מנחות נו ע"ב

אף נשחט לחולין על סמך אותו מום. ואילו ר' יהודה אומר: אפילו אם מת (ימות) הבכור אם לא יקיזו את דמו — אין מקיזין לו כלל את הדם.

ובהתייחס לדעות הללו אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: הכל (כל החכמים הללו החולקים אם מותרת הקזת דם בבכור שאחזו דם) מודים באדם הבא ומחמץ עיסת מנחה אחר מחמץ שקדם לו, שכבר היתה העיסה חמץ, והוא הוסיף להחמיצה, שהוא חייב על מעשהו מלקות. וטעם הדבר, דכתיב [שכן נאמר] בכתוב בדין זה של איסור חימוץ המנחה "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (ויקרא ב, יא) ועוד נאמר בכתוב "לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי" (שם ו, י), הרי איפוא שחייבים על כל מעשה ומעשה של חימוץ הנעשה במנחה עד גמר עשייתה.

וכמו כן, כל החכמים מודים באדם הבא ומסרס את הבהמה אחר מסרס אחר, שקדם וסירס בהמה זו, והוסיף השני בסירוסה, שאף הוא חייב, דכתיב [שכן נאמר]: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו" (שם כב, כד), ויש מקום לשאול: אם על כורת את ביצי הבהמה ("וכרות") בלבד הוא חייב, על הנותק אותן לגמרי מגוף הבהמה לא כל שכן שהוא חייב, ומה טעם הזכירו הכתוב במיוחד? — לא ציינו הכתוב אלא כדי להביא (לרבות) את הנותק אחר הכורת, שגם הוא חייב משום מסרס.

ולא נחלקו החכמים הללו אלא באדם המטיל מום בבהמת קדשים שהוא כבר בעל מום. שר' מאיר סבר [סבור] כי כיון שנאמר בדינו של הקרבן "תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו" (שם כב, כא), הרי לשון כוללת זו ("כל מום") באה לרבות איסור הטלת מום אף בבהמה שהיא כבר בעלת מום. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] כי כיון שנאמר "תמים יהיה לרצון" הרי זה בא להורות שאין איסור הטלת מום נוהג אלא בקרבן שאינו בעל מום ("תמים") הראוי להקרבה ("יהיה לרצון").

ודנים בטעמיהם של ר' מאיר וחכמים: ולר' מאיר, הלומד זאת מן הכתוב "וכל מום לא יהיה בו", נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] בכתוב זה "תמים יהיה לרצון", המורה שאין המדובר אלא במי שאינו בעל מום! ומשיבים: הכתוב ההוא בא למעוטי [למעט] מכלל איסור זה רק מי שהיה בעל מום מעיקרא [מתחילתו], שכך נולד, ואולם הקרבן שהיה בתחילתו תמים, ונפל בו מום לאחר מכן, אסורה הטלת מום בו אף לאחר מכן.

ותוהים על כך: בעל מום מעיקרא [מתחילה] אין צורך למעט, שהרי כדיקלא בעלמא [דקל בלבד] הוא, שאין עליו קדושת הגוף כלל, וברור שאין בו איסור הטלת מום!

אלא צריך לומר כי לא בא הכתוב "תמים יהיה לרצון" כי אם למעוטי [למעט] את פסולי המוקדשים (קדשים שנפסלו מהקרבה) שלאחר פדיונם ויציאתם לחולין, אין נוהג בהם איסור הטלת מום. ונדרש כתוב מיוחד ללמדנו כן, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואסירי [והם אסורים], אף לאחר שנפדו והריהם חולין, בגיזה של צמרם ובעבודה בהם, היה מקום לומר כי במומם נמי ליתסרי [גם כן ייאסרו], בהטלת מום בם, על כן קא משמע לן [הוא, כתוב זה משמיע לנו] שמותר להטיל בהם מום.

ומבררים עתה את שיטת חכמים: ורבנן [ולחכמים] שלמדו כן מהכתוב "תמים יהיה לרצון", נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר]: "כל מום לא יהיה בו" הבא לרבות עוד אופנים בהם אסורה הטלת מום. ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לדרשה אחרת, וכמו ששנויה בברייתא]: ממה שנאמר "וכל מום לא יהיה בו" אין לי ללמוד אלא שלא יהא בו מום על ידי מעשה האדם, מנין שבכלל איסור זה אף שלא יגרום לו מום על ידי אחרים, וכגון שלא יניח בצק או דבילה על גבי האוזן של בהמת הקדשים כדי שיבא הכלב ויטלנו ואגב כך יקרע את האוזן, ויוטל מום בה? תלמוד לומר: "כל מום". שאמר הכתוב "מום", והוסיף הכתוב ואמר בלשון כוללת "כל מום" — לרבות גרימת הטלת מום על ידי אחרים, שהיא אסורה.

א ועוד בענין זה של גרימת חימוץ המנחה אמר ר' אמי: הניח שאור (בצק מחומץ הגורם להתססת העיסה ולחימוצה) על גבי עיסה של מנחה, והלך וישב לו ולא עשה דבר, ונתחמצה העיסה מאליה — חייב עליה מלקות, והרי זה כמעשה שבת, כמי שעושה מלאכה בשבת באופן דומה (וכגון שהניח בשר על גבי גחלים, ונצלה הבשר מאליו), שחייב על כך. ושואלים על השוואה זו: ומעשה שבת כי האי גוונא, מי מיחייב [כגון זה, האם הוא מתחייב] עליו? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה,

The animal may even be slaughtered on the basis of that blemish. Rabbi Yehuda says: Even if the firstborn would die if its blood is not let, one may not let its blood at all.

The Gemara discusses similar cases, including examples involving meal offerings. Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: All of the Sages who disagree as to whether one may let the blood of a firstborn animal whose blood circulation is constricted concede that one who leavens a meal offering after another had already leavened it is liable to receive lashes for the additional leavening, as it is written: “No meal offering that you shall bring to the Lord shall be made with leaven” (Leviticus 2:11), and it is also stated: “It shall not be baked with leaven” (Leviticus 6:10). This indicates that one is liable for every act of leavening performed on a meal offering.

Similarly, everyone agrees that one who castrates an animal after one who castrates it is liable, as it is written: “Those whose testicles are bruised, or crushed, or detached, or cut, shall not be offered to the Lord, and you shall not do this in your land” (Leviticus 22:24). If one is liable when the seminal vesicles are cut, then when the testicles are detached altogether is he not all the more so liable? Rather, this verse serves to include one who detaches the testicles after one who cuts the seminal vesicles, to indicate that he is liable. Apparently, one is liable for castrating an animal that is already sterilized.

These Sages disagree only with regard to one who inflicts a blemish on an already blemished animal, such as one whose blood circulation is constricted. Rabbi Meir maintains that as the verse states: “It shall be perfect to be accepted; there shall be no blemish in it” (Leviticus 22:21), this categorical statement includes even the infliction of a blemish on an offering that is already blemished. And the Rabbis maintain that the phrase “it shall be perfect to be accepted” indicates that the prohibition against inflicting a blemish applies only to an animal that is currently perfect, i.e., unblemished, and can therefore be accepted, meaning that it is suitable to be sacrificed upon the altar. If the animal is already blemished, there is no prohibition against inflicting an additional blemish upon it.

The Gemara analyzes this dispute. And according to the opinion of Rabbi Meir, who derives the halakha from the phrase “there shall be no blemish in it,” isn’t it written also: “It shall be perfect to be accepted”? The Gemara answers: That verse serves to exclude only an animal that was blemished from the outset, i.e., an animal that was born with a blemish. In such a case, there is no prohibition to inflict an additional blemish on it. But if the animal was initially unblemished and later developed a blemish, it is prohibited to inflict another blemish upon it.

The Gemara rejects this suggestion: There is no need to exclude an animal that was blemished from the outset, as it is merely like a palm tree, i.e., it is an item that can never attain the status of an animal consecrated as an offering. Therefore, it is obvious that the prohibition against inflicting a blemish does not apply to this animal.

Rather, Rabbi Meir maintains that the phrase “it shall be perfect to be accepted” serves to exclude disqualified consecrated animals, to teach that after their redemption, when they become non-sacred, the prohibition against inflicting a blemish does not apply to them any longer. This exclusion is necessary, as it might enter your mind to say that since it is prohibited to shear disqualified consecrated animals or use them for labor even after they have been redeemed and are non-sacred, perhaps let it also be prohibited to inflict a blemish upon them. Consequently, this verse teaches us that there is no prohibition against inflicting a blemish upon these animals.

The Gemara analyzes the opinion of the Rabbis. And according to the opinion of the Rabbis as well, who base their opinion on the phrase: “It shall be perfect to be accepted,” isn’t it written: “There shall not be any blemish in it,” which indicates an expansion of the prohibition against inflicting a blemish? The Gemara answers: That verse is necessary for that which is taught in a baraita: The verse states: “There shall not be any blemish in it” (Leviticus 22:21). I have derived only that it may not have a blemish caused directly by human action. From where is it derived that one may not cause a blemish to be inflicted upon it indirectly by means of other agents, e.g., that one may not place dough or pressed figs on its ear so that a dog will come and take it, thereby biting off part of the animal’s ear and leaving it blemished? The verse states: “Any blemish.” It says: “Blemish,” and it says “Any blemish”; the word “no” serves to teach that one may not cause a blemish indirectly.

§ The Gemara returns to discuss the leavening of a meal offering. Rabbi Ami says: If one placed leaven, i.e., dough that has leavened to such an extent that it is no longer used as food but as a leavening agent for other dough, on top of the dough of a meal offering, and he went and sat himself down to wait, meaning that he performed no other action, and the dough then leavened of its own accord, he is liable to receive lashes for it. This is similar to performing a prohibited action on Shabbat. The Gemara questions this comparison: And is one liable for performing a prohibited action on Shabbat in a case like this? But doesn’t Rabba bar bar Ḥana say