מנחות נה ע"א

ובמחשבה. ועוד למדים מהשוואתן של שתי תרומות אלה: מה תרומה גדולה השיעור הראוי לנתינתה הוא בעין יפה, אף תרומת מעשר ראוי שתהיה זו הפרשה בעין יפה. ומשום כך אף המפריש תרומת מעשר מתאנים לחות על גרוגרות, ראוי שיפריש בעין יפה (כגון עשר תאנים לחות על תשעים גרוגרות), וכאילו היה נפחן של הגרוגרות כנפחן של תאנים לחות.

ומדייקים: ומינה [וממנה] מדברי ר' אלעזר בר' יוסי שבברייתא אפשר להביא ראיה לשיטה האומרת כי לכמות שהן היו בעבר אנו משערים. שכן אמר ר' אלעזר בר ר' יוסי: אבא (ר' יוסי) היה נוטל עשר גרוגרות שנתונות במקצוע ומפרישן כתרומת מעשר על תשעים תאנים לחות שנתונות בכלכלה. ויש לדון בדבריו: אי אמרת בשלמא [נניח, מובנים הדברים, אם אומר אתה] כי לכמות שהן היו בעבר אמרינן [אומרים אנו] בקביעת השיעורים — שפיר [יפה], שנראה שר' יוסי מתייחס אל הגרוגרות המופרשות למעשר, כאילו הן תאנים לחות כפי שהיו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי יש לקבוע את השיעור כמות שהן עתה, והרי זה המפריש עשר תאנים יבשות (גרוגרות) על תשעים תאנים לחות בציר להו [מפחית אותן] משיעורן, שכן נפחן של עשר תאנים יבשות הריהו פחות מנפחן של עשר תאנים לחות. אלא ודאי שבכל דבר הולכים אחר השיעור שהיה בעבר!

ומשיבים: אין ללמוד מגרוגרות לשאר דברים, שהרי כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשמו של ר' אלעזר את הסברם של דברים אלה: שאני [שונה, נבדל] הוא דינם של גרוגרות מדינם של שאר דברים שנשתנה שיעורם, הואיל ויכול לשוב לשולקן (במים) ולהחזירן לכמות שהן היו לפני כן, בהיותן תאנים לחות. ולכן מפרישים מהן על התאנים הלחות בשיעור כפי שהן עתה, ואולם אין ללמוד מכאן לשאר דברים.

א ודנים עוד בדין המעשר מתאנים על הגרוגרות. תנו רבנן [שנו חכמים]: תורמין במנין, מן התאנים הלחות על הגרוגרות היבשות. שנוטלים למעשר עשר תאנים לחות על תשעים גרוגרות יבשות. ואין דין זה אמור אלא במקום שבו רגילין לעשות מתאנים גרוגרות, ויכול הכהן שקיבל תאנים לעשותן גרוגרות. ואולם לא תורמים מן הגרוגרות על התאנים הלחות, ואפילו במקום שרגילין לעשות מתאנים גרוגרות. ודנים בדברים הללו.

אמר מר [החכם] בברייתא זו כי תורמין תאנים על הגרוגרות במקום שרגילין לעשות תאנים גרוגרות. ויש איפוא לדייק בדבריו: דווקא במקום שרגילין לעשות גרוגרות — אין [כן] יתרום מתאנים על גרוגרות. אבל במקום שאין רגילין לעשות גרוגרות — לא יתרום מהתאנים על הגרוגרות, שהרי אין המעשר מתקיים, שעלולות התאנים להתקלקל, עד שתינתנה לכהן.

ויש לברר: היכי דמי [איך הוא בדיוק מקרה זה]? אי [אם] מדובר בזמן דאיכא [שיש] כהן לפנינו, ויכול התורם לתת לו מייד — אפילו במקום שאינו רגיל לעשות גרוגרות, אמאי [מדוע] לא יתרום מהתאנים על הגרוגרות, והתנן [והרי שנינו במשנה] כי בכל מקום שיש כהן לפנינו, בעל הפירות תורם מן היפה ואף כאן התאנים הלחות יפות ומשובחות מן הגרוגרות אף שהגרוגרות מתקיימות יותר!

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן דליכא [שאין] כהן לפנינו, ויעבור זמן עד שימצא כהן לתת לו, ועלולות התאנים להתקלקל בינתיים, ואם כן אימא סיפא [אמור עתה את סוף] אותה ברייתא ששנינו: ולא תורמים מן הגרוגרות על התאנים, ואפילו במקום שרגיל לעשות תאנים גרוגרות. ואי [ואם] אכן מדובר בזמן דליכא [שאין] כהן לפנינו, אמאי [מדוע] לא תורמים מן הגרוגרות המתקיימות לאורך זמן, ומעדיפים לתרום מהתאנים, והתנן [והרי שנינו במשנה] כי במקום שאין כהן לפנינו — תורם בעל הפירות מן הדבר המתקיים ולא מן היפה! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן באופן דאיכא [שיש] כהן לפנינו.

והדבר תמוה, שכן לפי זה רישא [תחילת] הברייתא מדברת במקרה דליכא [שאין] כהן לפנינו, ואילו סיפא [סוף] הברייתא — במקרה דאיכא [שיש] כהן לפנינו! ומשיבים: אין [אכן כן] הוא, רישא [תחילת] הברייתא מדברת במקרה דליכא [שאין] כהן לפנינו, ואילו סיפא [סוף] הברייתא — במקרה דאיכא [שיש] כהן לפנינו.

בעקבות דברים אלה אמר רב פפא, שמע מינה [למד מכאן] מתירוץ זה לענין דרך הלימוד הראויה, כי כאשר ישנה סתירה בתוך דברי המשנה, דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי [דוחקים ומעמידים אנו אותה משנה כי עוסקת היא בשני טעמים, מצבים שונים], ולא מוקמינן בתרי תנאי [ואין אנו מעמידים אותה שמדובר בה בשיטותיהם של שני תנאים] החולקים זה על זה.

ב משנה כל המנחות הבאות מצה, נילושות במים, שכך תיאפה העיסה יפה, שהרי אין בה אלא שמן מועט. ויהיו אלה מים פושרין (שאינם חמים ואינם קרים). ועושה המנחות משמרן שלא יחמיצו בזמן שהוא לש ועורך אותן. ואם החמיצו עיסת המנחות הבאות מצה, או אפילו רק שיריה (שאריותיה) של המנחה, לאחר שנקמצה, שנאכלות על ידי הכהנים — עובר על כך במצות לא תעשה, שלא תחמיץ — שנאמר "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור... לא תקטירו ממנו אשה לה' " (ויקרא ב, יא). והעושה מנחה והחמיצה חייב מלקות הן על לישתה של עיסת חמץ זו, והן על עריכתה (שיטוח וגלגול הבצק) והן על אפייתה של מנחה זו.

ג גמרא שנינו במשנתנו שעושה המנחה בחמץ עובר על איסור לא תעשה אף על שאריותיה. ומבררים: מנא הני מילי [מנין המקור לדברים הללו], שאף על החמצת השיריים הריהו עובר, ולא על המנחה בלבד? אמר ריש לקיש, שכן אמר קרא [הכתוב]: "לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי" (שם ו, י) — לומר: אפילו חלקם של המנחות, אותם שאריות שאוכלים הכהנים, אף היא לא תאפה חמץ.

ושואלים: והאם האי [זה] הפסוק להכי [ללמדנו כך], הוא דאתא [שבא], והרי האי [זה] הפסוק מיבעי ליה [נצרך לו] לדרשה אחרת, כדתניא [כמו ששנינו בברייתא]: "לא

and by thought. And this comparison also teaches that just as in the case of standard teruma one should give generously, so too, with regard to teruma of the tithe one should give generously. Therefore, one who separates teruma of the tithe from fresh figs for dried figs should do so generously, e.g., ten fresh figs for ninety dried ones, as though the volume of the dried figs was as large as that of fresh ones.

The Gemara suggests: And from this statement of Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, one can cite a proof for the opinion that food is to be measured in accordance with its initial size. As Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, said: Father would set aside ten dried figs that were in a vessel for ninety fresh figs that were in a basket. Granted, if you say that we say one measures food items as they were initially, it is well, as Rabbi Yosei apparently considers the dried figs set aside as tithes as though they were still fresh figs. But if you say that one measures foods as they are in their current state, then in a case where one separates ten dried figs for ninety fresh figs they are less than the requisite amount, as the volume of ten dried figs is less than the volume of ten fresh figs. This indicates that the measure of the food is determined according to its initial state.

The Gemara answers that one cannot extrapolate from the example of dried figs to other cases. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Elazar says the following reason for that particular halakha: Dried figs are different, since one can boil dried figs in water and return them to their previous state; in other words, as they were when they were fresh. Consequently, one may separate them for fresh figs as though they too were fresh. One cannot extrapolate from here a principle with regard to other items.

§ The Gemara discusses the possibility of separating fresh figs as teruma for dried ones. The Sages taught in a baraita: One may separate teruma from fresh figs for dried figs by number, e.g., ten fresh figs for ninety dried ones, in a place where they are accustomed to make fresh figs into dried figs, and therefore the fresh figs can be preserved by processing them into dried figs. But one may not set aside teruma from dried figs for fresh figs even in a place where they are accustomed to make fresh figs into dried figs.

The Gemara analyzes this baraita. The Master said: One may separate teruma from fresh figs for dried figs in a place where they are accustomed to make fresh figs into dried figs. This indicates that in a place where they are accustomed to make dried figs, yes, one may set aside teruma in this manner. But in a place where they are not accustomed to make dried figs, one may not separate from fresh figs for dried ones, as the fresh figs are liable to spoil before they can be used.

The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If it is referring to a situation where there is a priest present, and the owner of the produce can give him the teruma without delay, then even in a place where he is not accustomed to make dried figs, why may he not set aside fresh figs for dried ones? But didn’t we learn in a mishna (Terumot 2:4): In a place where there is a priest present, the owner of the produce separates teruma from the best-quality produce? In this case, the fresh figs are superior in quality to the dried ones, despite the fact that dried figs last longer.

Rather, it is obvious that the baraita is referring to a situation where there is no priest present, and by the time a priest is found the fresh figs might spoil. If so, say the latter clause of that baraita: But one may not set aside teruma from dried figs for fresh figs even in a place where they are accustomed to make fresh figs into dried figs. And if this is referring to a situation where there is no priest present, why may one not set aside dried figs, which can be preserved for a lengthy period, for fresh ones? But didn’t we learn in the same mishna (Terumot 2:4): In a place where there is no priest present, the owner of the produce separates teruma from that which will endure, not from the best-quality produce? Rather, it is obvious that this clause is referring to a situation where there is a priest present.

The Gemara challenges: If so, the first clause of the baraita addresses a case where there is no priest present, whereas the latter clause addresses a case where there is a priest present. The Gemara explains: Yes, the first clause of the baraita addresses a case where there is no priest present, and the latter clause addresses a case where there is a priest present.

Rav Pappa said: Learn from this discussion that we exert ourselves and interpret the mishna according to two reasons, i.e., two different situations in accordance with the opinion of one tanna, but we do not interpret it as being in accordance with the opinions of two tanna’im. An interpretation that maintains a single authorship of a mishna is preferable even if it requires explaining the mishna as discussing two different situations.

MISHNA: All the meal-offerings that come as matza are to be kneaded with lukewarm water so that the dough will bake well, as only a small amount of oil is added. And one must watch over them to ensure that they do not become leaven while kneading and shaping them, and if a meal offering or even only its remainder becomes leaven, one violates a prohibition, as it is stated: “No meal offering that you shall bring to the Lord shall be made with leaven; as you shall burn no leaven nor any honey as an offering made by fire to the Lord” (Leviticus 2:11). And one is liable to be flogged for kneading the meal offering, and for shaping it, and for baking it, if the meal offering becomes leaven.

GEMARA: The mishna states that one who allows the remainder of a meal offering to become leavened violates a prohibition. The Gemara asks: From where is this matter derived? Reish Lakish said: The verse states: “It shall not be baked with leaven. I have given it as their portion of My offerings made by fire” (Leviticus 6:10). This section of the verse can be read as a single sentence, to indicate: Even their portion of meal offerings, i.e., the remainder eaten by priests after the removal of the handful to be burned on the altar, shall not be baked with leaven.

The Gemara asks: And does this verse come for this purpose? It cannot, as it is necessary as the source for a different halakha, for that which is taught in a baraita: The verse states: “It shall not