מנחות מז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מז - א

תנו רבנן: כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה הראויה לדין שלמי עצרת. כיצד?

שחטן לשמן וזרק דמן לשמן - קדש הלחם קדושה גמורה ומותר באכילה.

שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן - לא קדש הלחם כלל! דאין הקרבת הכבשים האלו עולה לשם כבשי עצרת.

שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן ויש כאן קדושת שחיטה בלבד - הלחם קדוש ואינו קדוש! ולהלן בגמרא נחלקו בהגדרת מצב זה. עד כאן דברי רבי.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אינו קדוש הלחם אף בקדושה חלקית עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן ^[17].

והוינן בה: מאי טעמא דרבי, שחלה קדושת הגוף בלחם כבר בשחיטת הזבח אף דהזריקה לא עלתה לו?

ומפרשינן: דכתיב בפרשת איל נזיר, שמשם למדנו דין קידוש לחמי עצרת, "ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות" ודרש רבי - "יעשה זבח", דהיינו עשית הזביחה, שהיא השחיטה, היא זאת המקדשת את סל המצות, למימרא - דשחיטה מקדשא!

ורבי אלעזר ברבי שמעון מפרש מקרא זה: "יעשה זבח", ומשמעות "יעשה" - עד שיעשה בזבח כל עשיותיו! ומשמע שאף זריקת הדם.

ומקשינן: ורבי נמי הכתיב "יעשה"? ומשמע דצריך שיעשה את כל העבודות, וכמו שדורש רבי אלעזר?

ומשנינן: אי כתיב "ואת האיל זבח יעשה", היה מתפרש כדקאמרת שאת הזבח יעשה כראוי לו, השתא דכתיב "יעשה זבח על סל המצות" מפרש רבי: במה יעשה ותקדש סל המצות? בזביחה!

ומקשינן: ורבי אלעזר ברבי שמעון - הכתיב "זבח" והרי לדעתו היה ניתן לכתוב "ואת האיל יעשה שלמים"?

ומשנינן: ההוא "זבח" מיבעי ליה לדורשו לכדרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן: הכל מודים, שאף רבי אלעזר הסובר שזריקה עיקר, מודה שצריך שיהא לחם גם בשעת שחיטה, ואם לא היה הלחם בשעת שחיטה לא מקדשת אותו הזריקה.

ומפרשינן לדברי רבי: מאי "קדוש ואינו קדוש" שאמר רבי בשחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן? אביי אמר: קדוש, ואינו גמור בקדושה גמורה.

רבא אמר: קדוש בקדושה גמורה. ומה שאמר רבי "ואינו קדוש", כוונתו "ואינו ניתר", שאינו ניתר לאכילה בזריקה זו.

והוינן בה: מאי בינייהו? הרי גם לאביי ודאי אינו ניתר לאכילה בטרם הותר בזריקה?

ומפרשינן: ^[18] איכא בינייהו למיתפס פדיונו אם חלה קדושה על המעות שפדה בהם הלחם.

לאביי תפיס פדיונו, שעדיין אינו קרבן גמור שלא חלה עליו קדושת הגוף גמורה, ולכן חלה קדושת דמים על המעות לתפוס פדיונו [אף שקדושת הלחם אינה נפקעת כיון שנתקדש במקצת]. ואילו לרבא כבר חלה עליו קדושת הגוף גמורה ועל כן לא תפיס פדיונו שאין קדושת הגוף נתפסת בדמים על ידי פדיון [דכיון שאינו יוצא מקדושה כלל, לא שייך להחיל שום קדושה על פדיונו] ^[19].

והוינן בה: בשלמא לרבא דלדעת רבי לא תפיס פדיונו כיון שנתקדש הלחם קדושת הגוף ע"י השחיטה היינו דאיכא בין רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון. דלרבי אלעזר קודם זריקה הוא רק קדושת דמים ותופס פדיונו, ולרבי יש קדושת הגוף בלחם ולא תופס פדיונו.

אלא לאביי, דגם לרבי תופס פדיונו וכל שכן לרבי אלעזר, מאי איכא בין רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון?

ומשנינן: איכא בינייהו - לאיפסולי ללחם ביוצא מן העזרה. שלפי רבי נפסל ביוצא כיון שחלה בו מקצת קדושת הגוף, ולא יהא כשר לשחוט עליו כבשים אחרים, ולרבי אלעזר ברבי שמעון לא חלה קדושת הגוף כלל קודם זריקה ולא נפסל הלחם ביוצא, וכשרים לשחוט עליהם כבשים אחרים ^[20].

בעא מיניה רב שמואל בר רב יצחק מרבי חייא בר אבא: כבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן, שנחלקו לעיל בדרגת קדושת הלחם - אותו הלחם מהו באכילה? האם חל בו היתר אכילה על ידי זריקה זו? ^[21] והוינן בה: אליבא דמאן הסתפק רב שמואל?

אי אליבא דרבי אלעזר ברבי שמעון הסובר שבמקרה זה אין כאן אלא קדושת דמים, האמר זריקה היא דמקדשא קדושת הגוף, וודאי לא חל היתר אכילה בזריקה שלא לשמה, שעדיין אין כאן קדושת קרבן.

אי אליבא דרבי דאמר לעיל "קדוש ואינו קדוש", ונחלקו אביי ורבא בפירוש דבריו, מכל מקום בין לאביי בין לרבא הרי "קדוש ואינו ניתר" הוא, דגם לרבא שסובר שקדושתו היא גמורה הרי הוא סובר שאינו ניתר, וכל שכן לאביי. ואם כן לפי מי הסתפק רב שמואל שיהא הלחם מותר באכילה?

ומסקינן: אלא, אליבא דהאי תנא בברייתא הסתפק רב שמואל:

דתני אבוה דר' ירמיה בר אבא:

שתי הלחם שיצאו מן העזרה בין שחיטה לזריקה, וזרק דמן של כבשים במחשבה לאכול משתי הלחם ומבשר הכבשים חוץ לזמנו, שמחשבה זו מפגלת את הכבשים, ואלמלא יצא הלחם מן העזרה היה הפיגול חל גם עליו [כמו שמבואר לעיל דף ט"ו].

רבי אליעזר אומר: אין בלחם משום פיגול להענש כרת על אכילתו!

רבי עקיבא אומר: יש בלחם משום פיגול!

אמר רב ששת בבאור מחלוקתם: הני תנאי, שניהם כרבי סבירא להו, דאמר שחיטה מקדשא ללחם, ואם כן חל פסול "יוצא" על הלחם עוד קודם לזריקה המפגלת. מיהו, כבר נחלקו תנאים אלו במסכת מעילה בענין חלות דין פיגול על ידי זריקה ביחס לחלק הקרבן שיצא ממקומו, ובזאת תלויה מחלוקתם כאן:

רבי אליעזר לטעמיה, דאמר - אין זריקה מועלת ליוצא! שאינה פועלת כלפי חלק הקרבן ה"יוצא" להחיל בו דין פיגול, מפני שכבר נפסל עם יציאתו, ואין פיגול חל בקרבן פסול ^[22].

ורבי עקיבא לטעמיה דאמר - זריקה מועלת ליוצא! ולפיכך אף כאן מועילה הזריקה להחיל פיגול גם בלחם שיצא ממקומו לאחר שחיטה ונפסל.

הערות

^[17] התוספות הקשו שמשמע שלדעת רבי אליעזר כל זמן שלא זרק לשמן לא נתקדש הלחם, ולכך כשזרק שלא לשמן אין קדוש הלחם, ולכאורה זה נסתר מסוגית הגמרא בפסחים [יג:] שמבואר שם שלדעת רבי אליעזר כבר כשנתקבל בכלי וזה עומד להזרק אין לו פדיון כיון שכל העומד להזרק כזרוק הוא, ואם כן איך מבואר שכשזרק שלא לשמה נפסל הקרבן הרי כבר הוכשר בזה שהוא היה עומד ליזרק, ואין לומר שכשזרק שלא לשמה נתברר שאין זה עומד להזרק, שהרי מצאנו שאף כשזרק אחר כך בפיגול הרי זה נחשב עומד להזרק. ותירצו התוספות שכל הדין שאף כשזרק אחר כך הרי זה נחשב עומד להזרק זה רק בזריקה פסולה, אולם בזריקה שלא לשמה שהיא עוקרת את הקרבן, בזה אם זרק אחר כך שלא לשמה נחשב שלא היה עומד להזרק, ולכך בסוגייתנו שמדובר בזריקה שלא לשמה לא נתקדש הלחם כיון שאין הוא נחשב כעומד להזרק. עוד תירצו התוספות שבאמת אין כונת רבי אליעזר שיזרוק לשמה אלא שיקבל לשמה שכיון שנתקבל לשמה הרי הוא עומד להזרק וכזרוק הוא. ובקרן אורה הקשה על שני התירוצים, שלתרוץ הראשון קשה איך נפקע למפרע הקדושת הגוף שיש על הלחם כיון שזרק שלא לשמה, ולתרוץ השני קשה, שאם לא צריך זריקה אלא עומד להזרק למה בסוגייתנו אין מתקדש הלחם כשזרק שלא לשמה. וביאר הקרן אורה באופן אחר, שכל מה שמבואר בגמרא בפסחים שעומד ליזרק הרי הוא כזרוק זה רק לגבי זה שלא מועיל בו פדיון שבזה אנו אומרים שנחשב כזרוק, אולם לגבי להחשיבו כנתקדש לגמרי זה נהיה רק בזריקה עצמה ולכך אם זרק לא לשמה לא נתקדש הלחם.

^[18] לגירסת רש"י העיקרית.

^[19] רש"י הביא שני גרסאות בדברי הגמרא במחלוקת אביי ורבא, או שגורסים שלאביי לא תפיס פדיונו ולרבא תפיס פדיונו, או שגורסים שלאביי תפיס פדיונו ולרבא לא תפיס פדיונו. וביאר רש"י שלפי הגירסא הראשונה, לאביי, כיון שחסר בקדושה שלו ממש, קדושה כזו לא אלים למיתפס פדיונו, דהיינו שהוא עדיין לא קודש גמור כדי שיהיה בו פדיון. ולרבא הוא קודש גמור כדי שיהיה בו פדיון. אולם רש"י הקשה על זה, שהרי כיון שהוא קודש גמור לדעת רבא, רק שאינו ניתר בזריקה, איך יתכן לומר שמועיל בו פדיון? והרי הוא קדוש לגמרי קדושת הגוף! ועוד הקשה רש"י, הרי לפי זה יהיה מוכח שאף לדעת רבי אליעזר ברבי שמעון גם לא תופס פדיונו, שהרי בגמרא שאלו מה בין רבי לראבר"ש לדעת אביי, והרי במסכת פסחים [יג ב] מבואר שלדעת רבי אליעזר ברבי שמעון אפשר לפדותו ותופס פדיונו כל זמן שלא נזרק. ובתוספות תירצו בזה שכל דברי הגמרא בפסחים זה רק בלחמי תודה, שדינם שאין בהם תנופה, ובזה סובר רבאבר"ש שאפשר לפדותו, אולם כאן שיש תנופה ותנור ושחיטה אף ראבר"ש מודה שמועלת השחיטה שלא אלים לתפוס בזה פדיון. והגירסא השניה ביאר רש"י, שלאביי תופס הפדיון ולרבא לא תופס הפדיון, וכתב רש"י שזה מבואר היטב, שלדעת אביי שלא נתקדש לגמרי וחסר בעיקר קדושתו ממילא תופס פדיון, אולם לדעת רבא שקדוש לגמרי רק שאינו ניתר, אם כן לא שייך בזה פדיון שהרי הוא קדוש לגמרי, והוסיף רש"י שאף לדעת אביי אין פדיונו כמו כל קדושת דמים, אלא רק שייך בו פדיון כקדושת דמים אבל אינו יוצא לחולין.

^[20] הגרי"ז בספרו הקשה לדעת רבא, הסובר כי מה שצריך זריקה לדעת רבי הוא רק להתירו באכילה, הרי בדברי רבי מבואר שקדוש ואינו קדוש, והיינו שחסר בקדושה שלו, ואם נאמר שכל מה שחסר זה רק היתר אכילה, לא יתכן לומר "קדוש ואינו קדוש", שהרי בקדושתו לא חסר כלל.

^[21] השיטה מקובצת הקשה, מהו ספק הגמרא שכשחט שלא לשמה יאסר הלחם באכילה, הרי כיון שנשחט שלא לשמה, הרי זה נחשב שאבדו הכבשים, כיון שהם אינם עולים לחובת כבשי עצרת אלא הרי הם נדבה, וממילא יהיה אסור הלחם באכילה, כי כל שאבדו הכבשים אבד הלחם, כמו שמבואר לעיל. ותירץ השיטה מקובצת, כי מה שמבואר לעיל שכל שאבד הכבשים אבד הלחם, היינו לומר שאינו יכול להקריב הלחם עם כבשים אחרים, אבל כאן, שבא להקריבו עם אותם כבשים, להיות מותר בזריקה שלא לשמה, לא שייך לומר שאבד הלחם, כיון שהוא נהיה מותר בהקרבה הזו. ובמקדש דוד כתב ליישב, שכל הדין שאם אבדו כבשים אבד הלחם זה רק כשאבדו הכבשים ממש, אולם אם רק שחטן שלא לשמה, אבל הם לא נאבדו, בזה אין דין שאבד הלחם. והביא ראיה מתוספתא כדבריו, ואם כן, לא קשה כאן שיפסל הלחם, שכיון שכאן לא אבדו הכבשים אלא נפסלו, בזה אין דין שאבד הלחם.

^[22] השיטה מקובצת הקשה לדעת רבי אליעזר שהלחם לא מועלת בו זריקה כיון שאין זריקה מועלת ליוצא, אם כן, כיון שהלחם נפסל שוב מעתה הרי אף הכבשים צריכים להפסל, שכל שאבד הלחם אבדו כבשים, ואם כן איך מבואר בסוגיא שלדעת רבי אליעזר ביצא הלחם הרי הוא זורק ומתיר הכבשים הרי כבר נפסלו כשנפסל הלחם. [ולדעת רבי עקיבא שזריקה מועלת ליוצא לא קשה שכיון שזריקה מועילה עליו שוב זה נחשב שלא אבד הלחם וממילא הכבשים כשרים, אולם לדעת רבי אליעזר שלא מועלת זריקה הרי הוא כאבד]. ותירץ השיטה מקובצת שהוא יזרוק את זה שלא לשמה, וכל שהוא זורק שלא לשמה הרי ממילא אין בזה חסרון שאבד הלחם והרי הוא כשר. [ועיין במקדש דוד מה שהקשה בזה]. עוד תירץ השיטה מקובצת, שכמו שמבואר בגמרא לעיל [דף יב.] שזריקה מועילה על פסול חסר, דהיינו בשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, כן הדין בסוגייתנו שמועילה הזריקה לדעת רבי אליעזר על הלחם וממילא אין הוא נחשב כאבוד והכבשים כשרים. ובאחיעזר ובמקדש דוד הקשו דדברי השיטה מקובצת תמוהים, שהרי בגמרא שם מדובר לגבי פסול חסר שמועילה בו הזריקה, אולם כאן הרי מדובר בפסול יוצא ומה המקור שאף בפסול יוצא מועיל, ואדרבה למעלה מבואר שפסול חסר הוא יותר קל מפסול יוצא ורק בו מועילה הזריקה. ובאחיעזר כתב ליישב שגם כאן מדובר באופן שיצא רק מקצת מהלחם ולכך כיון שהוא פסול חסר בזה מועלת הזריקה כמו למעלה, וצ"ע.

א ומביאים עוד מדברי חכמים בדינם של שני כבשי העצרת ושתי הלחם הבאים בחג השבועות. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שני כבשי העצרת אין מקדשין את שתי הלחם אלא בשחיטה של הכבשים וזריקת דמם על המזבח.

ומסבירים כיצד — אם שחטן את כבשי העצרת לשמן, ולאחר מכן עמד וזרק את דמן על המזבח לשמן — הרי קדש בכך הלחם, ומותר באכילה. שחטן שלא לשמן וזרק את דמן שלא לשמן — לא קדש בכך הלחם. שחטן לשמן ואולם זרק את דמן שלא לשמן — הלחם קדוש ואינו קדוש, אלו דברי רבי. ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לעולם (בכל מקרה) הלחם אינו קדוש עד שישחוט אותם לשמן ויזרוק את דמן לשמן.

ומבררים את שיטותיהם של רבי ור' אלעזר בר' שמעון: מאי טעמא [מה הטעם, מקור שיטתו] של רבי הסבור ששחיטת הכבשים בלבד היא המקדשת את הלחם?

— דכתיב [שכן נאמר] באיל הנזיר המובא ביום מלאת ימי נזירותו "ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות" (במדבר ו, יז), ומכתוב זה למדים כי עשיית הזבח (שחיטה) מועילה אף ללחמים הבאים עם הקרבן ("על סל המצות"), ולמימרא [ולומר] לנו מכאן כי השחיטה מקדשא [היא המקדשת] את הלחם. וכן שחיטת כבשי העצרת מקדשת את שתי הלחם הבא עמם, שכן נלמד דין קדושת שתי הלחם מדין לחמי נזיר.

ואילו ר' אלעזר בר' שמעון הסבור שהשחיטה והזריקה גם יחד הן המקדשות, מאין הוא למד את שיטתו זו? — מן הנאמר בכתוב זה "ואת האיל יעשה" — להורות שאין הלחמים מתקדשים אלא עד שיעשה באיל את כל עשיותיו, השחיטה והזריקה.

ושואלים: ורבי נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] "יעשה", שמשמע ממנו שאין הלחם מתקדש עד שתיעשנה כל עשיותיו של האיל ובכלל זה הזריקה? והשיב רבי: אי כתיב [אם היה כתוב] "זבח יעשה" — הייתי אומר כדקאמרת [כמו שאתה אומר], שמשמעות הכתוב שישחט ויעשה פעולה נוספת, שהיא הזריקה ("זבח יעשה") על מנת שיתקדש הלחם. ואולם השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] בכתוב זה "יעשה זבח" — משמע הדברים: במה (מה) יעשה כדי שתחול קדושה על הלחם? — בזביחה.

ושואלים לצד האחר: ור' אלעזר בר' שמעון, הכתיב [הרי נאמר] "זבח" שמשמע ממנו כי השחיטה כשלעצמה מקדשת מקדשת את הלחם? והשיב ר' אלעזר בר' שמעון: הפסוק ההוא [אותו] הכתוב "זבח שלמים לה' על סל המצות" מיבעי ליה [נצרך לו] ללימוד אחר, וכמו שאמר ר' יוחנן, שכן אמר ר' יוחנן: הכל מודים, ואף ר' אלעזר בר' שמעון הסבור שאין השחיטה כשלעצמה מקדשת את הלחם, שצריך שיהא לחם בשעת שחיטה.

ב שנינו בברייתא שלשיטת רבי, אם נשחט איל הנזיר לשמו ואולם דמו נזרק שלא לשמו, הרי הלחם "קדוש ואינו קדוש". ובענין זה שואלים: מאי [מה פירוש] "קדוש ואינו קדוש"? אביי אמר: הלחם אמנם נעשה קדוש קדושה גמורה בשחיטה זו, ואולם הוא אינו גמור בקדושתו. רבא אמר: הלחם אמנם נעשה קדוש קדושה גמורה בשחיטה זו, ואולם הוא אינו ניתר על ידה לאכילה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה הבדל הלכתי יש ביניהם], בין אביי ורבא, שהרי הכל מודים שאין הלחם מותר לאכילה בשחיטה זו? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין מיתפס [התפסה, חלות קדושה] על דמי פדיונו של לחם זה, שלשיטת אביי האומר שאין הלחם קדוש קדושה גמורה — גם לא תפיס [לא תופס, חלה] קדושה על דמי פדיונו. ואילו לשיטת רבא האומר שהלחם קדוש קדושה גמורה (אלא שאינו מותר באכילה) — תפיס [תופס] דין קדושה על דמי פדיונו.

ומקשים: בשלמא [נניח, מובן הדבר] לשיטת רבא האומר בפירוש דברי רבי שהתקדש הלחם בקדושה גמורה, היינו [זהו] ההבדל דאיכא [שיש] בין רבי לר' אלעזר בר' שמעון. אלא לשיטת אביי האומר שלדברי רבי לא התקדש הלחם קדושה גמורה, מאי איכא [מה ההבדל להלכה שיש] בין רבי לר' אלעזר בר' שמעון?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין איפסולי [שיפסל] הלחם ביוצא מן העזרה לאחר שחיטה. שכן לדעת רבי הסבור שהתקדש הלחם — נפסל הלחם ביציאתו. ואילו לדעת ר' אלעזר בר' שמעון הסבור שלא קידשה השחיטה את הלחם — לא נפסל הלחם ביציאתו זו (שהרי עדיין לא התקדש).

ג ועוד בענין מחלוקתם של רבי ור' אלעזר בר' שמעון בדין קדושת שתי הלחם בשחיטת ובזריקת כבשי העצרת, בעא מיניה [שאל אותו] ר' שמואל בר רב יצחק מר' חייא בר אבא: כבשי עצרת ששחטן לשמן, ואולם זרק את דמן שלא לשמן — אותו הלחם מהו דינו באכילה?

ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטתו של מי] הועלתה בעיה זו? שכן אי [אם] הועלתה הבעיה אליבא [לפי שיטתו] של ר' אלעזר בר' שמעון — אין לבעיה זו מקום, שכן האמר [הרי אמר] ר' אלעזר בר' שמעון כי זריקה היא דמקדשא [שמקדשת] את הלחם, ואם לא נזרק הדם לשמו, ברור שלא התקדשו הלחמים, ואין היתר לאוכלם. ואי [אם] הועלתה הבעיה אליבא [לפי שיטתו] של רבי — גם כן אין מקום לבעיה זו, שהרי בין להסברו של אביי את דברי רבי (האומר שבמקרה זה הלחם הריהו "קדוש ואינו קדוש"), ובין להסברו של רבא — הלחם הריהו אמנם קדוש ואולם אינו ניתר באכילה הוא!

אלא צריך לומר שהבעיה היא אליבא דהאי תנא [לפי שיטתו של תנא זה], דתני אבוה [שכן שנה אביו] של ר' ירמיה בר אבא ברייתא זו: שתי הלחם שיצאו אל מחוץ לעזרה בין השחיטה של הכבשים לזריקה של דמם, וזרק הכהן את דמן של הכבשים במחשבה לאכול את הלחם ואת הכבשים חוץ (מעבר) לזמנן המותר, ובכך נתפגלו הכבשים ואסורים באכילה. ואולם נחלקו חכמים בדינו של הלחם. שר' אליעזר אומר כי אין בלחם משום איסור פיגול, ואילו ר' עקיבא אומר כי יש אף בלחם, ולא רק בכבשים, משום איסור פיגול.

ובהסבר מחלוקתם זו של ר' אליעזר ור' עקיבא אמר רב ששת כי הני תנאי [אלה התנאים], הן ר' אליעזר והן ר' עקיבא, כשיטתו של רבי סבירא להו [סבורים הם], שאמר שהשחיטה לעצמה מקדשא [מקדשת] את הלחם. ולדעת הכל התקדש לחם זה עם שחיטת הכבשים, וכשיצא אל מחוץ לעזרה היה כבר קדוש.

מיהו [ואולם] בדבר זה נחלקו: שר' אליעזר הולך בהלכה זו לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכך אמר ר' אליעזר שאין הזריקה מועלת (פועלת, מחילה דין) אלא לקדשים שבעזרה, ולא לקרבן היוצא מהעזרה. ולכך כאשר יצא הלחם אל מחוץ לעזרה לפני הזריקה, אין מחשבת הפיגול של הכהן בשעת זריקת הדם מחילה עליו דין פיגול. וכמו כן אף ר' עקיבא הולך בהלכה זו לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכך אמר ר' עקיבא כי הזריקה מועלת אף ליוצא, ולכך מחשבת הפיגול שחשב הכהן מחילה דין פיגול אף על הלחם שיצא מהעזרה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ The Gemara cites further discussion of the two sheep and the two loaves of Shavuot: The Sages taught in a baraita: The two sheep of Shavuot consecrate the two loaves that accompany them only by means of their slaughter.

How so? If one slaughtered the sheep for their own sake, as the peace offerings that are supposed to be sacrificed on Shavuot, and then the priest sprinkled their blood on the altar for their own sake, then the loaves are consecrated. But if one slaughtered them not for their own sake, and the priest sprinkled their blood not for their own sake, the loaves are not consecrated. If one slaughtered them for their own sake and he sprinkled their blood not for their own sake, the loaves are partially consecrated, but they are not fully consecrated. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: The loaves are never consecrated at all until one slaughters the offerings for their own sake and sprinkles their blood for their own sake.

The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the slaughtering of the sheep partially consecrates the loaves even without the sprinkling of the blood?

The Gemara answers: It is based on the fact that it is written concerning the ram brought by the nazirite when he completes his naziriteship: “And he shall offer the ram for a sacrifice [zevaḥ] of peace offerings to the Lord, with the basket of unleavened bread” (Numbers 6:17). Since the verse uses the word zevaḥ, which also means slaughter, and the verse then makes reference to the loaves, that is to say that it is specifically the slaughter that consecrates the loaves that accompany the offering. Similarly, the slaughter of the sheep brought as peace offerings on Shavuot consecrates the accompanying two loaves, as the halakha of the loaves of Shavuot is derived from that of the loaves of the nazirite.

The Gemara asks: And what is the reasoning of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who holds that the slaughtering and sprinkling of the blood together consecrate the loaves? The Gemara answers: He derives it from the term: “He shall offer,” which he understands to mean that the loaves are not consecrated until the priest performs all of the actions included in the sacrificial rites of that offering, including the sprinkling of the blood.

The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda HaNasi also, isn’t it written: “He shall offer,” which indicates that the loaves are consecrated only once the blood has been sprinkled on the altar? The Gemara answers: If it were written: A sacrifice [zevaḥ] he shall offer, it would be as you are saying that he should slaughter it and then perform a further action, i.e., sprinkling the blood, in order to consecrate the loaves. Now that it is written: “He shall offer the ram for a sacrifice [zevaḥ],” it should be understood as: By what means should he offer the ram in order to consecrate the loaves? By means of slaughtering [zeviḥa].

The Gemara asks: And according to Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, isn’t it written: “A sacrifice [zevaḥ],” indicating that slaughtering alone consecrates the loaves? The Gemara answers: He requires that expression for that which Rabbi Yoḥanan says, as Rabbi Yoḥanan says that everyone, including Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, concedes that the loaves must be in existence at the time of the slaughter.

§ The Gemara asks: What is meant by Rabbi Yehuda HaNasi’s statement in the baraita that if one slaughtered the sheep for their own sake and sprinkled their blood not for their own sake, then the loaves are partially consecrated, but they are not fully consecrated? Abaye says: The loaves are consecrated by means of the slaughtering, but their consecration is not complete. Rava says: The loaves are fully consecrated by means of the slaughtering, but they are not thereby permitted to be eaten.

The Gemara asks: What is the practical difference between them? Everyone concedes that the loaves may not be eaten as a result of this slaughtering. The Gemara answers: The practical difference between them is the ability to transfer sanctity to their redemption money. According to Abaye, who holds that the loaves are not completely consecrated, they do not transfer sanctity to their redemption money if one tries to redeem them for money. According to Rava, who holds that the loaves are completely consecrated, they transfer sanctity to their redemption money.

The Gemara asks: Granted, according to Rava, who holds that according to Rabbi Yehuda HaNasi the loaves are completely sanctified, that is the difference between the opinions of Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. But according to Abaye, what difference is there between the opinions of Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon?

The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to whether the loaves are rendered unfit by means of leaving the Temple courtyard after the slaughtering of the offering. According to Rabbi Yehuda HaNasi, the loaves are rendered unfit if they leave the courtyard. According to Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who holds that the loaves are not consecrated, they are not rendered unfit if they leave the courtyard.

§ The Gemara continues the discussion of the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, concerning the consecration of the two loaves by means of the slaughter and sprinkling of the blood of the sheep of Shavuot. Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak raised a dilemma before Rabbi Ḥiyya bar Abba: In the case of a communal peace offering of two sheep that accompany the two loaves on Shavuot that one slaughtered for their sake but the priest sprinkled their blood not for their sake, concerning those accompanying loaves, what is the halakha with regard to eating them?

The Gemara asks: In accordance with whose opinion was this dilemma raised? If it was raised in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, doesn’t he say that it is the sprinkling of the blood that consecrates the loaves? Consequently, if the blood was not properly sprinkled, it is clear that the loves are unfit and may not be eaten. And if it was raised in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, both according to the opinion of Abaye and according to that of Rava, Rabbi Yehuda HaNasi holds that the loaves are consecrated but are not permitted to be eaten.

The Gemara responds: Rather, one must say that the question was asked in accordance with the opinion of this following tanna. As the father of Rabbi Yirmeya bar Abba teaches in a baraita: In a case where the two loaves left the Temple courtyard between the slaughtering of the offering and the sprinkling of its blood, and then the priest sprinkled the blood of the sheep with the intent that their meat would be eaten beyond their designated time, the sheep are rendered piggul. With regard to the loaves, Rabbi Eliezer says: The loaves do not become prohibited due to the prohibition of piggul. Rabbi Akiva says: The loaves do become prohibited due to the prohibition of piggul.

Rav Sheshet said: These tanna’im, Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva, both hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said: The slaughtering consecrates the loaves by itself. Consequently, if the loaves are taken out of the Temple courtyard after the sheep are slaughtered, the loaves become disqualified.

But they disagree as to the following: Rabbi Eliezer conforms to his line of reasoning, as Rabbi Eliezer says that sprinkling the blood is not effective with regard to offerings that left the Temple courtyard. Since the loaves left the courtyard before the sprinkling of the blood, the intent of the priest while sprinkling the blood that the offering be eaten outside of its designated time does not render the loaves piggul. And Rabbi Akiva conforms to his line of reasoning, as Rabbi Akiva says that sprinkling the blood is effective with regard to offerings that left the Temple courtyard. Therefore, the intent of the priest while sprinkling the blood that the offering be eaten outside of its designated time renders the loaves piggul, even though they left the courtyard.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דכתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות למימר דזביחה מקדשה לסל המצות. והכא נמי גבי כבשי עצרת. קדוש ואינו גמור שאינו ראוי לאכילה. ורבא אמר קדוש וגמור ואינו ניתר באכילה. לאביי דאמר ואינו [גמור] לא חמירא קדושתיה למתפס פדיונו שיהא קדוש כמוהו:

בשלמא לרבא היינו דאיכא בין רבי לר"א בר"ש דלרבי דאמר קדוש למתפס פדיונו ואינו קדוש שאינו ניתר באכילה. ורבי אלעזר ב"ר שמעון דאמר אינו קדוש דאפי' פדיונו לא תפיס:

איכא בינייהו לאיפסולי ביוצא לרבי דאמר שחיטה מקדשא אם יצא הלחם בין שחיטה לזריקה נפסל. לר' אלעזר ב"ר שמעון לא מקדש ולא מפסיל ביוצא דאי אהדריה ועייליה לגואי קדש:

וזרק דמן של כבשים על מנת לאוכלן לשתי הלחם ובשר חוץ לזמנן ר' אליעזר דאמר אין בלחם משום פיגול לטעמיה דאמר אין זריקה מועלת לחייבו משום איסור יוצא הואיל ויצא לפני זריקה ולא משום פיגול נמי:

ואת האיל. איל נזיר. יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, אלמא זביחת איל מקדשא לסל ומיניה גמרי' לכבשי עצרת. ל"ה, וקשיא דלקמן בפ' התודה אמר יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ולמה לי קרא ליליף תודה מאיל נזיר כי היכי דגמרי' הכא כבשי עצרת מאיל נזיר, וי"ל דסד"א דכיון דתודה מקריא שלמים מה שלמים קרבים בלא לחם אף תודה לא תהא אגידא בלחם ולא הלחם בה לכך אצטרי' קרא לאשמועינן דאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח, וא"ת וליכתוב רחמנא תודה ולא בעי איל נזיר דליליף מתודה, וי"ל דבאיל נזיר נמי כיון דאיכא זבחים אחריני בהדיא לא הוה ידענא הי מנייהו מקדש ללחם אי נמי ה"א דכולהו צריכי לקדושי ליה לכך אצטרי' קרא דאיל נזיר למימר דאיל דוקא מקדש ליה:
וא"ת וכבשי עצרת מנ"ל דאם שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם אי מאיל נזיר דכתי' ביה יעשה זבח שלמים על סל המצות לומר דזביחת האיל מקדשא כדפרשי' הא אצטרי' זבח שלמים לומר שתהא זביחה לשם שלמים וכ"ת דדרשי' ליה הכי כדדרשי' ליה גבי תודה דאמרי' דדרשי' זבח תודה לומר שאם שחט שלא לשם תודה לא קדש הלחם הא ליכא למימר מדאמרי' גבי איל נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא זביחה לשם שלמים אא"ע לשנוי קדש ת"ע לשנוי בעלים, ואם איתא דדרשי' ליה לומר דזביחה מקדשא ללחם לשנוי קדש נמי אצטרי' לומר דלא קדש הלחם:
וי"ל דדין זה ודאי ילפי' מתודה ואע"ג דלא ילפי' מתודה מיהו אין זה אלא גילוי מילתא בעלמא, לת"ו. ור"ל דעיקר דרשא דזבח שלמים אתא לשתהא זביחה לשם שלמים ומיהו גמרי' נמי מינה דהכל מתקדש בזביחה משום דאשכחן דכותיה גבי תודה ותודה מגלה עליה דדרשי' ליה נמי הכי:
מ"מ קשה כיון דעיקר דזביחה מקדשא ללחם גם באיל נזיר הוי מגלוי דתודה אמאי יליף כבשי עצרת מאיל נזיר הו"ל למגמר ליה מתודה דעיקר דמילתא מינה ילפי' דגם איל נזיר יליף מינה כדפרשי' וא"כ הוה עדיף טפי למגמר מתודה מלמגמר מאיל נזיר ואע"ג דנימא דלא הוה דבר הלמד בבנין אב שחוזר ומלמד בבנין אב משום דנימא דאיל נזיר לא גמר לאגמורי לגמרי מתודה אלא דתודה מגלה עליה דנדרוש לקרא דעל סל נמי לומר דזביחה מקדש' ליה כמו תודה, מ"מ אכתי קשיא דטפי עדיף למגמר כבשי עצרת מתודה מלמגמר מאיל נזיר, ומ"מ רש"י פי' כפירושו דכבשי עצרת דמקדשי לחם מתודה ומאיל נזיר גמרי' ומשמע דמתודה נמי גמרי אך מ"מ לתלמודא דידן דשמעתין דמאיל נזיר גמרי ליקשי אמאי לא יליף מתודה כדפי':
וי"ל דמאי דנקט קרא דאיל נזיר משום דבעי לאפלוגינהו לר' ולר' אלעזר בר' שמעון בקרא דיעשה זבח מייתי ליה לומר דראב"ש בעי כל עשייתו לקדש הלחם וה"ה בכבשי עצרת:
וגם נ"ל דמה שהקשו דאצטריך קרא יעשה זבח שלמים לומר שתהא זביחה לשם שלמים כדאיתא בריש זבחים משום דתרתי שמעי' מינה דמזבח שלמים ילפינן שתהא זביחה לשם שלמים ומזבח שלמים ומיעשה על כל המצות ילפינן דזביחה מקדשא לסל הילכך נימא דכבשי עצרת מאיל נזיר לבד גמרי ולא צרכינן לילפותא דתודה כדמשמע פשט הסוגיא דהכא דמאיל נזיר לבד גמרי:

אי כתיב זבח יעשה כדקאמרת, פי' דהוה משמע אע"ג דאיכא זבח דהיינו זביחה בעי עשיה אחריתי, ל"ה. וראב"ש הא כתיב יעשה זבח דמשמע במאי יעשה בזביחה, ההיא מבעי ליה לכדר' יוחנן, פי' דלעולם זבח לא אתא לומר במאי יעשה בזביחה משום דקרא דזבח מבעי לכדר' יוחנן וקרא דיעשה דמשמע כל עשיות לעל סל המצות דאת' לומר דבעי' כל עשיות לקדש הלחם:

הכל מודים, פי' אפי' ראב"ש דאמר זריקה עיקר מודה דצריך שיהא לחם בשעת שחיטה ואי לא הוה בשעת שחיטה לאמקדש' ליה זריקה, ל"ה:
וקשיא דלמאי אצטרי' זבח להכי לישתוק מינה ומיעשה משמע נמי זביחה שהרי בכלל שאר עשיו' הוא והרי מיעשה דחש ראב"ש עד שיעש' כל עשיותיו והרי זביחה בכלל כל עשיות הוא, ואין לומר דר"ל דאתא למימר דבעינן שיהא לחם אפוי בשעת שחיטה ולא סגי אם היה נילוש וערוך בשעת שחיטה, משום דז"א חדא איך משתמע אפוי, ועוד דיכולה דדריש מיניה שעשיותיו אסל המצות דהוו לחם קאי, וי"ל דאע"ג דיעשה משמע כל עשיות אפי' הכי ה"א דאין זביחה בכלל שאר עשיות הואיל וכשרה בזר והוה אמינא דעשיות דמפיק מיעשה אעשיות דועשה הכהן קאי ולא אשחיטה דאין כהן צריך לעשותה לכך אצטריך זבח דבעי' שיהא הלחם אפוי גם בשעת זביחה:

מאי בינייהו, פי' כיון דאמר אביי דאינו קדש גמור כ"ש דאינו ניתר דהא ממעות תרומת הלשכה בא וזריקה לא הויא כשרה שהרי נעשית שלא לשמה דתשתרי באכילה וא"כ אינו קדש גמור דקאמר אביי למאי הלכת', ל"ה. ר"ל דאי הוה מצינן דלאביי יהיה ניתר לכהנים הוה משכחינן שפיר מאי איכא בינייהו:
וקשיא דאפילו אי נימא דאיכא בינייהו ניתר ודאביי הוה סבר דניתר מ"מ הוה קשיא מאי קדש ואינו קדש גמור דקאמר דלגבי מאי אינו קדש גמור כיון דניתר:
וי"ל דמצינן למימר דאינו קדש גמור דקאמר דהוי לגבי דצריך להביא לחם אחר דכיון דנזרק דמן שלא לשמן הוי ככל הזבחים שנזבחו שלא לשמן או נעשו אחת מהעבודות שלא לשמן דלא עלו לבעלים לשם חובה וצריך להביא קרבן אחר לצאת י"ח דאלו כשרין לנדבה וכמו כן בין כבשים בין לחם יהו נדבה ויאכלו השלמים כשלמי נדבה וגם הלחם ניתר ויאכל ויביא כבשים ולחם אחר לצאת י"ח, הילכך אי אמרי' דסבר דניתר הוה משכחינן מאי איכא בין אביי לרבא דלאביי ניתר אך יביא לחם אחר, ולרבא אינו ניתר משום דלא קדשתו שחיטה ולאבוד אזלי ולשריפה וכיון דלשריפה אזלי גם הכבשים פסולין דנהי דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין לנדבה הני פסולין מחמת הלחם שנפסל ואזיל לשריפה הוי כאבוד וכשאבד הלחם אבדו נמי הכבשים משום דהוזקקו זה לזה בשחיטה כדאמרינן לעיל דע"כ שחיטה עושה זריקה, אבל כיון דלאביי נמי אינו ניתר כדפי' א"כ לכ"ע בין הלחם בין הכבשים אזלי לשריפה א"כ מאי איכא בינייהו:
ומ"מ רש"י פי' בפ' קמא דפסחים על הלחם קדוש ואינו קדוש, דקדוש דאינו יכול לפדותו ואינו קדוש דאינו ניתר באכילה דנהי דהכבשים נאכלים כדין שלמי' שנזבחו שלא לשמן אבל הלחם אינו נאכל כיון דכבשים אין שמן עליהן דהא לא עלו לשם חובה שאין מי שיתירנו אבל לפי' שפירשתי משום דהוזקקו והוי נאבד א"כ גם הכבשים אינם נאכלין ואפי' יהיו נאכלין מ"מ כיון דנעשו נדבה צריכי אחריני לצאת ידי חובה:
לאביי לא תפס פדיונו בקדושת שתי הלחם ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור, ל"ה. ונראה דר"ל דאיך נימא דלאביי לא תפס פדיונו בעבור שאינו קדש גמור כ"ש שיש לו לתפוס פדיונו דלעולם מה שאינו קדוש קדושת הגוף נפדה דקדושת דמים יש לה חילול ופדיון וקדושת הגוף אין לה חילול דקדשי בדק הבית יש להם פדיון וקדשי מזבח אין להם פדיון הילכך פרש"י דלא תפיס פדיונו בקדושת שתי הלחם דבשביל שאינו קדוש קדושה גמורה לעולם יש לה פדיון אבל אין לה פדיון שיהא הפדיון קדוש בקדושה שיהיו הדמים קדושים כקדושת שתי הלחם הואיל דלא נתקדשו שתי הלחם קדושה גמורה אך מ"מ יש להם להיות הדמים קדושים כקדושת תרומת הלשכה. הילכך פי' ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור ולא שיהיו לקנות שתי הלחם ושיהא בהם דין קדושה מעין קדושת שתי הלחם שהרי השתי הלחם שנפדו לא נתקדשו בקדושת שתי הלחם גמורה א"כ גם הדמים שנפדין עליהם לא יהיה להם קדושת שתי הלחם לפי שלא תוכל להיות קדושה לדמים כי אם כפי מה שמתחייב עליהם, ולרבא תפיס פדיונן ר"ל שהדמים יהיו קדושים קדושת הגוף גמורה כקדושת שתי הלחם דמאחר שנתקדשו שתי הלחם שנפדו קדושה גמורה גם המעות שנתחללו עליהם יהיו קדושים כיוצא בהם להיות קדושים כקדושת שתי הלחם ולא שיפלו לתרומת הלשכה לקנות בהם שאר קרבנות:
ובפירש"י כתוב כך שיבוש גמו' הוא זה דכ"ש דלרב' דכיון דקדושתו קדושה גמורה דלא נפקי ובפסחי' בפ"ק אמרינן הכי דלר' דאמר שני דברים המתירין מועלין זה בלא זה לא נפקי לחולין ולר' אלעזר בר' שמעון אינו קדוש פריק להו ונפיק לחולין וכיון דנפקין לחולין על כרחין פדיונן נתפש, כל"ה. ור"ל דאדרבא יש לנו לומר דלרבא דאמר דקדוש קדושה גמורה דאין להם פדיון כלל, ואיך לימא דלרבא תפיס פדיונו ואדרבא יש לו לומר דאין להם פדיון וכמו כן לאביי דקאמר דלא תפיס פדיונו אדרבא יש לנו לומר דאין להם קדושה גמורה דיש להם פדיון, (גרסא אחרת כדפי' בתוס' לעיל דאמר). עוד כתוב בפרושים לרבא תפיס פדיונו לרבא דאמר קדש גמור קא תפיס פדיונו ויוצא והא דאמרי' דמנחות אין לה פדיון לאחר שיקדשו בכלי:
ונראה לי דבא לתרץ איך לימא רבא דיש להם פדיון והרי אמרי' דאפי' מנחה אין לה פדיון דנתקדשה קדושת הגוף א"כ כל שכן הלחם שנתקדשו בשחיטה דלא יהיו להם פדיון, ומשני דההיא מיירי לאחר שקדשו בכלי ולכך אין להם פדיון אבל אלו לא נתקדשו בכלי הוה אמינא בשחיטה דלא קדשה להו קדושה גמורה הילכך יש לה פדיון:
ומ"מ יש להקשות כדהקשו בתום' דגם אלו נתקדשו בכלי בקדושה, ונ"ל דר"ל דלאחר שקדשו בכלי ר"ל לאחר שקדשו קומץ שנתקדשו בקדושת כלי המנחה בביסא ואח"כ קדיש קומץ אבל בחדא קדושת כלי יש לה פדיון וכאן דאין שם כי אם קדושת חד כלי ואי משום שחיטה כיון דלא קדישי להו קדושה גמורה ולא זריקה לא מהני לאקדושי להו כמו קדוש קומץ לומר דלא יהיו להם פדיון אלא יש להם פדיון לרבא:

בשלמא לרבא היינו דאיכא בין ר' לראב"ש, ר"ל דלרבא דאמר קדוש גמור ותפיס פדיונו אליבא דר' דמפרש למלתיה ולראב"ש דפליג עליה דר' ואינו קדוש א"כ לא תפיס פדיונו שהרי פירשנו דמפני הקדושה תפיס פדיונו. אלא לאביי דאמר דלר' לא תפיס פדיונו בעבור שאינו קדוש קדושה גמורה וכ"ש לראב"ש דלא קדיש כלל דאין לו פדיון ודלא תפיס בה פדיונו א"כ מאי בינייהו, וזה לשון הפירושים, אלא לאביי דאמר דלא תפיס פדיונו מאי איכא בין ר' לראב"ש פי' קדוש דקאמר ר' למאי הלכתא הא לא תפיס פדיונו ולתרווייהו אסור באכילה ל"ה, ומשני איכא בינייהו לאפסולי ביוצא דלר' דאמר דהוא קדוש קצת בשחיטה אם יצא נפסל שאפי' זרקו לשמו נמי אסור באכילה, ל"ה, ר"ל אם יצא בין שחיטה לזריקה כיון דשחיטה מקדשא ליה קצת הרי קדשתו ליפסל ביוצא ואע"ג דלא נתקדש קדושה גמורה שעדיין לא נזרק ולר' אינו קדוש גמור עד שיזרק. מדקאמר רבי שחט לשמו וזרק שלא לשמו דהוי קדוש ואינו קדוש דר"ל דמפרש ליה אביי דאינו קדוש קדושה גמורה והוה לן למימר דמאחר דלא נתקדש קדושה גמורה דלא יפסל ביוצא אפ"ה אית ליה דכיון דקדוש קצת מפסל ביוצא דקדוש' גרידא שאינה גמורה {*) הגה"ה א"ה חסר כאן שלשה שורות מהכ"י וחבל על דאבדין:}

הני תנאי. פי' ר' אלעזר ור"ע, שחיטה מקדשא ואהני ביה פסול יוצא, ר"ל דאהני ליה שחיטה למפסלא ביוצא ור' אלעזר לטעמיה דאמר אין זריקה מועלת ביוצא הילכך לא קבעתיה בפגול דהא כבר פסול הוא ואמרינן בפ' ראשון אין פגול במקום פסול, ל"ה, ר"ל דלמאן דאמר זריקה מועלת ליוצא אע"פי שאינה מועלת להתירה באכילה שהרי כבר נפסל מ"מ מועלת לו להוציאה מידי מעילה וכמו דאם לא יצא דמועלת הזריקה להיות מתרת לחם כשר כמו כן מועלת כאלו היה כשר להוציאו מידי מעילה כמו כן תועיל לו לאקבועי ליה בפגול כאלו לא נפסל ולא נאמר דמאחר דנפסל כשיצא שוב לא חייל עליה פגול אלא נימא דכאלו לא יצא דמי ושיקבע בפגול אבל למ"ד דאין זריקה מועלת ליוצא לאפוקי ליה מידי מעילה מאחר שנפסל אינה מועלת לו כלום להתירו ונשאר תמיד בפסולו כמו כן לא תועיל לו לאקבועי בפגול שהרי נשאר כמו כן בפסולו ראשון ולא חייל עליה פסול אחר דהיינו פגול כאלו אם היה כשר דחייל עליה פגול:

זריקה מועלת ליוצא, דלא דמי פסול יוצא לשאר פסולין דפסולו מחמת דבר אחר כדמפרש בפ"ק בסופיה ל"ה, ולא ידעתי למה הוצרך רש"י שהרי מ"ד זריקה מועלת ליוצא על קביעות פגול קאמר ליה כדמייתי ליה הכא, אם לא שנאמר דיבא לתת טעם אמאי תועיל בו לאקבועי בפגול ושיחול פסול על פסול דהיינו פסול פגול על פסול יוצא, וע"ז בא לתת טעם משום דפסול יוצא גרע וקליש הוא משום דפסולו מחמת דבר אחר הילכך חייל עליה פגול, ומ"מ מאי דאתמר האי טעמא בשלהי פ"ק לא הוי אלא כדי לחלק בין יוצא לחסרון כדקאמר אפי' למ"ד זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דפסוליה מחמת דבר אחר אבל חסרון דבגופיה לא:

רש"י ד"ה א"ב לאיפסולי ביוצא. לא יהא כשר לשחוט עליו כבשים אחרים. לכאורה גם לגי' זו יוכל לפרש כמו שפי' לגי' ראשונה לזרוק עלייהו מאותן כבשים עצמן אחר הכנסתן לפנים. וכן לגי' הא' יוכל להתפרש כמו כאן:

תוס' ד"ה בקונטרס כו' ולבסוף פי' וכ"ש. ק"ל למאי הקשו על לשון רש"י דנקט וכ"ש הא בלא"ה קשה דמאי פרכי מאי איכא בין רבי לראב"ש הא לרבי תפיס פדיונו ואינו יוצא לחולין ולראב"ש יוצא לחולין:

אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה. טעמא מפ' לקמן: קדש את הלחם. מותר באכילה: לא קדש הלחם. ולא תפיס פדיונו בקדושת שתי הלחם אלא בקדושת שאר קדושת הלשכה ובת''כ יליף לה מקרבנו על זבח תודה מגיד שאם נזבח שלא לשם תודה לא קדש לחמו וכבשי עצרת דמקדשי לחם מתודה ואיל נזיר גמרינן: קדוש ואינו קדוש. מפרש לקמן: ואת האיל. איל נזיר: יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות. אלמא זביחת איל מקדשא לסל ומיניה גמרינן לכבשי עצרת: אי כתיב זבח יעשה. משמע אע''ג דזבח בעי עשייה אחריתי: הכל מודים. אפילו לר' אליעזר דאמר זריקה עיקר מודי דצריך שיהא לחם בשעת שחיטה ואי לא הוה בשעת שחיטה לא מקדשא ליה זריקה: ואינו גמור. מפרש לקמן: ואינו ניתר. לכהנים: מאי בינייהו. כלומר כיון דאמר אביי אינו גמור כל שכן דאינו ניתר דהא ממעות תרומת הלשכה בא וזריקת דם לא הואי לשמה דתשתרייא באכילה ואינו גמור דאמר אביי למאי הלכתא: לאביי לא תפיס פדיונו. בקדושת שתי הלחם ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור: לרבא. דאמר קדוש גמור תופס פדיונו ויוצא לחולין והא דאמר לקמן (דף ק:) מנחות אין להם פדיון לאחר שקדשו בכלי: אלא לאביי. דאמר לא תפיס פדיונו: מאי איכא בין רבי לר' אלעזר. וקדוש דא''ר למאי הלכתא הא לא תפיס פדיונו ולתרוייהו אסור באכילה: לאיפסולי ביוצא. לרבי דאמר קדוש קצת בשחיטה אם יצא נפסל שאפי' זרקו לשמו נמי אסור באכילה לרבי אלעזר דאמר שחיטה לא מקדשא אין נפסל ביוצא דאינו קדוש אם יצאו בין שחיטה לזריקה ואם אחר כך זרק לשמן כשר. שבוש גמור הוא זה דכל. שכן לרבא כיון דקדשתן שחיטה קדושת הגוף גמורה לא נפיק תו לחולין ובפ''ק דפסחים (דף יג:) נמי אמר הכי לרבי דאמר שני דברים המתירים מעלים זה בלא זה לא נפיק לחולין ור' אלעזר דאמר אינו קדוש פריק להו ונפקי לחולין וכיון דנפקי לחולין ע''י פדייה על כרחך פדיונן נתפס. לפיכך נראה לר' דה''ג ולשון הגון הוא לאביי תפיס פדיונו ולרבא לא תפיס פדיונו לאביי דאמר אינו גמור עדיין לא חלה עליו קדושת הגוף גמורה ואכתי שייך ביה פדיון ונהי דקדישתיה שחיטה במקצת דלא נפיק לחולין ומיהו אכתי מחוסר גמר קדושה ושייך ביה קדושת דמים לתפוס פדיונו בקדושה לרבא דאמר קדוש גמור קדושת הגוף לא שייך ביה פדיון ואם התפיס מעות בפדיונו אינן נתפסין דכיון דאינו יוצא מקדושה כלל איזו קדושה תחול בפדיונו: בשלמא לרבא. דאמר לרבי לאו בני פדיון נינהו דאקדשינהו שחיטתה: היינו דאיכא בין רבי לר' אלעזר. דלר' אלעזר אינו קדוש כלל קדושת הגוף אלא קדושת דמים שניקח מתרומת הלשכה ונפיק לחולין ותפיס פדיונו ככל קדושת דמים: אלא לאביי. דאמר לרבי נמי תפיס פדיונו וכל שכן לר' אלעזר מאי איכא בין רבי לר' אלעזר: איכא בינייהו לאיפסולי ביוצא. לרבי מיפסל ביוצא אם יצא לא יהא כשר לשחוט עליו כבשים אחרים לר' אלעזר לא מיפסיל ביוצא שלא ירדה לה קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואין יוצא פוסל בה וכשרין לשחוט עליה כבשים אחרים וזה שפירשתי תחילה שבוש גמור הוא כדפרישנא לעיל: האמר זריקה מקדשא. והאי אפילו קדוש לא הוי כל שכן דאסור באכילה: בין לאביי בין לרבא קדוש ואינו ניתר. דכיון דאמר אביי אינו גמור כל שכן דאינו ניתר: חוץ לזמנו. כלומר על מנת לאכול מן הכבשים חוץ לזמנו: הני תנאי. ר' אליעזר ור' עקיבא: שחיטה מקדשא. ואהני בהו פסול יוצא: אין זריקה מועלת ליוצא. הלכך לא קבעתיה ללחם בפיגול דהא כבר פסול הוא ואמר בפ''ק (לעיל דף יב) אין פיגול במקום פסול: זריקה מועלת ליוצא. דפסול מחמת דבר אחר הוא כדמפרש בשילהי פ''ק (שם):

עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן. תימה למה לי זריקה הא פ''ק דפסחים (ד' יג:) מסקינן דר' אלעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי ותירץ ריב''א זריקה שלא לשמה גריעה מנשפך דם וקשה דלקמן פ' המנחות והנסכים (ד' קב.) מוכח דאע''ג דנעשה פסול בזריקה שזרק על מנת לאכול חוץ לזמנן אמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי והכי איתא בגמ' התם לא דפיגל בשחיטה ומקשה אבל פיגל בזריקה מאי הכי נמי דמטמא טומאת אוכלין כו' יש לחלק דשלא לשמה עוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר אי נמי הכא נמי בעי למימר ויהיה ראוי לזריקה: ואת האיל יעשה זבח שלמים. אין לפרש דיליף הכא מדאיתקוש לחמי תודה לשלמי נזיר כדילפינן פרק התודה (לקמן ד' עח.) שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות ושתי הלחם נמי איתקוש ללחמי תודה כדדריש נמי התם מתביאו שכל מה שאתה מביא כזה הא ליתא דא''כ הוה ליה למד מן הלמד ואע''ג דהוה ליה הימנו ודבר אחר איכא למאן דלא ילפינן בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נז.) ופ' התודה (לקמן דף עח.) אלא גלויי מילתא בעלמא הוי וילפינן שפיר ומיהו קשה דא''כ אמאי איצטריך קרא בתודה על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ותו ר' אלעזר בר' שמעון דדריש כל עשיות גבי התודה לא כתיב עשיה וגבי תודה נמי פליג כדאי' פ''ק דפסחים (דף יג:) ובתוספתא דזבחים וי''ל דהוה אמינא מדקרייה רחמנא שלמים דלא מקדשי לחם כי שלמים ונזיר נמי לא סגי בלא קרא כמו גבי תודה משום דקרייה רחמנא שלמים ולר''א בר''ש נמי כיון דגלי קרא בנזיר דבכל עשיות הקידוש תלוי הוא הדין בכולהו: במה יעשה בזביחה. תימה דבפ''ק דזבחים (דף ד:) דריש מכאן שינוי בעלים ודריש לכל עשיות נימא דלא כר''א בר''ש וי''ל ודאי שמעי' שפיר תרתי וצ''ע לרבי מנא ליה שינוי בעלים וצ''ע: שיהא לחם בשעת שחיטה. תימה הא משעת תנופה בעי לחם ואע''ג דלא מעכב ראוי מיהא בעינן ושמא אפי' ראוי לא בעינן ועוד שמא אתא למימר דבשעת שחיטה בעינן שיהא בפנים אע''ג דכשר ביוצא: בקונטרס גרס וברוב הספרים נמי גרס הכי לאביי לא תפיס פדיונו לרבא תפיס פדיונו ופי' לאביי לא אלימא קדושתא כולי האי שיהא נפדה וכה''ג איכא קצת פ''ב דבכורות (דף טו:) גבי ולדות בעלי מומין כונסן לכיפה היכי ליעבד ליקרבינהו מכח קדושה דחוייה אתיין ליפרקינהו לא אלימי למיתפס פדיונן והשתא בעי לאביי מאי בינייהו כיון דלרבי לא אלימי קדושתא כל שכן לר''א בר''ש וקשה דלאביי נמי ליבעי אליבא דרבי מה בין שוחטן לשמן לשוחטן שלא לשמן דכ''ש דלא אלים למיתפס פדיונו דהא לר''א בר''ש לא מהני שחיטה מידי ומש''ה לא תפיס פדיונו ותו דבפסחים (דף יג:) משמע איפכא דלרבי לא תפיס ולר''א בר''ש תפיס ולקמן (דף מח.) נמי לר''א בר''ש פודן בחוץ ושמא ודאי כי אין תנופה וקדושת תנור לא קדיש אלא קדושת פה ומיפריק אבל הכא [דאיכא שחיטה ותנופה ותנור] להכי לא מיפריק וכדפרישית לעיל ופי' הקונט' דפי' לאביי נפדה ולרבא אינו נפדה צ''ע דתחילה פי' לראב''ש אינו קדוש כלל ונפיק לחולין לגמרי ולבסוף פירש וכ''ש לראב''ש ולפירושו (ל''ד) לאביי קדוש טפי דאלים דלא נפיק [לחולין ולראב''ש נפיק לחולין] ויתכן יותר גירסא אחריתי ומיהו גירסת הקונטרס נכונה לאביי תפיס ולרבא לא תפיס והשתא איכא בינייהו במקומות אחרים ודחקינן לאשכוחי הכא מאי בינייהו:

דף מז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד