או דלמא הוראה דההוא בית דין כו'. נ"ל שיש להגיה ידיעה במקום הוראה וכן מצאתי בספרים מדוייקים:
מאה שישבו להורות קשה בעיני טובא הלא הדין מעיקרא ליתא כי אי אפשר שישבו מאה להורות ולא אפילו אחד יותר מהסנהדרין המיוחדים שהם אחד ושבעים מפני שאסור להוסיף ממנין בית דין של משה רבינו דאל"כ קשה למאי נפקא מינה פליגי רבנן ורבי יהודה בריש פרק קמא דסנהדרין כמנין סנהדרי גדולה דרבנן אמרו שהם של אחד ושבעים שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהם ורבי יהודה אומר שבעים ואי אפשר לומר דדוקא לפחות פליגי אבל למעלה משבעים אין להם שעור ואפילו מאה יכולין לישב להורות אם הסנהדרין עצמן רוצין למחול על כבודם ומבקשים להוסיף עליהם דיינים דהא ליתא דשלשה תשובות יש בדבר חדא דהא רבנן וגם רבי יהודה ילפי מנין הסנהדרי גדולה ממנין בית דין של משה רבינו כמו שנתבאר ואלו בית דין של משה רבינו בודאי לא היה רשאי אפילו משה רבינו עצמו להוסיף בשום פנים יותר ממנין אחד ושבעים דהא מנין בית דינו גזירת הכתוב הוא כדכתיב אספה לי שבעים איש וכן אמרו בהדיא בסוף פרק קמא דסנהדרין שבשעה שאמר לו הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אמר משה כיצד אעשה אברור ששה מכל שבט ושבט נמצאו שנים יתרים כו' א"כ הוא הדין מנין סנהדרי גדולה כיון שהן עומדין תחת בית דין של משה רבינו בעינן דומיא דמשה רבינו שאפילו הסנהדרין עצמן אינן רשאין להוסיף דיינים עליהם בשום פנים מפני שזה המנין גזרת הכתוב הוא כמו שנתבאר ועוד דהא אמרינן בהדיא בריש פרק קמא דסנהדרין אספה לי שבעים איש אמר רחמנא משעת אסיפה שבעים ולא יותר ועוד דהא גדולה מזאת תניא בסנהדרין סוף פרק היו בודקין רבי יוסי אומר כשם שאין מוסיפין על בית דין של אחד ושבעים כך אין מוסיפין על בית דין של עשרים ושלשה ואף על גב דלית הלכתא כוותיה בבית דין של עשרים ושלשה מיהו בבית דין של אחד ושבעים משמע דכולי עלמא מודו מדקאמר כשם שאין מוסיפין ועוד מדקתני במתניתין בפרק הנזכר עד כמה מוסיפין עד אחד ושבעים משמע דאין מוסיפין משם ולמעלה והשתא כיון דאסור להוסיף עליהם אפילו אם נפל מחלוקת ביניהם והם שקולין וצריך הדין להיות תלוי ועומד באויר וזהו בודאי מהטעם שפירשתי מפני דהאי מניינא גזרת הכתוב הוא כל שכן שאסור להוסיף עליהם לכתחלה א"כ היאך אמר רבי יוחנן מאה שישבו להורות דמשמע שישבו בפעם אחת ואפילו אי תימא דר"י בא לאשמועינן חדוש זה דאף על גב דאסור לישב להורות יותר מאחד ושבעים מכל מקום אם עברו וישבו מאה להורות אין חייבין עד שיורו כולן וכן דייק הלשון שישבו דמשמע בדיעבד ולא נקט שיושבין כדאמר רבי יהושע לקמן בשמעתין עשרה שיושבין בדין כו'. אכתי קשה טובא מנא ליה חדוש זה דהא תיבת ישגו דכתיב בקרא לא מיירי כלל בשגגת ישיבת מנין הסנהדרין אלא בשגגת הוראה עצמה וגם תיבת עדת דכתיב בקרא לא מיירי אלא בעדה המיוחדת דהיינו הסנהדרי גדולה כדאמרו בהדיא בספרא ולקמן בפרקין וממילא (לא) ידענו דתיבת כל נמי לא מיירי אלא דוקא בעדה המיוחדת אם כן מנא ליה לר"י לפרש תיבת כל אפילו הם מאה מה דלא כתיבא ולא רמיזא כלל בקרא ועוד למה לא אמר חדושו על קו הדין אין בית דין חייבין עד שיורו כולם שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כולם דהיינו הסנהדרין המיוחדין והוה נמי חדוש לאפוקי מדעת המקשן שדקדק משתי משניות דמייתי בסמוך דלא בעינן שיורו כולן אפילו הסנהדרין המיוחדין וכן מסיק הגמרא וצריך עיון היטב:
עד שישגו כולן. קשה בעיני זה הלשון דלאו רישיה סיפיה דפתר עד שיורו כולן ומסיים עד שישגו כולן וצריך לומר דסבירא ליה דתיבת ישגו דכתיב בקרא פירושו שיורו כולן לשגגה וקשה לי מנא ליה דתיבת ישגו דכתיב בקרא פירושו שיורו דילמא פירושו שיטעו בדין ואם כן מאי ראיה מייתי הלא אפילו זכר לדבר ליכא מפני דלא כתיבא ולא רמיזא בקרא דקפיד שיורו כולן רק שיטעו כולן בעיקרא דדינא ולפחות הרוב בעיקרא דדינא והמעוט במצות לשמוע דברי חכמים ולפיכך אם ידע אחד מהסנהדרין או מעוטן שטעו המתירין אף על גב ששתקו ולא הורו כלל הרי ב"ד חייבין הואיל והורו ולא היה שם חולק דהא אפילו רבי יונתן עצמו סבר דלא בעינן שיטעו כולם טעות א' דהיינו בעיקרא דדינא דנימא דממילא שמעינן דבעינן שיורו כולן מדמשני לקמן כגון שהרכין בראשו ההוא שיודע שטעו המתירין וי"ל מדכתיב ונעלם דבר מעיני הקהל הרי טעו בדין קאמר א"כ מאי ישגו אלא על כרחך פירושו שיורו ועוד דא"כ עיקר חסר מן הקרא דזולת תיבת ישגו לא אשכחן בקרא שזכר כלל הוראת ב"ד שהוא סבת עיקר החיוב כדאיתא לעיל הלכך ע"כ תיבת ישגו פירושו שיורו כאלו אמר ואם כל עדת ישראל יורו בשגגה והשתא שפיר מייתי ראיה:
הכי נמי מסתברא דבכל התורה כולה כו'. תימה מאי איצטריך להסתייע דברי רבי יונתן מכח סברא למה לא מייתי סיוע לדברי רבי יונתן משתי ברייתות שלמות אחת היא בתוספתא דמכלתין דקתני מומר בהורייה שאין בדיני נפשות ובדיני נפשות שאין בהורייה שבהורייה עד שהורו כולן כאחד ובדיני נפשות הולכין אחר הרוב שבהורייה עד שהורו בית דין שבלשכת הגזית ובדיני נפשות נוהגין בכל מקום ע"כ והשנית היא בספרא פרשת ויקרא דקתני ולא היה מופלא של ב"ד שם או אחד מהם אמר להם טועים אתם יכול יהו חייבים ת"ל כל עדת ישראל ישגו עד שיורו כולן ע"כ. הרי אתה רואה מפורש בשתי ברייתות שהבאתי דקתני עד שיורו כולן כלשון רבי יונתן משמע דלא סגי בשתיקת המיעוט כמו שדייק המקשן בסמוך אלא צריך שיורו כולן לפחות בהרכנת הראש כדמתרץ הגמ' בסמוך לדברי ר' יונתן כגון שהרכין בראשו דהא לשון אחד אמרו ואף על גב שהברייתות לא זכרו מספר מאה ומסתמא לא מיירו אלא במנין סנהדרין המיוחדין מה בכך דסוף סוף שמעינן מהברייתות דבעינן שיורו כל הסנהדרין המיוחדין לאפוקי מדעת המקשן ומסקנת הגמרא דלא בעינן שיורו כולן אפילו הסנהדרין המיוחדין מכח דתיבת כל לאו דוקא הוא ממילא ידעינן דהברייתות סבירא להו דתיבת כל דוקא הוא ואפילו הם מאה כדברי רבי יונתן דהא לא אישתמיט המקשן וכן רב משרשיא להקשות על דברי רבי יונתן נהי דבעינן שיורו כל הסנהדרין המיוחדין מכח גזירת הכתוב דקאמר כל מ"מ מנלן לומר אפילו הם מאה אלא על כרחך דכולי עלמא מודו בזה לרבי יונתן שאם תיבת כל דוקא אז אין לחלק בין מנין סנהדרין המיוחדים למנין מאה ועוד קשה לפי מאי דאיתותב רבי יונתן ממילא תהיינה שתי. ברייתות אלו נמי סלקא בתיובתא מכח קושית רב משרשיא וזה דבר תמוה לומר דמסקנא דגמרא פליגא על שתי ברייתות שלימות ומיהו לפי מה שאפרש לקמן דלא איתותב ר' יונתן אלא ממאי דקאמר אפילו הן מאה אבל כל הסנהדרין המיוחדין צריך שיורו כולם לפחות בהרכנת הראש מגזרת הכתוב דקאמר כל ולאפוקי מרבי יונתן שחושש מכל אותן שישבו להורות אפילו הן מאה לא קשיא מידי אבל אכתי קשה טובא בעיני דהא כתיב גבי עגלה ערופה וכל זקני העיר ההיא ירחצו את ידיהם וגומר והשתא קשה ממ"נ אי האי כל דווקא הוא וכדתניא בהדיא בספרי וכל זקני העיר ההיא אפילו הם מאה כולם ירחצו את ידיהם א"כ קשה על רב הונא למה לא מייתי סיוע לדברי רבי יונתן מהך ברייתא שלימה דכשם דכל זה דוקא הוא הדין כל עדת ישראל ישגו דמאי שנא וכן קשה על רב משרשיא אדפריך על רבי יונתן דקאמר דתיבת כל דוקא הוא לפרוך על הך ברייתא וכי תימא דהאי וכל זקני העיר לאו דוקא הוא כדמשמע בהדיא במשנתנו בפרק עגלה ערופה מדקתני וזקני אותה העיר רוחצים את ידיהן כו' ולא קתני וכל זקני אותה העיר כו' משמע דלא בעינן כל זקני העיר אלא רובא ככולא דאם לא כן אי אפשר דהוה שתיק מלפרש ולומר בהדיא וכל זקני אותה העיר כו' כי היכי דלא אתי למטעי ולפרש האי וזקני אותה העיר רוחצין כו' כמו וזקני אותה העיר מביאין עגלת בקר כו' דקתני התם לעיל מינה דהתם ודאי לא בעינן כל זקני העיר אם כן קשה על ר' יונתן ורב הונא כיון דהאי כל לאו דוקא הוא הוא הדין כל דהכא דמאי שנא וכן קשה על רב משרשיא אדפריך מברייתא לפרוך מהמשנה דבפרק עגלה ערופה ושמא יש לחלק ביניהם ולומר דשאני הכא כיון דאי לא הוה אמר קרא הכא כל אלא עדת ישראל לבד היינו אומרים דלא מיבעיא שאין צריך שיורו כולם כגון שהמיעוט שלא טעו יורו לפחות בהרכנת הראש אלא אפילו שישתקו המיעוט ויסכימו עם הרוב בהוראה אין צריך אלא אפילו שחלקו בפירוש המיעוט על הרוב אזלינן בתר רובא כמו בכל התורה כולה דקי"ל רובא ככולא דמי מקרא אחרי רבים להטות הילכך לית לן למימר דאתא תיבת כל לטפויי רק מדרגה אחת למעלה משאר דינים שבכל התורה כולה דהיינו שצריך שהמעוט ישתקו ויסכימו עם הרוב אבל לא שצריך שיורו כולם דכולי האי לא אתא לטפויי ותדע שיש לחלק הכי שהרי הרמב"ם ז"ל לא פסק כרבי יונתן כמו שאעתיק לשונו לקמן ואלו גבי עגלה ערופה פסק כדתניא בספרי שהבאתי לעיל וכל זקני העיר ההיא ירחצו את ידיהם . אפילו הן מאה והדבר צריך למוד:
דבכל התורה כולה רובה ככולה כו' לאו דוקא בכל התורה כולה דהא משנה שלימה שנינו בסוף נגעים שלשה מגלחין ותגלחתם מצוה הנזיר והמצורע והלוים וכולן שגלחו שלא בתער או ששיירו ב' שערות לא עשו כלום ומייתי לה בנזיר פרק שלשה מינים וקאמר עלה רב אחא בריה דרב איקא זאת אומרת רובו ככולו מדאורייתא ממאי מדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי יגלחנו הכא הוא דעד דאיכא כולו הא בעלמא רובו ככולו וכה"ג פירש רש"י בפרק שבועת הפקדון גבי דבכל התורה לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן וכו' ועוד אשכחן דרובא לאו ככולא דמי גבי וכל זקני העיר וגומר כדתניא בספרי שהבאתי לעיל ועוד דאשכחן דרובא לאו ככולא דמי גבי סמיכה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות סנהדרין דבעינן שיסכימו כל החכמים שבארץ ישראל וכשם דאשכחן בלשון תורה תיבת כל שהוא לפעמים דוקא ולפעמים לאו דוקא הכי נמי אשכחן בלשון חכמים תיבת כל שלפעמים הוא דוקא כדדייק הגמרא בריש פרק שני דכתובות גבי כל הנשאת בתולה יש לה קול כו' ובפרק המפלת גבי כל היולדות מטנפות כו' ובפרק החולץ גבי כל היולדת לתשעה כו'. אבל בפרק אלו טרפות גבי כל הדורס אין נפרצו נשמטת לא דייק הגמרא אע"ג דכל לאו דוקא דוק ותשכח:
תנו רבנן הורו ב"ד כו'. תימא אמאי לא פריך ממשנתנו דקתני ממש כמו הברייתא זו בלתי תוספת וגירעון אות אחת ועוד קשה שאין זה סוגית הגמרא להקשות על מה שקדם מן ת"ר לכן נ"ל שהוא טעות סופר ויש להגיה תנן הורו ב"ד כו' ויכול להיות שהסופרים שגו והחליפו רי"ש בשי"ן וראוי להיות ת"ש הורו ב"ד כו':
כגון שהרכין ההוא מהן בראשו פרש"י כגון שהרכין ההוא אחד מהן או תלמיד בראשו כו'. וקשה לי על פירושו מה לו להזכיר או תלמיד שהרי המקשן לא פריך כלל מיניה מידי אלא מן וידע אחד מהן שטעו אבל תלמיד לא ישב להוראה אלא יושב לפני הב"ד ולהכי דקדק התרצן בלשונו כגון שהרכין ההוא מהן כלומר ההוא מבית דין כן נראה לי:
הא שתיק מישתיק חייבין. תימה מנא ליה למידק הכי דילמא לרבותא נקט ואמר להם טועין אתם וכל שכן אם שתק מישתיק הרי אלו פטורים דכיון שאמר להם טועין אתם סלקא דעתך אמינא שהן חייבים מפני דאינהו אפסידו אנפשייהו שלא רצו לקבל דבריו של זה שאמר להם טועין אתם קא משמע לן דאפילו הכי הרי אלו פטורים כל שכן אם שתק מישתיק שהם פטורים דאיכא למימר אלו היו שומעין דבריו של זה אולי הוו הדרי בהו וי"ל דאדרבה כל שהם קרובים למזיד הרי הם פטורים כדאיתא לקמן מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו כו':
ואמאי והא לא הורו כולן. אין להקשות וליטעמיך דכל לאו דוקא דרובו ככולו אמאי קתני המשנה ואמר להם טועין אתם הרי אלו פטורים הלא כתיב אחרי רבים להטות כמו שאפרש לקמן:
ואמר רב אדא בר אבא מאי קראה כו'. קצת קשה אמאי תולה זה ברב אדא שהוא אמורא כאלו הוא חידש זה מלבו מאי קראה כו' הלא רבי יהושע שהוא תנא קדמון אמרה כדאיתא בסוף פרק חזקת הבתים:
דכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים. בסוף פרק חזקת הבתים מייתי להא שמעתא ופי' רשב"ם במארה אתם נארים קבלתם עליכם בגזירת ארור להביא המעשר אל בית האוצר כדכתיב במלאכי הביאו את כל המעשר וגומר ואף על פי כן ואותי אתם קובעים אתם גוזלים את המעשר ואת התרומה כדכתיב התם ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה הגוי כולו כלומר וכל הקהל כולו קבלו את הגזירה ומסתמא אם לא היו כולן יכולין לעמוד בה לא היו מסכימין ורובא ככולא אלמא לא חשיבא גזירה אלא אם כן רובן יכולין לעמוד בה:
והא הכא דכתיב הגוי כולו ורובא ככולא דמי כו'. הוא הדין דהוה מצי לדייק מדכתיב כי לכל העם בשגנה דאמרינן לקמן דאתא למימרא דרובא אין כו' ואי לאו משום דרובא ככולו דמי מנא ליה דאין הפסוק לכל העם דוקא ולא סגי ברובא כדמשמע לרבי יונתן הפסוק כל עדת שר"ל דוקא כל אע"ג דכתיב אחרי רבים להטות אלא על כרחך קים ליה מטעם דרובא ככולא דמי ולפיכך נזקק רש"י לפרש לקמן דרובא ככולו דמי ואפשר משום דההיא דלקמן אינה מפורסמת כל כך משום הכי לא דייק מינה וכי האי גוונא מתרצין התוספות בכמה דוכתי ועוד יש לומר דבשלמא לקמן איכא הוכחה בפסוק עצמו דאי אפשר לומר לכל העם דוקא לכל דאם כן יש סתירה בדברי הפסוק אבל הכא ליכא הוכחה בפסוק דהאי הגוי כולו מיירי ברוב דהא אפשר לפרש הגוי כולו כפשוטו דוקא כולו ואפילו הכי מפרש להאי קרא ברוב כדאמר אלא אם כן רוב הצבור כו' משום הכי יכול לדייק מיניה ועוד י"ל דלקמן הסתם גמרא קאמר הכי בתר דמסיק הכא דרובא ככולו דמי דלא כרבי יונתן ודוק:
ואלא מאי כל עדת דקאמר רחמנא כו'. קשה בעיני טובא חדא למה פריך טפי ואלא מאי כל עדת דקאמר רחמנא ולא פריך ואלא מאי הגוי כולו דקאמר הנביא משום דניחא ליה הגוי כולו שר"ל דרובא ככולה דמי אם כן למה לא ניחא ליה נמי כל עדת שר"ל דרובא ככולו דמי ואתא למימרא דאין חייבין עד שיורו רובא לאפוקי אם המיעוט הורו והרוב שותקים לא סגיא דומיא להא דאמרינן לקמן כי לכל העם בשגגה אתא למימרא דרובא אין מיעוטא לא. ועוד קשה למה לא פריך גם לקמן ואלא מאי לכל העם דקאמר רחמנא כדפריך הכא ועוד קשה מאי משני ה"ק אי איכא כולם הויא הוראה ואי לא לא הויא הוראה הלא לפי זה הוי כל עדת דוקא כל ולא רובא אם כן הדרא הקושיא של רב משרשיא לדוכתה דהא לא איתותב רבי יונתן מכח קושית רב משרשיא אלא מחמת זה שרבי יונתן, פירש כל עדת דוקא כל ולא רובא והשתא מה לי אם פירושו עד שיורו כולם או עד דאיכא כולן סוף סוף הוי כל עדת דוקא כל וכבר איתותב רבי יונתן בזה ועוד קשה דמאי איצטריך קרא להא דבעינן דאיכא כולם והלא בכל דין שבעולם שצריך סנהדרי גדולה צריך שיהיו כולם ביחד לשנלך אחר הרוב ואי לא לא הוי רובא כיון דלא הוי הרוב מתוך כולם ואם כן אפילו אי לא הוה אמר קרא הכא כל אלא עדת ישראל לבד הוה משמע בהכרח שצריך שיעמדו כל הסנהדרין ביחד ואי לא לא הויא הוראה ועוד קשה דמשמע דהיכא דאיכא כולם תו לא בעינן מידי ואף על פי דלא שגו המעוט וחלקו בפירוש על הרוב הויא הוראה כמו בכל התורה כולה דאזלינן בתר רובא הואיל ואיתותב רבי יונתן וקשה וכי פליג הסתם גמרא על המשנה שלימה דמייתי לעיל לאקשויי מינה לרבי יונתן דקתני ואמר להן טועין אתם הרי אלו פטורים והכי איתא נמי בתוספתא דמכילתין ובברייתא דתורת כהנים פרשת ויקרא עד שיורו כולן כלשון רבי יונתן וצריך עיון היטב. אחר זמן רב מצאתי בתשובות הרב מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל שהביא סוגיא זו לקיום דבריו בויכוח מענין הסמיכה והקשה גם הוא הקושיא הראשונה שהקשיתי בלבד ותירצה בטוב טעם ודעת ומכלל דבריו למדתי יישוב לרוב הקושיות שהקשיתי וז"ל וקשה אמאי לא חששו לתיבת כולו לומר מאי אתא לטפויי כי היכי דחששו לתיבת כל וליכא למימר דדוקא בדברי תורה אית לן למימר דליכא תיבה מיותרת וצריך למידק ולומר דתיבת כל אתא לטפויי אדוכתי אחריני מה שאין כן בדברי קבלה דאע"ג דאיכא איזה תיבה מיותרת לית לן בה הא ליכא למימר דאם כן איך אסיקו תיובתא דרבי יונתן מההיא ברייתא שאני התם דהם דברי קבלה ואף על גב דקאמר כולו לאו דוקא אלא רובו ככולו אמנם בדברי תורה כל דוקא. והנלע"ד לומר בזה הוא דודאי אפילו בדברי קבלה צריך שלא תהא תיבה מיותרת כמו בדברי תורה ואפ"ה לית לן למדרש הכא בתיבת כולו שום דבר אע"ג דרובא ככולה והטעם הוא דפירוש אותו הפסוק לפי אותה הברייתא במקומה בע"א הוא שהנביא היה מוכיח לישראל שהיו גוזרים גזירה בארור והיא גזרה שרוב צבור יכולין לעמוד בה והיו עוברים עליה אח"כ ולפי האמת אע"פ שהיתה גזירה שאין כל הצבור יכולין לעמוד בה אם רוב הצבור היו יכולין לעמוד בה ולא היתה הגזירה קיימת נמי היה הנביא מוכיח לישראל על עברם עליה ובלתי מקיימי' אותה אלא שלהגדיל התוכחה על ישראל ולהרבות אשמת העוברים עליה אמר הנביא שהיתה גזירה שלא לבד רוב צבור יכולין לעמוד בה אלא גם הצבור כולו והרי זו היא סיבה שאמר הנביא הגוי כולו אע"ג דרובו ככולו מה שאין אומר כן בפסוק כל עדת שהוא תנאי ששמה התורה לדין ההוא ומכל מקום הוי תיובתא לרבי יונתן דכי היכי דהתם אע"ג דכתיב כולו אפ"ה לעיקר דינא רובו ככולו ומאי דכתב כולו הוא מההוא טעמא אחרינא דכתיבנא הכי נמי כל דכתיב הכא אית לן למימר דלעיקר דינא דכתיב בקרא והוא הטעות והשגגה כדאמר ואם כל עדת ישראל ישגו ודאי רובו ככולו ואם טעו הרוב הוי' נמי הוראה ומאי דקאמר קרא כל הוא מטעמא אחרינא שצריך שגם המעוט יהיה בהוראה כלומר דאע"פ דלא הוו כולהו בשגגה צריך דלהוו בהוראה השגגה כגון ששתקו המעוט או שהסכימו בהרכנת הראש. ועוד י"ל חלוק אחר שיש בין נושאי הפסוקים האלו והמקום שנאמרו בו שמכח אותו החלוק אית לן למדרש קרא דכל עדת ולא קרא דהגוי כולו והחלוק הוא זה דבהוראת ב"ד אי הוה קאמר קרא עדת ישראל לבד נודע לנו ב' דברים הא' שצריך שיהיו ביחד כל הסנהדרין וישאו ויתנו בדין והב' שאם יהיה חלוק ביניהם דאזלינן בתר רובא מטעמא דקרא אחרי רבים להטות וא"כ כיון שדייק הכתוב ואמר כל עדת ודאי לאפוקי האי דינא מכלל דאחרי רבים אתא וצריכים אנו לקיים ב' הפסוקים כדכתיבנא למעלה דלעיקר דינא דכתיב בקרא כו'. אמנם בפסוק הגוי כולו לא היה נודע לנו מתחלה קודם שיבא זה הפסוק שצריך רוב כלומר שתהיה גזירה שרוב צבור יכולין לעמוד בה לשתבא תיבת כולו לטפויי אלא אדרבה הנודע לנו קודם שיבא זה הפסוק הוא שאפילו שאין רוב צבור יכולין לעמוד בה אם לא על צד הדחק אם יראה לב"ד שראוי לגזור אותה לעבודת שמים ראוי לצבור שיקבלוה ויקיימוה אפילו על צד הדחק דמאי דאית לן דאזלינן בתר רובא מקרא דאחרי רבים זהו דוקא בכל דין שיחלקו הב"ד או בכל דבר שלא נודע לנו אם הוא אסור כפי הדין כגון בהמה שלא נודע לנו בודאי שהיא כשרה וכל הדומה לזה אבל בגזרת ב"ד שתהא גזרה שרוב הצבור יכולין לעמוד בה לא איירי קרא מה שהיה נראה הוא שאפילו שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה שתהיה קיימת וכן מוכח לשון הברייתא דקתני בלשון שולל אין גוזרין גזרה כו' אלא אם כן רוב הצבור כו' דמשמע דהחדוש הוא בשאין גוזרין אלא אם כן כו' ולא עוד אלא שאם גזרו אותה צריכה היתר ע"י ב"ד אלא שמספיק באיזה ב"ד שיהיה אפילו שיהיה קטן מהראשונים כמו שכתבו המפרשים בדוכת' בע"א וכיון דלא אתברר לנו בשום דוכתא אחריתי דצריך שיהיו רוב הצבור יכולין לעמוד בה אין לנו לומר דאתא האי קרא דהגוי כולו לטפויי ולרבויי דהא קרא גופיה לעיקר דינא איצטריך והוא שצריך שתהיה גזרה שרוב הצבור יכולין לעמוד בה ואי לא אין גוזרין ומשום הכי לא דייק וקאמר כולו דרובו ככולו אמנם בקרא דכל עדת ישראל דבלאו כל בעי רוב וחידושא הוא דלסגי ברוב מטעמא דקרא אחרי רבים להטות אית לן למימר בהכרח דכי אתא קרא וקאמר כל לטפויי אדוכתי אחריתי אתא ולמימר דלא סגי ברוב וצריך לקיים ב' הפסוקים פסוק דאחרי רבים להטות ופסוק דכל עדת. והא דמשני הגמ' ה"ק אי איכא כולן הויא הוראה כו' אין פירושו שתצטרך מלת כל לומר שצריך שיהיו כל הסנהדרין ביחד לשתתקיים הוראת הרבים כשלא הסכימו המעוט עמהם דלהא לא איצטריך קרא דהא מילתא דפשיטא היא דבכל דין שבעולם צריך שיעמדו ביחד מנין הב"ד הצריך לאותו הדין לשנלך אחר הרוב ואי לא לא הוי רובא כיון דלא הוי הרוב מתוך כולם הלכך אית לן למימר בהכרח דכי אתא מלת כל לטפויי אתא ולומר דאע"ג דבשאר דוכתי היכא דהוו כל הסנהדרין בדין אע"פ שחלקו בפירוש המעוט על הרוב אזלינן בתר רובא הכא לא הוי דינא הכי מגזרת הכתוב דאמר כל צריך שיסכימו כולם בהוראה אפילו המעוט שלא טעו כגון ששתקו ולפי זה הא דמשני הכי קאמר אי איכא כולן כו' ר"ל אי איכא כולם בהוראה עצמה כגון ששתקו המעוט הויא הוראה לאפוקי מרבי יונתן דקאמר שצריך שכולם יורו בפיהם ולפחות הרוב בפיהם ממש והמעוט בהרכנת הראש. אמנם מדברי רש"י יש לדקדק דס"ל דלא איתותב רבי יונתן אלא ממאי דקאמר אפילו הן מאה אבל כל הסנהדרין המיוחדין שהם ע"א צריך שיורו כולן בטעות לפחות בהרכנת הראש מגזרת הכתוב דקאמר כל עדת ולא סגי בשתיקת המעוט מדפירש אי איתא לכולהו סנהדרין של ע"א הויא הוראה אע"פ שלא הורו כל אותן שישבו להורות ואי הוה סברת רש"י דלא בעי שכולם יורו לפחות בהרכנת הראש אלא דסגי בשתיקת המעוט אמאי האריך רש"י לומר אע"פ שלא הורו כל אותן שישבו להורות דמשמע שישבו להורות יותר מהסנהדרין דאם לא כן הוה ליה לומר אע"פ שלא הורו כולם ור"ל על הסנהדרין שהזכיר בתחלת דבריו והיינו מפרשים שלא הורו בפיהם ממש ולא בהרכנת הראש אלא ששתקו אבל כיון שהאריך בלשונו לכתוב אותן שישבו להורות נראה שלדעתו צריך שיורו כל הסנהדרין המיוחדין מגזרת כל והחדוש בכאן שאפילו ישבו מאה אין אנו חוששין אלא מהסנהדרין לבד לאפוקי מדרבי יונתן שחושש מכולם אפילו הן מאה מגזרת כל שהוא דוקא וכן מוכח בהדיא מדברי רש"י לקמן במשנה הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו ואמר להם טועין אתם כו' כמו שאפרש שם ולפי זה הא דמשני ה"ק אי איכא כולם ר"ל אי איכא כולם בהוראה עצמה כגון שכולם הורו לפחות בהרכנת הראש הויא הוראה. ותשלום ביאור הלכה זו אפרש באורך לקמן במשנה הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו כו':
הא קא משמע לן דאפילו תלמיד בפני רבו. בפ"ק דסנהדרין מייתי להא שמעתא דהכא ופרש"י לתלמיד היושב לפני רבו ובא דין לפני רבו והוא לא נזקק לדבר נענש אם שתק והיה מבין ברבו שטעה עכ"ל. אין ספק שטעמו של רש"י שפי' והוא לא נזקק לדבר מפני דאם לא כן קשה מאי אפילו תלמיד בפני רבו פשיטא שהקולר תלוי בצוארו ג"כ הואיל שהוא נזקק לדון כמו האחרים וכדי שלא יקשה אם הוא לא נזקק לדון אם כן למה יענש הוא לכן הוכרח לפרש והיה מבין ברבו שטועה ושותק וקשה לי על פירושו דאכתי קשה מאי אפילו דקאמר פשיטא שהוא נענש אע"פ שהוא לא נזקק לדון הוא מבין ברבו שטועה ושותק משום דעובר על מדבר שקר תרחק ועל לא תגורו מפני איש כדאיתא בפ"ק דסנהדרין ובפרק שבועת העדות מנין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר מנין שלא ישתוק ת"ל כו' ופירש"י וראה זכות לעני כו' ורבו טועה בדין והחליף מנין שלא יחלוק כבוד לרבו וישתוק ת"ל כו' שמע מינה בהדיא שאם התלמיד מבין ברבו שטועה ושותק נענש ועוד קשה הלא הלשון עשרה שיושבין בדין משמע שכולם נזקקין לדון ודכוותי' מיירי בודאי הא דקאמר דאפילו תלמיד היושב בפני רבו מדכייל ליה בהדי אינך הנזקקי' לדין ואמר עשרה שיושבין בדין ודומיא להא דמייתי עליה רב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה מיכנף ואייתי עשרה רבנן מבי רב ומסתמא היו מהן תלמידיו וא"כ איך פרש"י והוא לא נזקק לדבר לכן נראה לי לפרש דאפילו תלמיד היושב בפני רבו כלומר אע"פ שרבו מלמדו עתה הדין שהוא נזקק לדון ועל פיו הוא סומך לדון כן עם רבו אפילו הכי הוא נענש אע"פ שאין מונין הרב ותלמידו אלא אחד אם התלמיד סומך על רבו לגמרי כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות וסד"א דמהאי טעמא נמי יהיה פטור התלמיד קמשמע לן:
איזהו ספק ישב לו בתוך ביתו כו' פרש"י איזהו ספק כלומר אמאי הוא חייב אשם תלוי עכ"ל. האל"ף של מלת אמאי דקאמר רש"י הוא במקום על כאלו אמר על מאי הוא חייב אשם תלוי ובניחותא דרך פירוש של דברי רבי אלעזר דקאמר ספק ואע"ג דפשוט הוא כתבתי לפי שראיתי לחכם אחד בספרו שטעה בדברי רש"י והבין מלת אמאי דקאמר רש"י דרך קושיא ותמיה:
שהוא קרוב לפטור מן החובה. פי' יותר מן החובה וכן הוא בהדיא בירושלמי:
אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור. לא שאמרו להם להקהל לשון פטור שהרי לעיל בריש פרקין מסקינן שאין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרים אתם לעשות ואפילו מאן דאמר דלא בעינן שיאמרו לעשות מכל מקום סבר דבעינן שיאמרו להם מותרים אתם ולא פטורים אתם דמשמע פטור אבל אסור אלא ר"ל שכך נשאו ונתנו הב"ד בינם לבין עצמן ואח"כ כשאמרו להן להקהל ההוראה אמרו מותרים אתם לעשות לבא על שומרת יום כנגד יום ולאו דוקא שומרת יום כנגד יום אלא הוא הדין זבה גדולה לפי מה דמסיק הגמרא לקמן דאמרי העראה באשה דוה הוא דכתיבא כו' אלא חד מינייהו נקט כיון שלענין איסור ביאה שתיהן שוות כדתנן בפרק קמא דמגילה:
מאי טעמא דרבי שמעון הואיל וברשות ב"ד הוא עושה כו' מכאן הקשו התוספות על רש"י בפרק המצניע שפירש ורבי שמעון לטעמיה דאמר בהוראת יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב דהא כאן מפורש להפך דר"ש ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. ולי נראה ליישב פירש"י לפי איכא דאמרי כו' מדקאמר ר"ש כל הוראה שיצאה ברוב צבור יחיד העושה אותה פטור משמע דוקא שעשה אחר שחטאו רוב הקהל על פיהם שכבר נתחייבו ב"ד בפר אבל אם עשה עד שלא חטאו רוב הקהל חייב דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ואפילו לפי לשון ראשון הואיל וברשות ב"ד הוא עושה נמי אפשר לומר כן דאי לאו משום שרוב הצבור עשו בהוראת ב"ד שכבר נתחייב ב"ד בפר כדמשמע בהדיא מלשון המשנה דקתני בין שהביאו כפרתן כו' וזה היחיד מצטרף עם הצבור שהם פטורין לא היה פוטר ר"ש מטעם הואיל וברשות ב"ד הוא עושה דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וכה"ג ממש פירש הראב"ד לדברי הרמב"ם בסוף פי"ד מהלכות שגגות ע"ש. אמנם רש"י גופיה פירש כאן בלשון כל הוראה שיצאה ברוב צבור כו' דר"ש סבר יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ואיני יודע מנין לו ולא עוד אלא שקשה לי דא"כ לא הוה משתמיט רב יהודא ורב נחמן מלומר על משנתנו לעיל בריש פרקין זו דברי ר"ש כמו שאמרו זו דברי רבי מאיר וצ"ע:
כל הוראה שיצאה ברוב צבור כו' פרש"י אע"פ שב"ד חזרו בהן יחיד העושה אותה פטור וכו' עד לא נתנה הוראה לפטור יחיד התולה בה אלא להכיר כו'. נ"ל שיש טעות דלוג סופר בדברי רש"י וצריך להיות לישנא אחרינא לא ניתנה הוראה לפטור יחיד כו' דוק ותשכח:
מיתיבי פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"א כו' תימה מאי שנא דלא קתני פר העלם דבר בלשון רבים כדקתני שעירי בלשון רבים דהא בין לרבי שמעון ובין לרבי יהודה מביאין י"ב שבטים י"ב פרים כשם שמביאים י"ב שעירים בע"א כדתנן לקמן בפרקין ואע"ג דבתוספתא דשקלים מצאתי כתוב ושעיר ע"א בלשון יחיד אומר אני דנוסחא משובשת היא וצריך להיות ושעירי ע"א בלשון רבים דהא רבי שמעון ורבי יהודה סבירא להו דכל שבט ושבט מביא פר ושעיר בע"א וכן כל שבט ושבט מביא פר בשאר מצות אלא שר"ש ס"ל שגם ב"ד מייתי פר ושעיר ולאפוקי מר"מ דס"ל דב"ד בלבד מייתי פר ושעיר וכן בכולי גמ' נקט פר בל"י ושעירי ע"א בל"ר ולא ידענא למה. שוב מצאתי בתוספות דיומא פ' הוציאו לו שהקשו ג"כ קושיא זו ותרצו הא דלא נקט פרי העלם דבר בלשון רבים משום דלא פסיקא ליה דאתי למטעי למימר דאיירי נמי בפר שמביא צבור בע"א וזה אינו דהאי עולה הוי הלכך נקט פר דלא ניתי למטעי ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין היאך נסתלק הטעות במאי דנקט פר בלשון יחיד דהא כל כך מביא כל שבט ושבט פר בשאר מצות כמו בע"א ועוד קשה דאין שייך לומר תירוץ זה אלא התם משום דהתם איירי דוקא בחטאת כדקתני שאין חטאת צבור מתה אבל הכא איירי נמי בפר שמביא צבור בע"א וכדפרש"י בהדיא. שוב מצאתי בתוספות פ"ק דשבועות שהקשו גם כן קושיא זו ולא תירצו כלום וצ"ע:
פר העלם דבר של צבור. הפר שמביא כל שבט ושבט בשגגת הוראת ב"ד נקרא פר העלם דבר של צבור לפי שבתחלת הפרשה אמר ונעלם דבר ומדקרי ליה פר העלם דבר של צבור ולא קרי ליה פר העלם דבר של ב"ד משמע דצבור מייתי ולא ב"ד כדעת ר"י לקמן במשנה והא דקאמר בתחלה גובין להם פי' קודם שלוקחין שום מעות מתרומת הלשכה גובין עליהן ואם אינו מספיק הגביה אז לוקחין המותר מתרומת הלשכה:
לאדם שאכל ספק חלב ספק שומן כו' מפשט דברי רש"י משמע דאיירי בחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן וכן פירש בהדיא לעיל בדבור המתחיל איכא בינייהו וז"ל דהיכא דהוה לפניו חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלו בדין הוא דמביא שאם תלוי כו'. לכאורה תמהני טובא שהרי בכריתות בריש פ' ספק אכל חלב סברי רוב מנין ורוב בנין דבחתיכה אחת פטור והטעם דיש אם למקרא דאמר קרא ועשה אחת מכל מצות ה' בשגגה עד שישגג בשתים אי נמי משום דב' חתיכות אפשר לברר איסורו אבל חתיכה אחת אי אפשר לברר איסורו וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות שגגות א"כ אמאי לא פרש"י דאיירי הכא בשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחד מהן והוא היה סבור ששניהם של שומן ונודע לו אח"כ שאחד מהם היה של חלב ואינו יודע איזה מהם אכל דהשתא אליבא דהלכתא קאמר שמביא אשם תלוי. אמנם לפי האמת לא קשיא מידי משום דהתם בפרק ספק אכל פריך הגמ' על מ"ד חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלה פטור מהא דאמר רבי אליעזר כוי חייבין עליו אשם תלוי ומשני רבי אליעזר סבר יש אם למסורת מצות כתיב דמשמע חתיכה אחת וסבר לא בעינן לברר איסוריה וכיון דהכא מרא דשמעתא דקאמר שהוא ספק ומביא אשם תלוי הוא רבי אליעזר דכוי הנזכר הלכך יפה דקדק ויפה כוון רש"י שפירש דאיירי בחתיכה אחת ועוד שהרי זה היחיד שעשה על פי הוראת ב"ד דקאמר ר"א שהוא ספק וחייב באשם תלוי דומיא דחתיכה אחת היא כן נ"ל:
ומיהו אין המשל דומה לנמשל לגמרי לא בדברי רבי אליעזר ולא בדברי סומכוס דוק ותשכח:
