מנחות מט ע"א

ומשיבים: אין זו קושיה על כללו של רב שימי בר אשי, ואכן אין למדים דבר הנעשה שלא בהכשרו מדבר הנעשה בהכשרו, והטעם שהיוצא שעלה למזבח לא ירד אינו משום שנלמד הדבר מדין במה, אלא התנא על הפסוק האמור בקרבן העולה "זאת תורת העלה היא העולה על מוקדה..." (ויקרא ו, ב), שבכך ריבה הכתוב את כל העולים למזבח ובכלל זה אף הקדשים שיצאו אל מחוץ לעזרה, הוא שסמיך ליה [סמך עליו] את דינו. ומה שהביא כראיה מבמה, אינו אלא כתוספת, אך לא ממנה נלמדו הדברים.

א ומביאים עוד בדיני כבשי העצרת, תני [שנה] רבה בר בר חנה קמיה [לפני] רב: שני כבשי העצרת (הבאים עם שתי הלחם, לקרבן השלמים) ששחטן לא לשמם אלא לשום (לשם) אילים — הריהם כשרין וייאכלו כשלמי נדבה, אבל לא עלו (אין הם נחשבים) לבעלים, הם כלל ישראל, לשום (לשם) חובה. אמר ליה [לו] רב לרבה בר בר חנה: לא כך היא ההלכה, אלא עלו ועלו הכבשים כשלמי חובה, שיצא בכך הציבור ידי חובתו.

אמר רב חסדא: מסתברא מילתיה [מסתברים הדברים] של רב שעלו הכבשים לשם חובת כבשי עצרת, במקרה שכסבור היה בשעה ששחט את הכבשים שאילים הם ולא כבשים, ואף על פי כן שחטן לשום כבשים, ובמקרה זה אכן עלו הכבשים לשם חובה, שהרי בסופו של דבר, הכבשים הללו לשום כבשים נשחטו.

אבל במקרה שכסבור היה בשעה ששחט את הכבשים שאילים הם, ובדעת זו שחטן לשום אילים — לא עלו הכבשים הללו לשם חובה, אף שבפועל נשחטו שני כבשים. וטעם הדבר: עקירה של שם הקרבן (כבמקרה זה, שעקר במחשבתו את הכבשים והעמידם כאילים), אף שהיתה בטעות — הויא [הריהי] נחשבת כעקירה של הדבר. ואילו רבה אמר: עקירה בטעות — לא הויא [איננה] נחשבת עקירה.

ובענין זה אמר רבא (רבה. וראה "גרסות"): ומותבינן אשמעתין [ואנו מקשים על שמועתנו, על ההלכה שלנו עצמנו] ממה ששנינו במשנה בדינם של הכהנים שפיגלו (שחשבו בשעת אחת מעבודות הקרבן לאוכלו מעבר לזמנו הראוי לאכילה. ונעשה בכך הקרבן פיגול, ונאסר לאכילה) בשעת עבודתם במקדש, אם היו מזידין בפיגול זה — הריהם חייבין לשלם לבעלים את דמי הקרבן, שהרי הפסידוהו ממון בפוסלם את קרבנו. ונלמד מכאן: הא [הרי] אם היו הכהנים שוגגין בדבר — הריהם פטורין מתשלום. ותני עלה [ושנינו בברייתא, עליה, על משנה זו] שאף אם פיגלו הכהנים בשוגג — מעשה פיגולן מחיל איסור פיגול על הקרבן, אף על פי שאינם חייבים בתשלום.

ויש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] בהלכה זו? אילימא [אם נאמר] שמדובר שידע הכהן בקרבן שחטאת היא, שזמן אכילתו יום ולילה, וקא [והוא] מחשב בה בשעת עבודתו שתהא לשום שלמים שזמן אכילתם הוא שני ימים ולילה, ונמצא שחשב לאכול את הקרבן מעבר לזמנו הראוי — וכי האי [זה] ייחשב לכהנים כשוגגין?! והרי מזידין הוו [הם] בדבר!

אלא לאו [האם לא] מדובר באופן שהיתה זו בהמת קרבן חטאת (שזמן אכילתה הוא כאמור יום ולילה), וכסבור הכהן בטעות ששלמים הוא, וקא [והוא] מחשב בשעת עבודתו בה שתהא לשום שלמים (שזמן אכילתם הוא לשני ימים ולילה), ונמצא איפוא שחשב בקרבן זה מחשבת אכילה מעבר לזמנו הראוי, וקתני [והוא התנא שונה] במקרה זה כי פיגולן זה נחשב לפיגול — אלמא [מכאן] ראיה שעקירה בטעות הויא [הריהי] נחשבת עקירה ממש, ושלא כדבריי שאין עקירה בטעות נחשבת עקירה!

אמר ליה [לו] אביי לרבא: אין מברייתא זו ראיה שלא כשיטתך, שכן לעולם תפרש שמדובר בה באופן שידע הכהן שחטאת היא, וקא [והוא] מחשב בשעת עבודתו בה שתהא לשום שלמים, ועקירתו הריהי עקירה מדעת ולא מטעות. ובאשר לשאלה מדוע כהנים אלה נקראים בברייתא "שוגגים"? — שכן מדובר בשגגת הכהן בהלכה, שאומר (סבור) הוא כי מותר לעשות כן.

מתיב [מקשה] ר' זירא על שיטתו של רבא הסבור שעקירה בטעות אינה נחשבת עקירה, ממה ששנינו בברייתא (המובאת בתחילת מסכתנו, ב,ב) כי ר' שמעון אומר שכל המנחות שנקמצו שלא לשמן — הריהן כשרות לגמרי, ואף עלו לבעלים לשום חובה.

וטעם הדבר, לפי שאין המנחות דומות לזבחים (קרבנות) לענין זה (שאם נשחטו הזבחים שלא לשמם — לא יצאו הבעלים ידי חובתם), ומדוע? שהקומץ מנחה הנעשית במחבת (שהיא כלי שטוח, והדבר הנעשה בה יוצא קשה) לשום מנחת מרחשת (שהיא כלי עמוק, והדבר הנעשה בו יוצא רך) — הלא מעשיה של מנחה זו מוכיחין עליה שהיא לשום מחבת ולא לשם מרחשת. וכן הקומץ את המנחה החרבה (מנחת חוטא, שאין בה שמן) לשום מנחה הבלולה בשמן — הלא מעשיה מוכיחין עליה שהיא באה לשום מנחה חרבה.

אבל בזבחים אינו כן, שהרי שחיטה אחת (שווה) היא לכולן, קבלה אחת (שווה) היא לכולן, זריקה אחת (שווה) היא לכולן, וכיון שההבדל בעבודת הקרבן הוא במחשבה, לכך מחשבתו משנה בהם.

ויש לברר את דברי ר' שמעון אלה: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] בקמיצה זו של המנחות שנעשתה שלא לשמן? אילימא [אם תאמר] שידע הכהן שמנחת מחבת היא זו, וקא קמיץ לה [והוא קומץ אותה] לשום מנחת מרחשת — כי [כאשר] מעשיה של מנחה זו אמנם מוכיחין שהיא מנחת מחבת מאי הוי [מה הוא, מה בכך]? הא מיעקר קא עקיר לה [הרי הוא עוקר אותה] במחשבתו בשעת קמיצתו ממנחת מחבת למנחת מרחשת!

אלא לאו [האם לא] מדובר באופן שכסבור הוא כי מנחת מרחשת היא מנחה זו, וקא קמיץ לה [והוא קומץ אותה] אכן לשום מנחת מרחשת, וטעה בדבר — הרי נלמד מכאן כי במקרה דהכא [שכאן, שכזה], הוא שמכשיר ר' שמעון את המנחה ואינו מחשיב את עקירתו בטעות לעקירה, מפני שמעשיה מוכיחין עליה. הא בעלמא [הרי בכלל] — עקירה בטעות הויא [הריהי] עקירה, ושלא כשיטת רבא!

אמר ליה [לו] אביי לר' זירא בדחיית ראייתו זו: אין להוכיח מכאן, שכן אפשר לומר כי לעולם מדובר בברייתא זו באופן שידע שמנחת מחבת היא זו, וקא קמיץ לה [והוא קומץ אותה] לשום מנחת מרחשת,

ודקא [ומה] שאמרת בתוך שאלתך שאף כי [כאשר] מעשיה מוכיחין עליה מאי הוי [מה הוא, מה בכך], ומדוע אין המנחה נפסלת במחשבתו זו — בענין זה רבא הולך לטעמיה [לשיטתו], שכך אמר רבא בפירוש דברי ר' שמעון: דווקא מחשבה של פסול שלא מינכרא [לא ניכרת] לכל, שלא ניכר ממעשיו שהמחשבה אינה נכונה — אותה פסל רחמנא [פסלה התורה], כגון מחשבת שינוי בעלים (שהביאה ראובן וקמצה הכהן לשם שמעון). אבל מחשבה דמינכרא [שניכרת], וכגון שקומץ ממנחת מחבת לשם מנחת מרחשת, שמחשבתו מוכחת שאינה נכונה — לא פסל רחמנא [לא פסלה התורה].

ב משנה קרבנות התמידין אין מעכבין את קרבנות המוספין, שאין הקרבתם של המוספים מותנית בהקרבתם של התמידים. ולכך אף אם לא הוקרבו התמידים, קרבים המוספים. ובדומה לכך לא המוספין מעכבין את התמידין, שאם לא הקריב את קרבן המוסף יכול להקריב את התמיד של בין הערביים וכיוצא בדבר, ביום שקרבים בו שני מוספים, וכגון בראש חודש החל ביום השבת, שקרבים בו מוסף שבת ומוסף ראש חודש, לא המוספין מעכבין זה את זה, שגם אם לא הקריבו מוסף אחד, הריהם מקריבים את המוסף האחר. ובדין שני כבשי התמיד: אף אם לא הקריבו את הכבש בבוקר לקרבן תמיד של שחר — יקריבו כבש לקרבן התמיד של בין הערבים, שאין זה מעכב את זה.

אמר ר' שמעון: אימתי (באיזה אופן) אמור דין זה שמקריבים את התמיד של בין הערביים, כאשר התמיד של שחר לא הוקרב? בזמן שהכהנים היו אנוסין בדבר, שמחמת אונס לא הוקרב התמיד של שחר, או שהיו הכהנים שוגגין בדבר. אבל אם היו הכהנים מזידין בדבר ובשל כך לא הקריבו את כבש התמיד בבוקר — לא יקריבו את כבש התמיד של בין הערבים. הקטורת היתה מוקטרת פעמיים בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים.

אם לא הקטירו את המחצית של הקטורת בבוקר — יקטירו בין הערבים.

אמר ר' שמעון: וכאשר לא הוקטרה מחצית הקטורת בבוקר, כדין, כולה היתה קריבה בין הערבים, שהיו מקריבים אז אף את מחצית הקטורת של הבוקר. וטעם ההבדל בין התמיד לבין הקטורת: שאין מחנכין (חונכים, מתחילים בעבודה בפעם הראשונה) את מזבח הזהב שעליו מקטירים את הקטורת אלא בהקטרה של קטורת הסמים בין הערביים, ואז היו מקטירים מנה שלם, ולא את מזבח העולה (עליו קרבים התמידים) אלא בהקרבת התמיד של שחר. ועוד בדיני חנוכתם של כלי המקדש: לא היו חונכים את השולחן (שולחן הפנים) אלא בעריכתו של לחם הפנים ביום השבת, ולא היו חונכים את המנורה לעבודתה אלא בהדלקתם של שבעה נרותיה בין הערבים.

ג גמרא שנינו במשנתנו שהתמידים והמוספים אינם מעכבים אלה את אלה, ובענין זה בעא מיניה [שאל ממנו] ר' חייא בר אבין מרב חסדא: ציבור שאין להן די בהמות להקרבתם של התמידין והמוספין, אי זה מהן קודם בהקרבה?

ומבררים בתחילה את הבעיה: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] במקרה שאין די בהמות כדי הקרבת קרבנות התמידין דיומיה [של אותו יום] וקרבנות המוספין דיומיה [של אותו יום] — אין מקום להסתפק בדבר, שהרי פשיטא [פשוט] שהתמידין עדיפי [עדיפים] על פני המוספים, ויוקרבו הקרבנות הללו לתמידים ולא למוספים. דהוו להו [שהרי הם] לעומת המוספים תדיר (המצוי) יותר, שהרי התמידים קרבים בכל יום ואילו המוספים אינם קרבים אלא לעתים רחוקות, בשבתות ובמועדים שונים, ונוסף לזה יש בהם גם מעלת המקודש יותר!

אלא צריכים לומר שמדובר שיש להם קרבנות כדי הקרבת שני התמידים של היום, ושנים נוספים כדי הקרבת קרבנות התמידין שלמחר, ולא יותר, כך שאין להם גם כדי הקרבתם של המוספין דהאידנא [של עכשיו, של יום זה], והשאלה היא: אלו קרבנות הם העדיפים, האם קרבנות התמידין (של מחר) עדיפי [עדיפים], שכן קרבן זה הריהו תדיר לעומת המוספים. או דלמא [שמא] יש לומר כי קרבנות המוספין (של היום) הם עדיפי [עדיפים], דהוו להו [שהרי הם, יש להם] מעלת מקודש, ומעלה זו אינה קיימת אצל התמידים של מחר, כיון שעדיין לא הגיע זמנם?

אמר ליה [לו] רב חסדא לר' חייא בר אבין: אין זו בעיה, שהרי כבר תניתוה [שנינו אותה, את פתרונה, במשנתנו]. ששנינו בה: התמידין אין מעכבין את המוספין, ולא המוספין מעכבין את התמידין, ולא המוספין מעכבין זה את זה.

ויש לברר את דברי המשנה: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דאית ליה [אם תאמר שמדובר באופן שיש לו] את כל הקרבנות הנצרכים לאלה ולאלה, וכל עיקרה של ההלכה היא רק לענין לקדם [הקדמה] בהקרבה תחילה, אין לומר כן, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מנין שלא יהא דבר קודם להקרבת תמיד של שחר? תלמוד לומר "...ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העלה",

ואמר רבא: מה שנאמר "העלה" בה"א הידיעה — כוונתו לעולה מיוחדת, העולה הראשונה, וללמד שעולת התמיד היא הקרבן הקרב בראשונה בכל יום במקדש. הרי איפוא שמעכבים התמידים את המוספים שלא יוקרבו לפניהם!

The Gemara answers: The tanna of that baraita relies on the phrase: “This is the law of the burnt offering [ha’ola]: It is that which goes up on its firewood upon the altar all night unto the morning” (Leviticus 6:2), a seemingly superfluous general phrase which is interpreted homiletically to include the halakha that any item that ascends [ola] upon the altar shall not descend from it, even if it was disqualified. The verse is the actual source for the halakha of the baraita, whereas the case of a private altar is cited merely in support of this ruling. Accordingly, the baraita does not contradict the opinion of Rav Shimi bar Ashi.

§ The Gemara cites another discussion concerning the sheep of Shavuot. Rabba bar bar Ḥana taught a baraita before Rav: In a case of the two sheep of Shavuot where one slaughtered them for the sake of rams and not for their own sake, they are valid offerings, but they do not satisfy the obligation of the owner, i.e., the community, to sacrifice these offerings. Rav said to Rabba bar bar Ḥana: That is not so; rather, the sheep certainly satisfy the obligation of the community.

Rav Ḥisda said: The statement of Rav is reasonable in a case where one thought that they were rams when he slaughtered them, and nevertheless slaughtered them for the sake of lambs. In such a case, it makes sense that they satisfy the community’s obligation since the lambs were slaughtered for the sake of lambs.

But in a case where he thought that they were rams when he slaughtered them, and therefore slaughtered them for the sake of rams, they do not satisfy the community’s obligation, even though they were actually lambs. This is due to the fact that the erroneous uprooting of the status of an offering constitutes uprooting, despite the fact that it was done in error. But Rabba said: The erroneous uprooting of the status of an offering does not constitute uprooting.

Rava said: We raise an objection to our own ruling concerning this halakha from that which was taught in a mishna (Gittin 54a): In a case of priests who disqualified an offering through improper intention in the Temple, by expressing, while sacrificing the offering, the intention to eat it after the appropriate time, if they did so intentionally, they are liable to pay the value of the offering to its owner, who must now bring another offering. It follows, therefore, that if the priests did so unintentionally they are exempt. And it is taught concerning this case in a baraita: Even though they slaughtered it with improper intent unintentionally, their act of improper intention renders the offering piggul, despite the fact that they are exempt from paying damages.

What are the circumstances in which this is the halakha? If we say that it is referring to a case where the priest knew that the offering was a sin offering, which is eaten for only one day and one night, and nevertheless he intended the offering to be for the sake of a peace offering, which is eaten for two days and one night, and thereby his intention was that it be eaten after its appropriate time, is this considered an unintentional act by the priests? Certainly they were acting intentionally.

Rather, is it not referring to a case where the offering was a sin offering, which is eaten for only one day and one night, and the priest thought that it was a peace offering and therefore he intended the offering to be for the sake of a peace offering, which is eaten for two days and one night, and thereby his intention was that it be eaten after its appropriate time? And with regard to this case the tanna taught: Their act of improper intention renders the offering piggul. Apparently, this proves that the erroneous uprooting of the status of an offering constitutes uprooting, contrary to the ruling of Rabba.

Abaye said to Rava: There is no objection from this baraita, because actually it is referring to a case where the priest knew that it was a sin offering and nevertheless he intended the offering to be for the sake of a peace offering, and his uprooting was done intentionally. Nevertheless, the baraita refers to the priests as acting unintentionally because it is referring to circumstances where the priest says, i.e., he mistakenly thinks, that it is permitted to sacrifice the offering with this intent.

Rabbi Zeira raises an objection to Rabba’s opinion that erroneous uprooting of the status of an offering does not constitute uprooting. A baraita teaches that Rabbi Shimon says: All meal offerings from which the handful was removed not for their sake are entirely valid, and have even satisfied the obligation of the owner, unlike animal offerings slaughtered not for their sake, which do not satisfy the obligation of the owner.

This is because meal offerings are not similar to animal offerings. As, in the case of one who removes a handful from a meal offering prepared in a shallow pan for the sake of a meal offering prepared in a deep pan, its mode of preparation proves that it is a shallow-pan meal offering and not a deep-pan meal offering. Since a meal offering prepared in a shallow pan is hard and one prepared in a deep pan is soft, his intention is plainly false. Similarly, if one removes a handful from a dry meal offering, the meal offering of a sinner, which has no oil, for the sake of a meal offering mixed with oil, his intention is plainly false, as its mode of preparation proves that it is a dry meal offering.

But with regard to animal offerings this is not so. There is one mode of slaughter for all of the offerings, one mode of collection of the blood for all of them, and one mode of sprinkling for all of them. Since the only factor that distinguishes between one type of offering and another is the intention of the individuals involved in its sacrifice, their intention is significant. Consequently, if one of the sacrificial rites is performed for the sake of the wrong type of offering, the offering does not satisfy its owner’s obligation.

The Gemara clarifies: What are the circumstances to which Rabbi Shimon is referring? If we say that he is referring to a case where the priest knew that the meal offering was prepared in a shallow pan, and nevertheless he removed a handful from it for the sake of a meal offering prepared in a deep pan, then although its mode of preparation proves that it was prepared in a shallow pan, what of it? In any case he is consciously uprooting its status as a shallow-pan meal offering, changing it to a deep-pan meal offering by means of his intention when he removes the handful.

Rather, is it not referring to a case where the priest thought it was a meal offering prepared in a deep pan and therefore removed a handful for the sake of a meal offering prepared in a deep pan, but he was mistaken, as it was actually a meal offering prepared in a shallow pan? It is specifically here, in this case, that Rabbi Shimon rules that the offering remains valid, since its mode of preparation proves that it is a shallow-pan meal offering, which indicates that in general, erroneous uprooting of the status of an offering constitutes uprooting, contrary the ruling of Rabba.

Abaye said to Rabbi Zeira, in response to his objection: This objection to Rabba’s opinion is inconclusive, because one can explain that the baraita is actually referring to a case where the priest knew that the meal offering was prepared in a shallow pan, and nevertheless he removed a handful for the sake of a meal offering prepared in a deep pan.

And with regard to that which you said in your question: Although its mode of preparation proves that it is prepared in a shallow pan, what of it, i.e., since he is consciously uprooting its identity, how can it satisfy its owner’s obligation? Abaye answers that Rava conforms to his line of reasoning, as Rava says: The Merciful One disqualifies an offering due to improper intent that is not recognizably false, i.e., when the physical properties of the offering itself do not prove that the intent is mistaken. The Merciful One does not disqualify an offering due to improper intent that is recognizably false. Consequently, if one removes a handful from a shallow-pan meal offering for the sake of a deep-pan meal offering, even if he did so consciously, the offering remains valid and satisfies the owner’s obligation.

MISHNA: Failure to sacrifice the daily offerings does not prevent sacrifice of the additional offerings, and likewise, failure to sacrifice the additional offerings does not prevent sacrifice of the daily offerings. And failure to sacrifice some of the additional offerings on a day when more than one is sacrificed, e.g., if it was both Shabbat and the New Moon, does not prevent sacrifice of the other additional offerings. If the priests did not sacrifice a lamb in the morning as the daily offering, nevertheless, they should sacrifice a lamb in the afternoon as the daily offering, as failure to sacrifice one daily offering does not prevent sacrifice of the other. In all of these cases, if they failed to sacrifice one offering, they should still sacrifice the other.

Rabbi Shimon said: When does this halakha apply? It applies at a time when the failure to sacrifice the daily morning offering was because they were prevented from sacrificing it due to circumstances beyond their control or they failed to sacrifice it unwittingly. But if the priests acted intentionally and did not sacrifice a lamb in the morning as the daily offering, they should not sacrifice a lamb in the afternoon as the daily offering.

Incense was burned twice a day, half a measure in the morning and half a measure in the afternoon. If they did not burn the half-measure of incense in the morning, they should burn the half-measure in the afternoon.

Rabbi Shimon said: And in such a case, the entire measure was sacrificed in the afternoon. The reason for the difference between the daily offerings and the incense is that the daily service on a new golden altar is initiated only with the burning of the incense of the spices in the afternoon, at which time they would burn a full measure. And the daily service on a new altar of the burnt offering, on which the daily offerings were sacrificed, is initiated only with the daily morning offering. And use of a new Table was initiated only with the arrangement of the shewbread on Shabbat, and use of a new Candelabrum was initiated only with the kindling of its seven lamps in the afternoon.

GEMARA: The mishna teaches that the daily offerings and the additional offerings each do not prevent fulfillment of the mitzva with the other. Concerning this, Rabbi Ḥiyya bar Avin raised a dilemma before Rav Ḥisda: In the case of a community that did not have the resources to sacrifice both the daily offerings and the additional offerings, which of them takes precedence over the other?

The Gemara clarifies: What are the circumstances to which Rabbi Ḥiyya bar Avin is referring? If we say that he is referring to a case where the choice is between the daily offerings of that day and the additional offerings of that same day, it is obvious that the daily offerings are given preference, as the sacrifice of the daily offerings is more frequent than the sacrifice of the additional offerings, which are sacrificed only on special occasions, and the daily offerings are also sanctified.

Rather, Rabbi Ḥiyya bar Avin must be referring to a case where they have enough animals for the daily offerings of today and also for either the daily offerings for tomorrow or the additional offerings for today. In such a case, are the daily offerings given preference since their sacrifice is more frequent? Or perhaps the additional offerings are given preference because they are considered more sanctified because they are sacrificed on a holy day.

Rav Ḥisda said to Rabbi Ḥiyya bar Avin: The resolution to this dilemma can be derived from that which you learned in the mishna: Failure to sacrifice the daily offerings does not prevent sacrifice of the additional offerings, and likewise, failure to sacrifice the additional offerings does not prevent sacrifice of the daily offerings. And failure to sacrifice some of the additional offerings does not prevent sacrifice of the other additional offerings.

What are the circumstances to which the mishna is referring? If we say that it is referring to a case where the Temple treasury has all of the animals necessary for both offerings, and the only question is in terms of sacrificing one before the other, isn’t it taught in a baraita: From where is it derived that no sacrifice should precede the sacrifice of the daily offering of morning? The baraita continues: It is derived from that which the verse states: “And the fire upon the altar shall be kept burning thereby, it shall not go out; and the priest shall kindle wood on it every morning; and he shall lay the burnt offering in order on it, and shall cause the fats of the peace offering to go up in smoke upon it” (Leviticus 6:5).

And Rava says in explanation of this derivation in the baraita that the term “the burnt offering,” with the definite article, is referring to the first burnt offering of the day, which is the daily offering. Consequently, one may not sacrifice the additional offerings before the daily offering.