כל שמת לווה בחיי מלוה כשם שאין יתומי' אלו נפרעין מן היתומים האחרים כלל כך אם היה שם ערב אין נפרעין מן הערב שאע"פ שהנפרע ממנו אינו נפרע מן היתום מ"מ הרי הוא חוזר ונפרע מן היתום וכן כשם שאמרו ביתום מן היתום כך במלוה שלא היו לו בנים והוריש את אחיו הם במקום יתומים בענינים אלו הן לישבע שבועת היורש ר"ל שלא צוני אחי אם מת מלוה בחיי לווה ושלא לגבות כלום אם מת לווה בחיי מלוה שלא אמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו לבד אלא אף לאחיו או שאר יורשים:
שני דברים אלו אע"פ שהוזכרו בגמרא דברים פשוטים הם ולא הוצרכנו לכתבם אלא מפני שדין זה ר"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו אין דנין בו לדומה לו וכמו שאמרו הבו דלא לוסיף עלה ומעתה הפוגם את שטרו ומת קודם שישבע יורשיו גובים בשבועת היורשים וכן בכל שאר השבועות כגון עד אחד מעיד שהוא פרוע ונכסים משועבדים ודומיהם נשבעי' שבועת היורשים ונוטלין והוצרכת לידע שזה שמת והניח ערב דינו כבא ליפרע מן היורש עצמו וזה שמת ונעשה האח יורשו דינו כבן עצמו ואינו בכלל הבו דלא לוסיף עלה שאותו דין בעצמו הוא על הדרך שביארנו:
זה שביארנו בלווה שמת בחיי מלוה שאפי' הניח ערב אינו נפרע מן הערב שהרי מ"מ הערב חוזר ונפרע מן היתום לא סוף דבר בשיש נכסים ליתומים מצד ירושת אביהם אלא אפי' אין ליתומים נכסים מחמת ירושת אביהם הדין כך שהרי מ"מ מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אף משלהם כמו שהתבאר באחרון של כתובות צ"א ב' וכן כתבוה גדולי קדמונינו שבנארבונאה ואני אומר אף בשאין להם שום נכסים שהרי מ"מ החיוב מוטל עליהם ומ"מ אם באו ליפרע ממשועבדים שביד לוקח ואין ביתומי הלווה נכסים שיוכל הלוקח לחזור עליהם הם כתבו שגובין בשבועת היורשים ואין אומרין לקוחות בתר יתמי אזלי אחר שאין להם כלום מצד אביהם שעל דעת הקרקע ירדו ועביד איניש דזבין ליומיה ואין צריך לומר בחיי לווה שגובין ואין דנין אותם כיתומים ועוד נראה לי טעם אחר בזה מצד שכבר יצא זה מדין שבועת בא ליפרע מנכסי יתומים ובא לו לכלל שבועת בא ליפרע מנכסים משועבדים והרי הוא בכלל הבו דלא לוסיף עלה:
יתומים שבאו ליפרע בשבועת היורשים במקום שהדין כן ומת אחד מיתומי המלווה ר"ל מן הגדולים גדולי קדמונינו שבנארבונאה כתבו שאין שאר האחים גובין חלקו בשבועתם שמא לאותו האח צוה אלא הם נשבעין ונוטלין חלקם ויש לפקפק בזו שהרי יכולין לישבע שלא צונו אבא ולא אחא:
אמ' אחד מן האחים אמ' לי אבא שטר פרוע הוא ושאר האחים אומרין לא פקדנו אבא אם אותו שטר יוצא מתחת ידי זה שאומר שהוא פרוע הפסידו כלם וכמו שאמרו סנהדרין ל"א א' מיגו דאי בעיא קנתה אבל אם אין שטר יוצא מתחת ידו נאמן על שלו ואינו נאמן על של אחיו כך כתבוה גדולי קדמונינו שבנארבונאה ויש חולקין בה ממה שאמרו מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה ואין הנידון דומה לראיה כלל אף הם כתבו שאם היו אחים גדולים ואח קטן עמהם שהגדולים תובעים וגובים את הכל שהרי הקטנים אינם בני צואה וכן אין להם לישבע שלא מצאוה בין שטרות קרועים שהרי הגדולים הוציאוה והילכך גובין את הכל ונותנין חלקם לקטנים וכן ראוי לדון אף באפוטרופוסים שתבעו בשביל הקטנים:
יתומים בני יתומים שהיו גדולים בשעת מיתת אבי אבי האב ובא ליפרע מן היתומים בשבועה שלא פקדנו לא אבא ולא אבי אבא יש אומרין שגובין בשבועה זו וחכמי הנשיאים שבבארצאלונאה כתבו בו שאין היתום מוריש שבועה לבנו:
שכיר ונגזל ונחבל שאין בידם שטר ושבועתם תקנת חכמים וכן שבועת היסת שנהפכה לתובע ומת אין היורשים נשבעין ונוטלין והוא שאמרו בתלמוד המערב מת בעל הבית שכיר נשבע ליורשים הא מת שכיר יורשי שכיר נשבעי' לבעל הבית כלום תקנוה אלא בשכיר שמא ביורשים:
מלוה שמנה אפטרופסין ומת יש אומרים שאם באו לגבות מן היתומים שמשביעין אותם שלא פקדנו אבי היתומים הא אם מנוהו בית דין אין משביעין אותו כלל וי"א שאף מנוהו אבי יתומים אין משביעין אותו שאין אדם חוטא בשביל יתומים וחכמי ההר חולקין בזו לומר שאין משביעין אותו כלל כמו שכתבנו תחלה:
כבר ביארנו במקומו שיש צדדין בממון המוטל בספק שהם חולקין שמא תאמר א"כ מהו שאמרו כאן ומי מספקא ליה והא עבד איהו גופיה עובדא דיחלוקו תדע שפירושו לפי מקומו כך הוא כלומר שבממון זה הואיל והוא מוחזק תחת ידו של אחד מהם לא היה לנו לומר שיחלוקו אלא המוציא מחברו עליו הראיה שלא אמרו חולקין אלא בשאין ברשות של אחד מהם על הדרך שביארנו בראשון של מציעא ומאחר שדן הוא בכיוצא בזה ר"ל בשניהם חשודים שיחלוקו משמע שדין אחד בפני עצמו שהוא סובר בו בחלוקה ולא מתורת ספק וגדולי הרבנים פירשוה ממה שאמרו למעלה בחזרה שבועה למקומה שהיא באה כרב ושמואל ומאחר שהוא פסק כדברי האומר יחלוקו הודה שאינו סובר כרב ושמואל:
ממה שכתבנו למדת שהאלמנה שבאה לגבות כתובתה מן היתומים אינה גובה אלא בשבועה ומעתה אם מתה בלא שבועה אין יורשיה נוטלין כלום הא כל שנשבעה יורשיה נוטלין כתובתה ואין בזה גבול אלא גובין לעולם שכל ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה נשבעת וגובה כתובתה אף לאחר מאה שנה בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה ואפי' יורשיה הא כל שאין לה כתובה אם היא במקום שכותבין אינה גובה כלום ואפי' תבעה ביום מיתה ואם היא במקום שאין כותבין אלא שסומכין על תנאי בית דין אם היתה בבית בעלה גובה לעולם ואם בבית אביה עד כ"ה שנה הא לאחר כ"ה שנים לא שאלו לא מחלה לא שתקה כל כך אא"כ היתה שם סבה שהיא שותקת עליה כגון שהיה היורש עצמו מביא לה מזונות לשם כמו שיתבאר במקומו וכן הדין ביורשיה שגובין אותה עד כ"ה שנה הואיל וכבר נשבעה:
כבר ידעת שהבעל יורש את אשתו אם דבר תורה לדעת קצת אם מדברי סופרים לדעת קצת כמו שביארנו במקומו אלא שחכמים תקנו להיות בנים זכרים שלה יורשין כתובתה אחר מיתת הבעל יתר על חלקם עם שאר אחים ואף זו על צדדין ידועים כמו שיתבאר במקומו נשא את הראשונה ומתה שנמצא שאין בניה נוטלין אלא מתקנת חכמים ונשא שניה ומת הוא שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה שהשנית בעלת חוב ובני הראשונה יורשים וכמו שאמרו שם יירתון תנן ומ"מ יורשי שניה אין נוטלין כלום אא"כ נשבעה היא כמו שביארנו:
מי שהתנה עם אשתו שתהא גובה כתובתה ממנו בלא שבועה הרי זו גובה בלא שבועה כמו שהתנה אם באה ליפרע ממנו כגון שגרשה אבל אם מת הוא יורשין משביעין אותה ואם גרשה שהיה דינה ליפרע ממנו בלא שבועה ומתה יורשים משביעין את יורשיה שאם נתאלמנה ומתה אין יורשיה נוטלין אף בשבועה הואיל ולא נשבעה ואם התנה שתהא נאמנת אף על יורשיו נוטלת אף מיורשיו בלא שבועה לדעת גדולי המחברים אלא שיש מפקפקין בזו לומר שאין נאמנות מועילה כלל לגבות מן היתומים בלא שבועה ומ"מ חכמי נארבונאה פירשו מכח סברא ותקנה שכל שטר שיש בו נאמנות שבאו לגבות בו יורשים מן היורשים דנין בו לכתחלה כר' אלעזר ומגבין בו בשבועת היורשים ולא נדון כרב ושמואל אלא בשעה שאין בו נאמנות הא כל שיש בו נאמנות אין מקילין בו משני צדדין ר"ל שלא להיות נאמנות מועלת בו ושלא להוריש בו שבועה לבנים והדברים מתקבלים:
מי שקנא לאשתו ונסתרה בעדים ושהתה כדי טומאה ומת הבעל קודם שישקנה אין לה כתובה שמא זנתה ואין מגבין לה מספק ואין אומרין ששטר העומד לגבות כגבוי דמי והנכסים בחזקת בעל השטר כאלו גבה המעות אלא הרי הם בחזקת בעל הממון כמו שיתבאר במקומו:
כל אלו שכתבנו הם נשבעין ונוטלין ויש בתלמוד ענינים אחרים שהם בדין נשבע ונוטל מלבד אלו שלא הוזכרו כאן וטעם הנחתם מפני שאינם לגמרי כעין אלו שבמשנתנו שכל אלו שבמשנתנו הנתבע מכחיש להדיא את התובע ושאר הדברים שאנו מזכירים עכשו כל שהן במשנה אין הנתבע מכחיש את התובע להדיא והם מי שבעל דינו תובעו לישבע לו שלא נפרע אע"פ שלא היה ראוי לכך והוא ענין אשתבע לי דלא פריעת כמו שהתבאר במסכתא זו מ"א א' ומי שהוחזק כפרן לאותו ממון כמו שהתבאר בראשון של מציעא י"ז א' ומי שקבל פרעון ואמ' סטראי נינהו שנשבע כנגדו ויטול מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים כמו שהתבאר בכתובות פ"ה א' וכן שנים אוחזין בטלית כל אחד נשבע ונוטל מחצה על הדרך שהתבאר בראשון של מציעא ומי שנמצא חפץ חברו אצלו וטוען שפקדון הוא בידו וזה טוען שמשכון הוא אצלו שנאמן עד כדי דמיו ובשבועה והמלוה על המשכון ונחלקו לווה ומלוה על הדרך שביארנו שיש שם שבועה ליטול על התנאים שהתבארו במסכתא זו מ"ג ב' והמוציא הוצאות אשתו שישבע כמה הוציא ויטול על הדרך שיתבאר במסכת כתובות ע"ט ב' וכן המכיר כליו וספריו ביד אחר וטוען שאחר מכרם לו שנשבע כמה נתן ויטול על הדרכים שהתבארו בפרק הגוזל קי"ד ב' וכן המאבד ממון חברו בטמון באש או שמסר ממונו למלכות וכל אחד מהם יתרחבו בו הדברים איש על מקומו בע"ה:
המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית אמ' לו מה אתה טוענני רצוני שתשבע לי חייב חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלי' עליו את הכל והשביעית משמטת את השבועה אמר הר"ם אמרו שלא בטענה ר"ל שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא כי הוא לא הונה אותו במה שהיה ביניהם ובלבד שיפול לו הספק שהונה אותו בשתי כסף או יותר אבל אם היה ספק האונאה פחות משתי כסף אינו חייב שבועה וכבר נתבאר בפרק חמשי מגיטין שאפטרופוס שמנוהו בית דין הוא שחייב שבועה והוי יודע כי כמו שיגלגל בשבועת התורה כמו כן יגלגל בשבועת היסת אמ' רחמנא וזה דבר השמטה שמוט אפי' דבר משמטת ולפיכך משמטת השבועה:
אמר המאירי ואלו נשבעין שלא בטענה פי' בגמ' לא שלא בטענה דוקא שאין בית דין נזקקין להשביען שלא על ידי תובע אלא פירושו שלא בטענת בריא ר"ל שכל זמן שיאמר החושד לאחד מהם הריני מפקפק וחושד בך שלא חשבת עמי באמונה או שמא עכבת משלי נשבע לו בנקיטת חפץ כשאר שבועת המשנה וכל שכן בטוענו בריא אלא שבזו אם הודה מקצת חייב שבועת התורה האחים שנעשו שותפים בתפישת הבית ונעשה אחד מהם מתעסק בממון וכן השותפים והאריסין והאפטרופסין ר"ל שנתמנה אפטרופוס להתעסק בממונו בחייו או אפטרופוס שמנוהו בית דין שאם מנהו אבי יתומים אינו נשבע בטענת ספק והאשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית או שהושיבה בעלה חנונית ובן הבית ופי' בגמ' בן הבית שמכניס לו פועלים ומכניס לו פירות אבל אם לא היה מכניס ומוציא לו פירות אלא שהיה נכנס ויוצא ברגליו תמיד אין זה משביעו מספק שמא גנב לו אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וכן באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית פירשו במקום אחר שאם לא נעשית אפטרופיא בחיי בעלה ולא נשאה ונתנה אחר קבורת בעלה אע"פ שנשאה ונתנה בין מיתה לקבורה אינה נשבעת מספק על מה שנשתמשה בין מיתה לקבורה שאם תזקיקנה לישבע תמנע שלא להשתדל בקבורה ונמצא המת מתנוול ופי' בגמ' טעם לכל שבועות הללו מפני שהם מורים היתר לעצמם ממה שהם טורחים בדבר ודורשין לעצמם תורא מדיישיה קא אכיל וכן פי' בגמ' שאין אחד מכל אלו נשבע אא"כ הוא אומר שהוא חושדם בשתי כסף והוא כופר בכל וי"א עד שיודה בקצת וכן כתבוה גדולי הרבני' ואין נראה כן שאם כן אף הם כופרים בכל או מודים בפחות משוה פרוטה להפקיע שבועתם ומה הועילו בתקנתם:
ומקצת גאונים כתבו שאם מת השותף אין היורש יכול להשביעו בטענת שמא שהרי אינו יודע אביו במה חשדו ואין הדברים נראין הואיל וחשד זה אינו אלא דרך סברא לא משום ידיעה אף היורש יכול לחשדו במה שירצה:
וכתבו גאוני ספרד שאפי' אין עדים שהיא אריסו או שותפו אלא שהוא מודה מפי עצמו ואומר שותף הייתי אלא שלא גזלתיך כלום הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שאין דנין במגו לפטור משבועה אלא לפטור מממון כמו שביארנו וכן קבעוה אחריהם גדולי המחברים:
ומשנה זו לא סוף דבר בשהנזקק להשבע נהנה באותה סחורה או באותו משא ומתן אלא אפי' שלא בידו מעות לסחורה ולא נתן לו שכר כלל ולא שום חלק בריוח כלל ולא הגיעתהו שום הנאה הואיל ומ"מ נשא ונתן בממונו יכול להשביעו מספק ואם שני השותפין או שני האחים וכיוצא בהם נשאו ונתנו זה בכה וזה בכה או כאחד או שהפקידו זה אצל זה הסחורות בלא מדה משקל ומנין הרי שניהם נשבעין כל אחד לחברו אבל אם האחד לבד הוא שנשא ונתן ושהופקדו הסחורות אצלו ולא אצל האחר כלל אין שבועה אלא לזה שהוא נושא ונותן אבל אם חלקו בגוף השותפות כגון זה אומר נשתתפנו וזה אומר לא נשתתפנו או ששניהם אומרים נשתתפנו אלא שזה אומר אף אתה נתעסקת בממון השתוף וזה אומר לא נתעסקתי וכיוצא בזה הרי האחר נשבע היסת:
ומפרש במשנה זו בדין שבועה זו כיצד אמ' לו מה אתה טוענני והוא אומר רצוני שתשבע לי כלומר שאני חושדך חייב וזקוק להשביעו חלקו השותפין והאריסין אינו נשבע בטוענו שמא אלא שאם טוענו בריא נשבע היסת וכן כל שנסתלק בן הבית משם וכן האשה שנתגרשה וכן השליח מסר לו סחורתו ושתק הלה והלך לו השליח וכן אפטרופוס שהחזיר לו ושתק ולא תבען מיד אינו יכול לחזור ולהשביען בטענת ספק וגאוני הראשוני' כתבו בשיעור זה שלשים יום ואפי' נשאר להם בשותפותם חובות אצל אחרים אין זה כלום שמה שנשאר להם בשותפות דבר ידוע הוא וכל שיפרעו יטול זה חלקו וזה חלקו וכל שכן אם נשאר להם מעות שהרי כחלוקי' הם וכן כל שחלקו ונשאר אצל אחד מהם דבר קצוב וידוע אבל כל שנשאר ביניהם דבר שאין מדתו או משקלו ידוע או דבר שלא באו עליו לחשבון ולא נודע לאחד מהם כמה הוא חלקו אע"פ שחלקו השאר הרי זה שותף עדין ומשביעו כל זמן שירצה:
נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר פי' אע"פ שחלקו אם היה לו להשביעו בטענת ודאי משביעו ומגלגל עליה שלא גזלו בשותפותו אע"פ שחלקו אחר שלא מחלו בפי' וכן אריסותו או אפטרופוסותו ובכל השאר וכתבו חכמי הדורות שלא נאמר להיות טענת שמא מגולגלת אלא באלו שמאחר שכבר היה בהם עקר שבועה בשמא אע"פ שהופקעה חוזרת ונעורה על ידי גלגול אבל בדבר שאין בו עקר שבועה בשמא מצד עצמה אע"פ שיש לו שבועה עליו ממקום אחר אינו מגלגל עליו טענת שמא וכן דנו חכמי הדורות למעשה וראיה להם בתלמוד מציעא פרק השואל צ"ז ב' במשנת המשאיל אומר שאולה מתה וכו' וכבר כתבנוה שם:
והשביעית משמטת את השבועה פי' שביעית מלוה ושאר דברים שאם היה מודה בהן עכשו היתה השביעית משמטתן וכשם שמשמטת גוף הענין אם הודה בו כך משמטת השבועה אם חייבוהו בית דין לישבע אבל שבועת השומרים והשותפין והאריסין והפקדון וכל הדברי' שאם הודה בהם אין השביעית משמט אינו משמט את השבועה ולמדת מדבר זה שהמלוה שכפר בה קודם שביעית אין שביעית משמטתה שאם היתה נשמטת מה צריך להשמטת השבועה ומה הוא נשבע לו והרי נשמט ואע"פ שאפשר להעמידה בהקפת חנות ושכר שכיר שאינו משמט מ"מ סתם נאמרה וכן היא שנויה בהדיא בתוספתא מלוה כפרנית אינה משמטת וכך פסקוה גדולי המחברים:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרכים שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
מי שלוה מחברו ערב שביעית ומוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס והשביעו אין זה מגלגל עליו שבועת ההלואה אם כופר בה שהרי הפקיעתה שביעית הא בשאר שני שבוע מגלגל לה נעשה שותף או אריס ערב שביעית ומוצאי שביעית לוה הימנו וכופר לו מגלגל לו על ידי שבועת השתוף שלא השמיטתו שביעית מכאן אתה למד שכשם שמגלגלין על שבועת התורה כך מגלגלין על שבועת המשנה וכן הדין אפי' על שבועת היסת מעתה כל שנתחייב שבועה בין של תורה בין של שבועת המשנה בנשבעין ונוטלין בין שבועת המשנה בנשבע ולא משלם לטענת שמא או אפי' שבועת היסת מגלגל עליו כל מה שירצה מדברים שאם יודה בהם יתחייב לשלם ממון אפי' אמ' לו השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי כמו שהתבאר בקדושין כ"ח א' ובתלמוד המערב של מציעא התבאר שאם ראה הנתבע שהתובע מגלגל עליו הרבה שבועות ואמ' איני רוצה לישבע אלא הריני משלם עקר הטענה שעליה נתחייבתי שבועה אין שומעין לו אלא אומרין לו או השבע על הכל או שלם כל מה שהוא מגלגל עליך בטענת ודאי ונסח דבריהם חד בר נש אזל למידון קומי ר' זעירא וחייבו שבועה על תרין דינרין אמ' לאו תרין דינרין אנא חייב לך הא טריפין לך אמ' ליה ומלת פלן ופלן ואמ' ליה ר' זעירא או הב ליה כל מאי דתבע לך או אשתבע ליה על כל מאי דהוא מגלגל עלך וכבר הקשו על דברים אלו מסוגיא שבפרק המפקיד ותירצוה כראוי על הדרך שכבר ביארנו שם ואם הנתבע היה מהפך שבועתו לכשכנגדו ליטול שהוא רשאי בהיסת כמו שביארנו אומ' לו או השבע והפטר על הכל או הפך שבועתך מכל וכל אצלו ויטול את הכל וכתבו גדולי המפרשים שאם אמ' הנתבע הרי נשבע על הגלגולין אבל בעקר הטענה השבע וטול הרשות בידו:
יראה שהשבועה המגולגלת דינה כאותה שבועה שמגלגלין עליה ר"ל שאם אותה שמגלגלין עליה היא של שבועת התורה או של משנה אף זו בנקיטת חפץ כמוה ואם אותה שמגלגלין עליה היא שבועת היסת אף זו המגולגלת נשבע שלא בנקיטת חפץ כמוה:
