זבחים פד ע"ב

זבחים פד ע"ב - Steinsaltz

and subsequently the verse excluded, I say the following claim with regard to what to include and what to exclude: I will include those whose disqualification was in sanctity, i.e., in the course of Temple service, and rule that if they ascended they shall not descend, and I will exclude these whose disqualification was not in sanctity, and rule that if they ascended they shall descend.

And as for Rabbi Yehuda, who disagrees with Rabbi Shimon and does not deem it permitted for items whose disqualification occurred in sanctity to remain on the altar, yet agrees that those items listed in the beginning of the mishna, such as sacrificial portions left overnight, shall not descend, he derives it from here, as it is taught in a baraita: For what reason did the Sages say to us that in the case of blood left overnight it is fit, i.e., if blood of an offering had been left overnight and was then placed on the altar it is not removed?

This is as the halakha is in the case of sacrificial portions, which if they are left overnight are fit. From where is it derived that in the case of sacrificial portions that are left overnight, they are fit? This is as the halakha is in the case of meat, which if it is left overnight is fit, because the meat of a peace offering may be eaten for two days and one night.

From where is it derived that if an offering that emerges from the Temple courtyard is then placed on the altar it is not removed? This is derived by comparison, since an offering that leaves its area is fit in the case of an offering brought on a private altar, as the entire notion of sacrifice on such an altar is that it may be performed anywhere.

From where is it derived that if an offering that has become ritually impure is placed on the altar it is not removed? This is derived by comparison, since it is permitted to offer an impure offering in the case of communal rites, i.e., communal offerings. In cases of necessity, the communal offerings may be sacrificed even if they are ritually impure.

From where is it derived that if an offering that was disqualified due to the intention of the priest who slaughtered it to consume it beyond its designated time [piggul] was placed on the altar, it is not removed? This is derived by comparison, since the sprinkling of its blood effects acceptance with regard to its status as piggul. The status of piggul takes effect only if the sacrificial rites involving that offering were otherwise performed properly. This indicates that it still has the status of an offering, so it is not removed from the altar.

From where is it derived that if an offering that was disqualified due to the intention of the priest who slaughtered it to consume it outside its designated area was placed on the altar, it is not removed? This is derived by comparison, since it is juxtaposed to an offering that was slaughtered with intent to consume it beyond its designated time.

From where is it derived that if an offering that people unfit for performing the Temple service collected and then sprinkled its blood was placed on the altar, it is not removed? This is derived from the halakha of these priests who are generally disqualified because they are impure, yet who are fit to perform the communal rites, i.e., to sacrifice communal offerings, in a case when all the priests or the majority of the Jewish people are impure.

The Gemara questions the derivations of the baraita: But can one deduce the halakha of a matter that is not fit, i.e., sacrificial portions that are disqualified due to having been left overnight, from the halakha of a matter that is fit, i.e., the peace offering, which is permitted for eating for two days and one night? Similarly, how can the baraita derive the halakha of flesh that was removed from the Temple courtyard from the halakha of a private altar, which has no halakhic area surrounding it?

The Gemara answers: The tanna relied on the verse: “Command Aaron and his sons, saying: This is the law of the burnt offering: It is the burnt offering on the pyre upon the altar all night until the morning; and the fire of the altar shall be kept burning there” (Leviticus 6:2), which amplified the application of the halakha stated in the verse, teaching that many types of disqualified offerings may be left upon the altar. The derivations written in the baraita are mere supports for those two halakhot. The explanations cited in the baraita for including these disqualifications are mentioned only to clarify why Rabbi Yehuda does not exclude them based on the terms “this,” “it,” and “that.”

§ With regard to an offering that was slaughtered at night, which Rabbi Yehuda holds shall descend from the altar even if it ascended, Rabbi Yoḥanan says: One who slaughters a sacrificial animal at night inside the Temple courtyard, and then offers it up on an altar outside the Temple courtyard, is liable to receive karet, which is the punishment for one who sacrifices an offering outside the Temple courtyard. Although one is normally liable for sacrificing an offering outside the Temple courtyard only if it was fit to be offered on the altar within the Temple, and an animal slaughtered at night is disqualified and shall descend from the altar according to Rabbi Yehuda,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פד - ב

כי אחר שריבה הכתוב שיש פסולים שאם עלו לא ירדו ומיעט הכתוב שיש כאלו שאף אם עלו ירדו, הסברא נותנת שמרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש ולא נפסלו קודם שבאו לעזרה ולכן אם עלו לא ירדו, ומוציא אני מדין זה את אלו שלא היה פסולן בקודש אלא נפסלו עוד קודם שבאו לעזרה, שאלו אף על פי שעלו ירדו.

ורבי יהודה שאינו דורש את הפסוק כרבי שמעון שהרי הוא אינו מרבה את כל הפסולים בקדש, מייתי לה לדין שאר פסולים שאם עלו לא ירדו מהכא: מפני מה אמרו "לן" בדם כשר לענין שאם עלה לא ירד? משום שהרי לן כשר באימורין שאם עלו לא ירדו, וכשם שלענין אימורים דין הלן כך הוא, הוא הדין לענין דם.

ומפני מה לן באימורין כשר ואם עלה לא ירד? משום שהרי לן כשר בבשר! היינו בשר שלמים שאינו נפסל בלינת לילה, שהרי השלמים נאכלים לשני ימים ולילה. ומהם למדנו גם לאימורים הפסולים שאם עלו לא ירדו.

וכן לענין פסול "יוצא" למד רבי יהודה שאם עלו לא ירדו משום שהיוצא כשר בבמה שלעולם עבודתה בחוץ והם כשרים בה, ולכך אף הבשר שנפסל משום "יוצא" אם עלה לא ירד. אולם, הדם שיצא פסול לגמרי לדעת רבי יהודה. ^[14]

וכן פסול "טמא" אם עלה לא ירד הואיל והותר לעלות למזבח בעבודת ציבור כשנטמאו רוב הציבור.

וכן זבח הנפסל מחמת שחטו במחשבת פסול של חוץ לזמנו אם עלה לא ירד, הואילוזריקת דמו חשובה להיות מרצה לפיגולו שקובעת דין פיגול בזבח, שרק לאחר זריקת הדם חל בו דין פיגול [לענין חיוב כרת על אכילתו].

ואף הפסול מחמת מחשבת חוץ למקומו דינו שאם עלה לא ירד, הואיל ואיתקש לחוץ לזמנו, ויש לנו ללמוד דין זה מזה.

וכן זה שנפסל מחמת שקבלו פסולין לעבודה או וזרקו את דמו, דינו שאם עלה לא ירד הוא רק בהנך פסולי דחזו לעבודת ציבור שאלו הפסולים שקיבלו או זרקו את הדם, ראויים לעבודה בקרבן ציבור הבא בפסול זה, וכגון קרבן הבא בטומאת צבור, והטעם בזה כפי שנאמר לעיל לענין פסול "טמא".

ומקשינן: וכי דנין דבר שהוא שלא בהכשרו כגון האימורים שנפסלו משום לינה או יוצא, לדון בהם דין זה שאם עלו לא ירדו מדבר שהוא בהכשרו ולא נפסל כלל מחמת לינה ויוצא, שהרי האימורים שיצאו בבמה או אימורי שלמים שלנו לא נפסלו כלל, ומה שאין כן אימורים שיצאו מהמקדש או אימורי עולה ושאר זבחים שלנו פסולים הם!?

ומתרצינן: תנא אדרשת "זאת תורת העולה" שבה ריבה את דין כל העולים שאם עלו לא ירדו, סמיך ליה לדבריו ללמוד דין זה. וכל הלימודים האמורים כאן אינם אלא סברות לחלק בין אלו הפסולים שדינם שלא ירדו לבין אותם פסולים שהתמעטו מדין זה [בתיבות "זאת" "היא" העולה"] שבהם הדין שאם עלו ירדו. והיינו שמאחר ומצינו מעלה מסויימת בפסולים אלו שיש להם הכשר במקום אחר, לכן מסתבר לנו לרבות אותם לענין דין זה שאם עלו לא ירדו.

אמר רבי יוחנן: השוחט בהמה בלילה בפנים העזרה והעלה אותה בחוץ, חייב משום העלאת חוץ אפילו לרבי יהודה הסובר שהנשחט בלילה אם עלה ירד. וחידש בזה רבי יוחנן, שאף על פי שאין חייבין על העלאת חוץ אלא כשהעלה דבר שהוא ראוי להתקבל בפנים או לכל הפחות שהוא ראוי לענין זה שאם עלה לא ירד, ואילו הנשחט בלילה לדעת רבי יהודה אם עלה ירד, מכל מקום חייב עליו משום העלאת חוץ.

הערות

^[14] כן כתבו רש"י ותוס'. והקשו התוס' [ד"ה הגה"ה יוצא], מדוע לא יוכשר דם היוצא לענין שאם עלה לא ירד, מטעם זה שהוא כשר בבמה? ותירצו, שהכשר הדם חמור הוא, ואין ללמוד בבמה להכשירו אם לא שנמצא לו הכשר בפנים העזרה. עוד תירצו, שדם שהוא ה"מתיר" אין ללמוד להכשיר פסולו לענין אם עלה לא ירד מבמה שבה הוא כשר לגמרי, אף על פי שאת היוצא והלן באימורים כן למדנו ממקום שהוא בהכשר גמור. ומטעם זה כתבו לבאר, מדוע הוצרכה הגמ' ללמוד את דין הדם שלן מאימורים שלנו [אשר הם עצמם אינם נלמדים אלא מבשר שלמים שלן, ואשר משום כך דנה הגמ' לעיל שיש כאן דבר הנלמד מבנין אב שחוזר ומלמד בבנין אב], הרי מאחר והדם נפסל בלינה מיד עם שקיעת החמה, היה אפשר לה לגמ' ללמוד דין הכשרו לענין אם עלו לא ירדו מאימורים הכשרים בשעה זו, שהרי אין הם נפסלים בלינה אלא בעלות השחר! ? אלא בהכרח, אין למוד דם הפסול מאימורים הכשרים. ומטעם זה ביארו, מדוע הוצרכה הגמ' לפרש לימוד אחר לענין הפסולים מחמת מחשבת פסול, וכן לענין הפסולים מחמת שקבלו הפסולין או זרקו את דמו, ולא למדנו אף את אלו ממה שהם כשרים בבמה, והיינו משום ששם באנו להכשיר אף את הדם, ולא ניתן למוד זאת מבמה שבה הוא כשר לגמרי.

הכתוב ומיעט, וצריך אני להכריע, מה לרבות ומה למעט, מרבה אני את כל אלו שהיה פסולן בקדש במקדש, תוך כדי עבודה, שאם עלו לא ירדו, ומוציא (ממעט) אני את אלו שלא היה פסולן בקודש, שאם עלו ירדו.

ור' יהודה, שאינו דורש כר' שמעון להכשיר כל שפסולו בקודש, ומכל מקום מסכים לדברי המשנה בענין הלן והטמא וכו', מייתי [מביא] לה הסבר לשיטתו מהכא [מכאן], כפי ששנינו בברייתא, מפני מה אמרו: לן בדם (דם שנפסל בלינה) שהוא כשר כלומר, שאם עלה למזבח לא ירד —

שהרי לן כשר באימורין, ומפני מה אמרו שלן באימורין כשר — שהרי לן כשר בבשר, שבשר שלמים מותר באכילה לכתחילה ליום ולילה ויום, ואין לינת הלילה פוסלתו.

מפני מה אמרו שיוצא חוץ לעזרה כשר, שאם עלה לא ירד — לפי שהיוצא כשר בבמה (בזמן שהיא מותרת) שהרי כל עיקרה של העבודה בבמה הוא בחוץ.

ומפני מה אמרו שטמא אם עלה לא ירד — הואיל והותר הטמא לעבודת ציבור, שאם הציבור או הכהנים טמאים, הותרה עבודת הציבור בטומאה.

הנשחט במחשבת חוץ לזמנו אם עלה לא ירד — הואיל והוא מרצה על כל פנים לענין פיגולו, שהרי רק אם נעשית עבודת הקרבן כראוי, חל עליו דין פיגול.

הנשחט במחשבת חוץ למקומו אם עלה לא ירד — הואיל ואיתקש [והוקש] בכתוב לנשחט במחשבת חוץ לזמנו.

ומה שאמרו על קרבן שקבלו פסולין וזרקו את דמו שאם עלה לא ירד — מדובר בהנך פסולי דחזו [באותם פסולים שראויים] לעבודת ציבור, כגון כהן טמא.

ושואלים על הסברים אלו: וכי דנין דבר שלא בהכשרו כלומר, להכשיר דבר שעושה שלא כראוי מדבר שבהכשרו שכשר כך לכתחילה?

ומשיבים: התנא על מה שהכתוב "זאת תורת העלה" (ויקרא ו, ב) שריבה בה הכתוב את כל הפסולים שלא ירדו סמיך ליה [סומך עליה], ולא הובאו נימוקים אלה אלא כדי להסביר מדוע לדעת ר' יהודה, אין ממעטים גם אותם "מזאת" "היא" ו"העולה".

א ובענין בהמה שנשחטה בלילה, שלדעת ר' יהודה, גם אם עלתה — תרד, אמר ר' יוחנן: השוחט בהמה בלילה בפנים במקדש, וחזר והעלה אותה להקריבה בחוץ לעזרה — חייב על העלאה זו, ככל המקריב בחוץ.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תוס' ד"ה ומוציא וכו' לאפוקי טומטום ואנדרוגינוס. עי' לקמן דף קיד ע"א תו' ד"ה וקסבר:

בא"ד אי נמי י"ל דלר"י לא יעמיד המיעוטין. ע"ל דף סח ע"א תוס' ד"ה מלק:

רש״י ד״ה יוצא כו' וביוצא כו׳ יוצא דדם הס״ד ואח״כ ד״ה לעבודת הציבור כגון טמא הס״ד ואח״כ ד"ה חוץ לזמנו כו׳ כרת הס״ד וכצ״ל. ותיבות מדנשחט ותיבות דחזו יש למחוק וכ"מ בס״י:

ד"ה סמיך ליה וטעמו לאסמכתא כו׳ כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה ומוציא אני כו׳. פי׳ אף ע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אי עביד מעשה אוסר אבל מוקצה ונעבד לא עביד מעשה ועיין לקמן דף קי״ד ע״א:

בא״ד ולפי מה שפרשתי ניחא כו׳. פי׳ דרש״י לא גרס משום דכ״ש למ״ד במעי אמו הם קדושים דאיצטרך למעוטי מזאת אבל לפי׳ תוספות ניחא לאשמעינן רבותא טפי אף ע״ג דלא קדם הקדישה לפסוליה מ״מ הוי כלאחר הקדישה משום דקדיש אגב אמו:

בא״ד בהווייתן הם קדושים וגם משום הך כו׳ כצ״ל:

בא״ד אין קדושה חלה עליהן דקסבר בהווייתן הם קדושים ולא חלה כו׳ כצ״ל:

בא״ד ויש לומר במקדישן בבטן קדושת הפה כו׳ אף ע״ג דגבי טומטום ואנדרוגינס משמע התם אפילו קדושת הפה לא חלו עליהם וכ״כ תוספות התם בהדיא ואפשר לומר בשלמא התם כיון שהם בעלי מומין אין דעתו על ב״מ כמו שכתבו תוספות התם אבל הכא גבי כלאים דידע ואפ״ה אקדשיה דעתו עליו ה״ה גבי יוצא דופן דלאחר שיצא לאויר העולם לא חזי להקרבה אבל בבטן אמו חזו להקרבה חל קדושה עליו מבטן אמו ובתוס׳ דמסכת נדה כתבו סתמא ושמא י״ל דדוקא גבי טומטום ואנדרוגינס אין קדושה חלה עליהם עכ״ל מילתא בלא טעמא וכאשר כתבתי נכון הוא:

בא"ד דמשמע דלא פליג כו׳. פירוש דהתם קחשיב חולין שנשחטו בעזרה ובשר בחלב בהדייהו דיקברו ור״ש אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו משמע דלא פליג אלא על חולין:

בא״ד שנשחטו בעזרה והלא קדשים כו׳ כצ״ל:

בא״ד וגם בבשר וחלב כו' כצ״ל:

בא״ד מודה דבקבורה דקדושה חלה עלויה משום דאי הוי בר קיימא כו׳ כצ״ל:

בא״ד הכשר בפנים כו' כצ״ל:

בא״ד ריבוי תורה כו׳ כצ״ל:

בא״ד שנפסל בשקיעת החמה דאם עלו לא ירדו מאימורין כו':

בא״ד לן בדם שתי לילות כו׳ כצ״ל:

בא״ד לא כייל להו דלמא כו' כצ״ל:

בא״ד לפי שכל א׳ כשר בחבירו כו'. פי׳ ניתנים למטה שעשה למעלה לא ירדו משום דכשר בניתנים למעלה וניתנים למעלה שעשה למטה לא ירדו דכשר בניתנים למטה ה״ה הניתנים בחוץ שנתנו בפנים לא ירדו דכשר בקרבן פנים וה״ה איפכא והא דלא מפרש הכא באלו משום דמילתא דפשיטא היא:

בא״ד וכן לילה מאברים כו׳ כצ״ל:

בא״ד וי״ל דלעיל פירשתי דההיא כו׳ כצ״ל:

בא״ד פסול דאימורים מבמה לר"י כו' כצ״ל:

בא״ד לא יעמוד המיעוטים בעוף כו'. פי' זאת היא העולה דג׳ מעוטים הם לר״י:

בא״ד דאין חילוק בין חד פסולא כו'. פירוש לעיל דאמרינן וכמו לן בדם שנפסל בשקיעת החמה דלא ירד ה״ה לן בע״ה דלא ירד:

בא״ד והא דנקט הכא מבמה ניחא ליה כו׳ כצ״ל. פי׳ ולא נקט יוצא שכשר בבשר שלמים חוץ לקלעים משום דניחא ליה כו׳:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ד״ה ומוציא אני וכו׳ פי׳ בקו׳ דל״ג בהוייתן הם קדושים דהא כ״ש למ״ד במעי אמן הם קדושים איצטריך למעוטי מזאת ונראה דגרסי׳ ליה ולרבותא נקטיה דאע"ג דבהוייתן הם קדושים ולא קדם הקדישן לפסולן איצטריך קרא למעוטי כיון דהפסול לא בא תחילה אלא בבת אחת אבל לא מצי למימר דסבר במעי אמן הן קדושים דהא שמעינן לר״ש וכו׳ כצ״ל וכ״ה דבריהם שם בפ׳ יוצא דופן ע״ש:

בא״ד דקסבר בהוייתן הן קדושים וגם משום וכו׳ כצ״ל והשאר נמחק:

בא״ד ולא חלה אפי׳ קדושת דמים פי׳ דאי חלה הא אמר בפ׳ ואלו קדשים מגו דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף כ״ה דבריהם מבוארים בפ׳ יוצא דופן ועיין לדבריהם לקמן פ׳ פרת חטאת דף קי״ד שכתבו באורך:

בא״ד וי״ל דמקדישן בבטן קדושת הפה דאע״ג דאין קדושת אמן חלה עליהן קדושת פה חלה עליהן כצ״ל וכ"ה דבריהם בפ׳ יוצא דופן והא דהוצרכו לומר דהקדישן בבטן קדושת הפה ולא קאמרי שהקדישן קדושת הפה אחר שנולדו משום דא״כ הוי נפסלו כשהן חולין כיון דלא קדישי אגב אמן ולא איצטריך האי קרא לנפסלו כשהן חולין אלא לנפסלו אחר שהוקדשו כמ״ש לעיל ומהתימא מהתוס׳ לקמן פ׳ פרת חטאת דף קי"ד שכתבו שלאחר שנעשו אתנן ומחיר הקדישן או בעודן במעי אמן או אחר שנולדו וכו׳ ואי אחר שנולדו לא הוי נפסלו לאחר שהוקדשו בשלמא אי הקדישן במעי אמן אע״ג דלא הקדישן אלא לאחר שנעשו אתנן ומחיר מ״מ כיון שעדיין הן במעי אמן שאין ניכר פסולן והקדישן הוי כמו שבא פיסולן והקדישן בבת אחת אבל אי לא הקדישן אלא לאחר שנולדו שכבר ניכר פסולן לא הוי אלא כנפסלו ואחר הוקדשו וקושיא זו ג״כ תקשי אהא שהקשו שם דלוקמא כגון שהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר וכו׳ ועוד מצי לאוקמא בבהמה של חולין מעוברת ועשה העובר אתנן ומחיר ואח"כ הקדישה ע״ש הא לפי הני אוקמתי לא הוי נפסלו לאחר שהוקדשו ויש ליישב דמיקרי נפסלו לאחר שהוקדשו משום דהיו ראויים מעיקרא לבא עם אמן אל פתח אהל מועד כמו שפירש״י ז״ל שם והא דהוקשו לוקמא בבהמה של חולין מעוברת ועשה העובר אתנן ומחיר ואח״כ הקדישה ר״ל ואח"כ הקדישה לבהמה ולעוברה כיון דהעובר קודם שנולד היה ראוי לבוא עם אמו לפתח אהל מועד הוי כמו נפסלו לאחר שהוקדשו וא״ת אי סברי כפירש״י ז״ל א״כ אמאי הוצרכו לומר שהקדישן קדושת הפה לא ה"ל למימר אלא כיון דהם ראויים לבוא מעיקרא עם אמן לפתח אהל מועד ה״א דמחייבי משום שחוטי חוץ לכך איצטריך לפני משכן ה׳ למעטינהו וכן תירצו התוס׳ שם בר״פ כיצד מערימין דף כ״ד ע"ב ע״ש וי״ל דהתוס׳ הכא סברי דהאי סברא דהיו ראויים מעיקרא לבוא עם אמן אל פתח אהל מועד לא מהניא אלא לענין דליהוו כנפסלו לאחר שהוקדשו אבל לא מהניא להא דליחייב משום שחוטי חוץ כיון דהשתא חולין הן ולכך הוצרכו לומר שהקדישן בפה ודוק ואכתי קשה להאי תירוצא שהקדישן בפה אבל קדושת אמן לא חלה עליהן א״כ איך מתיישב הא דקאמר גמרא שם בפ׳ יוצא דופן וחד לבהמת קדשים דאוליד דרך דופן וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים הא כיון דלא חלה עליהן קדושת אמן כלל ואינם קדושים אלא בקדושת פה א״כ מאי קאמר קסבר ולדות קדשים וכו׳ דמאי נפקא מינה מזה אי במעי אמן הן קדושים אי בהוייתן הן קדושים כיון דלא קדשי כלל אגב אמן אלא בקדושת פה הן דקדשי וכ״ש לפי מה שפירש שם מוהרש״א ז"ל בס׳ חידושי הלכות אהא שכתבו התוס׳ ז"ל וי״ל דמיירי שהקדישו בפה כתב א״כ הא דקאמר וחד לבהמת קדשים דאוליד דרך דופן לא קאי אלא אולד אבל אמו בהמת חולין א״כ מאי קאמר קסבר ולדות קדשים וכו׳ מה ענין זה לכאן והנה לפרש״י ז״ל שם דל"ג לה ניחא אבל התוס׳ ז״ל דגרסי לה קשיא וקושיא זו ג״כ תקשי אהא דקאמר לקמן בפ׳ פרת חטאת אתנן ומחיר כלאים ויוצא דופן בולדות קדשים קסבר ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים קשה כיון דאיירי בהקדישן קדושת הפה א״כ ע״כ הא דקאמר ולדי קדשים האי קדשים דקאמר קאי אולדות אבל אמן חולין היא כמ״ש מוהרש״א ז״ל גבי יוצא דופן א״כ מה ענין לומר בהוייתן הם קדושים בשלמא לפי׳ התוס׳ הכא ופ׳ יוצא דופן דלא כתבו הקדישן קדושת הפה אלא אכלאים ויוצא דופן איכא למימר הא דקאמר בהוייתן הם קדושים לא קאי אלא אאתנן ומחיר דבאתנן ומחיר אין צריך לאוקמי בקדושת הפה דלא הוי מום כטומטום ואנדרוגינוס וחיילא עליהם קדושת אמן ולכך איצטריך לומר בהוייתן הם קדושים כדי שיכול לחול אתנן ומחיר עליהם במעי אמן אלא להתוס׳ דפ׳ פרת חטאת שכתבו דאף לאתנן ומחיר צ״ל דאיירי בקדושת הפה קשיא ואפשר לומר הא דכתבו שהקדישן קדושת פה אינו ר״ל דבקדושת פה לחוד סגי אלא ר״ל דע״י קדושת פה נתעורר קדושת האם ותחול עליהם אע״פ שהן בעלי מומין ולכך איצטריך לומר קסבר ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים כדי שיכול לחול אתנן ומחיר עליהם דאי במעי אמן הם קדושים לא חל עליהם אתנן ומחיר כיון דעיקר קדושתן הם מכח אמן וקדושת פה אינה אלא לעורר קדושת אמן א״כ כבר קדמה קדושת האם עליהם ולא חל עליהם איסור אתנן ומחיר לכך איצטריך לומר קסבר ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים ודוק ודע דהתוס׳ הקשו שם בפ׳ יוצא דופן להאי תירוצא דממתני׳ דכיצד מערימין משמע דאפי׳ קדושת פה לא חלה עליהם (ר״ל דמשמע להו כן משום דרשב״ג קאי אהא דקאמר ואם נקבה זבחי שלמים וק״ל) ועוד דבשלהי פ"ב דתמורה קאמר אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים ואליבא דר״י ואמאי לא משכחת בהקדישו בפה ותירצו ושמא י״ל דדוקא טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם עכ״ל והנה לא כתבו טעם לדבר ונראה דטעמא משום דהוי מום גדול ולפ״ז לא מיתרצא אלא קשיא א׳ אבל קשיא ב' לא מיתרצא דהא התם בשלהי פ"ב דתמורה קאמר נמי גבי טומטום לא קדושין ולא מקדישין ודוק:

ד"ה הגה"ה יוצא שהרי יוצא וכו' וי״ל דלעיל פירש דההיא סוגיא כר״ש וכו׳ דבריש מעילה מדמי בית הבליעה ואם עלה לא ירד להדדי וכו׳ ראיתי מי שהקשה כיון דמדחי שם הגמ׳ דתנא אזאת תורת העולה סמיך ור״ש לא יליף זר מבמה א״כ כיון דמטמא בבית הבליעה בודאי אם עלה ירד דהא במעילה מדמי להדדי א״כ אמאי מספקי תוס׳ לעיל ד״ה הניתנין אי לר"ש אפי׳ בהנך דלא חזו לעבודת צבור לא ירד או לא הא דבר זה תלוי בפלוגתא דרב ור' יוחנן דפליגי אי זר אין מטמא בית הבליעה דילפי מבמה א״כ אם עלה לא ירד ולרב דלא יליף מבמה ע״כ מטמא בית הבליעה א״כ אם עלה ירד עכ״ל וטעות הוא דהתוס׳ לעיל לא נסתפקו אלא בקיבלו פסולים והקבלה בבהמה הוא נגד המיצוי בעוף ובמיצוי זר ל״פ רב ור׳ יוחנן דבמיצוי לא שייך טומאת בית הבליעה דאי מלק בהכשר כראוי ובמיצוי מיצה זר ליכא למימר דמטמא בית הבליעה כיון דכבר מלק כראוי כבר פקעה טומאת בית הבליעה ותו לא הדרא אי מיצה זר ובזה הוא דנסתפקו התוס׳ לעיל בקיבל זר אי ירד לר״ש או לא וה״ה דיש להסתפק במיצה זר ודוק:

בא״ד ומיהו קשה לר"י יצא דמה ליתכשר וכו׳ מ״כ בגש״ק וז״ל ונ״ל דהיינו טעמא דר״י דכיון דפסולין מחמת חוץ חשיב ליה אין פיסולו בקדש למעוטי ודמי לאין פיסולו בקדש אע״ג דאי ליכא מיעוטא לא הוה חשיב ליה אין פיסולו בקדש ברובע ונרבע כיון שכבר נתקדש בשחיטה ריב״א עכ״מ:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

הגהות

גמרא הואיל ואיתקוש לחוץ לזמנו כו׳ תנא אזאת תורה כו' כצ"ל:

רש״י ד״ה לן בדם כו׳ עלו לא ירדו הס״ד:

ד״ה יוצא כו׳ יוצא דדם הס״ד:

ד"ה סמיך ליה כו׳ למילתי׳ הס״ד:

תוס' ד״ה ומוציא כו' רובע ונרבע דיאסרו ניחא כו׳ והתם כו׳ דל״ג בהווייתן הן קדושים ולפי מה שפירשתי ניחא וע״כ הא כו' (כצ״ל נ״ל ועיין בתוס׳ דנדה) ובלאו הכי קשה מבשר וחלב כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ור' יהודה מייתי לה. לשאר פסולין מהכא: לן בדם כשר. שאם עלה לא ירד: שהרי לן כשר באימורין. שאם עלו לא ירדו: שהרי לן כשר בבשר. כגון בשר שלמים הנאכלין לשני ימים: יוצא כו'. וביוצא דאימורי עולה ואימורי קדשים אבל יוצא דדם פוסל רבי יהודה דנפקי לה תלתא פסולי מתלתא מיעוטי ומסתברא למעוטי יוצא דדם מדנשחט חוץ לזמנו דאשכחן ליה ריצוי אפילו בפנים שמרצה לפיגולו ליענש כרת: דחזו לעבודת ציבור. כגון טמא: דבר שלא בהכשירו. כגון לן באימורין: מדבר שבהכשירו. לן בבשר ויוצא דמקדש מיוצא דבמה שאין שם מחיצה: סמיך ליה. לאסמכתא למילתיה: השוחט בהמה בלילה בפנים. והעלה אותה בחוץ חייב משום מעלה בחוץ ואפילו לר' יהודה דאמר אם עלתה בפנים תרד ולא מיבעיא הנך דאם עלו לא ירדו דחייב על העלאתן בחוץ כדאמרינן בפ' השוחט (לקמן דף קיא:) דהא מתקבלין בפנים אלא אפילו הך לר' יהודה חייב:

יוסף. לא ירדו וקאמר אליבא דרבי יהודה כ''ע לא פליגי דירדו כי פליגי אליבא דר''ש רב יוסף כר''ש ורבה אמר לך ע''כ לא קאמר ר''ש אלא בניתנין למטה שנתנן למעלה כו' ולעולם בנשחטין בצפון וקבל דמן בצפון ומדנקט למטה שנתנן למעלה משמע דפליגי בה דה''ל למנקט נשחטה בלילה ונשפך דמה ויצא דמה וי''ל דהכי פי' רב יוסף כר''ש דמשמע ליה ניתנין למעלה שנתנן למטה אפילו עולת העוף שמלקה ומיצה דמה למטה דהוי כעין שינוי מקום דשחיטת קדשי קדשים וקבלת דמן מצפון לדרום ורבה אמר ע''כ לא קאמר ר''ש אלא בזבחים הניתנין למטה שנתנן למעלה ולעולם בשחטה בצפון אבל בעולת העוף שעשאה למטה ובקדשי קדשים ששחטן בדרום מודה ר''ש לרבי יהודה שירדו והא דקאמר לעיל בפרק שני (דף כז:) קתני מיהא הניתנין למטה שנתנן למעלה ולא פליג רבי יהודה אע''ג דלרב יוסף יש במשמע ניתנין למעלה שנתנן למטה אפילו עולת העוף שעשאה למטה דפליג ר' יהודה כיון דמודה בדמי זבחים שייך שפיר לומר דלא פליג ר' יהודה אלא ירדו דניתנין למעלה שנתנן למטה כמו בקבלו פסולין וזרקו את דמן דקאמר בסמוך דלא פליג רבי יהודה אע''ג דלא מודה לר''ש אלא בהנך דחזו לעבודת ציבור ור''ש אפילו בהנך דלא חזו לעבודת ציבור קאמר דלא ירדו דלא גרע משנשפך הדם ונאבד לגמרי דלא ירדו לר''ש ומיהו צריך עיון כי שמא בשנשפך הדם ונאבד קודם קבלה לא יאמר ר''ש לא ירדו בשביל שחיטה לבדה אלא בשנשפך מן הכלי ונאבד אחר קבלה ופסולין דלא חזו לעבודת ציבור דלא אשכחן להו הכשר בשום מקום אם קבלו נמי את הדם לא יאמר ר''ש אם עלו לא ירדו דמשום שחיטה לבדה שחיטה כשרה לא יחשבנו פסולו בקדש כדמשמע בריש מעילה (דף ב: וג.) שאפילו שחט בצפון וקבל בדרום לא היה חושבן רבה פסולו בקדש דקמותיב ליה רב יוסף ממתני' דחטאת העוף (לעיל דף סו:) וכולן אין מטמאין בגדים אבית הבליעה בעולת העוף שעשה למטה ולעיל מוקמינן לה בגמ' במיצוי ולא במליקה ומייתי מינה ראיה לדרום וגבי קדשי קדשים דחשיב פסולו בקדש א''כ אע''פ שנעשית המליקה בהכשר שהיה במקום שחיטה לא היה חושבו פסולו בקדש לרבה עד דאותביה רב יוסף אלמא בשחיטה לבדה בהכשר לא חשיב לרבה פסולו בקדש ומיהו יש לדמות פסול מיצוי לפסול שחיטה יותר מקבלה כיון שבמיצוי הוא ממצה ומוציא הדם מן הגוף כמו שעושה בשחיטה: ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקדש. בריש פרק יוצא דופן (נדה דף מא.) משמע דלא איצטריך האי קרא לנפסלו כשהן חולין אלא לנפסלו לאחר שהוקדשו והשתא רובע ונרבע דיאסרו ניחא אבל מוקצה ונעבד קשה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וי''ל דאיירי בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הוא וכן מפרש בפרק בתרא (לקמן דף קיד.) וא''ת אתנן ומחיר אי לאחר שהוקדשו נתן לזונה ובקדשים קלים כרבי יוסי הגלילי הא לא הוי אתנן כדדרשינן בשלהי כל האסורין (תמורה דף ל:) לכל נדר פרט לנדור וי''ל בבהמת קדשים מעוברת ונתן לה העובר וקסבר וולדות קדשים בהוייתן הן קדושים לאחר שיצאו לאויר העולם ומ''מ הוי כלאחר שהוקדש כיון דקדיש אגב אימיה וכן בפ' בתרא (לקמן דף קיד.) קרי ליה ראוי לפתח אהל מועד אע''ג דהוי חולין עד שעת יציאתו וכלאים ויוצא דופן בולדות קדשים והתם בפ' יוצא דופן (נדה דף מא.) פי' בקונטרס דל''ג בהווייתן הן קדושים ולפי מה שפירשתי ניחא וע''כ הא שמעינן לר''ש בסוף דם שחיטה (כריתות דף כג:) דקסבר בהווייתן הן קדושים מה אמר דאם עלו ירדו וגם משום הך דאתנן ומחיר דשמעתין דלא משכחת לה אלא בולדות קדשים ובהווייתן הן קדושים אבל קשה כלאים ויוצא דופן היכי משכחת לה דקדושים הוולדות דכיון דלא חזו להקרבה וגם קסבר בהווייתן קדושים לא חל על וולדות קדושה כלל כדתנן פרק כיצד מערימין (תמורה דף כד:) רשב''ג אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה [חלה] עליהן וקסבר בהוייתן [הן] קדושים ולא חלה אפילו קדושת דמים וי''ל דמקדישן בבטן קדושת הפה וקשה על ר''ש דסבר בהוייתן ממתני' דסוף תמורה (דף לג:) אלו הנקברין קדשים שהפילו ובלאו הכי קשה מבשר בחלב דתני בהדייהו דמשמע דלא פליג עלייהו ר''ש אלא על חולין שנשחטו בעזרה ואילו קדשים שהפילו אין קדושה חלה עליהן כיון דסבר בהוייתן קדושים כמו טומטום ואדרוגינוס וגם. בשר בחלב אמר ר''ש דמותר בהנאה בפ''ק דבכורות (דף י.) א''כ אמאי הוו בקבורה וצ''ל דפליג עלייהו ר''ש ולא ליהוו בקבורה א''נ בקדשים שהפילו מודה דבקבורה דקדושין משום דאי הוו בר קיימא הוו חזו להקרבה להכי לא דמו לטומטום ואנדרוגינוס והכי צריך לפרש שילהי בהמה המקשה (חולין דף עז.) גבי הפילה שליא במוקדשים תקבר ומפרש טעמא משום דרובא בר הקדש הוא וקשיא לר''ת אי סבר וולדות קדשים ממעי אמן קדושין אפילו כולן קדושין ואי סבר בהוייתן קדושין אין חלה קדושה על שום דבר דלא חזי להקרבה כדאמר רשב''ג גבי טומטום ואנדרוגינוס אלא י''ל דנפלים עדיפי כיון דאי הוו בר קיימא הוו חזו להקרבה וחל עלייהו קדושה והיינו [דאמר] התם רובא בר מקדש לאפוקי טומטום ואנדרוגינוס: הגה''ה יוצא שהרי יוצא כשר בבמה. יוצא דאברי עולה ואימורין קאמר אבל יוצא דדם פסיל ר' יהודה וא''ת מהאי טעמא נמי ליתכשר יוצא דדם וי''ל דהכשר דם חמור ולא ילפינן מבמה אם לא נמצא לו הכשר בפנים ועוד י''ל דבבמה הוי בהכשרו ואע''ג דבאימורין ילפינן שלא בהכשרו מבהכשרו ע''י ריבוי תורת מיהו בדם המתיר לא ילפינן כדפירשנו לעיל בפ' איזהו מקומן (דף נא. ד''ה מפני) דדייק דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב מדילפינן לן דמה מלן דאימורין ולן דאימורין מלן דבשר ואמאי נילף דם שנפסל בשקיעת החמה מאימורין דכשרין דלא מיפסלי אלא בעמוד השחר וכ''ת משום דלן בדם אחר עמוד השחר לא מצי גמר מאימורין מה בכך הא לא מצינו פסול עמוד השחר בדם כלל ועוד כיון שלמדנו דאחר שנפסל לא ירד אין חילוק בין שקיעת החמה לעמוד השחר דאי לא תימא הכי לן בדם שתי לינות מנין הא אין כיוצא בו בבשר אלא ודאי לא גמרינן דם מהכשרו ולהכי חשיב ליה בנין אב מבנין אב דלא מצי למילף אלא מלן דעמוד השחר דאימורין ולהכי נמי לא כייל להו דילמא לן בדם ובאימורין כשר שהרי לן כשר בבשר ולכך נמי אצטריך למימר חוץ למקומו הואיל ואיתקש לחוץ לזמנו דלא מצי למימר הואיל וכשר בבמה וכן קבלו פסולין לא מכשר אלא בהנך דחזו לעבודת ציבור אבל זר לא אף על גב דכשר בבמה ומיהו אשכחן דילפינן מהכשרו בדם מדם כגון ניתנין למעלה ולמטה לפי שכל אחד כשר בחבירו וגם לא הוצרך כאן לפרש הטעם לפי שהוא פשוט ושלא לשמו דפסח וחטאת שכשר בשאר קרבנות ומיהו קשה דלעיל בפרק חטאת העוף (דף סח:) גבי זר וסכין מטמאין בבית הבליעה פריך דנילף זר מבמה דתניא מנין ליוצא כו' ומאי קושיא הא האי תנא גופיה לא יליף כדפי' דמוקי בחזו לעבודת צבור ולא גמרי נמי דם מבמה ועוד הא דמכשר התם מליקת שמאל משום דאשכחן ליה הכשירא ביוה''כ הא לא ילפינן מבהכשרו וכן לינה מאברים ופדרים הא רבי יהודה פסיל ליה הכא וי''ל דלעיל פירשתי דההיא סוגיא כר''ש וכולה מתני' דהתם דמפלגא לענין בליעה לענין בין פסולו בקדש כר''ש דהכא דבריש מעילה מדמי בית הבליעה ואם עלה לא ירד להדדי וה''ק נילף מבמה לר''ש כי היכי דגמר בברייתא פסול דאימורים לרבי יהודה ומיהו לא לגמרי אתיא כר''ש מדפסלה מליקת שמאל ור''ש מכשר לה לפי גירסת ר''ת דלעיל בפרק שני (דף כד:) דגריס והא תנן מלק בשמאל כו' א''נ י''ל דלרבי יהודה לא יעמיד המיעוטין בעוף מיהו לעיל (דף פג:) פסלינן בעוף טפי מבהמה גבי פלוגתא דרבי יוסי הגלילי ור''ע דמה כבשים ראוים כו' ומיהו קשה לרבי יהודה יצא דמה ליתכשר דנילף מיוצא דאימורים ואימורים מבמה כמו לן דדם מאימורים ולן דאימורים מבשר א''נ יצא דאימורים מבשר שלמים דכשרים חוץ לקלעים וממילא שמעת חוץ לירושלים דאין חילוק בין חד פסולא לתרי פסולי כדפירשנו והא דנקט הכא קרא מבמה ניחא לאשכוחי הכשירא ביוצא דאימורין גופייהו אבל גבי לן דגמר מבשר לא הוה מצי לאשכוחי באימורין לן בבמה דכשר דהא תנן בפ' בתרא (לקמן דף קיג.) הזמן הנותר והטמא שוין בזה ובזה:

זבחים פד ע"ב