מנחות נג ע"ב

דף נג - ב

"בן ידיד" - זה אברהם, דכתיב "מה לידידי בביתי", כדמבאר לקמן.

"ויבנה ידיד" - זה בית המקדש, דכתיב "מה ידידות משכנותיך".

"לידיד" - זה הקב"ה, דכתיב "אשירה נא לידידי".

"בחלקו של ידיד" - זה בנימין, שנאמר "לבנימין אמר - ידיד ה', ישכן לבטח עליו".

"ויתכפרו בו ידידים" - אלו ישראל, דכתיב "נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה".

עוד דרש רבי עזרא:

יבוא טוב, ויקבל טוב מטוב - לטובים! יבוא טוב - זה משה, דכתיב "ותרא אותו כי טוב הוא".

ויקבל טוב - זו תורה, דכתיב "כי לקח טוב נתתי לכם".

מטוב - זה הקב"ה, דכתיב "טוב ה' לכל".

לטובים - אלו ישראל, דכתיב "הטיבה ה' לטובים".

ועוד דרש רבי עזרא:

יבא זה ויקבל זאת מזה - לעם זו!

יבוא זה - זה משה דכתיב, "כי זה משה האיש".

ויקבל זאת - זו התורה דכתיב, "וזאת התורה אשר שם משה".

מזה - זה הקב"ה, דכתיב "זה אלי ואנוהו".

לעם זו - אלו ישראל, שנאמר "עם זו קנית".

אמר רבי יצחק: בשעה שחרב בית המקדש, מצאו הקב"ה לאברהם, שהיה עומד בבית המקדש. אמר לו הקב"ה לאברהם: מה לידידי בביתי? אמר לו אברהם: על עיסקי בני באתי. אמר לו הקב"ה: בניך חטאו - וגלו!

אמר לו אברהם: שמא בשוגג חטאו?!

אמר לו הקב"ה: עשותה המזימה, שהיו מעשיהם במזימה ובכוונה.

אמר לו אברהם: שמא רק מיעוטן חטאו? אמר לו הקב"ה: הרבים חטאו.

אמר לו אברהם: היה לך לזכור ברית מילה.

אמר לו הקב"ה: "ובשר קודש יעברו מעליך".

אמר לו אברהם: שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה?!

אמר לו הקב"ה: "כי רעתיכי - אז תעלוזי", בשעה שהם שלוים ועליזים, הם מחזיקין יותר במעשיהם הרעים, ולכן ההמתנה רק תגרום להם לחטוא יותר.

מיד הניח אברהם את ידיו על ראשו, והיה צועק ובוכה. ואמר לו להקב"ה: שמא, חס ושלום, אין להם תקנה?!

יצתה בת קול ואמרה לו: "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" - מה זית זו, אחריתו בסופו, שנוטעים אותו, ולאחר זמן רב הוא מניב פירות רבים, אף ישראל, אחריתן בסופן, סופם שיחזרו בתשובה.

ועכשיו דורשת הגמרא להמשכם של אותם פסוקים בספר ירמיהו.

זה שכתוב "לקול המולה גדולה הצית אש עליה, ורעו דליותיו" - אמר רבי חיננא בר פפא: לקול מיליהן של מרגלים - ניתרועעו דליותיהן של ישראל. דהיינו, נשבר גאון עוזם.

דאמר רבי חיננא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה:

"כי חזק הוא ממנו" - אל תיקרי ממנו אלא ממנו, כביכול, שאפילו הקב"ה, שהוא בעל הבית, אינו יכול להוציא כליו משם, ^[13] לפי שהם חזקים יותר ממנו.

מתקיף לה רב אחא ברבי חיננא: האי "לקול המולה גדולה"!? מדוע כתוב בלשון זה, והרי לפי דרש זה, "לקול מלה" - מיבעיא ליה לכתוב!?

אלא, כך דורשים פסוק זה:

אמר לו הקב"ה לאברהם: קולך שמעתי, וחמלתי עליהם. אני אמרתי ישתעבדו בארבע מלכויות, ויהיה שעבודן של כל אחת ואחת מארבעת המלכויות מתמשך כשיעור ארבע מלכויות הקיימות עכשו. אבל השתא, עתה ששמע הקב"ה את קולו של אברהם אבינו וחמל עלינו, לא יהיה השעבוד בכל מלכות ארוך כשיעור ארבע מלכויות, אלא כל חדא וחדא תשעבד אותנו לפי מאי דפסיק לה, והיינו משך זמן של מלכות אחת.

ואיכא דאמרי: אני אמרתי שישתעבדו בכם ארבעת המלכויות בזה אחר זה, עכשיו, לאחר ששמע הקב"ה את קולו של אברהם אבינו, תהיה הגלות בכל ארבעת המלכויות בבת אחת, על יד שבני ישראל יתפזרו לכל ארבעת המלכויות [בבל, פרס, יון, רומי].

אמר רבי יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אין עליו נושרין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא!

אמר רבי יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין!

שנינו במשנה: רבי מאיר אומר: השאור - בודה להן מתוכן, ומחמיצן.

רבי יהודה אומר: מביא את השאור מביתו, ונותנו לתוך המדה.

אמרו לו: אף היא היתה חסירה או יתירה.

והוינן בה: מאי, אימתי היא היתה חסירה, או אימתי היא היתה יתירה?

ומשנינן: אמר רב חסדא: אם היתה עיסת השאור שהביא מביתו עבה, לפי שעשאה בתוך ביתו כשהיא מגובלת במעט מים, וכך נעשה השאור עבה וקשה, הרי בנפח שלו הוא מכיל עתה יותר קמח מאשר אם היה סולת שאינה מגובלת במים, ולכן אם ימדוד את השאור הזה יחד עם הסולת בתוך מידת העשרון, נמצאת יתירה מידת סולת המנחה שנמדדה בתוך מדת העשרון. כי היות שהסולת המגובלת בתוך השיאור העב והקשה, היא מצומצמת בנפחה, הרי ניתן סולת במידת העשרון יותר מאשר היה ניתן בה אילו לא גיבל את עיסת השאור.

ואם היתה עיסת השאור רכה, משום המים הרבים שניתנו בה, ועל ידי כך נפח השאור הוא יותר רחב מאשר סולת שלא התגבלה, נמצאת הסולת שניתנת במידת העשרון חסירה, שאילו לא היתה מתגבלת עיסת השאור, היה נותן בה יותר סולת.

ודנה הגמרא בתירוץ של רב חסדא: מה אכפת לנו מהשיעור של הסולת אילולי גיבל את עיסת השאור? ומדוע אי אפשר למדוד עתה את השאור יחד עם הקמח במידת העשרון, שהרי סוף סוף, כי קא כייל, עכשיו כאשר מודד לסולת ולשאור יחד - לעשרון קא כייל?!

ומשנינן: רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: אי אפשר למדוד את השאור כמו שהוא עכשו מבלי להתחשב בנפח שלו כמו שהיה סולת, כי "לכמות שהן היתה" משערינן. ^[14] שיעור המדידה של עיסת השאור צריך להיות כמו שהיא היתה קמח, ולא כשהיא במצבה הנוכחי שהיא שאור המגובל במים.

אלא שעדיין קשה בין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה: ולישקול פורתא סולת מתוך הכלי של העשרון, לאחר שנמדד, וליחמציה לאותו קצת היטב מאבראי, מחוץ לכלי [במקום חמימות, או שיטמון אותו בתוך עיסה מחומצת, עד שיתחמץ יפה], וליתיה, לשאור המחומץ היטב, ויחזירנו לכלי המדידה שבו נתונה הסולת, ונילושיה וילוש את הסולת בהדיה, יחד עם השאור. ומדוע אמר רבי מאיר שבודה שאור בתוד העשרון עצמו, ומדוע אמר רבי יהודה שמביא שאור מביתו?

ומשנינן: זה שלא עושים כך, הוא משום גזירה, דלמא אתי, שמא יבוא הרואה, שרואה כיצד מביאים שאור מבחוץ ומכניסים אותו לכלי מבלי למדוד, לכלל טעות, שאפשר להוסיף את השאור על העשרון, ואין השאור נכלל במידת העשרון, ויבוא לאיתויי לשאור מעלמא, ולהוסיפו על העשרון.

הילכך, לרבי מאיר עדיף שיבדה אותו מתוכו, ולרבי יהודה עדיף שיביא מביתו.

ואמר כו'. כי רעתיכי אז תעלוזי. כלומר כמה שהיו מרבין לחטוא היו שמחין:

מה זית זה אחריתו בסופו. כלומר כל זמן שהוא בוסר הוא קטן הרבה ובשעה שמתבשל מתגדל ומתבשל ביחד:

שאפי' בעל הבית. כינוי הוא כלומר מי שבראן אין יכול להן:

המולה גדולה. כמו חמלה:

השתא חמלתי עליהן כל חדא וחדא כמה דפסיק לה. (לשעבר) [לשיעורה] ולא יותר:

אני אמרתי. בכל מלכות ומלכות ישתעבדו בה ד' מלכיות בזה אחר זה:

ועכשיו חמלתי ומשעבדין בהן בבת אחת:

ר' מאיר השאור של חמץ שבתודה ושתי הלחם בודה מתוכו. בודה לשון מוציא כמו בדה מלבו:

אלא מביא את השאור ממקום אחר ונותנו לתוך המדה וחוזר וממלא את המדה סולת על גבי השאור. אמרו לו אף זו אינה מן המובחר. שפעמים היתה מדה חסירה או יתירה כיצד שאם היה השאור עבה וקשה נמצאת המדה יתירה שכשיהיה השאור הזה שהוא עבה וקשה כשהיה קמח נמצא מחזיק קמחו כפלים במדה יותר ממה שמחזיק עכשיו וכשימלא המדה על גב שאור נמצא יתירה. ואם היה השאור שנותן במדה רכה נמצא חסירה המדה לפי שהשאור שהוא נילוש רך מחזיק בכלי הרבה יותר ממה שהיה מחזיק קודם שנילוש וכשימלא המדה על גב אותו שאור רך נמצאת חסירה:

סוף סוף בין עבה בין רכה עשרון קא כייל. ועכשיו הרי מלא:

לכמות שהוא משערינן. לכמות שהיה אילו היה השאור קמח בעינן לשעורי ולא כדהוי השתא הילכך נמצא המדה יתירה או חסירה משום הכי בודה מתוכן:

ואמאי בודה משום הכי ולימלייה למדה סולת ולישקול פורתא מההוא סולת ולינחיה אבראי במנא אחרינא ולעיין כמה מחזיק השתא ולחמציה ולחזייה כמה טפי שיעוריה. או ליחמציה עבה וליחזייה כמה בצר שיעוריה. והדר לינחיה בעשרון וליחזי כמה טפי או כמה בצר הסולת שבעשרון^א)פי' רבינו בזה הוא כפי' השני שכתב רש"י ז"ל אך בהא דמשני גזירה דלמא אתי לאתויי מעלמא מפרש בע"א. ולפום הכי כי יביא שאור ממקום אחר אי הוה עבה או רכה יטפי או יבצר מן הסולת שבעשרון כי ההוא שיעורא ואכתי אמאי בודה:

גזירה דילמא אתי לאייתויי שאור מעלמא מקמי דלישערי הכי כדאמרן והיה ממלא המדה על גבו והיא היתה חסירה או יתירה:

אין מחמיצין החמץ שבתודה ושתי הלחם במי תפוחים. דמי פירות אין מחמיצין:

מאי הוי עלה, פי' דהא לא תנינן ליה בהדיא, ל"ה. ר"ל דהאי פשיטותא דמשמע כרבא לאו מילתא דפשיטותא היא דאיכא למימר דשיירה אע"ג   דאיכא למימר מאי שייר דהאי שייר מ"מ לאו קושיא גדול' היא דנוכח פשיטותא משום הכי, דנוכל לומר לעולם דאי לא קתני וההיא דמעלה קומץ אע"ג דהוי דאי וקתני לה מ"מ מילתא דכתיבא באורייתא הוא כדאיתא בריש פ' השוחט והמעלה הילכך אע"ג דהוי דאי קתני אבל חצי קומץ דכהן גדול שמת לאו מילתא דכתיבא באורייתא הוא דמ"ד דיקריב שלם מסברא דנפשיה קאמר הכי דמתוך שהוכפל סלתו הוכפל לבונתו, הילכך ליכא למפשט דמדלא קתני לה דליתא, משום דלעולם איכא למימר דבמלתיה דלא כתיבא באורייתא דאי לא קתני הילכך ליכא למפשט מינה מדלא קתני דליתא משום דאי ודאי לא קתני, לכך פי' רש"י מאי הוי עלה משום דלא תנינא ליה בהדיא, אבל לא נוכל לפרש דאע"ג דנחליט פשיטותא דדינא ודנימא דאף בכה"ג קתני ודפשיט שפיר מקומץ לבונה דמ"מ איכא למבעי מאי הוי עלה דשמן כדבעי ושמן בין לאבא יוסי בין לרבנן מהו, דנהי דפשיט מלבונה לרבנן דלא הוכפלה מ"מ איכא למבעי בשמן, משום דהא ליתא שהרי כדמפרשינן דקומץ דלבונה לא הוכפל לפי שיש לעשות דינם שוה, ואין לומר דאכתי איכא למבעי אליבא דאבא יוסי אי נימא דהוכפל שמן אי לא משום דמדברי רבנן נשמע לאבא יוסי לומר דלא הוכפל ועוד דמאי הוה עלה הוי למאי דהוה שקלינן וטרינן עלה דהיינו לקומץ לבונה, וכן משמע ממאי דפשטינן דאין לחלק בין שמן מקומץ לבונה וגם לומר דמדברי רבנן נשמע לאבא יוסי וכדפרישית:
והרי יש להקשות מאי פשט רבא ואם איתא זמנין דמשכחת לה שבעה הא אע"ג דנימא דליכא ודלא ליקשי לרבנן ליתני שבעה מ"מ תקשי לאבא יוסי דסבר דמפריש לעולם שני קומצין דליחשב שבעה:
וי"ל דלא קשי מינה לאבא יוסי משום דאיכא למימר דאבא יוסי פליג עלה דהא תנא הוא וההיא אתיא כרבנן דרבנן דהוו רבים סתם למתני', אבל פריך שפיר דאם איתא דלרבנן הוכפל דזמנין משכחת לה שבעה ודליתני שבעה, דאין לומר כמו כן דלא תיתי כרבנן דא"כ תיתי מתני' דלא כמאן לא כרבנן ולא כאבא יוסי, ועוד דלא תיתי אבא יוסי והוי כיחידאה אמרי' אבל דלא תיתי כרבנן דהוי רבים לא אמרינן:

חוץ מחמץ שבתודה דכתיב על חלות לחם חמץ ושתי הלחם. דכתיב חמץ תאפינה, ל"ה. ופי' בתוס' דצ"ע דהא תודה לא איקרי מנחה דבשלמא שתי הלחם אקרו מנחה דכתיב מנחה חדשה, כך לתו"ס:
ולי נראה מדשנינן תודה ושתי הלחם מהדדי ילפי' נמי דלהוו מנחה כמו שתי הלחם:

אמרו לו אף היא היתה חסרה או יתירה, פי' כגון אם השאור עיסה ומגובל בקושי במעט מים אינו מחזיק נפח גדול כאלו היה קמח ונמצא העשרון יתר לפי שאם לא היה שאור מגובל היה נפחו גדול מעכשיו, ל"ה:
נראה דר"ל אם היה הכל קמח לא היתה מקשיית אבל נפחיית מלא העשרון יהיה מלא דבר נפוח וזהו שיעור שיהא מלא סולת שהוא דבר נפוח שאינו מקשיי וכשנותנים בו שאור שהוא דבר מקשיי כשילישוהו עם הסולת יעשה נפח גדול מסולת ונמצא שהעשרון יהיה יתר ממה שהיה להיות דינו אם היה סולת:

ויבנה ידיד זה בית המקדש דכתיב מה ידידות משכנותיך גו'. ע"ש דיבוק השכינה אשר היה שם לידיד זה הקב"ה דכתיב אשירה נא לידידי דהיינו שמתקרב אלינו ומתדבק אלינו בחלקו של ידיד זה בנימין כו' שנתקרב יותר מכל השבטים כדאי' במדרשות ויתכפרו בו ידידים כו' דכתיב נתתי את ידידות נפשי גו' שע"ש קרבתם ואהבתם לו קראם כן וק"ל:

יבא טוב כו'. מהידוע כי הפעולות הם ג' הטוב והמועיל והערב ופעולת הטוב שבהם הוא הטוב הגמור שאין בו כוונת הערב והמועיל וז"ש הטוב שהיא התורה שכולה פעולת הטוב כמ"ש כי לקח טוב גו' וכל שאר לקיחות אינם כן אלא מן המועיל והערב והיא הנתונה מטוב שהוא הקב"ה הטוב האמיתי כמ"ש טוב ה' לכל ואין רע יורד משמים אלא מצד המקבל ואינה ראויה שתנתן אלא על ידי טוב שהוא משה שהיה מרוחק מב' פעולות האחרים כמ"ש ותרא אותו כי טוב וכמ"ש שהחזירתו על מצריות ולא רצה להניק ועל ידו תהא נתונה לטובים שהם ישראל שהם מוכנים לתורה מצד שהם מתייחסים בני טובים שנאמר היטיבה ה' לטובים שהוא שב לאומה הישראלית כמ"ש ולישרים בלבותם גו' שלום על ישראל והענין מבואר שלא תאמר שיש שום שינוי רצון לפניו שנתנה אז ולא בדור אחר לפי שאז ראוי הטוב להנתן מטוב ע"י טוב לטובים וק"ל:

יבא זה כו'. מבואר כעין שכתבנו לעיל שע"כ נסמכו ב' המאמרים ור"ל שאל תאמר שיש ח"ו שינוי רצון לפניו שנתנה לדורו של משה ולא לדורות שלפניו וע"כ אמר יבא זה כו' מבואר מלת זה הונח על דבר מיוחד וידוע כאילו אותו הדבר במעמד ההוא של האומר וע"כ נאמר זה על המקום ב"ה כמ"ש בפסוק למה זה לי גו' כי מלא כל הארץ כבודו ולפי הדמיון הזה גם לתורה ולישראל ולמשה נאמר כן מלת זה לפי שהם מיוחדים וידועים במעלותם התורה מיוחדת משאר דתות וישראל מבין האומות ומשה מבין הנביאים וע"כ נתנה התורה שהיא מיוחדת מהקב"ה שהוא האחד האמיתי ע"י משה שהוא מיוחד מבין הנביאים לדורות שהיו אז אומה מיוחדת שנאמר עם זו קנית וק"ל:

על עסקי בני באתי כו'. ר"ל להתפלל עליהם כדמוכח בקרא דכתיב לעיל מניה ואתה אל תתפלל גו' כמ"ש התוס' לפי פשטיה דקרא בירמיה כו' ע"ש. וא"ל בניך חטאו וגלו א"ל שמא בשוגג כו'. ר"ל ודי להם בגלות כמו שוגג לגבי ערי מקלט א"ל עשותה המזמתה דהיינו מזיד ולא סגי להו בגלות לחוד א"ל שמא מיעוטן כו' והעולם נידון אחר רובו א"ל הרבים:

היה לך לזכור כו' ובשר קדש יעברו מעליך. לפי ענינו הל"ל יעברו מעליהם ונראה הא דקאמר לזכור ברית מילה ולא שאר מצות דר"ל היה לך לזכור להם זכות ברית מילה שמלתי עצמי בן מאה שנה והיא מצוה ראשונה הניתנת לאברהם וא"ל הקב"ה ובשר קודש יעברו מעליך בחטתם העבירו זכות זה שעליך. וא"ל שמא אם המתנת להם כו'. ע"פ מ"ש בגיטין שהקב"ה צדקה עשה עם ישראל שהקדים הגלות שתי שנים לונושנתם ושמא אם המתנת להם עוד ב' שנים אלו אולי היו חוזרין בתשובה תוך ב' שנים אלו וא"ל הקב"ה גלוי היה לפני שלא היו חוזרין שהרי כי רעתייכי גו' כפרש"י שם כשעברו עבירה היו שמחים בה ובודאי לא היו חוזרים אלא מתוך צרה וא"כ צדקה עשיתי להם שגלו ב' שנים קודם וא"ל שמא ח"ו אין להם תקנה כו' דמתוך רעתם זאת לא יחזרו בתשובה ואמרינן בפרק חלק דאין ישראל נגאלין אלא בתשובה וא"ל הקב"ה זית רענן כו' מאי זית זה אחריתו כו'. ע"פ מ"ש שם שהקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשים כגזירת המן וחוזרין עי"ז בתשובה והיינו כזית כו' כדלקמן שאינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה כך ישראל אין חוזרין בתשובה אלא ע"י יסורין ואחריתו בסופו דקאמר על כוונה זו דר"ל אחריתו הוא תכליתו אינו אלא בסופו שנשתנה להיות שמן דהזית גופיה כמו שהוא אין לו שום מעלה עד תכליתו שנעשה שמן וכדאמרינן בסוף הוריות כשם שהזית משכח תלמוד של ע' שנים כך שמן זית משיב תלמוד של ע' שנים ולזה בז' מינין של א"י לא כתיב זית כמו גפן תאנה גו' אלא זית שמן שהזית כמו שהוא אינו דבר חשוב בז' מינין אלא השמן היוצא ממנו כך ישראל אין אחריתו ותכליתו בעה"ז אלא בסופו דהיינו לימות המשיח אחר שיחזרו בתשובה ע"י יסורין כמו השמן שלא בא אלא ע"י כתישה ודו"ק:

לקול מלייהו של מרגלים כו'. דמשמע בקרא שהיה תלונתם ובכייתם בהשמעת קול כמ"ש ויהס כלב את העם וגו' והיא הביאה בכייה לדורות בתשעה באב כדאמרינן בפרק חלק ובפרק א"נ ע"ש והיינו נתרועעו דליותיהן של ישראל בשעת החורבן ומייתי דאר"ח כו' דודאי משום שהוציאו המרגלים דיבה על הארץ כמשמעות הכתובים לא היה להם עונש כ"כ להיות להם ע"י זה בכייה לדורות אבל דבר גדול דברו המרגלים כלפי מעלה כי חזק הוא ממנו כו' כביכול כו' כמפורש פ' א"נ בעון זה ודאי נגזרה בכייה לדורות וק"ל:

האי לקול המולה גדולה לקול מלה גדולה מבעי ליה כו'. כצ"ל:

קולך שמעתי וחמלתי כו'. דריש המלה מלשון חמלה שהח' מתחלף בה' באחה"ע וק"ל:

אני אמרתי כו' השתא כל חדא וחדא מאי דפסיק כו'. נראה דד"ל שכבר נגזר ונפסק שיעבוד ד' מלכיות בגזירת בין הבתרים כמ"ש במדרש אימ"ה זו מלכות בבל חשיכ"ה זו מדי גדול"ה זו יון כו' והשתא בשעת החורבן גרם החטא שישתעבדו בד' מלכיות כאו"א כשיעור ד' מלכיות וא"ל הקב"ה לאברהם קולך שמעתי וחמלתי עליהם לבטל אותה הגזירה אלא שלא ישתעבדו כל חדא וחדא אלא במאי דפסיק לה בגזירת בין הבתרים וא"ד אני אמרתי בזה אחר זה כו' כפרש"י בבת אחת שיהיו משועבדים בבת אחת לכולן דהיינו שיהיו מפוזרים כו' וזהו זכות לישראל כדאמרינן פ"ק דע"ז דא"ל קטיעה בר שלום חדא דלא יכלת להו דכתיב כי בד' רוחות השמים פרשתי אתכם גו' ודו"ק:

לומר לך מה זית כו' לא בימי הגשמים כו'. ימי הגשמים הוא משל לעה"ז שהם ימי שעבוד כמו שת"י בפסוק כי הנה הסתיו עבר הגשם גו' זמן שעבודא דדמי לסתווא פסק כו' ערות מצריים דמתילא למטרא כו' ע"ש. ואמר דעליו אין נושרין כו'. העלים הוא משל אל ההמון כמ"ש בפרק ג"ה עלין שבה אלו ע"ה ואלמנא עליה לא אתקיימו אתכליא והיינו דודאי ת"ח שבהם שנדמו לאשכולות כמ"ש שם יתבטלו כמ"ש במסכת שבת עתידה התורה שתשתכח מישראל אבל העלים שהם רמז לכל ישראל לא יהיה להם בטלה לעולם וק"ל:

רש"י ד"ה זית אחריתו. ל"א שאין מתבשל כו' אלא בסופו כולן יחד. עי' לקמן (פו) בפי' למתניתין דג' זיתים הן ובתוס' שם:

גמ' רבה ורב יוסף וכו' לכמות שהיתה כצ"ל:

"יָבוֹא זֶה וִיקַבֵּל זֹאת מִזֶּה לְעַם זוֹ" (תהלים קכה, ד). הא דהוצרך לעשות שתי דרשות על התורה, נראה לי בס"ד זאת קאי על תורה שבכתב שהיא ז' ספרים וזהו זֹאת - אֶת ז' ודרשה של טוב קאי על תורה שבעל פה דלא סגי בקריאה לחוד אלא צריכה לימוד הרמוז באות ל' שהוא צורת שלשה ווי"ן אחד זקוף למעלה כנגד מה שלומד מן רבו ואחד ממוצע כנגד מה שלומד מחביריו ואחד יורד למטה כנגד מה שלומד מתלמידיו והלמ"ד נרמז באותיות 'טוב' שהוא ב' ט"ו כי מספרו הוא ב' פעמים ט"ו.

אָמַר לֵיהּ: "מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי"? (ירמיה יא, טו). נראה לי הכוונה למה באת כאן? אם להתפלל על בניך תתפלל במקומך! ודרך אגב רמז לו דעדיין יש השראת שכינה כאן ועודנו הוא 'בֵּיתִי' והשיב 'עַל עִסְקֵי בָּנַי בָּאתִי לְכָאן' עסקי תרתי דהוה להו תרתי חרבן והריגה כמו שנאמר כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ (תהלים עט, ז) ועל זה אני טוען אם היה חרבן ששפכת חימה על עצים ואבנים למה נהרגו? וכיון דנהרגו למה חרב בית המקדש? והשיב לו 'חָטְאוּ וְגָלוּ' כלומר לא נהרגו כולם אלא גלו וכיון דחטאו בעבודה זרה וכי לא צריך שיהיו נהרגין כולם ואיך יספיק להם הגלות לכן נעשה חרבן כדי שלא יהרגו כולם אלא תסגי להו בגלות שיהיה שארית הפליטה.

אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בְּשׁוֹגֵג חָטְאוּ. קשא איך סלקא דעתיה דמשום שוגג יחריב בית המקדש ויגלם? ונראה לי בס"ד דהוא שמע ששאל הקדוש ברוך הוא (ירמיה ט, יא) 'עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ' והשיב 'עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' ולכן חשב שנעשו עמי ארצות וכיון דהם עמי ארצות נידונין כשוגג כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' דתלמידי חכמים השגגות נחשבין זדונות ועמי ארצות זדונות נחשבין חטאות ושגגות, והשיב לו 'עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה' (ירמיה יא, טו) כי הם אף על פי שעזבו התורה שלא עסקו בהם עודם חכמים ויודעים את התורה דאז נעשין מזידין בכל דבר כמו שאמרו שגגת תלמידי חכמים עולה זדון (משנה אבות ד, יג) וזהו 'הַמְזִמָּתָה' שיש להם דין זדון בכל דבר דאפילו שגגתם עולה זדון.

אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא מִעוּטָם חָטְאוּ? (ירמיה יא, טו). קשא איך סלקא דעתיה הכי, והלא כלל ידוע דאין העולם נידון אלא אחר רובו וכבר הגיד לו בענין סדום 'אִם אֶמְצָא עֲשָׂרָה לֹא אַשְׁחִית' (בראשית יח, לב)?
ונראה לי בס"ד דחשב חטא בפועל לא היה אלא במיעוט והרוב לא חטאו בפועל אלא נתחייבו כולם מדין ערבות ולכן טען אם רק המעט חטאו בפועל והשאר נתחייבו מדין ערבות היה לך לרחם עליהם ולא תשחיתם מכח הערבות, והשיב לו הרבים דרובם חטאו בפועל והמיעוט הם דנתחייבו מכח ערבות.

אָמַר לוֹ: הָיָה לְךָ לִזְכֹּר לָהֶם בְּרִית מִילָה. קשא איך סלקא דעתיה דמצוה אחת בלבד תגין עליהם אף על פי שעברו על כל המצות כולם? ונראה לי בס"ד טען שתועיל מצוה כנגד הכל מפני שהיא קבועה בגוף האדם וכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי, והשיב לו 'בְּשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ' (ירמיה יא, טו) שהפרו ברית ואין למצוה זו קבע בבשרם כדי שתאמר כל הקבוע כמחצה על מחצה.

אָמַר לוֹ: "כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי" (ירמיה יא, טו). נראה לי בס"ד הכוונה דידוע פעם אחת בן מלך אחד הלך לטייל אצל מלכות אחרת ועשו לו סעודה וישבו שם כל השרים והביאו שם מנגנים בכלי זמר רבים וערכו שלחן מלא בכמה מיני משקים של יין ושכר הערבים ומשכרים את האדם ומשמחין אותו וקודם שהתחילו לשתות וקודם שהתחילו המנגנין לנגן הביאו אדם ערום שהשקוהו סם הנקרא 'בנג' ונעשה כפגר מת אין בו שום תנועה כלל והביאוהו מושכב על מטה אחת לתוך המסיבה והביאו כלים שרוחצים בהם המתים ורחצו אותו ואחר כך הלבישו אותו תכריכין ואחר כך הניחו אותו בארון וטלטלוהו מן המסיבה ואחר שהוציאוהו אז התחילו המנגנין לנגן והמסובין לשתות יין ושכר ולשמוח שמחה גדולה.
ובנו של מלך כשראה המראה הזה של הבאת המת למסיבה ורחיצתו ולבישתו התכריכין והנחתו בארון כמעט נתעלף ולא נשאר בו נשמה כי מימיו לא ראה מת ולא ראה רחיצת מת וכיוצא ויתפלא על הדבר הזה וישאל מן השרים המסובין מה הדבר הזה אשר עשיתם כאן? ויאמרו זה מנהגם כשיבואו לשתות ולשמוח במסיבה מראין למסובין דרך המות כדי שירבו בשמחה כי בזכרם שסוף אדם למות ויהיה כפגר מת זה ויעשו לו כזאת ויוליכוהו לקבר שאין שם לא אכילה ולא שתיה ולא ניגון ולא ריקוד ושמחה על כן יזדרז בעודו בחיים להרבות בשמחה ושתיה בכל כחו מאחר שסופו יהיה מושלל וערום מכל זה עד כאן.
נמצא יש זוכרין יום המיתה כדי שיהיה לבם נשבר ולא יחטאו ויש זוכרין יום המיתה כדי שיתאמצו ויתחזקו להרבות בשמחה ובהבלי עולם הזה כשוטים אלו אשר היו עושין זכר המות כדי להרבות בשכרות והוללות ושמחה של הבל ונמצא מה שאמרו לנצח את יצר הרע על ידי שיזכור לו יום המיתה הנה אלו השוטים מחזקים את יצרם הרע בלבם על ידי זכרון יום המיתה ואין לאלו תקוה שיעשו תשובה ויפרשו מיצר הרע.
ולזה אמר 'כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי' רצונו לומר בזכרך ימי הרעה שלך שהוא יום המות הנה אדרבה את תעלוזי שיהיה לכם לב אמיץ וחזק להרבות בשמחה והללות והבלים של עולם הזה ולכן אם הייתי ממתין להם עוד שתי שנים שנשארו מן מספר תתנ"ב [852] שהוא מספר וְנוֹשַׁנְתֶּם (דברים ד, כה) לא היה מזה תועלת לשוב בתשובה כי התשובה היתה רחוקה מהם מאחר כי דבר שיש ממנו תקוה להביאם לידי תשובה הנה הוא פועל בהם להפך, ואם כן ודאי לא ישובו והיה צריך לקיים בהם ואבדתם, על כן טובה עשיתי עמהם שהקדמתי זמן פרענותם, 'מִיָּד הִנִּיחַ יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ' כי הבין מדבריו יתברך שהמעשים אשר יתייחסו לידים והמחשבות שיתייחסו לראש כולם שוים לרעה אין בהם טוב אלא כולם סג יחדיו נאלחו לכך היה בוכה כדי למתק הדינין בבכיה ובאמת הועיל להם בכייתו וצעקתו למתק תגבורת הדינין, ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא אחר כך 'אֶת קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם' והיינו קול בכייתו שבזה נמתקו הדינין והוה הצלה פורתה שלא נעשה כליה חס ושלום.

אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא חַס־וְשָׁלוֹם אֵין לָהֶם תַּקָּנָה? (ירמיה יא, טו). נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל אור שקדם לעולם היה מאיר מסוף העולם ועד סופו ואחר כך גנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים ופירש רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות בדף לב) שזה האור הוא שם הוי־ה דיודי"ן [יו"ד ה"י וי"ו ה"י=72] שהוא מספר חסד [72] וגנזו הקדוש ברוך הוא ביסוד ואין יוצא ומתפשט ממנו הארה בחול אלא נ"ה חלקים מן ע"ב חלקים ונשאר מספר טו"ב חלקים גנוז בתוך היסוד עיין שם נמצא עתה מתפשט ויוצא רק נ"ה חלקים מן אורות הנזכר.
גם ידוע יש אור מאיר לישראל עתה שהוא מלוי שם שד־י שעולה ת"ק [שי־ן דל־ת יו־ד=500] נמצא ת"ק דשם שד־י ונ"ה דשם הוי־ה דיודין הנזכר הם אותיות 'תַּקָּנָה' ושניהם יוצאים מן היסוד ולכן כיון ששמע שאמר לו 'וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ' שפגמו ביסוד אמר שֶׁמָּא חַס־וְשָׁלוֹם אֵין לָהֶם 'תַּקָּנָה' דהיינו ת"ק במלוי שד־י שהוא ביסוד ונ"ה דאור שם הוי־ה דיודין שגנוז ביסוד ויוצא ממנו בחול נ"ה אורות ויצתה בת קול ואמרה לו זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר (ירמיה יא, טז) שבשרתו הארות אלו לא יפסקו מישראל.
או יובן בס"ד רמז באותיות 'תַּקָּנָה' לשלשה שמות א־ל [אל"ף למ"ד=185] במלואם שעולים תקנ"ה [185×3=555] והם רמוזים במספר מָגֵן אַבְרָהָם כי מָגֵן [93] גימטריא ג' פעמים א־ל [31] והם חסד ומאירים לישראל וכמו שנאמר אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּהֳ' 'מָגֵן' עֶזְרֶךָ (דברים לג, כט) והוא בשמעו שהפרו ברית מילה אשר על ידה יהיה גלוי החסד דגניז בפום אמה אמר שֶׁמָּא חַס־וְשָׁלוֹם אֵין לָהֶם 'תַּקָּנָה' אורות הנזכר דשם א־ל שהוא חסד ואמרה לו בת קול 'מַה זַּיִת אַחֲרִיתוֹ בְּסוֹפוֹ כֵּן יִשְׂרָאֵל אַחֲרִיתָם בְּסוֹפָם' והם סוף שמם אל להורות לא תזוז מהם הארת שמות א־ל דכתיב חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם (תהלים נב, ג).

מַה זַּיִת זֶה אַחֲרִיתוֹ בְּסוֹפוֹ, אַף יִשְׂרָאֵל אַחֲרִיתָן בְּסוֹפָן (ירמיה יא, טז). נראה לי בס"ד הכוונה אף על פי שתחילתו הוא אוכל שהוא נאכל על ידי כבישה עם כל זה אין נוטעים אותו בשביל אוכל אלא כדי לכתשו ולהוציא ממנו שמן שדרכו להיות מונח תוך הנוד ולכן זַּיִת במלואו כזה זי"ן יו"ד ת"ו הוא אותיות 'נוד' שדרכו לכתוש אותו להוציא ממנו שמן ששומרים אותו תוך הנוד.
וכן יִשְׂרָאֵל ישיגו טובתם ושלותם וחשיבותם על ידי יסורין שבהם נכתש החומר של אדם ולכן יִשְׂרָאֵל במילואם כזה יו"ד שי"ן רי"ש אל"ף למ"ד סוף המלוי כתש בם, שאין ישראל קונים השלימות אלא על ידי כתישה ביסורין הבאים עליהם וזהו שנאמר יִשְׂרָאֵל אַחֲרִיתָם תטיב בְּסוֹפָן דהיינו במה שרמוז בסופן שהם אותיות 'כתש בם'.
גם יובן אַחֲרִיתָם בְּסוֹפָן כי יש בסוף שמם אות למ"ד הרומז ללימוד התורה שהוא המקיים אותם ונותן להם אחרית טוב ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם (דברים לב, כט) זֹאת התורה שנקראת 'זֹאת' יָבִינוּ כי יש למ"ד אַחֲרִיתָם תיבת לְאַחֲרִיתָם קרינן בה 'למ"ד אַחֲרִיתָם'.

לְקוֹל מִלַּיְהוּ שֶׁל מְרַגְּלִים נִתְרוֹעֲעוּ דָּלִיּוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (במדבר יג, לא). נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו.) אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שאומרים 'הֳ' אֶחָד' (דברים ו, ד) גם אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם דכתיב 'גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ' (דברי הימים א יז, כא) שאני קורא אתכם בשם אֶחָד וידוע כשאין עושין רצונו של מקום יתרועע אות דל"ת ד'אֶחָד' של ישראל ויהיה רי"ש ולכן כיון שהמרגלים כפרו באחדותו יתברך באמרם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג, לא) כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה לה.) לכך נתרועע הדל"ת ד'אֶחָד' של ישראל ונעשה רי"ש ולזה אמר 'לְקוֹל מִלַּיְהוּ שֶׁל מְרַגְּלִים' שכפרו בתואר אחד של הקדוש ברוך הוא ומשכו לב ישראל עמהם 'נִתְרוֹעֲעוּ דָּלִיּוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל' רצונו לומר נתרועעו אותיות הדלתין ד'אֶחָד' האמורים בישראל שנעשה במקומם רי"ש.
או יובן בס"ד על פי מה שכתבו בראשונים ז"ל דמזל ישראל דלי פעמים מלא פעמים חסר ואם הדלי רעוע שיש בו נקבים וקרעים אז גם בעת שהוא מלא תמצאנו חסר הרבה כי יצאו מימיו לחוץ דרך נקבים וקרעים ולזה אמר מחמת מלייהו של המרגלים נתרועע מזל הדלי של ישראל שאפילו בזמן מילואו יש בו מחסור הרבה.

אֶלָּא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם (ירמיה יא, טו). נראה לי בס"ד דריש 'הֲמוּלָה' לשון חמלה כי אות ה' תתחלף בחי"ת באחה"ע 'וְקוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי' בעת שהיית צועק ובוכה עליהם בבית המקדש כדאיתא לעיל ולכך 'חָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם' שלא עשיתי להם כליה כסדום.

מַה זַּיִת (זֶה) אֵינוֹ מוֹצִיא שַׁמְנוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי כְּתִישָׁה, אַף יִשְׂרָאֵל אֵין חוֹזְרִין לְמוּטָב אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין (ירמיה יא, טו). נראה לי בס"ד דהיסורין באים מן חו"ב [חכמה ובינה] שהם סוד שם י־ה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ (תהלים צד, יב) וידוע שיש מ"ו בחכמה כי מלוי שם ע"ב שהוא בחכמה עולה מספר מ"ו [יו"ד ה"י וי"ו ה"י=46] ויש מ"ו בבינה שנקראת האם [46] שהוא מספר מ"ו ויש כנגד זה מ"ו רע שבקליפה הנוקבא נקראת מ"ו שהוא כמנין אמה [46] ולכן הנחש שהיה מן הקליפה הנקראת מ"ו כתיב ביה וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם (בראשית ג, א) תיבת ערום הם אותיות 'מ"ו ר"ע' ולזה אמר 'אֵין יִשְׂרָאֵל חוֹזְרִין לְמוּטָב' קרי ביה 'מו טב' כלומר אין יוצאים מן מ"ו רע וחוזרין למ"ו טב 'אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין' שבאים מן חו"ב ששם הוא מוטב כאמור.

יבא טוב זה משה וכו'. אפשר במה שכתבו המפרשים דמשה רבינו ע"ה היה כלול מכל נשמות ישראל שהיו מבחינת הדעה שהיא בחינתו ואמטו להכי קראו בשמותם דור דעה ולכן נעשה שליח לקדושין וקבל הלוחות שהיו קדושין והיה צריך דוקא משה רבינו ע"ה שהוא כולל כל ישראל לפי דאין אשה מתקדשת לחצאין וז"ש יבא טוב זה משה שכולל כל בחינות ישראל ויקבל טוב הלוחות שהן הקדושין מטוב זה הקב"ה כביכול לטובים אלו ישראל שהיא הכלה והוא כולל כל בחינות ישראל דאין אשה מתקדשת לחצאין:
א"נ אפשר במ"ש רז"ל שהתורה לא נתנה אלא למי שהוא עניו ולכן כתיב ויחן שם ישראל שהיו כלם באחדות כאיש אחד ולא יתכן זה אלא בענוה ואז זכו לקבל התורה וז"ש יבא טוב זה משה שהיה עניו וזהו טוב ויקבל טוב התורה דנמשלה כמים שהיא הולכת למקום נמוך מטוב זה הקב"ה כביכול דבמקום שמצינו גדולתו שם מצינו ענותנותו לטובים אלו ישראל שהיו באחדות וזה מסיבה שהיו ענוים והיו לאחדים באחדות אחד כמדובר:
וזה אפשר ירמוז הכתוב זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' וכו' וידוע דעל ידי השלום שהוא עיקר האחדות תבא הגאולה ב"ב דבשביל שנאת חנם נחרב בית שני ואיך תבא הגאולה אם לא תעקר שנאת חנם ונהיה לאחדים וז"ש זכרו תורת משה עבדי דעל ידי הענוה תבא זכירה כי השכחה מהסט"א והעניו אין סט"א שולט בו ועוד דהעניו שם י"ה שומרו דהוא מקום הזכירה וז"ש זכרו תורת ע"י הענוה משה עבדי העניו ובשביל זה נקראת התורה על שמו כמ"ש ז"ל אשר צויתי אותו שהיה עניו בחורב הר סיני נמוך ע"כ ישראל שהיתה נשמתו כלולה ולכך נעשה שליח לקדושין דאין אשה מתקדשת לחצאין וכשתהיו ענוים ותעסקו בתורה הנה אנכי שולח לכם אליה הנביא זכור לטוב ותבא הגאולה במהרה בימינו כי"ר:

(נג סע"ב) עיסת השאור עבה נמצאת יתירה מדת העשרון רכה נמצאת חסירה.—פי' שאם השאור עב - נמצאת מדת עשרון יתירה; ואם השאור רך - נמצאת מדת עשרון חסירה.