מנחות נז ע"א

אמר ר' יוחנן: מי שהניח בשבת בשר על גבי גחלים, אם לאחר מכן היפך בו בבשר, שהפכו לצידו האחר, ונצלה בשני צדדיו — הריהו חייב על כך משום בישול בשבת. ואם לא היפך בו בבשר — הריהו פטור, שכל עוד לא נצלה משני צידיו אינו מוגדר כמבושל. ואם כן, אף המניח שאור על גבי עיסת מנחה בלא שהפכה על צידה האחר, אם אמנם הריהו כעושה מעשה שבת, הריהו צריך להיות פטור, ושלא כדברי ר' אמי!

אמר רבא בתשובה: מאי [מה] הכוונה במלים "חייב עליה כמעשה שבת" נמי דקאמר [גם כן שאמר] ר' אמי? שהמניח שאור על גבי עיסת מנחה (אף שלא הפכה מצד לצד) הריהו נחשב כמי שעשה מעשה חיוב בצלי של שבת, ונחשב כמי שהפך את הצלי על הגחלים.

א גופא [לגופה] של ההלכה שהוזכרה למעלה, אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: הניח בשבת בשר על גבי גחלים, אם לאחר מכן היפך בו לצידו האחר — חייב משום מבשל בשבת. ואם לא היפך בו לצידו האחר — הריהו פטור. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שהיה זה דאי [שאם] הוא לא היפך ביה [לא היה הופך בו] את הבשר על הגחלים, הבשר לא בשיל [לא היה מתבשל] — הרי פשיטא [פשוט] שפטור, ומה צורך להשמיענו זאת? אלא אם תאמר דאי לא מהפיך ליה, נמי הוה בשיל [שאם לא היה מהפך בו, גם כן היה מתבשל] — אמאי [מדוע] לא מיחייב [אינו מתחייב] על הנחת הבשר על הגחלים, אף שלא חזר והפך אותו?

אלא יש לומר כי לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא באופן דאי [שאם] לא היפך ביה [לא היה הופך בו], והיה מונח על הגחלים רק בצידו האחד, הוה בשיל [היה מתבשל] מצד אחד רק בישול חלקי (כשליש הבישול הרגיל), וכדרך בישול המאכל של האיש בן דרוסאי. ואילו עתה כי מהפיך ביה, בשיל [כאשר מהפך בו לצידו האחר, הריהו מתבשל] משני צדדין כמאכל בן דרוסאי. וקא משמע לן [ומשמיע לנו] ר' יוחנן בהלכה זו, שכל בשר הנצלה מצד אחד כמאכל בן דרוסאי — לא כלום הוא, אינו נחשב למלאכת בישול של ממש, להתחייב עליה בשבת. ואולם אם נצלה משני צדדיו כמאכל בן דרוסאי — נחשב הדבר כבישול, וחייב על כך בשבת.

ב למעלה הובאו דברי ר' יוחנן במניח בשר על גבי גחלים בשבת, ונצלה הבשר בצידו האחד. ובעקבות דברים אלה אמר רבא: ואם נצלה בו באותו בשר כשיעור גרוגרת, אף אם היה זה רק מצד אחד של חתיכת הבשר, ובמקום אחד בה, שלא נצלתה שאר החתיכה — הריהו חייב על כך משום מבשל בשבת. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: מדברי רבא יש לדייק שדווקא אם נצלה הבשר כשיעור גרוגרת במקום אחד — אין [כן] מתחייבים על כך, ואולם אם היה זה בשנים או בשלשה מקומות נפרדים — לא מתחייבים על כך. ואולם התנן [הרי שנינו במשנה] בענין הקודח בשבת חור ששיעורו הוא כל שהוא — הרי זה חייב (משום מלאכת בונה או משום מכה בפטיש), ויש לדון,

היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר במשנה כאשר קדח חור במקום אחד בלבד — מדוע יתחייב בכך, שהרי חור ששיעורו כל שהוא למאי חזי [למה, לאיזה שימוש הוא ראוי] לשמש? אלא לאו [האם לא] נאמר שמדובר במשנה באופן שקדח בשנים או שלשה מקומות נפרדים, וטעם הדבר שחייבים באופן שקדח על קדיחה שכזו, משום דחזו [שראויים] הם לצירוף, וכדרך שעושים בעלי המלאכה, הנצרכים לחור גדול, שבתחילה הריהם עושים שלשה חורים קטנים, ולאחר מכן מצרפים אותם זה לזה. ומעתה, יש לשאול על רבא, שאף אם התבשל הבשר במספר מקומות בחתיכה, שיתחייב בכך שהרי מצטרפים הם זה לזה! ודוחים את השאלה: לא, לעולם מדובר במשנה זו בקודח במקום אחד בלבד, ואשר לשאלה לאיזה שימוש נועד חור בשיעור כלשהו? — דחזו לבבא דאקלידא [שראויים לשים בהם פתח, שן, של מפתח], שקטן הוא מאד.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את מהלך הדברים הללו העוסק בדינו של רבא באופן אחר. אמר רבא: אפילו נצלה הבשר בשיעור כגרוגרת מצד אחד, ובשנים ושלשה מקומות, הריהו חייב על כך משום מבשל בשבת. ועל כך אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנה דין ממנו ראיה לדברי רבא, שכן שנינו: הקודח בשבת בשיעור כל שהוא — חייב. ויש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שהיה החור במקום אחד — מדוע מתחייב הוא בכך, שהרי חור בשיעור כל שהוא למאי חזי [למה, לאיזה שימוש הוא ראוי]? אלא לאו [האם לא] מדובר במשנה זו שקדח בשנים ושלשה מקומות, דחזי [שראויים] החורים הללו לצירוף לחור גדול, והרי זה איפוא כשיטת רבא שמתחייב על בישולם של כמה מקומות בבשר, המצטרפים זה לזה. ודוחים את הראיה: לא, אין לפרש כן את המשנה, אלא לעולם תפרש שמדובר פה בקודח במקום אחד, ואשר לשאלה איזה שימוש יכול להיעשות בחור שכזה? — דחזו לבבא דאקלידא [שראוי הוא לשמש מקום לפתח, לשן של מפתח].

ג ושבים לענין איסור חימוץ עיסת המנחה. תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר בפרשת מנחת מרחשת "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (ויקרא ב, יא), ונראה לכאורה כייתור לשון ("כל המנחה אשר תקריבו לה' "). ומסבירים מה טעם נאמרו לשונות אלה: אילו נאמר רק "אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" — הייתי אומר כי אין לי אלא בכלל האיסור "לא תעשה חמץ" אלא קומץ המנחה בלבד הקרב על המזבח ("אשר תקריבו לה' "), והיה מקום לשאול: ה

מנחה שעדיין לא נקמצה מנין לנו שאף על חימוצה חייבים? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) עוד "מנחה" שאף היא בכלל איסור זה. ועדיין יש מקום לשאול: אין אנו למדים מכתוב זה אלא ביחס למנחת מרחשת, בה נאמר פסוק זה, ואולם שכך הדין אף בשאר מנחות שלא נזכרו באותה פרשה מנין לנו? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) עוד בכתוב זה, ובלשון ריבוי, "כל המנחה" — לרבות דין זה אף בשאר המנחות.

ועוד נדרש האמור בכתוב זה "אשר תקריבו לה' "— אין נוהג דין זה של איסור חימוץ המנחה אלא במנחה כשרה, ולא במנחה פסולה (כגון זו שיצאה אל מחוץ למקום המקדש, או שנטמאה). מכאן אמרו חכמים כי המחמיץ את המנחה הכשירה — חייב מלקות על כך, ואולם המחמיץ את הפסולה — פטור.

ד מתוך ששנינו שאין איסור חימוץ נוהג במנחה פסולה, אלא בכשרה, בעי [שאל] רב פפא: אם חימצה את המנחה בעודה כשרה, ולאחר מכן יצאת (יצאה) אל מחוץ למקדש (ונפסלה בכך משום יוצא), וחזר וחימצה, מהו דינו; האם חייב גם על החימוץ השני? וצדדי הבעיה: האם נאמר כי כיון שיצאת, הרי בכך איפסילה [נפסלה] לה ביוצא, ולכן כי הדר [כאשר הוא חוזר] ומחמיץ לה [אותה] — הוא לא מיחייב עלה [לא מתחייב עליה] משום מחמיץ אחר מחמיץ.

או דילמא [שמא] יש לומר, כי כיון שבתחילה המנחה חימצה, מעתה פסול של יוצא שוב לא מהני ביה [לא מועיל, פועל בה] להפקיעה מדין חימוץ, שרק במנחה כשרה שייך פסול "יוצא", ולכן כי הדר [כאשר הוא חוזר] ומחמיץ לה [אותה] — הוא מיחייב עלה [מתחייב עליה] משום מחמיץ אחר מחמיץ? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ותיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

ה ועוד בעיה בדין חימוץ המנחה בעי [שאל] רב מרי: חימצה הכהן את המנחה בהיותו עומד בראשו של מזבח, מהו הדין? וצדדי השאלה: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" אמר רחמנא [אמרה התורה], ומלשון הכתוב "אשר תקריבו" משמע שמדובר במנחה שטרם הקריב אותה הכהן על המזבח, ואילו הא [זו] הרי כבר אקרבה [הקריבה], שהרי כבר עלתה על המזבח, אף שטרם הקטירה, ולכן אין היא עוד בכלל איסור החמצה.

או דלמא [שמא] תאמר, כל שהוא מחוסר הקטרה (שטרם הקטירוהו) הרי כמחוסר מעשה הקרבה למזבח דמי [הוא נחשב] אף שכבר עלה, והריהו איפוא בכלל "אשר תקריבו", ואף הוא עדיין באיסור החמצה. גם שאלה זו לא נמצאה לה תשובה ותיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

ו ושבים לבירורה של הברייתא שהובאה למעלה. שנינו בה שאילו לא היה נאמר בכתוב אלא "אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" היינו אומרים כי אין דין חימוץ אמור אלא בקומץ המנחה, ולכן בא הכתוב "כל המנחה" וריבה את המנחה כולה שלא נקמצה, ואת כל המנחות כולן, ולא רק מנחת מרחשת. ושואלים: והשתא דנפקא ליה [ועכשיו שיוצאת, שנלמדת לה] הלכה זו מ"כל המנחה", אם כן הכתוב "אשר תקריבו" שנאמר בהמשך למה לי, מה הוא מלמדנו? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] כתוב זה כדי להשמיענו כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר בפרשת המנחות "אשר תקריבו" — הרי זה בא לרבות אף את מנחת נסכים (המנחה הבאה עם קרבנות שיש בהם גם נסכים, כגון עולת בהמה או קרבנות שלמים וחטאת ואשם של מצורע, והריהי נשרפת כולה על גבי המזבח) לאיסור חימוץ, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: כתוב זה בא לרבות אף את לחם הפנים לאיסור חימוץ. ומבררים את שיטותיהם.

שנינו כי לשיטת ר' יוסי הגלילי אף מנחת נסכים בכלל איסור חימוץ, ויש לשאול: הרי אי אפשר להחמיץ מנחת נסכים, שכן אין היא נילושה אלא בשמן בלבד (שהרי שמנה מרובה), והשמן הלא מי פירות הם,

that Rabbi Yoḥanan says: In the case of one who placed meat on top of coals on Shabbat, if he subsequently turned over the meat to its other side, so that both sides were roasted, he is liable for cooking on Shabbat. But if he did not turn over the meat he is exempt, as the meat is considered cooked only if both sides were roasted. If so, the same should apply to one who places leaven on the dough of a meal offering: He should be liable only if he turns the dough over. This contradicts the ruling of Rabbi Ami.

Rava said: What does Rabbi Yoḥanan, as well, mean when he says: He is liable to receive lashes for it, similar to performing a prohibited action on Shabbat? He means that one who places leaven on the dough of a meal offering, even if he does not turn it over, is similar to one who performs a prohibited action of roasting on Shabbat, meaning that he is similar to one who turned over the roasting food on the coals.

§ The Gemara discusses the matter itself. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: In the case of one who placed meat on top of coals on Shabbat, if he subsequently turned over the meat he is liable for cooking on Shabbat, and if he did not turn over the meat he is exempt. The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If we say that this was a situation where if he does not turn over the meat it would not cook, then it is obvious that if he does not turn it over he is exempt. Rather, it must be referring to a case where even if he does not turn over the meat it would nevertheless cook. But if so, why isn’t he liable for merely placing the meat on the coals, despite the fact that he did not turn it over?

The Gemara answers: No, it is necessary to state this halakha in a case where if he does not turn over the meat it would cook on one side only partially, roughly one-third of the ordinary process of cooking, like the food of ben Derosai. And now that he turns it over, it cooks on both sides like the food of ben Derosai. And Rabbi Yoḥanan teaches us that any meat roasted on only one side like the food of ben Derosai is nothing, i.e., this is not a violation of the prohibited labor of cooking on Shabbat. If it was roasted on both sides like the food of ben Derosai this is classified as cooking, and he is liable for cooking on Shabbat.

The Gemara continues to discuss the case of meat roasted on one side on Shabbat. Rava says: And if a quantity of that meat equivalent in volume to a fig-bulk was fully roasted on one side of the meat and the roasted area was in one spot on the piece of meat, while the rest of the meat remained raw, he is liable for cooking on Shabbat. Ravina said to Rav Ashi: It can be inferred from Rava’s statement that if the fig-bulk of meat that was roasted was in one spot, yes, he is liable, whereas if the amount of the fig-bulk was distributed over two or three separate spots he is not liable. But didn’t we learn in a mishna (Shabbat 102b): One who drills a hole of any size is liable for the labor of building or the labor of striking a blow with a hammer to complete the production process of a vessel?

The Gemara analyzes that mishna: What are the circumstances? If we say that the mishna is referring to one who drills a hole in one spot alone, why is he liable? For what purpose is a hole of any size, which includes a very small hole, fit to be used? Rather, is it not referring to one who drills holes in two or three different spots, and the reason he is liable is that these holes are fit to be joined? Builders who require a large hole will often start by drilling a few small holes which they later enlarge and join together. By the same logic, if the meat was roasted in a few spots he should be liable, as these can join together. The Gemara answers: No; actually the mishna is referring to one who drills in only one spot, as one can say that the hole is fit as an entrance [levava] for the placement of the tooth of a key [aklida], which is very small.

And there are those who say there is a different version of this discussion: Rava says: Even if the fig-bulk of the meat that was fully roasted on only one side was distributed over two or three separate spots, he is liable for cooking on Shabbat. Ravina said to Rav Ashi: We learn this halakha in the mishna as well: One who drills a hole of any size is liable. What are the circumstances? If we say that the hole is in one spot alone, why is he liable? For what purpose is a hole of any size fit to be used? Rather, is it not referring to one who drills holes in two or three different spots, and the reason he is liable is that these holes are fit to be joined? Similarly, in the case discussed by Rava, one is liable for the cooking of the meat in a few different spots which can join together. The Gemara answers: No; actually the mishna is referring to one who drills in only one spot, as one can say that it is fit as an entrance for the placement of the tooth of a key.

§ The Gemara returns to discussing the prohibition against leavening a meal offering. The Sages taught in a baraita: Concerning the deep-pan meal offering, the verse states: “No meal offering that you shall bring to the Lord shall be made with leaven; for any leaven, and any honey, you shall not burn any of it as an offering made by fire to the Lord” (Leviticus 2:11). The term “meal offering” is apparently superfluous, and therefore the baraita explains: If the verse had stated only: Nothing that you shall bring to the Lord shall be made with leaven, I would say: I have derived only that the handful removed from the meal offering for burning on the altar alone is included in the prohibition: “Shall not be made with leaven,” as only the handful is burned on the altar.

From where is it derived that one is liable for the leavening of a meal offering whose handful has not yet been removed? The verse states: “Meal offering,” to teach that the prohibition includes a meal offering before the removal of its handful. The Gemara asks: Since this verse is stated in the context of the deep-pan meal offering, from where is it derived that one is liable for leavening the other meal offerings, which are not mentioned in this passage? Therefore, the verse states the inclusive phrase: “No meal offering,” to apply this halakha to other meal offerings.

The baraita continues to expound the verse. The phrase: “That you shall bring to the Lord,” indicates that this prohibition applies only to a fit meal offering, but not to a disqualified meal offering, e.g., a meal offering that was taken outside the Temple or that was rendered ritually impure. From here the Sages stated that one who leavens a fit meal offering is liable to receive lashes, but one who leavens a disqualified meal offering is exempt.

With regard to the ruling that the prohibition against leavening does not apply to a disqualified meal offering, Rav Pappa raises a dilemma: If one leavened a meal offering when it was fit, and subsequently someone removed the meal offering and it emerged from the Temple courtyard and was thereby disqualified, and he again leavened it, what is the halakha? Is he liable for the second leavening as well? The Gemara explains the possibilities: Does one say that since it emerged it is disqualified in accordance with the status of a sacred item that emerges from its permitted area, and therefore when he again leavens it he is not liable for it due to the prohibition against leavening a meal offering after one who already leavened it?

Or perhaps, since one already leavened the meal offering, from this point forward the disqualification of a sacred item that emerges from its permitted area is ineffective with regard to removing it from the prohibition against leavening, as the prohibition against emerging from the Temple itself applies only to a fit meal offering. And therefore, when he again leavens it he is liable for it due to the prohibition against leavening a meal offering after one who already leavened it. No answer was found, and the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

Rav Mari raises another dilemma concerning the leavening of a meal offering. If a priest leavened a meal offering while standing at the top of the altar, what is the halakha? The Gemara clarifies the possibilities: The Merciful One states in the Torah: “No meal offering that you shall bring to the Lord shall be made with leaven” (Leviticus 2:11), which indicates that this prohibition applies only to a meal offering that has not yet been brought to the Lord, i.e., to the altar. And therefore, as this meal offering has already been brought to the top of the altar, even though it has not yet been burned, perhaps it is not included in the prohibition.

Or perhaps any offering whose burning has not yet been performed is considered like one whose action of sacrifice has not yet been performed, despite the fact that it has already been brought to the top of the altar. If so, this meal offering is included in the prohibition against leavening. No answer was found, and the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

The Gemara asks: And now that the tanna of the baraita derives from the phrase: “No meal offering,” that the prohibition includes even a meal offering before the removal of its handful, why do I need the phrase: “That you shall bring,” in the same verse? The Gemara answers: It is necessary for that which is taught in a baraita: The verse states: “That you shall bring,” in order to include the meal offering brought with the libations that accompany certain animal offerings such as burnt offerings, peace offerings, and the sin offerings and guilt offerings of a leper in the prohibition against leavening. Unlike the standard meal offerings, from which a handful is removed, these are entirely burned upon the altar, and the additional derivation is necessary to include them in the prohibition against leavening. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. Rabbi Akiva says: This phrase serves to include the shewbread in the prohibition against leavening.

The Gemara clarifies these opinions: With regard to the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, the Gemara asks: How is it possible to leaven the meal offering brought with libations? This type of meal offering is kneaded only with olive oil, which is a type of fruit juice,