מנחות מג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - א

ומימי רגלים מתינוק בן ארבעים יום [ועוד פירוש ברש"י, מי רגלים שעברו ארבעים יום משיצאו מגוף האדם], ותרי להו בגויהו מאורתא עד צפרא [ושורה הצבע בתוכם מהלילה עד הבוקר], אי איפרד חזותיה שנתקלקל מראה הצבע, פסולה לציצית, שקלא אילן הוא, ואם לא איפרד חזותיה ולא נתקלקל מראהו, סימן הוא שתכלת היא וכשרה לציצית.

ורב אויא קמיה דרבא משמיה דרב עוירא אמר שכך בודקין: מייתי חמירא ארכסא דשערי, [שאור קשה שהחמיץ הרבה], ואפיא לה בגוויה, [ויאפה את הצבע בתוכו], אם אשתנאי למעליותא כשרה, אך אם השתנה לגריעותא פסולה. וסימניך לידע איזה שינוי כשר ואיזה שינוי פסול שינוי שקר, שינוי אמת! והיינו המשנה דברו לרעה הכל יודעים שרע הוא, ואם משנה דברו להוסיף עליו ולקיימו הכל יודעים שטוב הוא. וזה הסימן לבדיקת תכלת שאם נשתנה לרעה פסול, ואם השתנה לטובה כשר.

ומעתה קשה על הברייתא שאמרה שתכלת אין לה בדיקה, והרי האמוראים אמרו איך לבדוק את הצבע לדעת אם תכלת הוא?

ומשני: מאי "תכלת אין לה בדיקה" נמי דקאמר, לא מדובר על בדיקת הצבע לדעת אם תכלת הוא או קלא אילן, שאת זה באמת אפשר לבודקו, אלא הכונה היא אטעימה, שאין אדם יכול לבדוק צמר צבוע בתכלת אם נצבע לשם תכלת וכשר או לטעימה לשם נסיון ופסול, וכיון שאי אפשר לבדוק דבר זה, אין לקנות תכלת אלא מן המומחה שיודע שצבע שנצבע לנסיון פסול ^[26].

מר [שם חכם] ממשכי [שם מקום], אייתי תכלתא בשני רב אחאי [הביא תכלת בזמנו של רב אחאי], ורצה לבודקו אם תכלת הוא או קלא אילן. בדקוהו בדרב יצחק בריה דרב יהודה, על פי בדיקתו הנזכרת, ואיפרד חזותיה. נתקלקל מראהו. ואמרנו לעיל שאם נתקלקל מראהו פסולה. ושוב בדקו לתכלת זו בבדיקתו דרב אויא, ואפו את התכלת בתוך שאור קשה, כמבואר לעיל ואישתנאי למעליותא, ואמרינן לעיל שאם נשתנה לטובה, כשרה.

סבר מר למיפסלה לצבע, כיון דאיפרד חזותיה.

אמר להו רב אחאי: אלא מה נוכיח מהבדיקות, וכי הא, לא תכילתא היא, ולא קלא אילן היא!? שהרי בבדיקתו של רב יצחק התקלקל מראהו ואם כן, אינו תכלת. ומאידך, בבדיקתו של רב אויא אישתני למעליותא, ואם כן, אף קלא אילן אינו?

אלא ודאי שמע מינה, שמועתא של רב יצחק ורב אויא אהדדי איתמר, ובשתיהן יחד בודקים, ואינה מחלוקת. אלא רב אויא מוסיף על דברי רבי יצחק. וכך עושים: בתחילה בודקים בבדיקתו של רב יצחק, והיכא דבדקנא בדרב יצחק בריה דרב יהודה ולא איפרד חזותיה, כשרה. ואם איפרד חזותיה, אינה פסולה עדיין, אלא בדקינן לה שוב בדרב אויא, שאופים את הצבע בחמירא ארכסא [בשאור שהחמיץ הרבה]. ואם אשתני למעליותא, כשרה. אך אם אשתני לגריעותא פסולה.

וכן שלחו מתם [מארץ ישראל]: שמועתא אלו, גבי אהדדי איתמר, ואינה מחלוקת.

רבי מני דייק וזבין [הקפיד לקנות תכלת רק ממומחה היודע שצבע נסיון פסול], כחומרי מתניתא דלעיל שטעימה פסולה, ולכן צריך לקנותה מן המומחה.

אמר ליה ההוא סבא לרבי מני: הכי עבוד קמאי דקמך [כך עשו בדור שקדם לקודמך, שקנו תכלת רק מן המומחה], ואצלח עסקייהו.

תנו רבנן: הלוקח טלית מצוייצת מן השוק, אם קנאה מישראל, הרי היא בחזקתה שכשרה היא. ואם קנאה מן העובד כוכבים, מן התגר כשרה, שודאי קנה טלית זו מישראל ומאחר והוא תגר לא יגרום להפסיד נאמנותו למכור טלית שאינה כשרה. אך אם קנאה מן עובד כוכבים הדיוט ^[27] פסולה, שמא הוא צבעה וצביעה זו לא נעשית לשם מצות ציצית, ואף על פי שאמרו רבנן שאין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לעובד כוכבים עד שיתיר ציציותיה, בכל זאת אנו אומרים שתגר ישראל מכר לו טלית מצוייצת.

ומאי טעמא אין רשאי למכור טלית מצוייצת לעובד כוכבים?

הכא תרגימו, [כאן בבבל פירשו דין זה] שאסרו משום זונה, שמא יש לעובד כוכבים זה זונה ישראלית ותבעל לו לפי שסבורה היא שישראל הוא שהרי עטוף הוא בציצית, ואינה יודעת שבביאה זו היא עוברת על לאו "לא תתחתן בם" האמור בבעילת עובדי כוכבים. ומשום כך אסרו חכמים למכור לעובד כוכבים טלית מצוייצת.

רב יהודה אמר: הטעם שאסרו חכמים למכור לו הוא משום חשש שמא יתלוה ישראל עמו עם עובד כוכבים זה בדרך ויחשוב שישראל הוא שהרי יש לו ציצית בבגדו, ויהרגנו. ^[28] רב יהודה רמי תכילתא לפרזומא דאינשי ביתיה, היה מטיל ציצית לבגד שמתכסה בו אשתו.

ועוד היה עושה רבי יהודה: היה מברך כל צפרא בהתעטפו בטליתו, "להתעטף בצי צית".

ומקשינן על רב יהודה: הרי מדרמי רב יהודה תכלת לכסות אשתו מוכח שסובר נשים חייבות בציצית, ואם כן, קסבר שציצית מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא, שזמנה בין ביום ובין בלילה [כי אם מצוה זו הזמן גרמא ואינה נוהגת אלא ביום, נשים פטורות ממנה]. ^[29] וכיון שאף לילה הוא זמן ציצית, אמאי היה מברך רב יהודה כל צפרא וצפרא? הרי לא היה לו לברך אלא כשנתעטף בה פעם ראשונה, כשהיתה חדשה, ומכאן ואילך נחשב הכל כיום אחד ארוך, כיון שאין הלילה מפסיק את קיום המצוה? ^[30]

ומשנינן: רב יהודה סבר לה כרבי. ^[31]

דתניא: תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן, ואפילו חולצן ומניחן מאה פעמים ביום, דברי רבי. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא שחרית בלבד.

וכיון שסבר כרבי, היה מברך על הציצית כל בוקר, אף שהכל נחשב כיום אחד ארוך.

ומקשינן: אי הכי, שסובר כרבי, מדוע היה מברך רק כל צפרא, הרי כל שעתא שלובש כסותו היה לו לברך, אף באמצע היום? ומשנינן: רב יהודה איניש צניעא הוה, ולא שרי ליה לגלימיה, לא הסיר כסותו כוליה יומא אלא בלילה. ולכן לא ברך אלא בצפרא. ^[32]

ומקשינן: ומאי שנא שהיה מברך מצפרא? שיברך עליה אפילו אם התעטף בה קודם אור היום, באשמורת, כשהתעטף בה לתלמודו?

ומשנינן: שתי טליתות מצוייצות היו לו לרב יהודה, אחת ליום ואחת ללילה. ובצפרא, כי משני מכסות לילה לכסות יום, היה מברך. ^[33]

תנו רבנן: הכל חייבין בציצית, כהנים לוים וישראלים, גרים נשים ועבדים. רבי שמעון פוטר בנשים מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא. שלילה אינו זמן ציצית לרבי שמעון, אלא ביום בלבד הוא זמנה. וכל מצות עשה שהזמן גרמא, נשים פטורות. ^[34] אמר מר: הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים. ומקשה הגמרא: הרי פשיטא הוא, דאי נאמר שכהנים לוים וישראלים פטירי מציצית, מאן לחייב?

ומשנינן: כהנים הוא דאצטריכא ליה לתנא להשמיענו שחייבים בציצית. כי סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב בקרא "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו", וסמכה לו התורה "גדילים תעשה לך", ואפשר לדרוש, מאן דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה, שישנו באיסור לבישת כלאים, הוא דמחייב במצות ציצית, אבל הני כהנים, הואיל ואישתרי איסור כלאים לגבייהו בלבישת בגדי כהונה [שהרי האבנט ^[35] היה עשוי מצמר ופשתים, כדכתיב בשמות לט כט "שש ותכלת"], היה מקום לומר שלא ליחייבו בציצית.

לכן קא משמע לן התנא, דנהי דאישתרי לכהנים לבישת כלאים בבגדי כהונה, זה דווקא בעידן בזמן עבודה. אבל בלא עידן עבודה, לא אישתרי ^[36] להו ללבוש כלאים. וכיון שאף הם ישנם באיסור כלאים הרי הם חייבים בציצית.

עוד שנינו בברייתא זו: רבי שמעון פוטר מציצית בנשים.

מאי טעמא דרבי שמעון?

דתניא: כתיב גבי ציצית "וראיתם אותו", ודרשינן, פרט לכסות העשויה ללבישה בלילה, שפטורה מן הציצית, לפי שאינה בראיה, שבלילה אין רואים.

אתה אומר שהפסוק בא למעט פרט לכסות לילה, או אינו בא אלא למעט פרט לכסות סומא, שאינו בכלל "וראיתם"?

כשהוא אומר בפרשת ציצית "אשר תכסה בה", שיש כאן ריבוי בפסוק לדרשה, הרי כסות סומא אמור, שאת זה בא הפסוק ללמד לחייב סומא. אם כן, הא מה אני מקיים במיעוט מ"וראיתם אותו"? - פרט לכסות לילה.

ומה ראית לרבות כסות סומא מ"אשר תכסה בה", ולהוציא כסות לילה מ"וראיתם אותו"? ומדוע לא נדרוש להיפך, שהפסוק "אשר תכסה בה" מרבה כסות לילה, והפסוק "וראיתם אותו" ממעט כסות סומא? מרבה אני כסות סומא לחייבה בציצית, שכן ישנה על כל פנים בראיה אצל אחרים, שהרי כל העולם רואים את כסותו ומתקיים בה "וראיתם אותו" לאחרים ביום, ומוציא אני כסות לילה לפוטרה מן הציצית, שכן בלילה אינה בראיה אף אצל אחרים. ולכן, מסתבר יותר לדרוש מ"וראיתם אותו" למעט כסות לילה, ומהפסוק "אשר תכסה" לרבות כסות סומא.

הערות

^[26] הקשו התוס' אם כן לאיזה צורך נאמרה הבדיקה שבגמרא לעיל הרי עדיין צריך לקנות רק ממי שנאמן שצבע כדין, ותירצו שצריך בדיקה זו כשקנה ממומחה שיודע דיני הצביעה ולא יודע אם הצבע שיש לו אינו קלא אילן. וכך צריך לכאורה לפרש את המעשה בשני רב אחאי בגמרא לעיל שבדקו ציצית שהביאו ממקום אחר. והשפת אמת תירץ שאם נתערבו חוטים שנצבעו כדין לשם ציצית עם חוטי קלא אילן צריך בדיקה זו. וכתב עוד שברמב"ם [ציצית ב, ג וה] משמע שכל ציצית צריך לבדוק את הצבע אם הוא נקלט היטיב, ולאו דוקא כשיש ספק אם הוא קלא אילן. [ובדבריו מיושב לשון הרמב"ם שם [ב ד] ראה כס"מ שנדחק בלשונו] וכונתו שמהרמב"ם [ב א] מבואר שתכלת שנאמרה בתורה בכל מקום [בבגדי כהונה] היא צמר צבוע כפתוך שבכחול כעין הרקיע, ויש דין נוסף בתכלת בציצית "שתהיה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה". ועל זה פירש הרמב"ם שמביאים חלזון וכו' וסיים וזו היא התכלת של ציצית. וכן פירש דבריו העמק ברכה [ציצית ה] ובארגמן [עמוד כה], וכתבו שלכן בהלכות כלי המקדש [ח יג] הביא הרמב"ם רק דין הצבע ומראהו והשמיט שמביא חילזון, שבאמת בבגדי כהונה לא צריך חילזון. וזו כונת השפת אמת הנ"ל, שכיון שחילזון אינו צבע אחר, אלא צביעה טובה שלא תשתנה והוא דין מיוחד בצביעת ציצית לכן צריך לבדוק בצביעת ציצית שהצביעה טובה. אבל המשנה למלך [כלי המקדש ח יג] נקט שצריך בצביעת בגדי כהונה דם חילזון. והרמב"ם סמך על מה שפירש בהלכות ציצית.

^[27] כתב המשנה ברורה [כ א] שהוא הדין אם קנה מישראל חשוד פסולה, וחשוד ביחס לזה הוא כמו כללי חשוד ביו"ד סימן קיט וראה שם בסעיף ח שהחשוד על הדבר אינו נאמן עליו אפילו בשבועה. ואסור לקנות ציצית מחשוד על ציצית וראה מגן אברהם [כ א] שהשולח ציצית על ידי גוי או חשוד צריך שני חותמות כמו בבשר.

^[28] הרמב"ם [ג ט] כתב הטעם שמא יהרגנו ולא הביא את הטעם השני. והבית יוסף כתב ששני הטעמים אמת. והרמב"ם נקט את היותר מצוי ויותר חמור. ולכן כתב החיי אדם והובא במשנה ברורה [כ ז] שבזמן הזה שאין חשש שיהרגנו אסור למכור לגוי מהטעם השני. ובביאור הלכה [כ ב] כתב שבביאור הגר"א מבואר עוד נפקא מינא בין הטעמים לדין השו"ע שם שאסור להפקיד ולמשכן לגוי, ואיסור זה הוא רק מצד שאנו חוששים גם לטעם שמא יהרגנו ולכן גם בהקפדה והשאלה שייך חשש זה. [ומסתפק שם אם בזמן הזה שאין חשש שיהרגנו כמו שכתב החיי אדם הנ"ל יהא מותר להשאיל ולהפקיד ציצית לגוי].

^[29] המנחת חינוך [שפו ז] הקשה מכאן על הריטב"א בקידושין [כט א] שכתב שמצוה שאינה חיוב הגוף אלא על אחרים, כמו חיוב האב למול את בנו אין בה פטור לנשים אפילו שהזמן גרמא, [שמילה פסולה בלילה] ולכן צריך דרשא לפטור אשה מהחיוב למול את בנה. וקשה אם כן מה הראיה של הגמרא ממה שהטיל רב יהודה ציצית בבגד אשתו שהוא סובר שלילה זמן ציצית הוא, שמא הוא סובר כשמואל לעיל [מא א] או כרב אליבא דרב חסדא לעיל [מב ב] שציצית חובת טלית היא ולכן אשה לא נפטרת ממצוה זו אפילו שהזמן גרמא ובלילה אינה נוהגת? ותירץ שכיון שהיה רב יהודה מברך כל יום להתעטף בציצית מוכח שסובר ציצית חובת גברא, שאם היא חובת טלית היה נוסח הברכה על מצות ציצית או שהיו מברכים רק בעשיה כמו שהוכיחו התוס' לעיל [מ א ד"ה סדין].

^[30] השאגת אריה [ל] הקשה, לפי דעת רבנו תם בתוס' לעיל [מ ב ד"ה משום] והרא"ש [סימן א], שכסות יום חייב בלילה וכסות לילה פטור ביום מה הגמרא רוצה להוכיח שרב יהודה סובר לילה אינו זמן ציצית, הרי כסות יום לכולי עלמא חייב בלילה ויהיה קשה למה בירך כל בוקר על כסותו שהיא חייבת בציצית בלילה? והוכיח מכאן השאגת אריה כדעת הרמב"ם [ג ז] שאם לילה אינו זמן ציצית אפילו כסות יום פטורה בלילה ומיושב הוכחת הגמרא. אבל בבית יוסף [סוף סימן ח] הוכיח מתשובת הרא"ש [ב יג] שאפילו שדעתו שכסות יום חייבת בלילה, בכל זאת הלן בטליתו מברך בבוקר שלילה נחשב הפסק משום שאינו זמן ציצית בכסות לילה. וכן פסק השו"ע, [ח טז] ומיושב קושיית השאגת אריה [וראה להלן].

^[31] הקרן אורה תמה שבגמרא סוכה [מה ב] מפורש שרב יהודה סובר כרבנן שסוכה מברך פעם אחת ולא בכל יום ואיך אמרינן כאן שסובר כרבי? ותירץ שרב יהודה סובר שדוקא במצוה זמנית כמו סוכה אפשר לומר שיברך רק פעם אחת כרבנן, אבל מצוה שאין לה זמן כמו ציצית אם חייבת בלילה, אי אפשר לומר שיברך רק פעם אחת אלא מברך בכל פעם שלובש כרבי.

^[32] הרמב"ם [ג ט] פסק שמותר להכנס עם ציצית לבית הכסא. וכן פסק השו"ע [כא ג]. וכתב הנמוקי יוסף [יב א בדפי רי"ף שלנו] שהמקור לדין זה הוא מתירוץ הגמרא כאן שרב יהודה לא פשט טליתו כל היום אפילו כשעשה צרכיו. [ויש שהוכיחו כך מסוכה מב א שקטן היודע להתעטף עושה לו ציצית ואילו לתפילין צריך יודע לשמור תפילין ופירש רש"י שם לשמור שלא יכנס עמהם לבית הכסא].

^[33] הקשה הרא"ש [סימן כ] אם כן למה לא בירך בלילה כשהחליף מכסות יום לכסות לילה? ותירץ שהיה לובש את כסות הלילה גם ביום, והיה פושט כסות היום בלילה וכשלובשה בבוקר על כסות הלילה היה מברך. ולמד מכאן הרא"ש שהלובש שני בגדים עם ד' כנפות חייב להטיל ציציות בשניהם. וכן פסק השו"ע [ח יב]. והלבוש כתב שזה נלמד מהפסוק על כנפי בגדיהם לשון רבים. [והבית יוסף הביא דעה שדוקא בגד העליון חייב]. ובתשובות הרא"ש [כלל ב יג] הוכיח מההוה אמינא בגמרא כאן שלא פשט טליתו, ובכל זאת אם לילה לאו זמן ציצית צריך לברך בבוקר, שלהלכה לדידן שלילה לאו זמן ציצית אם ישן בלילה בטליתו צריך לברך ביום. והטור פסק שלא יברך ותמה הבית יוסף למה לא פסק כתשובת הרא"ש. והשו"ע פסק [ח טז] שיברך. והב"ח והט"ז [ח טו] תמהו שכיון שסובר הרא"ש שכסות יום חייבת בלילה אם כן אין שום הפסק במצוה כשישן בטליתו? וכתבו שלכן פטר הטור ונקטו שכך ההלכה. [כעין קושיית השאגת אריה [ל] הנ"ל]. אבל הבית יוסף כתב שסובר הרא"ש שאפילו שכסות יום חייבת בלילה בכל זאת הלילה שאינו זמן ציצית בכסות לילה, נחשב הפסק גם אם ישן בכסות יום. עוד הקשו הב"ח והט"ז [ראה פרי מגדים משב"ז ח טו] על ראיית הרא"ש בתשובה שסותר לדבריו בהלכות [סימן כ]. והיינו שאת ההוה אמינא בסוגיא יש לפרש בשני אופנים: א. כמו רש"י [ד"ה אם כן] שרב יהודה סובר כרבנן בסוכה [מו א] שאפילו חלץ תפילין ביום אינו חוזר ומברך כשמניחן, ולכן סברה הגמרא שאפילו שפשט רב יהודה טליתו בלילה כיון שלילה זמן ציצית אינו חוזר ומברך אפילו שפשט טליתו. וכן מבואר ברא"ש בהלכות. ב. כמו הרא"ש בתשובה שידענו שהלכה כרבי וגם רב יהודה סובר כך, אלא שסברה הגמרא שלא פשט טליתו כלל בלילה והקשו למה היה מברך בבוקר הרי סובר שלילה הוא זמן ציצית ולא הפסיק את המצוה. ואם כן דברי הרא"ש סותרים, [בביאור ההוה אמינא], ולכן פסקו הטור וב"ח וט"ז, כהרא"ש בהלכות. אבל הגר"א בביאורו [שם] תירץ שהרא"ש בתשובה גם פירש את ההוה אמינא שרב יהודה סובר כרבנן, ומה שכתב שסברה הגמרא שלא פשט טליתו היינו משום שלרבנן אין שום חילוק אם פשט טליתו או לא וחיוב הברכה תלוי רק בזמן החיוב, וכיון שמוכח מההוה אמינא שלרבנן אם לילה לאו זמן ציצית מברך כל יום ואפילו לא פשט טליתו, נלמד מכאן גם לרבי ולהלכה שלילה לאו זמן ציצית, שהישן בטליתו מברך ביום. [והיינו דמוכח שלא כקושיית השאגת אריה הנ"ל וסברת ב"ח וט"ז, אלא כסברת הבית יוסף הנ"ל].

^[34] הרמב"ם [ג ט] פוסק כרבי שמעון וכן הרא"ש [סימן א] ושו"ע [יז ב]. ולענין אם רוצה ללבוש פסק הרמב"ם שלא תברך שאינה מצווה, אבל הרמ"א [יז ב] כתב שיכולה לברך והיא דעת התוס' בעירובין [צו א ד"ה דילמא] וראש השנה [לג א ד"ה הא] שכל מצוה שאשה פטורה יכולה לברך. ובתרגום יונתן בן עוזיאל [דברים כב ה] תרגם הפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה", שלא תלבש טלית ותפילין. והלבוש [יז ב] פסק שלא תלבש אשה ציצית משום לאו זה. והרמ"א כתב שיש בזה חשש יוהרא אבל אם רוצה תלבש ותברך. ובעירובין [צו א] אמרינן שמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים. והגמרא רוצה להוכיח מזה שתפילין אינה מצוה שהזמן גרמא ולכן לא מיחו בה, ודחינן שלא מיחו בה משום שסוברים נשים סומכות רשות. ומבואר שיש סיבה למחות בנשים שלא יניחו תפילין. והתוס' שם ד"ה מיכל הביאו פסיקתא שמיחו בה חכמים והרמ"א בהלכות תפילין [לח ג] חשש לדעה זו ואוסר לאשה להניח תפילין. ולענין ציצית לאשה יהא תלוי בטעם למה יש למחות בידם, שרש"י בעירובין [שם] פירש משום בל תוסיף. והתוס' חולקים וסוברים שאין בזה משום בל תוסיף אלא הטעם משום שצריך להיזהר בגוף נקי, ולתרגום יונתן דלעיל יש לאו שלא יהיה כלי גבר על אשה. והרמ"א חשש רק לטעם של תוס' ולכן בציצית כתב לחוש משום יוהרא אבל מותר לאשה ללבוש ציצית. והלבוש חשש לתרגום יונתן.

^[35] כך פירש רש"י, ונקט אבנט שהיה גם בכהן הדיוט, ובבגדי כהן גדול יש עוד בגדים שהיו כלאים. והר"ן בביצה [ז ב בדפי רי"ף ד"ה ונראה] כתב שדעת רש"י ביומא שאבנט אין בו איסור כלאים מהתורה משום שהיה קשה ואינו מחמם. והקשה עליו רבנו תם בתוס' יומא [סט א] מהגמרא כאן, ותירץ הר"ן שאפשר לפרש את הגמרא כאן בבגדי כהן גדול. והמנחת חינוך [צט ד] הקשה למה לא אמרה הגמרא שהיינו פוטרים כהנים מציצית משום שמצינו שהמעיל של כהן גדול לא היה לו ציצית ואין צורך בהיקש לכלאים? ועל האבנט אפשר לומר שפטור מציצית משום שכל הארבע כנפות שלו הם מצד אחד של גוף הלובש. והשו"ע [י ב] פוטר בגד כזה מציצית. והמעיל, לדעת רש"י [שמות כח ד] והראב"ד בהשגות [כלי המקדש ט ג] היה לו רק שתי כנפיים ופטור מציצית. אבל לדעת הרמב"ם [שם] והרמב"ן [שמות כח לא] היה לו ארבע כנפות שתיים לפניו ושתיים מאחריו, ולמה לא הביאה הגמרא מזה ראיה שכהנים פטורים מציצית? ותירץ שבגדי כהונה פטורים מציצית משום שאינם של הכהן ואינו "כסותך" ודומים לטלית שאולה שהיא פטורה מציצית, ולכן צריכה הגמרא להיקש לכלאים [וראה בארגמן למסכת ציצית בתחילת הספר].

^[36] התוס' לעיל [מא א ד"ה תכלת] כתבו בתירוץ השני שבמקדש מותר לכהנים ללבוש בגדי כהונה כלאים גם שלא בשעת עבודה, וכונת הגמרא כאן שלא הותר להם כלאים בבגדים אחרים שאינם בגדי כהונה, או שהכונה היא שלא הותר להם מחוץ "למקום" העבודה חוץ למקדש.

בן ארבעים יום, ותרי לה בגווייהו מאורתא ועד לצפרא [ושורה אותה, את הצמר הצבוע בתכלת, בתוכם, בתוך הסממנים הללו, מהערב ועד הבוקר], איפרד חזותיה [אם התקלקלה מראיתו ודהה] — פסולה, שאינה תכלת אמיתית מחלזון, לא איפרד חזותיה [לא התקלקלה מראיתו] — כשרה.

ורב אדא קמיה [לפני] רבא משמיה [משמו] של רב עוירא אמר: מייתי חמירא ארכסא דשערי ואפיא לה בגוויה [מביא שאור קשה של שעורים ואופה אותה, את התכלת הזו, בתוך השאור], אישתנאי למעליותא [אם נשתנתה לטובה] כלומר, שנעשה צבעה חזק יותר — הרי זו כשרה, מפני שהיא תכלת אמיתית, אם נשתנה הצבע לגריעותא [לגריעות], שדהה — הרי היא פסולה, וסימניך לזכור את הדבר: שינוי שקר, שינוי אמת כלומר, שינוי לרעה מגלה את השקר, ושינוי לטובה מגלה שתכלת אמיתית היא. על כל פנים מכאן עולה שיש בדיקה לתכלת, שלא כדברי הברייתא!

ומסבירים: אין הכוונה לבדיקה שמטרתה להבחין בין תכלת לדבר אחר, אלא מאי [מה פירוש] אין לה בדיקה נמי דקאמר [גם כן שהוא אומר] — לענין טעימה, שלא ניתן לבדוק אם צמר זה נצבע לשם ציצית או לשם נסיון, שהוא פסול.

מספרים, החכם מר מהמקום משכי אייתי תכלתא בשני [הביא תכלת בשנים] שהיה רב אחאי גדול הדור, בדקוה [בדקו אותה] באופן שהציע רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה ואיפרד חזותיה [ונתקלקלה מראיתו], ושוב בדקו אותו באופן שהציע רב אדא ואישתנאי למעליותא [והשתנתה לטובה],

סבר למיפסלה [סבורים היו לפסול אותה] משום שלא עמדה בבדיקה הראשונה, אמר להו [להם] רב אחאי לתלמידים: אלא נמצא לכאורה כי הא לא תכילתא [זו לא תכלת] היא, ולא קלא אילן היא, שהרי היא עומדת בבדיקה אחת ולא באחרת, ולא שמענו על כך! אלא שמע מינה שמועתא אהדדי איתמר [למד מכאן שהשמועות הללו יחד נאמרו], כיצד?

היכא דבדקנא [אם במקום שבדקנו] בדרך שהציע רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה לא איפרד חזותיה [לא נתקלקלה מראיתו] — הרי היא כשרה, ואין צורך בבדיקה נוספת, אבל אם איפרד חזותיה [נתקלקלה מראיתו] — בדקינן לה [בודקים אותה] בדרך שהציע רב אדא בחמירא ארכסא [בשאור ישן], אם אישתני למעליותא [השתנתה לטובה] — כשרה, אם השתנתה לגריעותא [לגריעות] — פסולה. וכן שלחו מתם [משם] מארץ ישראל: שמועתא אהדדי איתמר [השמועות הללו זו על זו נאמרו] כמו שהסברנו.

ר' מני דייק וזבין כחומרי מתניתא [היה מדקדק וקונה תכלת לפי החומרות ששנינו בברייתות לעיל;], שטעימה פסולה, והיה קונה תכלת רק מן המומחה. אמר ליה ההוא סבא [אמר לו זקן אחד]: הכי עבוד קמאי דקמך ואצלח עיסקייהו [כך עשו ראשוני הראשונים שלפניך והצליח עיסקם בתכלת].

תנו רבנן [שנו חכמים]: הלוקח טלית מצוייצת (שיש בה ציציות ובהן תכלת) מן השוק, אם קנה אותה מישראל — הרי היא בחזקתה שהיא כשרה. לקחה מן הגוי, אם לקחה מן התגר (סוחר) — הרי היא כשרה, שמן הסתם אינו רוצה לעשות שם רע לעצמו, וקונה מאדם מוסמך. אם לקחה מן ההדיוט — פסולה, שיש להניח שהגוי עצמו צבעה.

והתירו לקנות מתגר גוי אף על פי שאמרו: אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לגוי עד שיתיר ציציותיה, מפני שפעמים מזדמן שאדם עושה שלא כדין ומוכר טליתו לגוי כשהיא מצוייצת.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] אסרו למכור לגוי טלית עם ציצית? הכא תרגימו [כאן תרגמו] והסבירו: משום זונה, שילך הגוי אצל זונה, ויחשבו שהיה זה ישראל. רב יהודה אמר: שמא הישראל יתלוה עמו בדרך ויחשוב שגם הוא ישראל, ויהרגנו הגוי.

א מסופר, רב יהודה רמי תכילתא לפרזומא דאינשי ביתיה [היה מטיל תכלת, ציצית לטלית של אנשי ביתו] כלומר, של אשתו. וכן היה מברך כל צפרא [בוקר] על טליתו את הברכה "להתעטף בציצית".

ושואלים: מדרמי [מתוך שהיה מטיל] ציצית בבגדי אשתו נראה כי קסבר [סבור הוא]: מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא הציצית, ולכן גם הנשים חייבות בה, ואולם אם כן הוא, אמאי [מדוע] היה מברך על טליתו כל צפרא וצפרא [כל בוקר ובוקר]? הרי לא היה פטור ממנה בלילה!

ומשיבים: רב יהודה עשה כן כדעת רבי, דתניא [ששנויה ברייתא]: תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן, ואפילו כמה פעמים ביום. דברי רבי.

ומקשים: אי הכי [אם כך], כל שעתא נמי [כל שעה שפושט את הטלית ולובש גם כן] יברך על הטלית, ולא רק בבוקר! ומשיבים: רב יהודה איניש צניעא הוה [אדם צנוע היה], ולא שרי ליה לגלימיה כוליה יומא [ולא היה מתיר, פושט, את גלימתו כל היום]. ושואלים: ומאי שנא מצפרא [ובמה שונה, שהיה מברך בבוקר]? ומסבירים: היה עושה כן כי משני [כאשר היה משנה] מכסות לילה לכסות יום.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים, גרים, נשים ועבדים. ר' שמעון פוטר בנשים, מפני שהציצית מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ודנים בברייתא זו.

אמר מר [החכם]: הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, דאי [שאם] כהנים לוים וישראלים פטירי [פטורים], מאן ליחייב [מי יהיה חייב] בציצית?

ומשיבים: הדין שכהנים חייבים בציצית איצטריכא ליה [הוצרך לו לומר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל וכתיב [ונאמר]: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. גדילים תעשה לך" (דברים כב יא— יב), היינו אומרים: מאן דלא אישתרי [מי שלא הותרו] כלאים (שעטנז) לגביה [אצלו] בלבישה — הוא דמיחייב [שמחויב] בציצית, אבל הני [אלה] הכהנים, הואיל ואישתרי [והותרו] כלאים לגבייהו [אצלם], שיש בבגדי הכהונה אבנט שהוא עשוי כלאיים, אם כן לא ליחייבו [לא יהיו חייבים] כלל בציצית, על כן

קא משמע לן [משמיע לנו]: נהי דאישתרי בעידן [גם אם אמנם הותרו ללבוש כלאיים בשעת] עבודה במקדש, בלא עידן [שלא בזמן] עבודה לא אישתרי [לא הותרו], ולכן הם חייבים.

שנינו שר' שמעון פוטר בנשים, מפני שהציצית מצות עשה שהזמן גרמא. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' שמעון שהוא סבור כן? דתניא [ששנויה ברייתא]: "וראיתם אותו" (במדבר טו, לט) — פרט לכסות לילה, שלא ניתן לראות בלילה.

ויש לשאול, אתה אומר: פרט לכסות לילה, או אינו אלא פרט לכסות סומא, שאינו יכול לראות את הציציות שלו? כשהוא אומר: "אשר תכסה בה" (דברים כב, יב), והוא ביטוי מיותר לכאורה, שכבר נאמר לפני כן "כסותך" — הרי כסות סומא אמור, ולפיכך הא [הרי] מה כיצד אני מקיים את הפסוק "וראיתם אותו"? פרט לכסות לילה.

ושואלים: ומה ראית לרבות כסות סומא מ"אשר תכסה בה", ולהוציא כסות לילה מ"וראיתם אותו"? ושמא נאמר להיפך, שהרי אין לכך הכרע ממשמעות הכתוב! ומשיבים: מרבה אני כסות סומא שישנה בראיה אצל אחרים, ואף שהוא עצמו אינו רואה, ומוציא אני כסות לילה שאינה בראיה גם אצל אחרים.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' שמעון,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that was forty days old. He would soak the sky-blue wool in this solution from night until morning. If its color would fade [ipparad ḥazutei], the sky-blue wool was determined to be unfit, as it was not dyed with tekhelet derived from a ḥilazon. If its color would not fade, the sky-blue wool was determined to be fit.

And Rav Adda said before Rava in the name of Rav Avira: One brings hard [arkesa] leavened barley dough and bakes the sky-blue wool in it. If the color of the sky-blue wool changes for the better, meaning that the process intensifies the color of the sky-blue wool, then it is fit. If the color of the sky-blue wool changes for the worse, i.e., it fades, then it is unfit. And your mnemonic is: Change reveals falsehood and change reveals truth. All of this indicates that it is possible to test whether sky-blue wool has been dyed with real tekhelet, contrary to the baraita.

The Gemara explains the baraita: What does it mean when it says: There is no reliable method of testing sky-blue wool? It means that there is no way to test whether it was dyed for the sake of the mitzva or for the purpose of testing the dye.

The Gemara relates that Mar, a Sage from Mashkhei, brought sky-blue wool in the years when Rav Aḥai was a preeminent Sage. They tested it in the manner described by Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, and its color faded. They then tested it in the manner described by Rav Adda and the color changed for the better.

The Sages thought that the sky-blue wool should be deemed unfit because it did not pass the first test. Rav Aḥai said to them: But how could it be that this wool is not tekhelet, as it failed one of the tests, and is also not indigo, as it passed the other? This is impossible, because it must be one or the other. Rather, conclude from it that these halakhot were stated together.

He explains: In a case where we tested the wool in the manner described by Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, and its color did not fade, it is fit and requires no further testing. If its color faded, then we test it in the manner described by Rav Adda, with hard leavened barley dough. If the color changed for the better it is fit; if the color changed for the worse it is unfit. The Gemara adds: They sent a message from there, i.e., Eretz Yisrael: These halakhot were in fact stated together, as explained by Rav Aḥai.

The Gemara relates that Rabbi Mani was exacting and purchased sky-blue wool in accordance with the stringencies of the baraita cited earlier, i.e., that wool dyed as a test is unfit for ritual fringes, and that therefore one should purchase sky-blue wool for ritual fringes only from an expert. A certain elder said to him: This is what your early predecessors did, and their businesses were successful.

The Sages taught in a baraita: In the case of one who purchases a cloak with ritual fringes from the marketplace, if he purchased it from a Jew it retains its presumptive status that it is fit for the mitzva. If he purchased it from a gentile, then if he purchased it from a merchant it is presumed to be fit, as the merchant would want to maintain his credibility and would therefore purchase the sky-blue strings only from a reliable source. But if he purchased it from a gentile who is an ordinary person rather than a professional merchant, the sky-blue strings are unfit, as the seller presumably dyed them himself.

And even though the Sages said: A person is not permitted to sell a cloak with ritual fringes to a gentile until he unties and removes its ritual fringes, it is permitted to purchase such a cloak from a gentile merchant, as it is assumed that the merchant acquired the cloak from a Jew who ignored this halakha.

The Gemara asks: What is the reason for the prohibition against selling a cloak with ritual fringes to a gentile? The Gemara answers: Here they interpreted that it is prohibited because of the concern that the gentile will visit a prostitute and observers will think that he is a Jew. Alternatively, Rav Yehuda said: It is prohibited lest a Jew mistake the gentile for a Jew and accompany him on a journey thinking that he is also Jewish, due to his ritual fringes, and the gentile might then kill him.

§ Rav Yehuda would affix white and sky-blue strings to the garment [pirzuma] of his wife. And every morning he would recite the blessing: To wrap ourselves in garments with ritual fringes.

The Gemara asks: From the fact that he would affix ritual fringes to his wife’s garments, it is apparent that he holds that the obligation of ritual fringes is a positive mitzva that is not time-bound, and therefore women are also obligated in it. But if that is his opinion, why did he recite the blessing on ritual fringes each and every morning? In order for the mitzva to not be time-bound, it must apply at night, in which case a new blessing should not be recited in the morning.

The Gemara answers: Rav Yehuda was acting in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: With regard to phylacteries, every time one dons them he recites the blessing over them, even several times in one day; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi.

The Gemara asks: If so, he should have also recited a blessing every time that he took the cloak off and put it back on, and not merely once a day in the morning. The Gemara answers: Rav Yehuda was a modest man and he did not remove his cloak the entire day. The Gemara asks: In what way is it different from the morning, i.e., why did he recite a blessing in the morning? The Gemara answers: He recited the blessing in the morning when he changed from a nighttime garment to a daytime garment.

§ The Sages taught in a baraita: Everyone is obligated in the mitzva of ritual fringes, including priests, Levites, Israelites, converts, women, and Canaanite slaves. Rabbi Shimon deems women exempt, because the mitzva of ritual fringes is a positive, time-bound mitzva, and women are exempt from every positive, time-bound mitzva.

The Gemara analyzes the baraita. The Master said in the baraita: Everyone is obligated in the mitzva of ritual fringes, including priests, Levites, and Israelites. The Gemara asks: Isn’t that obvious? As, if priests, Levites, and Israelites were exempt from the mitzva, who then is to be obligated?

The Gemara answers: It was necessary for the baraita to mention that priests are obligated to fulfill the mitzva, as it may enter your mind to say as follows: Since it is written: “You shall not wear diverse kinds, wool and linen together. You shall prepare yourself twisted cords upon the four corners of your covering” (Deuteronomy 22:11–12), only one who is not permitted to wear diverse kinds is obligated in the mitzva of ritual fringes. With regard to these priests, since diverse kinds are permitted for them when they perform the Temple service, as the belt of the priestly vestments contains diverse kinds, they should not be obligated in the mitzva of ritual fringes.

Therefore, the baraita teaches us that although the prohibition of diverse kinds is permitted for them at the time when they perform the Temple service, when it is not the time of the Temple service it is not permitted, and therefore priests are obligated in the mitzva of ritual fringes.

The baraita states that Rabbi Shimon deems women exempt. The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Shimon? The Gemara answers: As it is taught in a baraita that with regard to ritual fringes it is stated: “And it shall be unto you for a fringe, that you may look upon it and remember all the commandments of the Lord” (Numbers 15:39). The term “that you may look” excludes a nighttime garment, as it is dark at night and it is therefore difficult to see.

The baraita continues: One may ask: Do you say that the verse serves to exclude a nighttime garment? Or is it to exclude only the garment of a blind person, who is also unable to see his ritual fringes? The tanna explains: When the verse states: “Of your covering, with which you cover yourself” (Deuteronomy 22:12), the garment of a blind person is mentioned as being included, as the verse already stated: “Of your covering,” and did not need to state: “With which you cover yourself.” If so, how do I realize the meaning of the exclusion: “That you may look upon it”? It must exclude a nighttime garment.

The Gemara asks: What did you see that led you to include the garment of a blind person from the phrase: “With which you cover yourself,” and to exclude a nighttime garment from the phrase: “That you may look upon it,” rather than including a nighttime garment in the obligation and excluding the garment of a blind person? The Gemara answers: I include the garment of a blind person, which is visible to others, even though the blind person himself cannot see it, and I exclude a nighttime garment, which is not visible even to others.

The Gemara asks: And the Rabbis who disagree with Rabbi Shimon,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איפרד חזותא. אם נפסל מראהו:

ארכסא קשה שהחמיץ ביותר:

שינוי שקר. היינו לגריעותא ופסול:

ושינוי אמת. היינו למעליותא וכשרה:

אטעימה קאמר. כלומר כיון דצבעי נמי לשום טעימה משום הכי אין לה בדיקה דאין אדם יכול להבחין אם נצבעה לשום טעימה או לשם תכלת לציצית:

ממשכי. שם מקום:

הא לא תכלתא היא. דאיפרד חזותא ולא קלא אילן דאישתני למעליותא:

דאיק וזבין כחומר' מתניתא. דלא זבין תכלת אלא מן המומחה שצבעו לשם תכלת ובדיק לה בתרייהו:

מן העובד כוכבים מן התגר. אם לקחה מעובד כוכבים תגר כשרה דישראל יהביה ניהליה לזבוני:

מן העובד כוכבים הדיוט פסול. דליכא למימר דישראל היא דלהדיוט לא יהיב איניש מידי לזבוני אלא עשאה להטעות עצמו:

הכא תרגימו משום זונה. שמא עובד כוכבים היה נותן לה אותו טלית באתננה ותוציא לעז על שום בר ישראל ותאמר פלוני נתן לה טליתו מצוייצת בשכר ומשום הכי אין רשאין למכור:

שמא. יתעטף בו העובד כוכבים ויראהו ישראל ויחשוב שיהודי הוא ויבא להתלוות עמו בדרך ויהרגנו העובד כוכבים. ואעפ"כ מן העובד כוכבים מן התגר כשרה:

לפרזומא דאינשי ביתיה. לבגד שאשתו מתכסה בו והוא נמי היה מתעטף בה:

מדרמי. לבגד אשתו קסבר ציצית לאו זמן גרמא דסבר דלילה נמי זמן ציצית ונשים חייבות וטליתה חייבת:

ומאחר דלאו זמן גרמא אמאי מברך מצפרא (ותו לא):

רב יהודה אינש צניעא הוה. מאחר שהיה מתעטף טליתו לא היה מסירה ממנו כל היום ולא הוצרך לברך אלא פעם אחת:

ומאי שנא דבצפרא מברך ליבריך עלה בלילה קודם היום משעה שהיה עומד לשנות ולא יהא צריך לברך בשחרית:

כי משני מכסות לילה לכסות יום. היה כלומר טלית אחרת פחותה ממנה היה לו שהיה שונה בה קודם היום ובשחרית כשהיה יוצא בין אנשים היה לובש הפורזמא ואז היה מברך עליה:

ורבנן דפליגי עליה דר' דאמרי אינו מברך עליהן אלא שחרית סבירא^א)נראה דר"ל דס"ל דלילה לאו זמן תפילין ומשו"ה צריך לברך עליהן בשחרית. להו דהזמן גרמא:

ורבנן. דפליגי עליה דר' שמעון דאמרי לאו הזמן גרמא אשר תכסה בה מאי עבדי ליה לרבויי כסות סומא לא איצטריך דאיכא למימר השתא כסות לילה שאינה בראיה אצל אחרים מיחייבא כסות סומא שישנה בראיה אצל אחרים לא כ"ש:

מן ההדיוט פסולה, דשמא הוא צבעה ושלא לשמה נעשית, ל"ה. וקשיא למה צריך לטעם זה אלא משום דשמא קלא אילן הוא, וי"ל דר"ל אע"פי דבדקה ונמצאת תכלת אפ"ה פסולה משום דלא נעשית לשמה:
ומשני כי משני מכסות לילה לכסות יום, פי' דשתי טליתות מצוייצות היו לו א' ליום וא' בלילה, ל"ה. וצריך לומר דאותה שלובשה היה מתעטף בה כל הלילה שהרי אם היה מניחה כשהלך לישן כשהיה מתעטפה קודם היום היה לו לברך עליה כיון דלילה זמן ציצית:
או שמא נוכל לומר דר"ל דלא היה מתעטף בכסות לילה כשקם ממטתו בלילה עד היום שהיה מתעטף בכסות יום ומברך עליו והיינו מאי דקאמר מכסות יום לכסות לילה דצ"ל דהיה ממתין מלברך עד (קודם) היום עד שישנה כסות לילה לכסות יום, או שמא נוכל לפרש דר"ל דגם בלילה היה מברך על כסות לילה כשקם באשמורת קודם היום אלא דקאמר דכשהיה פושטה בבקר ומתעטף בטלית של יום שהיה מברך על של היום, והיינו מאי דקאמר כי משני מכסות לילה לכסות יום דר"ל דאע"פי שברך בלילה כשקם באשמורת קודם היום על של לילה אפ"ה כי הוה שני מכסות לילה לכסות יום היה מברך על אותו של יום:

ורבנן האי אשר תכסה מאי עביד, פי' רבנן דאית להו דלילה זמן ציצית ודהויא מצות עשה שלא הזמן גרמא דנשים חייבות אשר תכסה מאי עביד ליה, ל"ה. ר"ל דכיון דלא דרשי ליה פרט לכסות לילה א"כ לא אצטריך אשר תכסה בה לרבות כסות סומא דדוקא לר"ש דמפטר כסות לילה מוראיתם אותו אצטריך אשר תכסה בה לרבות כסות סומא דלא נמעטה מוראיתם כמו כסות לילה אלא נרבהו מפני שישנו בראיה אצל אחרים אבל לרבנן דלא ממעטי מוראיתם כסות לילה כ"ש דלא אצטריך רבוי לרבות כסות סומא שהרי מדכסות לילה שאינו בראייה אצל אחרים מחייבי ליה כ"ש כסות סומא שישנו בראיה אצל אחרים וא"כ אשר תכסה דמוקי לה ר"ש לרבות כסות סומא מאי עבדי ליה רבנן כיון דלא אצטריך להו להכי:

גמרא שינוי שקר שינוי אמת ומאי כו' להתעטף בציצית מדרמי קסבר מצוה כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה מאי אין לה כו' יורה של תכלת בטעימה כו' ובד"ה שמועתא כו' בשתיהן יחד בדקינן כו' ובד"ה מן העובד כוכבים כו' וכשרה הס"ד ואח"כ מ"ה פסולה כו' נעשית הס"ד ובד"ה א"כ דלילה זמנה אמאי אינו מברך כו' בד"ה מ"ש מצפרא כו' לגירסיה ומשני כי משנה כו' ללילה הס"ד ואח"כ מ"ה שזמן גרמא הוא כו' כצ"ל:

בד"ה כסות סומא דחייב הס"ד ואח"כ מ"ה ורבנן דאית כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה תפילין יש כו' וכן שלישי והא דתנן כו' הד"א ס"ל בחזקת תפילין כו' דברי ב"ש ב"ה אומרים א"צ בדיקה כו' ובד"ה מאי אין כו' ורב אדא אהני בלוקח כו' אבל מקלא אילן לא כו' לא ידע הס"ד ואח"כ מ"ה ור"ש פוטר בנשים אע"ג דאמרינן כו' כצ"ל:

תד"ה ור"ש. אבל הכא איתמר כי היכא דלא ניסתרו אהדדי. הצ"ק מגיה דלא נאסרו אהדדי. והנה אם נצטרך להגיה עד"ז אין מן הצורך רק לסרס האותיות דצ"ל דלא נתסרו. אבל הוא תמוה דהא בלא זה ידעינן מדסמיכי אהדדי ומוכח או מופנה כדאיתא בריש יבמות בסוגיא דעליה. וגי' דלפנינו עיקר. ור"ל שלא תהא נראה כמו סתירה במצות התורה אהדדי דהכא אסרה כלאים והכא שרתה. ותדע דחשיב התם ג"כ מחלליה מות יומת. וביום השבת שני כבשים דבד"א נאמרו. וכן ערות אשת אחיך ויבמה יבא עליה דאי אפשר לפרשם רק עד"ז דהתם ההיתר מפורש בקרא:

גמ' רב יהודה אינש צניעא הוה וכו' ומ"ש מצפרא. נ"ב נ"ל לגרוס בצפרא בבי"ת:

רש"י ד"ה ומשני וכו' שני טליתות מצויצות היו "לו" כצ"ל:

גמ' לפרזומא דאינשי ביתיה. עיין תוס' יו"ט ריש סוטה ד"ה רי"א:

תד"ה ור"ש וכו' והתם שאני דכתיבי בחד קרא. עי' יבמות דף ד ע"א תד"ה דכתיב:

רב יהודה רמי תכלתא לפרוזמא דאנשי ביתיה ומברך בכל צפרא וכו' מדרמי קסבר מ"ע שלא הז"ג וכו'. בתחלת ההשקפה היה מקום להעיר לדעת ר"ת ודעמיה דנשים יכולות לברך על מ"ע שהז"ג אף דאינם מחויבות כמ"ש התוס' שילהי ר"ה והרא"ש והריטב"א והר"ן פ"ק דקידושין. לימא דרב יהודה נמי קסבר שהיא מ"ע שהז"ג והאי דרמי לאנשי ביתיה היינו דנשים יכולות לקיים ולברך במ"ע שהז"ג. אמנם הדבר פשוט דאם איתא דדעת רב יהודה הכי ודאי דהיה עושה כן בכל מ"ע שהז"ג כגון לולב וסוכה. וא"כ מי שאמר דרב יהודה רמי וכו' הול"ל דרב יהודה עביד לאינשי ביתיה לקיים מ"ע שהז"ג ואמאי קפיד על ציצית לחוד ואם נפשך לומר לימא ציצית וכיוצא מ"ע שהז"ג אחרות. ותו דאי דעת רב יהודה שהיא מ"ע שהז"ג ורמי וכו' ככל מ"ע שהז"ג לא הוה ליה להאומר דרב יהודה רמי למנקט ציצית לחוד דנטעה שטעמו משום שסובר רב יהודה דאינה מ"ע שהז"ג והו"ל למנקט כלל כל מ"ע שהז"ג. אלא ודאי כן הוא האמת דרמי משום שסבר דהיא מ"ע שלא הז"ג. ועוד דזה האומר רב יהודה רמי וכו' ומברך וכו' ודאי ידע שטעמו משום שהיא מ"ע שאין הזמן גרמא ואשמועינן דאפ"ה הוה מברך כל צפרא וכדמפרש לה הש"ס והיינו דנקט רמי וכו' ומברך וכו' וכל זה פשוט ועמ"ש הרב יד אהרן א"ח סימן ט"ז ע"ש ודוק:

ומברך בכל צפרא וכו'. הקושיא גלויה דאמאי לא אמר דמברך ערב ובקר דשתי טלתות מצויצות היו לו אחד ליום וא' ללילה כמ"ש רש"י ומאחר דסבר דלילה חיובא דציצית נמי אמאי לא מברך כאשר מניח טלית לילה. וכי היכי דמסיק דמברך בבקר כי משני מכסות לילה לכסות יום ה"נ הי"ל לברך בלילה כי משני מכסות יום לכסות לילה. וראיתי להרא"ש בהלכות קטנות בהלכות ציצית בסופן שנתעורר והקשה קושיא זו וכתב דצ"ל דטלית של לילה לא היה פושטו ביום אלא מתעטף בגלימתו על טלית של לילה ורוב פעמים לא היה פושט של לילה הלכך לא פסיקא ליה דמברך בפניא עכ"ל וקצת יש להרגיש חדא דהא הו"ל לאקשויי ולשנויי בש"ס ללמדנו להועיל והאי בעי לאודועי טפי ממאי דקאמר איניש צניעא הוה ולא שרי ליה לגלימיה כולי יומא ותו מאי דקאמר הש"ס כי משני מכסות לילה לכסות יום לא משמע הכי והול"ל כי לביש כסות יום. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דנקט מברך בכל צפרא וה"ה דמברך כל פניא כיון דלדידיה לילה זמן ציצית. אלא דנקט דמברך בכל צפרא ללמדנו אגב דלא הוה שרי לגלימיה כולי יומא. ועתה אמת אגיד אשר עלה בדעתי לומר דרב יהודה כסות לילה שלו היה פטור. גם רחש לבי דרב יהודה הוה חייש לברך מיהא על כסות לילה משום פלוגתא ולכל צד מאלו הייתי מצדד צדדין ודחיות והנה שפתי עוד הם מדברים והיד כותבת ראיתי להרב יעבץ בספר מר וקציעה סימן ח' שעמד על דברי הרא"ש הנזכרים והקשה מאי דדיקינן עליה וצדד כל הצדדים הנזכרים ע"ש באורך אך אין הפנאי מסכים לעמוד בדבריו רק אשו"ר ברהטי"ם וכמעט שעברתי דרך העברה רואה אני מקום יש בראש לדקדק בדבריו:

תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן. בסוכה דף מ"ו מוכח מהש"ס ופירש"י דהפירוש הוא כל זמן שמניחן אפילו כמה פעמים ביום מברך אבל חכמים אומרים אינו מברך אלא שחרית בלבד ומ"ש הרא"ש בתשובה כלל ב' סימן י"ג וז"ל ומשני כרבי דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם דברי רבי פירוש בלילה היה פושטן ובבקר כשהיה חוזר ולובשן היה מברך עכ"ל נראה דאין כונתו לפרש דברי רבי דהא בהדיא מוכח דהפירוש כדאמרן. וכבר הרא"ש הביא בהלכות תפילין סוגית סוכה הנז"ל אלא קאי ארב יהודה בלילה פושט כסות יום וכו'. וכ"כ הרב שיירי כנה"ג סימן ח' ע"ש:

איניש צניעא הוה וכו'. מכאן הביא הריטב"א ראיה שיכול ליכנס בציצית לבית הכסא והביא דבריו נמקי יוסף הלכות ציצית עש"ב ומבואר בדבריו דראיה גמורה היא ומה שדחה הרב יד אהרן סימן כ"א ראיה זו אינה דחיה ועמ"ש דרכי משה סימן ח' ע"ש ולחם חמודות:

גרים נשים ועבדים וכו'. הרב מעדני מלך ריש הלכות ציצית הקשה פשיטא דכתיב פרשת שלח תורה אחת יהיה לכם ולגר וכו' ותימה על הרב ז"ל דנעלמו ממנו כמה בריתות בת"כ וסוגיות הש"ס דהיכא דכתיב מיעוטא כגון בציצית דכתיב בני ישראל מעיט גרים וצריך ריבויא וכבר כתבתי אני בעניי על זה באורך בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תר"ם עיין שם בדברי בס"ד:

בן ארבעים יום. מתינוק בן ארבעים ל''א שעברו מ' יום משיצאו מגוף האדם (נתקלקל): ונפרד חזותא. נתקלקל המראה פסולה דקלא אילן הוא: חמירא ארכסא. שאור קשה: וסימניך. איזה שינוי כשר ואיזה שינוי פסול שינוי שקר המשנה דברו לרעה הכל יודעין שרע הוא [שינוי אמת המשנה דברו להוסיף עליו ולקיימו הכל יודעין שטוב הוא]: מאי אין לה בדיקה דקאמר נמי אטעימה. אין אדם יכול לבדוק הצמר אם לשם תכלת נצבע אם לטעימה לשם ניסיון ואמרו לעיל דטעימה פסולה ל''א אטעימה וה''ק אין בודקין יורה של תכלת בטעימה שלא יפסל כל היורה אלא שקיל בביעתא כדמפרש לעיל: מר. שם חכם: ממשכי. שם מקום: לאו תכלת הוא. דהא איפרד חזותא בדרב יצחק ולאו קלא אילן דהא אישתני למעליותא כדר''א: שמועתא. דרב יצחק ודרב אדא אהדדי איתמר כלומר בשתיהן יחד בדקינן ולא פליגי אלא היכא דבדקנא כו' והא דרב אדא מוספת על דרב יצחק ומפרש אותה: דייק וזבין. מן המומחה: כחומרי מתנייתא. דלעיל דקתני טעימה פסולה הלכך בעי מומחה: מן העובד כוכבים. אם תגר הוא כשרה דלא מרע נפשיה וזבין לה מישראל וכשרה: פסולה. דשמא הוא צבעה ושלא לשמה נעשית: ואע''פ שאמרו כו'. אפ''ה אמרינן (גבי) תגר ישראל מכרה לו: מאי טעמא. אין מוכרין מצוייצת לעובד כוכבים: משום זונה. דלמא הויא ליה זונה ישראלית וסבורה ישראל הוא ותבעל ליה ועברין משום לא תתחתן בם (דברים ז) ל''א משום זונה עובדת כוכבים דלמא יהיב לה ההוא עובד כוכבים באתננה ואמרה כי ישראל נתנה לי ואתי למחשדיה: שמא יתלוה. ישראל עם העובד כוכבים זה וסבור ישראל הוא דהא יש לו ציצית ויהרגנו: רב יהודה רמי ליה תכילתא לפורזימא דאינשי ביתיה. היה מטיל ציצית לבגד שמתכסה בו אשתו: ומברך כל צפרא. ועוד עושה דבר זה כשמתעטף בטליתו בכל בוקר ובוקר היה מברך: מדרמי. תכילתא לכסות אשתו קסבר נשים חייבות בה אלמא קסבר מצות עשה שלא הזמן גרמא היא דזמנה בין ביום ובין בלילה דאי זמן גרמא נשים פטורות: אם כן דלילה זמנה אמאי מברך. אלא פעם ראשון כשנתעטף כשהיתה חדשה ה''ל לברך הא מכאן ואילך יומא אריכא דמי דהא אין לילה מפסיקו: ולא הוה שרי לה כל יומא. אלא בלילה והלכך לא מברך אלא בצפרא ולעולם כרבי: ומאי שנא מצפרא. לבריך כשהוא עומד ומתעטף בה באשמורת קודם היום לגירסיה: ומשני כי משני מכסות לילה לכסות יום. שני טליתות מצוייצות היו אחת ליום ואחת ללילה: שהזמן גרמא היא. דלילה לר''ש לאו זמן ציצית והוי יום זמנה: כהנים אישתראי כלאים לגבייהו. אבנט דכתיב ביה (שמות לט) שש ותכלת: כסות סומא. דחייב: ורבנן. דאית להו לילה זמן ציצית והויא מצות [עשה] שלא הזמן גרמא ונשים חייבות:

תורה בעי עיבוד ושמא הכא בשאר ספרים איירי ונראה לפרש תפילין יש להם בדיקה בחסירות ויתירות ואפ''ה אין ניקחין שגנאי לסותרן אבל לעיבוד לשמה לא חיישינן שהכל בקיאין בו והא דתניא בהמוצא תפילין (עירובין דף צז.) הלוקח תפילין מן השוק בודקה אחת אחת בדיעבד איירי (ולפי' הקונטרס נראה לי לפרש דבדיעבד לא חיישינן) והכי תניא בתוספתא דמסכת ע''ז אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה ואם לקח ממי שאינו מומחה ומצא בידו שנים או שלשה צמדים בודק ממנו תפילין אחד של יד או של ראש בצמיד הראשון וכן שני וכן שלישי והא דתנן (שם דף צה.) המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אע''פ שלא בדקן התם משום כבוד דתפילין לא חיישינן א''נ מוצא שאני דרוב מצויין אצל תפילין מומחין הן ובמכילתא איתא נאמר כאן ימימה ונאמר להלן (ויקרא כה) ימים תהיה גאולתו מה להלן י''ב חדש אף כאן מגיד שצריך לבדוק תפילין אחת לי''ב חדש דברי ב''ה ב''ש אומרים אין צריך בדיקה שמאי אומר אלו תפילין של אבי אימא ופרק המוצא תפילין ירושלמי נמי תניא תפילין צריך [בדיקה] אחת לי''ב חדש דברי רבי רשב''ג אומר אין צריך וכל הני דמצרכי בדיקה סבירא להו בחזקת תפילין הכתוב מדבר ולא קי''ל הכי מיהו בשימושא רבה איכא שמצריך לבדקן פעמיים בשבוע והני בדיקות לא הוו משום חסירות ויתירות אלא שמא בלו ונתקלקלו ובמזוזה אשכחן בדיקה דאמרינן במס' יומא (דף יא.) שנבדקת פעמיים בשבוע ויש לחלק: בן ארבעים. פירשתי פרק האשה בנדה (דף סג.): מאי אין לה בדיקה נמי דקאמר אטעימה. ובדיקה דרב יצחק ורב אדא אהני בלוקח מן המומחה שיודע דטעימה פסולה אבל לא ידע מקלא אילן דאיהו גופיה לא ידע: ור''ש פוטר בנשים. אף על גב דאמרינן ברכות (דף כ:) גבי קידוש דנשים חייבות דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וזכור ושמור בדבור אחד נאמרו ואמרינן נמי במכילתין ובירושלמי דגדילים ולא תלבש בדיבור אחד נאמרו לאו מילתא היא דהתם לא איתמר בדבור אחד אלא לאשמועינן הא אבל הכא איתמר כי היכי דלא ניסתרו אהדדי והכי נמי אין להקשות דנידרוש כי היכי דמרבינן (פסחים מג:) גבי אכילת מצה דהתם שאני דכתיבי בחד קרא:

דף מג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד