מנחות נג ע"ב

בֶּן יָדִיד זֶה אַבְרָהָם דִּכְתִיב מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי וְיִבְנֶה יָדִיד זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דִּכְתִיב מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ לְיָדִיד זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּכְתִיב אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי
בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יָדִיד זֶה בִּנְיָמִין שֶׁנֶּאֱמַר לְבִנְיָמִין אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו וְיִתְכַּפְּרוּ בּוֹ יְדִידִים אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב נָתַתִּי אֶת יְדִידוּת נַפְשִׁי בְּכַף אוֹיְבֶיהָ
יָבֹא טוֹב וִיקַבֵּל טוֹב מִטּוֹב לַטּוֹבִים יָבֹא טוֹב זֶה מֹשֶׁה דִּכְתִיב וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וִיקַבֵּל טוֹב זוֹ תּוֹרָה דִּכְתִיב כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם מִטּוֹב זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּכְתִיב טוֹב ה' לַכֹּל לַטּוֹבִים אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב הֵטִיבָה ה' לַטּוֹבִים
יָבֹא זֶה וִיקַבֵּל זֹאת מִזֶּה לְעַם זוּ יָבֹא זֶה זֶה מֹשֶׁה דִּכְתִיב כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ וִיקַבֵּל זֹאת זוֹ הַתּוֹרָה דִּכְתִיב וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה מִזֶּה זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּכְתִיב זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ לְעַם זוֹ אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר עַם זוּ קָנִיתָ
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְצָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ אָמַר לוֹ מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי
אָמַר לוֹ עַל עִיסְקֵי בָּנַי בָּאתִי אָמַר לוֹ בָּנֶיךָ חָטְאוּ וְגָלוּ אָמַר לוֹ שֶׁמָּא בְּשׁוֹגֵג חָטְאוּ אָמַר לוֹ עֲשׂוֹתָהּ הַמְּזִמָּתָה אָמַר לוֹ שֶׁמָּא מִיעוּטָן חָטְאוּ אָמַר לוֹ הָרַבִּים
הָיָה לְךָ לִזְכּוֹר בְּרִית מִילָה אָמַר לוֹ וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ אָמַר לוֹ שֶׁמָּא אִם הִמְתַּנְתָּ לָהֶם הָיוּ חוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה אָמַר לוֹ כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי
מִיָּד הִנִּיחַ יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה וְאָמַר לוֹ שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם אֵין לָהֶם תַּקָּנָה יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ מָה זַיִת (זוֹ) [זֶה] אַחֲרִיתוֹ בְּסוֹפוֹ אַף יִשְׂרָאֵל אַחֲרִיתָן בְּסוֹפָן
לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו אָמַר רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא לְקוֹל מִילֵּיהֶן שֶׁל מְרַגְּלִים נִיתְרוֹעֲעוּ דָּלִיּוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל דְּאָמַר רַבִּי חִינָּנָא בַּר פָּפָּא דָּבָר גָּדוֹל דִּבְּרוּ מְרַגְּלִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנוּ אַל תִּיקְרֵי מִמֶּנוּ אֶלָּא מִמֶּנּוּ כִּבְיָכוֹל שֶׁאֲפִילּוּ בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא כֵּלָיו מִשָּׁם
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי חִינָּנָא הַאי לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה לְקוֹל מִלָּה מִיבַּעְיָא לֵיהּ אֶלָּא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם אֲנִי אָמַרְתִּי יִשְׁתַּעְבְּדוּ בְּאַרְבַּע מַלְכִיּוֹת כׇּל אַחַת וְאַחַת כְּשִׁיעוּר אַרְבַּע מַלְכִיּוֹת
הַשְׁתָּא כֹּל חֲדָא וַחֲדָא מַאי דִּפְסִיק לַהּ וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אֲנִי אָמַרְתִּי בְּזֶה אַחַר זֶה עַכְשָׁ(י)ו בְּבַת אַחַת
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְזַיִת לוֹמַר לְךָ מָה זַיִת אֵין עָלָיו נוֹשְׁרִין לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אַף יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם בְּטֵילָה עוֹלָמִית לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְזַיִת לוֹמַר לְךָ מָה זַיִת אֵינוֹ מוֹצִיא שַׁמְנוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי כְּתִיתָה אַף יִשְׂרָאֵל אֵין חוֹזְרִין לְמוּטָב אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר הַשְּׂאוֹר בּוֹדֶה לָהֶן מִתּוֹכָן וּמְחַמְּ(י)צָן [וְכוּ'] מַאי חֲסֵירָה אוֹ יְתֵירָה
אָמַר רַב חִסְדָּא עִיסַּת הַשְּׂאוֹר עָבֶה נִמְצֵאת יְתֵירָה מִדַּת הָעִשָּׂרוֹן רַכָּה נִמְצֵאת חֲסֵירָה
סוֹף סוֹף כִּי קָא כָיֵיל לְעִשָּׂרוֹן קָא כָיֵיל
רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ לִכְמוֹת שֶׁהֵן (הָיְתָה) מְשַׁעֲרִינַן
וְלִישְׁקוֹל פּוּרְתָּא מִינֵּיהּ וְלַיחְמְצֵיהּ מֵאַבָּרַאי וְלַיְתְיַהּ וְנִילוּשֵׁיהּ בַּהֲדֵיהּ גְּזֵירָה דִּלְמָא אָתֵי לְאֵיתוֹיֵי מֵעָלְמָא
תָּנוּ רַבָּנַן אֵין מַחְמִיצִין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - ב

"בן ידיד" - זה אברהם, דכתיב "מה לידידי בביתי", כדמבאר לקמן.

"ויבנה ידיד" - זה בית המקדש, דכתיב "מה ידידות משכנותיך".

"לידיד" - זה הקב"ה, דכתיב "אשירה נא לידידי".

"בחלקו של ידיד" - זה בנימין, שנאמר "לבנימין אמר - ידיד ה', ישכן לבטח עליו".

"ויתכפרו בו ידידים" - אלו ישראל, דכתיב "נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה".

עוד דרש רבי עזרא:

יבוא טוב, ויקבל טוב מטוב - לטובים! יבוא טוב - זה משה, דכתיב "ותרא אותו כי טוב הוא".

ויקבל טוב - זו תורה, דכתיב "כי לקח טוב נתתי לכם".

מטוב - זה הקב"ה, דכתיב "טוב ה' לכל".

לטובים - אלו ישראל, דכתיב "הטיבה ה' לטובים".

ועוד דרש רבי עזרא:

יבא זה ויקבל זאת מזה - לעם זו!

יבוא זה - זה משה דכתיב, "כי זה משה האיש".

ויקבל זאת - זו התורה דכתיב, "וזאת התורה אשר שם משה".

מזה - זה הקב"ה, דכתיב "זה אלי ואנוהו".

לעם זו - אלו ישראל, שנאמר "עם זו קנית".

אמר רבי יצחק: בשעה שחרב בית המקדש, מצאו הקב"ה לאברהם, שהיה עומד בבית המקדש. אמר לו הקב"ה לאברהם: מה לידידי בביתי? אמר לו אברהם: על עיסקי בני באתי. אמר לו הקב"ה: בניך חטאו - וגלו!

אמר לו אברהם: שמא בשוגג חטאו?!

אמר לו הקב"ה: עשותה המזימה, שהיו מעשיהם במזימה ובכוונה.

אמר לו אברהם: שמא רק מיעוטן חטאו? אמר לו הקב"ה: הרבים חטאו.

אמר לו אברהם: היה לך לזכור ברית מילה.

אמר לו הקב"ה: "ובשר קודש יעברו מעליך".

אמר לו אברהם: שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה?!

אמר לו הקב"ה: "כי רעתיכי - אז תעלוזי", בשעה שהם שלוים ועליזים, הם מחזיקין יותר במעשיהם הרעים, ולכן ההמתנה רק תגרום להם לחטוא יותר.

מיד הניח אברהם את ידיו על ראשו, והיה צועק ובוכה. ואמר לו להקב"ה: שמא, חס ושלום, אין להם תקנה?!

יצתה בת קול ואמרה לו: "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" - מה זית זו, אחריתו בסופו, שנוטעים אותו, ולאחר זמן רב הוא מניב פירות רבים, אף ישראל, אחריתן בסופן, סופם שיחזרו בתשובה.

ועכשיו דורשת הגמרא להמשכם של אותם פסוקים בספר ירמיהו.

זה שכתוב "לקול המולה גדולה הצית אש עליה, ורעו דליותיו" - אמר רבי חיננא בר פפא: לקול מיליהן של מרגלים - ניתרועעו דליותיהן של ישראל. דהיינו, נשבר גאון עוזם.

דאמר רבי חיננא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה:

"כי חזק הוא ממנו" - אל תיקרי ממנו אלא ממנו, כביכול, שאפילו הקב"ה, שהוא בעל הבית, אינו יכול להוציא כליו משם, ^[13] לפי שהם חזקים יותר ממנו.

מתקיף לה רב אחא ברבי חיננא: האי "לקול המולה גדולה"!? מדוע כתוב בלשון זה, והרי לפי דרש זה, "לקול מלה" - מיבעיא ליה לכתוב!?

אלא, כך דורשים פסוק זה:

אמר לו הקב"ה לאברהם: קולך שמעתי, וחמלתי עליהם. אני אמרתי ישתעבדו בארבע מלכויות, ויהיה שעבודן של כל אחת ואחת מארבעת המלכויות מתמשך כשיעור ארבע מלכויות הקיימות עכשו. אבל השתא, עתה ששמע הקב"ה את קולו של אברהם אבינו וחמל עלינו, לא יהיה השעבוד בכל מלכות ארוך כשיעור ארבע מלכויות, אלא כל חדא וחדא תשעבד אותנו לפי מאי דפסיק לה, והיינו משך זמן של מלכות אחת.

ואיכא דאמרי: אני אמרתי שישתעבדו בכם ארבעת המלכויות בזה אחר זה, עכשיו, לאחר ששמע הקב"ה את קולו של אברהם אבינו, תהיה הגלות בכל ארבעת המלכויות בבת אחת, על יד שבני ישראל יתפזרו לכל ארבעת המלכויות [בבל, פרס, יון, רומי].

אמר רבי יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אין עליו נושרין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא!

אמר רבי יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין!

שנינו במשנה: רבי מאיר אומר: השאור - בודה להן מתוכן, ומחמיצן.

רבי יהודה אומר: מביא את השאור מביתו, ונותנו לתוך המדה.

אמרו לו: אף היא היתה חסירה או יתירה.

והוינן בה: מאי, אימתי היא היתה חסירה, או אימתי היא היתה יתירה?

ומשנינן: אמר רב חסדא: אם היתה עיסת השאור שהביא מביתו עבה, לפי שעשאה בתוך ביתו כשהיא מגובלת במעט מים, וכך נעשה השאור עבה וקשה, הרי בנפח שלו הוא מכיל עתה יותר קמח מאשר אם היה סולת שאינה מגובלת במים, ולכן אם ימדוד את השאור הזה יחד עם הסולת בתוך מידת העשרון, נמצאת יתירה מידת סולת המנחה שנמדדה בתוך מדת העשרון. כי היות שהסולת המגובלת בתוך השיאור העב והקשה, היא מצומצמת בנפחה, הרי ניתן סולת במידת העשרון יותר מאשר היה ניתן בה אילו לא גיבל את עיסת השאור.

ואם היתה עיסת השאור רכה, משום המים הרבים שניתנו בה, ועל ידי כך נפח השאור הוא יותר רחב מאשר סולת שלא התגבלה, נמצאת הסולת שניתנת במידת העשרון חסירה, שאילו לא היתה מתגבלת עיסת השאור, היה נותן בה יותר סולת.

ודנה הגמרא בתירוץ של רב חסדא: מה אכפת לנו מהשיעור של הסולת אילולי גיבל את עיסת השאור? ומדוע אי אפשר למדוד עתה את השאור יחד עם הקמח במידת העשרון, שהרי סוף סוף, כי קא כייל, עכשיו כאשר מודד לסולת ולשאור יחד - לעשרון קא כייל?!

ומשנינן: רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: אי אפשר למדוד את השאור כמו שהוא עכשו מבלי להתחשב בנפח שלו כמו שהיה סולת, כי "לכמות שהן היתה" משערינן. ^[14] שיעור המדידה של עיסת השאור צריך להיות כמו שהיא היתה קמח, ולא כשהיא במצבה הנוכחי שהיא שאור המגובל במים.

אלא שעדיין קשה בין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה: ולישקול פורתא סולת מתוך הכלי של העשרון, לאחר שנמדד, וליחמציה לאותו קצת היטב מאבראי, מחוץ לכלי [במקום חמימות, או שיטמון אותו בתוך עיסה מחומצת, עד שיתחמץ יפה], וליתיה, לשאור המחומץ היטב, ויחזירנו לכלי המדידה שבו נתונה הסולת, ונילושיה וילוש את הסולת בהדיה, יחד עם השאור. ומדוע אמר רבי מאיר שבודה שאור בתוד העשרון עצמו, ומדוע אמר רבי יהודה שמביא שאור מביתו?

ומשנינן: זה שלא עושים כך, הוא משום גזירה, דלמא אתי, שמא יבוא הרואה, שרואה כיצד מביאים שאור מבחוץ ומכניסים אותו לכלי מבלי למדוד, לכלל טעות, שאפשר להוסיף את השאור על העשרון, ואין השאור נכלל במידת העשרון, ויבוא לאיתויי לשאור מעלמא, ולהוסיפו על העשרון.

הילכך, לרבי מאיר עדיף שיבדה אותו מתוכו, ולרבי יהודה עדיף שיביא מביתו.

הערות

^[13] החפץ חיים בשמירת הלשון חלק ב' פרק י"ט מקשה, איך אמרו המרגלים "חזק הוא ממנו"? וכי סברו שהכנענים חזקים יותר מן הקב"ה? ומבאר שכוונתם היתה שהקב"ה לא מגרש אומה ממקומה, עד שמוצא אחרת טובה ממנה, ואז הוא נותן להם כח לכלותם, אבל אנחנו עם ישראל שזה מקרוב חטאנו בעגל ובבשר תאוה, אין לנו זכות שהקב"ה יכלה אותם מפנינו, ומה שהקב"ה הבטיח לתת לנו את הארץ, זה רק אם נהיה צדיקים.

^[14] החזון איש מקשה, מה שייך לומר כמו שהיו משערים או כמו שהן עכשו משערים, הרי אין זו מצוה כמו אכילת כזית שצריך לדון האם כמות אוכל זו נחשבת כזית כיון שפעם היתה כזית או לא, אבל פה התורה אמרה שצריך עשרון סלת, ולא נאמר שיעור בגודל החלות אחר האפיה או בשעת הלישה, ומדוע צריך להתחשב בגודלן אחר הלישה? ומתרץ, כיון שצריך שאור כדי לחמצן, סבר רבי יהודה שהשאור נמדד כפי שהוא עכשו ולא כמו קמח. ורבי מאיר חולק וסובר, שאף על פי שצריך שאור כדי לחמץ, מכל מקום השיעור הוא בעשרון סלת, ולא מתחשבים במה שתפח השאור לאחר מכן.

"בן ידיד" — זה אברהם, דכתיב [שנאמר] בו: "מה לידידי בביתי" (ירמיהו יא, טו), שיתבאר בהמשך. "ויבנה ידיד" — זה בית המקדש, דכתיב [שנאמר] בו: "מה ידידות משכנותיך" (תהלים פד, ב). "לידיד" — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב [שנאמר] בו: "אשירה נא לידידי" (ישעיהו ה, א).

"בחלקו של ידיד" — זה בנימין שנבנה בית המקדש בתחום שבטו, שנאמר בו בברית משה: "לבנימין אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו" (דברים לג, יב). "ויתכפרו בו ידידים" — אלו ישראל, דכתיב [שנאמר] בהם: "נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה" (ירמיהו יב, ז).

ועוד דרש ר' עזרא בדומה לזה: "יבא טוב, ויקבל טוב מטוב לטובים". ופירש: "יבא טוב" — זה משה, דכתיב [שנאמר] בו: "ותרא אותו כי טוב הוא" (שמות ב, ב). "ויקבל טוב" — זו התורה, דכתיב [שנאמר] בה: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד, ב). "מטוב" — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב [שנאמר] בו: "טוב ה' לכל" (תהלים קמה, ט). "לטובים" — אלו ישראל, דכתיב [שנאמר] בהם: "הטיבה ה' לטובים" (שם קכה, ד).

ועוד דרש ר' עזרא: "יבא זה, ויקבל זאת מזה לעם זו". ופירש: "יבא זה" — זה משה, דכתיב [שנאמר] בו: "כי זה משה האיש" (שמות לב, א). "ויקבל זאת" — זו התורה, דכתיב [שנאמר] בה: "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים ד, מד), "מזה" — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב [שנאמר] בו: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ד). "לעם זו" — אלו ישראל, שנאמר בהם: "עם זו קנית" (שם טז).

א מתוך שהובא הכתוב "מה לידידי בביתי" לענין כינויו של אברהם "ידיד", מביאים בדרשת כתוב זה והכתובים הבאים אחריו. שנאמר: "מה לידידי בביתי עשותה המזמתה הרבים ובשר קודש יעברו מעליך כי רעתכי אז תעלוזי. זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך לקול המולה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו" (ירמיה יא, טו— טז). ובדרשת כתוב זה אמר ר' יצחק: בשעה שחרב בית המקדש, מצאו הקדוש ברוך הוא לאברהם שהיה עומד בבית המקדש, אמר לו: מה לידידי בביתי?

אמר לו אברהם בתשובה: על עיסקי בני באתי, מדוע מחריב ה' את בית המקדש ומגלה אותם מן הארץ. אמר לו הקדוש ברוך הוא: טעם הדבר, משום שבניך חטאו, ולכן נענשו וגלו מן הארץ. אמר לו אברהם לקדוש ברוך הוא: שמא בשוגג חטאו, ואין מגיע להם עונש שכזה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "עשותה המזמתה" — מעשיהם הרעים היו במזימה, במזיד ולא בשגגה, ועל כך הם נענשים. אמר לו אברהם: שמא רק מיעוטן של בני ישראל הם שחטאו, ואין ראוי שייענש כל העם מחמת מיעוט שבו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "הרבים" — רובם של בני ישראל חטאו.

אמר לו אברהם: ואף על פי כן היה לך לזכור לבני ישראל את זכות ברית מילה שהם נימולים, ולא להענישם על חטאיהם! אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ובשר קדש יעברו מעליך" — שאף עברו וביטלו את קדושת בשרם, מצות ברית המילה. אמר לו אברהם: ועדיין לא היה להענישם על חטאיהם, שמא אם המתנת להם, היו חוזרין בתשובה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "כי רעתכי אז תעלזי" — ראוי היה להענישם על חטאיהם, ולא להמתין עד שישובו בתשובה. שכן בשעה שחוטאים הם, ואין הם נענשים על כך אלא עושים ימיהם בטוב ובנעימים ("אז תעלוזי") — אין הם חוזרים בתשובה, אלא מוסיפים על חטאיהם ("כי רעתיכי").

כיון שנדחו כל דבריו, מיד הניח אברהם את ידיו על ראשו כאדם האבל ומצטער, והיה צועק ובוכה, ואמר לו להקדוש ברוך הוא: שמא חס ושלום אין להם לבני ישראל עוד תקנה? יצתה בת קול ואמרה לו: "זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך" — מה זית זו אין אחריתו (תכליתו) מתקיימת אלא בסופו לכשקוטפים את פירותיו, אף ישראל אין אחריתן מתקיימת אלא בסופן.

ב ועוד נאמר בכתוב זה "לקול המולה גדלה הצית אש עליה ורעו דליותיו" (ירמיה יא, טז). אמר ר' חיננא בר פפא בדרשת הכתוב: לקול מיליהן ("לקול המולה") של מרגלים ששלח משה לתור את הארץ והוציאו דיבת הארץ רעה, ניתרועעו דליותיהן (ענפיהם) של ישראל. שכן אמר ר' חיננא בר פפא בגודל חטאם של המרגלים: דבר של חטא גדול דברו מרגלים באותה שעה, שאמרו: "כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא) — אל תיקרי (תקרא) "ממנו" במובן מאיתנו, אלא "ממנו" — מן הקדוש ברוך הוא, וכרוצים לומר: כביכול, שאפילו בעל הבית (הקדוש ברוך הוא) אינו יכול להוציא כליו משם, שאמרו שהעם שם חזק אף מהקדוש ברוך הוא.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' חייא בר' חיננא: האי [זה הכתוב] "לקול המולה גדלה", לדרך פירושך את הכתוב ("לקול מיליהן של מרגלים"), "לקול מלה" מיבעיא ליה [צריך היה לו לומר]! אלא כך הוא פירושו של כתוב זה, ונסמך על דרשתו של ר' יצחק האמורה למעלה, כי באברהם אבינו הטוען לפני הקדוש ברוך הוא בזמן החורבן אמורים הדברים: אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: קולך שמעתי ("לקול") וחמלתי ("המולה" — חמלה, בחילופי אותיות ח' ה') עליהם, ומקל אני בדינם. שכן אני אמרתי בתחילה כי ישתעבדו בני ישראל בארבע מלכיות (בבל, פרס, יון ורומי), בכל אחת ואחת מהמלכויות הללו כשיעור שקבעתי מלכתחילה לשיעבוד כל הארבע מלכיות גם יחד.

השתא [עכשיו] מכיון שהתפללת וביקשת עליהם, ישתעבדו בני ישראל בכל חדא וחדא [אחת אחת] מארבע המלכויות הללו רק כשיעור מאי דפסיק [מה שנפסק, נקבע] לה בלבד. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים], שכך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אני אמרתי בתחילה שימשלו בבני ישראל המלכויות הללו בזה אחר זה, כל אחת בזמן שקבעתי לשיעבודה, עכשיו אני גוזר שתהיה ממשלתם בבת אחת, ויתמעט בכך זמן השיעבוד.

ג באותם כתובים שבספר ירמיה נמשלו ישראל לזית ("זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך"). ובענין זה אמר ר' יהושע בן לוי: למה נמשלו בני ישראל לעץ הזית? לומר לך: מה עץ הזית אין עליו נושרין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף בני ישראל אין להם בטילה עולמית, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ועוד בענין דימויים של בני ישראל לזית, אמר ר' יוחנן: למה נמשלו בני ישראל לפרי הזית? לומר לך: מה פרי הזית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה (שבירה וריסוק), אף בני ישראל אם חוטאים הם, אין הם חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין, המשברים את הגוף ואת הנפש.

ד שנינו במשנתנו כי ר' מאיר אומר שאת השאור בו הוא אמור להחמיץ את מנחות החמץ הריהו בודה (מפריש) להן מתוכן, מהעיסה עצמה, ומחמיצן. ואילו ר' יהודה אומר שמביאו מעיסה אחרת, ישנה. והקשו חכמים על ר' יהודה, שלשיטתו נמצאת המידה חסירה או יתירה. ומבררים: מאי [מה פירוש] "חסירה או יתירה" שאמרו חכמים?

אמר רב חסדא בהסבר הדברים: אם היתה עיסת השאור אותה הוא מביא ממקום אחר עבה, שהקמח שבה בלול במעט מים, ונפחו קטן (שאילו היה עדיין קמח היה נפחו מדוייק), ומעתה כשימדוד את השאור העבה הזה עם הסולת במידת העשרון — נמצאת מדת סולת המנחה יתירה בתוך מדת העשרון, שיש יותר בעשרון ממה שצריך להיות, שהרי צריך להשלים מן הסולת את הכמות החסרה בשל היות השאור קטן מהראוי. ומן הצד האחר, אם היתה עיסת השאור רכה, שהקמח שבה בלול בהרבה מים, נמצא שנפחו גדול מהראוי וכדי להשלים את מדת העשרון הריהו מוסיף שיעור סולת הקטן מהראוי, ונמצאת מדת סולת המנחה חסירה בתוך מידת העשרון.

ומקשים על הסברו של רב חסדא: מה בכך אם נעשה השאור מבלילה עבה או גסה, והרי סוף סוף (בסופו של דבר), כי קא כייל [כאשר הוא, עושה המנחה, מודד] עתה את השאור הבא מבחוץ ואת הסולת למנחה, הלא למידת עשרון הראוי קא כייל [הוא מודד]!

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם] אותה תשובה: כדי להגיע לשיעור הנכון יש לדעת כמה קמח היה במקור בשאור קודם שניתנו בו מים והפך לשאור, וכן בסולת, שכן לכמות (כמו) שהן (קמח השאור וסולת המנחה) היתה לפני הבלילה משערינן [משערים, מודדים, אנו] את מדת העשרון, ולא לפי המידה הנוכחית.

ושואלים: אף לשיטת חכמים שאין לעשות כשיטת ר' יהודה, מפני החשש לחסרה או יתירה, והרי יש דרך לעשות שאור בחוץ, בלא חשש חסר או יתר, ובאופן זה: לישקול פורתא מיניה [שיקח מעט סולת ממנו], ממידת העשרון, לאחר שנמדד ונמצא כשיעור, וליחמציה מאבראי [ושיחמיץ אותו מחוץ לעיסה], באופן שיחמיץ היטב, ולאחר מכן ישוב וליתיה, ונילושיה בהדיה [ויביא אותה, וילוש אותה ביחד עם העיסה]! ומשיבים: אין לעשות כן, שכן גזירה היא שגזרו חכמים שלא לעשות כן, מפני החשש שיאמרו הרואים את השאור המובא מהחוץ, שמביאים את עיסת המנחה מן החוץ, ובעקבות זאת דלמא אתי לאיתויי מעלמא [שמא יבואו להביא מן החוץ] עיסה שאינה קדושה למנחה.

ה תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מחמיצין (מביאים לידי חימוץ) את המנחות הבאות חמץ

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In the phrase: Son of yadid, this yadid is Abraham, as it is written: “What has My beloved [lididi] to do in My house” (Jeremiah 11:15). This verse is referring to Abraham, as will be explained. In the phrase: And build yadid, this yadid is the Temple, as it is written: “How lovely [yedidot] are Your tabernacles” (Psalms 84:2). And with regard to the term in the phrase: For Yadid, this is the Holy One, Blessed be He, as it is written: “Let me sing of my Beloved [lididi]” (Isaiah 5:1).

In the portion of yadid; this yadid is the tribe of Benjamin, in whose territory the Temple was built, as it is stated that Moses blessed Benjamin in the following terms: “Of Benjamin he said: The beloved [yedid] of the Lord shall dwell in safety by Him” (Deuteronomy 33:12). And let yedidim achieve atonement through it; these yedidim are the Jewish people, as it is written with regard to them: “I have given the dearly beloved [yedidut] of My soul into the hand of her enemies” (Jeremiah 12:7).

Rabbi Ezra stated another, similar homily: Let the good one come and receive the good from the Good for the good ones. He explained: Let the good one come; this good is Moses, as it is written about him: “And when she saw him that he was a goodly child” (Exodus 2:2). And receive the good; this good is the Torah, as it is written about the Torah: “For I give you a good doctrine; do not forsake my Torah” (Proverbs 4:2). From the Good; this is referring to the Holy One, Blessed be He, as it is written: “The Lord is good to all” (Psalms 145:9). For the good ones; these good ones are the Jews, as it is written with regard to them: “Do good, Lord, to the good ones” (Psalms 125:4).

Rabbi Ezra stated yet another homily structured in a similar manner. Let this one come and receive this from this One for this people. He explained: Let this one come; this is referring to Moses, as it is written about him: “For as for this Moses, the man who brought us up out of the land of Egypt” (Exodus 32:1). And receive this; this is referring to the Torah, as it is written: “And this is the Torah which Moses set before the children of Israel” (Deuteronomy 4:44). From this One; this is referring to the Holy One, Blessed be He, as it is written: “This is my God and I will glorify Him” (Exodus 15:2). For this people; these people are the Jews, as it is stated about them: “This people that You have gotten” (Exodus 15:16).

§ It was stated above that the verse: “What has My beloved to do in My house,” is a reference to Abraham. The Gemara homiletically interprets the complete verse and the one after it: “What has My beloved to do in My house, seeing that she has performed lewdness with many, and the hallowed flesh is passed from you? When you do evil, then you rejoice. The Lord called your name a leafy olive tree, fair with goodly fruit; with the sound of a great tumult He has kindled fire upon it, and its branches are broken” (Jeremiah 11:15–16). Rabbi Yitzḥak says: At the time when the First Temple was destroyed, the Holy One, Blessed be He, found Abraham standing in the Temple. He said to Abraham: “What has My beloved to do in My house?”

Abraham said to God: I have come over matters concerning my children, to discover why God is destroying the Temple and exiling them from Eretz Yisrael. God said to Abraham: The reason is that your children sinned, and therefore they are being exiled from the land. Abraham said to God: Perhaps they sinned unwittingly, and they do not deserve such a terrible punishment. God said to him: “Seeing that she has performed lewdness [hamzimmata],” i.e., her evil actions were intentional. Abraham further said to God: Perhaps only a minority of Jews sinned, and the rest of the people should be spared punishment. God said to him: “With many,” i.e., the majority of the people are culpable.

Abraham continued to contend: Even so, You should have remembered the merit of the covenant of circumcision, which would have protected them from retribution. God said to him: “And the hallowed flesh is passed from you,” as they neglected the mitzva of circumcision. Abraham persisted and said to God: Perhaps if You would have waited for them, they would have returned in repentance. God said to him: “When you do evil then you rejoice.” That is, it is proper for them to be punished without delay, and they should not be given time to repent, since when they sin and are not punished they rejoice and live at ease, and rather than repent they are encouraged to do more evil.

Once all his arguments had been refuted, Abraham immediately placed his hands on his head in an act of mourning, and was screaming and crying. And he said to God: Is it conceivable, Heaven forbid, that the Jewish people have no further opportunity for remedy? A Divine Voice emerged and said to him the continuation of the verse: “The Lord called your name a leafy olive tree, fair with goodly fruit.” Just as with regard to this olive tree, its final purpose is fulfilled at its end, when its fruit is picked, so too, with regard to the Jewish people, their final purpose will be fulfilled at their end, i.e., they will ultimately repent and return to Me.

The Gemara analyzes the last part of the same verse: “With the sound of a great tumult [hamulla] He has kindled fire upon it, and its branches [daliyyotav] are broken” (Jeremiah 11:16). Rabbi Ḥinnana bar Pappa says: From the sound of the words [milleihen] of the spies that Moses sent to Eretz Yisrael and who brought back an evil report, the branches of the Jewish people were broken. As Rabbi Ḥinnana bar Pappa says: The spies said a serious statement at that moment: “They are stronger than us” (Numbers 13:31). Do not read the phrase as: “Stronger than us [mimmenu],” but rather read it as: Stronger than Him [mimmennu], meaning that even the Homeowner, God, is unable to remove His belongings from there, as it were. The spies were speaking heresy and claiming that the Canaanites were stronger than God Himself.

Rabbi Ḥiyya, son of Rabbi Ḥinnana, objects to this interpretation. This phrase: “With the sound of a great tumult [hamulla],” is problematic according to your claim that it is a reference to the words of the spies. According to your interpretation, it should have stated: With the sound of a word [mila]. Rather, Rabbi Ḥiyya interprets this phrase in accordance with the earlier explanation that these verses are referring to Abraham’s discussion with God at the time of the destruction of the Temple. The Holy One, Blessed be He, said to Abraham: I heard your voice, and I took pity [ḥamalti] on the Jewish people and will punish them less harshly. I had previously said that the Jews will be subjugated by four kingdoms: Babylonia, Persia, Greece, and Rome, and each and every one of these kingdoms will subjugate them for the measure of time I had originally set for their subjugation to all four kingdoms put together.

But now that you have prayed for them, the Jewish people will be subjugated to each one of these four kingdoms only for the amount of time stipulated for each one separately. And there are those who say that God said the following to Abraham: I initially said that these kingdoms will rule over the Jews one after the other, each of them for a separate period. Now I decree that their dominion shall occur simultaneously in different geographical regions, which will shorten the overall duration of the subjugation.

The verse in Jeremiah compares the Jewish people to an olive tree: “The Lord called your name a leafy olive tree.” Rabbi Yehoshua ben Levi says: Why were the Jewish people likened to an olive tree? It is to tell you that just as the leaves of an olive tree never fall off, neither in the summer nor in the rainy season, so too, the Jewish people will never be nullified, neither in this world nor in the World-to-Come. And Rabbi Yoḥanan says: Why were the Jewish people likened to an olive tree? It is to tell you that just as an olive tree brings forth its oil only by means of crushing and breaking, so too, the Jewish people, if they sin, return to good ways only by means of suffering.

§ The mishna teaches that Rabbi Meir says: With regard to the leaven added to the dough to facilitate leavening, one separates part of the flour for the meal offerings from within the flour of the meal offerings themselves and leavens the meal offerings with it. Rabbi Yehuda maintains that one brings the leaven from another, aged, dough. The Rabbis subsequently questioned Rabbi Yehuda’s opinion, claiming that according to his ruling the measure of the meal offering would be lacking or would be greater than required. The Gemara inquires: What is the meaning of: Lacking or greater?

Rav Ḥisda said: If the leavening dough that was brought from elsewhere is stiff, as its flour was mixed with a small amount of water, and it is relatively small in volume, when this stiff leaven is measured with the fine flour, the amount of fine flour for the meal offering is found to be greater than a tenth of an ephah when the measuring vessel is filled. This is because it will be necessary to add more flour to make up for the small volume of leavening dough. Conversely, if the leavening dough is soft, i.e., its flour was mixed with a larger amount of water, its volume will be larger than it should be, which will mean that the measuring vessel will be filled with less fine flour than normal, and the amount of flour is found to be lacking.

The Gemara raises a difficulty with the interpretation of Rav Ḥisda: Why does it matter if the leavening dough is stiff or soft? Ultimately, when the one preparing the meal offering measures the leaven brought from elsewhere together with the fine flour used for the meal offering, he measures and reaches the requisite amount of a tenth of an ephah, as the measure is full either way.

Rabba and Rav Yosef both say: In order to achieve the appropriate measure it is necessary to know how much flour the substance contained before water was added and it became dough. The reason is that one measures the tenth of an ephah in accordance with the amount there was of the flour of the leavening dough before it was mixed with water, together with the fine flour of the meal offering, and not in accordance with their present volume.

The Gemara asks: But even according to the opinion of Rabbis, who hold that Rabbi Yehuda’s method may not be used because the amount might be lacking or be greater than it should be, let him take a little fine flour from the tenth of an ephah after it has been measured and found to be the requisite amount, and leaven it thoroughly outside the rest of the dough, and afterward bring it and knead it together with the rest of the dough. In this way it is possible to bring leaven from the outside and to be certain that the meal offering contains exactly the correct measure. The Gemara answers: One cannot proceed in this manner, due to a rabbinic decree. The reason for this decree is that people who would see this practice might mistakenly think that the leavened portion was not part of the original fine flour, and perhaps they will come to bring leavening dough for their meal offerings from elsewhere, i.e., leavening dough that has not been consecrated for the meal offering.

§ The Sages taught in a baraita: One may not leaven the meal offerings that come as leavened bread

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואמר כו'. כי רעתיכי אז תעלוזי. כלומר כמה שהיו מרבין לחטוא היו שמחין:

מה זית זה אחריתו בסופו. כלומר כל זמן שהוא בוסר הוא קטן הרבה ובשעה שמתבשל מתגדל ומתבשל ביחד:

שאפי' בעל הבית. כינוי הוא כלומר מי שבראן אין יכול להן:

המולה גדולה. כמו חמלה:

השתא חמלתי עליהן כל חדא וחדא כמה דפסיק לה. (לשעבר) [לשיעורה] ולא יותר:

אני אמרתי. בכל מלכות ומלכות ישתעבדו בה ד' מלכיות בזה אחר זה:

ועכשיו חמלתי ומשעבדין בהן בבת אחת:

ר' מאיר השאור של חמץ שבתודה ושתי הלחם בודה מתוכו. בודה לשון מוציא כמו בדה מלבו:

אלא מביא את השאור ממקום אחר ונותנו לתוך המדה וחוזר וממלא את המדה סולת על גבי השאור. אמרו לו אף זו אינה מן המובחר. שפעמים היתה מדה חסירה או יתירה כיצד שאם היה השאור עבה וקשה נמצאת המדה יתירה שכשיהיה השאור הזה שהוא עבה וקשה כשהיה קמח נמצא מחזיק קמחו כפלים במדה יותר ממה שמחזיק עכשיו וכשימלא המדה על גב שאור נמצא יתירה. ואם היה השאור שנותן במדה רכה נמצא חסירה המדה לפי שהשאור שהוא נילוש רך מחזיק בכלי הרבה יותר ממה שהיה מחזיק קודם שנילוש וכשימלא המדה על גב אותו שאור רך נמצאת חסירה:

סוף סוף בין עבה בין רכה עשרון קא כייל. ועכשיו הרי מלא:

לכמות שהוא משערינן. לכמות שהיה אילו היה השאור קמח בעינן לשעורי ולא כדהוי השתא הילכך נמצא המדה יתירה או חסירה משום הכי בודה מתוכן:

ואמאי בודה משום הכי ולימלייה למדה סולת ולישקול פורתא מההוא סולת ולינחיה אבראי במנא אחרינא ולעיין כמה מחזיק השתא ולחמציה ולחזייה כמה טפי שיעוריה. או ליחמציה עבה וליחזייה כמה בצר שיעוריה. והדר לינחיה בעשרון וליחזי כמה טפי או כמה בצר הסולת שבעשרון^א)פי' רבינו בזה הוא כפי' השני שכתב רש"י ז"ל אך בהא דמשני גזירה דלמא אתי לאתויי מעלמא מפרש בע"א. ולפום הכי כי יביא שאור ממקום אחר אי הוה עבה או רכה יטפי או יבצר מן הסולת שבעשרון כי ההוא שיעורא ואכתי אמאי בודה:

גזירה דילמא אתי לאייתויי שאור מעלמא מקמי דלישערי הכי כדאמרן והיה ממלא המדה על גבו והיא היתה חסירה או יתירה:

אין מחמיצין החמץ שבתודה ושתי הלחם במי תפוחים. דמי פירות אין מחמיצין:

מאי הוי עלה, פי' דהא לא תנינן ליה בהדיא, ל"ה. ר"ל דהאי פשיטותא דמשמע כרבא לאו מילתא דפשיטותא היא דאיכא למימר דשיירה אע"ג דאיכא למימר מאי שייר דהאי שייר מ"מ לאו קושיא גדול' היא דנוכח פשיטותא משום הכי, דנוכל לומר לעולם דאי לא קתני וההיא דמעלה קומץ אע"ג דהוי דאי וקתני לה מ"מ מילתא דכתיבא באורייתא הוא כדאיתא בריש פ' השוחט והמעלה הילכך אע"ג דהוי דאי קתני אבל חצי קומץ דכהן גדול שמת לאו מילתא דכתיבא באורייתא הוא דמ"ד דיקריב שלם מסברא דנפשיה קאמר הכי דמתוך שהוכפל סלתו הוכפל לבונתו, הילכך ליכא למפשט דמדלא קתני לה דליתא, משום דלעולם איכא למימר דבמלתיה דלא כתיבא באורייתא דאי לא קתני הילכך ליכא למפשט מינה מדלא קתני דליתא משום דאי ודאי לא קתני, לכך פי' רש"י מאי הוי עלה משום דלא תנינא ליה בהדיא, אבל לא נוכל לפרש דאע"ג דנחליט פשיטותא דדינא ודנימא דאף בכה"ג קתני ודפשיט שפיר מקומץ לבונה דמ"מ איכא למבעי מאי הוי עלה דשמן כדבעי ושמן בין לאבא יוסי בין לרבנן מהו, דנהי דפשיט מלבונה לרבנן דלא הוכפלה מ"מ איכא למבעי בשמן, משום דהא ליתא שהרי כדמפרשינן דקומץ דלבונה לא הוכפל לפי שיש לעשות דינם שוה, ואין לומר דאכתי איכא למבעי אליבא דאבא יוסי אי נימא דהוכפל שמן אי לא משום דמדברי רבנן נשמע לאבא יוסי לומר דלא הוכפל ועוד דמאי הוה עלה הוי למאי דהוה שקלינן וטרינן עלה דהיינו לקומץ לבונה, וכן משמע ממאי דפשטינן דאין לחלק בין שמן מקומץ לבונה וגם לומר דמדברי רבנן נשמע לאבא יוסי וכדפרישית:
והרי יש להקשות מאי פשט רבא ואם איתא זמנין דמשכחת לה שבעה הא אע"ג דנימא דליכא ודלא ליקשי לרבנן ליתני שבעה מ"מ תקשי לאבא יוסי דסבר דמפריש לעולם שני קומצין דליחשב שבעה:
וי"ל דלא קשי מינה לאבא יוסי משום דאיכא למימר דאבא יוסי פליג עלה דהא תנא הוא וההיא אתיא כרבנן דרבנן דהוו רבים סתם למתני', אבל פריך שפיר דאם איתא דלרבנן הוכפל דזמנין משכחת לה שבעה ודליתני שבעה, דאין לומר כמו כן דלא תיתי כרבנן דא"כ תיתי מתני' דלא כמאן לא כרבנן ולא כאבא יוסי, ועוד דלא תיתי אבא יוסי והוי כיחידאה אמרי' אבל דלא תיתי כרבנן דהוי רבים לא אמרינן:

חוץ מחמץ שבתודה דכתיב על חלות לחם חמץ ושתי הלחם. דכתיב חמץ תאפינה, ל"ה. ופי' בתוס' דצ"ע דהא תודה לא איקרי מנחה דבשלמא שתי הלחם אקרו מנחה דכתיב מנחה חדשה, כך לתו"ס:
ולי נראה מדשנינן תודה ושתי הלחם מהדדי ילפי' נמי דלהוו מנחה כמו שתי הלחם:

אמרו לו אף היא היתה חסרה או יתירה, פי' כגון אם השאור עיסה ומגובל בקושי במעט מים אינו מחזיק נפח גדול כאלו היה קמח ונמצא העשרון יתר לפי שאם לא היה שאור מגובל היה נפחו גדול מעכשיו, ל"ה:
נראה דר"ל אם היה הכל קמח לא היתה מקשיית אבל נפחיית מלא העשרון יהיה מלא דבר נפוח וזהו שיעור שיהא מלא סולת שהוא דבר נפוח שאינו מקשיי וכשנותנים בו שאור שהוא דבר מקשיי כשילישוהו עם הסולת יעשה נפח גדול מסולת ונמצא שהעשרון יהיה יתר ממה שהיה להיות דינו אם היה סולת:

ויבנה ידיד זה בית המקדש דכתיב מה ידידות משכנותיך גו'. ע"ש דיבוק השכינה אשר היה שם לידיד זה הקב"ה דכתיב אשירה נא לידידי דהיינו שמתקרב אלינו ומתדבק אלינו בחלקו של ידיד זה בנימין כו' שנתקרב יותר מכל השבטים כדאי' במדרשות ויתכפרו בו ידידים כו' דכתיב נתתי את ידידות נפשי גו' שע"ש קרבתם ואהבתם לו קראם כן וק"ל:

יבא טוב כו'. מהידוע כי הפעולות הם ג' הטוב והמועיל והערב ופעולת הטוב שבהם הוא הטוב הגמור שאין בו כוונת הערב והמועיל וז"ש הטוב שהיא התורה שכולה פעולת הטוב כמ"ש כי לקח טוב גו' וכל שאר לקיחות אינם כן אלא מן המועיל והערב והיא הנתונה מטוב שהוא הקב"ה הטוב האמיתי כמ"ש טוב ה' לכל ואין רע יורד משמים אלא מצד המקבל ואינה ראויה שתנתן אלא על ידי טוב שהוא משה שהיה מרוחק מב' פעולות האחרים כמ"ש ותרא אותו כי טוב וכמ"ש שהחזירתו על מצריות ולא רצה להניק ועל ידו תהא נתונה לטובים שהם ישראל שהם מוכנים לתורה מצד שהם מתייחסים בני טובים שנאמר היטיבה ה' לטובים שהוא שב לאומה הישראלית כמ"ש ולישרים בלבותם גו' שלום על ישראל והענין מבואר שלא תאמר שיש שום שינוי רצון לפניו שנתנה אז ולא בדור אחר לפי שאז ראוי הטוב להנתן מטוב ע"י טוב לטובים וק"ל:

יבא זה כו'. מבואר כעין שכתבנו לעיל שע"כ נסמכו ב' המאמרים ור"ל שאל תאמר שיש ח"ו שינוי רצון לפניו שנתנה לדורו של משה ולא לדורות שלפניו וע"כ אמר יבא זה כו' מבואר מלת זה הונח על דבר מיוחד וידוע כאילו אותו הדבר במעמד ההוא של האומר וע"כ נאמר זה על המקום ב"ה כמ"ש בפסוק למה זה לי גו' כי מלא כל הארץ כבודו ולפי הדמיון הזה גם לתורה ולישראל ולמשה נאמר כן מלת זה לפי שהם מיוחדים וידועים במעלותם התורה מיוחדת משאר דתות וישראל מבין האומות ומשה מבין הנביאים וע"כ נתנה התורה שהיא מיוחדת מהקב"ה שהוא האחד האמיתי ע"י משה שהוא מיוחד מבין הנביאים לדורות שהיו אז אומה מיוחדת שנאמר עם זו קנית וק"ל:

על עסקי בני באתי כו'. ר"ל להתפלל עליהם כדמוכח בקרא דכתיב לעיל מניה ואתה אל תתפלל גו' כמ"ש התוס' לפי פשטיה דקרא בירמיה כו' ע"ש. וא"ל בניך חטאו וגלו א"ל שמא בשוגג כו'. ר"ל ודי להם בגלות כמו שוגג לגבי ערי מקלט א"ל עשותה המזמתה דהיינו מזיד ולא סגי להו בגלות לחוד א"ל שמא מיעוטן כו' והעולם נידון אחר רובו א"ל הרבים:

היה לך לזכור כו' ובשר קדש יעברו מעליך. לפי ענינו הל"ל יעברו מעליהם ונראה הא דקאמר לזכור ברית מילה ולא שאר מצות דר"ל היה לך לזכור להם זכות ברית מילה שמלתי עצמי בן מאה שנה והיא מצוה ראשונה הניתנת לאברהם וא"ל הקב"ה ובשר קודש יעברו מעליך בחטתם העבירו זכות זה שעליך. וא"ל שמא אם המתנת להם כו'. ע"פ מ"ש בגיטין שהקב"ה צדקה עשה עם ישראל שהקדים הגלות שתי שנים לונושנתם ושמא אם המתנת להם עוד ב' שנים אלו אולי היו חוזרין בתשובה תוך ב' שנים אלו וא"ל הקב"ה גלוי היה לפני שלא היו חוזרין שהרי כי רעתייכי גו' כפרש"י שם כשעברו עבירה היו שמחים בה ובודאי לא היו חוזרים אלא מתוך צרה וא"כ צדקה עשיתי להם שגלו ב' שנים קודם וא"ל שמא ח"ו אין להם תקנה כו' דמתוך רעתם זאת לא יחזרו בתשובה ואמרינן בפרק חלק דאין ישראל נגאלין אלא בתשובה וא"ל הקב"ה זית רענן כו' מאי זית זה אחריתו כו'. ע"פ מ"ש שם שהקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשים כגזירת המן וחוזרין עי"ז בתשובה והיינו כזית כו' כדלקמן שאינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה כך ישראל אין חוזרין בתשובה אלא ע"י יסורין ואחריתו בסופו דקאמר על כוונה זו דר"ל אחריתו הוא תכליתו אינו אלא בסופו שנשתנה להיות שמן דהזית גופיה כמו שהוא אין לו שום מעלה עד תכליתו שנעשה שמן וכדאמרינן בסוף הוריות כשם שהזית משכח תלמוד של ע' שנים כך שמן זית משיב תלמוד של ע' שנים ולזה בז' מינין של א"י לא כתיב זית כמו גפן תאנה גו' אלא זית שמן שהזית כמו שהוא אינו דבר חשוב בז' מינין אלא השמן היוצא ממנו כך ישראל אין אחריתו ותכליתו בעה"ז אלא בסופו דהיינו לימות המשיח אחר שיחזרו בתשובה ע"י יסורין כמו השמן שלא בא אלא ע"י כתישה ודו"ק:

לקול מלייהו של מרגלים כו'. דמשמע בקרא שהיה תלונתם ובכייתם בהשמעת קול כמ"ש ויהס כלב את העם וגו' והיא הביאה בכייה לדורות בתשעה באב כדאמרינן בפרק חלק ובפרק א"נ ע"ש והיינו נתרועעו דליותיהן של ישראל בשעת החורבן ומייתי דאר"ח כו' דודאי משום שהוציאו המרגלים דיבה על הארץ כמשמעות הכתובים לא היה להם עונש כ"כ להיות להם ע"י זה בכייה לדורות אבל דבר גדול דברו המרגלים כלפי מעלה כי חזק הוא ממנו כו' כביכול כו' כמפורש פ' א"נ בעון זה ודאי נגזרה בכייה לדורות וק"ל:

האי לקול המולה גדולה לקול מלה גדולה מבעי ליה כו'. כצ"ל:

קולך שמעתי וחמלתי כו'. דריש המלה מלשון חמלה שהח' מתחלף בה' באחה"ע וק"ל:

אני אמרתי כו' השתא כל חדא וחדא מאי דפסיק כו'. נראה דד"ל שכבר נגזר ונפסק שיעבוד ד' מלכיות בגזירת בין הבתרים כמ"ש במדרש אימ"ה זו מלכות בבל חשיכ"ה זו מדי גדול"ה זו יון כו' והשתא בשעת החורבן גרם החטא שישתעבדו בד' מלכיות כאו"א כשיעור ד' מלכיות וא"ל הקב"ה לאברהם קולך שמעתי וחמלתי עליהם לבטל אותה הגזירה אלא שלא ישתעבדו כל חדא וחדא אלא במאי דפסיק לה בגזירת בין הבתרים וא"ד אני אמרתי בזה אחר זה כו' כפרש"י בבת אחת שיהיו משועבדים בבת אחת לכולן דהיינו שיהיו מפוזרים כו' וזהו זכות לישראל כדאמרינן פ"ק דע"ז דא"ל קטיעה בר שלום חדא דלא יכלת להו דכתיב כי בד' רוחות השמים פרשתי אתכם גו' ודו"ק:

לומר לך מה זית כו' לא בימי הגשמים כו'. ימי הגשמים הוא משל לעה"ז שהם ימי שעבוד כמו שת"י בפסוק כי הנה הסתיו עבר הגשם גו' זמן שעבודא דדמי לסתווא פסק כו' ערות מצריים דמתילא למטרא כו' ע"ש. ואמר דעליו אין נושרין כו'. העלים הוא משל אל ההמון כמ"ש בפרק ג"ה עלין שבה אלו ע"ה ואלמנא עליה לא אתקיימו אתכליא והיינו דודאי ת"ח שבהם שנדמו לאשכולות כמ"ש שם יתבטלו כמ"ש במסכת שבת עתידה התורה שתשתכח מישראל אבל העלים שהם רמז לכל ישראל לא יהיה להם בטלה לעולם וק"ל:

רש"י ד"ה זית אחריתו. ל"א שאין מתבשל כו' אלא בסופו כולן יחד. עי' לקמן (פו) בפי' למתניתין דג' זיתים הן ובתוס' שם:

גמ' רבה ורב יוסף וכו' לכמות שהיתה כצ"ל:

"יָבוֹא זֶה וִיקַבֵּל זֹאת מִזֶּה לְעַם זוֹ" (תהלים קכה, ד). הא דהוצרך לעשות שתי דרשות על התורה, נראה לי בס"ד זאת קאי על תורה שבכתב שהיא ז' ספרים וזהו זֹאת - אֶת ז' ודרשה של טוב קאי על תורה שבעל פה דלא סגי בקריאה לחוד אלא צריכה לימוד הרמוז באות ל' שהוא צורת שלשה ווי"ן אחד זקוף למעלה כנגד מה שלומד מן רבו ואחד ממוצע כנגד מה שלומד מחביריו ואחד יורד למטה כנגד מה שלומד מתלמידיו והלמ"ד נרמז באותיות 'טוב' שהוא ב' ט"ו כי מספרו הוא ב' פעמים ט"ו.

אָמַר לֵיהּ: "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי"? (ירמיה יא, טו). נראה לי הכוונה למה באת כאן? אם להתפלל על בניך תתפלל במקומך! ודרך אגב רמז לו דעדיין יש השראת שכינה כאן ועודנו הוא 'בֵּיתִי' והשיב 'עַל עִסְקֵי בָּנַי בָּאתִי לְכָאן' עסקי תרתי דהוה להו תרתי חרבן והריגה כמו שנאמר כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ (תהלים עט, ז) ועל זה אני טוען אם היה חרבן ששפכת חימה על עצים ואבנים למה נהרגו? וכיון דנהרגו למה חרב בית המקדש? והשיב לו 'חָטְאוּ וְגָלוּ' כלומר לא נהרגו כולם אלא גלו וכיון דחטאו בעבודה זרה וכי לא צריך שיהיו נהרגין כולם ואיך יספיק להם הגלות לכן נעשה חרבן כדי שלא יהרגו כולם אלא תסגי להו בגלות שיהיה שארית הפליטה.

אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בְּשׁוֹגֵג חָטְאוּ. קשא איך סלקא דעתיה דמשום שוגג יחריב בית המקדש ויגלם? ונראה לי בס"ד דהוא שמע ששאל הקדוש ברוך הוא (ירמיה ט, יא) 'עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ' והשיב 'עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' ולכן חשב שנעשו עמי ארצות וכיון דהם עמי ארצות נידונין כשוגג כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' דתלמידי חכמים השגגות נחשבין זדונות ועמי ארצות זדונות נחשבין חטאות ושגגות, והשיב לו 'עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה' (ירמיה יא, טו) כי הם אף על פי שעזבו התורה שלא עסקו בהם עודם חכמים ויודעים את התורה דאז נעשין מזידין בכל דבר כמו שאמרו שגגת תלמידי חכמים עולה זדון (משנה אבות ד, יג) וזהו 'הַמְזִמָּתָה' שיש להם דין זדון בכל דבר דאפילו שגגתם עולה זדון.

אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא מִעוּטָם חָטְאוּ? (ירמיה יא, טו). קשא איך סלקא דעתיה הכי, והלא כלל ידוע דאין העולם נידון אלא אחר רובו וכבר הגיד לו בענין סדום 'אִם אֶמְצָא עֲשָׂרָה לֹא אַשְׁחִית' (בראשית יח, לב)?
ונראה לי בס"ד דחשב חטא בפועל לא היה אלא במיעוט והרוב לא חטאו בפועל אלא נתחייבו כולם מדין ערבות ולכן טען אם רק המעט חטאו בפועל והשאר נתחייבו מדין ערבות היה לך לרחם עליהם ולא תשחיתם מכח הערבות, והשיב לו הרבים דרובם חטאו בפועל והמיעוט הם דנתחייבו מכח ערבות.

אָמַר לוֹ: הָיָה לְךָ לִזְכֹּר לָהֶם בְּרִית מִילָה. קשא איך סלקא דעתיה דמצוה אחת בלבד תגין עליהם אף על פי שעברו על כל המצות כולם? ונראה לי בס"ד טען שתועיל מצוה כנגד הכל מפני שהיא קבועה בגוף האדם וכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי, והשיב לו 'בְּשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ' (ירמיה יא, טו) שהפרו ברית ואין למצוה זו קבע בבשרם כדי שתאמר כל הקבוע כמחצה על מחצה.

אָמַר לוֹ: "כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי" (ירמיה יא, טו). נראה לי בס"ד הכוונה דידוע פעם אחת בן מלך אחד הלך לטייל אצל מלכות אחרת ועשו לו סעודה וישבו שם כל השרים והביאו שם מנגנים בכלי זמר רבים וערכו שלחן מלא בכמה מיני משקים של יין ושכר הערבים ומשכרים את האדם ומשמחין אותו וקודם שהתחילו לשתות וקודם שהתחילו המנגנין לנגן הביאו אדם ערום שהשקוהו סם הנקרא 'בנג' ונעשה כפגר מת אין בו שום תנועה כלל והביאוהו מושכב על מטה אחת לתוך המסיבה והביאו כלים שרוחצים בהם המתים ורחצו אותו ואחר כך הלבישו אותו תכריכין ואחר כך הניחו אותו בארון וטלטלוהו מן המסיבה ואחר שהוציאוהו אז התחילו המנגנין לנגן והמסובין לשתות יין ושכר ולשמוח שמחה גדולה.
ובנו של מלך כשראה המראה הזה של הבאת המת למסיבה ורחיצתו ולבישתו התכריכין והנחתו בארון כמעט נתעלף ולא נשאר בו נשמה כי מימיו לא ראה מת ולא ראה רחיצת מת וכיוצא ויתפלא על הדבר הזה וישאל מן השרים המסובין מה הדבר הזה אשר עשיתם כאן? ויאמרו זה מנהגם כשיבואו לשתות ולשמוח במסיבה מראין למסובין דרך המות כדי שירבו בשמחה כי בזכרם שסוף אדם למות ויהיה כפגר מת זה ויעשו לו כזאת ויוליכוהו לקבר שאין שם לא אכילה ולא שתיה ולא ניגון ולא ריקוד ושמחה על כן יזדרז בעודו בחיים להרבות בשמחה ושתיה בכל כחו מאחר שסופו יהיה מושלל וערום מכל זה עד כאן.
נמצא יש זוכרין יום המיתה כדי שיהיה לבם נשבר ולא יחטאו ויש זוכרין יום המיתה כדי שיתאמצו ויתחזקו להרבות בשמחה ובהבלי עולם הזה כשוטים אלו אשר היו עושין זכר המות כדי להרבות בשכרות והוללות ושמחה של הבל ונמצא מה שאמרו לנצח את יצר הרע על ידי שיזכור לו יום המיתה הנה אלו השוטים מחזקים את יצרם הרע בלבם על ידי זכרון יום המיתה ואין לאלו תקוה שיעשו תשובה ויפרשו מיצר הרע.
ולזה אמר 'כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי' רצונו לומר בזכרך ימי הרעה שלך שהוא יום המות הנה אדרבה את תעלוזי שיהיה לכם לב אמיץ וחזק להרבות בשמחה והללות והבלים של עולם הזה ולכן אם הייתי ממתין להם עוד שתי שנים שנשארו מן מספר תתנ"ב [852] שהוא מספר וְנוֹשַׁנְתֶּם (דברים ד, כה) לא היה מזה תועלת לשוב בתשובה כי התשובה היתה רחוקה מהם מאחר כי דבר שיש ממנו תקוה להביאם לידי תשובה הנה הוא פועל בהם להפך, ואם כן ודאי לא ישובו והיה צריך לקיים בהם ואבדתם, על כן טובה עשיתי עמהם שהקדמתי זמן פרענותם, 'מִיָּד הִנִּיחַ יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ' כי הבין מדבריו יתברך שהמעשים אשר יתייחסו לידים והמחשבות שיתייחסו לראש כולם שוים לרעה אין בהם טוב אלא כולם סג יחדיו נאלחו לכך היה בוכה כדי למתק הדינין בבכיה ובאמת הועיל להם בכייתו וצעקתו למתק תגבורת הדינין, ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא אחר כך 'אֶת קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם' והיינו קול בכייתו שבזה נמתקו הדינין והוה הצלה פורתה שלא נעשה כליה חס ושלום.

אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא חַס־וְשָׁלוֹם אֵין לָהֶם תַּקָּנָה? (ירמיה יא, טו). נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל אור שקדם לעולם היה מאיר מסוף העולם ועד סופו ואחר כך גנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים ופירש רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות בדף לב) שזה האור הוא שם הוי־ה דיודי"ן [יו"ד ה"י וי"ו ה"י=72] שהוא מספר חסד [72] וגנזו הקדוש ברוך הוא ביסוד ואין יוצא ומתפשט ממנו הארה בחול אלא נ"ה חלקים מן ע"ב חלקים ונשאר מספר טו"ב חלקים גנוז בתוך היסוד עיין שם נמצא עתה מתפשט ויוצא רק נ"ה חלקים מן אורות הנזכר.
גם ידוע יש אור מאיר לישראל עתה שהוא מלוי שם שד־י שעולה ת"ק [שי־ן דל־ת יו־ד=500] נמצא ת"ק דשם שד־י ונ"ה דשם הוי־ה דיודין הנזכר הם אותיות 'תַּקָּנָה' ושניהם יוצאים מן היסוד ולכן כיון ששמע שאמר לו 'וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ' שפגמו ביסוד אמר שֶׁמָּא חַס־וְשָׁלוֹם אֵין לָהֶם 'תַּקָּנָה' דהיינו ת"ק במלוי שד־י שהוא ביסוד ונ"ה דאור שם הוי־ה דיודין שגנוז ביסוד ויוצא ממנו בחול נ"ה אורות ויצתה בת קול ואמרה לו זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר (ירמיה יא, טז) שבשרתו הארות אלו לא יפסקו מישראל.
או יובן בס"ד רמז באותיות 'תַּקָּנָה' לשלשה שמות א־ל [אל"ף למ"ד=185] במלואם שעולים תקנ"ה [185×3=555] והם רמוזים במספר מָגֵן אַבְרָהָם כי מָגֵן [93] גימטריא ג' פעמים א־ל [31] והם חסד ומאירים לישראל וכמו שנאמר אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּהֳ' 'מָגֵן' עֶזְרֶךָ (דברים לג, כט) והוא בשמעו שהפרו ברית מילה אשר על ידה יהיה גלוי החסד דגניז בפום אמה אמר שֶׁמָּא חַס־וְשָׁלוֹם אֵין לָהֶם 'תַּקָּנָה' אורות הנזכר דשם א־ל שהוא חסד ואמרה לו בת קול 'מַה זַּיִת אַחֲרִיתוֹ בְּסוֹפוֹ כֵּן יִשְׂרָאֵל אַחֲרִיתָם בְּסוֹפָם' והם סוף שמם אל להורות לא תזוז מהם הארת שמות א־ל דכתיב חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם (תהלים נב, ג).

מַה זַּיִת זֶה אַחֲרִיתוֹ בְּסוֹפוֹ, אַף יִשְׂרָאֵל אַחֲרִיתָן בְּסוֹפָן (ירמיה יא, טז). נראה לי בס"ד הכוונה אף על פי שתחילתו הוא אוכל שהוא נאכל על ידי כבישה עם כל זה אין נוטעים אותו בשביל אוכל אלא כדי לכתשו ולהוציא ממנו שמן שדרכו להיות מונח תוך הנוד ולכן זַּיִת במלואו כזה זי"ן יו"ד ת"ו הוא אותיות 'נוד' שדרכו לכתוש אותו להוציא ממנו שמן ששומרים אותו תוך הנוד.
וכן יִשְׂרָאֵל ישיגו טובתם ושלותם וחשיבותם על ידי יסורין שבהם נכתש החומר של אדם ולכן יִשְׂרָאֵל במילואם כזה יו"ד שי"ן רי"ש אל"ף למ"ד סוף המלוי כתש בם, שאין ישראל קונים השלימות אלא על ידי כתישה ביסורין הבאים עליהם וזהו שנאמר יִשְׂרָאֵל אַחֲרִיתָם תטיב בְּסוֹפָן דהיינו במה שרמוז בסופן שהם אותיות 'כתש בם'.
גם יובן אַחֲרִיתָם בְּסוֹפָן כי יש בסוף שמם אות למ"ד הרומז ללימוד התורה שהוא המקיים אותם ונותן להם אחרית טוב ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם (דברים לב, כט) זֹאת התורה שנקראת 'זֹאת' יָבִינוּ כי יש למ"ד אַחֲרִיתָם תיבת לְאַחֲרִיתָם קרינן בה 'למ"ד אַחֲרִיתָם'.

לְקוֹל מִלַּיְהוּ שֶׁל מְרַגְּלִים נִתְרוֹעֲעוּ דָּלִיּוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (במדבר יג, לא). נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו.) אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שאומרים 'הֳ' אֶחָד' (דברים ו, ד) גם אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם דכתיב 'גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ' (דברי הימים א יז, כא) שאני קורא אתכם בשם אֶחָד וידוע כשאין עושין רצונו של מקום יתרועע אות דל"ת ד'אֶחָד' של ישראל ויהיה רי"ש ולכן כיון שהמרגלים כפרו באחדותו יתברך באמרם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג, לא) כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה לה.) לכך נתרועע הדל"ת ד'אֶחָד' של ישראל ונעשה רי"ש ולזה אמר 'לְקוֹל מִלַּיְהוּ שֶׁל מְרַגְּלִים' שכפרו בתואר אחד של הקדוש ברוך הוא ומשכו לב ישראל עמהם 'נִתְרוֹעֲעוּ דָּלִיּוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל' רצונו לומר נתרועעו אותיות הדלתין ד'אֶחָד' האמורים בישראל שנעשה במקומם רי"ש.
או יובן בס"ד על פי מה שכתבו בראשונים ז"ל דמזל ישראל דלי פעמים מלא פעמים חסר ואם הדלי רעוע שיש בו נקבים וקרעים אז גם בעת שהוא מלא תמצאנו חסר הרבה כי יצאו מימיו לחוץ דרך נקבים וקרעים ולזה אמר מחמת מלייהו של המרגלים נתרועע מזל הדלי של ישראל שאפילו בזמן מילואו יש בו מחסור הרבה.

אֶלָּא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם (ירמיה יא, טו). נראה לי בס"ד דריש 'הֲמוּלָה' לשון חמלה כי אות ה' תתחלף בחי"ת באחה"ע 'וְקוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי' בעת שהיית צועק ובוכה עליהם בבית המקדש כדאיתא לעיל ולכך 'חָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם' שלא עשיתי להם כליה כסדום.

מַה זַּיִת (זֶה) אֵינוֹ מוֹצִיא שַׁמְנוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי כְּתִישָׁה, אַף יִשְׂרָאֵל אֵין חוֹזְרִין לְמוּטָב אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין (ירמיה יא, טו). נראה לי בס"ד דהיסורין באים מן חו"ב [חכמה ובינה] שהם סוד שם י־ה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ (תהלים צד, יב) וידוע שיש מ"ו בחכמה כי מלוי שם ע"ב שהוא בחכמה עולה מספר מ"ו [יו"ד ה"י וי"ו ה"י=46] ויש מ"ו בבינה שנקראת האם [46] שהוא מספר מ"ו ויש כנגד זה מ"ו רע שבקליפה הנוקבא נקראת מ"ו שהוא כמנין אמה [46] ולכן הנחש שהיה מן הקליפה הנקראת מ"ו כתיב ביה וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם (בראשית ג, א) תיבת ערום הם אותיות 'מ"ו ר"ע' ולזה אמר 'אֵין יִשְׂרָאֵל חוֹזְרִין לְמוּטָב' קרי ביה 'מו טב' כלומר אין יוצאים מן מ"ו רע וחוזרין למ"ו טב 'אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין' שבאים מן חו"ב ששם הוא מוטב כאמור.

יבא טוב זה משה וכו'. אפשר במה שכתבו המפרשים דמשה רבינו ע"ה היה כלול מכל נשמות ישראל שהיו מבחינת הדעה שהיא בחינתו ואמטו להכי קראו בשמותם דור דעה ולכן נעשה שליח לקדושין וקבל הלוחות שהיו קדושין והיה צריך דוקא משה רבינו ע"ה שהוא כולל כל ישראל לפי דאין אשה מתקדשת לחצאין וז"ש יבא טוב זה משה שכולל כל בחינות ישראל ויקבל טוב הלוחות שהן הקדושין מטוב זה הקב"ה כביכול לטובים אלו ישראל שהיא הכלה והוא כולל כל בחינות ישראל דאין אשה מתקדשת לחצאין:
א"נ אפשר במ"ש רז"ל שהתורה לא נתנה אלא למי שהוא עניו ולכן כתיב ויחן שם ישראל שהיו כלם באחדות כאיש אחד ולא יתכן זה אלא בענוה ואז זכו לקבל התורה וז"ש יבא טוב זה משה שהיה עניו וזהו טוב ויקבל טוב התורה דנמשלה כמים שהיא הולכת למקום נמוך מטוב זה הקב"ה כביכול דבמקום שמצינו גדולתו שם מצינו ענותנותו לטובים אלו ישראל שהיו באחדות וזה מסיבה שהיו ענוים והיו לאחדים באחדות אחד כמדובר:
וזה אפשר ירמוז הכתוב זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' וכו' וידוע דעל ידי השלום שהוא עיקר האחדות תבא הגאולה ב"ב דבשביל שנאת חנם נחרב בית שני ואיך תבא הגאולה אם לא תעקר שנאת חנם ונהיה לאחדים וז"ש זכרו תורת משה עבדי דעל ידי הענוה תבא זכירה כי השכחה מהסט"א והעניו אין סט"א שולט בו ועוד דהעניו שם י"ה שומרו דהוא מקום הזכירה וז"ש זכרו תורת ע"י הענוה משה עבדי העניו ובשביל זה נקראת התורה על שמו כמ"ש ז"ל אשר צויתי אותו שהיה עניו בחורב הר סיני נמוך ע"כ ישראל שהיתה נשמתו כלולה ולכך נעשה שליח לקדושין דאין אשה מתקדשת לחצאין וכשתהיו ענוים ותעסקו בתורה הנה אנכי שולח לכם אליה הנביא זכור לטוב ותבא הגאולה במהרה בימינו כי"ר:

(נג סע"ב) עיסת השאור עבה נמצאת יתירה מדת העשרון רכה נמצאת חסירה.—פי' שאם השאור עב - נמצאת מדת עשרון יתירה; ואם השאור רך - נמצאת מדת עשרון חסירה.

עשותה המזימתה. כל מעשיהם במזיד ובכוונה: יעברו מעליך. שהעבירו מעליהם מילה: כי רעתיכי אז תעלוזי. בשעת עליצותם מחזיקין יותר ברעתם ולא חוזרין בהן: זית רענן. סמוך לההוא קרא דמה לידידי: זית אחריתו בסופו. שנטעו עכשיו ואינו טוען עד זמן גדול ואחר כך טוען פירות הרבה לישנא אחרינא שאין מתבשל מעט מעט כשאר אילנות אלא בסופו כולן יחד: דליותיהן. טרוויל''ש: נתרועעו. נתרוצצו כלומר נשבר גאון עוזם: בעל הבית. הקב''ה: כל אחת ואחת כשיעור ד' מלכיות. של עכשיו: בזה אחר זה. דהוו ארבעה שיעורין ועכשיו בבת אחת דהוי כוליה חד שיעורא אלא שיהו מפוזרין מקצתן משועבדים לבבל ומקצתן ליון [ומקצתן לפרס] ומקצתן לאדום: מאי חסירה מאי יתירה. כלומר אימת חסירה ואימת יתירה: עבה. במעט מים מגובל נמצאת חסירה כדפרישית: עשרון קא כייל. ומאי איכפת לן למימר אילו הוה קמח הוי חסר או יתיר הא בשעת מדה לאו קמח הוא: לכמות שהן. לכמות שהיו כבר כשהיה קמח משערין ליה: לשון קל והגון ונשקול פורתא מיניה כו'. לרבי מאיר אמאי בודה מתוכו דאינו מן המובחר ולר' יהודה אמאי מביא שאור מביתו דאיכא למימר חסירה או יתירה: נשקול פורתא מיניה. לאחר שמדד עשרון סלת: ונחמציה אבראי. במקום חמימות או יטמננו בעיסה מחומצת עד שיתחמץ יפה ונהדר ונליישיה במקומו עם השאר: גזירה דילמא אתי לאיתויי מעלמא. אי שרית ליה לחמצו מבחוץ ולהחזירו כאן הרואה שהוא מביאו מן החוץ ולשו בכאן ואינו מודד עכשיו העשרון סבור שהוא מוסיף על העשרון ואתי לאיתויי שאור מעלמא לבד העשרון הילכך לרבי מאיר בודה מתוכו עדיף ולרבי יהודה מביאו מביתו קודם מדידה עדיף: לישנא אחרינא ונשקול פורתא מקמח של עשרון לאחר שנמדד עם שאור שמביא מביתו ולשוה בלישה אותו שאור שהביא מביתו אם עבה עבה ואם רך רך וניהדריה לתוך העשרון ואם עבה הוא וראה כשחסר העשרון עכשיו ודאי כך נפח חסר אז מה שהיה קמח באותו שיעור שעכשיו צריך להוסיף עליו כאותו שיעור שיש לך מן הסלת חוץ דודאי כך חסר נפח של אותו שאור שהביא מביתו יותר משאילו היה קמח ובכך היה העשרון יתר ואם רך הוא יראה כמה העשרון גדול עכשיו יותר ממה שהיה כשהוא קמח ודאי כשיעור זה גדולו נמי נפחו של שאור ראשון ובכך היה העשרון חסר וכך יוסיף עליו: גזירה דילמא אתי לאיתויי מעלמא. שמא ינסה מקמח עשרון אחר ויתן בעשרון לראות השיעור כמו שפירשנו ויערבנו אחר כך בזה ונמצא יתר לשון ראשון מצאתי בגליון: אין מחמיצין. לשתי הלחם ותודה בתפוחים דלא הוי חמץ מעליא:

בן ידיד. בן אברהם דכתיב ביה מה לידידי בביתי פשטיה דקרא בירמיה שהיה מתפלל בבית המקדש על ישראל דמעיקרא כתיב ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וכתיב בתריה מה לידידי בביתי וכאן דורשו באברהם כדאמרי' בסמוך שמצאו הקב''ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש ומה שאומר בברכה של מילה אשר קידש ידיד מבטן אומר ר''ת דהיינו אברהם שנקרא ידיד כדאמרינן . הכא וקדשו הקב''ה מן הבטן שדורש במדרש דכתיב באברהם כי ידעתיו וכתיב בירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך חוק בשארו שם זה יצחק שקראו הקב''ה יצחק עד שלא נולד וצאצאיו חתם באות ברית קודש זה יעקב כדכתיב (ישעיה כב) הצאצאים והצפיעות ומתרגמינן בניא ובני בניא ויש מפרשים ידיד זה יצחק שאר זה יעקב וצאצאיו אלו השבטים: ולישקול פורתא מיניה. פי' ימדוד עשרון קמח ונישקול פורתא ויעשנו עיסה ויכרוך העיסה במטלית ויטמננה בשאור בעלמא עד שתקלוט הריח ויעשה שאור ויחמץ את העשרון גזירה דילמא אתי לאיתויי מעלמא אי שרית ליה לחמצו מבחוץ ולהחזירו כאן הרואה שהוא מביאו מבחוץ ולשו בכאן ואינו מודד עכשיו העשרון סבור שהוא מוסיף על עשרון ואתי לאיתויי [שאור מעלמא] לבד העשרון הילכך לר''מ בודה מתוכו עדיף ולר' יהודה [מביא מביתו] קודם מדידה עדיף ולשון שני שבקונטרס הוא עיקר: אין מחמיצין לשתי הלחם וחלות תודה בתפוחים. דלא הוי חמץ מעליא דמי פירות אין מחמיצין כך פי' בקונטרס ומסקינן הכא דלכולי עלמא הוי חמץ נוקשה לכל הפחות והא דפליגי בפרק כל שעה (פסחים דף לו.) בעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש רבן גמליאל אומר תישרף מיד פירוש שאין אדם יכול לשמרה שלא תחמיץ וחכ''א תאכל (מיד) דיכול ליזהר מחימוץ היינו כי הך דהכא ודקאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא או

מנחות נג ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף נג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד