זבחים עד ע"ב

דף עד - ב

והוינן בה: מאי שנא שלשה רימונים, משום דאיכא רובא, ובטל בהם הרימון שפרש מהתערובת. אם כן אם היו שנים, נמי איכא רובא לבטל את הרימון המתערב בהם, ומדוע נקט התנא "שלשה"?

ומשנינן: אין הכי נמי. מאי "שלשה" דקתני? - תרתי והוא. שהתערב הרימון האחד בשנים, ונמצא שהוא השלישי.

ואיבעית אימא לתרץ את שאלת הגמרא לעיל כמאן קאי שמואל: סבר לה שמואל כרבי אליעזר, דאית ליה במסכת עבודה זרה שיש להחמיר בעבודה זרה ולאסור בה אפילו תערובת של תערובת.

אמר ריש לקיש: חבית של תרומה סתומה, שאמרנו לעיל שהיא בכלל ששת הדברים החשובים שאינם מתבטלים, שנתערבה במאה חביות חולין, נאסרו כולן. ואם אחר כך נפלה אחת מהן לים המלח, ואבדה, הותרו כולן. שהקילו חכמים במה שהחמירו לאסור תערובתם של דברים חשובים, ואמרו שאם יהיה ניתן לתלות שהאיסור אבד, יחזור הדין לעיקרו, ויהיה ביטול ברוב, משום דאמרינן: הך חביתא דנפל - דאיסורא נפל. והשאר מותרים מדין ביטול ברוב.

ולא תיקשי לך שיסוד דין זה רב נחמן אמרו לעיל לגבי טבעות עבודה זרה, אלא - ואיצטריך דרב נחמן, ואיצטריך דריש לקיש.

דאי מרב נחמן, הוה אמינא, הני מילי שהקלו בשנפלה אחת מהן, היינו דוקא עבודת כוכבים, דהווה איסורא דלית ליה מתירין, הילכך הקלו עליו במקום תליה, להתבטל ברוב.

אבל אם התערבה תרומה, דהיא דבר שיש לה מתירין, שהרי יכול למכור את כל התערובת לכהנים, אימא לא הקלו חכמים שתתבטל אפילו כשנאבד אחד מהן.

ואי מדריש לקיש, שאמר בחבית של תרומה שנפלה אחת לים המלח הותרו כולן, הוה אמינא, הני מילי חבית, דמינכרא נפילתה, שמקומה הגדול של חבית ניכר בשעה שהיא נעדרת ממנו, ויידעו הכל שנפילתה היא המתרת, ולא יבואו לטעות ולהתיר לבטל ברוב אפילו בלי נפילה של אחת מהם לים המלח. אבל טבעת, שנפלה מהתערובת, דלא מינכרא נפילתה, אימא לא נתיר את התערובת בנפילתה מחשש שמא יבואו לטעות ולהתיר בלי נפילה. הילכך צריכא להשמיענו דין נפילה גם בטבעת.

אמר רבה: לא התיר ריש לקיש את התערובת שנפלה ממנה חבית, אלא בתערובת של חביות שנפלה ממנה חבית, דמינכרא נפילתה. אבל אם התערבה תאינה של איסור שאינו מתבטל בתוך תאנים, ונפלה תאנה מהתערובת, לא התיר ריש לקיש, משום שלא מינכרא נפילתה.

ורב יוסף אמר: אפילו תאינה שנפלה התירה את תערובתה. כי כנפילתה האוסרת - כן עלייתה המתרת. כשם שהחמרנו לאסור את תערובתה עקב נפילתה, למרות שמדאורייתא חד בתרי בטיל, כך עלינו להקל ולתלות שהתאינה שנפלה מהתערובת היא התאנה האסורה, ואלו שנשארו מותרות. ואין לנו להחמיר ולאסור שמא לא יכירו בנפילתה ויבואו לאסור בלי נפילה.

אמר רבי אלעזר: חבית סתומה של תרומה, שמחמת חשיבותה כחבית סתומה אינה מתבטלת ברוב, שנתערבה במאה חביות חולין, ונאסרה כל התערובת באיסור תרומה - פותח אחת מהן, והרי היא מותרת. כי גם על הצד שחבית זו היא חבית התרומה, משנפתחה אין לה עוד את החשיבות של חבית סתומה, והרי היא בטילה ברוב, כדין תרומה, בתערובת של אחד למאה.

וכיון שתיקנו חכמים שכל תרומה שהתערבה באחד ומאה נוטל ממנה חלק אחד ממאה מכל התערובת ונותן לכהן. הרי גם כאן, משנפתחה החבית ובטלה במאה, נוטל הימנה חלק אחד ממאה שבה, הנקרא "כדי דימועה", ושותה את כל החבית, חוץ מאותו חלק, שאותו הוא נותן לכהן.

יתיב רב דימי, וקאמר להא שמעתא דרבי אלעזר.

אמר ליה רב נחמן: אם כן, היתר לכתחילה של "גמע ושתי" קא חזינא הכא! שאם מותר לו לפתוח את החבית, ואז רשאי לשתותה, היכן מצינו דין חבית סתומה שאינה בטילה ברוב?

אלא, אימא: נפתחה מאליה אחת מהן, נוטל הימנה כדי דימועה, אחד ממאה, ושותה את השאר. אבל אם פתחה בידים, הרי היא נשארת באיסורה.

אמר רב אושעיא: חבית של תרומה שנתערבה במאה וחמשים חביות, ונפתחו מאה מהן, נוטל מהן מכל חבית פתוחה, כדי דימועה, אחד ממאה, ונותנה לכהן, ושותה.

ושאר חמשים החביות שנשארו סתומות, ואין בהם את ההיתר של ביטול ברוב, אסורות עד שיפתחו גם הן, ואז יחול בהם דין ביטול ברוב. וכל זמן שלא נפתחו הרי הן אסורות דעבדינן כאילו החבית של תרומה מעורבת בכל החביות, גם בחמשים הסתומות, ולא אמרינן, אין אנו תולים לומר שאיסורא ברובא איתא, במאה החביות הפתוחות [שהן הרוב מהמאה וחמשים], ויטול אחת מן המאה ויהיו גם החמשים חביות מותרות לפותחם לכתחילה,

וזאת, לאפוקי מרב יהודה אמר רב, הסובר שבמקרה כזה אומרים "איסורא ברובא איתא", ולפיו יכולים לפתוח לכתחילה את חמשים החביות, לאחר שיטלו חבית אחת מהמאה.

שנינו במשנה: הרובע והנרבע והטריפה אוסרים את כל הזבחים שהתערבו בהן.

ודנה הגמרא: בשלמא כולהו איסורי, שפיר אוסרין תערובתן, כי לא ידיע מיהו האיסור. אלא האי טריפה, היכי דמי?

אי ידיע ליה, שטריפתה ניכרת לעין, ליתי ולישקליה, יוציא את הטריפה מתוך התערובת, ויותרו כולן.

אי לא ידע ליה, שאין טריפתה ניכרת מבחוץ, אם כן, מנא ידע דאיערב טריפה בין הכשרות?

אמרי דבי רבי ינאי: הכא במאי עסקינן, דאיערב בהמה נקובת הקוץ בדרוסת הזאב. והיינו, שהיתה בהמה שאנו יודעים שקוץ גרם בה נקבים, ונקבים אלו הן בבשר בלבד ולא בחלל הבהמה ואינם מטריפים אותה, והיא התערבה בדרוסת הזאב, שגם בה יש נקבים שעושים בה שיני הזאב, והיא טריפה משום שהארס שורפה. וכיון שהתערבו נקובת הקוץ עם דרוסת הזאב, שוב אי אפשר להבחין בנקביהם מי היא נקובת הקוץ הכשירה, ומי היא דרוסת הזאב הטריפה.

ריש לקיש אמר: הכא במאי עסקינן, כגון דאיערב ב"נפולה", בבהמה שנפלה ממקום גבוה למטה, ואינה יכולה לעמוד, והיא ספק טריפה, שמא נתרסקו אבריה הפנימיים. [ובהמה כזאת, אם נשחטה תוך מעת - לעת לנפילתה, הרי היא אסורה, ולא תועיל בה בדיקה. ולאחר מעת לעת, היא מוחזקת כ"ספק טריפה", וצריכה בדיקה מכל סימני טריפות]. ואין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה, כי היות והיא הוחזקה כ"ספק טריפה" וטעונה בדיקה, הרי היא אסורה לקרבן משום "הקריבהו נא לפחתך", שגנאי הוא להביא לעזרה דבר שאינו ראוי להביאו לאדם חשוב.

ודנה הגמרא: למה פסלת לה לקרבן משום צריכה בדיקה בסימני טריפה עקב נפילתה? והרי "נפולה" נמי, ליבדקה אם תעמוד ותלך, ואז היא כשירה לגמרי [והקושיה היא רק לפי למאן דאמר אם עמדה הנפולה והלכה, שוב לא צריכה בדיקה נוספת בגופה].

ומשנינן: קסבר ריש לקיש: עמדה לאחר נפילה, צריכה לשהות מעת לעת לפני שנכשירנה, ואם לא שהתה מעת לעת, ושחטוה, הרי היא טריפה ולא תועיל לה בדיקת סימני טריפה כי חיישינן לריסוק האיברים הפנימיים. ואפילו הלכה, צריכה בדיקה לאחר שחיטתה. וכיון שבכל ענין צריכה בדיקה לאחר שחיטה, אי אפשר להביאה לעזרה, משום "הקריבהו נא לפחתך".

רבי ירמיה אמר: הכא במאי עסקינן, כגון דאיעריב בולד טריפה, שהיא עצמה אין לה כל סימני טריפה, וכל פסולה הוא משום שנולדה מטריפה. ולפיכך אי אפשר להכירה כשנתערבה, ורבי אליעזר היא, דאמר: ולד שנולד מבהמה טריפה, לא יקרב לגבי מזבח.

ועתה מבארת הגמרא מדוע לא סוברים כל אחד משלשת האמוראים [רבי ינאי, ריש לקיש ורבי ירמיה] את האוקימתא של חבריהם:

כולהו, ריש לקיש ורבי ירמיהו, כרבי ינאי, שהעמיד בכגון שהתערבה נקובת הקוץ בדרוסת זאב, לא אמרי, משום שלדעתם ההבדל בין נקובת הקוץ לדרוסת הזאב מידע ידיע, שניכר ההבדל ביניהם. כי האי, דרוסת הזאב, הנקב שבה אינו עגול, משום שהצפורן של הזאב קורעת את הבשר, אלא הוא משוך. ואילו האי, נקובת הקוץ, הנקב הוא עגיל, שהקוץ שנתחב משאיר בו נקב עגול.

כולהו, רבי ינאי ורבי ירמיה, כריש לקיש לא אמרי, כי קסברי, אם עמדה הבהמה לאחר שנפלה אינה צריכה המתנה מעת לעת, וגם אם שחטו אותה בתוך מעת לעת, אפשר לבדוק את סימני טריפותה, ולהכשירה.

וכן קסברי שאם הלכה הבהמה שוב אינה צריכה בדיקה. ואם כן, לא יתכן להעמיד את המשנה בנפולה שהתערבה, כי אפשר לבודקה בהליכה ולהכשירה.

כולהו, רבי ינאי וריש לקיש כרבי ירמיה לא אמרי, כי כרבי אליעזר, האוסר ולד טריפה, לא מוקמי, כי לדעתם וולד של בהמה טריפה אינו טריפה.

שנינו במשנה: קדשים שהתערבו בקדשים מין במינו - זה יקרב לשם מי שהוא בעליו, וזה יקרב למען מי שהוא בעליו.

ודנה הגמרא: והא בעי סמיכה על ידי הבעלים!? והיות והתערבו זה בזה, אין הבעלים יודעים מה הוא קרבנם שיוכלו לסמוך עליו, וכיצד מקריבים בלי סמיכת הבעלים?

ומשנינן: אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן, בקרבן נשים, שאינו טעון סמיכה. אבל בקרבן אנשים הטעון סמיכה לא איירי מתניתין, כי לו אין תקנה להקריב כל אחד לשם בעליו, לפי שאינם יכולים לסמוך, משום דלא ידעי מיהו קרבנם. ^[13]

גמרא והא בעי סמיכה אר"י בקרבן נשים. והרמב"ם בפ"ו מהל' פה"מ ה"ד כ' אבל קרבנות אנשים כו' הרי אלו לא יקרבו עד שיתן האחד חלקו לחברו הביאו התוי"ט. וק"ל הא בפסחים (פט ב וצ) איתא דאינו יכול למכור וליתן עולתו ושלמיו שהפריש לעצמו ופסקה הוא ז"ל בפ"ד מהל' מעילה ה"ח. ומש"כ התוי"ט שלמד כן מדר"ש כו' אינו כלום דהתם בתחילת הקדש ודאי מצי לאתנויי. ומש"כ עוד ואע"ג דהתם הלכה כר"ע כו'. תמוה דהתם ה"ט משום דבעינן או הודע אליו חטאתו. ולפי שיטתו היה יכול להביא מסתם מתניתין דרפ"ח דנזיר שהביא לעיל מהתוס':

גמרא אמרי דבי ר״י הב״ע כגון דאיערב נקובת הקוץ כו׳. יש מקשין דה״ל לר״י לשנויה כגון שנתערב ספק דרוסה או ודאי דרוסה שלא ניכר דרוסתה מבחוץ דקי״ל דצריכה בדיקה כדאמרינן בחולין דף נ״ז ע״ב וא״כ א״א לשוחטה בעזרה כמ״ש רש״י בנפולה לר״ל משום הקריבהו נא לפחתך ומכח קושיא זו רצו להוכיח דס״ל כיון שאינו ניכר הדריסה מבחוץ אחר הבדיקה שראינו מבחוץ תו א״צ בדיקה מבפנים וליכא למיחש לדרוסה דלא כתוס׳ והרא"ש דס״ל דהבדיקה היה אחר השחיטה דוקא ועיין בש״ך בסי׳ נ״ו בטור יו"ד סעיף ט״ז. ותמיה לי על הגאון הש״ך דמשום קושיא קלושה כזו להעמיד בנין נגד תוספות והרא״ש דהא אפשר לומר דמ״ה לא מוקי ר״י שנתערב בספק דרוסה או בודאי דרוסה ואין מקומה ניכר כיון דתני במתניתין שנתערב בטרפה משמע טרפה ודאית שאין לה תקנה בבדיקה כמו דומיא דרובע ונרבע דאין להם תקנה אבל אם נתערב בספק טרפה דיש להם תקנה בבדיקה לאחר שחיטה לא אמרינן ירעו אלא יקרבו ויבדקו לאחר שחיטה ולא הוי משום הקריבהו נא וכו׳ דאל״כ ה״ל לאשמעינן במתניתין אפילו נתערב בספק טרפה ירעו משום דצריכה בדיקה לאחר שחיטה ומכ״ש אם נתערבו בטרפה ודאית אלא ע״כ דומיא דרובע ונרבע נקט דאין להם תקנה ומ״ה מוקי ר״י דנתערב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב דטרפה ודאי כך דעת ר״י ואי תימא לפ״ז למה לא קאמר כר״ל לא אמרי משום דדומיא דרובע ונרבע קתני משמע טרפה ודאית משא״כ נפולה דיש לה תקנה בבדיקה א״ל דעדיפי משני דאינה צריכה אפילו בדיקה ס״ל כנ"ל ברור ונכון ומ״ו הב״ז נכנס קצת בדרך הזה אבל מה שכתב דשמא ר״י דהכא ס״ל דאין חוששין לס״ד עכ״ל וזהו דוחק דהוי דלא כהלכתא דהא אסיקנא בחולין דף נ״ג ע״ב דהלכתא דחוששין לס״ד ורב הדר לגבי שמואל אע״ג דלגירסת רש״י שם ד״ה אתריה משמע דלא ניפשוט אי הדר או לא הדר עיי״ש אבל מסוגיא דש״ס התם מוכח דהדר רב וס״ל חוששין לס״ד וכאשר כתבתי נכון הוא. ויש שרוצים לדחות הוכחת הש״ך דמ״ה לא אוקמי ר״י בודאי דרוסה ואין מקומה ניכר דס״ל דלא מהני בדיקה אף אם לא ניכר מבפנים וכ״כ הרשב״א ולפ״ז לא מהני רעייה אבל שיבוש הוא דמ״מ מהני רעיה לענין זה דאם יבדוק אח"כ ויהיה א׳ מקומו ניכר דשאר יהיו כשירים. ואין להאריך בזה דלא נ"מ לדינא דאין אנן עכשיו בקיאין בדרוסה:

רש״י ד״ה ל״א סבר כו׳ והוא ואי בעית אימא כו׳ הד״א:

ד״ה ואיצטרך כו׳ טבעות כה"ג הס״ד וכצ״ל:

ד״ה כדי דימועה א׳ מק' שבהן והשאר אסורים כו׳ כצ״ל. פי׳ החמשים אסורין:

ד״ה נקובת הקוץ בבשר ואינה כו' כצ"ל:

ד"ה נפולה כו' קודם ששהתה מעת כו' כצ״ל:

בא״ד וסימן שום טריפות כו' כצ״ל:

תוס׳ ד״ה ואי בעית אימא כו׳ לפרש כר׳ אלעזר ומחלוקתן כו׳ כצ״ל:

בא״ד אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כו׳ כצ״ל:

בא״ד והכא נפל איסור לריבוא שזה ספק ראשון ורימוני באדן לא בטלי ומריבוא לשלשה כו׳ כצ״ל:

ד״ה דאיערב בוולד כו׳ לא אמרינן כו׳. אין לפרש דמ״ה כתבו תוספות הכי לאשמעינן דלהדיוט שרי משום דאין נטרף עם האם דהא כתבו במסכת תמורה דף ל׳ ע״ב ד״ה ר״א כו׳ דלר״א אף להדיוט אסור דלא כפרש״י והכא דיש לו תקנה ברעיה כבר מתרצו תוס׳ לעיל דף ע״ד ע״ב ד״ה טרפה כו׳ אלא כוונת התוספות דלא תיקשי לוקמי כמ״ד היא וולדה נרבעו מ״ה כתבו דלמ״ד היא וולדה נרבעו לא ס״ל היא וולדה נטרפו דס״ל כרבנן דאף לגבוה שרי מ״ה אוקמי כר״א נ״ל:

ד״ה והא בעי סמיכה כו׳. וא״ת ולוקמה דהוי כערל וטמא כו׳ כצ״ל. פי׳ כמו ערל וטמא דמשלחים קרבנותיהן בלא סמיכה כיון דא״א בע"א ה״ה בנתערבו לא קפדינן אסמיכה. כיון דא״א בע״א ומ״ה מתרצו לקמן דה״נ יש לו תקנה ברעיה אבל לפי הגירסא שלפנינו לא מתרצו לקמן ובר מן דין לא ניחא לפרש דכונות התוספות דלוקמא מתניתין בערל וטמא כיון דסתמא קתני קדשים בקדשים דמשמע בכל קדשים ובכל בעלים קתני אלא כוונת התוספות כאשר כתבנו נ״ל:

בא״ד חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורים כו׳ כצ״ל:

בא״ד להביא במותר הפסח אפ״ה פטורים כו׳ כצ״ל:

בא״ד וכ״ת כשמצאום הבעלים כו׳. פי׳ והבעלים אבדו הרבה זכרים והרבה נקבות שהיו מחויבים הרבה קרבנות מ״ה לא ידעו מה הם:

בא״ד והא דאמרינן בפ״ג דמועד קטן כו׳ כצ״ל:

בא״ד מהם לפר י״א מהם לעגל כו׳ וכצ״ל:

בא״ד ודוחק להעמידה בקרבן ערל וטמא כו׳. פי׳ דאי בערל וטמא ל״ל למינקט ממדינת הים וכ״כ מהרש״א בחידושיו במסכת גיטין דף כ״ח. ואין לדקדק לפ״ז מאי דתירצו לקמן דמיירי ביורש נמי קשה למה נקט ממד״ה א״ל דאי מיירי ביורש נקט ממד״ה לאשמעינן דוקא אם שלח ממד״ה כהן מניף ע״י הא לאו הכי יורש גופא מניף:

בא״ד טעם ראשון לפי שפירשתי שלא חשו כו׳ כצ״ל. וכ״ה בס״י גירסא נכונה היא:

בא״ד משום דדומיא דחטאת קתני כו׳ כצ״ל:

בא״ד וחגיגה שהיה עובר כו׳ כצ״ל:

בא״ד ומצורע משמע דוקא כו׳ כצ״ל:

בא״ד ולא חיישינן שיהיה ראויה לסמיכה כו׳ כצ״ל. פי׳ וה״ה ערל ושאר דאינם ראוים לסמיכה:

בא״ד ושמא י״ל כו׳. פי׳ דלכ״ע אין הטמא ראוי לסמוך אי משום דס״ל דבעינן ראשו ורובו בסמיכה והא דמעייל ידיה לאו סמיכה היא דביאה במקצת לא שמה ביאה ולמ״ד דלא בעינן ראשו ורובו ס״ל דביאה במקצת שמה ביאה אפילו לעייל ידיה אי אפשר:

בא״ד א״כ יכול לסמוך אבראי כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא ושאר אסורין עד שיפתח ולא אמרי איסורא ברובא איתיה וקשה הא אמר רב לעיל גבי טבעת של ע״ז שנתערבה במאה טבעות ופירשו ארבעים למקום א׳ וכו׳ אמרינן איסורא ברובא איתיה וי"ל דהתם משום דאיכא תרי ספיקי שהם שני תערובות לכך אמרינן איסורא ברובא איתיה אבל הכא ליכא אלא חד ספיקא דאין כאן אלא חד תערובת ולכך לא אמרינן איסורא ברובא איתיה ודוק וכ"מ להל"מ בפ"ו מהל' ע"ז שתירץ כן ע"ש:

רש"י ד"ה ואי בעית אימא וכו' אלמא אית ליה לר"א ס"ס בע"ז מדקתני ואחרות באחרות ברש"י כ"י כתוב מדבעי פדיון וכן כתוב בתוס':

בא"ד לא סבר כר"א וכו' וראשון ישר בעיני ברש"י כ"י כתוב ללשון אחרון שבוש דהא מצי ליטלן שלשתן יחד ולמכרן פי' דרש"י אזיל לשיטתיה דס"ל דכשנתערבו תערובת ג' אף תערובת ב' מותר בבת א' כמ"ש לעיל אבל התוס' אזלי לשיטתייהו דס"ל אף אחר תערובת ג' תערובת ב' אסור בבת א׳ ולכך ניחא להו בלשון אחרון ודוק:

שם כולהו כר' ינאי לא אמרי וכו' האי משיך והאי עגיל יש מקשינן דהו״ל לר׳ ינאי לשנויי כגון שנתערב בהו ספק דרוסה או ודאי דרוסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ דקי״ל דצריכה בדיקה וכדאיתא בחולין דף נ״ג ע״ב ע״ש בתוס׳ ובהרא״ש וא״כ א״א לשוחטה בעזרה כמ״ש רש"י בנפולה דר״ל ומכח קושיא זו הש״ך שם בי"ד סי׳ נ״ז סעיף ט״ז הכריח דס״ל לרש״י כיון שאין ניכר הדריסה מבחוץ אחר הבדיקה שראינו מבחוץ תו ליכא למיחש לדרוסה וא״צ בדיקה גם מבפנים ודלא כהתוס׳ והרא״ש דס"ל דהבדיקה היא אחר השחיטה ועיין בס׳ הב״ז מה שיישב בזה ועיין להפר״ח י״ד סי׳ נ״ז ס״ק ל״ט ולי נראה ליישב ע"פ מ״ש התוס׳ לעיל ר"פ ד"ה והטריפה שהקשה ה״ר אפרים כיון דלא ידיע אמה מועלת הרעייה דלמיכלה א״א משום ספק טריפה וכו׳ מיהו למ״ד דאיערב בדרוסה יש לה בדיקה לאחר שחיטה אם האדימה בשר כנגד בני מעים או כנגד הסימנים אפילו ודאי דרוסה יש לה בדיקה י״ל דהשתא ממ״נ אי ימצא שהאדימה בשר כנגד בני מעים הרי היא דרוסה וטריפה והשאר כשרות ואי לא ימצא שהאדימה כולן כשרות אע״פ שראינו שנדרסה משום דהא חזינן דלא שדי זיהרא ובזה ניחא דלא מצי לאוקומי כגון דאיערב בהו ספק דרוסה או ודאי דרוסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ דהא בכה״ג שלא נודע לנו מקום הדריסה צריך לבדוק כל החלל כולו מכף הירך עד הקדקד כמו שפסק הש״ע שם סעיף ט״ז דאיירי דוקא בספק דרוסה או שלא נודע מקום הדריסה כדמוכח מהתוס׳ פ׳ א״ט דף נ"ג ע"ב ד״ה דרוסה ע״ש ובבהמה אין לה תקנה בבדיקה זו מפני שהושט אין לו בדיקה מבחוץ כמו שפסק שם הש״ע סעיף י״ז עיין להפר״ח טעמא ומתני׳ איירי בבהמה מדקתני כל הזבחים ועוד מדקתני ירעו עד שיסתאבו דבעוף אין בו רעייה והא דכתבו התוס׳ או כנגד הסימנין לאו אמתני׳ קאי דמתני׳ איירי בבהמה ולא שייך בה בדיקת סימנין אלא אעוף קאי ודינא בעלמא אתו לאשמעינן וא"כ הדרא קושית הרב אפרים לדוכתא אף למ"ד דאיערב בדרוסה כיון דלא ידעינן באיזה מקום דרס לית לה בדיקה ולכך ר׳ ינאי לא מוקי אלא בודאי דרוסה דניכר מקום הדריסה מבחוץ שאין צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום כמ״ש התוס׳ פ׳ א״ט דף נ״ג ע"ב ד"ה דרוסה דאיערב בנקובת הקוץ דאית לה בדיקה לאחר שחיטה והשתא אית לה תקנה ברעייה אף למיכלה בבדיקה לאחר שחיטה כמ״ש לעיל והא דלא קאמר הש״ס הכא כולהו כר׳ ירמיה לא אמרי משום דבעו למישרי באכילה אף לאדם עדיפא מינה קאמר כר״א לא מוקי ודוק:

תוס׳ ד״ה והא בעי סמיכה וכו׳ וא״ת והא ערל וטמא דמשלחין וכו׳ כצ"ל ר״ל ולא חיישינן לסמיכה דאינה מעכבת וא״כ מאי פריך הכא והא בעי סמיכה אבל הא ל״ק להו דלוקמא הכא בערל וטמא דדוחק הוא כמ״ש לקמן דסתמא קתני ודוק:

בא״ד וכ״ת בעוף איירי וכו׳ יש מקשים אי בעוף או בבכור ומעשר איירי א״כ מאי איריא ערל וטמא אפילו טהור נמי וי"ל דה״א כל שישנו בביאה ישנו בהבאה והני ערל וטמא כיון דאינם בביאה אינם בהבאה כדאמרינן גבי ראייה קמ״ל דלא אמרינן כן בשאר קרבנות ודוק:

בא״ד וי״ל דה״נ כיון שיש לו תקנה ברעייה וכו׳ ר״ל דבדמיהן יקחו קרבנות אחרים ויסמכו כל אחד על קרבנו משא״כ בערל וטמא דאיירי בשאין להם תקנה כמ״ש התוס׳ לקמן ולכך משלחין קרבנותיהן אף קרבנות דבעו סמיכה ולא אמרינן דדוקא בעוף איירי או בבכור ומעשר דלא בעו סמיכה דכבר דחו זה לעיל וכן כתבו בפ׳ כל הגט וכ״כ במנחות דף ס״ב ונראה שכן הוא דעת הרמב"ם ז״ל בסוף פ״ב מהלכות ביאת מקדש שכתב להא דערל וטמא דמשלחין קרבנותיהן סתם דמשמע בכל הקרבנות קאמר ודלא כהכ״מ שם שרצה להעמיד דברי רבינו דוקא בעוף או במעשר ובכור דלא בעו סמיכה כדעת התוס׳ בפסחים וליתא שכבר דחו זו תוס׳ ודוק:

בא״ד ויש לתמוה ערל וטמא וכו׳ וטמא כגון זב ומצורע וכו׳ א״נ בקרבן הקבוע להם זמן כגון עולת ראייה וחגיגה וכו׳ וכ"ה דבריהם במנחות ותימא והא ערל וטמא פטורין מהראיה וחגיגה משום דכתיב והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה כדאיתא בפ״ק דחגיגה והביאו התוס׳ לקמן והנה בדבריהם בפ׳ כל הגט לא כתבו האי אי נמי בקרבן הקבוע להם זמן וכו׳ אלא כתבו א״נ כגון שהיה עובר עליהן בל תאחר ונראה דצריך להגיה כן כאן בדבריהם וכן במנחות ודוק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

גמרא מ״ש מג׳ דאיכא רובא כו׳. מקושיא זו העלים עיניו הרב הכ״מ שם דין י׳ שכתב ונ״ל כו׳ ע״ש ותמצא:

אמר ר״י כגון דנתערב נקובת הקוץ כו׳ כולהו כר״י לא אמרי כו׳ האי משיך כו׳ עכ״ל: יש מקשין דה״ל לר״י לשנויי כגון שנתערב ספק דרוסה או ודאי דרוסה שלא ניכר דרוסתה מבחוץ דקי״ל דצריכה בדיקה וכדאיתא בחולין דף נ״ז ע״ב ע״ש בתוס׳ ובהרא״ש. וא״כ א״א לשוחטן בעזרה כמ״ש רש״י בנפילה דריש לקיש ומכח קושיא זו רצו להוכיח דס״ל לרש״י כיון שאינו ניכר הדריסה מבחוץ אחר הבדיקה שראינו מבחוץ תו ליכא למיחש לדרוסה וא"צ בדיקה גם מבפנים ודלא כהתוס׳ והרא״ש דס״ל דהבדיקה היה אחר השחיטה עיין בספר שפתי כהן למחותני מהר״ש כ״ץ בסי׳ נ״ז להטור יורה דעה סעיף ט״ז ולאחר העיון שם ל״ק מידי חדא דשמא ר׳ ינאי דהכא ס״ל דאין חוששין לספק דרוסה וכשדרס בודאי ולא ניכר מקום הדריסה ס״ל ג״כ דהוי כספק דרוסה ואין חוששין לה. וכמ״ש התוס׳ לרב אף דלמסקנא ס״ל להתוספות לרב דזה מיקרי ודאי דרוסה לענין דצריך בדיקה בכל הגוף וגרע מודאי דרוסה וניכר דא״צ אלא נגד המקום הניכר ודוק שם היטב. מ״מ ר׳ ינאי רוצה יותר למינקט מילתא דטריפה בודאי ולא משום חששא שלא לידחו ליה דאינהו ס״ל דאין חוששין לספק דרוסה וכך מוכח לשון מתניתין והטריפה משמע דידיע שנתערב טריפה ודאית וכגון שנשחטה אח״כ וראוה שהאדים בשר נגד בני מעים וכ״כ התוס׳ לעיל במתניתין ד״ה והטריפה כו׳ ע״ש מ״ש עוד בזה ודוק:

תוס׳ ד״ה והא בעי סמיכה כו׳ וכי תימא בעוף כו׳ התם דכל הזבחים כו׳ (כצ״ל) דהתם נמי כיון דאפשר לקיים מצות כו׳ וי״ל כיון שהוא כו׳ פסול לא עשו כו׳ קרבן אחד שהוא כו׳ (כצ״ל) והא דקאמר ת״ש כו׳ היינו תמידין שבכל יום ויום כו׳. (ר״ל שהן קרבן צבור ולא בעי סמיכה ק״ל). וא״ת הא דתנן פ׳ בתרא דמנחות כו׳ אינו לפי טעם ראשון שפירשתי לפי שלא חשו כו׳ דאמרת יורש אינו סומך והכא דלא משני כו׳ שהכהן מביא בשעה שבא תחילה לעבוד כו׳ ועוד יש לדקדק מדמעטינן כו׳ ולא חיישינן לעניין סמיכה בראוי לסמיכה כו׳ (כצ״ל) (וכן הוא בתוספות דמנחות ור״ל דמוכח מזה דאין סמיכה מעכבת אפילו היכא שאינו ראוי לסמיכה וע״ז מסקי דלמ״ד דטמא בר סמיכה הוא ליכא להוכיח משם כיון דראוי לסמוך לכך אין סמיכה מעכבת וק״ל). ולפ״ז כצ״ל בתוס׳ לא מצי למדרש מהני קראי היכא דלא אפשר כו׳ י״ל כגון ערל דא״א לסמוך. וכתבו עוד ושמא י״ל כו׳ (ר״ל דבאמת מוכח דלכל הדעות אין לטמא לסמוך דלמ״ד כו' ולמ״ד דס"ל דלא בעי׳ כו׳ קסבר ביאה במקצת שמה ביאה ואפי״ה משלחים קרבנותיהם כדמוכח בת״כ וחגיגה מוכח שפיר אף שאינו ראוי לסמוך אין סמיכה מעכבת וק"ל:

בא״ד דתיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא כצ"ל והס"ד: ועיין כל זה בגיטין פרק כל הגט בתוספות ובמהרש״א שם:

הגהות

גמרא ואיבעית אימא סבר לה כר״א אמר ר״ל חבית כו׳ כצ״ל (מיימוני פט״ו מהל׳ תרומה):

אמר רבה לא התיר ר״ל כו׳ כצ״ל. אמר ר׳ אליעזר חבית של תרומה כו׳ (מיימוני שם):

דאיערב בנפילה כו׳ פיסקא. קדשים בקדשים כו׳ (מיימוני פ"ו מה׳ פסוה״מ):

רש״י ד״ה ל״א סבר כר' אליעזר כו׳ מריבוא לג' כו׳ תרי והוא ואב״ע כו׳ ודקאמרינן כו׳ לא התיר ר״א אלא כו׳ כצ״ל:

ד״ה ואיצטריך כו׳ גבי טבעות הכי נמי הס״ד: ואח״כ ד״ה תרומה כו׳:

ד״ה כנפילתה כך כו׳ עלייתה להתיר הס״ד: ואח״כ ד״ה במאה חביות סתומות דלא בטילות כצ״ל והס״ד ודו״ק: ואח״כ ד״ה פותח כו׳ נתערבה במאה הס״ד: ואח״כ ד״ה גמע ושתי כו׳ משכחת לה הס״ד: ואחר כך ד״ה נפתחה בלא מתכוון ושמעינן אע״ג דבטילה ופשיטא ליה דלא נתערב יין ביין אלא חבית בחבית צריך ליטול מהן כדי דימוע הס״ד וכצ״ל וכן הוא בס״א: ואחר כך ד״ה כדי דימועה א׳ ממאה וחמשים כו׳ כצ״ל נ״ל (ודבריהם מגומגמים):

ד״ה נקובת הקוץ ואינה נקובה לחלל (כצ״ל) ומום נמי לא הוי דהדר ברי עכ״ל:

ד״ה נפולה כו׳ ושום טריפות ואם שהתה כו׳ נא לפחתך הד״א והס״ד: ואח״כ ד״ה נפולה כו׳ הלכה א״צ בדיקה כצ״ל:

ד״ה קסבר ר״ל כו׳ צריכה בדיקה לאחר כו׳ שאין זו בדיקתה הס״ד: ואחר כך ד״ה ולד טריפה כו׳ מפרש הטעם הס״ד: ואח״כ ד״ה דרוסת כו׳ ויורד הס״ד: ואח״כ ד״ה עמדה כו' מעת לעת אבל בדיקה בעיא הד״א והס״ד:

תוס׳ ד״ה ואי בעית אימא סבר לה כר׳ אליעזר כו׳ בלשון ראשון שמואל דאמר כו׳ (כצ״ל) ועוד דלעיל פי׳ דל״ג התם ואחרות באחרות ועוד שכתוב בכל הספרים סבר לה כר״א אליבא כו׳ ונראה כלשון אחרון שפי׳ כו׳ (כצ״ל) דאי נפל משני׳ והוא שלישי כו׳ יקרבו הראשי׳ כולו כו׳ אפי בספק ספיקא כו׳ כצ״ל:

ד״ה לשם מי שהוא שייך למתניתין דריש פרקין:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא לא אמרינן איסורא ברובא איתא נראה לי אף דאמרינן לעיל היכא דנפלו ששים למקום אחד אוסרות מטעם דאיסורא ברובא איתא דוקא לחומרא אמרינן כן ולא לקולא וק"ל:

שם פיסקא הרובע ונרבע בשלמא כולהו לא ידיע אלא האי טריפה ה"ד קשה לי היה לאוקמיה שנתערב בבהמה שהאכילה חלתית דאמרינן האכילה קורט של חלתית טריפה שודאי נוקב בני מעיה ויש לישב דהא כתבו התוספות בריש פירקין דע"כ דאחרי רעיה אפשר בבדיקה וזולת זה לא מהני רעיה דלמיכלה אי אפשר משום ספק טריפה ולכלבים אי אפשר דאין פודין קדשים כו' ואם כן בהאכילה קורט של חלתית לא מהני בדיקה כמו שדייק הטור בס"ס נ"א מלישנא

דשמואל ולכך לא רצו לאוקמיה בהאכילה קורט של חלתית דא״כ לא היה מועיל כאן רעיה דלמיכלה אי אפשר משום ספק טריפה ולכלבים אי אפשר ומחיים נמי לא אפשר להנות ע"ש בתוספות והכא י"ל דהוי מצי למדחי כר' ירמיה לא אמרי מ״ט דא"כ לא היה מועיל כאן רעיה אלא דעדיפא משני כר״א לא מוקמי וע"פ זה ישבתי[^] קושית דודי מ"ו הש"ך בסימן נ"ז דפריך לוקמיה בפשיטות כגון דאיתערב ספק דרוסה או ודאי דרוסה שאין המקום הדריסה ניכר מבחוץ כיון דצריך בדיקה לאחר שחיטה דוקא ירעו עד שיסתאבו ומכח קושי׳ זו רוצה להוכיח דאם בדק בחוץ ולא מצא רושם הדריסה דכשירה ואין צריך שוב לבדוק עכ״ל ע"ש ולי נראה לפי טעם שכתבתי דאין כאן קושיא דהא כתב הב"י בסימן נ"ז דברי הרשב"א וז"ל כתב הרשב"א בדק ולא האדים הבשר מבחוץ כו׳ עד ועוד י״ל דלודאי דרוסה יש בדיקה ואם לא האדים מבפנים והאדים מבחוץ כשירה אבל אם גם מבחוץ לא האדים כיון שודאי נדרסה ובודאי האדים ואינו ניכר חוששין שמא מבפנים הוא ומ״ש ואם לא בדק סמוך לדריסתו יראה לי שחוששין לו כו׳ כלומר אע"פ שאין ניכר בו אדמימות מבפנים כיון שגם בחוץ אינו ניכר חוששין לו עכ"ל א״כ לפ"ז לא רצו לאוקמיה דלא ניכר רושם הדריסה מבחוץ א"כ בזה לא מהני בדיקה בפנים א"כ איך קתני במתני׳ ירעו דמאי מועיל רעיה דכיון דאסורים מספק טריפה ולכך מוקי שודאי ניכר רושם הדריסה מבחוץ אלא שנתערב בדרוסת הקוץ ומהני ביה רעיה דאי לא מצאו בפנים רושם אף שיש בחוץ מותר כנ״ל בזה נכון בס"ד:

[^הגהות הגרעק״א זי״ע. אין זה מספיק דמ"מ תקשי הא ר׳ ירמי׳ ע״כ ס"ל דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים הוי מצי לאוקמי כר׳ ינאי ובודאי דרוסה:]

תוס׳ ד"ה ואיכא דאמרי סבר לה כר״א כו׳ ונראה כלשון הראשון שפירוש הקונטרס צ"ל אחרון כו׳ הכא נפל איסורא לריבוא ר"ל כמו שהתם שתלינן איסורא באותו שנפל אפ"ה לא התיר ר"א לאכול שנים שנים אלא מכח ספק ספיקא אבל אחד אחד לא אף שאנו אומרים שאין איסור בכאן אלא באותו שנפל אפ"ה לא חשבינן לספק ספיקא אלא היכא דאוכל שנים דמגו דאחד ודאי היתר הוא א"כ בתערובות נמי כן הוא דתערובת שני אף שאנו תולים דאיסור ברבוא איתא מ"מ אינו מותר לאכול אחד אחד אלא דוקא שנים שנים ומאוד הפלאתי למה לא הביאו הפוסקים דעה זו בשם ר"ת דאף בתערובת שני אינו מותר לאכול אלא שנים שנים וצ"ע:

ד"ה האי משיך והאי עגיל כו׳ ס"ד דילמא אפשר לברר וכן צ"ל ע"כ דאפשר לברר בין דרוסת יד לדרוסת רגל וק״ל:

ד"ה והא בעי סמיכה כו׳ וא״ת ולוקמיה בערל וטמא כו׳ וכ"ת בעוף מיירי יש לדקדק א"כ אי בעוף או בבכור ומעשר איירי מאי איריא ערל וטמא אפילו טהור נמי וק"ל:

בא"ד ויש לומר דה״נ כיון דיש לו תקנה ברעיה אין לעשות בלא סמיכה ר״ל דבדמים יקחו ויסמוך כל אחד קרבנו ולפ"ז ע"כ בערל וטמא מיירי דלית להו תקנה כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה או בקרבן הקבוע לו זמן א"כ לא תרצו בזה התוספות קושייתם דלוקמי הכא בערל וטמא שנתערבו קרבנותיהם וע"כ אי אפשר ברעיה דאף דירעו סוף סוף לא יוכלו לסמוך וע״כ נראה לי דגרסינן בדברי התוספות לעיל וא"ת והא ערל וטמא דמשלחין קרבנותיהם כצ"ל ר״ל דעיקר קושייתם דהא לא חיישינן לסמיכה התם וא״כ מאי פריך הכא והא בעי סמיכה דמצינו דסמיכה אינו מעכב וכן הקשו מפרק כל הגט ותירצו דלא חשו על הסמיכה אלא היכא דיש נדנוד אחר אבל הכא לא יתכן לתרץ כן ר"ל דהכא לא יש נדנוד אחר א"כ מאי פריך הכא והא בעי סמיכה הלא לא מצינו שהקפידו על הסמיכה וראיה מערל וטמא ותירצו דהכא כיון שיש לו תקנה ברעיה אין לעשות בלא סמיכה והשתא חזרו מתירוץ דלעיל אלא ניחא להם דכל היכא דאפשר לתקן הדבר ולקיים מצות סמיכה אין לעשות בלא סמיכה אבל זו אינה קושיא דלוקמיה הכא בערל וטמא דהא התוספות סבירא להו לקמן דדוחק לאוקמיה בערל וטמא כל זה נראה לי ברור ונכון בס״ד:

בא"ד דהתם אין להם תקנה אחרת ר״ל וברעיה אי אפשר דסוף סוף לא ידעו להקריב לשם מי וק״ל:

בא״ד ומיהו קשה מההיא דכל המנחות כו׳ ובקרבן נשים ליכא לאוקמיה כו' וכן אי אפשר לאוקמיה בעופות כיון דבעי תנופה וכן פי׳ התוספות במנחות ודוחק להעמידה בערל וטמא וראיתי במהרש"א בגיטין דף כ"ח ע"ב וז״ל דאי בערל וטמא איירי למה ליה למנקט ממדינת הים עכ״ל ולא מתיישב לי דהא התוספות תירצו דבכאן מיירי ביורש א״כ קשה נמי למה נקט ממדינת הים אלא ע״כ דנראה להם לדוחק לאוקמיה בערל וטמא כיון דלא מוקמינן הכא במתני׳ ערל וטמא וק״ל ועיין הכל באר הטיב בב"ז שהגי׳ על נכון:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף