מנחות מח ע"א

והשאר (שתי החלות האחרות) נאכלות בפדיון, אמרוה רבנן [חכמים] את ההלכה הבאה קמיה [לפני] רב חסדא: הא [ברייתא זו] הריהי שלא כשיטת רבי הסבור כי שחיטת כבשי העצרת מקדשת את הלחמים, ולפיכך כבר התקדשו הלחמים הללו בקדושת הגוף. אלא כר' אלעזר בר' שמעון הסבור כי השחיטה אינה מקדשת את הלחמים, ולא התקדשו עדיין הלחמים בקדושת הגוף, ומשום כך יכול למשוך שני לחמים שירצה מתוך הארבעה, ולזרוק עליהם את הדם ולקדשם בכך, ושני הלחמים האחרים נפדים.

דאי [שכן אם] היא כשיטת רבי — יש לשאול: כיון שרבי אמר כי השחיטה מקדשא [מקדשת] את שני הלחמים, זה שאמרה הברייתא דפריק להו [שפודה אותם, את שאר החלות], היכא [היכן] הוא פודה אותן? שלשיטתו לשם פדיונם צריך שיהיו ארבעת הלחמים לפניו בשעת הפדיון (שהרי אינו יודע מי מהם הלחמים המקודשים בקדושת הגוף, ומי מהם הלחמים הקדושים בקדושת דמים)?

ומעתה, אי [אם] מדובר באופן דפריק להו מאבראי [שפודה אותם, את הלחמים מחוץ לעזרה], שמוציא את ארבעת הלחמים אל מחוץ לעזרה ופודה שנים מתוכם — כיון דכתיב [שנאמר] במצוות התנופה בשתי הלחם "והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים..." (ויקרא כג, כ), הרי אותם שני הלחמים שהתקדשו בתנופה זו, איפסיל להו [נפסלו] בכך ביוצא! ואי [אם] הוא מביא את כל ארבעת הלחמים ופודה שנים מהם בגוואי [בפנים העזרה] — הא [הרי] נמצא שבכך הוא מעייל [מכניס] חולין לעזרה, את שני הלחמים שיצאו לחולין!

אמר להו [להם, לחכמים] רב חסדא: לעולם דעת ברייתא זו היא כשיטת רבי, ופריק להו גוואי [ופודה אותם בפנים], אבל אין זה נחשב כמכניס חולין לעזרה, שכן בכגון זה עצם היותם חולין בעזרה ממילא (מאליהם, מעצמם) קא הוויין [הם נעשים], ברגע פדיונם, שאין זה דומה לאדם המכניס מלכתחילה חולין אל תוך העזרה.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי בשאלה על דברי רב חסדא אלה: והתניא [והרי שנויה ברייתא] הדנה במקרה זה של השוחט שני כבשי עצרת על ארבעה לחמים, ובמפורש אומרת הברייתא כי כשהוא פודן את שאר החלות, אין הוא פודן בעזרה אלא בחוץ לעזרה, ולדברי רב חסדא יכול הוא לשיטת רבי לפדותן בפנים כיון שנעשות הן חולין מאליהן!

ומשיבים: מברייתא זו אין להקשות על דברי רב חסדא שכן לא אמר רב חסדא את הסברו אלא לשיטת הברייתא הקודמת, ואילו הא [ברייתא זו], בודאי כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא. וראיה לדבר, דאי [שאם] כשיטת רבי האומר שהשחיטה מקדשת את הלחמים — כיצד מוציאים את ארבעת הלחמים אל מחוץ לעזרה, והא איפסלו להו [הרי נפסלו להם] הלחמים שהתקדשו משום יוצא! אלא ודאי כיון שאמר שיכול לפדות אותן משמע שעדיין לא התקדשו לגמרי.

א למעלה הובאו דברי הברייתא בדין השוחט את כבשי עצרת על ארבעה לחמים, ששנינו בה שהתקדשו שני לחמים מתוכם. ובענין זה מביאים מה שאמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: לימא תיהוי תיובתיה [האם נאמר כי תהא ברייתא זו קושיה] על שיטת ר' יוחנן, מיהא דאיתמר [מזו שנאמר] בדינה של תודה ששחטה על שמונים חלות ולא על ארבעים חלות כדינה, חזקיה אמר כי קדשו ארבעים חלות מתוך השמונים הללו. ואילו ר' יוחנן אמר שלא קדשו ארבעים מתוך שמונים. והרי מברייתא זו רואים כי כאשר שחט את הקרבן על מספר לחמים יותר מכפי הראוי לו, שמתקדש רק חלק מהם כמספר הראוי!

ודוחים את הקושיה: ולאו מי איתמר עלה [והאם לא נאמר עליה] בהסבר מחלוקת זו שבין חזקיה ור' יוחנן, שאמר ר' זירא: הכל מודים, ואף ר' יוחנן, כי היכא [היכן, במקום] שאמר המקדיש את התודה בשעת הקדשתו אותה עם לחמיה "ליקדשו [שיתקדשו] ארבעים חלות מתוך השמונים" — דקדשה [שהתקדשו] אכן ארבעים, אף שהיו בשעת השחיטה שמונים חלות. ואף הכא נמי [כאן, בדברי הברייתא, גם כן] צריך לומר שמדובר בה באופן שאמר "ליקדשו תרתי [שיתקדשו שתים] מתוך ארבע החלות", ובאופן זה אף ר' יוחנן מודה שהתקדשו רק שנים.

ב ומביאים עוד בעניינם של כבשי ולחמי העצרת ממה שתני [שנה] ר' חנינא טירתא קמיה [לפני] ר' יוחנן ברייתא זו: אם שחט ארבעה כבשים לכבשי העצרת (ולא שנים, כדין) על שתי חלות, מה יעשה בשני הכבשים הנוספים? הריהו מושך שנים מהן (מתוך הארבעה הללו) וזורק את דמן על המזבח שלא לשמן (שלא לשם כבשי העצרת), ולאחר מכן הריהו זורק את דמם של הכבשים האחרים לשם כבשי העצרת.

שאם אי (אין) אתה אומר לנהוג כך, אלא שיזרוק בתחילה את דמם של שני כבשים לשם כבשי העצרת, ורק לאחר מכן יזרוק את דמם של השנים האחרים שלא לשם כבשי העצרת — הפסדת בכך את שני הכבשים האחרונים, שכיון שכבשים אלו כבר היו ראויים להיזרק דמם על המזבח לשמם, ונדחו בזריקת דמם של השנים הראשונים — שוב אין הם כשרים להיזרק שלא לשמם.

אמר לו ר' יוחנן בתמיהה על הדברים הללו: וכי הנהגה נכונה היא זו, שיהא בית דין אומר לו לאדם "עמוד וחטא בדבר אחד (כגון זה שיזרוק דמם של שני הכבשים הראשונים שלא לשמם) בשביל שתזכה בדבר אחר (הכבשים האחרונים)"?!

והתנן [והרי שנינו במשנה] שנחלקו תנאים בדינם של אברי קרבן חטאת (הנאכלים לכהנים) שנתערבו באברי עולה (העולים כליל על המזבח), ואין אנו יודעים איזה מן האיברים הללו הם לאכילה ואיזה להקטרה על המזבח. שר' אליעזר אומר כי יתנו את האיברים האלה כולם למעלה על המזבח, ובכללם גם אברי החטאת. ואין בדבר משום הקרבה של דבר שאינו ראוי למזבח, משום שרואה אני את בשר החטאת הנמצא עתה למעלה על המזבח כאילו היא עצים הנשרפים, ולא כקרבן. וחכמים אומרים כי תעובר צורתן של כל האיברים הללו (שימתינו עד שיפסלו בלינת לילה), ויצאו כולם לבית השריפה.

ולשיטתך יש מקום לשאול על דעת חכמים אמאי [מדוע] שורפים את כל תערובת האיברים הזו? לימא [יאמר] לו בית דין לכהן "עמוד וחטא בהקרבת איברי החטאת על המזבח, בשביל שתזכה בהקרבתם של איברי העולה"!

השיב ר' חנינא טירתא לר' יוחנן על שאלתו זו: אין להקשות ממשנה זו שכן "עמוד וחטא בקרבן חטאת זה, בשביל שתזכה בקרבן חטאת זה", שקרבן אחד הוא זה — אמרינן [אומרים אנו], ובענייננו, אומרים לו לחטוא בשני כבשי העצרת הראשונים, כדי שיזכה בשני כבשי העצרת האחרים. אבל "עמוד וחטא בקרבן חטאת זה, בשביל שתזכה בקרבן עולה זה" — לא אמרינן [אין אנו אומרים], ולכך לשיטת חכמים גם אין מעלים את איברי החטאת על המזבח כדי לאפשר את הקרבתם של איברי העולה.

הקשה על כך ר' יוחנן: וכי בחדא מילתא מי אמר [בדבר אחד האם אכן אומרים, מורים] לו לאדם לחטוא בדבר אחד כדי לזכותו בדבר השני?! והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, או ששחטן בין לפני זמנן (לפני חג השבועות), בין לאחר זמנן (לאחר חג השבועות), מה יעשה בהם? — הדם יזרק שלא לשם כבשי עצרת אלא לשם שלמים, והבשר יאכל כשלמים.

אבל אם היתה חג העצרת ביום השבת, מאחר שלא הותרה בשבת זריקת דמם של קרבנות יחיד, אלא של ציבור בלבד, כבשים אלה שנדחו מכלל קרבנות ציבור כשנשחטו שלא לשמם או שלא בזמנם — לא יזרוק את דמם, ולא יוקרבו על המזבח, וייאסר בשרם להיאכל. ואולם אם עבר וזרק בשבת את דמם של הכבשים הללו — הורצה (התקבל) הקרבן לענין זה שיהא מותר להקטיר את האימורין (חלק הקרבן הקרב על המזבח) לערב (במוצאי שבת), והבשר ייאכל.

ואם כדבריך, שבדבר אחד אומרים לאדם לחטוא בזה על מנת שיזכה בזה, אמאי [מדוע] אינו מותר בזריקת הדם בעצרת שחלה בשבת? לימא [יאמר, יורה לו בית דין] "עמוד וחטא בזריקת הדם של קרבן זה, בשביל שתזכה בהקטרת איבריו ובאכילת בשרו של קרבן זה לערב".

ומשיבים: "עמוד חטא בשבת, כדי שתזכה בשבת" — אמרינן [אומרים אנו], אבל "עמוד חטא בשבת, כדי שתזכה בחול" — לא אמרינן [אין אנו אומרים].

וחזר ושאל ר' יוחנן: ובתרתי מילי [ובשני דברים נבדלים] לא אמר [אין אומרים] הוראה זו לחטוא בדבר אחד כדי לזכות בדבר אחר?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: חבית של משקה תרומה שנשברה ביום השבת. ונמצאת החבית בגת העליונה, ומשם נוזל המשקה הנמצא בה למטה אל הגת התחתונה. ובגת התחתונה היו מצויים באותה עת משקים של חולין טמאין, מה יעשה? מודה ר' אליעזר ור' יהושע (שנחלקו, להלן במקרה האחר) שאם הוא יכול להספיק ולהציל ממנה מן המשקה הנמצא בחבית התרומה אפילו רביעית לוג אחת בטהרה על ידי כלי טהור — יציל את משקה התרומה הטהור, אף ששאר המשקה שבחבית ישפך לגת התחתונה אל החולין הטמאים, ונטמא משקה התרומה, וכן נפסדו החולין (כיון שהתערב בתוכם משקה של תרומה ואינם ראויים אלא לכהנים).

ואם לאו [לא], שאין לו כלי טהור, ועתיד כל משקה התרומה בחבית שבגת העליונה להישפך אל החולין הטמאים שבגת התחתונה — נחלקו בכך, שר' אליעזר אומר:

and the rest of the loaves are permitted to be eaten through redemption. The Sages said the following before Rav Ḥisda: This baraita is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the slaughter of the sheep grants the loaves inherent sanctity, and in this case two of the loaves have inherent sanctity but it is not known which ones.

As, if the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, since he says that the slaughter of the sheep consecrates the loaves with inherent sanctity, when the baraita states that he redeems the loaves, where does he redeem them?

The process of redemption would be to place all four loaves in front of him and state that whichever two of the loaves do not have inherent sanctity are redeemed for money. If he redeems them outside of the Temple courtyard, since it is written: “And the priest shall wave them with the bread of the first fruits for a wave offering before the Lord, with the two lambs” (Leviticus 23:20), he disqualifies the two loaves that possess inherent sanctity by causing them to leave the courtyard, at which point they are no longer “before the Lord.” Conversely, if he redeems them inside the courtyard, once the two loaves that do not possess inherent sanctity are redeemed, he violates the prohibition against bringing non-sacred items into the Temple courtyard.

Rav Ḥisda said to them: Actually the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and one redeems the loaves inside the courtyard. Nevertheless, it is not considered to be a violation of the prohibition against bringing non-sacred items into the courtyard because the non-sacred loaves came into the courtyard by themselves, i.e., they were already there when they became non-sacred and were not actively brought into the courtyard in their non-sacred state.

Ravina said to Rav Ashi: But isn’t it taught in a baraita with regard to this very case: When he redeems the loaves, he may redeem them only outside of the courtyard? This contradicts Rav Ḥisda’s claim that according to Rabbi Yehuda HaNasi one redeems the loaves inside the courtyard.

Rav Ashi answered: This baraita is certainly in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, because if it were in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, when he brings the loaves outside the courtyard he thereby disqualifies them by causing them to leave the courtyard.

§ Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: Let us say that the baraita, which states that if the sheep of Shavuot are slaughtered with four loaves instead of two, two of the four are invested with inherent sanctity, is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan that was stated with regard to a thanks offering that one slaughtered accompanied by eighty loaves rather than the required forty. In that case, Ḥizkiyya says: Forty of the eighty loaves are consecrated, and Rabbi Yoḥanan says: Not even forty of the eighty loaves are consecrated.

The Gemara answers: Wasn’t it stated with regard to this dispute that Rabbi Zeira says: Everyone, even Rabbi Yoḥanan, concedes that in a case where the individual bringing the offering said: Let forty of the eighty loaves be consecrated, that forty are consecrated? Here too, one can say that the baraita is referring to a case where one said: Let two of the four loaves be consecrated.

§ The Gemara cites another discussion concerning the sheep and loaves of Shavuot. Rabbi Ḥanina Tirata taught a baraita before Rabbi Yoḥanan: If one slaughtered four sheep for Shavuot, rather than the required two, accompanied by two loaves, he draws two of the sheep out of the four and sprinkles their blood not for the sake of the sheep of Shavuot. He then sprinkles the blood of the other sheep for the sake of the sheep of Shavuot.

As, if you do not say to do this, but rather require him to first sprinkle the blood of two of the sheep for their own sake, then you have caused the loss of the latter two sheep. Since they were previously fit to have their blood sprinkled on the altar for the sake of the sheep of Shavuot, and were disqualified from this status when the blood of the other two sheep was sprinkled for that purpose, they are no longer fit to have their blood sprinkled even for the sake of a different offering.

Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Ḥanina Tirata: And does the court say to a person: Arise and sin in order that you may gain? Is it proper for the priest to sprinkle the blood of the first pair not for their own sake so that the second pair will remain fit?

But didn’t we learn in a mishna (Zevaḥim 77a) that tanna’im disagree concerning this matter? The mishna teaches: In the case of the limbs of a sin offering, whose flesh is eaten by priests and may not be burned on the altar, that were intermingled with the limbs of a burnt offering, which are burned on the altar, Rabbi Eliezer says: The priest shall place all the limbs above, on the altar, and I view the flesh of the limbs of the sin offering above on the altar as though they are pieces of wood burned on the altar, not an offering. And the Rabbis say: One should wait until the form of all the intermingled limbs decays and they will all go out to the place of burning in the Temple courtyard, where all disqualified offerings of the most sacred order are burned.

Rabbi Yoḥanan continued: According to your opinion, why do the Rabbis say that the mixture is burned? Let the court say to the priest instead: Arise and sin by burning all the limbs on the altar, including the limbs of the sin offering, in order that you may gain by performing the mitzva of sacrificing the limbs of the burnt offering.

Rabbi Ḥanina Tirata answered Rabbi Yoḥanan: We do say: Arise and sin with a sin offering in order that you may gain with regard to a sin offering, since it is the same type of offering. Similarly, one may sin with regard to the sheep of Shavuot in order to gain with regard to the other sheep brought for the same offering. We do not say: Arise and sin with a sin offering in order that you may gain with regard to a burnt offering. Therefore, the Rabbis prohibit burning the limbs of the sin offering on the altar in order to allow for the burning of the limbs of the burnt offering.

Rabbi Yoḥanan asked Rabbi Ḥanina Tirata: And does the court actually say: Arise and sin in order that you may gain in a case where the sin and the gain are with regard to one matter? But isn’t it taught in a baraita concerning a case of the two sheep of Shavuot where one slaughtered them not for their own sake, or where he slaughtered them either before their time, i.e., before Shavuot, or after their time, that the blood shall be sprinkled, although it shall be sprinkled for the sake of a peace offering, and the meat shall be eaten.

Rabbi Yoḥanan continued: And if the Festival was on Shabbat, one may not sprinkle the blood, the sacrificial portions may not be burned on the altar, and the meat may not be eaten. This is because the improper slaughter of the sheep disqualified them as communal offerings, whereas individual offerings may not be sacrificed on Shabbat. But if the priest nevertheless sprinkled the blood of these sheep on Shabbat, the offering is accepted in that it is permitted to burn its sacrificial portions on the altar in the evening, after the conclusion of Shabbat, and then the meat may be eaten.

Rabbi Yoḥanan concluded his proof: But according to your opinion, why is it not permitted to sprinkle the blood on Shabbat? Let the court say: Arise and sin by sprinkling the blood of these offerings in order that you may gain by being able to burn their sacrificial portions in the evening and then eat their meat.

Rabbi Ḥanina Tirata answered: We do say: Arise and sin on Shabbat in order that you may gain on Shabbat. We do not say: Arise and sin on Shabbat in order that you may gain on a weekday.

The Gemara asks: And is it so that with regard to two separate matters the court does not say that one should sin with regard to one in order to gain with regard to other? But didn’t we learn in a mishna (Terumot 8:9): In the case of a barrel of wine that is teruma that broke in the upper section of a winepress, and in the lower section of the winepress there is non-sacred, impure wine, and the wine that is teruma will flow into the lower press and become impure, Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua both concede that if one is able to rescue even a quarter-log of the wine that is teruma in a pure vessel so that it retains its ritual purity, he should rescue it, even if, in the process, the rest of the wine that is teruma will mix with the non-sacred wine. This will cause the owner a financial loss, because the wine that is teruma will become impure, causing the entire mixture to become prohibited for consumption.

But if not, i.e., one cannot save any of the wine that is teruma, e.g., if one does not have any pure vessels in which to collect it, Rabbi Eliezer says: