מנחות נד ע"ב

כי פליגי [כאשר, באיזה מקרה, נחלקו] חכמים אלה — כגון שהיה בו בתחילה כשיעור טומאה, ולאחר מכן צמק (התכווץ) ואין בו עוד כשיעור טומאה, ולאחר מכן חזר ותפח לכלל שיעור טומאה. ובכך נחלקו חכמים אלו: דמר סבר [שחכם זה, שמואל ור' שמעון ברבי וריש לקיש, סבור] כי כלל הוא שיש דיחוי באיסורא [באיסור], וכמו כן יש דיחוי בטומאה. שכיון שבשלב מסויים (כשצמק שיעורו) נדחה הדבר מכלל דין טומאה — הריהו נדחה לגמרי, אף אם יתפח וישוב לכלל שיעור טומאה. ואילו מר סבר [חכם זה, רב ור' חייא ור' יוחנן, סבור] כי אין דיחוי באיסורא [באיסור], וכמו כן אין דיחוי בטומאה, ואף אם בשלב מסויים נדחה הדבר מדין טומאה (כשצמק משיעורו), אם תפח וחזר לשיעורו — חזר לדין הטומאה.

ומקשים על הסברו זה של רבה: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] שיש דיחוי באיסורין? והתנן [והרי שנינו במשנה]: דבר שיש בו שיעור כביצה שהוא מן האוכלין (דברי מאכל) הטמאים, שהניחה בחמה וכתוצאה מכך נתמעטו משיעור ביצה. וכן כזית מן בשר המת, וכן כזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ המטמאים, וכזית פיגול, וכזית נותר, וכזית חלב שהניחם בחמה, וכתוצאה מכך פחתו משיעור כזית — הרי אלה טהורין מלטמא אחרים, ואין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וחלב.

ואם נטל את כל אלה, לאחר שצמקו בחמה, וחזר והניחן בגשמים וכתוצאה מכך תפחו שוב לכשיעור הראוי לענין טומאה — הרי אלו שוב טמאין, כדרך שהיו לפני שצמקו, בין לטומאת מת ונבילה ובין לטומאת אוכלים, וחייבין עליהם משום פיגול ונותר וחלב. הרי איפוא שאין דיחוי, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה], לדרך הסברו של רבה, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שיש דיחוי באיסורין! ומסכמים: אכן, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] ונדחו דבריו.

א ושבים לבירור המחלוקת אם משערים כמות שהן או כמות שהיו. ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו כי תורמין (מפרישים תרומות ומעשרות) מן התאנים הטריות על הגרוגרות (התאנים שיובשו וצמקו מנפחן המקורי). ודרך הפרשה זו אינה נעשית אלא במנין כגון שמפריש עשר תאנים לחות על תשעים גרוגרות. ואין מפרישים בדרך מדידה, שיטול מהתאנים עשירית מידתן של הגרוגרות (שכן בדרך זו הריהו מפריש פחות מכמות התאנים שהיו מופרשות בדרך המנין, שהרי נפחן של התאנים הלחות גדול מנפחן של הגרוגרות).

ומעתה יש לברר: אי אמרת בשלמא [נניח, מובן הדבר, אם אומר אתה] כי לכמות שהן (שהיו בעבר) משערינן [משערים אנו], אם כן אף הגרוגרות התחייבו במידת תרומות ומעשרות כזמן שהיו הן עצמן לחות ונפחן גדול יותר — שפיר [יפה, ברור] הוא דין זה ששנינו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי לכמות שהן עתה אנו משערים, והרי עתה הרי הגרוגרות נפחן קטן משל התאנים הלחות, ואנו מפרישים תרומות ומעשרות יותר מאשר עשירית נפחן זה, הוה ליה [הריהו נהיה] בכך בכלל המרבה במעשרות,

ותנן [ושנינו בברייתא] כי זה המרבה (המפריש יותר מן הראוי) במעשרות — פירותיו אמנם מתוקנים ומותרים באכילה, אבל מעשרותיו מקולקלין, שכן בתוך המעשר הניתן יש גם חלק (זה שניתן מעבר לנדרש) שאינו מעשר, והריהו איפוא בכלל איסור טבל (פרי שלא הופרשו ממנו מעשרותיו)!

ודוחים את הראיה: אלא מאי [מה] אתה מבקש להוכיח מכאן, כי לכמות שהן היו בעבר אנו משערים, אם כן אימא סיפא [אמור את סוף] דברי אותה ברייתא: אין מפרישים מן הגרוגרות על התאנים אלא במדה (של נפח), שיטול מן הגרוגרות עשירית נפחן של התאנים, ולא במנין (שיפריש מספר גרוגרות שהוא עשירית מספרן של התאנים), שהרי בכך ממעט הוא את נתינתו.

ונדון בדבר: אי אמרת בשלמא [נניח, זה מובן, אם אומר אתה] כי כמות שהן עתה משערים אנו — שפיר [יפה, ברור] הוא דין זה ששנינו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי לכמות שהן מתחילתן אנו משערים, כשהיו גרוגרות אלה תאנים לחות, אם כן די היה במספר קטן יותר של תאנים לשמש כמעשר, ועתה בהיותן גרוגרות מפריש הוא מספר רב יותר, והרי בכך נמצא שמרבה במעשרות הוא! הרי שאין להביא ראיה מברייתא זו, לא לדעה שמשערים כמו שהן עכשיו ולא לדעה שמשערים כמות שהיו.

אלא מאחר שסותרים תחילתה וסופה זו את זו, יש לומר כי הכא [כאן] בברייתא זו אין מדובר בכלל המעשרות, שיש להם שיעור מוגדר להפרשתם, אלא בתרומה גדולה (שאין שיעור מוגדר להפרשתה) בלבד עסקינן [עוסקים אנו]. ומעתה יובנו דברי הברייתא: ברישא [ראשה, בתחילתה] מדובר שרוצה הוא לתרום בעין יפה. שמדין תורה די בחיטה אחת הניתנת כתרומה גדולה על כל התבואה, ותיקנו חכמים שתינתן התרומה אם כאחד מששים ("עין רעה"), אם כאחד מחמשים ("עין בינונית"), ואם כאחד מארבעים ("עין יפה"), ועל כן הריהו תורם באופן שמוסיף על המדה. וכן בסיפא [סופה] בתורם בעין יפה היא עוסקת, שמוסיף על המדה.

ומקשים על הסבר זה של הברייתא: אי הכי [אם כך], שמדובר בה בתרומה גדולה, אימא סיפא [אמור את סופה], אמר ר' אלעזר בר' יוסי: אבא ר' יוסי היה נוטל (מפריש) עשר גרוגרות יבשות שנמצאות במקצוע (הכלי בו ניתנות הגרוגרות. וראה "החיים"), על תשעים תאנים לחות שנמצאות בכלכלה (סל). ואי [ואם] מדובר בברייתא זו בתרומה גדולה, עשר מאי עבידתיה [מה מעשהו, עניינן]? שהרי אין מפרישים עשירית לתרומה גדולה.

אלא יש לומר כי הכא [כאן] בברייתא זו, בתרומת מעשר שנותן הלוי לכהן מהמעשר ראשון שניתן לו עסקינן [עוסקים אנו], שאכן שיעורה הוא אחד מעשרה, וכשיטת אבא אלעזר בן גומל הוא. דתניא [שכן שנויה ברייתא], אבא אלעזר בן גומל אומר: נאמר בדין תרומת המעשר "ואל הלויים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם בנחלתכם והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב" (במדבר יח, כו— כז) — בשתי תרומות הניתנות לכהנים הכתוב מדבר, אחת היא תרומה גדולה הניתנת מישראל לכהן, השווה כתוב זה את תרומת המעשר אליה ("ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן"), ואחת היא תרומת מעשר הניתנת מהלוי לכהן, האמורה בכתוב במפורש.

ללמדנו כי כשם שתרומה גדולה שאין לה שיעור מסוים מן התורה ניטלת באומד (בהערכה בלא מדידת שיעור מדוייק) ובמחשבה, ודי שקובע בדעתו שיהא חלק זה לתרומה, כך תרומת מעשר אינה צריכה להימדד במדוייק, והריהי ניטלת באומד

When they disagree is in a case where the food initially had the requisite measure for ritual impurity, and it shrank until it was less than this measure, and subsequently it again swelled to the requisite measure for contracting impurity. The dispute is that one Sage, i.e., Shmuel, Rabbi Shimon, and Reish Lakish, holds: There is disqualification with regard to a ritual matter, including impurity. In other words, if at a certain point the food was less than the requisite measure it becomes entirely disqualified from contracting ritual impurity, even if it subsequently swells again. And one Sage, i.e., Rav, Rav Ḥiyya, and Rabbi Yoḥanan, holds: There is no disqualification with regard to a ritual matter. Even if at a certain stage the food lost its ability to contract impurity, if it later swells it can once again become impure.

The Gemara asks: And is there one who says that there is disqualification with regard to ritual matters? But didn’t we learn in a mishna (Teharot 3:6): In the case of an egg-bulk of a ritually impure food that one placed in the sun and that therefore shrank to less than an egg-bulk; and similarly in the case of an olive-bulk of flesh of a corpse, or an olive-bulk of an animal carcass, or a lentil-bulk of a creeping animal, all of which impart impurity; or an olive-bulk of piggul, or an olive-bulk of notar, or an olive-bulk of forbidden fat, if any of these were placed in the sun and shrank, they are pure, i.e., they do not impart impurity to other items, and one is not liable to receive karet for them due to the prohibitions of piggul, notar, or forbidden fat.

The mishna continues: If, after they shrank in the sun, one took these foods and placed them in the rain, as a result of which they again swelled to the minimum volume for ritual impurity, they are impure, as was the case before they shrank. This applies to the impurity of a corpse, the impurity of an animal carcass, and the impurity of foods, and one is also liable to receive karet for them due to piggul, notar, or forbidden fat. This demonstrates that the food is not permanently disqualified. Therefore, the refutation of the opinion of the one who says that there is disqualification with regard to ritual matters is a conclusive refutation.

§ The Gemara returns to the dispute over whether food is to be measured in its current volume or according to its initial volume. Come and hear a baraita: (Tosefta, Terumot 4:2): One may separate teruma and tithes from fresh figs for dried figs, which have shrunk and are now smaller than they were when they were fresh. In other words, one may designate fresh figs as teruma and tithe to exempt the dried figs, despite the difference between these two types of figs. This separation may be performed only by number, e.g., ten fresh figs for ninety dried figs. One may not set aside this teruma by volume, i.e., by separating fresh figs with a volume of one-tenth of the measure of dried figs. The reason is that the volume of the fresh figs is greater than that of the dried figs, so he would set aside fewer fresh figs than he would if he calculated by number.

The Gemara analyzes this halakha. Granted, if you say that one measures food items as they were initially, then since when the obligation to separate teruma began, the volume of the dried figs was the same as the fresh ones, then it is well; the amount of figs to be separated as teruma should be calculated based on number, disregarding their current volume. But if you say that foods are to be measured as they currently are, then since the volume of the dried figs is smaller than that of the fresh figs, he will separate a larger amount than necessary, and this case is an example of one who increases his tithes.

And we learned in a baraita (Tosefta, Demai 8:10): In the case of one who increases his tithes, i.e., he designates more than one-tenth of the produce as tithe, the remainder of his produce is rendered fit for consumption, as it has been properly tithed. But his tithes are ruined, as the amount over one-tenth is not tithe, and it was not itself tithed, so it remains untithed produce. If so, how can the fresh figs be considered proper teruma and tithes in this case?

The Gemara asks: Rather, what will you claim; that one measures foods as they were initially? If so, say the latter clause of that same baraita: One may separate tithes from dried figs for fresh figs only by measure of volume, i.e., dried figs that are one-tenth of the volume of the fresh figs. One may not separate by number, as this would result in fewer dried figs than separation by volume.

The Gemara analyzes this halakha. Granted, if you say that one measures foods as they are currently, it is well. But if you say that one measures foods as they were initially, when the dried figs were fresh, it should be enough to set aside a smaller number of dried figs corresponding to the fresh ones. Since the baraita instructs him to separate a larger number of dried figs than required, this too is an example of one who increases his tithes.

Therefore, this baraita cannot serve as proof for either opinion. Since the two statements of the baraita appear contradictory, it must be that this baraita is actually not discussing tithes, which must be separated according to a precise measure. Rather, here we are dealing with standard teruma. By Torah law there is no fixed measure for standard teruma; a single kernel of grain exempts the entire crop. The Sages established a range of measures: One-fortieth for a generous gift, one-fiftieth for an average gift, and one-sixtieth for a miserly gift. Accordingly, one who wishes to give generously should give slightly more than the exact measure. And therefore, the first clause of the baraita is speaking of one who wishes to separate teruma generously, and in the latter clause, where he also gives more than necessary, it is also referring to one who wishes to separate his teruma generously.

The Gemara challenges: If so, say the last clause: Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, said: Father, i.e., Rabbi Yosei, would set aside ten dried figs that were in a vessel for ninety fresh figs that were in a basket. And if this baraita is referring to standard teruma, then with regard to this mention of ten dried figs, what is its purpose? This proportion was greater by orders of magnitude than even the amount of a generous gift established by the Sages.

Rather, here we are dealing with teruma of the tithe, which the Levite separates from his tithe and gives to a priest. This teruma is one-tenth of the first tithe. And this ruling is in accordance with the opinion of Abba Elazar ben Gomel. As it is taught in a baraita: Abba Elazar ben Gomel says with regard to the verse: “And your teruma [terumatkhem] shall be reckoned to you as though it were the grain of the threshing floor” (Numbers 18:27), that in using a plural term of the word “your,” the verse speaks about two terumot. One is standard teruma, i.e., the grain of the threshing floor, and the other one is teruma of the tithe. The verse equates these two terumot.

Abba Elazar ben Gomel explains: Just as standard teruma is taken by estimate, as there is no requirement for the amount separated to be measured precisely; and it can be taken by thought, as one is not required to physically separate it before consuming the remaining produce, so too, teruma of the tithe may be taken by estimate