עוּלָא אִקְּלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא. יש להקשות למאי אצטריך הש"ס ללמדנו דאקלע לבי ריש גלותא, והוה ליה למימר עולא חזייה לרבה וכו'? ונראה לי בס"ד דבלאו הכי יש להקשות איך חשד עולא לרבה שהיה אדם גדול בתורה שיעשה דבר שלא כדין? והיה לו לדון מדעתו דמתעסק בעלמא הוה! לכך אשמועינן הש"ס דראהו בבית ריש גלותא ששם נמצאים בני אדם הרבה, וחשש שמא הם ילמדו היתר במדידה דלאו מצוה, דאין יודעין שהוא מתעסק בעלמא, לכך הוצרך לערער עליו כדי שישיב לו האמת ובזה לא יטעו הרואין, ואין הכי נמי אם היה רואהו בביתו לבדו לא היה מקשה לו כלום, כי היה דן הדבר כמו שהיה שהוא מתעסק בעלמא.
דְּיָתֵיב בְּאַוָּנָא דְּמַיָּא. התוספות פירשו 'אמבטי' כי כן הוא משמעות 'אוונא' אך רש"י ז"ל נד מפירוש זה ופירש 'גיגית' משום דאמבטי נחשת, ודרכן ליתן בתוכו מים, ואין רוחצים בו אלא בחמין, ובשבת לישב כל גופו במים חמין, ואפילו אם נאמר שהיה בפעם ההיא מים קרים או שלא היה נותן כל גופו במים עם כל זה היה לו לחוש מפני הרואין, מאחר שהכל יודעין דרך האמבטי במים חמין ודרך אז יושב בו רוחץ כל גופו, ומי יודע שלא רחץ כל גופו בו, לכך פירש גיגית שהיא של חרס ואין מניחין בה אלא מים קרים לצורך שימוש ואינו מקום רחיצת גופים.
דְּלַאו מִצְוָה מִי אָמוּר?. קשא ודילמא של מצוה היתה, כגון שנפל איסור לתוך אותם המים שהיו בגיגית ושהה שם כ"ד שעות דהוה ליה כבוש ולקחו מן המים ההם ונתנו בקדרה, ורוצה למדוד לידע משקלם מן המדידה אם יש ששים כנגד האיסור שנפל שם, דהאיסור ידוע לו כמה היה, ואלה המים נתנו בערב שבת בקדרה ועדיין לא נאכל, ואצטריך ליה האי מלתא בשבת ואם כן הוה ליה מדידה דמצוה? ואין לתרץ ולומר כיון דהוה יתיב בתוך הגיגית ומודד מדידה של מצוה מוכרח שהיה ערום, דאין לעמוד בחלוקו בתוך המים משום כיבוס, ואיך יעשה דבר מצוה בהיותו ערום? דזה אינו, דמשנה ערוכה היא האשה קוצה לה חלתה בהיותה ערומה, וכן פסק בשולחן ערוך (סי' שכח), ולא אסרו לתרום ערום אלא רק משום הברכה, וכן גבי שחיטה אסרו משום הברכה, אבל עשיית מצוה לחוד יוכל לעשות ערום, וכל שכן הכא דהיה מוכרח לכך, משום דנראה דלא היה יכול למדוד היטב אלא רק בהיותו יושב תוך הגיגית ומוכרח לישב ערום תוך המים בשבת. ונראה לי בס"ד כגון שראהו מודד למעלה דוקא באורך וברוחב ולא היה מודד העומק, ואף על פי שהיתה גיגית שדרכה להתקצר משפתה עד קרקעיתה וצריכה מדידה רבה מכולה כדי לידע השיעור, ומה תועיל המדידה למעלה דוקא? לכך דן שלא היה מודד כדי לידע שיעור המים בשביל מצוה דאיסור והיתר.
אָמַר לֵיהּ מִתְעַסֵּק בְּעַלְמָא אֲנָא. יש להקשות איש קדוש אלהים כרבה בר רב הונא איך יתעסק ביום שבת קודש בעסק שלא לצורך! דהא מסתמא היה מודד באיזה כלי שבידו, וקיימא לן אין כלי של היתר ניטל בשבת אלא לצורך חוץ מן אוכלין וספרים כנזכר בשולחן ערוך, ואפילו אם נאמר שהיה מודד באצבעותיו או בדבר שהוא אוכל, עם כל זה איך יתכן שיאבד רגעי הזמן של שבת קודש על מגן? ונראה לי בס"ד כי הוא היה יושב בגיגית מלאה מים כדי להקר שהיה צריך לכך מרוב החום שגם זה הוא עונג שבת, ולהיותו יושב ערום בתוך המים שהיו צלולין לא היה אפשר שיעסוק בתורה אפילו בהרהור, והוא אינו רוצה לישב במים בטל לגמרי וחושש פן יעבור בלבו הרהורים של חול, לכך הוכרח להיות מתעסק בעלמא במדידה שאינה צריכה כדי שיפנה לבו לזאת עד שיעבור זמן ישיבתו במים שם. ובזה יובן בס"ד טעם לפירוש רש"י שפירש 'גיגית מלאה מים' ולא כתב 'גיגית של מים', לרמוז שישיבתו שם היה לו בה צורך כדי לישב תוך המים שהוא להקר, ועוד אמרתי טעם אחר למה שכתב רש"י 'מלאה מים' דייק לה ממה שכתוב וקא משח 'ליה' ולא אמר משח 'לה' דהוה משמע על הגיגית. ועדיין יש להקשות דקדוק קטן באומרו אֲנָא דנראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד דרצונו לומר דאף על פי שעסק זה לעת עתה הוא לבטלה עם כל זה נחשב לגבי דידי צורך מצוה, כי יועיל להיות אני רגיל בזה לעסוק בו כשיזדמן איזה הוראה של דין לפני, כי אין אני בעל מלאכה שיצטרך לי דבר זה בשביל מלאכה דחולין, ובא לרמוז גם כן לפי דרכו התנצלות על אשר לא חש למראית העין של הרואין, והוא דהרואה אותו ודאי לא יחשוב שאני מודד שלא לצורך מצוה, כי הכל יודעין שאני חכם בעל הוראה ואין לי עסק בדברים בצורך חול, אלא כל עסקי הוא בצורך מצוה.
ועל דרך המוסר נראה לי בס"ד דגופו של אדם נקרא 'עולם' וכמו שאמרו בתיקונים על מאמר ניחא לך דאחרביה לעלמא בעובדא דרבי אלעזר בן פדת, ולזה אמר 'מתעסק בעלמא אנא' פירוש מתעסק בגופי דנקרא 'עלמא' לעורר בלבי תוכחת מוסר בישיבתי תוך המים בגיגית זו, והוא שהיה מצייר אותה בישיבתו תוך המים שאין גוף האדם מתקיים אלא בישיבתו בבית המדרש ששם הוא באר מים חיים זו התורה שנמשלה למים והגיגית שבתוכה, המים היא בית המדרש שלומדים תורה שבעל פה שהיא בחינת דוד, ולכן בית המדרש נקרא 'בֵּית דָּוִד' ועיין בזוהר (שמות דף קנו:) בְּשַׁעֲתָא דְּמִית דָּוִד מַלְכָּא, כְּנִישַׁת סִיהֲרָא נְהוֹרָהָא וְאוֹרַיְיתָא דִּבְעַל פֶּה כְּנִישַׁת נְהוֹרָהָא.. וְכַד הֲוָה כְּנִישׁוּ יַתִּיר דְּחֶדְוָה דְּתוֹרָה דְּבִכְתָּב וְתוֹרָה דִּבְעַל פֶּה.. דְּאִצְטְרִיךְ לְמִנְעַל תַּרְעֵי דְּאוֹרַיְיתָא עיין שם. ולכן בית המדרש נקרא בֵּית דָּוִד שבו תורה שבעל פה שה"ס [שהוא סוד] המלכות הנקראת דָּוִד, כמו שאמרו בזוהר הקדוש (זהר חלק ג, פד.) 'דוד אחרא אית ליה לקב"ה' והנה 'בֵּית דָּוִד' [426] עולה מספר 'גיגית' [426], ובישבתו תוך הגיגית של מים הרומז לבית המדרש שיש בו תורה שבעל פה הנקראת מים, היה מודד את המים בידו לעשות פועל דמיוני לחלקם ארבעה חלקים כנגד ארבעה נהרות שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] שיש בתורה שבעל פה והנהר הרביעי הוא פְּרָת זה חלק הסוד שמימיו פרים ורבים יותר, והוא הגדול דכתיב (בראשית טו, יח) הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת, והוא פְּרָת דמעיקרא, וכל זה היה מצייר במחשבתו במדידה שהיה עושה בידו, כדי לעורר אהבת התורה בגופו הנקרא 'עלמא' כאמור.
סִיּוּם הַמַּסֶּכְתָּא
ונראה לרמוז בס"ד בסיום המסכתא הזאת דמתחלת באות תי"ו [תנן התם שבועות שתים שהן ארבע] ומסימת באות אל"ף [מִתְעַסֵּק בְּעַלְמָא אֲנָא] שזה הוא ראש וסוף האותיות בסדר תשר"ק, דתורה שבכתב ה"ס [הוא סוד] 'אור ישר' סדר אבג"ד, אבל תורה שבעל פה בסוד 'אור חוזר' שהוא סדר תשר"ק, ולכן בסדר תשר"ק תמצא סוף אותיות העשריות הם אותיות מַלְכֵי [100] על דרך שאמרו בגמרא 'מאן מלכי רבנן' והם מספר מאה שהתורה נתנה לנו מעולם הבריאה ששם סוד מאה. ולכן נקראת תורה שבעל פה 'ארבע אמות של הלכה' והיינו 'אמה' אותיות 'מאה' בהיפוך, וארבעה חלקים יש בה שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] כל חלק הוא בסוד מאה שהוא אמה בהפוך לכן קראוה ארבע אמות של הלכה, ולכן על ידי תורה שבעל פה יתבטלו כוחות הסטרא אחרא שנחלקים לארבע מאות בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, ואם הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב אין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. והנה נרמזו ראש וסוף אותיות התורה במסכת שבת, לרמוז המקיים שבת כהלכתו זוכה שיריקו לו שפע מן כ"ב צינורות, כי ידוע טעם שאומרים פסוקי אֵשֶׁת חַיִל שהם ע"ס [על סוד] כ"ב אותיות בהכנסת שבת, בעד כ"ב צינורות הנפתחים בהכנסת שבת ומריקים שפע כנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. ובזה יובן הכתוב (שמות לא, טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, תיבת אֶת רומז לכ"ב צינורות שהם כ"ב אותיות מן אל"ף ועד תי"ו הנוזלים לישראל שפע טובה וברכה וחיים, גם 'אֶת' להורות שהמשמר שבת כאלו קיים כל התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו תורת חיים. סליק מסכת שבת"
