זבחים קה ע"א

בָּתַר רוֹב אֵבֶר שָׁדֵינַן לֵיהּ וְהָא נְפַק לֵיהּ אוֹ דִלְמָא בָּתַר בְּהֵמָה שָׁדֵינַן לֵיהּ תֵּיקוּ
רַבָּה בַּר רַב הוּנָא מַתְנֵי לַהּ בְּגַבְרֵי בְּמִתְעַסְּקִין בּוֹ חֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם וּנְפַקוּ תְּלָתָא וּפָשׁוּ לְהוּ תְּרֵי מַאי בָּתַר רוֹב מִתְעַסְּקִין אָזְלִינַן אוֹ בָתַר בְּהֵמָה אָזְלִינַן תֵּיקוּ
בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר פָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שֶׁיָּצְאוּ וְחָזְרוּ מַהוּ מִי אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּנָפְקִי לְהוּ אִיטַּמּוֹ לְהוּ אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דַּהֲדוּר הֲדוּר
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל תָּא שְׁמַע הָיוּ סוֹבְלִין אוֹתָן בְּמוֹטוֹת הָרִאשׁוֹנִים יָצְאוּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה מְטַמְּאִין בְּגָדִים וְהָאַחֲרוֹנִים אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים עַד שֶׁיֵּצֵאוּ וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כֵּיוָן דְּנָפְקִי לְהוּ אִיטַּמּוֹ הָנָךְ דְּאִיכָּא גַּוַּאי (לִיטָּמֵא) [לִיטַּמּוֹ]
אָמַר רָבִינָא וְתִסְבְּרָא הָא בָּעֵינָא וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְלֵיכָּא
אֶלָּא רַבִּי אֶלְעָזָר הֵיכִי בָּעֵי לַהּ כְּגוֹן דִּנְקִיטִי לַהּ בְּבָקוּלְסֵי
תָּנוּ רַבָּנַן פָּרִים וּפָרָה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ הַמְשַׁלֵּחַ הַשּׂוֹרְפָן וְהַמּוֹצִיאָן מְטַמֵּא בְּגָדִים וְהֵן עַצְמָן אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים אֲבָל מְטַמְּאִין אֳוכָלִין וּמַשְׁקִין דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים פָּרָה וּפָרִים מְטַמְּאִין אֳוכָלִין וּמַשְׁקִין שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ אֵינוֹ מְטַמֵּא שֶׁהוּא חַי וְהַחַי אֵינוֹ מְטַמֵּא אֳוכָלִין וּמַשְׁקִין
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ
מָה זְרָעִים שֶׁאֵין סוֹפָן לְ(י)טַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר אַף כֹּל שֶׁאֵין סוֹפָן לְ(י)טַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה צְרִיכִין הֶכְשֵׁר יָצְתָה נִבְלַת עוֹף טָהוֹר שֶׁסּוֹפָהּ לְ(י)טַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה וְאֵין צְרִיכָה הֶכְשֵׁר
אֶלָּא לְרַבָּנַן אִי אִית לְהוּ דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֲפִילּוּ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ אִי לֵית לֵיהּ אֲפִילּוּ פָּרָה וּפָרִים מְנָלַן
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר אָמְרִי בְּמַעְרְבָא צְרִיכִין הֶכְשֵׁר טוּמְאָה מִמָּקוֹם אַחֵר
בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר פָּרִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים מַהוּ שֶׁיְּטַמְּאוּ אֳוכָלִין וּמַשְׁקִין בִּפְנִים כְּבַחוּץ מְחוּסַּר יְצִיאָה כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי אוֹ לָא
בָּתַר {דבעיא}<דְּבַעְיַהּ> הֲדַר פַּשְׁטַהּ מְחוּסַּר יְצִיאָה כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי
בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר שְׁמוּאֵל מֵרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא נִבְלַת עוֹף טָהוֹר לְרַבִּי מֵאִיר מַהוּ שֶׁתְּטַמֵּא בִּכְזַיִת
דְּמַחֲתָא לְאַרְעָא לָא תִּיבְּעֵי לָךְ דְּנָקֵיט בְּפוּמֵּיהּ לָא תִּיבְּעֵי לָךְ כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ דְּנָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ מְחוּסַּר קְרִיבָה כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי אוֹ לָא
בָּתַר {דבעיא}<דְּבַעְיַהּ> הֲדַר פַּשְׁטַהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קה - א

וכאן יש להסתפק, האם האי מיעוטא של אותו האבר שנמצא בפנים, בתר רוב האבר שדינן ליה, והא נפק ליה, והרי רוב האבר הזה כבר יצא. וממילא נחשב כל האבר כאילו יצא, ונמצא שרוב הבהמה יצאה כבר לחוץ.

או דלמא, בתר הבהמה שהאבר מחובר אליה שדינן ליה לאבר. ומיעוט האבר נשאר כמות שהוא בפנים.

[ואף על פי שלא שייך כאן לומר מושכים את האבר אחרי רוב הבהמה, שהרי חציה בפנים וחציה בחוץ, מכל מקום, כיון שהאבר מחובר לכל הבהמה, לא הולכים אחר בתר רוב האבר, אלא מיעוט האבר נשאר כמות שהוא במקומו בפנים].

וכיון שלא מחשיבים את הבהמה כאלו יצאה רובה, הרי אם נטמא הפר, שורפים אותו בפנים, כדין פרים הנשרפים שנטמאו בפנים. וכן אין מטמאין את המתעסקים בה.

ומסקינן: תיקו.

רבה בר רב הונא מתני לה להא בעיא, אי אזלינן בתר רובא, בגברי, באנשים המתעסקים בהוצאת הפרים. והספק הוא במתעסקין בו, בהוצאת הפר, שהיו חמשה בני אדם, ונפקו יצאו מתוכם החוצה תלתא, ופשו להו, ונשארו בפנים תרי גברי.

מאי, האם בתר רוב מתעסקין אזלינן, ולכן, אם היה כבר הפר בחוץ אז אפילו אותם שנים שנשארו בפנים נטמאו, כיון ששלשה מהנושאין, שהם רוב הנושאים, כבר יצאו החוצה.

או דלמא, בתר בהמה דוקא אזלינן לגבי רוב, שרק אם יצא רוב הבשר נחשב הדבר כאלו יצא כל הבשר. אבל לענין גברי לא אזלינן בתר רובא, ואותם שנים שנשארו בפנים לא נטמאו, כיון שהם אינם נחשבים כמי שיצאו.

ומסקינן: תיקו.

ביאור הסוגיא דלהלן הוא לפי דברי התוס'

בד"ה פרים הנשרפים. ^[13]

בעי רבי אלעזר, פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצאו, וחזרו, מהו?

דהיינו, זה דבר פשוט, שאם גם האנשים וגם הפרים יצאו, וחזרו אחר כך, שגם האנשים וגם הבגדים טמאים, ולא נטהרו בחזרתם של הפרים לעזרה.

וכל השאלה היא [לאחר שחזרו הפרים], לגבי האנשים האחרים המתעסקין עתה בפנים בהוצאת הפרים בפעם השניה [או אפילו באותם שהוציאו תחילה, אלא שלבשו עתה בגדים אחרים, ומתעסקים פעם נוספת בהוצאת הפרים לעזרה], האם הם מטמאים עתה כדין העוסקים בפרים, אפילו קודם שיצאו הפרים מהעזרה בפעם השניה, או שמא דינם הוא כמתעסקים בפעם הראשונה, שכל זמן שלא יצאו מהעזרה, הם אינם מטמאים. ^[14]

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן, כיון דנפקי, היות ויצאו כבר הפרים בפעם הראשונה מחוץ לעזרה, איטמו להו, נטמאים המתעסקים אפילו קודם שיצאו מהעזרה, כי היות וכבר יצאו הפרים קודם לכן, נחשב הדבר כאלו הם מתעסקים בפרים שיצאו חוץ לעזרה, אפילו כשהם עתה בעזרה.

או דלמא, כיון דהדור, שחזרו הפרים חזרה לפנים, הדור. ומעתה הם נחשבים כאילו לא יצאו מעיקרא. ולכן, עד שהם לא ייצאו מחוץ לעזרה, הם לא ייטמאו את המתעסקים בהם.

אמר רב אבא בר ממל, תא שמע. ממה ששנינו במשנה: היו סובלין אותן נושאים את הפרים הנשרפים במוטות.

יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה, והאחרונים לא יצאו. הרי הראשונים שיצאו חוץ לחומת העזרה, מטמאין בגדים. והאחרונים, אינן מטמאין בגדים, עד שיצאו.

ומדייק רב אבא בר ממל: ואי סלקא דעתך כיון דנפקו להו הפרים קודם לכן, אם החזירום, איטמו המתעסקים בהוצאתם עתה בפעם השניה, אף על פי שהמתעסקים השניים עדיין לא יצאו, ומשום שהוצאת הפרים היא הקובעת ולא יציאת האנשים המתעסקים, אם כן, גם בשעת ההוצאה הראשונה של הפר, כיון שיצאו הפרים, הרי מעתה צריכים להטמא כל המתעסקים בהם, ואפילו הנך דאיכא בגואי, העוסקים בהוצאה הנמצאים עדיין בפנים, נמי ליטמאו?! אמר רבינא: ותסברא, וכי סבור אתה לומר שהכל תלוי ביציאת הפר, ולכן יכולים להטמא ביציאתו גם אותם שעדיין לא יצאו?

והא בעינא "וכבס בגדיו, ואחר יבא אל המחנה", וליכא! שהרי משמע מלשון הפסוק שהוא מדבר באופן שכבר יצא האיש מחוץ לעזרה. כי אם לא יצא האיש החוצה, לא קרינא ביה "ואחר יבא אל המחנה", וכיון שלא קרינא ביה "ואחר יבא אל המחנה", לא קרינא ביה גם "וכבס בגדיו". ומשמע שכל היכא שלא יצאו האנשים החוצה, לא נטמאו האנשים, ואינם צריכים לכבס בגדיהם לטהרם.

ולכן אותם אחרונים שלא יצאו, לא נטמאו. ורק הראשונים שיצאו נטמאו. ואם כן, גם בבעיא של רבי אלעזר, הרי אותם אנשים שלא יצאו מעולם עם הפרים, או אם לבשו האנשים הקודמים בגדים אחרים, ודאי שלא נטמאו.

ומבארינן: אלא רבי אלעזר, היכי בעי לה, באיזה אופן הוא הסתפק?

כגון דנקיטי לה בבקולסי, במקלות. כגון שיצאו הפרים וחזרו לפנים, ובאו אנשים אחרים ועמדו חוץ לעזרה, והתחילו לעסוק בהוצאת הפרים שבתוך העזרה החוצה באמצעות מקלות.

והספק הוא, כיון שהפרים יצאו כבר, והאנשים הללו עומדים בחוץ, חשיב הדבר כאלו מוציאין את הפרים מפתח העזרה ולחוץ, ויטמאו אף על פי שעוד לא יצאו הפרים החוצה. או שמא נחשב הדבר כאילו לא יצאו הפרים מעולם לחוץ, וטהורים הם, כיון שעוד לא יצאו הפרים עכשיו החוצה.

תנו רבנן: השורף פרה אדומה, והשורף פרים הנשרפין, והמשלח את השעיר המשתלח, והמוציאן את הפרים הנשרפים אל מחוץ לעזרה, מטמא בגדים. ^[15]

והן עצמן, פרים, פרה אדומה ושעיר המשתלח עצמן, הנוגע בהן בלי להתעסק בהן, אינן מטמאין בגדים. ^[16]

אבל מטמאין בשר הפרים הנשרפים ופרה אדומה, וכן השעיר המשתלח [על אף שהוא חי!] אוכלין ומשקין הנוגעין בהן, דברי רבי מאיר, וכפי שיבואר טעמו להלן.

וחכמים אומרים: רק פרה ופרים שנשרפו, מטמאין אוכלין ומשקין. אבל שעיר המשתלח אינו מטמא אוכלים ומשקים מפני שהוא חי, וכל דבר שהוא חי אינו מטמא כלל. ^[17]

והוינן בה: בשלמא לרבי מאיר, הסובר ששעיר המשתלח מטמא אפילו כשהוא חי, היינו טעמא, דסבירא ליה כדתנא דבי רבי ישמעאל.

דתנא דבי רבי ישמעאל, נאמר בפרשת טומאת אוכלים, שאין האוכל נעשה ראוי לקבלת טומאה ללא "הכשר מים", שנאמר "וכי יפול מנבלתם [של השרצים] על כל זרע זרוע אשר יזרע, טהור הוא".

ודרשינן, מה כמו זרעים, שאין סופן ליטמא טומאה חמורה, דהיינו, שהזרעים הנטמאים משרץ [או אפילו ממת] אינם יכולים לטמא אדם וכלים אלא רק אוכלים או משקים אחרים, ^[18] צריכין הזרעים "הכשר" לקבלת טומאה, דהיינו, נתינת מים ומגע שרץ, ומבלעדיה הם אינם נטמאים.

אף כל שאר אוכלין, שאין סופן ליטמא טומאה חמורה, שהרי אוכלים ומשקים לעולם אינם נעשים אב הטומאה, ואינם יכולים לטמא אדם וכלים, צריכין הכשר לקבלת טומאה. ^[19]

יצתה מכלל זה, של הצורך בהכשר לקבלת טומאה, נבלת עוף טהור, כיון שסופה ליטמא טומאה חמורה, שהרי נבלת עוף טהור, בהיותה בבית הבליעה, מטמאה היא את האדם האוכל אותה בטומאה חמורה של אב הטומאה, עד שמטמא האדם האוכל אותה את בגדיו שהוא לבוש בהם, לכן אין היא צריכה הכשר, לא הכשר מים ולא הכשר מגע בשרץ, אלא היא מטמאה אוכלים ומשקים הנוגעים בה אפילו בלי שקיבלה נבלת העוף הטהור הכשר מים ומבלי שנגעה בשרץ. ^[20]

והוא הדין לפרה אדומה ופרים הנשרפין ושעיר המשתלח, כיון שסופן לטמא טומאה חמורה את האדם והבגדים של המתעסקין בהם, הם אינן צריכין הכשר.

ושעיר המשתלח מטמא אפילו מחיים, אף על פי שסתם בעל חי בעלמא אינו מטמא. כי מי שסופו לטמא טומאה חמורה, מטמא אוכלים ומשקים אפילו מחיים, ואפילו כשלא הוכשר לקבל טומאה, שלא באו עליו מים, ואפילו שלא נטמא מדבר אחר, אלא דינו שיטמא טומאה עצמית קלה, לטמא אוכלין ומשקין, כיון שסופו לטמא טומאה חמורה, את העוסקין בו.

אלא לרבנן, הסוברים ששעיר המשתלח אינו מטמא, תיקשי, הרי ממה נפשך: אי אית להו הך דתנא דבי רבי ישמעאל, דכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא צריך הכשר, אפילו שעיר המשתלח נמי לטמא מחיים.

ואי לית להו דתנא דבי רבי ישמעאל, אפילו פרה ופרים מנלן שמטמאים? שהרי הם עצמם טהורים, ולא נאמרה טומאה אלא רק למתעסקים בהן.

ומשנינן: כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אמרי במערבא, אמרו בארץ ישראל, שגם רבנן סוברים כמו תנא דבי רבי ישמעאל, אלא שהם סבורים שכך הוא ביאור דבריו של תנא דבי רבי ישמעאל:

א. כל דבר שאין סופו לטמא טומאה חמורה, צריכין הכשר טומאה ממקום אחר, שיגע בשרץ או בנבילה, ולא שיטמא מאליו.

ב. אבל, מי שסופו לטמא טומאה חמורה, אין צריך ליגע בטומאה, אלא טמא הוא מאליו. ^[21]

אך יחד עם זאת, הוא צריך להיות דבר הראוי לטומאה. ולכן, רק פרה אדומה לאחר שנשחטה, ופרים הנשרפים שהם לאחר שחיטה, שהם ראויים לקבלת טומאה וסופן לטמא טומאה חמורה, לכן הם מטמאים כבר עתה, מאליהם, טומאת אוכלין, שהיא טומאה קלה. אבל בעלי חיים, שאינם ראויים בעלמא לטומאה, שהרי לא מצינו בבהמות בעלי חיים שיהיו מטמאין, לא מועיל זה שסופן לטמא טומאה חמורה, כיון שהם בכלל לא ראויים לקבלת טומאה. ולכן, שעיר המשתלח, שהוא חי עדיין, אינו מטמא טומאת אוכלין כשהוא חי.

בעי רבי אלעזר, פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, מהו שיטמאו אוכלין ומשקין בהיותם עוד בפנים בעזרה, כבחוץ, כמו שמטמאים הם טומאת אוכלים לאחר שהוצאו אל מחוץ לעזרה, מדין סופם לטמא טומאה חמורה את המתעסקים בהוצאתם לחוץ.

וצדדי הספק הם:

האם מחוסר יציאה לחוץ לעזרה, חשיב כמחוסר מעשה. והואיל ועדיין לא נעשה בהם המעשה של הוצאתם לחוץ, לא הגיעו עדיין הפרים למצב של "סופם לטמא טומאה חמורה" את המתעסקים בהם עד שיצאו לחוץ, ולכן הם לא מטמאין גם טומאה קלה בהיותם בפנים.

או עובדת היותם של הפרים בפנים לא חשיב כ"מחוסר מעשה", והואיל וסופן לטמא טומאה חמורה את העוסקים בהוצאתם, לכשיצאו, הרי הם מטמאין כבר עכשיו טומאה קלה, את האוכלים והמשקים, על אף בהיותם בפנים.

בתר דבעיא, אחר שהסתפק רבי אלעזר, הדר, חזר רבי אלעזר ופשט את ספיקו.

מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי, ולכן אין הפרים הנשרפים מטמאין טומאת אוכלין עד שיצאו.

בעא מיניה רבי אבא בר ממל מרבי חייא בר אבא, נבלת עוף טהור, שאינה מטמאה טומאה חמורה אלא כשהיא נמצאת בבית הבליעה, לרבי מאיר, הסובר שכל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא מאליו טומאה קלה אפילו אם הוא דבר שאינו ראוי לקבלת טומאה עתה [כמו שעיר המשתלח בעודנו חי], מהו שתטמא נבלת עוף טהור בשיעור כזית [שהוא השיעור שבו מטמאה נבלת עוף טהור את האדם האוכלה בהיותה בבית הבליעה] אוכלים ומשקים הנוגעים בה לפני שאכלה האדם? ^[22]

ומבארת הגמרא: במקום דמחתא שמונחת נבלת עוף טהור על ארעא, דהיינו, כאשר מונח כזית מנבלת עוף טהור על הארץ, לא תיבעי לך שלא מטמאת טומאת אוכלין, לפי שאין כאן עדיין את המצב של "סופה לטמא טומאה חמורה", שהרי יתכן כי אותו כזית לא יכנס לעולם לבית הבליעה של אדם.

וכמו כן, במקום דנקיט, שמחזיק האדם את הכזית נבלת עוף טהור בפומיה, בתוך פיו, לא תיבעי לך, שאז ודאי מטמא אותו כזית את האוכלים האחרים שנמצאים בתוך פיו בטומאת אוכלים הקלה. שהרי כיון שנמצא הכזית נבלה בתוך פיו של אדם, הוא במצב של "סופו לטמא טומאה חמורה", ובודאי הוא מטמא טומאת אוכלין, שהיא טומאה קלה.

כי תיבעי לך, היכא דנקיט ליה להאי כזית בידיה. והספק הוא: האם מחוסר קריבה לפיו כמחוסר מעשה דמי. ואם כן, לא נחשב עתה הכזית כ"סופו לטמא טומאה חמורה", ולכן אינו מטמא טומאת אוכלין.

או לא כמחוסר מעשה דמי, ומטמא הוא עתה טומאת אוכלין.

הערות

^[13] ועיין בליקוטי הלכות שגם הוא ביאר את הסוגיא לפי ביאור התוס'.

^[14] החפץ חיים ב"ליקוטי הלכות" דן מה דינם של העוסקים לאחר ההוצאה, האם גם הם מטמאים בגדים, או שרק העוסקים בהוצאה עצמה מטמאים. והוכיח החזון איש [זבחים קמא לט ח] מלשון הגמרא כאן שגם הם מטמאים, שהרי כל השאלה ביצאו וחזרו מהו, היא לגבי דין העוסקים בפנים אחרי שהוחזרו, והרי מה שהם בפנים לא יכול להיות עדיף מאם היו בחוץ אחר ההוצאה, ומוכח שהעוסקים בחוץ מטמאים, ועיין בדבריו שדייק עוד מהלשון "יצאו אלו ואלו טמאים".

^[15] פרה אדומה - נאמר בה "והשורף אותה, יכבס בגדיו". פרים הנשרפין [פר כהן משיח ופר העדה], למדנו לעיל בדף פג א מדברי הכתוב שהם נשרפים. פר יום הכפורים - בהדיא נאמר "והשורף אותם, יכבס בגדיו". שעיר המשתלח - בהדיא נאמר "והמשלח את השעיר, יכבס בגדיו".

^[16] הם עצמם אין בהם כל טומאה, ולכן אינם מטמאים את האדם והכלים הנוגעים בהם, ומה שהם מטמאים את המתעסקים בהם, גזירת הכתוב היא. כתבי הגרי"ז

^[17] האחרונים דנו בשאלה מדוע בעל חי אינו נטמא, האם בגלל שהוא אינו נחשב לאוכל או שעצם היותו חי שוללת ממנו את האפשרות להטמא, שהרי מצינו שבן פקועה, שאינו צריך כלל שחיטה, וכן דגים שאינם צריכים שחיטה, אינם מקבלים טומאה. עיין בקהלות יעקב לסדר טהרות סימן נב שהביא ראיות לכאן ולכאן מדברי הראשונים, וכן בקהלות יעקב לזבחים, שהביא את דבריהם ודן בהם, וכן בספר אשר לשלמה [תנינא סימן סט].

^[18] רש"י במסכת חולין קכא ב, כתב: זרעים [דהיינו, מיני אוכלים] אינם נעשים אב הטומאה עולמית, ואפילו נגעו במת שהוא אבי אבות הטומאה, ואינם נעשים אב הטומאה לטמא אדם וכלים [שיכולים להטמא אך ורק מאב הטומאה]. ולגבי לטמא אוכלים, יתכן ויש להם דרגה של אב הטומאה לגבי לטמא אוכלים אחרים בדרגה של ראשון לטומאה [עיין רש"י ותוס' בסוגיית רבי חנינא סגן הכהנים בסוף פרק ראשון של מסכת פסחים].

^[19] אבל המתעסקים בפרה אדומה ובהוצאת פרים הנשרפים ובשילוח השעיר ביום הכיפורים, כיון שסופם לטמא טומאה חמורה את האדם המתעסק בהם ואת הבגדים שלו, הרי כבר מעתה הם מטמאים טומאה קלה. והם מטמאים אוכלים ומשקים אפילו אם לא הוכשרו לקבל טומאה. ואילו השעיר המשתלח, מטמא טומאת אוכלים לפי רבי מאיר אפילו בעודו חי, על אף שבעלי חיים בכל מקום אינם מטמאים אלא לאחר מותם.

^[20] רש"י כאן [בד"ה צריכין הכשר] מגדיר "הכשר טומאה" שהוא "דבר המכשירן לקבל טומאה, כגון נתינת מים ומגע שרץ". ובמסכת נדה נ ב ביאר רש"י את דברי הגמרא שנבלת עוף טהור לא צריכה הכשר: לא שום הכשר ירידת טומאה, לא הכשר מים, ולא הכשר שרץ.

^[21] כך מבאר רש"י. אך הרמב"ם [אבות הטומאות ג ב] מחלק, שרק נבלת עוף טהור נחשבת כמי שסופה לטמא טמאה חמורה עד שאינה צריכה הכשר כלל, אך פרה אדומה ופרים הנשרפים צריכים [לרבנן, שהלכה כמותם] מגע טומאה כדי שיוכלו לטמא. וכדבריו גם סובר רבינו תם [הובאו דבריו בשיטה מקובצת בבא קמא עז א, ובעוד ראשונים], שפרה אדומה צריכה לקבל טומאה ממקום אחר, ואינה נחשבת כמי שסופה לטמא טומאה חמורה כיון שהיא אינה מטמאה אלא את העוסקים בה. ומבאר הקהילות יעקב, שהחילוק הוא, לפי שנבלת עוף טהור מעתיקה את הטומאה שבה לאדם האוכל אותה, ולכן היא נחשבת טמאה אפילו כשהיא לא בבית הבליעה כדי לטמא אוכלים. אך פרה אדומה ופרים הנשרפים אין בהם כל טומאה עצמית, ורק גזירת הכתוב היא שהעוסקים בהם נטמאים, ולכן לא מחשיבים אותם רבנן כמי ש"סופם לטמא טומאה חמורה". ועיין בלשון החזון איש כאן, שבתוך דבריו כתב שנבלת עוף טהור מטמאה את עצמה לגבי שתטמא אוכלים אחרים בטומאת אוכלים. ועיין גם בכתבי הגרי"ז, שנבלת עוף טהור יש בה טומאת אוכלים מצד שסופה לטמא את האוכל אותה, ומה שהיא מטמאה מעתה את האוכלים אין בו כל חידוש, שהרי היא עצמה טמאה בטומאת אוכלים, מה שאין כן פרה ופרים הנשרפים, שאין בהם כלל טומאת אוכלים, ומה שהם מטמאים אחרים בטומאת אוכלים חידוש הוא, שאף על פי שאין בהם עצמם טומאת אוכלים מטמאים הם אחרים טומאת אוכלים. ועיין ברש"ש כאן שביאר ששיטת רש"י והרמב"ם היא שגם בסופו לטמא טומאה חמורה יש צורך בהכשר מים, רק אין צורך במגע שרץ. ובספר אשר לשלמה [תנינא סימן ע] ביאר זאת לפי הסברו של החינוך שהכשר מים הוא בגדר גמר מלאכת האוכל, לפי שדרך בני אדם בקצת פירות וירקות להדיחם מעפר טרם שאוכלים אותם, לכן קבעה התורה שכל דבר מאכל לא ייחשב שנגמרה מלאכתו, ואינו נחשב אוכל בלי הכשר מים.

^[22] אך לרבנן אין ספק, שודאי אין כזית יכול לטמא, כיון ששיעור כזית אינו ראוי לקבל טומאת אוכלין אלא רק כביצה, ולפיהם לא מהני מה שסופו של הכזית נבלת עוף טהור לטמא טומאה חמורה את האדם האוכלו ואת בגדיו בהיותו בבית הבליעה. כי בדבר שאינו ראוי לקבלת טומאה, לא אמרינן את הכלל של רבי ישמעאל שדבר אשר סופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאה קלה בלי הכשר. ועיין בספר אשר לשלמה [תנינא סימן סט] שדן מדוע לא הסתפקה הגמרא גם לפי רבנן בשיעור כביצה. והביא את דברי הגרי"ז, שלפי רבנן, בכביצה אין שום ספק לגמרא שאין חסרון של מחוסר מעשה, ופשיטא שהיא תטמא, וכן פשיטא שימנו בה ראשון ושני, כיון שלנבלת עוף טהור בשיעור כביצה יש טומאה עצמית של טומאת אוכלים לכל דיניה. וכל ספק הגמרא הוא רק בכזית, ולרבי מאיר, כיון שבכזית אין טומאת אוכלים עצמית, הרי יש לדון לפי רבי מאיר, הסובר שהשעיר המשתלח מטמא על אף שהוא חי ואין בו טומאה עצמית, האם גם כזית נבלת עוף טהור [שאין בה טומאה עצמית] תטמא כאשר יש בה חסרון קריבה, כשהשאלה היא באיזה מצב של "סופו לטמא טומאה חמורה" נחשב מצב של מחוסר מעשה של קריבה.

בתר [אחר] רוב אבר שכבר יצא אל מחוץ לעזרה שדינן ליה [מטילים אנו אותו], ואם כן הא נפק ליה [הרי יצא לו] האיבר, ונמצא רוב הבהמה בחוץ, ונטמאו הנושאים אותה. או דלמא בתר [שמא אחר] חצי הבהמה שעדיין נמצא בעזרה ולא יצאה שדינן ליה [מטילים אנו אותו מקצת איבר], שהרי שם הוא נמצא, ואם כן לא יצא רוב הקרבן עדיין? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] במקומה.

רבה בר רב הונא מתני לה [היה שונה אותה בעיה] ביחס לגברי [אנשים], במתעסקין בו בהוצאתו של פר או שעיר הנשרפים חמשה בני אדם, ונפקו תלתא ופשו להו תרי [ויצאו שלושה מהעזרה ונשארו להם שנים], והבהמה חציה בפנים וחציה בחוץ, מאי [מה] הדין? וצדדי הבעיה, האם בתר [אחר] רוב המתעסקין אזלינן [הולכים אנו], ולכן במקרה זה הרוב יצא כבר, או שמא בתר [אחר] רוב הבהמה אזלינן [הולכים אנו] והרי לא יצא רובה? גם שאלה זו נשארה בתיקו [תעמוד] במקומה ללא פתרון.

א בעי [שאל] ר' אלעזר: פרים ושעירים הנשרפים שיצאו מחוץ לעזרה וחזרו, מהו הדין? האם הם מטמאים את נושאיהם, בפנים? וצדדי השאלה, מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון דנפקי להו איטמו להו [כאן שיצאו להם הרי כבר נטמאו להם], או דלמא [שמא] כיון דהדור הדור [שחזרו חזרו] ושוב אינם מטמאים?

אמר ר' אבא בר ממל: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנתנו: היו סובלין אותן במוטות. הראשונים יצאו חוץ לחומת העזרה, והאחרונים לא יצאו — הראשונים שיצאו חוץ לחומת העזרה מטמאין בגדים, והאחרונים אין מטמאין בגדים עד שיצאו, למרות שהפרים כבר בחוץ. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שכיון דנפקי להו איטמו [שיצאו להם נטמאו], ומעתה הם מטמאים את הנוגעים בהם בפנים, אם כן, גם במשנה, הנך דאיכא גואי ליטמא [את אלה שנמצאים בפנים ועדיין לא יצאו, גם כן שייטמאו]! אלא מכאן שהנושא אותם כשהם בפנים אינו נטמא.

אמר רבינא: ותסברא [וסבור אתה], שיש מכאן ראיה? הא [הרי] טעם הדבר שהאחרונים אינם מטמאים בגדים הוא משום בעינא [צריכים אנו] שיתקיים הכתוב "יכבס בגדיו וכו' ואחר יבא אל המחנה" (ויקרא טז, כח), וליכא [ואין כאן], שהרי לא יצאו מן המחנה!

ושואלים: אלא אם רק מי שכבר יצא נטמא, ר' אלעזר היכי בעי לה [כיצד באיזה אופן שאל אותה]? ומשיבים: כגון דנקיטי לה בבקולסי [שאוחזים במקלות] כלומר, שאנשים שלא הוציאום מתחילה עומדים בחוץ ובמקלות שבידיהם מוציאים אותם שוב החוצה, ומעתה יש לשאול: האם הפרים והשעירים שיצאו וחזרו מטמאים את אלו שבחוץ.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: פרים הנשרפים ופרה אדומה ושעיר המשתלח — המשלח אותם, וכן השורפן והמוציאן, מטמא בגדים. והן עצמן משיצאו אין מטמאין בגדים שנגעו בהם, אבל מטמאין רק אוכלין ומשקין שנגעו בהם, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: פרה אדומה ופרים הנשרפים מטמאין אוכלין ומשקין, אבל שעיר המשתלח אינו מטמא כלל, מפני שהוא חי עדיין, והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' מאיר, יש לפרש את דבריו כדתנא דבי [כמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר בדיני טומאה: "על כל זרע זרוע" (ויקרא יא, לח), ומשם למדנו כי זרעים אינם מקבלים טומאה עד שיותן עליהם מים ויפול עליהם שרץ.

ומשם יש ללמוד: מה זרעים הם דבר שאין סופן ליטמא טומאה חמורה שאין מאכלים נטמאים לעולם בדרגת אב הטומאה, לטמא אדם או כלים, וצריכין הכשר שיבואו עליהם מים ויגע בהם שרץ כדי להיטמא ולטמא אוכלים אחרים, אף כל דברים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכשר כדי לטמא אוכלים. יצתה (יצאה) נבלת עוף טהור, שסופה ליטמא טומאה חמורה, שהיא מטמאת אדם כשהיא בבית הבליעה שלו, ולכן אין היא צריכה הכשר כדי לטמא אוכלים במגעה. וכיוצא בזה דינם של פרים ופרה ושעיר, הואיל והם מטמאים את העוסקים בהם, הריהם מטמאים אוכלים ומשקים בלי הכשר.

אלא לרבנן [לדעת חכמים], החולקים על ר' מאיר, ומחלקים בין פרה ופרים לבין שעיר, אי אית להו [אם יש להם, מקבלים הם] את הדברים דתנא דבי [ששנה התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, אפילו שעיר המשתלח יהיה טמא! אי לית ליה [אם אין להם] שיטה זו, אפילו פרה ופרים מנלן [מנין לנו] שמטמאים כלל?

כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר, אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל]: לדעת חכמים, שעיר ופרים הנשרפים צריכין הכשר טומאה ממקום אחר כדי לטמא אוכלים, ולא כשיטת תנא דבי ר' ישמעאל. אבל שעיר, משום שהוא חי אינו מקבל טומאה מדבר אחר, ואינו בכלל טומאת אוכלים.

ג בעקבות הברייתא שהובאה לעיל, בעי [שאל] ר' אלעזר: פרים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלין ומשקין בפנים, לפני שיצאו מן העזרה, כפי שהם מטמאים בחוץ לאחר שיצאו? והשאלה היא: האם מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי [נחשב], וכיון שעדיין אין הם מטמאים טומאה חמורה — אין הם מטמאים טומאת אוכלים בלא הכשר. או לא כלומר, אין זה כחסרון מעשה, והם מטמאים אוכלים, מאחר וסופם לטמא טומאה חמורה כשיצאו?

בתר דבעיא הדר פשטה [אחר ששאל את השאלה חזר ופתרה]: מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי [נחשב], ואינם מטמאים טומאת אוכלים בלא הכשר.

ד ועוד בעקבות אותה ברייתא בעא מיניה [שאל אותו] ר' אבא בר שמואל מר' חייא בר אבא: אין אוכל מטמא בטומאת אוכלים אלא אם יש בו שיעור כביצה. אבל נבלת עוף טהור, לר' מאיר, שאמר כי היא מטמאה בטומאת אוכלים בלא הכשר, מאחר והיא ראויה לטמא טומאה חמורה באותה שעה בבית הבליעה מהו שיטמא טומאת אוכלים כשיש בו כזית בלבד, כשיעור בו הוא מטמא טומאה חמורה בבית הבליעה?

ואומרים: דמחתא לארעא לא תיבעי לך [שמונחת נבלת העוף בקרקע לא תישאל לך השאלה], שוודאי אינה מטמאה אוכלים בכזית אלא בכביצה, שהרי לא הגיעה למצב בו היא מטמאת טומאה חמורה. וכן מצד אחר, דנקיט בפומיה לא תיבעי לך [שמחזיק אותה בפיו לא תישאל לך], שוודאי היא מטמאה אוכלים שבפיו כשיש בה כזית, שהרי באותה שעה יכול לבולעה, ואז היא מטמאת טומאה חמורה בשיעור זה, כדין נבלת עוף טהור. כי תיבעי לך דנקיט ליה בידיה [כאשר תישאל לך השאלה הרי זה כשמחזיק אותה בידו], וצדדי השאלה: האם מחוסר קריבה הקרבה לפיו כמחוסר מעשה דמי [נחשב], ועדיין לא הגיע לכלל טומאת בית הבליעה, שהיא בכזית, או לא?

ומעירים: בתר דבעיא הדר פשטה [אחר ששאל אותה חזר ופתרה]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

by casting it after the majority of that limb, and the majority of that limb did leave? Or perhaps we determine its status by casting it after the half of the animal, which did not leave the courtyard. The Gemara concludes: The dilemma of Rabbi Elazar shall stand unresolved.

Rabba bar Rav Huna teaches this dilemma with regard to people: In a case where five people are handling an offering and carrying it out to be burned, and three of them emerged and two of them remained in the Temple courtyard, such that the animal is partly inside and partly outside, what is the halakha? Do we follow the majority of the people handling the offering, who have left the courtyard, or do we follow the animal, the majority of which did not yet leave? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

Rabbi Elazar raises another dilemma: If bulls and goats that are burned left the Temple courtyard and returned, what is the halakha with regard to the garments of those who carry them inside the courtyard? Do we say: Once they left, they became impure? Or perhaps once they return, they return and do not render garments impure?

Rabbi Abba bar Memel says: Come and hear the mishna: They would carry the bulls and the goats that are burned suspended on poles. When the first priests, carrying the front of the pole, emerged beyond the wall of the Temple courtyard and the latter ones did not yet emerge, the first ones, who emerged beyond the wall of the Temple courtyard, render their garments impure, but the latter ones do not render their garments impure until they emerge. Rabbi Abba bar Memel explains: And if it enters your mind to say that once they leave, they become impure, these latter ones mentioned in the mishna who are still inside should be rendered impure, since the offering itself has emerged. It follows that if the offering returns, their garments are not rendered impure.

Ravina said: And can you understand this as a proof? The reason that the latter ones’ garments are not rendered impure is that I require the fulfillment of the verse: “And he who burns them shall wash his garments, and bathe his flesh in water, and afterward he may come into the camp” (Leviticus 16:28). And since they have not yet left the camp, they cannot come into it, and therefore they do not contract the impurity described in the verse.

The Gemara asks: But if they can become impure only after they leave, how did Rabbi Elazar raise this dilemma? The Gemara answers: He raised the dilemma with regard to a case where they take the offering with staffs [bevakulsei], i.e., after the offering is returned to the Temple courtyard, other people stand outside the courtyard and bring it out again using staffs. Does the offering render these people impure, even though they are standing outside the courtyard? The dilemma of Rabbi Elazar remains unresolved.

§ The Sages taught in a baraita: With regard to bulls that are burned, and a red heifer, and the scapegoat of the Yom Kippur service, the one who sends them, the one who burns them, and the one who takes them out of the Temple courtyard render their garments impure. And the animals themselves, after they emerge from the Temple courtyard, do not render garments that they touch impure, but they render food and drink that they touch impure. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: A red heifer and bulls that are burned render food and drink impure, but the scapegoat does not transmit impurity at all, as it is still alive when it leaves the Temple, and a living being does not render food and drink impure.

The Gemara comments. Granted, according to Rabbi Meir there is no difficulty, as his opinion is in accordance with that which the school of Rabbi Yishmael taught. As the school of Rabbi Yishmael taught in a baraita: The verse states that seeds can contract impurity from the carcass of a creeping animal only if they first come in contact with water: “And if any part of their carcass fall upon any sowing seed which is to be sown, it is pure. But if water be put upon the seed, and any part of their carcass fall thereon, it is impure unto you” (Leviticus 11:37–38).

Just as is the case for seeds, which, like any food, can never contract impurity severe enough to transmit it to human beings, and they need exposure to liquid to be rendered susceptible to their less severe level of impurity, so too, all items that can never contract impurity severe enough to transmit it to human beings need exposure to liquid to be rendered susceptible to their less severe level of impurity and to transmit it. This serves to exclude the carcass of a kosher bird, which can contract impurity severe enough to be transmitted to a human being who swallows it, and therefore does not need to be rendered susceptible to ritual impurity in order to transmit ritual impurity. According to this baraita, bulls that are burned, a red heifer, and a scapegoat, which are all sources of impurity for human beings, are able to transmit impurity to food and drink on their own, even if they have not been exposed to liquid and have not come in contact with any source of impurity. Rabbi Meir’s opinion accords with this principle.

But for the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Meir and say that a scapegoat does not transmit impurity to food and drink, this is difficult. If they accept that which the school of Rabbi Yishmael taught, then even the scapegoat should transmit impurity to food and drink. And if they do not accept that statement, then from where do we derive that even a red heifer and bulls that are burned transmit impurity to food and drink?

When Rav Dimi came to Babylonia from Eretz Yisrael he said: The Sages in the West, Eretz Yisrael, say: The opinion of the Rabbis who disagree with Rabbi Meir is that bulls that are burned and a red heifer need to contract impurity from somewhere else to be able to transmit impurity to foods. Since the scapegoat cannot contract impurity, as it is alive, it cannot transmit impurity.

§ Rabbi Elazar raises a dilemma: With regard to bulls and goats that are burned, what is the halakha as to whether they can transmit impurity to food and drink inside the Temple courtyard, before they leave, as they do outside afterward? Is an offering that has not yet left the Temple considered as if it were an item for which a necessary action has not yet been performed, i.e., because it has not yet become a source of impurity to those who carry it, it also does not transmit impurity to food without being rendered susceptible by coming into contact with a liquid and then coming into contact with a source of impurity? Or perhaps no, because the offering will become a source of impurity to those who carry it once it leaves the Temple courtyard, it already transmits impurity to food without being rendered susceptible.

After Rabbi Elazar raised the dilemma, he then resolved it: An offering that has not yet left is considered as if it were an item for which a necessary action has not yet been performed, and it does not transmit impurity to food without being rendered susceptible.

§ Rabbi Abba bar Shmuel posed another dilemma to Rabbi Ḥiyya bar Abba: Food transmits impurity to other food or drink only if it is the volume of at least one egg-bulk and it is first rendered susceptible to impurity. The carcass of a kosher bird transmits impurity to a person who swallows it even if it is of the volume of at least one olive-bulk, and even if it has not been rendered susceptible to impurity. According to the opinion of Rabbi Meir, that the carcass of a kosher bird transmits impurity to other food without first being rendered susceptible to impurity, what is the halakha as to the requisite measure? Does the carcass of a kosher bird transmit impurity to food even if it is of the volume of an olive-bulk, as it would to a person?

The Gemara clarifies: Do not raise the dilemma in a case where the carcass lies on the ground, as in that case it certainly must be of the volume of an egg-bulk, like any other impure food. And do not raise the dilemma in a case where a person holds the bird’s flesh in his mouth, as it may be swallowed and transmit impurity to him even if it is of the volume of only an olive-bulk; in this case it certainly transmits impurity to food in the same measure. When you raise the dilemma, raise it in a case where he holds the bird’s flesh in his hand. When the flesh has not yet been brought close to being swallowed, is it considered to be like an item for which a necessary action has not yet been performed, in which case it is considered a normal food and must be of the volume of an egg-bulk, or perhaps not?

After Abba bar Shmuel raised the dilemma, he then resolved it:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא מי אמרינן כיון דנפקי להו איטמו להו. עי' בהראב"ד בפ"ה מהל' פרה ה"ה שכ' דלפי' הרמב"ם שהוא כפי' התוס' צ"ל מיטמו להו:

שם צריכין הכשר טומאה ממקום אחר. עפרש"י דר"ל דחזי לטומאה מיהא בעי. ודעת הראב"ד פ"ג מהל' אה"ט ה"ג דגם הכשר מים בעי לרבנן. ועי' חולין (קיח) פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי (ובכ"מ שם בדעת הראב"ד ט"ס) וכ"נ דעת רש"י מדלא הזכיר כאן הכשר מים כדלעיל בתנא דבר"י. רק דחלוקין בפי' הכשר טומאה דלרש"י היינו נגיעת שרץ וקאי על זרעים דקרא (והתוס' בב"ק (עז) גרסי אין צריכין כו' וע"ש) ולהראב"ד היינו הכשר מים וקאי על אותן שמטמאין טומאה חמורה. ולפ"ז מתפרש יפה הא דאמר לקמן (ע"ב) והא קתני רישא צריכה מחשבה וא"צ הכשר ומאן שמעת ליה האי סברא ר"מ (ובגליון ציין ע"ז וצ"ע רב) דלרבנן הא בעי הכשר מים. וסתם הכשר בכ"מ הוא הכשר מים עי' עוקצין פ"ג מ"ג בתוי"ט ד"ה והחלב בשם הר"ש. וכפרש"י בבכורות (י) ובכריתות (כא). ובנדה (נא) דקאמר על משנה זו (דהא דאיתא התם והתנן ג' דברים כו' ושלא כסדרן במשנה נ"ל דט"ס הוא וצ"ל י"ג וכסדרן במשנה) נהי דהכשר שרץ ל"ב הכשר מים בעיא ה"מ לאקשויי הא סתם הכשר הוא הכשר מים כדפריך הכא וכדפי' אלא דעדיפא מקשה. אולם קשה מדוע לא משני שם דרבנן דאמרו לו ס"ל כחכמים דהכא דבעי' הכשר מים. ונ"ל דזהו כוונת הראב"ד שם בסופו מש"כ וסוגיין נמי בכולי גמרא כרי"ש דל"ב לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. וכן בחולין (קכא) אזלא הסוגיא כתנא דבר"י. ועי' תוס' ב"ק שם דמשמע דה"ל גי' אחרת כאן:

רש"י ד"ה השורף פ"א. פר כה"מ ופהע"ד גמרי מקרא יתירא כו'. כצ"ל ולמחוק תיבות ופר יוה"כ:

תד"ה מחוסר (בע"ב

. ובירושלמי כו' מהו שיטמא בגדים כו'. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל בפנים ודלא כק"ע שם:

גמ' צריכין הכשר טומאה. עיין בב"ק דף טז ע"א תוס' ד"ה פרה:

(קה סע"א) אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה במקום אחר.—פירש"י דחוק, והראב"ד בהל' שאר אבות הטומאה פ"ג ה"ג פירש, דרבנן חולקים על ר' ישמעאל וסוברים שאע"פ שסופן לטמא טומאה חמורה מ"מ צריכין הכשר שרץ אלא שאין צריכין הכשר מים^*ויש להגיה בדברי הראב"ד שם: רבנן לית להו דר' ישמעאל, ולפנינו איתא "דר' שמעון", והוא ט"ס (ע"ש), וזה דלא כדעת כ"מ שם.. עוד כתב הראב"ד שם: "והאי פירושא ניחא טפי לההיא סוגיא דזבחים". הנה נתכוין למה דאיתא למטה: "בעי ר' אבא בר שמואל נבלת עוף טהור לר"מ מהו שתטמא בכזית". וענין זה דלרבנן מאחר שצריכים הכשר טומאה ממקום אחר הרי אין אוכל טמא מטמא בפחות מכביצה (ופי' רש"י ע"ז דחוק). ועוד איתא התם (ע"ב) "נבלת העוף הטהור לר"מ מונים לה ראשון ושני או אין מונין ראשון ושני" פירוש דלרבנן מאחר דצריכה הכשר שרץ ודאי מונין בה ראשון ושני^*ועי' בהגהות הרש"ש כאן ובחכם צבי סי' קז..

גמרא ושעיר המשתלח השורפן כו׳ כצ״ל:

שם שסופה ליטמא טומאה חמורה אין צריכה כו׳ כצ״ל:

רש״י ד״ה מי אמרינן שדי מיעוטא דאבר שיצא לחוץ בתר רוב האבר והוה ליה כו׳ למחנה בעי הס״ד וכצ״ל והשאר יש למחוק. ואח״כ ד״ה אלא שיצא חציו כו׳ בחצי הפר שבחוץ יצא רוב אחד כו׳ כצ״ל. וכ״ה בס״י:

ד״ה או דלמא כו' כדאמרינן לעיל דלא שבקינן כו׳ כצ״ל:

ד״ה אף כל כו׳ ואע״ג דלא מטמא שאר ב״ח כו׳ כצ״ל:

ד״ה אמרי במערבא כו׳ אבל חזי לטומאה מיהת בעלמא בעינן כו׳. פי׳ נהי דמשום דסופו לטמא טומאה חמורה אין צריכה הכשר טומאה אבל הכשר אוכל בעי דטומאת אוכלים ילפינן מכל האוכל אשר יאכל ובעינן שאתה יכול להאכילו לאחרים דוקא מ״ה שעיר המשתלח דלא חזי לאכילה שהוא חי לא מטמא וק״ל:

ד״ה מהו שתטמא כו׳ ובכזית אין לו טומאה כו' כצ״ל:

בא״ד אין צריך ראויה לטומאה כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה או דילמא כיון דהדור כו׳ דמבעיא ליה כיון דנקטו כו׳ כצ״ל:

בא״ד לאחר שחזרו כו׳ כצ״ל:

ד״ה פרים הנשרפין כו׳ כאלו הוציאום אותם כו׳ כצ״ל:

בא״ד וקאמר אי תלי כו׳ כצ״ל:

בא״ד אלא פשיטא דבעיגן גם כו׳ כצ״ל:

בא״ד יצאו וחזרו ובאו אנשים אחרים כו׳ כצ״ל:

בא״ד כאלו הוציאים אותן מפתח כו׳ כצ״ל:

בא״ד הפריס ומה שפרשתי דמבעיא ליה לענין הנוגע בפנים אינו מבואר וזה עיקר הס״ד וכצ״ל. פי׳ מה שפרשתי לעיל בד״ה א״ד כו׳ אינו עיקר והג״ה זו עיקר:

ד״ה מחוסר יציאה כו׳ בניתזין בכל כחו ובירושלמי כו׳ כצ״ל. ועיין בתוספות חולין דף ע״ב ד״ה בשעת פרישתן כו׳ ובמס׳ כריתות דף מ״ו ע״ב:

בא״ד מעתה יטמאו אימורים אלא כשפירשו כו׳ כצ״ל. פי׳ דהשיב לו על שאלתו אי אמרינן דיטמאו בגדים בלא הכשר וטומאה אם כן יטמאו ג״כ אימורים שלהם וקאמר דאפשר דשאל לו אם פירשו האימורים מתוכה ואח״כ קאמר דשאל אפילו דלא פירשו דיטמאו בגדים בלא הכשר וטומאה ואי אמרת דיטמאו נמי אימורים שלהן כהדא מי חטאת דאמרינן דהנושא צלוחית של מי חטאת נטמא ויחזור ויטמא את הצלוחית ומטמא את המים וא״כ לא מצינו מי חטאת אלא ע״כ דאין מטמאין דבר לחזור וליטמא ממנו ה״ה בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אף ע״ג דמטמאין בגדיהם הם טהורים ואינן מטמאין האימורין שלהן נ״ל. ועיין בתוי״ט מסכת כלים פ״א {צאן קדשים:משנה} ב׳ ובר״ש מסכת פרה פ״ח משנה ב׳:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא ת״ר השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמאים בגדים והן עצמן וכו׳ כצ״ל וכ"ה בתוספתא וכן הביאו התוספות פ׳ מרובה דף ע״ז ע״א וכן נראה מפרש״י ז"ל:

שם דתנא דבי ר׳ ישמעאל וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אלא לרבנן וכו׳ כצ״ל ונמחק יצתה נבלת עוף טהור וכו׳ כ״ה הגי׳ בפ׳ העור והרוטב דף קכ״א ע״א אבל הא דנבלת עוף טהור שם תניא אמר ר׳ יוסי מפני מה אמרו נבלת עוף טהור וכו' ע"ש:

שם כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר זאת הגי׳ מתיישבת לפי מה שמחקתי מדברי ר׳ ישמעאל יצתה נבלת עוף טהור וכו׳ דאי לאותה גי׳ כך הול״ל אמרי במערבא אין צריכין הכשר טומאה ממקום אחר ור״ל הא דקתני יצתה נבלת עוף טהור וכו׳ ואין צריכה הכשר היינו שאין צריכה הכשר טומאה ממקום אחר אבל צריכה הכשר אוכלים ולכך שעיר המשתלח אינו מטמא מפני שהוא חי דלא חזי לטומאה אבל לפי מה שמחקתי יצתה נבילת עוף טהור וכו׳ ניחא האי גי' ור״ל הא דתנא דבי ר׳ ישמעאל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר היינו הכשר טומאה ממקום אחר שיגע בשרץ או בנבילה ומינה דייקינן אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה א"צ הכשר טומאה ליגע בשרץ או בנבילה כגון פרה ופרים אבל בעינן דחזי לטומאה בעלמא ולא בעלי חיים דלא אשכחן ב״ח מטמאין בעלמא וכפרש״י ז״ל וראיתי לתוס׳ שם במרובה דגרסי אמרי במערבא אין צריכין הכשר טומאה וכו׳ ור״ל דקאי אדיוקא הא דתני כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר לא דייקינן מינה אלא הא מי שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריכין הכשר טומאה וכו׳ אבל לעולם שצריכין הכשר אוכלים והנה הרמב"ם ז״ל סוף פ״ה מהל׳ פרה כתב הנוגע בפרים ובשעירין הנשרפין עצמן אפי׳ אחר שיצאו בין אדם בין כלים בין אוכלים בין משקים הכל טהור וכן אם נגעו בשעיר המשתלח עצמו בזמן הולכתו טהורים וכו׳ הנה רבינו ז״ל פסק דלא כמאן לא כר״מ ולא כחכמים וכתב מרן הכ״מ ז"ל שם שפסק כר״ש דאמר פרה מטמאה טומאת אוכלים שהיה לה שעת הכושר ופרים ושעירים הנשרפים אין מטמאים טומאת אוכלים שלא היה להם שעת הכושר ע"ש ובפ״ו מהל׳ אבות הטומאות דין ט"ו כתב השורף פרה אדומה ושעירים הנשרפים והמשלח את השעיר אף ע״פ שבשעת מעשיהן מטמאים בגדים וכו׳ אם נגעו באוכלים אפי׳ בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה לפי מה שפי׳ מרן ז"ל שם הא דכתב אם נגעו באוכלים קאי אפרה ופרים ושעיר עצמם א״כ רבינו ז״ל פסק כר״מ וע"ש בדברי מרן ז״ל והנה בפרק ג׳ מהל׳ אבות הטומאות דין ב׳ וג׳ כתב אין נבלת עוף הטהור צריכה מחשבה לטמא טומאה זו החמורה אלא כיון וכו׳ וחשב עליה לאכילה ה״ז מטמאה טומאת אוכלים והרי היא כאוכל ראשון לטומאה אף ע״פ שלא נגע בה טומאה אחרת ואינה צריכה הכשר פרה אדומה ושעירים הנשרפים אינן כן אע״פ שהן מטמאין את המתעסק בהן אם חשב עליהן לאכילה צריכין שתגע בהן טומאה ואח״כ יטמאו טומאת אוכלין עכ"ל וכתב עליו הראב״ד ז״ל בחיי ראשי כאשר עיינתי וכו' ודכ״ע אית להו דתנא דבי ר׳ ישמעאל וכו׳ עד בין ותדע והוא כפרש״י אלא שיש קצת הפרש ביניהן עוד כתב עוד יש לפרש להאי מימרא הכי לעולם רבנן לית להו דבי ר׳ ישמעאל דסבירא להו דבעי שיקבלו טומאה ממקום אחר ופרה ופרים נמי ע״י קבלת טומאה וכו׳ ולדעת הנך רבנן נבלת עוף טהור נמי לא מטמאה עד דמקבלה טומאה ממקום אחר והאי פי׳ נוח טפי לההיא סוגיא דזבחים מיהו בהאי סוגיא ובהאי פי׳ ליכא פלוגתא בין פרה ופרים לנבלת עוף טהור וסוגיין נמי בכולא גמרא כר׳ ישמעאל וכו׳ ר״ל שמפרש הא דאמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממ״א ר״ל דרבנן לית להו דרי״ש דאמר הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה אין צריכין הכשר אלא סברי בעי שיקבלו טומאה ממ״א ולכך פרה ופרים דבני קבולי טומאה נינהו מקבלי טומאה ויהבי לה אבל שעיר שהוא חי לא מקבל טומאה ולא יהיב לה וקא מקשה לרבינו ז״ל אי מפרש כן א״כ ליכא פלוגתא בין פרה ופרים לנבלת עוף טהור דכולהו בעו קבולי טומאה ממ״א ורבינו ז״ל חילק עוד מקשה עליו דסוגיין נמי בכולה גמרא כרי״ש דלא בעינן לא הכשר מים ולא הכשר שרץ ואם כן איך שבק רי״ש ופסק כרבנן כן נ״ל פי׳ הראב״ד ז״ל ומדברי מרן ז״ל נראה דנזדמנה לו נוסחא מוטעת שכתוב בה לעולם רבנן אית להו דרי״ש דס״ל דבעי׳ וכו׳ ולכך נדחק בפירושא ע"ש וכתב מרן ז״ל שם ליישב לרבינו ז״ל י"ל שרבינו ז״ל מפרש דרי״ש אין צריכין הכשר טומאה ולא הכשר שרץ קאמר מיהו היינו דוקא בנבלת עוף דנקט וכל כיוצא בה שהם מטמאים אדם במגע לאפוקי פרה ופרים שאינם מטמאים אלא המתעסקים בהם ולא את הנוגעים בהם בלא מתעסקים דכגון אלו צריכין הכשר שרץ וכו׳ ע״ש והנה מ״ש הא דאמר רי״ש אין צריכין הכשר טומאה דוקא בנבלת עוף שמטמא אדם במגע לגבי נבלת עוף טהור אינו ר״ל מגע יד דהא אינה מטמאה במגע אלא ר״ל במגע בית הבליעה והנה לפי פי׳ מרן ז"ל בסוגיא לדעת רבינו ז״ל וכן לפירושינו בדברי הראב״ד ז״ל צ״ל הא דבעי ר״א הכא בגמרא פרים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלין ומשקין בפנים וכו׳ אינו אלא לדעת ר״מ אבל לדעת חכמים ליכא למיבעי מידי אבל לפי׳ מרן ז״ל בדברי הראב״ד ז״ל מתיישבת הבעי׳ ג״כ לרבנן והבן והנה לפי פסק זה שכתב רבינו ז״ל כאן דאין פרה אדומה ושעירים הנשרפים מטמאים אוכלים אלא עד שתגע בהם טומאה וכמו שיישב מרן ז״ל הסוגיא לדעתו ולעולם פסק כרבנן ניחא מ״ש רבינו ז״ל בסוף פ״ה מהל׳ פרה הנוגע בפרים וכו׳ בין אוכלים בין משקים הכל טהור וכו׳ דשם מיירי בדלא קיבלו טומאה ממקום אחר וכן כתב בס׳ הברה״ז ע״ש ודלא כמ״ש מרן ז״ל שם דפסק כר״ש ומ״ש בפ״ו מהל׳ אבות הטומאות דין ט״ו השורף פרה אדומה וכו׳ אף ע״פ שבשעת מעשיהן מטמא בגדים וכו׳ אם נגעו באוכלים אפי׳ בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה מ״ש אם נגעו באוכלים וכו׳ אשורף והמשלח קאי כפשט לשון רבינו ז"ל ואף ע״ג שמטמאין בגדים אפ״ה לא יטמאו אוכלים אלא להיות שני ודלא כס׳ הברה״ז ע״ש ומה שהקשה מרן ז"ל שזה דבר תימא הוא שהיאך אפשר שיטמאו בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני מ״מ הדין דין אמת הוא שאף ע״פ שמטמאין בגדים כיון שאין מטמאין אותן במגע גרידא אלא ע"י עסק לכך אינם מטמאין אוכלין אלא להיות שני דדוקא כל המטמא בגדים במגע מטמא שנים ופוסל אחד אבל מי שאינו מטמא בגדים במגע אף ע״פ שמטמא אותם ע״י עסק אינו מטמא אלא אחד ופוסל אחד ולכך אינו מטמא אוכלים אלא להיות שני ודבר זה מבואר בדברי רבינו ז״ל בפי׳ המשנה בסוף מסכת זבים אמתני׳ הנוגע בשרץ ע״ש וע״ש גם כן בס׳ התוי״ט ז״ל והנה מה שהקשה מרן ז"ל שם בפ״ו מהל׳ אבות הטומאות כשרצה לפרש הא דכתב רבינו ז״ל אם נגעו באוכלים וכו׳ דאפרה ופרים ושעיר עצמם קאי וכתב לזה ומ״מ צריך לי לימוד מניין לו שאינן מטמאים אוכלים אלא להיות שני נ״ל דזה ק״ו הוא ומה השורף והמשלח שמטמאים בגדים אפ״ה כיון שאין מטמאים אותם אלא ע״י עסק ולא במגע גרידא לכך אינם מטמאים אוכלים אלא להיות שני פרה ופרים ושעיר שאינם מטמאים בגדים כלל לא כ״ש שאינם מטמאים אוכלים אלא להיות שני ועוד שדבר זה מבואר שם בפ״ג בדברי רבינו ז״ל שכתב גבי נבלת עוף טהור חשב עליה לאכילה ה״ז מטמאה טומאת אוכלים והרי היא כאוכל ראשון לטומאה וכו׳ והשתא הדבר ק״ו הוא ומה נבלת עוף טהור שמטמאה מעצמה ואינה צריכה קבלת טומאה משרץ אפ״ה לא הויא אלא כאוכל ראשון לטומאה פרה ופרים ושעירים הנשרפים שצריכין קבלת טומאה ממקום אחר לא כ"ש דלא הויין אלא כאוכל ראשון לטומאה ודוק נ"ל:

רש״י ד״ה או דילמא בתר בהמה וכו׳ אם נטמא הפר שורפו בפנים עכ״ל נראה דמ״ש ואם נטמא הפר וכו׳ הג"ה היא ואינו מפי' רש״י ז״ל שהרי רש"י ז"ל מפרש לה לענין טומאת בגדים ודוק:

ד״ה השורף פרה וכו׳ פרים פר כהן משיח ופר העדה גמרי מקרא יתירה וכו׳ כצ״ל ונמחק ופר יום הכפורים:

ד״ה מהו שמטמא לר״מ וכו׳ אבל לענין מגע ליכא שיעורא בכזית אלא בכביצה לענין טומאת אוכלים דעלמא אלא לר״מ וכו' כצ"ל מס״י:

תוס׳ ד״ה או דילמא בתר בהמה אזלינן תימא אם הבהמה בפנים פשיטא דגברי טהורים וכו׳ לפרש״י קא מקשו ודוק:

ד״ה או דילמא כיון דהדור הדור וכו׳ נראה לפרש דמיבעי ליה לענין הנוגע בפנים וכו׳ לאו דוקא נוגע דנוגע אינו מטמא אלא ר"ל מתעסק ודוק:

ד״ה הג״ה פרים הנשרפים שיצאו וכו׳ מה שבפנים אינו מבואר וזה עיקר ברו״ך עכ״ל ר״ל מ״ש בתוספות אינו מבואר כל הצורך אבל כוונתם כך וק״ל:

ד״ה מחוסר יציאה וכו׳ וי״ל וכו׳ ולא מטמאו בשעת פרישתן דמיירי בניתזין בכל כחו ובירושלמי וכו׳ כצ״ל:

בא״ד ובירושלמי וכו׳ מהו שיטמאו בגדים בלא הכשר וכו׳ תימא הא אמרינן והן עצמן אין מטמאין בגדים וא״כ מאי בעי מהו שיטמאו בגדים ונ״ל דיש למחוק תיבת בגדים ולהגיה במקומה תיבת בפנים והבעיא היא מהו שיטמאו אוכלים ומשקים בפנים כדבעי הכא בש"ס דילן והשיב לו דאי אמרת שיטמאו אוכלים בפנים אם כן מעתה יטמאו האימורין אלא פשיטא דאין מטמאין בפנים וליכא למיבעי מידי והשיב לו דאכתי הבעיא קיימא ואי משום אימורים כשפירשו ר״ל כמ״ש התוס׳ דמיירי בניתזין בכל כחו וקודם פרישתן לא מטמאו כמ״ש התוס׳ דמחוסרי חתיכה ועוד השיב לו ואפי׳ תימא בדלא פירשו אע״ג דמטמאין אוכלים אחרים אין מטמאין את עצמן לטמא את אימוריהן כמו מי חטאת דמטמאין את הנושאן ואינן חוזרין לטמאות ממנו משום דעיקר הטומאה באה מעצמן ואין מטמאות את עצמן אף ה״נ אע״ג דמטמאין אוכלי׳ אחרים אין מטמאין את עצמן ודוק וע׳ להר״ש ז״ל בפ״ח דפרה משנה ב׳:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

גמרא ת״ר פרים ופרה כו׳ המשתלח המשלח השורפן כו׳ כצ״ל (מיימוני פ״ה מהלכות פרה אדומה ובפ״ג מהלכות אבות הטומאה ובפ״ו):

אפילו פרה ופרים מנ״ל כי אתא כו׳ כצ״ל. והנה ראיתי להעתיק בכאן דברי הרמב״ם הנ״ל ומה שהאריך הכ״מ עליו והניח דבריו בצ״ע בשני מקומות ולפי שיש שגגה בדבריו לענ״ד ע״כ אבארם כיד ה׳ הטובה עלי לפע״ד. וז״ל בפ״ה מהלכות פרה אדומה דין ז׳ הנונע בפרים הנשרפים ובשעירים אפילו אחר שיצאו בין אדם כו׳ בין אוכלין כו׳ הכל טהור וכן בשעיר המשתלח כו׳ וכתב הכ״מ ויש לתמוה אדברי רבינו שהוא דלא כר׳ מאיר ודלא כחכמים ובתוספות׳ דפרה ר״ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין ופסק רבינו כמותו כו׳ אבל קשה למה הניח רבינו דברי חכמים ופסק כר״ש וכתב הר״י קורקוס מפני שהוזכרו דבריו בכמה מקומות כו׳ וצ״ע עכ״ל. ובפ״ג מהל׳ אבות הטומאה דין ג׳ כתב הרב פרה אדומה ושעירים הנשרפים אע״פ שהן מטמאים המתעסק בהם אם חישב עליהם לאכילה צריכה שתיגע בהם טומאה ואח״כ יטמאו טומאת אוכלים עכ״ל. והשיג שם הר״א ז״ל וכתב הכ״מ וליישב דעת רבינו כו׳ ע״ש שדבריו מכוונים ויפה כיון בישוב דעת הרמב"ם ובישוב הסוגיא לדעתו. והנך רואה שגגת הכ״מ והר״י קורקוס הנ״ל שודאי זה מבואר דפרה ופרים ושעירים אין להם טומאת עצמן בעולם לטמא אדם ואוכלים ומשקים כ״א למתעסקים בהם שטמאים ומטמאים בגדים שעליהם או שיגע בהם בשעת עסק ויעשו לכלים ראשון והאוכלים הנוגעים בכלים אפי׳ בשעת עסק נעשו שני. וכשחישב על פרה ופרים ושעירים לאכילה וקבלו טומאה ממקום אחר חשיבי אוכל ומטמאים אוכלים ומשקים וכמ״ש רבינו בפ״ג הנ״ל וא״כ מבואר מדבריו בפ״ג דפסק כחכמים לפי פי׳ הרמב״ם בסוגיא וכפי מה שכתב הכ״מ שם ובהלכות פרה איירי בדלא חישב ולא קבלו טומאה ממקום אחר ואז ~כולין אינה~ {כולן אינן} מטמאים טומאת אוכלין ומשקין אפילו פרה וזה מבואר. ובזה עלו דברי רבינו מ״ש בפרק ו׳ מהלכות אבות הטומאה דין ט״ו ג״כ כהוגן וז״ל השורף פרה אדומה ושעירים כו׳ והמשלח השעיר אע״פ שבשעת מעשיהם מטמא בגדים כמו שבארנו אם נגעו באוכלים אפילו בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה עכ״ל. ופיר׳ דבריו אם נגעו הכלים שעליו שהיה ראשון אפילו בשעת העסק באוכלים ומשקים נעשים שני וכמ״ש שם בדין י״ב ובפרק ה׳ מהלכות פרה דין ב׳ ע״ש דאלו המתעסק עצמו כבר ביאר שעושה בגדים ואוכלים ראשונה ופרה ופרים ושעיר המשתלח עצמם כבר ביאר הרב דצריכים לקבל טומאה ממקום אחר וזולת זה אין מטמאים כלל אפילו לאוכלים ובע״כ אכלים קאי הרב בכאן בלי ספק והכסף משנה הבין שם דאפרה ופרים ושעיר עצמו כו׳ קאי וכתב שם ומ״מ קשה לי מנין לו שאין מטמאין אוכלין אלא להיות שני ועוד קשה שנראה מדבריו ששעיר המשתלח ג״כ מטמא טומאת אוכלים והיינו כר׳ מאיר ולמה פסק כמותו במקום חכמים וצ״ע עכ״ל. ויש לתמוה עליו שדבריו מסותרים בג׳ מקומות בפ״ב מהלכות פרה הכריע שפסק הרב כר׳ שמעון ובפ״ג מהלכות אבות הטומאות הכריע שפסק כחכמים וכאן בפ״ו כתב שפסק כר״מ וחס ליה למרן הרמב״ם ז״ל שיסתור דבריו בשלשה מקומות. אכן לפי מה שפירשתי דברי הרמב״ם הם ברורים וישרים ודוק היטב:

רש״י ד״ה פרים פר כו' שנתערבו הס״ד. ולכאורה משמע כאן דחטאת חטאת יתורא ולאו גז״ש הוא וכמו שהגהתי שם ע״ש:

ד״ה מהו שתטמא כו׳ דאמרי מידי כו׳ אבל לענין מגע ליכא שיעורא כו׳ (ר״ל דלא בעיא כביצה) א״צ ראוי׳ לטומאה כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה מחוסר יציאה כו׳ את האימורים כו׳ דמיירי בנתזין בכל כחו כו׳ כצ״ל ועיין בכריתות דף ט״ו ע״ב:

בא״ד. ואפילו תימא דלא פי׳ כו׳ צ״ע בירושלמי כי אינו בידי לעיין בו. ואפשר דה״פ אלא כשפירשו ר״ל האיבעיא שלו קאי כשפירשו האימורים ואינם בתוכה אי מטמא הבשר דסופו לצאת דמחוסר חתיכה כו׳ כדלעיל ואפי״ת דלא פירשו יש לפרש האיבעיא והאימורים אינן מקבלים טומאה מהבשר דאין יכול לטמא אחרים אף שהן טמאים כמו מי חטאת וצ״ע ודוק שוב ראיתי בירושלמי שם ואיתא שם ממש כמו שהעתיקו התוס׳:

הגהות

גמרא פרים ושעירים הנשרפים שיצאו כו׳ (מיימוני פ״ה מהל׳ פרה אדומה):

ליטמאו אמר רבינא ותסברא הא כו' אלא ר״א היכי בעי כו׳:

מהו שיטמא בכזית כו׳ כצ"ל:

רש״י ד״ה ה״ג יצא רוב כו׳ בפנים בתר רובא כו׳ כצ״ל והכל דבור אחד:

ד״ה או דלמא כו׳ ואף ע״ג דלאו רובא כו׳ לא שבקינן כו׳ שורפו בפנים כצ״ל והד״א והס״ד נ״ל:

ד״ה כיון דהדור כו׳ שלא יצאו הס״ד: ואח״כ ד״ה הנך דאיכא כו׳ כתיבא יוציא כו׳ שיצא הפר חוץ כו׳ לא יצאו הס״ד:

ד״ה דנקטי ליה כו׳ וקמיבעי ליה מי אמרינן כו׳ בגדים או דילמא כו׳ דנפקי לא מטמאי הד״א והס״ד:

ד״ה השורף כו׳ מטמאים בגדים הס״ד:

ד״ה והן כו׳ בגדים פרה כו׳ (הד״א) צריכים הכשר דבר כו׳ הד״א:

ד״ה אף כל כו׳ הכשר טמאה כו׳ דלא איטמויי כו׳ חיים דעלמא הס״ד: ואח״כ ד״ה אלא כו׳ אי דאית להו כו׳ כצ״ל:

ד״ה אימר כו׳ טומאה ממקום כו׳ בטומאה ומטמאה כו׳ הד״א:

ד״ה או דילמא כו׳ מטמאו הס״ד:

ד״ה דמחתה כו׳ הבליעה לעולם הס״ד:

ד״ה נקיט בפומ׳ כו׳ בהאי שיעורא הס״ד: ואח״כ ד״ה כי כו׳:

תוס׳ ד״ה (הג״ה) או דילמא כו׳ אבל בגברי לא הס״ד:

ד״ה פרים הנשרפים כו' וקאמר מי תלי מילתא כו׳ אבל אם נכנסו בפנים כו׳ דמה שבפנים אינו מבואר וזה עיקר. (אבל כוונת התוס׳ להג״ה זו):

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

בתר רוב אבר שדינן כו׳ כעין אבעיא זו מבעיא לן בפרק בהמה המקשה דף ע׳ אם יצא העובר חציו ברוב אבר ולא איפשטא כמו הכא:

רש״י הג"ה נראה לי דהאי הג"ה מדברי התוס׳ שמפרשי האיבעיא לענין אם לשורפו בפנים וק"ל:

שם ת"ר פרים ופרה ושעיר המשתלח כו' הנה ראיתי שהעתיק הב"ז דברי הרמב"ם והאריך שם לישב דברי הרמב"ם ולא היה לפני ספרי הרמב"ם לעיין בו אך מ"מ אפרש הסוגיא אליבא דרבנן ור"מ ואליבא דר"ש ונוכל להבין חילוקי דינים מאי דאיכא בין רבנן ור"מ לר"ש דהכא מבעיא לן פרים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלין ומשקים בפנים כבחוץ ופשטינן דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי ולפ"ז הא דאמרינן לעיל דפרה ופרים ושעיר דהם עצמן אינם מטמאים בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה היינו לאחר שיצאו מעזרה אף שמטמאים המתעסקים בהם מ"מ אינם מטמאים בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים וכל זה לרבנן ולר"מ אבל לר"ש דס"ל דאין מטמאין חוץ לחומת עזרה עד שיוצת האור ברובן ומקודם לכן אין מטמאין ולפ"ז קודם שנתנו לשריפה פשיטא דהוי מחוסר מעשה ואינם מטמאים אוכלים ומשקים אלא בשעת שריפה הוי לר"ש כמו לרבנן לאחר שהוציאו חוץ לעזרה דמטמאו אוכלים ומשקים ה״ה לר״ש בשעת שריפה אבל מקודם לכן לא ובזה נתישב לי מה שנתחבטו רש״י ותוס׳ בדברי ר"ש ~בתוס׳~ {פנים מאירות: בתוספת'} והביאו הר״ש בפ׳ ח׳ דפרה משנה ג׳ תניא בתוס׳ השורף הפרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן אינן מטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקים דברי ר"מ וחכמים אומרים פרה ופרים הנשרפין מטמאין אוכלין ומשקין ושעיר המשתלח אינו מטמא אוכלים ומשקין רבי שמעון אומר פרה מטמאה אוכלין ומשקין שהיתה לה שעת הכושר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין אין מטמאין אוכלין ומשקין שלא היתה להן שעת הכושר כו׳ ותוספתא זו הביאו הש״ס בכמה מקומות בשבועות דף י"א ע״ב ופי׳ רש"י אע״ג דאית ליה לר״ש איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין אבל פרה הואיל ויש לה שעת הכושר ומה שעת הכושר שנפדית על גבי מערכתה לכך מטמאה טומאת אוכלין אם נגע שרץ בבשרה וחזר ונגע בשרה באוכלין טימאתן עכ"ל והובא מימרא זו בב״ק דף ע״ו ובחולין דף פ״א ובמנחות דף ק"א ע"ב והקשה רש"י בחולין למה לי קבלת טומאה והלא היא עצמה מטמאה אדם ובגדים ורצו התוס׳ לפרש דבריו דעיקר קושייתו כיון דסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאת אוכלין ולי נראה דאף לפי טעם זה אין כאן קושיא דהא אליבא דר"ש אין מטמאין טומאה חמורה אלא לאחר שיוצת האור ברובן וא"כ מקודם הוי מחוסר מעשה ואינו מטמא טומאת אוכלין מעצמו אלא אם נגע בשרץ ולר"ש כל איסורי הנאה אינן מטמאים דלא הוי אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים אבל פרה מטמאה משום דהיה לה שעת הכושר ולכך אם קיבלה טומאה משרץ מטמאת טומאת אוכלים אף דאין אוכל מטמא אוכל ר״ל מדרבנן או משקין מדאוריי׳ כדאיתא בפסחים ואף אם נאמר דלר"ש לא הוי מחוסר מעשה משום דאית ליה כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי מ"מ הא פריך ליה הש"ס במנחות דף ק"ב ע"ב מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כו׳ וכל העומד לשרוף כו׳ נותר ופרה אמאי מטמאין טומאת אוכלין עפרא בעלמא נינהו א"ל חיבת הקודש מכשרתן ומסיק דמדרבנן דאין מונין ראשון ושני לשרוף קדשים עליו וכתבו התוס׳ בב"ק דאיצטרך לטעם הואיל והיה לה שעת הכושר דאי לאו האי טעמא לא היה מהני חיבת הקודש לעשות לאוכל שאינו ראוי כראוי וא"כ אף דסופו לטמא טומאה חמורה מ"מ לא היה מטמא לר"ש דהוי כעפרא ולא היה מהני חיבת הקודש אי לאו דהואיל והיתה לה שעת הכושר אז מהני חיבת הקודש אף שקיבלה טומאה משרץ אינו אלא מדרבנן דאין עושה שני. ולפ״ז יש לומר אם נפסוק כר"ש דאין פרים מטמאים עד שיוצת האור ברובן א"כ פרים הנשרפין אין מטמאין טומאת אוכלים בעוד שלא נתנו על האש דהוי מחוסר מעשה אלא אם חישב עליהם לאכילה מקבלי טומאה משרץ דלא קי"ל כר"ש בזה אלא כרבנן דסבירי להו דכל איסורי הנאה מקבלי טומאה וגם לא קימ"ל בזה כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות פרה דין ז׳ הנוגע בפרים הנשרפים ובשעירים אפילו אחר שיצאו בין אדם כו׳ בין אוכלים כו׳ הכל טהור וכן בשעיר המשתלח כו׳ ניחא אליבא דר״ש דאית ליה דאין מטמאין עד שיוצת האור ברובן א"כ אפילו לאחר יציאתן הוי מחוסר מעשה ולא מטמאין אוכלין ומשקין ואדם וכלים ובפ״י מהלכות אבות הטומאה דין ג׳ כתב הרב פרה אדומה ושעירים הנשרפים אע"פ שהן מטמאין אם חישב עליהם לאכילה צריכה שתגע בהם טומאה ואח"כ יטמאו טומאת אוכלים והיינו כחכמים דפליגי על ר"ש וסבירי להו במנחות דכל איסורי הנאה מטמאי טומאת אוכלים אם חישב עליהם ומה שכתב בפ"ו מהל׳ אבות הטומאה דין ט"ו וז"ל השורף פרה אדומה ושעירים והמשלח השעיר אף ע"פ שבשעת מעשיהם מטמא בגדים כמו שבארנו אם נגעו באוכלים אפילו בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה עכ״ל נראה לי דבשעת מעשיהם לר"ש הוי כמו לרבנן לאחר יציאתן מעזרה דמטמאו אוכלין ומשקין ה"נ מטמאו אוכלין ומשקין בשעת מעשיהן דסופן לטמא טומאה חמורה וס"ל להרמב״ם כי היכי דנבילת עוף טהור לר"מ דמטמא אוכלין ומשקין אינו מונה ראשון ושני משום דאינו מטמא אדם וכלים בנגעים הכא נמי אף דבשעת מעשיהם מטמאים אוכלים ומשקים מ"מ כיון דמחמת עצמן הם טהורים ואינם מטמאים כלים בנגיעה אלא אדם מצד המתעסקים ולא מצד נגיעה א״כ אין מונים ראשון ושני ואם נגעו באוכלים הרי הן שני לטומאה כיון דאין מטמאים עוד שום טומאה לא נחשבו כראשונים אלא כשנים כל זה נראה לי לישב דברי הרמב״ם מה שראיתי העתקתו בב"ז ובזה מיושב מה שהקשה הכ"מ מנין לו שאין מטמאין אוכלים אלא להיות שני ולפי מה שכתבתי ניחא בס"ד והב״ז רצה לפרש שקאי אם נגעו הכלים שעליו שהם ראשון אפילו בשעת העסק באוכלים ומשקים נעשים שני יעוין שם והלשון לא משמע כן דא״כ לשמועינן בשאר טומאות בענין זה ולמה שכתבתי ניחא:

רש״י ד״ה הנך דאיכא גואי כו׳ וכ״ש אלו שמוחזרים ועומדים שהרי לא יצא ק״ק הא עכ"פ הפרים יצאו וצ"ל דבידם להחזיר הפרים וכיון דאם הדר הדר והם לא יצאו לכך לא מטמאין וק״ל:

תוס׳ ד"ה פרים הנשרפים בסוף דבריהם מה שבפנים אינו מבואר וזהו עיקר ר״ל מה שכתבו התוספות לעיל דמבעיא ליה לענין הנוגע בפנים אינו מבואר יפה איך דחה רבינא ותסברא ובהגה מבואר יפה וק״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

בתר רוב האבר והוה ליה כמאן דלא נפק ואין כאן רוב הבהמה לחוץ ולענין טומאת בגדים מחוץ למחנה בעי (האי מיעוטא דאבר שיצא לחוץ): אלא שיצא חציו. של פר ברוב אבר בחצי הפר (הג''ה) יצא רוב אחד מן האברים ומיעוטו בחצי הפר שבפנים האי מיעוטא דאבר שנשאר בפנים בתר רובא דאבר שיצא שדינן ליה והוה ליה כמאן דנפק ואשתכח רוב בהמה מבחוץ: או דלמא בתר בהמה. דמיחבר בה והיכא דאיתא שדינן לה ואע''ג דלאו רובא דבהמה היא אלא פלגא וליכא למימר כדאמרן לעיל שבקינן רובא דבהמה אפילו הכי כיון דאין האבר נתוק לא אזלינן ביה בתר רובא ולא הויא יציאה ואם נטמא הפר שורפו בפנים: מתני לה. להך בעיא ברובא דמניינא דגברי: שיצאו וחזרו מהו. קס''ד לענין טומאת בגדים של אלו שהוציאום קמיבעיא ליה: איטמו להו. בגדיהם: כיון דהדור הדור. והוו להו כמי שלא יצאו: הנך דאיכא גוואי נמי נטמאו. דהא יציאה לענין טומאת בגדים בפרים כתיבא יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו וגו' ומיניה ילפינן לקמן בפירקין (דף קה:) לומר לך כיון שיצא הפר חוץ למחנה אחת מטמא בגדים אע''פ דלא נפוק גברי נטמאו אלא לאו משום דאמר דאי הדר הדור וכל שכן אלו שמוחזרים ועומדין שהרי לא יצאו: אמר רבא ותסברא. דהך דקמייתי ראיה מילתא היא: הא בעינן ואחר יבא אל המחנה. אלמא קרא בדנפיק לבראי קאי דכל כמה דלא נפק לא קרינא ביה ואחר יבא וכיון דלא קרינא ביה ואחר יבא לא קרינא ביה יכבס בגדיו: ופרכינן אלא ר' אלעזר היכי בעי לה. דכיון דבהכי תליא מילתא מכי נפק קרינא ביה יכבס בגדיו ואי אהדרינהו ואתו אחריני לאפוקינהו אפי' חשבת להו מוציאין לא מטמאו הנך בתראי עד דנפקי דהא לא קרינא בהו ואחר יבא: דנקיטי לה בבקולסי. שאחזום במקלות ועומדין מבחוץ להוציאם לאחר שחזרו וקמיבעיא ליה מי אמרינן כיון שיצאו חוץ לעזרה כל העסוקים בהן מכאן ואילך חוץ לעזרה מטמאין בגדים או דלמא כיון דהדור הדור ועד דנפקי לא מטמאו: בקולסי בלשון הש''ס ירושלמי מקל וראיתי דוגמתו בצילמי תרח נטל בקולסא ותברינון: השורף פרה אדומה ופרים הנשרפים מטמאין בגדים. פרה בהדיא כתיב בה (במדבר יט) פרים פר כהן משיח ופר העדה ופר יום הכיפורים גמרי מקרא יתירא דחטאת חטאת בשילהי כל הזבחים שנתערבו (לעיל פג.) ופר יוה''כ בהדיא כתיב (ויקרא טז): והן אינן מטמאין בגדים. פרה ופרים עצמן אין מטמאין בגדים הנוגעין בהן בלא מתעסקין אבל מטמאין אוכלין ומשקין הנוגעין בהן ולקמן מפרש טעמא: כדתנא דבי ר' ישמעאל מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה. כגון אדם ובגדים: וצריכין הכשר. דבר המכשירן לקבל טומאה כגון נתינת מים ומגע שרץ: אף כל שאין סופו לטמא כו'. כגון שאר אוכלין אבל הני פרה ופרים ושעיר הואיל וסופן לטמא אדם ובגדים כגון המתעסקין בהן אין צריכין הכשר טומאה הלכך מטמאו מחיים ואע''ג דלא איטמויי שאר בעלי חיים דעלמא: אלא לרבנן אי דאית להו דתנא דבי רבי ישמעאל אפי' שעיר המשתלח ואי לית להו דתנא דבי רבי ישמעאל פרה ופרים מנא להו. הרי טהורין הן ולא נאמרה בהן טומאה אלא למתעסקים בהן: אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר. הא דתנא דבי רבי ישמעאל ה''ק כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר טומאה ממקום אחר שיגע בשרץ או בנבילה ולא שיטמאו מאיליו אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך ליגע בטומאה ומטמא טומאת אוכלין מאיליו כגון פרה ופרים אבל חזי לטומאה מיהת בעלמא בעינן ולא בעלי חיים דלא אשכחן בבהמות בעלי חיים מטמאין: מהו שיטמאו בפנים אוכלין ומשקין. הואיל ועדיין לא הגיעו להיות מטמאין טומאה חמורה לא מטמאו טומאה קלה או דלמא הואיל וסופן לטמא לכשיצאו מטמאו: נבלת עוף טהור. מטמאה טומאה חמורה בבית הבליעה בכזית: מהו שיטמא. לרבי מאיר אוכלין ומשקין בכזית לרבנן לא תיבעי לך דאמרי מידי דחזי לטומאה בעינן ובכזית אין לזו טומאה אלא בבית הבליעה אבל לענין מגע ליכא שיעורא בכזית אלא לרבי מאיר דאמר כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך ראויה לטומאה מהו שתטמא בכזית מאליה: דמחתא על ארעא לא תיבעי לך. דלא מיטמאה דהא אכתי לא הוגעה לסוף טומאה חמורה שמא לא תיכנס לבית הבליעה לעולם: דנקט בפומיה לא תיבעי לך. דאם היו אוכלים אחרים לתוך פיו מטמאתן דהא הגיעה לטומאה חמורה בהאי שיעורא כי תיבעי לך כו':

או דלמא בתר בהמה אזלינן. תימה אם הבהמה בפנים פשיטא דגברי טהורים כדמוכח כולה שמעתין ויש לומר דה''ק בתר בהמה דוקא אזלינן בתר רובא אבל בגברי לא: או דלמא כיון דהדור הדור. פי' בקונטרס דמבעיא ליה לענין טומאת בגדים של אלו שהוציאו וקשה אטו מחיצות עזרה מקום טהרה דכיון שנטמאו מי יטהרם ונראה לפרש דמבעיא ליה לענין הנוגע בפנים דדלמא כיון דיצאו בחוץ אע''ג דחזרו הנוגע בפנים טמא ומסיק דמיבעיא ליה כיון דנקטי בבקולסי ומיירי בעומד בחוץ ואוחז במקלות להוציאם לאחר שיחזרו כדפירש בקונטרס. הג''ה: פרים הנשרפים. שיצאו הפרים והאנשים וחזרו הפרים וגברי מהו פשיטא האנשים וגם בגדים שהיו עליהם טמאים ובחזרתן לא נטהרו אלא אם אנשים אחרים נכנסו בעזרה ויתעסקו בהוצאתן או הראשונים לבשו בגדים אחרים מי הוו טמאים בעסק זה קודם שיצאו חוץ לעזרה כיון שיצאו הפרים כבר חשוב כאילו מוציאים אותם מפתח עזרה ולחוץ וקאמר מי תלי מילתא בהוצאת הפר לבדו אע''פ שלא יצאו האנשים א''כ גבי סובלין אותן במוטות כיון שיצא הפר ולכך נטמאו הראשונים אם כן גם דגואי נטמאו ותסברא שיהא תלוי ביציאת הפר לבדו והא בעינן ואחר יבא אל המחנה אלא פשיטא דבעיא גם שיצאו האנשים עם הפרים ולכך דגואי לא מטמאי וגם בבעיא דילך אנשים אחרים שמעולם לא יצאו פשיטא דטהורין או גברי קדמאי אם לבשו בגדים אחרים אלא רבי אלעזר הכי בעי דנקטי בבקולסי שהפרים יצאו וחזרו אנשים אחרים ועמדו חוץ לעזרה ומוציאין הפרים שבתוך העזרה במקלות מי אמרינן כיון שהפרים כבר יצאו והאנשים עומדים בחוץ חשוב כאילו מוציאין אותן מפתח עזרה ולחוץ וטמאין או חשוב כאילו לא יצאו הפרים מעולם לחוץ וטהורים אבל אם נכנסו בפנים גברי חדשים או הראשונים בבגדים חדשים כיון שמעולם אלו לא יצאו פשיטא דטהורים אע''פ שיצאו כבר הפרים: מה שבפנים אינו מבואר וזה עיקר. ברוך ד''ך: מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי או לא. וא''ת אי מטמאו בפנים אם כן יטמאו את האימורים ויש לומר דמחוסר חתיכה פשיטא דהוי כמחוסר מעשה ולא תטמאו בשעת פרישתן דמיירי בניתזין בעל כרחו

זבחים קה ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף קה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד