מנחות מח ע"ב

תרד כל התרומה שבגת העליונה, ותטמא על ידי החולין הטמאים שבגת התחתונה, ונמצאת מפסידה את משקה החולין, ואל יטמאנה את הנמצא בחבית ביד (במעשה הנעשה על ידו), לשאוב בכלים טמאים, וכדי להציל את משקה החולין. ואילו ר' יהושע אומר כי יכול הוא (אם רצונו בכך) אף שיטמאנה ביד. הרי מכאן שמורים לו לאדם לחטוא בדבר אחד כדי לזכות באחר!

השיב לו ר' חנינא טירתא לר' יוחנן: אין להקשות מהלכה זו, שכן שאני התם [שונה שם] המצב, שהרי אף אם לא יעשה כל מעשה שהוא, תכולת החבית לטומאה קא אזלא [היא הולכת] כאשר תיפול אל משקה החולין שבגת התחתונה. לכך אין מעשה זה שהוא קולט את הנמצא בחבית העליונה בכלים טמאים ונטמאת היא בכך, נחשב לחטא.

א ועוד בדיני כבשי העצרת. כי אתא [כאשר בא] רב יצחק מארץ ישראל לבבל, והביא עמו מסורות שונות, תני [שנה] ברייתא זו: כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן, וכגון ששחטם שלא לשם כבשי עצרת — הריהם פסולין בכך, ותעובר צורתן (בלינת לילה), ויצאו לבית השריפה.

אמר רב נחמן לרב יצחק: שנה מר [אדוני] את דברי הברייתא הזו באופן זה, משום שהריהו מקיש (משווה) להו [אותם, את דין כבשי העצרת] לדין קרבן חטאת, ולכך הריהו תני [שונה] בדינם של הכבשים הללו שנשחטו שלא לשמם שהם פסולין, כדין קרבן חטאת שנשחט שלא לשמו. ואילו התנא דבי [של בית מדרשו] של לוי דגמר [שלמד] את דין שלמי חובה מדינם של שלמי נדבה, לכך תני [שונה] בדינם של הכבשים הללו שהם כשרים, כדין שאר הקרבנות (מלבד חטאת ופסח),

דתני [שכן שנה] לוי בברייתא העוסקת בקרבנות שצריך הנזיר להביא: ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן (שלא לשמם) — הריהם כשרין ודינם כשלמי נדבה, ואף שלא עלו (אין הם נחשבים) לבעלים לשם שלמי החובה (שחייב להביא בנזירותו). ואולם הם נאכלין ליום ולילה בלבד, כשלמי נזיר (ולא כשלמי נדבה הנאכלים לשני ימים ולילה אחד). ואין הם טעונין (חייבים) בהבאה לא של לחם ולא זרוע (כחובתו של הנזיר).

מיתיבי [מקשים] על דברי רב יצחק מהברייתא הבאה: מי שהיה צריך להביא לקרבן האשם בן צאן שהוא בן (בתוך) שנה ראשונה לחייו, והוא הנקרא "כבש", והביא בן צאן שהוא בן שתים (והוא הנקרא "איל"). או מי שהיה צריך להביא לקרבן אשמו בן שתים והביא בן שנה — קרבנות אלה הריהם פסולין, ותעובר צורתן (בלינת לילה) ויצאו לבית השרפה.

אבל עולת הנזיר, שמביא הנזיר במלאת ימי נזירותו, שדינה הוא כבש בן שנתו. ועולת יולדת, שמביאה היולדת ביום ארבעים ואחד להולדת זכר וביום שמונים ואחד להולדת נקבה כבש בן שנתו לעולה. ועולת המצורע, שמביא המצורע לאחר שנטהר מצרעתו כבש בן שנתו לעולתו, שהיו קרבנותיהם מבני שתי שנים, ושחטן — הריהם כשרין.

כללו של דבר: כל דבר הכשר בעולת נדבה — הריהו כשר גם בעולת חובה. וכל דבר הפסול בקרבן חטאת — הריהו פסול גם בקרבן אשם, חוץ מזה שעשאו שלא לשמו שפסול רק בקרבן חטאת ולא באשם. הרי שלמדים דינם של קרבנות חובה (כעולות נזיר ומצורע) מדינם של קרבנות הנדבה (כעולות נדבה) להכשיר את עולות החובה, על אף שבכלל קרבנותיהם של הנזיר והמצורע בא גם קרבן חטאת, והיה מקום לומר שיילמד דינם מחטאת, ויפסל האיל שבא במקום כבש לעולה. ומכאן נסיק שכך הוא גם בכבשי עצרת שיילמד דינם משלמי נדבה, אף שבא עם כבשי העצרת גם קרבן חטאת, ויהא דינם של כבשי העצרת שנשחטו שלא לשמם להכשר, ושלא כדברי רב יצחק!

ומשיבים: אין להקשות מדברי ברייתא זו, שכן האי [זה] התנא ששנה אותה — התנא דבי [מבית מדרשו] של לוי הוא, הסבור כי כבשי עצרת שנשחטו שלא לשמם כשרים, וכמובא למעלה.

ודנים בדברי רב נחמן שהסביר כי התנא של בית מדרשו של לוי מכשיר את כבשי העצרת שנשחטו שלא לשמם, משום שלמד את דין כבשי העצרת מדינם של שלמי נדבה: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] לוי, שלא כדבריך, שכן אמר לוי: אשם נזיר (כבש בן שנתו המובא על ידי הנזיר שנטמא במת, ביום השמיני להטמאו) וכן אשם מצורע (כבש בן שנתו המובא על ידי המצורע לגמר טהרתו), ששחטן שלא לשמן — הריהם כשרים, ואולם לא עלו לבעלים לשום (לשם) חובה.

ואם שחטן לקרבנות אלה כשהיה מחוסר זמן בבעלים, שעדיין לא הגיע זמנם של הבעלים להקרבה זו, או שהיו הקרבנות הללו לא כבשים בני שנתם, אלא אילים בני שתי שנים, ושחטן — הריהם פסולין. ויש לדון:

אם איתא [יש] מקום לדבריך, שלומד לוי את דינם של קרבנות החובה מדינם של קרבנות הנדבה, אם כן ליגמר [שילמד] אף את דינם של קרבנות האשם מדין שלמים, ויהיו אלה כשרים! ומשיבים: אין זו ראיה, שכן דינם של שלמים חובה מדינם של שלמים רשות — אכן גמר [לומד] לוי, ואולם דינו של אשם מדינו של שלמים — לא גמר [אין לוי לומד].

ומקשים עוד על דברי רב נחמן: ואי [אם] אכן הוא כדבריך שלוי גמר [לומד] דינם של שלמים חובה מדינם של שלמים נדבה — באותו אופן ליגמר נמי [שילמד גם כן] דינו של אשם מדינו של אשם. ומעתה נלמד שיהא דינם של אשם נזיר ואשם מצורע שיהא כשר אף אם הביא איל ולא כבש בן שנה, מדינם של אשם גזילות ואשם מעילות שדינם הוא באיל בן שנתים. או מצד אחר נלמד שיהא דינם של אשם גזילות ואשם מעילות שהובא בהם כבש בן שנתו, שהוא כשר, מדינם של אשם נזיר ואשם מצורע שדינם הוא בכבש בן שנתו!

אמר רב שימי בר אשי: אין זו שאלה, שכן דנין דינו של דבר שנעשה שלא בהכשירו הראוי לכתחילה (ככבשי העצרת שנשחטו שלא לשמם) מדבר שנעשה שלא בהכשירו הראוי (כשלמי נדבה שקרבו שלא לשמם). ואולם אין דנין דבר שנעשה שלא בהכשירו (כאשמם של נזיר ומצורע שבא כאיל בן שנתים ולא ככבש בן שנתו) מדבר שבהכשירו (כאשם גזילות וכאשם מעילות, שדינם הוא לבוא כקרבן איל בן שנתים).

ושואלים על כך: ולא? וכי אין למדים דבר שנעשה שלא כהכשירו מדבר שנעשה כהכשירו?! והא תניא [והרי שנויה ברייתא] מנין לקרבן שיוצא אל מחוץ למקומו, ונפסל בכך, שאם בכל זאת עלה על גבי המזבח שלא ירד משם, ויוקרב? שהרי הקרבן היוצא כשר כאשר נעשה בבמה (בהקרבה שלא במקדש, בזמן שהותרה הקרבה שכזו). שאין בבמה דין "יוצא". הרי שלמדים אנו דבר שנעשה שלא כהכשרו (היוצא שנפסל, והועלה על המזבח) מדבר שנעשה כהכשרו (הקרבה בבמה, בזמן שהותרה הקרבה שכזו)!

The teruma wine should be allowed to descend and become impure on its own, ruining the non-sacred wine in the lower press, but one should not render it impure through his direct action by catching it in an impure vessel, even though catching it would prevent the wine that is teruma from mixing with his impure, non-sacred wine. And Rabbi Yehoshua says: Since the wine that is teruma will become impure in any event, one may even render it impure through his direct action in order to save his non-sacred wine. This indicates that according to Rabbi Yehoshua it is permitted to sin with regard to one matter, i.e., the wine that is teruma, in order to gain with regard to another matter, i.e., the non-sacred wine.

The Gemara responds: It is different there, in the case of the wine, because the wine that is teruma is going to become impure in any event. Consequently, his action is not considered a sin, and this is not a case of sinning with regard to one matter in order to gain in another.

§ The Gemara continues its discussion of the sheep of Shavuot. When Rav Yitzḥak came from Eretz Yisrael to Babylonia he reported traditions that he learned in Eretz Yisrael, and he taught a baraita: With regard to a case of the two sheep of Shavuot where one slaughtered them not in accordance with their mitzva, e.g., he slaughtered them for the sake of a different offering, they are disqualified; and they should be left overnight until their form decays and they attain the status of leftover sacrificial meat, and then they are brought out to the place designated for burning.

Rav Naḥman said to Rav Yitzḥak: The Master, i.e., Rav Yitzḥak, who compares the sheep of Shavuot to a sin offering because they are juxtaposed in a verse (see Leviticus 23:19), teaches: The sheep are disqualified, like a sin offering that was slaughtered not for its own sake. By contrast, the tanna of the school of Levi, who derives the halakha with regard to an obligatory peace offering, e.g., the two sheep of Shavuot, from the halakha concerning a voluntary peace offering, teaches that the two sheep remain valid offerings, just as a voluntary peace offering remains valid even if it is slaughtered for the sake of a different offering.

As Levi teaches: And with regard to the other peace offerings of a nazirite that one slaughtered not in accordance with their mitzva, they are valid offerings like voluntary peace offerings, but they do not satisfy the obligation of the owner to bring the required nazirite peace offerings. And these offerings are eaten for only one day and one night, in accordance with the halakha concerning the peace offerings of nazirite, and not for two days and one night like voluntary peace offerings. They require neither bread nor the foreleg, unlike the required peace offering of a nazirite.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rav Yitzḥak from that which was taught in a baraita: In a case where one is obligated to sacrifice as a guilt offering an animal in its first year, which the Torah calls a lamb, and instead he brought an animal in its second year, which is considered a ram; or if he is obligated to sacrifice as a guilt offering an animal in its second year and he brought an animal in its first year; the offerings are disqualified. They are to be left overnight until their form decays, and are brought out to the place designated for burning.

But in the case of the burnt offering of a nazirite, i.e., the lamb that is sacrificed when he completes his naziriteship; or the burnt offering of a woman after childbirth, i.e., the lamb she sacrifices on the forty-first day after giving birth to a son or on the eighty-first day after giving birth to a daughter; or the burnt offering of a leper, i.e., the lamb that is sacrificed after he is purified; in all of these cases if the animals were in their second year instead, and one slaughtered them, the offerings are valid.

The baraita concludes: The principle of the matter is: Any animal that is valid as a voluntary burnt offering is also valid as an obligatory burnt offering, and any animal that is disqualified as a sin offering is also disqualified as a guilt offering, except for an offering that was sacrificed not for its own sake, which is disqualified in the case of a sin offering but not a guilt offering. This demonstrates that the halakhot of obligatory burnt offerings are derived from those of voluntary burnt offerings, despite the fact that the burnt offering of a nazirite is juxtaposed to the sin offering of a nazirite (see Numbers 6:14) and the burnt offering of a leper is juxtaposed to the sin offering of a leper (see Leviticus 14:19). Similarly, the halakha pertaining to the sheep of Shavuot, which are obligatory peace offerings, should be derived from the halakha pertaining to voluntary peace offerings, and not from the halakha pertaining to a sin offering as Rav Yitzḥak holds.

The Gemara answers: This tanna, who taught this baraita, is the tanna of the school of Levi cited earlier, who holds that if one slaughters a sheep of Shavuot not for its own sake, it is nevertheless valid.

The Gemara discusses the opinion of Rav Naḥman, who maintains that the tanna of the school of Levi holds that a sheep of Shavuot slaughtered not for its own sake is valid because he derives its halakha from that of a voluntary peace offering. Come and hear what Levi teaches to the contrary, as Levi teaches: The guilt offering of a nazirite, i.e., the lamb he brings on the eighth day after becoming impure through contact with a corpse, and the guilt offering of a leper, i.e., the lamb he brings at the completion of his purification, that one slaughtered not for their sake are valid, but they did not satisfy the obligation of the owner.

If one slaughtered them when the time had not yet arrived for their owners to sacrifice these offerings, or they were in their second year instead of their first year and one slaughtered them, they are disqualified.

The Gemara comments: But if it is so that Levi derives the halakhot of an obligatory offering from those of a voluntary one, let him derive the halakha of the guilt offering from that of the peace offering, in which case the guilt offerings should be valid even if they were in their second year. The Gemara answers: Levi derives the halakha concerning an obligatory peace offering from the halakha concerning a voluntary peace offering, but he does not derive the halakha concerning a guilt offering from the halakha concerning a peace offering.

The Gemara further challenges the statement of Rav Naḥman: But if Levi derives the halakha of an obligatory peace offering from that of a voluntary peace offering, let him similarly derive the halakha of one guilt offering from that of another guilt offering. He should derive that the guilt offering of a nazirite and the guilt offering of a leper are valid even if the animal is in its second year from the halakha concerning a guilt offering for robbery and a guilt offering for misuse of consecrated property, which are supposed to be a ram in its second year. Or, if one brought a lamb in its first year as a guilt offering for robbery or a guilt offering for misuse of consecrated property, Levi should derive that it is valid from the halakha concerning the guilt offering of a nazirite and the guilt offering of a leper, which are lambs in their first year.

Rav Shimi bar Ashi said: One can derive the halakha with regard to an item that is prepared not in its valid manner, e.g., the sheep of Shavuot that were slaughtered not for their own sake, from the halakha with regard to another item that is prepared not in its valid manner, e.g., a voluntary peace offering slaughtered not for its own sake. But one cannot derive the halakha with regard to an item that is prepared not in its valid manner, e.g., the guilt offering of a nazirite or a leper that is sacrificed when it is in its second year, from the halakha with regard to an item that is prepared in its valid manner, e.g., a guilt offering for robbery or for misuse of consecrated property that is sacrificed when it is in its second year.

The Gemara asks: And can one not derive the halakha with regard to disqualified offerings from the halakha with regard to fit offerings? But isn’t it taught in a baraita: From where is it derived with regard to an item that left the Temple courtyard and was thereby disqualified that if it nevertheless ascended upon the altar it shall not descend? It is derived from the fact that an item that left is valid for sacrifice on a private altar. Here, the baraita derives the halakha with regard to an disqualified offering from the halakha with regard to a fit offering.