מנחות נב ע"ב

לְרַבָּנַן הוּכְפְּלָה לְבוֹנָתוֹ אוֹ לָא מִי אָמְרִינַן מִתּוֹךְ שֶׁהוּכְפְּלָה סׇלְתּוֹ הוּכְפְּלָה לְבוֹנָתוֹ אוֹ דִילְמָא מַאי דְּגַלִּי גַּלִּי מַאי דְּלָא גַּלִּי לָא גַּלִּי
וְשֶׁמֶן בֵּין לְאַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי וּבֵין לְרַבָּנַן מַהוּ
אָמַר רָבָא תָּא שְׁמַע חֲמִשָּׁה קְמָצִין הֵן וְאִם אִיתָא זִימְנִין דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ שִׁבְעָה
דְּאִי לָא קָתָנֵי יָתֵיב רַב פָּפָּא וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר שְׁמַעְיָה לְרַב פָּפָּא וְהָא מַעֲלָה קוֹמֶץ בַּחוּץ דְּאִי הֲוָה וְקָתָנֵי
מַאי הָוֵי עֲלַהּ אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וְלֹא מִינּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו שְׁלֵימָה שַׁחֲרִית וּשְׁלֵימָה בֵּין הָעַרְבָּיִם וּמַפְרִישׁ לָהּ שְׁנֵי קְמָצִין קוֹמֶץ שַׁחֲרִית וְקוֹמֶץ בֵּין הָעַרְבָּיִם וּמַפְרִישׁ לָהּ שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין לוֹג וּמֶחֱצָה שַׁחֲרִית לוֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם
מַנִּי אִילֵימָא רַבָּנַן מַאי שְׁנָא לְבוֹנָתָהּ דְּהוּכְפְּלָה וּמַאי שְׁנָא שַׁמְנָהּ דְּלֹא הוּכְפְּלָה
אֶלָּא אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי הִיא דְּאָמַר חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל בְּעָלְמָא שְׁנֵי קְמָצִין בָּעֲיָא וּלְבוֹנָה לֹא הוּכְפְּלָה וְשֶׁמֶן לֹא הוּכְפַּל
וּמִדְּשֶׁמֶן לְאַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי לֹא הוּכְפְּלָה לְבוֹנָתָהּ וְשַׁמְנָהּ לְרַבָּנַן נָמֵי לָא הוּכְפְּלוּ
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּאַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה וּתְנַן חֲמִשָּׁה קְמָצִין הֵן
אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן
הֲדַרַן עֲלָךְ הַתְּכֵלֶת
מַתְנִי' כׇּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מַצָּה חוּץ מֵחָמֵץ שֶׁבַּתּוֹדָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁהֵן בָּאוֹת חָמֵץ
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר הַשְּׂאוֹר בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן וּמְחַמְּצָן
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הִיא אֵינָהּ מִן הַמּוּבְחָר אֶלָּא מֵבִיא אֶת הַשְּׂאוֹר וְנוֹתְנוֹ לְתוֹךְ הַמִּדָּה וּמְמַלֵּא אֶת הַמִּדָּה אָמְרוּ לוֹ אַף הִיא הָיְתָה חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה
גְּמָ' בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי פְּרִידָא מֵרַבִּי אַמֵּי מִנַּיִן לְכׇל הַמְּנָחוֹת שֶׁהֵן בָּאוֹת מַצָּה מְנָלַן דִּכְתִיב בַּהּ כְּתִיב בַּהּ דְּלָא כְּתִיב בַּהּ כְּתִיב בַּהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - ב

האם לרבנן הוכפלה לבונתו, או לא?

ושורש הספק הוא: מי אמרינן, מתוך שהוכפלה סלתו הוכפלה לבונתו, והרי אין כאן את הטעם ד"לא אשכחן עשרון דבעי שני קמצים", שהרי יש שני עשרונים ונמצא קומץ לכל עשרון, או דילמא, מאי דגלי גבי סלת שהוכפלה כשמת כהן גדול ומביא עשרון בבקר ועשרון בערב גלי, מאי דלא גלי, והיינו בלבונה לא גלי, ולא אמורים שיכפילנה במת כהן גדול, ולפיכך יביא חצי קומץ בבקר וחציו בין הערביים כבכל מנחת חביתין, אבל לאבא יוסי בן דוסתאי לא מסתפקת הגמרא, דהוא סבר שתמיד מביא שני קמצים - אחד בבקר ואחד בערב ^[35].

אולם לגבי השמן מסתפקת הגמרא גם לאבא יוסי: ושמן שעד שלא מת היה נותן ג' לוגין בכל יום - לוג ומחצה לחצי עשרון בבקר ולוג ומחצה בין הערביים מה הדין במנחה זו שיש לה עשרון שלם בבקר ועשרון בין הערביים? האם נאמר שיוכפל, ויתן בכל פעם ג' לוגין, או שיתן לוג ומחצה בכל פעם, כיון דלא גלי שיוכפל?

והספק הוא בין לאבא יוסי בן דוסתאי ובין לרבנן - מהו דין השמן, שהרי מצינו שג' לוגין הוא שיעור שלם לעשרון בחייו והאם כמו כן, שמביא שיעור ג' לוגין לעשרון שלם בין הערביים לאחר מותו, דשיעור של בלילה שכזו שייך אף לאבא יוסי, כיון שלא הוכפל יותר משיעור שלם של שמן לעשרון אחד.

אמר רבא לפשוט הספק בדין לבונה לרבנן: תא שמע ממה שמבואר במשנה לקמן פרק י"ג: ה' קמצין הן [בחמשה דברים נקבע השעור של קומץ], ומונה שם המשנה כמה אופנים דקומץ לבונה, [ולא נמנה קומץ לבונה של חביתין כיון דקרב לחצאין והמשנה מדברת בשלימה].

ואם איתא שיש גם מנחה שיש בה ב' קמצים שלמים של לבונה, הרי זימנין דמשכחת לה נמי ז' קמצים, דבחביתין שמת הכהן גדול יש שיעור דב' קמצים לקרבן אחד.

ודחינן: "דאי", שהוא מקרה מיוחד שמת כהן גדול ולא מינו אחר, לא קתני, אלא רק השיעורים הרגילים. לכן אין להביא ראיה מהעדר קמצים אלו מהמשנה שלא הוכפלה לבונתו לרבנן, ואפשר שהדין שיביא קומץ לבונה לכל עשרון.

יתיב רב פפא וקאמר לה להא שמעתא, שהביא ראיה זו ודחייתה, אמר ליה רב יוסף בר שמעיה לרב פפא: והא במשנה שם במנין הקמצים דשיעור קומץ לענין חיוב מבואר המעלה קומץ של מנחה בחוץ לעזרה, שאינו משיעורי הקרבנות הרגילים, אלא "דאי" הוה, שהרי אינו דבר הנעשה תמיד לענין חיוב של העלאה בחוץ, אלא אם עבר והקטיר, וקתני לה, ורואים "דאי" גם נכתב!?

מאי הוי עלה דספקות אלו? אמר רב נחמן בר יצחק: תא שמע מהא דתניא: מביא עשרון שלימה של סלת שחרית, ושלימה בין הערבים, ומפריש לה ב' קמצין של לבונה - קומץ שחרית וקומץ בין הערבים, ומפריש לה שלשת לוגין של שמן, לוג ומחצה שחרית, לוג ומחצה בין הערבים. ולא נתפרש לדעת מי מדברת הברייתא, ואם מדובר בחביתין של בכהן גדול בחייו או לאחר מותו.

והוינן בה: מני? אילימא רבנן, וכשמת כהן גדול ולא מינו אחר תחתיו, מאי שנא לבונתה דהוכפלה, שהרי בשלא מת מקריב מחצית הקומץ בכל פעם וכאן הוכפלה משום שמקריב עשרון שלם בבקר ובערב, אם כן הוא הדין בשמן, ומאי שנא שמנה דלא הוכפלה?

אלא, על כרחך אבא יוסי בן דוסתאי היא, דאמר חביתי כהן גדול בעלמא אף בחייו שני קמצין לבונה בעיא, ואם כן, בברייתא זו לא מדובר בכפל ומשום שנכפל העשרון הוא, אלא שכך דינה תמיד. ולבונה לא הוכפלה, ושמן לא הוכפל. ואף שלגבי שמן היה מקום לומר שבאופן זה יוכפל משום כפל הסלת, ומוכח בברייתא דאין כופלין. ומדשמן לאבא יוסי בן דוסתאי לא הוכפלה, לפי שסובר שמה שלא גלי לא גלי, לבונתה ושמנה לרבנן נמי לא הוכפלו. ואם כן מוכח שאין הכפלה שהרי לא נחלקו אלא בלבונה מחיים. אבל לאחר מיתה אין לחלק בין השיטות שכיון שלא גלי לא גלי. [ורק סולת הוכפלה כיון דגלי קרא] ^[36]. אמר רבי יוחנן הלכה כאבא יוסי בן דוסתאי, שאמר מקריב ב' קמצים שחרית וערבית בחיי הכהן. ומקשינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי? והא אמר רבי יוחנן כלל, שבכל מקום הלכה כסתם משנה, ותנן בסתם משנה דפרק י"ג שהובאה לעיל חמשה קמצין הן, ומוכח שאין שני קמצין במנחת חביתין, מזה שלא כתוב שבעה קמצים. ואם כן, על פי הכלל דהלכה כסתם משנה, על רבי יוחנן לפסוק כרבנן דסתם משנה כמותם? ומשנינן: אמוראי נינהו, ואליבא דרבי יוחנן, ואותו אמורא שאמר בשם רבי יוחנן הלכה כאבא יוסי, לא סובר שאמר רבי יוחנן את הכלל שהלכה כסתם משנה.

הדרן עלך פרק התכלת

הערות

^[35] התוספות ביארו שכל ספק הגמרא הוא רק לרבנן, אבל לאבא יוסי בן דוסתאי לא שייך להסתפק שנאמר שיביא. והחזון איש ביאר שחלוק השמן מהעשרון, שהשמן הוא דבר הבא לבלול הסולת ולכך הוא ביחס לכמות הסולת, ושייך להסתפק אף לאבא יוסי בן דוסתאי. אולם הלבונה אין היא באה ביחס לסולת, אלא שדין הוא שמנחה טעונה לבונה, ולכך אין לומר שיביא.

^[36] הקרן אורה הקשה מה הראיה של הגמרא שכמו ששמן לא הוכפל לאבא יוסי בן דוסתאי כן הוא הדין אף בלבונה שלא הוכפלה לרבנן? והרי בלבונה יש סברא יותר לומר שהוכפל, שהרי כל הטעם של רבנן שלא הוכפלה הלבונה הוא משום שלא מצינו לעשרון שני קומצים. אולם במת כהן גדול, שקריבה שני עשרונות, שייך בזה שני קומצין [וכן כתב רבנו גרשום שזה כל ספק הגמרא]. ואם כן, אף ששמן לא הוכפל כיון דלא גלי, אולם לבונה יש סברא שאף שלא גלי יוכפל.

פרק חמישי - כל המנחות באות מצה

מתניתין:

כל המנחות באות כשהן אפויות מצה, חוץ מאשר לחמי חמץ שבקרבן תודה [שהמביא קרבן תודה חייב להביא עמה ארבעים לחמים בתור מנחה, ועשרה לחמים מתוך הארבעים נאפות חמץ], ושתי הלחם, שהן "מנחה חדשה", המובאות בחג השבועות - שהן באות חמץ.

ושתי מנחות אלו אינן קריבות על גבי המזבח, שהרי נאמר "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", ואף על פי כן, הרי הן קרויות "מנחה" משום העבודות המסוימות של מנחה הנעשות בהן, כמבואר לעיל דף מו ב. כיצד היה מחמץ את שתי הלחם ואת לחמי התודה? רבי מאיר אומר: שאור ^[1] בודה [יוצר] להן מתוכן. שהיה נוטל מעט קמח מן עשרון הקמח [שהוא השיעור של כל חלה של תודה ושל שתי הלחם], לאחר שכבר נמדד כל הקמח במידת העשרון, ומגבלו למעט הקמח הזה במים, וחוזר וטומן את העיסה הקטנה המגובלת בתוך הסולת, והיא נהיית לשאור, ובשאור זה מחמיצים את כל העיסה, לאחר מכן.

רבי יהודה אומר: אף היא - אינה מן המובחר, שהשאור הזה אינו מתחמץ יפה, ואינו יכול להחמיץ את העיסה יפה.

אלא, הרי הוא מביא את השאור המחומץ יפה מתוך ביתו, יחד עם הסולת, ונותנו לשאור לתוך המדה שבה מודדים את עשרון הסולת, ומוסיף וממלא את המדה בסולת.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: אם מביא את השאור מביתו ונותן אותו יחד עם הקמח לתוך מידת העשרון, אף היא, המנחה, היתה חסרה מעשרון קמח, שהיא מידת המנחה, או יתרה מעשרון קמח.

לפי שהנפח ^[2] ^[3] של השאור אינו שווה לנפח הסולת, אלא לעתים הנפח של השאור גדול מנפח הסולת, ולעתים הוא קטן ממנו. שהרי את השאור מייצרים על ידי עירוב קמח במים. ולכן, אם נתן בתערובת הרבה מים, גדול הנפח של השאור מנפח הקמח, ואם נתן מעט מים, קטן נפח השאור מנפח הקמח. ונמצא, שאם יביא את השאור מביתו ולא ייצר אותו מתוך הקמח שנמדד במידת העשרון, הרי כשימלא את מידת העשרון בשאור הבא מביתו ובסולת, לא יהיה במילוי מידת העשרון סולת בשיעור עשרון סולת מדוייק, שהרי אילו היה אותו השאור סולת ולא שאור, היה בו יותר או פחות סולת מאשר עתה, ונמצא שהירבה יותר מעשרון סולת או שמיעט ממנו, והתורה אמרה להביא עשרון מדוד של סולת. ולכן הדרך היחידה היא לייצר את השאור מתוך הסולת, לאחר שנמדדה בתוך העשרון.

גמרא:

בעא מיניה רבי פרידא מרבי אמי: מנין לכל המנחות שהן באות מצה?

ותמה רבי אמי: מה היה קשה לך "מנלן"? והרי כל מנחה דכתיב בה במפורש שהיא מצה, פשוט הדבר שהיא באה מצה, שהרי כתיב בה מפורש. ואילו מנחה דלא כתיב בה מפורש שהיא באה מצה, כתיב בה [כלומר, הרי היא נכללת בכתוב] "זאת תורת המנחה - הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח, והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, מצות תאכל", ונכללו כל המנחות במצות "מצות תאכל", שהרי ברישא של הפסוק כתוב "זאת תורת המנחה", ללמד שהוא דין הנוהג בכל מנחה שהיא.

הערות

^[1] השואל ומשיב [מהדו"ק ח"ג סימן רי"ח] מקשה מדוע צריך היה להחמיץ את המנחה על ידי שאור, אפשר להחמיצה על ידי שישרה את החיטים במים עד שיחמיצו, ותירץ בעל הקונטרס 'מביא וקורא' שהמנחה צריכה להחמיץ עד שיהיה לה טעם של בצק שהחמיץ, וכלשון המשנה 'אף היא אינה מן המובחר", ומשמע שצריך להחמיץ בצורה המובחרת, וכפי שדורשים לגבי כמה דברים את הפסוק 'מבחר נדריך', ולא מספיק מה שלמנחה יש 'דין' חמץ, אלא צריך 'טעם' חמץ. ומביא בקונטרס הנזגר שגם בחידושי הגרי"ז למד 'אינה מן המובחר' כדעת השואל ומשיב, שצריך להחמיץ עד שיהיה חמץ גמור כדין, ולא שיהיה טעם חמץ.

^[2] מוכח במשנה שאם העשרון חסר קצת סלת או יש קצת יותר מעשרון המנחה פסולה. ומעיר החזון איש שבתוספות י ב ד"ה קמץ כתב, שאין רגילות לצמצם העשרון שלא יהיה בו מעט יותר. ומבאר החזון איש כוונת התוספות, ש"מעט יותר" הכוונה היא, כיון שאי אפשר לצמצם ולדייק כחוט השערה, לכן תמיד יש קצת יותר, אבל כל תוספת מעבר לזה - פסול.

^[3] המקדש דוד שואל, לפי הטעם שמבואר ברש"י לקמן עו ב, שהסיבה שפסולה המנחה אם ריבה סולת, מפני שהקומץ חסר, ולפי זה צריך להבין בכל המנחות שאינן נקמצות, כגון מנחת כהן, יהיה כשר אם ריבה סלתה, ואם כן, קשה המשנה שלנו, האומרת: 'אמרו לו, אף היא היתה חסירה או יתירה'. והרי המשנה מדברת גם על שתי הלחם ולחמי תודה, ובהם אין קמיצה, ומה פוסל בהם זה שיש יותר סלת? ותירץ, שבריבה סלתה לא מתקדש החלק שיותר מן השיעור, ונשאר חולין מעורב בתוך המנחה, ופסול הלחם, כפי שפסול אם נפרס הלחם.

האם לשיטתם של רבנן [חכמים] הסבורים שבכל יום מביאים למנחת החביתים שני עשרונים אחד לבוקר ואחד לבין הערביים, האם גם הוכפלה לבונתו ומביא שני קמצים של לבונה, אחד לבוקר ואחד לבין הערביים. או לא ומביאים קומץ אחד של לבונה בלבד, וכדרך שמביא הכהן הגדול עצמו. וצדדי הספק: מי אמרינן [האם אומרים אנו], שבמקרה זה מתוך שהוכפלה סלתו (שמביאים שני עשרונים במקום עשרון אחד של סולת במנחת כהן הגדול עצמו) — הוכפלה גם לבונתו, ומביאים שני קמצים של לבונה. או דילמא [שמא] יש לומר: מאי דגלי [מה שגילה] לנו הכתוב — גלי [גילה], ואילו מאי [מה] דלא גלי [שלא גילה] לנו הכתוב — לא גלי [לא גילה], ואין לנו בו אלא קומץ אחד בלבד, חצי עשרון לבוקר וחצי עשרון לערב. ואין ספק זה אלא לחכמים הסבורים שכרגיל באה שיעור הלבונה בקומץ אחד, שהרי לדעת אבא יוסי, אף בכל יום שיעור הלבונה המובא הריהו שני קמצים.

וספק נוסף הוא: שיעור השמן המובא במנחת החביתים כשמת הכהן הגדול ועדיין לא מינו כהן גדול אחר, בין לדעת אבא יוסי בן דוסתאי ובין לדעת רבנן [חכמים], מהו? האם כמנחת חביתים הבאה על ידי הכהן הגדול עצמו, שלשה לוגים בכל יום. או שמא עתה, שמביאים עשרון סולת שלם בבוקר, ועשרון סולת שלם בערב, אף כמות השמן תוכפל ויביאו ששה לוגים שמן, שלושה לבוקר ושלושה לערב.

ובפתרונה של בעיה זו אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] תשובה באשר לשאלה מהו שיעור הלבונה במקרה זה לשיטתם של חכמים, ממה ששנינו במשנה (להלן מנחות קו, ב) כי חמשה קמצין (דברים ששיעורם בקומץ) הן, ונמנו באותה משנה חמשה דברים, ואין קומץ לבונה של חביתים נמנה איתם (שהרי הוא קרב מחצית הקומץ בבוקר ומחצית הקומץ בערב). ומעתה נאמר: אם איתא [יש] מקום לומר ששיעור הלבונה הבאה במקרה שהכהן הגדול מת, הריהו שני קמצים, אחד לשחר ואחד לבין הערביים, זימנין דמשכחת לה [פעמים שאתה מוצא אותה, שיעור קומץ] בשבעה אופנים, החמישה הנזכרים במשנה, וקומץ לבונה של בוקר, וקומץ לבונה של בין הערביים!

ודוחים: אין זו ראיה, שכן אין דרכה של המשנה למנות אלא את הדברים שבסדר הרגיל, ואילו מקרים המבוססים על "דאי" [שאם], וכגון במקרה זה שמת הכהן הגדול ולא מינו עדיין כהן גדול אחר תחתיו — לא קתני [לא שונה] המשנה. ונמסר כי יתיב [יושב היה] רב פפא וקאמר לה להא שמעתא [והיה אומר אותה את השמועה הזו]. אמר ליה [לו] רב יוסף בר שמעיה לרב פפא בקושיה על דחיית ההצעה: והא [והרי] בין חמשת הקמצים הנזכרים באותה משנה, נזכר אף המקרה של מי שהוא מעלה (מקטיר) את הקומץ בחוץ לעזרה, שהריהו חייב כרת (אם עשה כן במזיד), אף שאין זה מקרה רגיל, אלא "דאי הוה" [שאם היה] הוא זה, ובכל זאת קתני [הוא שונה] אותו. ומאחר שכן, אף ראייתו של רבא יכולה להיות ראיה.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על בעיייתו של ר' יוחנן? אמר רב נחמן בר יצחק: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתניא [ששנויה ברייתא]: כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו — מביאים עשירית האיפה סולת שלימה במנחת חביתים של שחרית, ועשירית האיפה סולת שלימה במנחת חביתים של בין הערבים. ומפריש לה שני קמצין של לבונה, וחוצה אותם, ומביא קומץ אחד למנחת חביתים של שחרית והקומץ השני של הלבונה בא במנחת חביתים של בין הערבים. ומפריש לה שלשת לוגין של שמן. וחוצה אותם, כאשר לוג ומחצה ניתן בעשרון של סולת הבא בשחרית, והלוג ומחצה השני ניתן בעשרון של סולת הבא בין הערבים.

ונברר: כדעת מני [מי היא] הברייתא הזו? אילימא [אם תאמר] שהיא כשיטת רבנן [חכמים] — מאי שנא [במה שונה, מיוחד] דין לבונתה שהוכפלה שיעורה מהשיעור המובא על ידי הכהן הגדול עצמו, והריהי באה בשני קמצים, ומאי שנא [במה שונה, מיוחד] הוא דין שמנה שלא הוכפלה מהשיעור המובא על ידי הכהן הגדול עצמו, אלא היא באה בשלושה לוגים שמן בלבד?

אלא צריך לומר שכשיטת אבא יוסי בן דוסתאי היא ברייתא זו, שאמר כי מנחת חביתי כהן גדול בעלמא [בכלל, כרגיל] הריהי שני קמצין בעיא [צריכה], ומה ששנינו בברייתא כי במקרה זה של כהן גדול שמת באה מנחת החביתים בשני קמצים של לבונה — הלבונה לא הוכפלה משיעורה הרגיל. וכמו כן גם שיעור השמן לא הוכפל במנחת זו, והריהו בא בשיעור שלשה לוגים כשאר מנחת חביתים.

ומתוך שלמדנו כי שיעור השמן לשיטת אבא יוסי בן דוסתאי לא הוכפלה, מכאן נלמד שלבונתה ושמנה לשיטת רבנן נמי [חכמים גם כן] לא הוכפלו. הסוגיה נפתחה בהבאת דברי ר' יוחנן את מחלוקתם של אבא יוסי וחכמים בשיעור הלבונה המובאת עם מנחת החביתים על ידי הכהן הגדול, ועתה מביאים את ההכרעה בענין זה.

שאמר ר' יוחנן: הלכה במחלוקת זו כאבא יוסי בן דוסתאי. ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והא [והרי] אמר ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה (משנה ששנויים דברים בלא יחוסם לתנא מסויים), ותנן [ושנינו במשנה להלן] כי חמשה קמצין הן ולא יותר, ואין מונים בתוכם את שני קומץ לבונה של שחר וקומץ לבונה של בין הערביים (לשיטת אבא יוסי), והרי זו משנה סתם!

ומסבירים: שתי מסורות הלכה אלה, של אמוראי נינהו [אמוראים שונים הן], ושני האמוראים הללו אמרו את דבריהם אליבא [על פי שיטתו] של ר' יוחנן, שזה אמר כך בדבריו וזה אמר אחרת.

א משנה כל המנחות באות במקדש לקרבן כשהן מצה, שמקפידים שלא יחמיץ הבצק, חוץ מעשר חלות חמץ שמתוך ארבעים הלחמים הבאים כמנחה בקרבן התודה ("לחמי תודה") וכן שתי הלחם הבאות בחג השבועות שאף הן באות חמץ. ונחלקו חכמים בשאלה כיצד היו מחמיצים את המנחות הבאות חמץ.

שר' מאיר אומר: את השאור (בצק חמוץ, הניתן לעיסה ומחמץ אותה) היה עושה המנחה בודה (מפריש) להן למנחות הללו מתוכן עצמן, שהיה נוטל מתוכן חלק, שאותו היה מחמיץ, ולאחר מכן היה חוזר ומניחו בתוך בצקן של המנחות הללו ומחמצן בכך

. ר' יהודה אומר: אף זו היא אינה מצוה מן המובחר (טובה וראויה), שכן בדרך זו משתמשים להחמצת המנחה בשאור חדש, ואין בצק בא בדרך זו לכלל החמצה נאותה, אלא כך יש לעשות: מביא את השאור מעיסה אחרת, ישנה, והרי זה שאור ישן המחמץ יפה, ונותנו לתוך המדה, כלי מידת העשרון בה מודדים את הסולת למנחה, ולאחר מכן הריהו מוסיף סולת על שאור זה עד שהוא ממלא את המדה. הקשו חכמים על שיטתו זו של ר' יהודה ואמרו לו: אף היא, דרך זו, אינה ראויה, שכן באופן זה היתה המנחה נמצאת או שהיא חסרה משיעור הסולת הראוי למנחה, שאם היה השאור רך, שנבלל קמחו במים מרובים, נמצא איפוא שגדול נפח השאור, ואילו היה עדיין קמח שלא גיבלוהו כלל במים — אין בו שיעור הראוי למלא את המידה הראויה לסולת המנחה, או כשהיא יתרה על שיעור הסולת הראוי למנחה, שאם נבלל קמח השאור במים מועטים, נמצא נפחו קטן, ואילו היה עדיין קמח — היה בו יותר מן השיעור הראוי למלא את מידת המנחה.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי כל המנחות באות כשהן מצה, ובענין זה בעא מיניה [שאל אותו] ר' פרידא מר' אמי: מנין להלכה זו שכל המנחות שהן באות כשהן מצה? ותהה ר' אמי על השאלה: מה מקום לשאלה זו מנלן [מנין לנו]? שהרי המנחה דכתיב [שנאמר] בה בתורה במפורש שהיא באה מצה — הרי כתיב [נאמר] בה, ואף המנחה דלא כתיב [שלא נאמר] בה בתורה במפורש שהיא באה מצה, על כל פנים כתיב [נאמר] בה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

according to the Rabbis, who hold that generally one handful of frankincense is divided between the morning and afternoon offerings, is the amount of frankincense doubled or not? Do we say that since in this case its fine flour is doubled, as a complete tenth of an ephah of fine flour is sacrificed in both the morning and evening, its frankincense is also doubled? Or perhaps that which the verse reveals, i.e., that a complete tenth of an ephah is sacrificed in the morning and afternoon, it reveals, and that which it does not reveal, it does not reveal; and therefore, since the verse does not indicate that the amount of frankincense is doubled, only one handful is brought.

And furthermore, what is the halakha concerning the oil of the griddle-cake offering in a case where the High Priest died and was not yet replaced, both according to Abba Yosei ben Dostai and according to the Rabbis? Is the required amount three log, as it is when the High Priest brings the griddle-cake offering, or is the amount of oil doubled just as the amount of fine flour is doubled?

Rava said: Come and hear a resolution to the dilemma concerning the quantity of frankincense that is brought in this case, based upon a mishna (106b): There are five halakhot pertaining to a handful. The halakha of the frankincense sacrificed with the griddle-cake offering of the High Priest is not included in this number, because only half a handful of frankincense is sacrificed at one time. And if it is so that when there is no High Priest a complete handful is brought in the morning and in the afternoon, then sometimes you find that there are seven halakhot pertaining to a handful.

The Gemara rejects this proof: The tanna does not teach cases of what if the High Priest died, and is speaking only about a typical case. The Gemara relates that Rav Pappa was sitting and teaching this halakha. Rav Yosef bar Shemaya said to Rav Pappa: But the mishna does list the case of one who intentionally offers up the handful from a meal offering outside the Temple courtyard, who is liable to receive karet. This is not a standard case but rather a case of what if, and nevertheless it is taught in the mishna. Accordingly, Rava’s proof is valid.

The Gemara asks: What conclusion was reached about this matter? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Come and hear a resolution, as it is taught in a baraita: In the case of a High Priest who died and they did not yet appoint another in his stead, a complete tenth of an ephah of fine flour is brought for the griddle-cake offering in the morning and another complete tenth of an ephah is brought in the afternoon. And one separates two handfuls of frankincense for it, and sacrifices one handful with the morning offering and one handful with the afternoon offering. And one separates three log of oil for it, and brings a log and a half with the morning offering and a log and a half with the afternoon offering.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this baraita? If we say that it is in accordance with the opinion of the Rabbis, what is different about its frankincense such that it is doubled in the case where the High Priest died, and what is different about its oil such that it is not doubled?

Rather, the baraita is in accordance with the opinion of Abba Yosei ben Dostai, who said: The griddle-cake offering of the High Priest generally requires two handfuls. And therefore when the baraita requires two handfuls of frankincense in the case where the High Priest died and another has not yet been appointed, the frankincense is not being doubled and the oil is also not doubled. Therefore, three log of oil are required, as usual.

And from the fact that according to Abba Yosei ben Dostai the requisite oil is not doubled, one can conclude that also according to the Rabbis its frankincense and its oil are not doubled.

This discussion in the Gemara began with Rabbi Yoḥanan presenting the dispute between Abba Yosei ben Dostai and the Rabbis, and it concludes with his ruling concerning their dispute. Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Abba Yosei ben Dostai. The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say this? But doesn’t Rabbi Yoḥanan state a principle that the halakha is in accordance with the ruling of an unattributed mishna, and we learned in the unattributed mishna cited earlier: There are only five halakhot pertaining to a handful. Since the mishna does not list the fact that a handful of frankincense is offered twice daily with the griddle-cake offering, how can Rabbi Yoḥanan accept that opinion?

The Gemara answers: They are different amora’im, and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Yoḥanan. One said that Rabbi Yoḥanan rules in accordance with Abba Yosei ben Dostai, and one said that according to Rabbi Yoḥanan the halakha is always in accordance with an unattributed mishna.

MISHNA: All the meal offerings come to be offered as matza, with care taken to prevent leavening, except for ten loaves of leavened bread among the forty loaves that accompany the thanks offering, and the meal offering of the two loaves that are brought on the festival of Shavuot, as they come to be offered as leavened bread.

The Sages disagree as to the manner in which those meal offerings are leavened. Rabbi Meir says: With regard to the leaven added to the dough to facilitate leavening, one separates [bodeh] part of the flour for the meal offerings from within the flour of the meal offerings themselves, causes it to become leaven, and leavens the meal offerings with it.

Rabbi Yehuda says: That is also not the optimal manner in which to fulfill the mitzva, as aged leaven is a more effective leavening agent. Rather, one brings the leaven from another, aged, dough and places it into the measuring vessel, and then he adds flour until he fills the measuring vessel, to ensure the appropriate measure of a tenth of an ephah of flour. The Rabbis said to Rabbi Yehuda: That too is inappropriate, as in that manner the meal offering will either be lacking the requisite measure or be greater than the required measure, as the Gemara will explain.

GEMARA: Rabbi Perida raised a dilemma before Rabbi Ami: From where is it derived with regard to all the meal offerings that they come to be offered as matza? Rabbi Ami was puzzled by this question, and replied: What do you mean when you say: From where do we derive this? Concerning every meal offering with regard to which it is written explicitly in the Torah that it comes as matza, it is written with regard to it, and therefore the dilemma does not arise. And concerning any meal offering where it is not written explicitly with regard to it that it must be matza, nevertheless it is written with regard to it:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הדרן עלך התכלת כל המנחות דכתיבא בהדיא. מצה כתיבא:

והכהן המשיח תחתיו, פי' דהכי משמע הכהן המשיח כשמת תחתיו אחד מבניו יעשה אותה, דמשל יורשין קריבה עד שיעמוד אחר, יכול יקריבו יורשין לחצאין, כמו שהיה עושה אביהם ת"ל יעשה אותה כולה ולא חציה, ל"ה:
נ"ל דמאי דקאמר יעשה אותה כולה ולא חציה ר"ל דיעשה כולה בבקר וכולה בערב מעשרון או פעם ביום מעשרון שלם כדמבעיא לקמן על שלימה היתה קרבה אבל חצאין לא היתה קריבה דאין לומר דר' יהוד' סבר דמאחר שאמר הכתוב מחציתה בבקר ומחציתה בערב שלא היתה קריבה כי אם חצי עשרון בפעם שלא ישנה כשבאה משל יורשין שלימה בפעם א' או בשני פעמים אלא דר"ל דכשמת בבקר ויש להביא חצי עשרון שהי' לו להיות קרב בערב לא יביא חצי עשרון אלא עשרון שלם ויקריב ממנה חצי עשרון כדאמרי' לעיל גבי כהן גדול ומנו אחר תחתיו דמחצה משלם הוא מקריב ומשום דלא רבית מחציתה כי אם גבי כהן גדול ולא גבי יורשין הוצרך להוכיח מקרא אחרינא גבי יורשים דיעשו כדרך שהיה עושה כהן גדול אחר שנתמנה תחת אותו שמת ויכול יקריבנה חצאין ר"ל שיביאנה חצאין כדפירי' שהרי לא נוכל לומר בו דמדקאמר בתר הכי כליל תקטר שתהא כולה בהקטרה משמע שמקטרין כולה בפעם א' ולגבי דהך מילתא לא פליגי ר' שמעון ור' יהוד' דלא פליגי אלא אם באה משל יורשין או משל צבור אבל לגבי הקרבתה לא פליגי דבדרך אחד נעשית בין משל יורשין בין משל צבור, [וא"ל] דמ"מ לפי פי' אחר שפירש"י שתהא כולה בהקטרה שלא יעשה שירים היינו יכולים לפרש דאינו ר"ל שיקטיר כולה בפעם א', אבל מ"מ אין לפרש כן משום דמתני' קאמר דשלימה היתה קריבה דר"ל דיקריב כולה בערב וכולה בבקר ולא חצאין כמו אביהם וצריך לתת טעם למה שנה האב מהבנים משום דאפשר דחסה תורה יותר על ממונו של כהן גדול מעל ממון היורשים ומשל צבור והוי מפני חיבה כדאיתא בדוכת' אחרינא:

מנין ליתן של זה בזה, פי' שיהיו שתיהן כליל בהקטרה והאוכל משירי שתיהם עובר בלאו, ל"ה:
יש להקשות למאי אצטריך למילף מנחת כהן לומר מה כאן כליל תקטר והלא כתיב בה כליל תהיה ומה לי כליל תהיה מה לי כליל תקטר דלאיזה ענין תהיה כליל אם לא לגבי הקטרה:
וי"ל דסד"א דמדקאמר לא תאכל א"כ משמע דכליל תהיה אינו ר"ל שתהא כולה נקטרת אלא שיקטיר ממנה, וא"ת אע"ג דנימא דכליל תהיה ר"ל שכולה נקטרת דאצטריך לא תאכל לאוקמה בלאו הא נמי לא אצטריך דממילא ידעינן דכיון דדינא להיות נקטרת כולה דאין לאכול קדשי גבוה דהוו כמו אמורין ויותרת וכליות דנקטרין דאסורין באכילה אלא היינו מפרשים מדכתיב לא תאכל דר"ל כליל תהיה דיש ממנה כליל ולא תאכל השיריים לכך אצטריך למגמר כליל מכליל תקטר דר"ל דכולה נקטרת ואפ"ה אצטריך לא תאכל לומר דאם עשה בה שיריים שהם אסורין באכילה לאסור עליהם בלאו:

במשנה רי"א אף היא אינה מן המובחר. כלשון זה אמר הוא עצמו בסנהדרין (נב) במשנה ופרש"י שם אף הוא לישנא בעלמא כו'. ועמש"כ שם. והכא י"ל דנקט לשון זה אשיגרת לישן דאמרו לו אף היא כו' דסיפא:

הי מינייהו אחריתא וכו'. עמ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן שער יוסף דף כ"ד ע"א עמ"ש בהוריות דף ג' ע"ב:

ולא מינו אחר. דקריבה שלימה: לרבנן הוכפלה לבונתו. שיביא קומץ שחרית וקומץ בערב דבשלמא לאבא יוסי לא מבעיא ליה דלא הוכפל שיביא שני קמצים לכל הקטרה דלא מצינו ב' קמצים בהקטרה אחת: מאי דגלי גלי. סלת גלי קרא בהוספה כדאמרינן לעיל (דף נא:) לרבי יהודה מאותה ולר''ש מכליל תקטר: ושמן. מבעיא ליה אליבא דכולהו אם צריך להביא ג' לוגין לכל עשרון דעד שלא ימות היה מביא ג' לוגין וחוצן לוג ומחצה לחצי עשרון דשחר ולוג ומחצה לבין הערבים השתא מאי: ה' קמצין הן. בפרק האומר הרי עלי עשרון (לקמן דף קו:) חשיב והאי קומץ לבונה של חביתין לא חשיב התם משום דלחצאין קרב ובשלימה קמיירי ולא בחצאין ואם איתא דכי מת כ''ג קרבו שלם בכל הקטרות זימנין דמשכחת [שבעה] כגון ב' קמצים של חביתין דהא התם קא חשיב ב' קמצים של בזיכי לחם הפנים אע''ג דחד קרבן נינהו וה''נ ליחשוב: ומשני לעולם אימא לך דהוכפל והאי דלא חשיב להו משום דאי מת כהן לא קתני אלא בקריבים כדרכן קא מיירי: להא שמעתא. דאי לא קתני: והא מעלה קומץ בחוץ. דקתני ליה התם גבי ה' קמצין דאי עבר והעלהו בחוץ חייב וקתני ליה נמי ש''מ דאם איתא דהוכפל ליתנינהו ואפילו דאי: מאי הוי עלה. דהא לא תנינן ליה בהדיא: אלא אבא יוסי. דאמר חביתין דעלמא נמי בחיי כהן בעי ב' קמצין הילכך הא נמי ב' קמצין וקתני לוג ומחצה שחרית כו' אלמא שמן לא הוכפל ואיפשיטא בעיא דשמן לאבא יוסי ומדשמן לאבא יוסי לא הוכפל דמאי דלא גלי לא גלי לרבנן נמי לבונה ושמן לא הוכפלו דמאי דלא גלי לא גלי דאינהו לא פליגי אלא בלבונה מחיים אבל בלאחר מיתה אי הוכפל אי לא הוכפל לא פליגי: הילכתא כאבא יוסי. דאמר בחיי כהן מקריב קומץ לבונה שחרית וקומץ ערבית: ותנן ה' קמצין הן. ולא חשיב ליה לקומץ דחביתין משום דלחצאין קרב ואם איתא דקרב שלם ליתני ז' קמצים הן: אמוראי נינהו. מר אמר כסתם משנה אמר רבי יוחנן ומר אמר הלכה כאבא יוסי אמר רבי יוחנן: מתני' כל המנחות: חוץ מחמץ שבתורה. דכתיב על חלות לחם חמץ וגו' (ויקרא ז) ושתי הלחם דכתיב חמץ תאפינה (שם כג): שאור בודה להן מתוכו. מתוך עשרון דתודה ושתי הלחם היה מוציא שאור שהוא לש מן הסלת מעט לאחר שנמדד וטומנו בסלת ומתחמץ מאיליו וממנו מחמץ את השאר: אף היא אינה מן המובחר. שאינה מחמצת יפה לפי שאין לה שאור מחומץ יפה: אלא מביא שאור. המחומץ יפה מתוך ביתו ונותן לתוך העשרון ומוסיף וממלא סלת: אף היא היתה יתרה או חסרה. כגון אם השאור עבה ומגובל בקושי במעט מים אינו מחזיק נפח גדול כאילו היה קמח ונמצא העשרון יתר לפי שאם לא היה שאור מגובל היה נפחו גדול מעכשיו ואם אינו מגובל יפה שנתן בו מים הרבה נמצא נפחו גדול משאילו היה קמח ונמצא העשרון חסר שאם לא בשביל המים לא היה מלא: גמ' דכתיבא כתיבא . אותה מנחה שכתוב בה מצה כגון מנחת מאפה ומנחת מחבת הרי כתיב בה ודלא כתיבא אתא מהאי קרא דכייל לכל המנחות

לרבנן הוכפלה לבונתו. אבל לאבא יוסי בן דוסתאי כיון דצריך קומץ בבוקר וקומץ בערב לא שייך לאיכפולי טפי משיעור שלם דלרבנן הוא דבעי אי בעינן שלם בלבונה כי היכי דבעינן שלם בעשרון אבל משמן בעי (טפי) לאבא יוסי בן דוסתאי נמי דבכל יום לא היה רק לוג ומחצה בבוקר וכן בערב והשתא נמי או דילמא לכל עשרון היו ג' לוגין וזו היא בלילתן: הלכה כאבא יוסי בן דוסתאי. תימה הילכתא למשיחא: מתני' כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. שתי הלחם ניחא דכייל בהדי שאר מנחות דאיקרי מנחה כדאמר בפרק התכלת (לעיל דף מז:) אבל לחמי תודה לא אשכחן ומ''מ ניחא לאשמועינן דינא: בודה. בדל''ת גרסינן בערוך ופי' לשון הוצאה כמו (מלכים א יב) בחודש אשר בדא מלבו (נחמיה ו) כי מלבך אתה בודאם: חסרה או יתרה. מכאן פי' הרב רבינו חיים דכשמודדין במדה בפסח או לצורך חלה אין להכביד על הסלת דא''כ נמצאת יתרה כמו לענין מנחות ועוד אמרינן לקמן (דף פז.) גודשא תילתא: מנין לכל המנחות שהן באות מצה כו'. תימה מתני' היא (לקמן דף נה.) דתנן כל המנחות נילושות בפושרים ומשמרם שלא יחמיצו כו' שנאמר כל המנחה בל תאפה חמץ וה''נ דרשי' לקמן בגמ' (שם) שאר. מנחות מנין ת''ל כל המנחה ועוד משמע דשייך לרבויי טפי מההוא קרא דכל מנחה ממאי דמרבה מהאי קרא דזאת תורת המנחה דמייתי הכא דמההוא לא שייך לרבויי אלא מנחות שיש בהם דין הכתוב בפרשה הגשה קמיצה ולבונה כגון מנחת סלת ומחבת ומרחשת אבל מכל המנחה איתרבו אפילו מנחת העומר ומנחת קנאות ומנחת כהן ומנחת [נסכים] ולחם הפנים ונראה לפרש דרבי אמי לא רצה להביא לן הא דדרשינן מייתורא דקראי (אלא) לפי שהיה סבור דאפילו למצוה קא מיבעיא ליה היכא דלא כתיבא מצה הביא לו מקראות פשוטות ותמה על שאלתו והשיב לו דכתיבא כתיבא כגון מחבת ומאפה דלא כתיבא כגון מנחת סלת ומרחשת כתיב זאת תורת וה''ה דאכתי מהנך קראי לא ידעינן כולהו שאר מנחות עוד משמע דמנחת סלת נמי כתיבא דאותה פרשה דזאת תורת דכתיב בה מצות תאכל פשטיה דקרא במנחת סלת [כתיב] דכתיב מסלת המנחה ומשמנה ומזאת תורת מרבי מרחשת ומהשתא מצינו למימר דנתרבו כל מנחות אפילו אותם דאין בהם הגשה קמיצה ולבונה כי היכי דמרבינן מרחשת אע''ג דלא איירי בה קרא אבל קשיא א''כ כל המנחה לרבות שאר מנחות למה לי דאם נאמר ללאו א''כ היכי מייתי לעכב מלא תאפה דלקמן דריש ליה על הכלל ור''ת מפרש דמיבעיא ליה לרבי פרידא מנלן דבאות מצה ולא שיאור וחלוט דאי מלא תעשה חמץ דמתני' הוה אמינא שיאור וחלוט שרי א''ל דכתיבא כתיבא אלמא מצות בעינן ושיאור וחלוט לאו מצה היא א''ל לעכב קא מיבעיא לן מנלן דמיפסלא אם הביא שיאור וחלוט א''ל דכתיב לא תאפה חמץ דמשמע אלא מצה דכתיב מצה באותה פרשה ורב חסדא פריך דילמא מלא תאפה חמץ אלא שיאור אע''ג דכבר כתיב לא תעשה איצטריך טובא לכדדרשינן לקמן ופי' זה דחוק ומגומגם: