא"כ צרעת אבל בקטן דגם צרעת אפשר למחר אף דיהי' פ"ר מ"מ במכוין כמו אבי הבן איך יליף מזה ק"ו משבת [עד כאן מצאתי]:
*דף קל"א ע"א מופנה קושית הגמ' מופנה היא דוקא לר' יוחנן. דעל ר"א בעצמו יש לתרץ כקושיית התוס' דגם זה יליף. אבל ר"י שהביא ראיה מב' לחם ולא הביא ראי' מעומר משום דעומר ליכא למילף ממילה. דאטו רשאי במילה להמתין לכתחלה עם המכשירין על שבת. ובעומר קוצר לכתחלה. ואי ס"ד דגם שתי הלחם כן א"כ גם מב' לחם אין ראי' [עיין לעיל מ"ש]:
תביאו רבוייא הוא. ובזבחים שלהי איזהו מקומן דרש תביאו להביא לחמי תודה שיהי' עשרון לחלה וקאמר. ג"כ תביאו יתירה הוא. וצ"ל דהיינו למסקנא דשמעתין שכבר כתב במילה ולולב ושופר והוי גלוי מילתא ולא בעינן מופנה משני צדדים אייתר תביאו לחמץ שבתודה: (את זו מצאתי בין ליקוטי'):
[תוס' ד"ה תאמר וכו'. עיין רש"א ומור"ם. ולדברי שניהם קשה דע"כ מוכרח לכתוב קצירה בעומר דאל"כ הוה אמרינן בכל מנחות של צבור אם מצא קצור קוצר מהך קרא. וכולהו ידחו שבת אפילו מצא קצור ואצטרך למיכתב וקצרתם בעומר וב' הלחם נילף מיני' בג"ש: מה שכתבו התוס' [בד"ה ושוין] דיליף מסוכה הוה מצי למימר ממצה. אלא דמצה גופה מסוכה ילפינן:
תוד"ה ומה צרעת שדוחה עבודה וכו': מצאתי בכ"י הרב הגאון מוה' אשר בן הגאון בעל שאגת ארי' מה ששאל את רבינו המחבר וצ"ל וזו אחת מהן:
ילמדנו רבינו לפרש דברי התוס' שם שנפלאו ממני בד"ה ומה צרעת וכו' ועוד קשה לימא רציחה תוכיח וכו' וכ"ת מילה עדיפא שדוחה צרעת הדוחה עבודה אכתי נימא קבורת מ"מ תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה את המילה מולאחותו הדוחה את הצרעת הדוחה את העבודה הדוחה את השבת אפילו הכי לא דחי שבת עכ"ל: והנה סתירת דברים אלו שכתבו וכ"ת מילה עדיפא שדוחה את הצרעת שרצו לסתור דברים אלו דאכתי נימא קבורת מ"מ תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה את המילה מולאחותו הדוחה וכו' סתירה זו לא אוכל להבין דלפום סברא דקיימו השתא הא ודאי דאי אפשר לומר מ"מ תוכיח. דקשה היא גופה נילף שתדחה שבת מהאי ק"ו גופיה. וכמו דרצה באמת ללמוד הכי התלמוד בסנהדרין (דף ל"ה) אלא דסתרי לה משום דרציחה תוכיח וברציחה כבר פסקה תנא דבי ר"י ממושבותיכם. אבל לפום סברת התוס' דקיימו בה התוס' במס' שבת הא ודאי קשה אימא דמ"מ גופי' תדחה שבת מק"ו והשתא ליכא למימר רציחה תוכיח דהא מ"מ עדיפא שדוחה מילה הדוחה את הצרעת שדוחה עבודה הדוחה שבת משא"כ ברציחה. וע"כ באמת הדבר מוכרח דליכא לחלק בהכי כמו שרצו התוס' לחלק דא"כ לפי האמת קשה מדוע באמת מ"מ א"ד שבת מק"ו ורציחה לא הוי יוכיח דשאני מ"מ דדוחה כל הני דאמרן אלא דחילוק זה בע"כ ליתא ויעויין עוד בתוס' סנהדרין שם בד"ה רציחה תוכיח. סוף דבר דברי התוס' הנ"ל צ"ע. ע"ב דברי השואל וז"ל תשובת בן רבינו המחבר ז"ל מוהר"ש מה שהשיב בשם אביו:
ומה שהק' מע"ל הנה סתירת דברים אלה שכ' וכ"ת מילה וכו' לא אוכל להבין וכו' ולי אין קושיא כלל דאטו מה שהקשה בסנהדרין שם דתהא קבורת מ"מ דוחה שבת ר"ל שבאמת תדחה שבת שזה ידוע ממעשים בכל יום אלא שרצה לידע הטעם למה לא אמרינן הק"ו ושם השיב לו לפי האמת דאמרינן רציחה תוכיח וכמו שכתבו התוס' בד"ה רציחה וכו'. אבל זה ידע דמ"מ אינו דוחה שבת. ואי אמרינן דרציחה לא הוי תוכיח היינו מוכרחים לומר שיש מקרא מיוחד שאין מ"מ דוחה שבת אלא שם כל הסוגיא לפי האמת דאמרינן רציחה תוכיח. אבל כאן הקשו דלמה לא אמרינן רציחה תוכיח וצריך אתה לומר דמילה עדיפא שדוחה את הצרעת ואם כן אתה גופא אומר דלא אמרינן רציחה תוכיח. ואפ"ה בודאי ידע שאין קבורת מ"מ דוחה שבת וצריך אתה לומר שיש איזה לימוד ע"ז ולכן שפיר הקשו דנימא מ"מ תוכיח וע"ז שפיר משני באמת יכול לומר רציחה תוכיח וכו'. ודוק בלשונם שכתבו דיכול לומר רציחה תוכיח והלא אי אפשר לומר רציחה תוכיח דמילה עדיפא שדוח' את הצרעת א"ו שכיוונו למה דאמרי' בסנהדרין (ל"ה) דאמרי' רציחה תוכיח [ע"כ].
