מנחות נג ע"א

"זאת תורת המנחה הקרב אתה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח... והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל" (ויקרא ו, ז— ט). הרי שהיא מצוה כללית הנוהגת בכל המנחות ("זאת תורת המנחה") שתהיינה מצה! אמר ליה [לו] ר' פרידא לר' אמי: מה הוא המקור שהמצוה לכתחילה היא שתהיינה המנחות באות מצה — לא קא מיבעיא [לא נשאלה] לי שנלמד כן ממקרא זה. ואולם כי קא מיבעיא [כאשר נשאלה] לי שאלתי הוא מהו המקור שאף לעכב חל דין זה, שאם עברו והביאו מנחה שאינה מצה שהיא פסולה בכך.

אמר ליה [לו] ר' אמי: המקור שדין זה הוא אף לעכב, נמי כתיב [גם כן נאמר], שכן יש כתוב נוסף בדין המנחות "לא תאפה חמץ" (שם י), הרי שאין המנחה נאפית חמץ, אלא מצה. והשמיע כן הכתוב פעם נוספת, ללמדנו שאף אם עבר והביאה כשאינה מצה, שהיא פסולה בכך אף בדיעבד ("שנה עליו הכתוב", חזר וכתב פעם שנית — "לעכב").

מתקיף לה [מקשה עליה, על תשובת ר' אמי] רב חסדא: אף מכתוב זה עדיין אין ללמוד שהן פסולות אף בדיעבד. ושמא אימא [אמור] את דרשת הכתוב באופן שונה: "לא תאפה חמץ", שלא תיאפה במצב של החמצה מלאה במשמעות "חמץ", ורק באופן זה פסולות המנחות הבאות מצה, אלא יכול אתה לומר שתיאפנה אף כשעברו שיאור (החמצה מעטה), אף שאינן בכלל מצה (שהרי הוחמצו מעט) אין בכך פסול?! ודנים בשאלתו זו של רב חסדא: והרי נחלקו חכמים בהגדרת "שאור", שלשיטת ר' מאיר הריהו הבצק בתחילת חימוצו, משהכסיפו פניו, ולשיטת ר' יהודה אין זה חמץ כלל, אלא שאור הריהו רק מזמן שנראו בבצק סדקים כקרני חגבים.

ומעתה יש לברר: שיאור זה שהציע רב חסדא בדרשת הכתוב, דמאן [של מי] לפי הגדרתו של איזה תנא הוא? אי [אם] המדובר כהגדרת שאור בשיטת ר' מאיר, שלדעת ר' יהודה הסבור שאין זה חמץ כלל — אין מקום לקושיית רב חסדא, שהרי לדעת ר' יהודה מצה מעליא [מעולה, גמור] היא זו! ואי [אם] כהגדרת שאור בשיטת ר' יהודה ("נראו בו סדקים") ולשיטת ר' מאיר הסבור שהוא חמץ גמור — גם כן אין מקום לקושיית רב חסדא, שהרי חמץ מעליא [מעולה, גמור] הוא!

ואי [אם] כהגדרת שאור לשיטת ר' מאיר, ולדעת ר' מאיר — גם כן אין מקום לשאלת רב חסדא. שהרי מכיון שדינו של האוכל שאור שכזה בפסח דלקי עליה [שלוקה עליו], לדעת ר' מאיר, הרי שחמץ גמור הוא! אלא צריך לומר שקושיית רב חסדא מדברת בהגדרת שאור של ר' יהודה ולדעת ר' יהודה שמצב זה אינו מוגדר כחמץ גמור.

ובדומה לקושיית רב חסדא על תשובת ר' אמי מתקיף לה [מקשה עליה] גם רב נחמן בר יצחק: ואימא [ואמור] כך את דרשת הכתוב: "לא תאפה חמץ" — אלא הבא את המנחה כשהיא במצב של חלוט (שניתנה העיסה במים רותחים), שאף שאין זה חמץ, גם איננו בכלל מצה! ותוהים: חלוט מאי ניהו [מה הוא], מהו עניינה של חליטה זו? — הרי זו הרביכה האמורה בתורה במנחות הבאות רבוכות (שנאמר בהן "מורבכת תביאנה", ויקרא ו, יד). ומעתה, אין צורך לענין החליטה לדרשה מיוחדת מהכתוב "לא תאפה חמץ", שכן אי [אם] היא מנחה דאיכא [שיש] בה דין רביכה — הרי כבר כתיב [נאמר] בה בתורה במפורש שהיא באה רביכה, ומנחה שאינה באה ברביכה — הא [הרי] לא כתיב [לא נאמר] בה שנעשית רביכה.

ומשיבים: ואימא [ושמא יכול אתה לומר] כך את דרשת הכתוב "לא תאפה חמץ": מנחה זו דכתיב [שנאמר] בה מפורש שתיעשה רביכה — הרי זו מצוה ברביכה, ואילו זו שלא כתיב [לא נאמר] בה רביכה — תלוי הדבר ברצונו, שאי בעי [אם רוצה] — רביכה לייתי [יביא], אי בעי [אם רוצה] — מצה לייתי [יביא], ולכך בא הכתוב "לא תאפה חמץ" לומר שאף הרביכה פוסלת את המנחה!

ועוד מתקיף לה [מקשה עליה] על שאלת ר' אמי בדומה לכך גם רבינא: ואימא [ואמור] כי הכתוב "לא תאפה חמץ" — בא למיקם גברא בלאו בעלמא [להעמיד את האיש המביא מנחת חמץ באיסור לאו בלבד], ואולם לענין איפסולי [פסילת] המנחה שאינה מצה — לא מיפסלא [אינה נפסלת] בכך?!

ולאחר שהוקשו כל הקושיות הללו, להוכיח שאת הפסוק "לא תאפה חמץ" אפשר לדרוש לענין אחר, ולא בהכרח לעכב בדין הבאת מנחות מצה, יש איפוא לחזור ולשאול: אלא מנלן [מנין לנו] שכל המנחות פסולות אם לא הובאו מצה? ומשיבים: כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: נאמר בדין המנחה "מצה תהיה" (ויקרא ב, ה), ומן הלשון "מצה" יכול שאין ללמוד אלא שמצוה לכתחילה שתהיה המנחה מצה, ואולם אינה פסולה כשאינה מצה? לכך תלמוד לומר: "תהיה" — ללמדנו כי הכתוב קבעה חובה, שאם לא נעשתה כן, נפסלה.

א וכיוצא בזה עוד בעא מינה [שאל ממנו] ר' פרידא מר' אמי: מנין, מה המקור להלכה הנוגעת לכל המנחות הבאות מצה שהן נילושות במים פושרין, ומשמרן העושה אותן שלא יחמיצו? האם נלמדנה מהאמור באיסור חמץ בחג הפסח, דכתיב [שנאמר] בו: "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז), ללמדנו שכל מאפה האמור להיות מצה יש לשמור את בצקו לבל יגיע לכלל חימוץ?!

אמר ליה [לו] ר' אמי: אין דין המנחה נלמד מדין חמץ בפסח, שכן בגופה (בה עצמה, בפרשת המנחה) כתיב [נאמר] "מצה תהיה", ונקראים הדברים (בחילופי האותיות ה'— ח'): מצה החייה, שאתה צריך לשמר אותה כפי שהיא (בחייה), שלא תחדל להתקיים כמצה ותהיה חמץ.

ומקשים: והא אפיקתיה [והרי כבר הוצאת, דרשת] את המלה הזו "תהיה" ללמוד שהמנחה צריכה להיות בכל אופן מצה שדין זה הוא לעכב! ומשיבים: אם כן שלא בא הכתוב אלא ללמדנו הלכה זו בלבד, ליכתוב קרא [שיכתוב המקרא] "מצה היא", מאי [מה טעם] נאמר "מצה תהיה"? שמעת מינה תרתי [לומד אתה ממנה שני דברים].

ב כיון שהובאו דברים של ר' פרידא, מביאים גם מהמסופר עליו. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לר' פרידא: החכם ר' עזרא, הוא מיוחס ביותר לפי שהוא בר בריה [בן בנו] של החכם ר' אבטולס, שהוא דור עשירי לר' אלעזר בן עזריה, והוא (ר' אלעזר בן עזריה) הריהו דור עשירי לעזרא הסופר, קאי אבבא [עומד ממתין בשער] הבית ומבקש להיכנס פנימה. אמר להם ר' פרידא לחכמים: מאי כולי האי [מה כל הפירוט הזה] של היחוס?

שכן אי בר אוריין [אם בן תורה] הוא — יאי [ראוי] הוא כשלעצמו לקבל רשות להיכנס, ואין הוא נזקק לציון יחוסו כדי לקבל רשות להיכנס. ואי [אם] הוא גם בר אוריין [בן תורה] וגם בר אבהן [בן אבות, מיוחס] — יאי [ראוי] הוא להיכנס, שיש בו מזה ומזה. ואולם אי [אם] הוא בר אבהן [בן אבות] ולא בר אוריין [בן תורה] — מוטב שאישא תיכליה [תאכל אותו האש], ואל יכנס לביתי, שמעלה זו של ייחוס הריהי מקטרגת עליו, על שאין הוא כאבותיו החכמים! אמרו ליה [לו] החכמים לר' פרידא: ר' עזרא זה, בר אוריין [בן תורה] הוא. אמר להו [להם]: אם כן, ליעול וליתי [שיכנס ויבוא].

כשנכנס ר' עזרא לביתו של ר' פרידא חזייה [ראהו] ר' פרידא דהוה עכירא דעתיה [שהיתה דעתו של ר' עזרא עכורה] מפני צער ועלבון העיכוב שעיכבו אותו, פתח ר' פרידא ואמר דרשה זו לכבודו של ר' עזרא, להניח דעתו: נאמר בכתוב "אמרת לה' אדני אתה טובתי בל עליך" (תהלים טז, ב), שכך אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, החזק לי טובה, על שהודעתיך (פרסמתי את שמך) בעולם ("אמרת לה' אדני אתה").

אמר לה: "טובתי בל עליך" — איני מחזיק טובה על כך אלא לשלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב שהם הודיעוני תחלה בעולם, שכן נאמר בהמשך כתוב זה "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם" (שם, ג), ו"קדושים" הם האבות ו"כל חפצי בם". ורמז לו על חשיבותם וייחוסם של האבות, ובכלל זה כמובן עזרא הסופר, שר' עזרא מתייחס אליו.

כיון דשמעיה דקאמר [ששמע ר' עזרא את ר' פרידא שהוא אומר] את המלה "אדיר" ("ואדירי כל חפצי בם"), פתח אף הוא ואמר דרשה שעניינה המלה "אדיר" בהטיות שונות: "יבא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים".

וחזר ופירש את הדברים: "יבא אדיר" — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב [שנאמר] בו: "אדיר במרום ה' "(שם צג, ד). "ויפרע לאדירים" — אלו ישראל, שנאמר בהם: "ואדירי כל חפצי בם". "מאדירים" — אלו המצרים, דכתיב [שנאמר] בהם בקריעת ים סוף: "צללו כעופרת במים אדירים" (שמות טו, י). "באדירים" — אלו מים, שנאמר בהם: "מקלות מים רבים אדירים משברי ים" (תהלים צג, ד).

ועוד דרש ר' עזרא, כעין זה: "יבא ידיד בן ידיד, ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד, ויתכפרו בו ידידים".

ופירש דבריו: "יבא ידיד" — זה שלמה המלך, שכך כינויו, דכתיב [שכן נאמר] בו, לאחר שנולד: "וישלח ביד נתן הנביא ויקרא שמו ידידיה בעבור ה' "(שמואל ב יב, כה).

“And this is the law of the meal offering: The sons of Aaron shall sacrifice it before the Lord in front of the altar…And that which is left of it Aaron and his sons shall eat; it shall be eaten as matzot” (Leviticus 6:7–9). These verses demonstrate that there is a general requirement that meal offerings must be brought as matza. Rabbi Perida said to Rabbi Ami: I do not raise the dilemma with regard to the source of the mitzva ab initio, as that is clearly derived from these verses. Where I raise the dilemma, it is with regard to the source that indicates this requirement is indispensable, i.e., that if one violated the mitzva and brought a meal offering not as matza the offering is not valid.

Rabbi Ami said to Rabbi Perida: With regard to the halakha that the requirement that meal offerings must come as matza is indispensable, it is also written: “It shall not be baked as leavened bread” (Leviticus 6:10), but rather must come as matza. This additional verse indicates that even after the fact, if a meal offering was not made as matza it is not valid.

Rav Ḥisda objects to this: But one can say that the verse should be interpreted as follows: “It shall not be baked as leavened bread,” i.e., fully leavened, but it can be brought even if it has been leavened slightly with leavening [siur] dough. Although it does not have the status of leavened bread and is therefore not prohibited by the verse, it also does not have the status of matza.

The Gemara analyzes Rav Ḥisda’s objection, as there is a dispute among the Sages with regard to the definition of siur (see Pesaḥim 48b). According to Rabbi Meir, siur is dough at the beginning of the leavening process, when its surface has become pale. Conversely, Rabbi Yehuda maintains that siur is dough that has been leavened to the point that it has cracks that look like the antennae of locusts. In this light, the Gemara inquires: This siur, mentioned by Rav Ḥisda in his suggested interpretation of the verse, is in accordance with whose opinion? If he is referring to siur as defined by Rabbi Meir, then according to the opinion of Rabbi Yehuda Rav Ḥisda’s objection does not arise, as Rabbi Yehuda maintains this is full-fledged matza. And if Rav Ḥisda is referring to siur as defined by Rabbi Yehuda, then according to the opinion of Rabbi Meir Rav Ḥisda’s objection does not arise either, as Rabbi Meir holds that it is full-fledged leavened bread.

Furthermore, if Rav Ḥisda is referring to siur as defined by Rabbi Meir, then even according to the opinion of Rabbi Meir himself the objection does not arise. The reason is that from the fact that Rabbi Meir rules that one who eats this siur on Passover is flogged for it, this indicates that it is deemed full-fledged leavened bread. Rather, Rav Ḥisda’s objection arises with regard to leavening dough as defined by Rabbi Yehuda, according to the opinion of Rabbi Yehuda, who maintains that this dough is not considered full-fledged leavened bread.

Rav Naḥman bar Yitzḥak also objects to Rabbi Ami’s explanation: But one can say that the verse can be interpreted as follows: “It shall not be baked as leavened bread,” but one may bring a meal offering that has been boiled, as this is not leavened bread; although it is also not matza. The Gemara asks: This boiled dough, what is it? It is poached [revikha], as described in the verse: “In a pan it shall be made of oil, when it is soaked [murbekhet]” (Leviticus 6:14). If so, there is no need to derive the halakha of boiled dough from the verse: “It shall not be baked as leavened bread.” If it is a meal offering that must be poached, it is explicitly written with regard to it that it must be poached. And if it is a meal offering that is not to be poached, it is not written with regard to it that it is poached.

The Gemara challenges: But one can say that the verse: “It shall not be baked as leavened bread,” indicates that with regard to a meal offering about which it is written explicitly that it must be poached, it is a mitzva that it be poached, and with regard to a meal offering about which it is not written that it must be poached, the one who brings the offering can decide: If he wants, let him bring it poached, and if he wants, let him bring it as matza. Accordingly, Rabbi Ami’s proof from the verse is inconclusive.

Ravina also objects to Rabbi Ami’s explanation: But one can say that the verse: “It shall not be baked as leavened bread,” serves to determine that this man who brings a meal offering as leavened bread is liable for violating a mere prohibition, but the meal offering itself is not invalid.

All these objections indicate that the verse: “It shall not be baked as leavened bread,” can be interpreted in ways other than that suggested by Rabbi Ami. Accordingly, the Gemara asks: Rather, from where do we derive that all meal offerings not brought as matza are not valid? The Gemara answers: We derive it as it is taught in a baraita discussing a verse concerning meal offerings: “It shall be of matza” (Leviticus 2:5): One might have thought that it is only a mitzva ab initio for a meal offering to be of matza. Therefore, the verse states: “It shall be,” which indicates that the verse established it as an obligation, i.e., if the meal offering was not brought as matza it is not valid.

§ Rabbi Perida raised another dilemma before Rabbi Ami: From where is it derived with regard to all the meal offerings that must be brought as matza that they are kneaded with lukewarm water so that the dough will be baked well, as only a small amount of oil is added, and that one must watch over them to ensure that they do not become leavened while kneading and shaping them? Shall we derive this halakha from the prohibition concerning leavened bread on the festival of Passover, as it is written: “And you shall watch over the matzot” (Exodus 12:17), which indicates that one must watch over any dough that is supposed to be made into matza, to ensure that it does not become leavened?

Rabbi Ami said to Rabbi Perida: The halakha of meal offerings is not derived from Passover, as it is written in the context of a meal offering itself: “It shall be [tehiye] of matza” (Leviticus 2:5), which can be read as meaning: Preserve [haḥaye] matza, i.e., preserve the matza as it is, and do not let it become leavened.

The Gemara asks: But didn’t you already derive from the term “it shall be” that the requirement that a meal offering must be made as matza is indispensable? The Gemara answers: If so, that this term serves to teach only one halakha, let the verse write: It is matza. What is the reason that it writes: “It shall be of matza”? Learn from it two conclusions, both that the requirement that it be made as matza is indispensable and that one must watch over the matza to ensure that it does not become leavened.

§ The Gemara relates an incident that involves the aforementioned Rabbi Perida. The Sages said to Rabbi Perida: The Sage Rabbi Ezra, who is of especially fine lineage, a grandson of Rabbi Avtolus, who in turn is a tenth-generation descendant of Rabbi Elazar ben Azarya, who is a tenth-generation descendant of Ezra the Scribe, is standing and waiting at the gate of the house and seeks entry. Rabbi Perida said to the Sages: What is the need for all this detail about Rabbi Ezra’s lineage?

Rabbi Perida elaborated: If he is a man of Torah study, he is worthy of entry on his own account, regardless of his ancestors. And if he is both a man of Torah study and a man of lineage, he is also worthy of entry. But if he is a man of lineage and not a man of Torah, better for fire to devour him than for him to enter my house. In this case, his lineage is to his detriment, as it highlights his failure to become a Sage like his ancestors. The Sages said to Rabbi Perida: Rabbi Ezra is a man of Torah study. Rabbi Perida said to them: If so, let him enter and come.

When Rabbi Ezra entered his house, Rabbi Perida saw that Rabbi Ezra’s mind was troubled with embarrassment at having to wait outside. Therefore, Rabbi Perida taught a homily to comfort Rabbi Ezra. He began and said an interpretation of the verse: “I have said to the Lord: You are my Lord; I have no good but in You [tovati bal alekha]” (Psalms 16:2). Rabbi Perida interpreted: The congregation of Israel said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, give me credit, as I made Your Name known in the world, as indicated by the phrase: “You are my Lord.”

God said to the congregation of Israel: I give no credit to you [tovati bal alekha]. God explained: I give credit only to the three Patriarchs, Abraham, Isaac, and Jacob, who were the first who made My Name known in the world, as it is stated: “As for the holy that are in the earth, they are the excellent [ve’addirei] in whom is all My delight” (Psalms 16:3). The holy in the earth are the Patriarchs, in whom God delights. In this manner Rabbi Perida alluded to the importance of the ancestors of the Jewish people, including Ezra the Scribe, from whom Rabbi Ezra was descended.

When Rabbi Ezra heard Rabbi Perida say the word: Excellent [addir], he too began a homily, one that plays with different forms of this term, and said: Let the Addir come and exact punishment for the addirim from the addirim in the addirim.

Rabbi Ezra explained this statement: With regard to Addir in the phrase: Let the Addir come, this is the Holy One, Blessed be He, as it is written: “The Lord on high is mighty [addir]” (Psalms 93:4). In the phrase: And exact punishment for the addirim, these addirim are the Jews, as it is stated: “The excellent [ve’addirei] in whom is all My delight” (Psalms 16:3). In the phrase: From the addirim, these addirim are the Egyptians, as it is written with regard to the splitting of the Red Sea: “The mighty [addirim] sank as lead in the waters” (Exodus 15:10). In the phrase: In the addirim, these addirim are the waters, as it is stated: “Above the voices of many waters, the mighty [addirim] breakers of the sea” (Psalms 93:4).

Rabbi Ezra stated another, similar, homiletic interpretation: Let yadid, son of yadid, come and build yadid for yadid in the portion of yadid, and let yedidim achieve atonement through it.

Rabbi Ezra explained this statement: With regard to yadid in the phrase: Let yadid, this is King Solomon, as it is written after Solomon’s birth: “And He sent by the hand of Nathan the prophet, and he called his name Yedidya, for the Lord’s sake” (II Samuel 12:25).