זבחים מט ע"ב

אבל כללו גמר מיניה [למד ממנו] — שפיר [יפה], שלדעתו ניתן ללמוד דין שחיטת צפון מאשם תלוי לשאר אשמות, והכתוב האחר מלמד שהוא לעכב. אלא אי סבירא לן [אם סבורים אנו] שפרט שיצא לידון בדבר החדש לא הוא גמר [למד] מכללו ולא כללו גמר מיניה [למד ממנו], האי לגופיה איצטריך [זה, כל אחד מהם, לגופו הוצרך]!

ומשיבים: כיון דאהדריה [שבפסוק זה החזירו הכתוב] את אשם המצורע לכלל האשמות, אהדריה [החזירו] לכל ענין, ואף לשחיטת צפון, ונמצא שמה שהוזכרה במפורש שחיטת צפון בפסוק זה ("ושחט את הכבש במקום" וכו') אינו נצרך לגופו, ולא הוזכר אלא כדי לעכב.

אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא, אימא [אמור]: כי אהדריה קרא [כאשר החזיר אותו המקרא] את אשם מצורע, שיהא כשאר אשמות, הרי זה דווקא לגבי מתן דמים והקטרת אימורין, דבעי [שצריך בהם] כהונה, כלשון הכתוב שם: "כי כחטאת האשם הוא לכהן" (ויקרא יד, יג), אבל שחיטה, דלא בעיא [שאינה צריכה] כהונה לא מיבעי [תצטרך] צפון!

והשיב לו: אם כן, נימא קרא [שיאמר המקרא] "כי כחטאת הוא", מאי [מהו] "כחטאת האשם הוא"? לומר שכשאר אשמות יהיה אף לשחיטה, שתהא בצפון.

א ושואלים: למה לי לאקשויי [להקישו] את האשם לחטאת, למה לי לאקשויי [להקישו] לעולה ("במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה". ויקרא יד, יג)? מה צורך להשוותו לשניהם?

אמר רבינא: איצטריך [הוצרך הדבר], כי אי אקשיה [אם היה מקיש אותו] לחטאת ולא אקשיה [היה מקיש אותו] לעולה, הוה אמינא [הייתי אומר]: חטאת מהיכן למדה ששחיטתה בצפון? מהיקש לעולה, והייתי לומד מתוך כך כלל שגוי במדרש ההלכה, כי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש.

לכך הוצרך גם ההיקש לעולה. אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: וניקשיה [ושיקיש אותו] רק לעולה ולא ניקשיה [יקיש אותו] לחטאת!

ומשיבים: אם כך, הוה אמינא [הייתי אומר] כי בכלל דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. וכי תימא [ואם תאמר]: אם כן הוא, ניקשי אקושי [שיקיש את האשם] לחטאת, ניתן היה להשיב על כך: ניחא ליה דמקיש ליה [נוח לו להקיש אותו] לעיקר (שהוא העולה) ולא נקיש ליה [נקיש אותו] לטפל (החטאת), להכי אקשיה [משום כך הקיש אותו] לחטאת וגם אקשיה [הקיש אותו] לעולה, למימר [לומר] ללמוד מכאן כי דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש.

רבא אמר: למדים כלל מדרש זה מהכא [מכאן], דכתיב [שנאמר] בפר כהן משיח, שמרימים את אימוריו ממנו: "כאשר יורם משור זבח השלמים" (ויקרא ד, י), ויש לשאול: למאי הלכתא [לאיזו הלכה] נאמר הדבר? אי [אם] ליותרת הכבד ושתי הכליות שמרימים ממנו — בגופיה כתיב [בגופו כתוב] (ויקרא ד, ט), ואינו צריך ללמוד מההיקש!

אמר רב פפא: משום דבעי אגמורי [שהוא רוצה ללמד] על יותרת הכבד ושתי הכליות מפר העלם דבר של צבור לשעירי עבודה זרה, אבל בגופיה לא כתיב [בגופו של פר העלם דבר לא נאמר] דין זה, ומפר כהן משיח הוא דגמר [שלמד] לפר העלם דבר, מתוך שהוקשו זה לזה (ויקרא ד, כ),

להכי איצטריך [משום כך הוצרך] לחזור ולכתוב בפר כהן משיח "כאשר יורם", דניהוי כמאן דכתב בגופיה [שיהא זה כמו דבר שכתוב בפר העלם דבר גופו], ולא ניהוי [יהא זה] דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: וליכתביה בגופיה ולא נקיש [ושיכתוב בגופו של פר העלם דבר "כאשר יורם", ולא יצטרכו להיקש]!

ומשיבים: אי כתב בגופיה ולא אקיש [אם היה כותב בו עצמו ולא היה מקיש], הוה אמינא [הייתי אומר]: בכלל, דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. וכי תימא נקשי אקושי [ואם היית אומר: אם כן, נקיש אותו] לפר כהן משיח, ומדוע צריך לכתוב בו דין זה? ניתן היה להשיב: ניחא ליה דכתביה בגופיה מדאקיש ליה אקושי [נוח לו לכתוב אותו בגופו מלהקיש אותו], להכי כתביה ואקשיה [משום כך כתב אותו וגם הקיש אותו], למימרא [לומר] ללמוד מכאן שדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש.

ב כיון שעסקנו בענין שדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש, דנים בגמרא באפשרויות דומות של שימוש במידות של מדרש ההלכה בענייני קדשים. וסימנן: היק"ש וגזיר"ה שו"ה ק"ל וחומ"ר, סימן. ואומרים תחילה: דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד מהיקש — אי [או] מדברי רבא, אי [או] מדברי רבינא בדיון הקודם. דבר הלמד בהיקש מהו שילמד בגזירה שוה?

ואומרים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, ר' נתן בן אבטולמוס אומר: מנין לפריחה בבגדים שאם פרחה צרעת בכל הבגד כולו שהיא טהורה? נאמר קרחת וגבחת בבגדים (ויקרא יג, נה), ונאמר קרחת וגבחת באדם (ויקרא יג, מב),

מה להלן באדם אם פרח בכולו טהור (ויקרא יג, יב) — אף כאן בבגדים פרח בכולו טהור.

ושואלים: והתם מנא לן [ושם מנין לנו]? שהרי קרחת וגבחת נאמרה בנגעי הראש, ושם לא נאמר שהפריחה בכולו טהורה, אלא דווקא בנגעי הגוף! ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו" (ויקרא יג, יב), ואיתקש [והוקש] בפסוק זה ראשו לרגל (כלומר, נגעי הראש לנגעי הגוף), מה להלן בנגעי גופו כולו הפך לבן פרח בכולו — טהור, אף כאן בראשו כולו הפך לבן פרח בכולו — טהור. ונמצא איפוא שלמדים גזירה שווה לנגעי בגדים מנגעי הראש, כאשר הם עצמם נלמדו בהיקש.

אמר ר' יוחנן: אין מכאן ראיה לענייננו, כי בכל התורה כולה, ובכלל זה בדיני צרעת, למידין למד מלמד, חוץ מן הקדשים, שאין דנין בהם למד מלמד,

שאם כן היינו למדים, לא יאמר צפונה שחיטה בצפון באשם, כפי שלמדנו מן ההיקש המפורש לעולה וחטאת (ראה לעיל בעמוד זה), ותיתי [ושיילמד] הדבר בגזירה שוה של "קדשי קדשים" מחטאות, שבשניהם נאמר "קדש קדשים" (ויקרא ו, יח.

ויקרא ז, א), לאו למימרא [האם אין לאמר מכאן] שדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגזירה שוה? שהרי חטאת עצמה נלמדת בהיקש מעולה.

ודוחים: ודלמא [ושמא] אין למדים בגזירה שווה זו מחטאת לאשם בגלל סיבה אחרת, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך] את הגזירה השווה ולומר: מה לחטאת שהיא חמורה שכן מכפרת על חייבי כריתות!

ומשיבים: לא ניתן היה לפרוך גזירה שווה זו מעצמה, כי קדשי קדשים יתירי כתיבי [מיותרים כתובים], ובמקרה כזה לא ניתן לפרוך גזירה שווה. ולפיכך, מה שאין למדים מחטאת לאשם בגזירה שווה אינו אלא משום שהיא נלמדה בהיקש.

ג וממשיכים לדון בצירופי מידות. ותחילה אומרים: דבר הלמד מהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר,

but other matters in its general category learn halakhot from it; in this case with regard to the halakha of slaughtering a guilt offering in the north, it is well. Although some of the halakhot of the guilt offering of a leper do not apply to the category of guilt offerings in general, it can still serve as the source for the halakha that any guilt offering is disqualified if slaughtered not in the north. But if we hold that in the case of a matter that left its category to teach a new matter, it, the original matter, does not learn halakhot from its general category and its general category does not learn halakhot from it, then this verse is necessary to teach its own halakha.

The Gemara answers: Once the verse returned the halakha of the guilt offering of a leper to the general category by stating “as the sin offering, so is the guilt offering,” it returned it completely. Therefore, when the verse states that it requires slaughter in the north of the Temple courtyard, the phrase is not needed to teach the halakha about the guilt offering of a leper, and it can be used to teach the halakha about guilt offerings in general.

Mar Zutra, son of Rav Mari, said to Ravina: Say that when the verse returned the guilt offering of a leper to the class of standard guilt offerings, that is only with regard to place-ment of blood on the altar and burning the sacrificial portions, which require priesthood, i.e., only a priest may perform those rites. As the verse states: “For as the sin offering, so is the guilt offering; to the priest” (Leviticus 14:13). But say that slaughter, which does not require priesthood, as even a non-priest may slaughter an offering, does not require that it be done in the north of the Temple courtyard.

Ravina answered him: If so, let the verse state: For as the sin offering, so is it. What is added by the expanded phrase: “For as the sin offering, so is the guilt offering”? It teaches that the guilt offering of a leper will be like the rest of the guilt offerings.

§ The Gemara asks: Why do I need to juxtapose the guilt offering of a leper to a sin offering to teach the halakha that it must be slaughtered in the north, and why do I need to juxtapose it to a burnt offering to teach the same halakha? The verse states: “And he shall slaughter the sheep in the place where they slaughter the sin offering and the burnt offering, in the place of the Sanctuary” (Leviticus 14:13).

Ravina said: It was necessary to juxtapose the guilt offering to both of them, as, if the verse had juxtaposed it only to a sin offering but had not juxtaposed it to a burnt offering, I would say: From where is the requirement to slaughter a sin offering in the north derived? It is from the halakha of a burnt offering, as explained on 48a. I would then assume that a matter derived via a juxtaposition, i.e., the halakha of a sin offering, which was derived via a juxtaposition to the halakha of a burnt offering, then teaches that halakha to another case via a juxtaposition. But there is a principle that with regard to matters of consecration the halakha may not be derived via a juxtaposition from another halakha that was itself derived via a juxtaposition. To prevent this incorrect assumption, the verse had to specifically teach the juxtaposition to a burnt offering.

Mar Zutra, son of Rav Mari, said to Ravina: But let the verse juxtapose the guilt offering of a leper only to a burnt offering and not juxtapose it to a sin offering. The juxtaposition to a sin offering appears superfluous.

Ravina answered: If that had been so, I would still say that a matter derived via a juxtaposition then teaches its halakha via a juxtaposition. And if you would say that if that were to be so, let the verse juxtapose the guilt offering of a leper only to a sin offering, one could answer that it is preferable for the Torah that it juxtaposes the guilt offering to the primary offering about which it states that it must be slaughtered in the north, i.e., the burnt offering, and not juxtapose it to the secondary offering, the sin offering. For this reason, i.e., to prevent the incorrect assumption that a matter derived via a juxtaposition then teaches its halakha via a juxtaposition, the verse juxtaposed it to a sin offering and also juxtaposed it to a burnt offering, to say that a matter derived via a juxtaposition does not then teach its halakha via a juxtaposition.

Rava says: The principle that a matter derived via a juxtaposition cannot then teach its halakha via a juxtaposition is derived from here, as it is written with regard to the sin offering brought by the High Priest: “And the two kidneys, and the fat that is upon them, which is by the loins, and the diaphragm with the liver, which he shall take away by the kidneys. As it is taken off from the ox of the sacrifice of peace offerings; and the priest shall make them smoke upon the altar of burnt offering” (Leviticus 4:9–10). One can ask: For what halakha is this offering juxtaposed to that of a peace offering? If it is to teach that the priest must sacrifice the diaphragm with the liver and the two kidneys from the offering, that is written with regard to the offering itself, in the previous verse. This does not need to be derived via a juxtaposition.

It is written due to the fact that the verse wants to teach the halakha of the diaphragm with the liver and the two kidneys, deriving it from the halakha of the offering of the bull for an unwitting communal sin, then teaching it to apply it to the halakha of the goats brought as sin offerings for communal idol worship. It is not written explicitly in the passage discussing the bull for an unwitting communal sin itself, and it is derived from the halakha of the bull for an unwitting sin of an anointed priest, i.e., the High Priest. The offering for an unwitting communal sin is juxtaposed to the sin offering brought by the High Priest in the verse: “So shall he do with the bull; as he did with the bull of the sin offering, so shall he do with this” (Leviticus 4:20).

For this reason it was necessary for the verse to state: “As it is taken off from the ox” (Leviticus 4:10), so that it is as though it wrote explicitly in the passage discussing the bull for an unwitting communal sin itself. One of the hermeneutical principles applied to understanding verses in the Torah is: If the halakha stated is not required for the matter in which it is written, apply it to another matter. When this principle is employed, the halakha written in one context is viewed as if it were written elsewhere. In this case, as it was not necessary for the verse to write the juxtaposition to a peace offering in the context of the sin offering brought by the High Priest, it is applied to the case of the bull for an unwitting communal sin. And therefore it will not be a case of a matter derived via a juxtaposition that then teaches its halakha via a juxtaposition.

Rav Pappa said to Rava: But why not let the Torah write explicitly in the passage discussing the bull for an unwitting communal sin itself that the diaphragm with the liver and two kidneys must be removed from the ox, and not juxtapose it to a peace offering in this convoluted manner?

Rava answered: If the Torah had written it in that passage itself, and not juxtaposed it, I would say that in general a matter derived via a juxtaposition then teaches via a juxtaposition, as one would not have this instance to serve as a counterexample to that principle. And if you would say: If so, why not simply juxtapose the case of the bull for an unwitting communal sin to the case of the bull of the anointed priest, I would answer: It is preferable for the verse that it writes it in the passage itself rather than to juxtapose it alone. It is for this reason that it wrote it and juxtaposed it, to say that a matter derived via a juxtaposition cannot then teach its halakha via a juxtaposition.

§ Before beginning a lengthy discussion concerning derivations via compounded methodologies of the hermeneutical principles, the Gemara presents a mnemonic for its forthcoming discussion: Juxtaposition, verbal analogy, an a fortiori inference.

The principle that a matter derived via a juxtaposition cannot then teach its halakha via a juxtaposition is indicated either from the proof of Rava or from the proof of Ravina, both cited earlier. The Gemara asks: What is the halakha with regard to whether a matter derived via a juxtaposition can then teach its halakha to another matter via a verbal analogy?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: Rabbi Natan ben Avtolemos says: From where is it derived that if leprosy of garments spreads throughout an entire garment that it is pure? It is derived via a verbal analogy: A bareness within [karaḥat] and a bareness without [gabbaḥat] are stated with regard to leprosy of garments: “And the priest shall look, after that the mark is washed; and behold, if the mark has not changed its color, and the mark has not spread, it is impure; you shall burn it in the fire; it is a fret, whether the bareness be within or without” (Leviticus 13:55); and a bald head [karaḥat] and a bald forehead [gabbaḥat] are stated with regard to leprosy of a person: “But if there be in the bald head, or the bald forehead, a reddish-white plague, it is leprosy breaking out in his bald head, or his bald forehead” (Leviticus 13:42).

Just as there, with regard to a person, if the leprosy spread throughout him entirely he is pure, as the verse states: “Then the priest shall look; and behold, if the leprosy has covered all of his flesh, he shall pronounce the one who has the mark pure; it is all turned white: He is pure” (Leviticus 13:13), so too here with regard to garments, if the leprosy spread throughout the entire garment it is pure.

The Gemara continues its proof: But there, with regard to the head, which serves as the source for this verbal analogy, from where do we derive that if the leprosy spreads throughout the head he is pure? As it is written: “And if the leprosy breaks out on the skin, and the leprosy covers all the skin of the one who has the mark, from his head to his feet, as far as it appears to the priest” (Leviticus 13:12). And the verse thereby juxtaposes leprosy on his head to leprosy on his foot, teaching the following halakha: Just as there, with regard to leprosy of the body and foot, if its entirety turned white, and it spread all over him, he is pure, so too here, in the case of leprosy of the head, if its entirety turned white and it spread over all his head, he is pure. Evidently, a matter derived via a juxtaposition can then teach its halakha to another matter via a verbal analogy.

Rabbi Yoḥanan says: This cannot serve as a proof with regard to the halakhot of consecrated matters. With regard to the entire Torah, one derives a halakha derived via a verbal analogy from a halakha derived via a juxtaposition, apart from with regard to consecrated matters, where one does not derive a halakha derived via a verbal analogy from a halakha derived via a juxtaposition.

Rabbi Yoḥanan explains: As if it were to be so that one could derive a halakha in this manner even concerning consecrated matters, the verse should not state the requirement for slaughter in the north with regard to a guilt offering, as stated from the explicit juxtaposition of a burnt offering and a sin offering, and instead derive it through a verbal analogy. The verse describes a guilt offering as an offering of the most sacred order (see Leviticus 7:1), and its halakha can be derived via a verbal analogy from that of a sin offering, which is described in the same manner (see Leviticus 6:18).

Rabbi Yoḥanan continues: Is this not to say, at least with regard to consecrated matters, that a matter derived via a juxtaposition cannot then teach its halakha to another matter via a verbal analogy?

The Gemara rejects Rabbi Yoḥanan’s proof: But perhaps the requirement to slaughter a guilt offering in the north must be written explicitly because the verbal analogy can be refuted as follows: What is notable about a sin offering? It is notable in that it atones for those sins liable for punishment by karet, which is not so with regard to a guilt offering.

The Gemara rejects this claim: There are additional descriptions of a guilt offering and a sin offering as offerings of the most sacred order written in the verses: “This shall be yours of the most sacred items, reserved from the fire: Every offering of theirs, every meal offering of theirs, and every sin offering of theirs, and every guilt offering of theirs, which they may offer to Me, shall be most holy for you and for your sons” (Numbers 18:9). A verbal analogy derived from extra phrases in the verse cannot be refuted with a logical claim. Therefore, Rabbi Yoḥanan’s claim stands, and, at least with regard to consecrated matters, a matter derived via a juxtaposition cannot then teach its halakha to another matter via a verbal analogy.

The Gemara states: That a matter derived via a juxtaposition then teaches its halakha via an a fortiori inference