בחדתי. שנפלה מחדש שהחומה שלה נפלה ועודנה בחזקתה: חשד נמי ליכא. דתנן (במסכת קידושין דף פ:) אבל אשה מתיחדת עם שני אנשים: בתרי ופריצי. דאמרינן התם לא שנו אלא בכשרים: במקומן חיישינן. במקום שהם מצויין תדיר חיישינן אפילו בתרי: בדברא. בשדה: קדמו עיני אשמורות. אלמא חצות לילה שהיה דוד עומד שתי משמרות יש בהם: ור' נתן. אמר לך האי קדמו עיני אשמורות דקאמר דוד קדמו לשאר מלכים קאמר שדרכן לעמוד בשלש שעות ביום בתחלת שעה שלישית: שית דליליא. חצות לילה הוי שש שעות: ותרתי דיממא. ששאר מלכים ישנים הוו להו תרתי משמרות של שמונה שעות: אלא לדבר הלכה. אסור לספר לפניו שהכל חייבין לספר בהן והמת דומם והוה ליה לועג לרש חרף עושהו (משלי יז): אבל מילי דעלמא. שאין גנאי למחריש בהן לית לן בה: מאורתא. מתחלת הלילה: בנשף בערב יום. בהעריב היום קרוי נשף: ה''ק. קרא דחצות לילה: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה. שקודם לכן הייתי עומד: מתנמנם כסוס. עוסק בתורה כשהוא מתנמנם. כסוס הזה שאינו נרדם לעולם אלא מתנמנם ונעור תמיד: בשירות ותשבחות. והכי מפרש בההוא קרא להודות לך וגו': למחרתם. ליום מחרת של חנייתם שם: ה''ג אי הכי לכתוב מהנשף ועד הנשף או מהערב ועד הערב אלא אמר רב אשי תרי נשפי הוו: נשף יממא. קפץ ועלה כמו לנשוף מדוכתיה (מגילה דף ג.) וכמו האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה (חולין דף מב:): ואתא איהו ואמר כחצות. לפי שלא היה יודע לכוין השעה ולהעמיד דבריו בשעת המאורע: כנור היה תלוי למעלה ממטתו. ונקביו לצד צפון כיון שהגיע חצות הלילה רוח צפונית מנשבת בו דאמר מר (בב''ב דף כה.) ארבע רוחות מנשבות בכל יום ויום שש שעות ראשונות של יום מנשבת רוח מזרחית מהלוך החמה ושש אחרונות רוח דרומית ובתחלת הלילה רוח מערבית ובחצות הלילה רוח צפונית: אין הבור מתמלא מחוליתו. העוקר חוליא מבור כרוי וחוזר ומשליכו לתוכו אין מתמלא בכך אף כאן אם אין אתה מכין לעניים שבנו מזונות ממקום אחר אין אנו יכולין לפרנסם משל עצמנו: יועצים באחיתופל. איזה הדרך ילכו והיאך יציבו מצב ומשחית וטכסיסי מארב מלחמה: ונמלכין בסנהדרין. נוטלין מהם רשות כדי שיתפללו עליהם: ושואלין באורים ותומי'. אם יצליחו: ה''ג מאי קרא ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב אחיתופל זה יועץ:

במקומן חיישינן. פי' שידוע שרגילין שם המזיקין. וההיא דלעיל דבתרי ופריצי ליכא משום מזיקין איירי בסתם שאין רגילין: אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת. ופסק רב אלפס משום רב האי דוקא דברי תורה אבל דברים דעלמא לית לן בה. ודוקא בארבע אמות שלו: רוח צפונית מנשבת. פי' לבדה דהא אמרינן בפרק לא יחפור (ב''ב דף כה.) שהיא מנשבת עם כל אחד ואחד: ואתא איהו ואמר כחצות. ואם תאמר מכל מקום לימא בחצות כמו שאמרו לו מן השמים דהא אמת אמרו לו. וי''ל שלא רצה לומר להם דבר שלא היה יכול להראות ולהוכיח אם ישאלו לו: ואין הבור מתמלא מחוליתו. פירש רש''י אם יחפור ויחזיר בו עפרו לא יהא מלא. ותימא דאין הנדון דומה לראיה שהרי לא היה אומר להם אלא ליטול מן העשירים וליתן לעניים. אם היה מצוה ליטול מן העניים ולחזור וליתן להם אז היה דומה למשל. ומפרש רבינו תם מחוליתו מנביעתו כלומר אין הבור מתמלא מן המים הנובעים בו. ובתוספתא יש אין הבור מתמלא מחוליתו אלא אם כן מושכין לו מים מצד אחר. ור''י פירש שאם תחפור מצד זה ותניח מצד אחר לא תמלא. שמה שנותן כאן חסר כאן. כמו כן מה שנוטל מן העשירים יתחסר מן העשירים:

חלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי בבין השמשות שנויה היא בהא ברייתא דפרק במה מדליקין (שבת דף לד) תנו רבנן בין השמשות מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה ומטילין אותו לחומרי שני ימים איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה דברי ר' יהודה ר' נחמיה אומר בין השמשות משתשקע החמה כדי הילוך חצי מיל ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא אי אפשר לעמוד עליו וכולן שוין הן שהעת הנקרא בין השמשות ספק יום ספק לילה הוא אין יוצאין בו ידי חובת היום ולא ידי חובת הלילה כל המצות הנוהגות ביום אין יוצאין בהן ידי חובה בבין השמשות שאינו ודאי יום וכל המצות הנוהגות בלילה אין יוצאין בהן ידי חובה וכו' וגם הם שוין בטבילה שצריכה להיות בשעה שהוא יום ודאי שאין בה ספק (כדתנן) [כדתניא] (בפסחים דף צ ועוד) כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה לא חלקו אלא בשעה שהיא בין השמשות אי זו היא וכמה שיעורא וסבר ר' יהודה כי מעת שקיעת החמה ועד שיסתלק זהרה מעל הארץ ויכסיף דמדומה מן הרקיע זהו בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה והטבילה צריכה להיות קודם זה העת לדעתו ור' יוסי חלק עליו ואמר כי זה העת שקרא אותו ר' יהודה בין השמשות יום הוא ודאי ואין בו ספק ומותר לטמא לטבול בו וכי בין השמשות שהוא ספק עת דחוק הוא למאד ושיעורו כהרף עין סמוך ליציאת הכוכבים דאמרינן (שבת דף לה) אמר רב יהודה אמר שמואל בין השמשות דר' יהודה לר' יוסי טובלין בו כהנים ואמרינן התם במס' נדה בפרק בא סימן התחתון (דף נג) האיך תנא סבר שלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי והאי תנא סבר בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בדר' יהודה ועל עיקר זו החלוקה שישנה ביניהם באו הדברים שבין ר' מאיר ור' יהודה בכאן כי ר' מאיר התיר לקרוא קריית שמע של ערבית משעה שהכהנים טובלין וכשהשיב עליו ר' יהודה לפי דעתו כי הטבילה אינה (אלא) לאחר שקיעת החמה כי אותו העת מתחילין בין השמשות להכנס ואינה לטבילה אלא קודם שקיעת החמה והאיך יוצאין באותו העת ידי חובתן מקריית שמע של ערבית ועדיין היום עומד אמר לו ר' מאיר אני איני סובר כדעתך בבין השמשות אלא כי העת שאתה קוריהו בין השמשות הוא אצלי אני ודאי יום שאין בו ספק ומותר לטבול בו ואני סובר בבין השמשות כדעתו של ר' יוסי שהוא כהרף עין ואי אפשר לעמוד עליו ואל תשיבני אתה מדרך הדעת שלך כי איני סובר כדבריך אלא כר' יוסי אני סובר ולפיכך אמרתי משעה שהכהנים טובלין ופסקינן הלכתא (שבת דף לה) כר' יהודה לענין שבת לחומרא וכר' יוסי לענין תרומה דלא אכלי כהני עד דנפיק בין השמשות דר' יוסי לחומרא נמי:
(דף ג) תנו רבנן מפני ג' דברים כו' ותיפוק לי משום מזיקין בתרי מכלל דתרי לא מזקי להו ואיתא מיפרשא בפרק כיצד מברכין על הפירות (דף מג) דתני לאחד נראה ומזיק לשנים נראה ואינו מזיק אלא אם כן יהיה אותו המקום קבוע למזיקין צריכין לחוש להם ואפי' בתרי כדאמרי' בדוכתא דקביעי חיישינן ומה שאמרו אי בתרי חשדא נמי ליכא זה הדבר בנוי על אותו העיקר שבמשנה בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף פ') לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים והואיל (והשנים) [והן שנים] מותר להן להתיחד עם האשה כי החשד מסתלק מביניהן אלא אם כן היו פרוצים כי הפרוצין החשד קבוע הוא בהן ואפי' אם היו עשרה כדאמרי' (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא בכשרים אבל בפרוצין אפילו עשרה נמי לא מעשה היה והוציאוה י' במטה ומזה העיקר אמרי' נמי הכא בתרי ופריצי:

הכנור היה מנגן מאליו. פירש רב האי גאון ז"ל: שהיה לדוד סימנא בכנור לידע חצות לילה, כגון פנאגן שהוא אבן שעות, אף כנור יש לומר מחמת רוח צפונית, וי"ל דברים אחרים שתנודותיהן משוערות במים או באויר מצד אחד וכל לילה ולילה מציבים אותו לפי שיעור אותו הלילה שבשעת חציה נשמע קול מאותו הכנור, עד כאן.

אין הבור מתמלא מחוליתו. פירש רש"י ז"ל: אם עקר חוליא מבור כרויה וחזר והשליכה לתוכה אין הבור מתמלא ממנה. והקשה רבנו תם ז"ל שאין המשל דומה לענין, שאלו היו נוטלין מן העניים וחוזרין ונותנין להם היה דומה זה המשל. לפיכך פירש הוא ז"ל שאין הבור מתמלא מים מן המקור הנמשך ונובע מתוך חוליתו, וכן מוכח במדרש שמואל דאמרינן התם (כז, ב): אין הבור מתמלא מחוליתו אלא אם כן ממשיכין לו אמת המים ממקום אחר.

באתרא דשכיחי. כלומר בחורבה שהיא חורבה מזמן גדול חיישינן אפי' בתרי:

ואין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה. היינו לשון תיכון שהוא ממוצע בין שתים שכמותו ממש:

וכ"ש מילי דעלמ'. מפני שיהו עסוקין בהספדו. ויש מפרשים מפני שהמת יודע כל מה שאומרים לפניו עד שיסתם הגולל ומצטער כששומע שמדברים שלא מצרכיו וכתיב ועשית הישר והטוב ואין טוב כשמצטער המת:

ודוד בפלגא דליליא וכו'. ואסיקנא דתרי נשפי הוו נשף יממא כלומר קפץ ונסתלק היום בא הלילה מיד כמו לינשוף מדוכתיה נשף. לילה אתא יממא ויש אומרים נשף כמו נשב וכן נשפת ברוחך כמו נשבת והוא לשון פריחה כדכתיב וישב אותם אברם ומתרגמינן ואפרח וכך הוא זה פרח היום ובא הלילה פרח הלילה ובא היום:

אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי. דקומץ אחד ממאכל אינו משביעו. ויש אומרים דמשום הכי נקט ארי שדרכו של ארי כשהוא רעב מלחך את קומצו לצורך מאכל ואינו שבע אם אינו צד מאכל אחר. ע"א אין הקומץ לשון ארבה כלומר אם אוכל הארי ארבה אחד אינו שבע בכך. כחגבים, כקומצין:

א"ר יוסף מאי קראה. כלומר שיהיה הסדר כך אחיתופל תחלה והדר סנהד' והדר אורים ותומי':

כשבני אדם עומדים לפני המת אינן רשאין שם לדבר דברי הבאי ולא אף דברי תורה אלא אם כן דברים של עניני מיתה אם לדבר על צרכי המת וקבורתו או לספר שם דרך תוכחת עניני מיתה דרך כלל או דרך פרט:

לעולם יהא אדם זהיר לעסוק בדברי תורה ויעיר את שחרית (עליה) ולא ימשך אחר התענוג ולא יפתהו להתרשל על זה עשרו ונכסיו שהכל חולף ואבד, ותורה ושכרה עומדים לעד ומי לנו גדול מדוד שהיה מלך וטרוד בכמה עסקים ולא מנעהו מזה מלכות ועושר וטרדא, והיה משתדל להעמיד כנור על מראשותיו שהיה מנגן מאליו בחצי הלילה על ידי רוח צפונית והיה עומד באותה שעה ממטתו ועוסק בתורה עד שהאיר היום שהיה מוכרח להשתדל בשאר הטרדות עד שכשהיו חבריו רואים כך היו מקבלים מוסר ממנו ואומרים אם דוד שהוא מלך כן, אנו על אחת כמה וכמה הוא שדרשו בתלמוד המערב עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר איתער איקרי מן קומוי איקרי דבריי, אעירה שחר כלהון בני אינש שחרא מעורר להון, ברם אנא מעורר לשחרא ויצר הרע מקטרג, דרכן של מלכים שחר מעוררן ואת אמר אעירה שחר, דרכן של מלכים ישנים עד ג' שעות ואת אמר חצות לילה וחבריו שומעים ועומדים ועוסקים בתורה נמצאו כלם עוסקים בתורה בשביל דוד, ואוי לאזנינו שכך שומעות ואינן מקבלות ואשרי המדבר באזן שומעת:

במקומן חיישינן. וא"ת והא אמרינן בתרי וכשרי דליכא לא חשד ולא מזיקין י"ל דהיינו בסתם אבל הכא מיירי שידוע שמזיקין רגילין שם. א"נ איפכא דמסתמא יש לחוש למזיקין אבל התם מיירי שידוע לנו שאין מזיקין רגילין שם כלל:

ארבע משמרות הוי הלילה. ודרש מקולו ושלש שאגות:

ראש האשמורה התיכונה. במלחמת מדין משתעי ומלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא:

ר' יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך בני מלכים להיות ישנים עד שתי שעות. ויקראו בשעה שלישית:

אלא [אפילו] לד"ת וכ"ש במילי דעלמ'. וא"ת והא אמרי' לקמן [דף י"ג] דד"ת אסור לפני המת משום לועג לרש והא לא שייך במילי דעלמא. וי"ל דהיינו תוך ד' אמות כדאיתא לקמן ובהאי איכא איסורא והכא חוץ לד' אמות ובהא ליכא איסורא אלא מפני כבוד המת אין ראוי לספר כלום אלא בדבריו של מת ואף בדברי תורה וכ"ש במילי דעלמא:

כיון שהגיע חצי הלילה רוח צפונית מנשבת בו. דארבע רוחות מנשבות בכל יום רוח מזרחית בשש שעות ראשונות ורוח דרומית בשש שעות אחרונות ורוח מערבית בשש שעות ראשונות של לילה ורוח צפונית [בשש שעות אחרונות ורוח צפונית] מנשבת עם כולם מ"מ אינה אז בגבורתה לעורר הכנור, מכאן משמע שלעולם יש י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה וכן משמע בפרק מפנין גבי שצ"ם חנכ"ל דקאמר [קיימא] מאדים (נזוף) [בזווי] וכן ר' יהושע דקאמר במתניתין ג' שעות ולקמן בפרק תפלת השחר דקאמר תפלת השחר עד ד' שעות ואם היו משתנות השעות לפי סדר היום היה לו להזכיר שליש היום ורביע היום:

אין הקומץ משביע את הארי. פי' רבינו האי גאון הגומא שעומד בה הארי אינו משביעו אם לא ילך לבקש את טרפו. ויורידוהו לבור מתרגם ואחתנוהו לקומצא ודרך הארי להיות בחפירה שנאמר וימלא טרף חוריו ומעונותיו טרפה וי"מ דרך הארי כשהוא רעב ורוצה לטרוף מניח קומצו לתוך פיו ומוצץ:

ואין הבור מתמלא מחוליתו. פרש"י אם עקר חוליא דבור כרויה וחוזר ומשליכה לתוכה אין הבור מתמלא ממנה וקשה לר"ת דלפי זה אין המשל דומה לענין שאילו נוטלין ממון מהעניים וחוזרין ונותנין להם אז הי' דומה למשל, ופי' ר"ת מחוליתו ממקורו אין הבור מתמלא ממקום נביעתו. וכן מוכח במדרש שמואל דקאמר אין הבור מתמלא מחוליתו אלא א"כ ממשיכין לו אמת המים ממקום אחר וכן אין פרנסה לעניים אם לא שיביאו להם ממקוה אחר. והא דאמרינן בפ' הרואה [דף נ"ט.] שנטל הקב"ה שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם ואח"כ נטל שני כוכבים מעש והחזירן לכימה ופריך ונמליה מדידיה ומשני אין הבור מתמלא מחוליתו. לפרש"י אתיא שפיר דאלו החזיר לו אותן כוכבים עצמן לא היה מתמלא ולפר"ת צ"ל שאותן ב' כוכבים שנטל העבירם המקום ולא היו בעולם והא דפריך ונמליה מדידיה כלומר כמכה בקורנס ומצדד להרחיב שאר הכוכבים שסביב הנקב למלאותן ומשני אין הבור מתמלא מחוליתו אלא א"כ יביאו לו ממקום אחר, ולא תקשי היכא אשכחנא בור [מים] נובעין דלא מיקרי בור אלא מים מכונסין, דטובא אשכחנא כגון בור הגולה דמדות ובור של עולי בבל וריב"א פי' אין הבור מתמלא מחוליתו כמו חולית הבור והסלע כלומר אין רגילין לעשות שפה גדולה וגבוה לבור שאם תשליך החוליא לתוך עומקו שיתמלא ממנה, ונראה לפרש שאם תחפור בבור חוליא מצד זה ותניחנה בצד זה אינו מתמלא כי מה שנתן בצד זה חסר בצד זה וכן מה שנפרנס את העניים חסר מן העשירים:

ונמלכין בסנהדרין. כדתנן אין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד וגם היו בעלי עצה וגבורה:

וכן הוא אומר ועצת אחיתופל. מפרש בירושלמי שהיו שואלין בדבריו ושואלין אח"כ באורים ובתומים שנאמר כאשר ישאל איש בדבר האלהים:

שם ותיפוק ליה משום חשד ומזיקין כו' ק"ק דה"מ למפרך תיפוק ליה משום חשד לחוד כדפריך לעיל מיניה באינך אי משום מפולת אי משום מזיקין לחוד ויש ליישב ודו"ק:

ע"ב ור' נתן סבר לה כר"י. וה"ה דהמ"ל דמאשמורת שנייה עד חצות לילה היה עוסק בתורה דהכי משמע קדמו עיני אשמרות לשיח באמרתך ומכאן ואילך בשירות ותשבחות כדמתרץ לקמן בכה"ג אלא דאם כן תקשי קדמתי בנשף וגו' במי מוקמי ליה ומיהו איכא לאוקמי כאידך אמוראי דלקמן וק"ל:

תרי נשפי הוו נשף ליליא ואתי יממא וכו'. והיינו מצפרא והאי קרא קדמתי בנשף וגו' ליכא לאוקמא הכי דא"כ מאי רבותיה דהיינו קימה של כל אדם וק"ל:

עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס כו'. עיין פירש"י ובמסכת סוכה מפורש דשינת הסוס שיתין נשמי הן וק"ל:

אלמא מספקא ליה וכו'. לפי מאי דס"ד השתא ויאמר משה כה אמר ה' וגו' הם דברי משה ושינה לומר כחצות בכ"ף במקום בחצות בבי"ת שא"ל הקדוש ברוך הוא דליכא ספיקא קמי שמיא ולא ניחא ליה לתלמודא לפרש כפירש"י בחומש לפי פשוטו כחצות כהתלק ע"ש דחצות הוא שם דבר בכ"מ כמו חצות לילה וגו' ועוד לגבי מעשה דכתיב ויהי בחצי וגו' למה לא נכתב נמי כחצי בכ"ף דהיינו כהחלק אלא שהוא שם דבר ויהיה כ"ף כחצות כ"ף השיעור שהיה משה מסתפק ולמאי דמסיק דמשה נמי הוה ידע אלא דשינה לומר כחצות בכ"ף השיעור משום אצטגנינים ולרב אשי דאמר בפלגא אורתא די"ג נגהי י"ד כו' יהיה כ"ף כחצות כ"ף הדמיון ומה שהקשה הרא"ם לדבריו שהרי לא דיבר הקב"ה עם משה אלא ביום לאו קשיא הוא דלא קאמר שהקב"ה אמר למשה בזה הלשון אלא דה"ק משה לישראל כו' קאמר תלמודא דהיינו דמשה הוה קאי עם ישראל בפלגא אורתא די"ג נגהי כו' וכ"ף כחצות כ"ף הדמיון ואולי נעלם ממנו לשון התלמוד שדקדק לומר דה"ק משה לישראל כו' ולא שיהיה דברי הקב"ה כן שהרי ביום דיבר עמו גם מה שהקשה שחצות לילה ידוע ואין צריך דמיון כו' אין זה קושיא דבחצות לילה בבי"ת לא משמע איזו לילה ועוד דהא השתא נמי הוא קאי בחצות לילה אבל כחצות לילה בכ"ף משמע שפיר לילה ראשונה שאחר לילה זו כמו כעת חיה ולשרה בן דמשמע בשנה ראשונה שאחר שנה זו וק"ל:

כנור היה תלוי לו למעלה כו'. כל סוגיא זו מפורש בפ"ק דסנהדרין ע"ש:

גמרא דתני רבי יהושע אומר עד שלש כו' כצ"ל ונ"ב פי' הוא על קרא דקדמו עיני אשמרות וק"ל:

שם רבי אבא בר כהנא אפילו בדברי תורה וכ"ש כו' כצ"ל:

שם ה"ק דוד כו' נמחק דוד ונ"ב נ"ל דלא שייך לישנא ה"ק אלא על הקרא או על המשנה וכהאי גוונא וכן יראה מפירש"י ודו"ק:

שם אין הקומץ כו' נ"ב יש מפרשים חגב כי ונהי בעינינו כחגבים מתרגמינן כקומצין:

שם אמר רב יוסף מאי קראה דכתיב ואחרי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אין הבור מתמלא מחוליתו העוקר כו' כצ"ל:

ד"ה מאי קראה כו' צ"ל הכי גרסינן מאי קראה ונ"ב צ"ל:

בא"ד בן יהוידע ואביתר ושר צבא כו' כצ"ל:

תוספות בד"ה אין הבור כו' פירש"י כו' נ"ב ברש"י שלנו לא מצאנוה כהאי לישנא אלא עוקר חוליא מבור כו' ואותו פי' הביאו התוספות עצמן בסנהדרין בשם רש"י והקשו עליו ופירוש זה שמזכירין הכא בשם רש"י כותבין שם בלשון ויש מפרשים כו' ולא בשם רש"י ומ"מ מה שמקשין הכא שייך אף על פירוש רש"י שבכאן וק"ל נ"ל:

בא"ד מן העשירים כו' נ"ב פירוש למלאות העניים וק"ל:

גמרא ורבי מאי תיכונה תיכונה שבתיכונות. כ"ה גי' הילקוט בשופטים והגירסא שבגמרות שלפנינו אינה מובנת. ועמ"ש בס"ד בק"א להט"א במגילה פ"ג על הא דואמצעי דולג:

רש"י ד"ה בחדתי. שנפלה מחדש כו'. יותר הנל"פ שנבנה מחדש ועדיין לא נתיישבה בב"א. שזה נקרא גם כן חורבה כמו שאמרו במגילה (ג:) כרך שחרב כו' מעשרה בטלנין או שעדיין לא נגמר הבנין עד תכליתו:

[שם גמרא ור"נ ס"ל כר' יהושע כו'. הרש"א בח"א כתב דהמ"ל דמאשמורה השניה עד חצות היה עוסק בתורה כו' ע"ש. ותימה שלא הביא שרש"י לא פירש כן באמת בתהלים:

שם מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה. נראה דר"ל שזה לא אירע לעולם שאהיה ישן בחצות ולפעמים הייתי מקדים עוד מהנשף] :

רש״י ד״ה בחדתי שהחומה "שלא" נפלה "עודנה" בחזקתה. כצ"ל ור"ל שנפלה ממנה חומה מיד כשנבנית בעודה חדשה. ולא מחמת יושנה נפלה אלא מתחלה היתה רעועה בבנינה לכך נפלה. ונשארה חומה שלא נפלה. וזה מוכיח שהיא חזקה נננין:

לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וְכָל־שֶׁכֵּן מִילֵי דְּעָלְמָא. עיין מה שכתב הרי"ף ומה שהגיה רש"ל, אך בספר דקדוקי סופרים הביא נוסח ש"ס כתב יד, לא נצרכה אלא לדברי תורה ולא מבעיא מילי דעלמא, עד כאן. והיא גירסא הנכונה.

כְּתִיב (תהלים קיט, סב) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ", וְכִי דָּוִד בְּפַלְגָּא דְּלֵילְיָא הֲוָה קָאִי? פשט הגמרא מוכח דקאי בהאי קושיא אשקלא וטריא דלעיל, ואין זה ענין בפני עצמו להקשות המקראות אהדדי, וכן כתב הרב פני יהושע, וצריך להבין מה שייכות יש בזה אדלעיל, והוה ליה להקשות המקראות מחד לחד? ונראה לי בס"ד כי המקשן ניחא ליה לתרץ המקראות עצמן כתירוץ רבי אושעיה, ומה שאמרו קדמתי בנשף אין זה תמידי ורק חצות לילה אקום הוא תמידי, אך אחר שראה המקשן שקלא וטריא דלעיל, דמוכיח מן המקראות כרבי, דארבע משמרות הוי הלילה, דלא כר' נתן, וקשא מאי הוכחה זו דילמא הכי קאמר חצות לילה אקום בתמידות, אך לפעמים קדמו עיני אשמורות שאקום מתחלת משמרה שנית, לכך נראה דלא ניחא ליה לישובי המקראות בהכי, וכן נמי ראה גם כן דמקשי לר' נתן מזה ותירץ שני תירוצים, ולא תירץ כהאי תירוצא, על כן משמע דלא ניחא ליה כהכי, לכך מקשי השתא ליקשו המקראות אהדדי.

מִכָּאן וָאֵילָךְ הָיָה מִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי. נראה לי בס"ד הא דדימהו לארי על פי מה שכתוב בפרק ד' דמידות ההיכל צר מלאחריו ורחב מלפניו ודומה לארי, מה הארי צר לאחריו ורחב מלפניו אף ההיכל וכו', יעיין שם, נמצא הארי צר לאחריו ורחב מלפניו, וידוע כי הגוף מכונה בשם אחור והנפש בשם פנים, וכמו שאמרו על הפסוק (ירמיהו ז, כד) וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים, כן דוד המלך ע"ה היה מצמצם בהנאות הגוף, הן בענין שינה, הן בענין אכילה ושתיה, אבל לנפש היה מרחיב לה הנאות שלה בתורה ומצות ומעשים טובים, ונמצא מתנהג כארי צר מלאחריו הגוף ורחב מלפנים, היא הנפש.
או יובן בס"ד אומרו מתגבר כארי על פי מה שכתב המצודות בפסוק (דברי הימים א' יא, כב) וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג וזה לשונו: עם היות כי טבע הארי להתחזק ביותר בזמן הקור, ומטבע האדם להמנע ממנו הפעולות החיונית בתגבורת הקור, עם כל זה נתגבר עליו והכהו נפש, עד כאן לשונו. והנה ודאי אדם היושב בארץ ישראל שהיא ארץ הרים וגבעות ואוירה קר הרבה, קשה עליו עמידתו בחצות הלילה בימי החורף מחמת הקור, אך דוד המלך ע"ה לא יעצרהו הקור, אלא היה מתגבר כארי, רצונו לומר כטבע הארי, שהקור נח לו בו, ומתחזק בו, הפך טבע האדם.
או יובן בס"ד לפרש על פי מה שכתב הרב מדרש תלפיות, שהארי גבורתו בעיניו, ואם יכסו את עיניו יחלש, ולזה ידמה דוד המלך ע"ה, כשהיה עומד בחצות לילה לעסוק בתורה או בשירות, לא היה נותן לעפעפיו תנומה אפילו כל דהו, אף על פי ששינתו בתחלת הלילה לא היתה קבע, אלא רק מתנמנם, עם כל זה, עתה מתגבר כארי, רצונו לומר, כטבע הארי לפתוח עיניו לגמרי שלא ישאר בהם נדנוד שינה כלל.

וְדָוִד, מִי הֲוֵי יָדַע חֲצוֹת לַיְלָה אֵימַת? הקשה הרב פני יהושע ז"ל, אמאי נקיט קושיא זו אסוגייא דידן, ולא נקיט לה על הפסוק עצמו, ותירץ בזה תירוץ נכון, יעיין שם, ונראה לי בפשיטות, דהש"ס לא ניחא ליה בהאי תירוצא אפילו לסברת רבי אליעזר ולפי הצעת תירוצא קמא, מפני שגם לתירוצא קמא דלעיל, אי אפשר שיהיה סימן זה דכלבים צועקים ברור לידע בו נקודת חצות ממש, ומפשט המקרא דחצות לילה אקום, נראה שהיה משתדל לקום בנקודת חצות ממש וכמו שאמרו בזוהר הקדוש.
ועוד נראה לי בס"ד, דאותו סימן דכלבים צועקים, אם הוא סימן מובהק כולי עלמא ידעי ליה, ואם כן אפשר דרבים קמים בחצות על ידי אותו סימן, ומאי רבותיה דדוד דקא משתבח בכך, דנראה הוא לבדו היה קם, אך בהאי תירוצא דכנור ניחא, כי סגולה זו היתה על ידי שמים ולא היתה מצויה אלא אצלו בלבד, והוא לבדו היה קם, ואפילו לדברי הרשב"א ז"ל שהיה עשוי זה הכנור בדרך טבע עם כל זה יש לומר דחכמה זו הוא לבדו השיגה למצוא אותה.

כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד. נראה לי הרמז בזה על רוח קדוש אלהי, ורמזו אותו חכמינו ז"ל בכנור שהוא אותיות כ"ו נ"ר, ששם הוי"ה שמספרו כ"ו מאיר לו כמו נר, באותו הרוח הקדוש הנברא מעסק תורתו שעסק קודם שכבו על מטתו, והוא כענין המגיד של מרן בית יוסף ז"ל, שהיה נברא מן עסק המשנה שהיה לומד, וזה הרוח הקדוש הוא מקשר דוד של מטה עם דוד שלמעלה, ואמר כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו, רמזו ברוח צפונית על לאה אשר עת תיקון שלה הוא בחצות לילה, וקראה צפונית כי היא בסוד עלמא דאתכסייא, וכמו שאמרו בתיקונים, הטעם דלאה נקברה באתכסייא תוך מערת המכפלה ורחל באתגליא על אם הדרך, ודוק היטב.

וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. קשא למה יקדימו כל כך להכנס בזמן שאינו ראוי ולא ימתינו עד אחר יציאת השמש על הארץ? ונראה לי בס"ד כי דוד המלך ע"ה אמר (תהלים יז, טו) אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, שדרכו ליתן צדקה קודם תפלה, לכך באים תיכף מעת שעלה עמוד השחר קודם שיתפלל לומר לו, אתה נאה דורש ונאה מקיים, הנה באנו אליך עתה בצדקה של רבים שעמך ישראל צריכים פרנסה, פתח אוצרותיך ותן צדקה, והוא משיב שיתפרנסו זה מזה, כי לצורך רבים צריך לבזבז אוצרות, ואני לא אוכל לבזבז אוצרות, כי הם שמורים לבנין בית המקדש, אך יתנו העשירים וגם אני אתן עמהם, וכמ"ש חכמינו ז"ל וסוף דבר דחה אותם לעשות מלחמה כדי שיתפרנסו מן השלל.

אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה. הא דאמרו 'עמך' ישראל ולא אמרו ישראל צריכין פרנסה, נראה לי בס"ד דידוע שבזמן דוד המלך ע"ה היה תמיד מלחמות, מה שאין כן בזמן שלמה המלך ע"ה אין מלחמות כלל, וכל ישראל יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, והטעם כי דוד המלך ע"ה היה דוגמת הירח שהיא עניה ולית לה מגרמא כלום וצריכה לקבל מזולתה, ולכך היה קורא עצמו עני, והיה צריך תמיד ללחום לשלל שלל ולבוז בז להתעשר מזולתו, ובתר רישא אזיל גופא שגם ישראל בדורו היו צריכים לכך, אבל שלמה המלך ע"ה היה דוגמת השמש שאינה צריכה לאחרים, ולכן כתיב (דה"ב ט' כ') אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה, ולכן בשמו יש משה שהוא דוגמת השמש, כמו שאמרו פני משה כפני חמה, ובתר רישא אזיל גופא שכל ישראל בימיו לא היו צריכין לשלל המלחמה, אלא יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ולזה אמרו, עמך ישראל צריכין פרנסה, עמך דייקא, רצונו לומר, בשביל שעתה הם עמך נגררים אחריך שאתה דוגמת הירח, לכך הם צריכין פרנסה דלית להו מגרמייהו, וכונתם בזה להחרידו כדי לפתוח האוצרות שהוא היה שומר אותם לבנין בית המקדש, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל.

אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי. נראה לי בס"ד הכונה לומר, התלמידי חכמים נמשלו לאריות והם אין מתפרנסים מיגיע כפם אלא מספיקים להם העשירים, ועליהם אמרו אין הקומץ של העשיר משביע את הארי, התלמידי חכמים והבור, רמז להמון העם שהם (נהנים) מיגיע כפם, אין חולייתם, שהוא כחם ויגיע כפם, ממלא חסרונם, כי אדם שצריך לו מאה אינו מרויח יותר על חמשים.

לְכוּ וּפִשְּׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד. הא דאמר בגדוד ולא אמר במלחמה נראה לי בס"ד רמז להם בזה ענין יקר, והוא דאיתא בזוהר פרשת קדושים דף פ"ד, אמר רבי אבא, דוד אחרא אית ליה לקב"ה ואיהו ממנא על כמה אכלוסין עלאין וכו', ופרשו מבארי הזוהר, דוד אחרא היינו ספירת המלכות למעלה גם כן נקראת בשם דוד, עיין שם, והנה ידוע שכל צדיק שיורדת נשמתו לעולם הזה מנחת לה שורש למעלה, ולכך הצדיקים נכפל שמם, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י.
נמצא שלשה בחינות דוד יש, הא' למטה, והב' שורשו למעלה שגם כן נקרא בשם דוד, כמו שכתוב אברהם אברהם יעקב יעקב, והג' הוא מדת המלכות שגם כן נקראת בשם דוד, ועל כן דוד המלך ע"ה בכח עסק התורה מקשר עצמו בשורשו למעלה והשורש שלו למעלה מתקשר במדת המלכות שהיא נקראת דוד, ועל ידי קישור שלשה דוד אלה בעסק התורה יצליחו ישראל במלחמה שעושים עם גדוד האויב למטה, ולכן אמר להם פשטו ידיכם בגדוד, והיינו ג' דוד, רצונו לומר, בכח קישור ג' דוד הנזכר פשטו ידיכם בגדוד האויב, ולכך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים יח, ל) כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד וּבֵאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר, רמז בגדוד על קישור כח ג' דוד הנזכר.
או יובן בס"ד לפרש אומרו פשטו ידיכם בגדוד, כי גדוד [17] מספר טוב, רמז להם בזכות עסק התורה שנקראת טוב, פשטו ידיכם בגדוד האויב, גם אמר ידיכם כי ביד יש טו"ב פרקים שהם י"ד באצבעות, ועוד בכף וזרוע ופרק האחרון הרי טוב, גימטריא גדו"ד. גם אמר בגדוד רמז להם שיצליחו בעבור חילות מלאכים שנבראים מן עסק התורה והמצות. גם ראשי תיבות לְכוּ וּפִשְּׁטוּ יְדֵיכֶם, לו"י רמז שבזכות שבט לוי שעוסקים בעבודת בית המקדש תצליחו אתם.

אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הֲוֵי הַלַּיְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ. נ"ל בס"ד, אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי לעניינים הרוחניים של מעלה נחלק הלילה לארבעה מִשְׁמָרוֹת, אך בעניינים הארציים נחלק לשלשה, ונמצא בלילה יש מציאות של ארבעה ויש מציאות של שלשה, וסימן לדבר שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת (משלי ל, כט). ולכן המן שהיה יורד בלילה דוקא נמשל כזרע גד, דכתיב וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח (במדבר יא, ז), כי מִשְׁמָרוֹת הלילה הם גד, שהם שלשה למטה וארבעה למעלה.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי נָתָן? הקשה הצל"ח ז"ל, כיון דדברי רבי קדמי בברייתא, הו"ל לשאול מ"ט דרבי ברישא? ונ"ל בס"ד, כי דברי רבי הם מוכרחים ע"פ הסברא כהשקפה הראשונה ואין צריך לשאול עליהם טעם, יען כי חלוקת הלילה לחצאין נזכרת בכמה מקומות דכתיב חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ (תהלים קיט, סב), וכתיב כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא (שמות יא, ד), דפירושו בהחלק הלילה, כמ"ש רש"י ז"ל, ולכן לדברי רבי דהוי ארבעה מִשְׁמָרוֹת הם נחצאין, אך לדברי רַבִּי נָתָן דס"ל שלשה אין השלשה נחצאין למשמרות, לכך שאל מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי נָתָן. ואחר דמצא לר"ן טעם מן הכתוב אז שאל על רבי, כיון דלר"ן יש הכרח מן הכתוב, והשיב גם לרבי יש הכרח.

אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ. הא דדימה את ישראל כַּאֲרִי בדבר זה, נ"ל בס"ד דאיתא בפ"ד מ"ז דמידות, ההיכל צר מלאחריו ורחב מלפניו ודומה לארי, מה ארי צר לאחריו ורחב מלפניו אף ההיכל וכו', ע"ש.
ונ"ל לכן כתיב בישראל וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא (במדבר כג, כד) שדימה אותם לארי, כי עולם הבא חשיבה לפניו של אדם, כי עדיין לא בא בתוכה אלא עתיד לבא. אבל עולם הזה שכבר בא בה, תתייחס לאחוריו כי מדי יום ביומו הוא יוצא ממנה, וימיה שכבר באו ועברו נעשו לאחוריו.
והנה ישראל מידתם הטובה היא לפזר ממון לצורך עולם הבא, הן בשביל קיום מצוות עשה הן בשביל קיום מצוות לא תעשה, ואין מקמצין בצרכי עולם הבא שהיא לפניהם, אבל בצרכי עולם הזה שמתייחסת לאחוריהם מקמצין, כן הוא מדת הצדיקים והטובים, וכן דומין לארי שהוא צר מלאחריו ורחב מלפניו ולכן כתיב בהו וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, ולכן בצדיקים כתיב הֵיכַל יְיָ הֵמָּה (ירמיה ז, ד) דוגמת ההיכל שהוא צר מלאחריו ורחב מלפניו.
ולז"א אֵין הַקֹּמֶץ – של העשיר, מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, ר"ל את עני שבישראל שדומה לארי שהוא צר מלאחריו ורחב מלפניו, דאפילו העני עושה הוצאות בהרחבה בצרכי עולם הבא, הן בהוצאות שבת ויום טוב, הן באכילתו בחול, אם קונה בשר קונהו ביוקר על שוויו בשביל הכשרות ובשביל הגביל"ה, ואחר שקונהו משליך החלבים שבהם עיקר השומן של הבשר, וגם נחסר משקלו, וכן כיוצא בשאר מאכלים שיש איסור והיתר הן גבינה ודגים הן יין וכיוצא.
ואומרו וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ ר"ל אפילו אותם שיש להם קרקעות או עסק של מקח וממכר, או אומנות ומלאכה שמתפרנסים במעשה ידיהם, אין מתמלא מהכנסה שלו, שאם הכנסתו מאה צריך לו הוצאות מאה ושלושים או יותר.

גמ' בתרי חשד נמי ליכא. עש"ך יו"ד סי' קמ"א ס"ק כ"ז:

שם וכה"א ועצת אחיתופל כו'. עיין תשובת רשב"א סי' מ"ח:

תוס' ד"ה אין אומרין כו'. ודו קא בד' אמות שלו. עי' תוס' ב"ק ט"ז:

ד"ה שהושיבו. שמשם ראיה לזה:

בגמרא ר"נ סבר לה כר"י כו' ותרתי דיממא. אע"ג דלענין זמן ק"ש קאמר ר"י דהוה עד סוף ג' שעות היינו משום משך שעה שלישית ראוי הוא לזמן קימת בני מלכים יש מהן מקדימין בתחלת השעה ויש מהן בסוף השעה ומש"ה באותו שעה שלישית גופא לא היה שבח מהן לדוד כיון דאיכא בני מלכים שעומדין ממטתן באותו שעה כנ"ל:

שם ודוד בפלגא דליליא הוי קאי כו' נראה דאשקלא וטריא דלעיל קאי. דבלא"ה לא הוי קשיא קראי גופיה אהדדי משום דבתר קרא דקדמתי בנשף סמיך ליה מיד קדמו עיני אשמורות. וא"כ שפיר י"ל דאיתנהו לכולה שלעולם דוד היה מכוון עצמו להקדים עצמו לכל א' משלשה ראשי המשמרות כמ"ש לעיל בשם הרא"ש והפוסקים שכל אדם צריך להתעורר באותן הזמנים שהם זמנים רצוים ומסתמא אין כוונת הפוסקים שיהיה אדם נעור כל הלילה אלא שלעולם יקדים אדם לראשי המשמרות וישן בינתיים. וי"ל שדוד גופיה נמי עביד הכי ומש"ה היה צריך לומר קדמו עיני אשמורות קדמתי בנשף משום דסתם משמרות הוי שתי אשמורות ודוד הוי מקדים מתחלת משמר הראשון שהוא בתחלת הלילה דהיינו בנשף וממילא מצינן למימר דהיה ישן בינתיים מ"מ היה מכוון עצמו לקום בחצות הלילה שהוא ג"כ עת רצון כדאית' בפרק הערל וכ"כ הזוהר. ומש"ה לא מצי לאקשויי מידי משום דיש לקיים כל המקראות. משא"כ השתא דנחית הש"ס לפרש טעמא דרבי דאמר ארבע משמרות אינו אלא מדקשיא הנך קראי אהדדי משום דכתיב קדמו עיני אשמורות וכתיב חצות לילה וא"כ ע"כ דלא שייך לפרש כדפרש"י דאראשי משמרות קאי והיינו משום דסמיך אשנויא דלעיל דאותן הזמנים אינם אלא בסוף המשמרות או באמצעיתא דאמצעיתא ומש"ה הוצרך לפרש אליבא דר"נ דלמשמורה ופלגא תרי משמרות קרי לי' וא"כ לפ"ז תו לא שייך כלל לפרש קרא דקדמתי בנשף דקאי אראשי משמרות א"כ מקשה שפיר:

שם ודוד מי הוי ידע פלגא דליליא אימת כו' הא דלא מקשי בפשיטות אפשטא דקרא דחצות לילה היינו משום דאיכא למימר כשנויא דר"א אמר רבי אחאי דלעיל דה"ק דוד מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה שלעולם היה משכים קודם לכן וא"כ תו לא שייך להקשות מי לא הוי ידע פלגא דליליא אימת אלא דעיקר קושיית הגמרא אהנך שנויי אחרינא דלעיל ועוד י"ל דלהאי שנויא קמא דלעיל במילתא דרבי אליעזר בענין המשמרות דאיכא סימנא דכלבים צועקים באמצעיתא דאמצעיתא וא"כ אם נפרש שהוא סימן גמור במכוון באמצע לילה ממש א"כ איכא למימר דהאי סימנא גופא הו"ל לדוד והא דאמר משה כחצות היינו משום דבהאי שעתא לא הוי שייך האי סימנא דהא כתיב בהדיא דלכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אלא דקושית הגמרא דהכא היינו לשנויא בתרא דלעיל ועיין מש"ל בזה:

שם אילימא דאמר ליה הקב"ה כחצות ומי איכא ספיקא כו' ומקשין העולם דלשון מיותר הוא דאפילו אי שייך ספיקא קמיה הקב"ה ח"ו כ"ש דהוי קשה טפי ודוד מי הוי ידע. וכן הקשה הרי"ף ז"ל. תו קשיא לי דמאי קס"ד דהקב"ה אמר כחצות משום ספיקא שאין לעמוד על חצי לילה ממש והא כתיב קרא אחרינא ויהי בחצי הלילה וה' הכה. דמשמע להדיא דהקב"ה היה מכוין בחצי לילה ממש. לכך נראה לע"ד ליישב חדא מגו חדא דהא דבעי למימר דהקב"ה אמר כחצות ולא בחצות לאו משום שאין לעמוד על חצי לילה ממש אלא משום דבשעת התראה עדיין היה הדבר שקול בספיקא אצל הקב"ה אם ישלח המכה בחצי הלילה ממש או קצת קודם לכן או לאחר מכן אלא דבשעת מעשה נתכוין הקב"ה לחצי הלילה ממש והא מלתא גופא מקשה הש"ס מי איכא ספיקא פי' דאשעת התראה קאי כלומר דלית לן למימר דבשעת התראה היה הדבר אצלו בספק לאיזה זמן ישלח המכה כנ"ל:

שם אלא דאמר ליה למחר בחצות כי השתא כו' ובקצת ספרים נמחק למחר כי השת' ולפע"ד אדרבא היא גירסא נכונה דבזה יש ליישב קושיית התוס' דהא דקאמר דהקב"ה אמר בחצות למחר כי השתא לאו שהקב"ה אמר בפירוש לשון בחצות אלא כך פירושו שהקב"ה דיבר עם משה בחצות הלילה ממש ואמר לו למחר כי השתא ולפי שמשה לא היה יודע אם אותו דיבור היה בחצות הלילה ממש משום דמשה לא הוי ידע לכוין חצי לילה מש"ה אמר ליה לפרעה כחצות כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

תנו רבנן ד' משמורת וכו' נראה דגם לרבי יושב הק"בה על כל משמר ושואג וגם רבי דריש האי קרא דדריש ר"א לעיל ה' ממרום ישאג אלא דרבי דריש ג"כ יתן קולו בפני עצמו והרי כאן ארבע. ואמנם ר"א ור' נתן דסברי ג' משמורות הוי לילה נלע"ד דהם דורשים יתן קולו הוא על הקול היוצא מן השאגה ששאג הק"בה והוא הבת קול ששמע ר' יוסי ועיין סנהדרין דף י"א ע"א בתוס' ד"ה ב"ק ומביאו הכותב בעין יעקב כאן ופירוש הקרא ה' ממרום ישאג דהיינו שאגה חזקה כארי ומתוך השאגה הזו שהיא ממרום ממילא ממעון קדשו יתן קילו דהיינו קול אחר היוצא מקול הראשון ולכן נדמה רק ליונה שמנהמת כיונה וקאמר זה בשאגה ראשונה והה"ד בשתי שאגות שאח"כ שיוצא מכל שאגה בת קול ולכן קאמר אחר כך בעובדא דר' יוסי שבכל יום שלש פעמים אומרת כך:

מ"ט דר"כ. הא דלא מפרש טעמי' דר"כ מקרא דלעיל שהזכיר ר"א ה' ממרום ישאג וגו' נראה דמהאי קרא ליכא למילף משמורות כלל דאטו משמורות נזכר בהך קרא מהך קרא לא יליף ר"א אלא דהק"בה שואג שלש שאגות אלא מדקים לי' לר"א בלא"ה דג' משמורת הוי הלילה לכן אמרינן מסברה דהנך ג' שאגות הם בג' משמרות ובגוף הדבר דאמר ר"א שלש משמורות אולי ג"כ נפקא לי' מקרא דגדעון כמה דיליף ר"נ. והא דלא פריך לעיל על ר"א מ"ט היינו משום שקודם שידעינן שיש כלל פלוגתא בזה הי' סובר שדבר זה הוא מחובל ביד חכמי ישראל אבל כיון דחזינן שיש בו פלוגתא דתנאי לא שייך למימר שהוא מקובל ולכן שואל על כל א' טעמי'. ובזה ניחא שהקדים לשאול מ"ט דר"נ והרי רבי נזכר בברייתא תחלה וה"ל לפרש טעמי' דרבי תחלה ולפמ"ש ניחא דבאמרו מ"ט דר"נ כוונתו ג"כ לפרש טעמי' דר"א ור"א הוא קדים לרבי לכן הקדים לפרש טעמי':

סבר לה כר' יהושע. נלע"ד דהך סבר לה לאו דוקא דבזה ליכא פלוגתא כלל אם בני מלכים דרכם לעמוד בג' שעות ולא שייך בזה פלוגתא אלא דר"א לקמן דף ט' ע"ב במשנה דאמר עד הנץ החמה סובר דקרא ובקומך לא על קימת מלכים כיון שהם מיעוטא דמיעוטא ומה דקאמר כאן סבר לה כר"י היינו משום שר"י הזכיר דבר זה שבני מלכים קיימי אז. ובזה ניחא מה דקשה הרי גם ר"א סובר שלש משמורות הוי הלילה ובמה יתורץ קרא דקדמו עיני אשמורת דהרי ר"א פליג לקמן במשנה על ר"י וכבר ראיתי מי שרצה לפרש דלקמן במשנה וגומרה עד הנץ החמה לאו סיום דברי ר"א הוא ואמנם זה טעות גמור הוא דבהדיא מבואר לקמן דף ך"ה ע"ב דקאמר לימא תנא סתמא כר"א דאמר עד הנץ הזמה ולפמ"ש ניחא. והא דלא קאמר דר"כ סבר כר' זירא או כרב אשי לקמן ומסוף אשמורה ראשונה הי' מתנמנם כסוס או עוסק בתורה ומחצות ואילך הי' מתגבר כארי ובשירות ותשבחות דא"כ אכתי הי' קשה קרא דקדמתי בנשף מה עביד לי'. ואמנם אכתי הוה מצי למימר מתחלת הנשף עד סוף אשמורה ראשונה הי' מתנמנם כסוס ומסוף אשמורה ראשונה עד חצות הי' מתגבר כארי בתורה עד חצות ומחצות ואילך בשירות ותשבחות אלא דניחא לי' לתרץ סבר כר' יהושע:

ואר"ז אר"א אריב"ל אין אומרים בפני המת וכו' דין זה אין כאן מקומו אלא הביאו למסמך אדלעיל דג"כ אמרו ר"ז אר"א אריב"ל אבל מקומו שהי' ראוי לו הוא בר"פ מי שמתו שמביא שם ברייתא לא יהלך בבית הקברות ותפילין בראשו וכו'. והרי"ף והרא"ש באמת הביאו הך דינא דר' זריקא ג"כ שם וטעמא דידהו על שלא הביאוהו כאן במקומו שסידרוהו רבינא ור"א בש"ס יבואר לקמן. ומרן הב"י בי"ד סי' שמ"ד ובכ"מ פי"ג מהל' אבל רשם המראה מקום של דין זה דא"א בפני המת ברכות ר"פ מי שמתו וגרם לו שגיאה זו לפי שראה בדברי הרי"ף והרא"ש שהוא שם והי' סבור דגם בתלמוד הוא שם וטעמו של הרי"ף שהביאו שם משום דלכאורה הך מימרא דר"ז הוא מימרא שאינה צריכה דמאי קמ"ל תנינא לא יהלך אדם בבה"ק וכו' וקורא בו הרי שאסור לעסוק בתורה בבה"ק וק"ו בפני המת המוטל לפנינו ובשלמא ללישנא בתרא דכאן דר"ז גם מילי דעלמא אוסר בפני המת וזה לא שנינו שם בברייתא ואף דקאמר וכ"ש מילי דעלמא אפ"ה איצטרך ר"ז לאמרו לאפוקי מלישנא קמא אבל לל"ק דר"ז אינו אוסר אלא דברי תורה א"כ מאי קמ"ל תנינא ולומר דר"ז היתירא אתי לאשמועינן דדבריו של מת מותרים דאין לשונו של ר"ז משמע שבא להורות היתרא רק איסורא ולכן כ"ל לפי שהברייתא לא אסרה רק תוך ד' אמות וכדמוקמינן לקמן דף י"ח ע"א ואתי ר"ז לומר דבפני המת המונח לפנינו כל החדר אסור ואף דלא שייך חוץ לד"א לועג לרש מ"מ אסור דמתחזי כמסיח דעתו מלהטפל בקבורתו ומתייאש מלקברו כמו"ש הב"י בי"ד בסימן שמ"ד ובזה יובנו דברי הרא"ש לקמן בפ' מי שמתו דאחר שהביא דברי רבינו האי דכל"ק עבדינן ואינו אסור אלא דברי תורה מסיים הרא"ש וחוץ לארבע אמות מיירי ולפמ"ש ניחא דהא בהא תליא שוב מצאתי במעדני מלך שם שכתב ג"כ והנאני והמע"מ הקשה שם דהרי גם במת עצמו אמרו מת תופס ארבע אמות לק"ש הרי שגם במת עצמו אינו אסור רק תוך ד' אמות ותירץ המע"מ דק"ש הוא דבר שיש לו קצבה וכשיסיים חוזר לצרכי המת לא אסרו רק תוך ד"א משא"כ שאר ד"ת הוא דבר שאין לו קצבה ואין להקשות לפי סברתו נסתר קושית הגמ' שם בפ' מי שמתו שהקשה מתו ומשמרו אין אבל מהלך בבה"ק לא והתניא לא יהלך אדם בבה"ק וכו' ומאי קושיא ברייתא איירי בקורא שאר תורה וכאן במשמרו מיירי בק"ש צריך לומר דבבה"ק לא שייך מתיאש מלקברו ולא שייך לחלק בין דבר שיש לו קצבה לשאר ד"ת ועוד דבברייתא מפרש בהדיא משום לועג לרש וזה שייך גם בק"ש:

והרי"ף שלא הביא דברי ר"ז כאן והביאו לקמן בפ' מי שמתו. נלע"ד להורות דאפילו חוץ לד"א אסור דאל"כ מה הוסיף אברייתא ועוד דאל"כ הי' להרי"ף לסיים הך ודוקא תוך ד"א אחר דברי ר"ז ומדהקדים הרי"ף הך ודוקא תוך ד"א למימרא דר"ז מכלל דהך דר"ז שייך אפי' חוץ לד"א. והמע"מ והלח"מ בפי"ג מאבל רצו להוכיח מדברי הרי"ף דדוקא תוך ד"א ואני מה שנלע"ד כתבתי. ובזה נלע"ד כוונת דברי המרדכי בסוף מס' מ"ק שכתב דלל"ק כל החדר אסור ואף שבמרדכי הגירסא הפוכה נלע"ד דטעות נפל בדפוס וצ"ל הגירסא כמו בגמרא:

והתוס' כאן בד"ה אין אומרי' שהביאו דברי רבינו האי וסיימו דדוקא תוך ד"א וא"כ קשה על דבריהם מה הוסיף ר"ז על הברייתא נלע"ד דיש סבר' דבנקיבות אחר מותן לא שייך בהו לועג לרש שהרי גם בחייהון פטורים מק"ש ומתלמוד תורה וא"כ ברייתא דמיירי בבה"ק ושם קבורים מתים הרבה ושם שייך לועג לרש בשביל הזכרים הקבורים שם אבל במת המועל הי' מקום לומר דאם נקיבה היא המתה יהי' מותר לומר שם ד"ה קמ"ל ר"ז א"א בפני המת יה' המת מי שיהי' הן זכר הן נקיבה אין אומרים דברי תורה ועיין במ"ל פי"ג מהל' אבל. ולקמן דף י"ח שהקשה מתו ומשמרו אין וכו' הי' יכול לתרץ דמתו ומשמרו אפילו היא נקיבה אבל עדיין הי' קשה מתפלה שהרי נשים חייבות בתפלה וא"כ למה צריכה המשנה לומר שפטורים מתפלה והלא גם המהלך בבה"ק פטור ולכך הוצרך לתרץ ולחלק בין תוך ד"א לחוץ ד"א. ואמנם לפי מה שיתבאר לקמן בדברינו בר"פ מי שמתו דהתוס' לא גרסי במשנה ומן התפלה ועיין בתי"ט שם קשה כנ"ל ויבואר בדברינו שם:

גירסא ישיבה היא אלא דאמר לי' למחר כחצות כי השתא ובספרים חדשים נמחק למחר כי השתא ואי הוה מקיימינן הגירסא הישינה לא הוה קשה קושית התוס' בד"ה ואתא איהו ועיין בפני יושע ואמנם הוא טעות וכדין נמחק דאיך אפשר דהק"בה דיבר עם משה בחצות לילה והלא לא דבר הק"בה בשום פעם עם משה רק ביום ועיין בפירוש רש"י בפ' בא בפסוק החודש הזה לכם ועיין במהרש"א בח"א ובאוקימתא דרב אשי נלע"ד דאף דבעמדו לפני פרעה נאמר לו כמו שפי' רש"י בחומש נלע"ד שהק"בה דיבר עמו ביום סמוך לחשיכה והתמהמה משה שם בפלטרין של פרעה עד חצות לילה:

תנו רבנן ד' משמרות הוי הלילה דברי רבי רבי נתן אומר ג'. ראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שכתב נראה דפליגי אי משמרות הם כנגד ג' אבות או כנגד ד' אמהות ומה"ט תקון לאה ורחל כידוע לי"ח ובכ"ח כתב דרבי אתי מדוד מהפך בזכותיה ועם דוד ד' רגלי מרכבה ורבי נתן סבר דוקא ג' רגלי מרכבה אברהם יצחק יעקב ודוד נדחה מפני חטאו עכ"ל. ואני תמיה מאד איך לא מסתפו רבנן והרי אז"ל דדוד הע"ה לא חטא ועכ"ז העידה עליו רה"ק ברכי כשלו מצום ודוד מלך ישראל חי וקיים ואמרינן פרק במה מדליקין דבקו שערים זב"ז והביא שלמה הע"ה ארונו של דוד הע"ה ואמר בעבור דוד עבדך וכו' ונפתחו השערים וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה ונהפכו פני שנאי דוד וכו' ואמרו במדרש באותה שעה חיה דוד ואיך ס"ד דרבנן לומר דדוד נדחה ח"ו. ותו בתחילה אמאי ג' וכיוצא יש לדקדק עוד ואין להאריך גם מ"ש הרב ז"ל כנגד ד' אמהות וכו' ליודעי חן יש להשיב ואין להאריך:

ור' נתן סבר לה כר' יהושע דתנן ר' יהושע או' עד ג' שעות וכו' כן היא גירסת הספרים. וראיתי לרש"ל בהגהותיו שכתב וז"ל ור' נתן ס"ל כר' יהושע דתני ר' יהושע אומר עד ג' שעות וכו' כצ"ל ונ"ב פי' הוא על הקרא דקדמו עיני אשמורות עכ"ל ונראה דהוצרך לזה משום דלגירסת הס' דגרסי' כדתנן קשה דלא פליגי אלא בזמן ק"ש אבל בהא דדרך מלכים לעמוד בשלש שעות לא שייך פלוגתא ואמאי אצטריך לאוקומיה כר' יהושע מיהו נראה דגירסת הספרים עיקר ולא מסתבר דר' יהושע אתי לפרושי קרא דהלשון אינו מורה כן כלל. ושפיר קאמר ור' נתן סבר לה כר' יהושע דתנן וכו' כלומר דר' נתן דעש' עיקר מבני מלכי' ומפרש קרא הכי סבר כר' יהושע דמשנתנו דעד אותו זמן מקרי זמן שכיבה. אמנם אי לאו סברת ר' יהושע נהי דבני מלכים ישנים עד שלשה שעות מ"מ בטילי במיעוטייהו ולאו זמן שכיבה מקרי וליכא לאוקומי קרא בהכי:
ובענין שלש משמרות ראיתי תשובה כ"י לרבינו האיי גאון זצ"ל בשו"ת הגאונים כ"י סי' ס"ז שכתב ואנן חזי לן פירוש ג' שאגות אלו בג' משמרות כנגד פרקי' דתנן במס' יומא בכל יום תורמין את המזבח בקריא' הגבר או סמוך לו מלפניו או מלאחריו ביוה"כ מחצות וברגלים מן האשמורה הראשונה וזוכר אותן הקב"ה אותן ג' עונות ושואג עליהן ולהכי מסתייעא מילתא ממאי דאמרינן כי קא חשיב סוף משמרה ראשונה ואמצעית דאמצעיתא ותחלת משמרה אחרונה והכי מכוון הענין לאותן ג' עונות שהיו תורמין את המזבח והן שעות של תחנונים ויש לו לדאוג על חרבן הבית משל לתלמיד היושב לפני רבו ורואה לרבו מצר הוא מצר עמו ומשחר' הבית אין שחוק לפניו לכך אסור לאדם שימלא שחוק בפיו בעה"ז ובגמ' דתמיד תני ר' חייא כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות ומ"מ חייבין בית ישראל לשחר בלילות ובאשמורו' [מדקאמר הגאון וחייבין בית ישראל לשחר וכו' וחובה על ת"ח לעסוק בתורה וכו' הראת לדעת מפי כבוד הגאון ז"ל דחיוב לקום באשמורות חיילא בכולל בין לתלמידי חכמים בין לבעלי בתים כי אף מי שאינו יודע ללמוד מחויב לשחר ולהרבות בתחנונים על חרבן הבית. וכ"ש כי רוב בעלי בתים יכולים ללמוד תהלים. ושמעתי מאדם גדול ומקובל דאפשר דגם לאזהרת רבינו האר"י זצ"ל על המקרא בלילה. אין התהלים בכלל עכ"ד. ויש סמך מב"ר פ' ס"ח דאמרו דיעקב אע"ה היה קורא תהלים בלילה ותו כי לא נאמרו כל השעורים הללו אלא ליודעים לא למי שאינו יודע כי אם קרוא מקרא ופשוט. והוזקקתי לזה לפי שגדול אחד צדד כי אין חיוב לקום באשמורות אלא לתלמידי חכמים. וכבר כתבתי במקומו שמזהר הקדוש מוכח להפך כאשר הוכיח הרב החסיד וקדוש מהר"א די וידאס זלה"ה בספריו הקדושים ראשית חכמה ותוצאות חיים ע"ש]. ולהרבות בתחנונים על חרבן הבית וחובה על ת"ח לעסוק בתורה ובענין הקרבנות דכתיב הנה ברכו את ה' וכו' מאי בלילות אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהן כאלו עוסקין בעבודה וכתיב לעולם זאת על ישראל ור' יוחנן אמר אלו ת"ח העוסקים בהלכות עבודה בלילה מעה"כ כאלו נבנה בהמ"ק בימיהם עכ"ל ובהא דשלש משמרות נאמרו הרבה צורות ועמ"ש הרב גופי הלכות דף ק"ח ומ"ש בעניותי בקונטריס כסא דוד דרוש ה' בס"ד:

א"ר אבא בר כהנא לא אמרן אלא בד"ת וכ"ש מילי דעלמא. לשון לא אמרן לכאורה אינו מתישב ומהר"י פינטו פירש באר היטב וראיתי בשאלתות דרב אחאי פ' חיי שרה והרי"ף פ' מי שמתו ומרדכי שילהי מ"ק סי' תתקח"י דגרסי לא נצרכה אלא לדברי תורה. והיא גירסא דווקנית:

(ג ב רש"י) ד"ה כנור וכו' רוח מזרחית וכו' דרומית וכו' מערבית וכו' צפונית.—בהגהות הגר"א על זה כתב; אינו כן; וטעמו מפני שמצא בזהר חדש פ' בראשית סדר אחר: מזרח, מערב, דרום וצפון. אבל פרש"י עיקר, שכן בספר המנוחה והתנועה להחוקר ר' צבי ראבינאוויטש סימן תקפ"ח כתב, שבארצות הקדם נטיות הרוחות הן כסדר שכתב רש"י ז"ל.