מנחות נז ע"ב

וכלל הוא שמי פירות אין מחמיצין! אמר ריש לקיש בתשובה: אומר היה ר' יוסי הגלילי כי על אף ששמנה של מנחת נסכים מרובה, יש והעושה אותה מגבלה במים אם נראה לו שנצרכת להם, וכשרה היא בכך, ויתכן שתחמיץ בשל אותם מים. ולכך בא הכתוב "אשר תקריבו" להשמיענו שאף בה נוהג איסור חימוץ.

ושואלים: ולדעת ר' עקיבא הסבור שבא הכתוב לרבות את לחם הפנים לאיסור חימוץ, והרי לשיטתו אין מקום לאסור חימוץ בלחם הפנים, שהרי הכלי המשמש למדידתו של קמח העשרון, מדת דבר יבש בלבד היא, כקמח זה. ושמענא ליה [ושמענו אותו] את ר' עקיבא שאמר כי כלי מדת יבש לא נתקדשה בקדושת כלי שרת, ולכן לדעתו לא התקדש לחם הפנים אלא משעה שניתן על שולחן הפנים, לאחר שכבר נאפה, ובשלב זה אין שייך בו חימוץ!

ובתירוץ השאלה מוסרים כי שלח ר' ראובן מארץ ישראל לבבל אגרת ובה מסורת דברים משמיה [משמו] של ר' יוחנן, ובה נאמר כי כך היא הצעה של משנה (כך הוא נוסחה המדוייק של ברייתא זו), ואיפוך [ויש להפוך] בה את שמות החכמים החולקים בה, וכך יש לגורסה: "אשר תקריבו" (ויקרא ב, יא) — לרבות לחם הפנים לחימוץ, אלו דברי ר' יוסי הגלילי (ולא דברי ר' עקיבא). ואילו ר' עקיבא אומר: בא הכתוב לרבות מנחת נסכים לחימוץ (ואין אלה דברי ר' יוסי הגלילי). ומעתה אין מקום להקשות מדברי ר' עקיבא שבענין מדת יבש על דבריו שבברייתא.

א למעלה הובאו דבריו של ר' יוחנן כי יש להפוך את שמות התנאים שבברייתא, והדעה האומרת כי "אשר תקריבו" בא לרבות אף את לחם הפנים לאיסור חימוץ היא דעת ר' יוסי הגלילי, שלדעתו כלי המשמש למידת יבש אף הוא התקדש. ומעירים: ואזדא [והולך] בכך ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר ר' יוחנן: ר' יוסי הגלילי וכן עוד חכם אחד מתלמידי ר' ישמעאל, שניהם אמרו דבר אחד (שווה), ומנו [ומיהו] תלמיד זה של ר' ישמעאל? — ר' יאשיה.

דתניא [שכן שנויה ברייתא], נאמר בקידוש המשכן וכליו לפני חנוכתו "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם" (במדבר ז, א). ונחלקו חכמים בענין הכתוב "וימשחם ויקדש אתם". ר' יאשיה אומר: הכלי המשמש למדת (מדידת) הלח (כגון השמן והיין שבנסכים) נמשח והתקדש במשיחתו זו להיות קדוש בין מבפנים (בתוכו) ובין מבחוץ לו. ואילו הכלים המשמשים למדת (מדידת) הדבר היבש (כגון הקמח למנחות) נמשחו והתקדשו בכך להיות קדושים רק מבפנים להם, ואין נמשחו להיות קדושים אף מבחוץ להם.

ר' יונתן אומר: הכלים המשמשים למדת (מדידת) הלח — נמשחו להיות קדושים רק מבפנים להם, ואין נמשחו להיות קדושים אף מבחוץ להם. ואילו הכלים המשמשים למדות (מדידות) של הדבר היבש — לא נמשחו להתקדש כל עיקר. ומוכיח ר' יונתן כשיטתו: תדע לך שמידות היבש לא התקדשו כלל, שהרי למדנו שאין הכלים הללו מקדשות את הדברים שמכניסים בתוכם, דכתיב [שהרי נאמר] בשתי הלחם הבאות בחג השבועות "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה' "(ויקרא כג, יז), אימתי הן נחשבות כמקודשות "לה' "("בכורים לה' ")? — רק לאחר שנאפו ("תאפינה... בכורים לה' "), הרי שלא התקדשו קודם לכן, כשנמדדו במדת העשרון לקמח.

ומסבירים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים] ר' יאשיה ור' יונתן? — בדרשת המלה "אתם" האמורה בכתוב במשיחת המשכן וכליו. שלדעת שניהם המלה "אותם" באה למעט דבר שאינו בכלל משיחה והתקדשות, אלא שנחלקו מהו. שר' יאשיה סבר [סבור] כי המלה "אתם" באה למעוטי [למעט] את קדושת הכלים המשמשים למדת (מדידת) יבש מבחוץ להם, שהם קדושים בתוכם בלבד. ואילו ר' יונתן סבר [סבור] כי הכלי המשמש למדת (מדידת) יבש — כלי של חול הוא, ואינו קדוש כלל, לא מחוצה לו ולא בתוכו. ולכן לא אצטריך קרא למעוטי [לא הוצרך הפסוק למעט] אותו. ואולם כי איצטריך קרא למעוטי [כאשר הוצרך הפסוק למעט] הרי זה את הכלי המשמש למדת (מדידת) הדבר הלח, וללמדנו שאין הוא קדוש מבחוץ לו.

ושואלים: כיון שמחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן היא בדינו של כלי יבש, לימא נמי [יאמר גם כן] ר' יוחנן, כדרך שאמר לגבי ר' יוסי הגלילי, כי ר' עקיבא ואחד מתלמידי ר' ישמעאל אמרו דבר אחד, ומנו [ומיהו] תלמיד זה? ר' יונתן, ששניהם סבורים כי כלי מדידת יבש אינו קדוש! ומשיבים: סיבת הדבר שלא אמר ר' יוחנן שר' עקיבא ור' יונתן אמרו דבר אחד היא משום שלא שוו [לא משתוות] שיטותיהם בדינו של הכלי המשמש למדת (מדידת) לח להדדי [זו לזו], שכן ר' עקיבא סבור שכלים אלה קדושים הן בתוכם והן מחוצה להם, ואילו ר' יונתן סבור שהריהם קדושים רק בתוכם ולא מחוצה להם. ודנים עוד בענין זה.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי בשאלה: כיצד אומרים אנו (לשיטת הסבורים כי כלי מדידת יבש לא התקדש) כי לחם הפנים לא התקדש אלא בנתינתו על השולחן, והא איכא [והרי יש] לפני כן השלב בו ניתן הבצק בביסא (הכלי המשמש ללישה), שכלי המשמש את הלח הוא, והתקדשה העיסה כבר אז? אמר ליה [לו] אביי לרב פפא בתשובה: אין המדובר בזמן שלש את המנחה בביסא, אלא כגון שלש אותה על גבי קטבליא (מצע עור) שטוח, שאינו מקדש.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שבכך מדובר, אף זה דקאמר ליה [שאמר לו] ר' יונתן לר' יאשיה כהוכחה לשיטתו תדע לך שהרי אינה מקדשת (מתקדשת) שתי הלחם לפני אפייתה, לימא ליה [שיאמר לו] ר' יאשיה בדחיית הראיה, שאף כאן מדובר כגון דכיילא [שמדד] את הקמח הבא לשתי הלחם בעשרון (כלי למדידת כמות עשרון) שהוא של

חול, שאינו מקדש! ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה] את לישת המנחה למדידת הקמח, בשלמא [נניח] בענין לישה בקטבליא ולא בביסא ניתן להעמיד את הדברים כך, שהרי לא כתב רחמנא [לא כתבה התורה] דלעביד [שיעשה] דווקא בביסא למילש ביה [ללוש בה], ולכן גם כי [כאשר] לש לה את עיסת המנחה על גבי קטבליא — לית לן [אין לנו] דבר לומר בה. אלא במדידה בעשרון, אי אפשר לומר כך, שכן כיון דאמר רחמנא [שאמרה התורה] במפורש עביד [עשה] עשרון וכייל ביה [ומדוד בו], האם יתכן שעושה המנחה שביק [יעזוב] עשרון של קודש וכייל [וימדוד] בעשרון של חול?!

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין לכהן המעלה למזבח מבשר קרבן החטאת לאחר שכבר הוקרבו אימוריו על המזבח על מנת להקטירו, וכן מבשר האשם לאחר שקרב החלק המוקטר על המזבח, שאמור להנתן לכהנים לאכילה, וכן מבשר קרבנות קדשי הקדשים, כגון שלמי ציבור, וכן המעלה מבשר קדשים קלים הנאכלים לבעליהם, וממותר העומר לאחר קמיצתו, וממותר שתי הלחם, ומלחם הפנים, ומשירי מנחות לאחר שנקמצו והוקטר הקומץ, שבכל אלה כיון שאינם מהדברים האמורים לעלות על המזבח שהוא עובר על כך באיסור לא תעשה?

תלמוד לומר: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' "— לומר כי כל דבר שהוא כבר העלה ממנו לאישים (לאש המזבח, שכבר הוקרב), הרי הוא עומד באיסור בל תקטירו ("לא תקטירו" האמור בכתוב).

ותוהים: והאם בשתי הלחם ובלחם הפנים יש דבר הניתן מהן לאישים? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: כל הקרבנות חלק מהם קרב על המזבח, יצאו מכלל זה שתי הלחם ולחם הפנים שאין חלק מהם ניתן לאישים!

ומשיבים: אמר רב ששת: אמנם אין דבר מגופו של שתי הלחם ושל לחם הפנים שניתן לאישים, אבל לענין איסור העלאתם למזבח, הריהם כשאר הקרבנות שקרב חלקם על המזבח, שאסורים בהעלאה שכן אף הלחם נחשב כשיריים לכבשים והבזיכים שכן בהקטרתם התירו אותו באכילה.

ג ועוד בדין המעלה על המזבח מכל אלה שכבר הוקרב חלקם על המזבח. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדינו של המעלה ומקטיר מכולם לא על המזבח עצמו אלא על גבי הכבש של המזבח, אם אף הוא בכלל איסור בל תקטירו. שר' יוחנן אמר: חייב, ואילו ר' אלעזר אמר: פטור.

ומסבירים את שיטותיהם: ר' יוחנן אמר שחייב, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: לאחר שנאמר בפסוק "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' " ממנו למדנו איסור הקטרת הדבר שחלק ממנו הוקרב כבר, נאמר בפסוק שלאחריו "קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח". ומן האמור בפסוק זה "המזבח" — אין לי ללמוד שבכלל איסור זה אלא דבר שהוקרב ממנו למזבח, ואילו דבר שהוקרב ממנו לכבש המזבח מנין לי שאף הוא בכלל איסור זה? לכך תלמוד לומר (מלמד הנאמר) "ואל המזבח לא יעלו לרצון".

ור' אלעזר שאמר שפטור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — שכן אמר קרא [הכתוב] "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אתם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח".

אחז הכתוב בלשון "אתם" ללמדנו: דווקא בשתי הלחם וביכורים שהם באים משאור ודבש, ומכונים גם "קרבן ראשית". (שתי הלחם — הבא חמץ, "שאור", והריהו ראשון לכל המנחות הבאות מהתבואה החדשה, וביכורים — הבאים משבעת המינים, "דבש" והם "ראשית בכורי אדמתך". שמות כג, יט), הוא דרבי [שריבה] לך הפסוק שדינו של כבש המזבח לגביהם הוא כדינו של המזבח, לענין איסור העלאה. אבל כל מידי אחרינא [דבר אחר], כגון בשר חטאות ובשר האשם — לא נתרבה כבש המזבח להיחשב לעניינם כמזבח עצמו.

and there is a principle that fruit juices do not leaven dough. Reish Lakish says that Rabbi Yosei HaGelili would say: Even though the oil of the meal offering brought with libations is plentiful, sometimes one might also knead a meal offering with some water, if he considers it necessary to add it, and it is fit. If so, it is possible for this meal offering to leaven due to the water, and therefore the verse: “That you shall bring,” teaches that the prohibition against leavening also applies to this type of meal offering.

The Gemara asks: With regard to Rabbi Akiva’s opinion, the vessel into which a tenth of an ephah of flour for baking the shewbread is placed in is a measuring vessel for dry items, and we have heard that Rabbi Akiva said: The measuring vessels for dry items were not consecrated as service vessels. This means the shewbread becomes consecrated only when it is placed on the Table in the Sanctuary, after it has been baked. If so, at this stage, the prohibition against leavening is not relevant.

In answer to this question, the Gemara states that Rabbi Reuven sent a letter from Eretz Yisrael to Babylonia, in which he cited a statement in the name of Rabbi Yoḥanan: This is the correct version [hetze’ah] of this baraita, and one should reverse the names of the Sages in it: The phrase “that you shall bring” serves to include the shewbread in the prohibition against leavening; this is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. Rabbi Akiva says: This phrase serves to include the meal offering brought with libations in the prohibition against leavening. Consequently, there is no contradiction between Rabbi Akiva’s statement here and his statement with regard to measuring vessels for dry items.

The Gemara comments: And Rabbi Yoḥanan, who holds that Rabbi Yosei HaGelili is the one who maintains that the measuring vessels for dry items were consecrated, follows [ve’azda] his line of reasoning stated elsewhere. As Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yosei HaGelili and one of the students of Rabbi Yishmael both said the same thing. And who is that student of Rabbi Yishmael? It is Rabbi Yoshiya.

As it is taught in a baraita: The verse states with regard to the consecration of the Tabernacle and its vessels before their inauguration: “And it came to pass on the day that Moses had made an end of setting up the Tabernacle, and had anointed it and sanctified it, and all its vessels, and the altar and all its vessels, and had anointed them and sanctified them” (Numbers 7:1). Rabbi Yoshiya says: The measuring vessels for liquid items, e.g., oil, and wine for libations, were anointed and thereby consecrated both on the inside and on the outside. The measuring vessels for dry items, such as the flour for meal offerings, were anointed and consecrated only on the inside, but were not anointed on the outside.

Rabbi Yonatan says: The measuring vessels for liquid items were anointed on the inside and were not anointed on the outside, whereas the measuring vessels for dry items were not anointed at all. Rabbi Yonatan cites a proof for his opinion: You can know that the measuring vessels for dry items were not consecrated at all, because it is taught that these vessels do not consecrate items placed inside them. As it is written: “You shall bring out of your dwellings two wave-loaves of two tenth-parts of a ephah. They shall be of fine flour; they shall be baked with leaven, for first produce to the Lord” (Leviticus 23:17). When are they considered consecrated to the Lord? Only after they are baked with leaven. This demonstrates that when the flour is placed into the tenth of an ephah measuring vessel the meal offering is not yet consecrated.

The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Yoshiya and Rabbi Yonatan disagree? They disagree with regard to the interpretation of the word “them” in the phrase: “And sanctified them” (Numbers 7:1). Both tanna’im agree that the term “them” serves to exclude something from the anointing and consecration, but they disagree over what is excluded. Rabbi Yoshiya maintains that “them” serves to exclude the consecration of the measuring vessels for dry items on the outside, i.e., only the inside of the vessels is consecrated. And Rabbi Yonatan maintains that the measuring vessels for dry items are non-sacred, i.e., not consecrated at all, and therefore it is not necessary for the verse to exclude them. Where it was necessary for the verse to exclude something, it was with regard to measuring vessels used for liquid items, to teach that they are consecrated only on the inside but not on the outside.

The Gemara asks: Since the dispute between Rabbi Yoshiya and Rabbi Yonatan concerns the halakha of measuring vessels for dry items, let Rabbi Yoḥanan say also, as he did with regard to Rabbi Yosei HaGelili and Rabbi Yoshiya: Rabbi Akiva and one of the students of Rabbi Yishmael both said the same thing, and who is that student? Rabbi Yonatan. The Gemara explains: Rabbi Yoḥanan did not say this due to the fact that their opinions are not the same with regard to measuring vessels used for liquid items: Rabbi Akiva maintains that these vessels are consecrated both on the inside and on the outside, whereas Rabbi Yonatan rules that they are consecrated only on the inside.

Rav Pappa said to Abaye: How can it be suggested, according to the opinion that the measuring vessels for dry items were not consecrated, that the shewbread is consecrated only when it is placed on the Table? But before that there is the stage in which the dough is placed into the receptacle [bisa] in which it is kneaded. Since this vessel is used for liquid items, the dough should be consecrated at that point. Abaye said to Rav Pappa: This is referring to a case where he kneaded the dough on top of a flat leather spread [katavliyya], which does not sanctify the dough.

The Gemara asks: If so, with regard to that which Rabbi Yonatan said to Rabbi Yoshiya as proof of his opinion, that you can know that it is so, as it is taught that these vessels do not consecrate items placed inside them, let Rabbi Yoshiya say to him in refutation of his claim: This is referring to a case where he measured the flour for the two loaves in a vessel used for measuring a tenth of an ephah, but it was a vessel that was non-sacred, and it is for this reason that the loaves are not consecrated.

The Gemara responds: How can these cases be compared? Granted, one can say that the shewbread was kneaded on a leather spread rather than in a receptacle, as the Merciful One does not write in the Torah that one should specifically use a receptacle to knead the shewbread. Therefore, when one kneads the dough of a meal offering on top of a leather spread, we have no problem with it. But in the case of the two loaves whose flour was measured in a vessel used for measuring a tenth of an ephah, since the Merciful One states explicitly to use a vessel of a tenth of an ephah and measure with it, can it be suggested that the one preparing the meal offering should leave aside the consecrated vessel for a tenth of an ephah and measure with a non-sacred vessel for a tenth of an ephah?

§ The Sages taught in a baraita: From where is it derived that one who offers up outside the Temple courtyard a portion of the meat of a sin offering, or a portion of the meat of a guilt offering, or a portion of the meat of offerings of the most sacred order, or a portion of the meat of offerings of lesser sanctity, or a portion of the surplus of the omer offering, or a portion of the leftover of the two loaves, i.e., the public offering on Shavuot of two loaves from the new wheat, or the shewbread, or the remainder of meal offerings, that in all these cases he violates a prohibition, although these items are not meant to be sacrificed on the altar?

The baraita answers: The verse states: “For any leaven, and any honey, you shall not burn any of it as an offering made by fire to the Lord” (Leviticus 2:11). The extra term “of it” teaches that any item that has already had some part of it burned in the fire on the altar is included in the prohibition: Do not burn, stated in that verse explicitly with regard to honey and leaven.

The Gemara asks: And with regard to the two loaves and the shewbread, is there some part of them burned in the fire? But isn’t it taught in a baraita: A portion of every offering is sacrificed on the altar, except for the two loaves and the shewbread, as no part of them is burned in the fire?

Rav Sheshet said: Although no part of the two loaves or the shewbread themselves is burned in the fire, nevertheless, they are included in the prohibition against offering them up to the altar, since they are not viewed as independent entities but rather as parts of larger offerings. The two loaves accompany the sheep sacrificed as burnt offerings on Shavuot, and are permitted for consumption only once those sheep have been burned on the altar. Similarly, the shewbread is permitted for consumption only after the bowls of frankincense that were on the Table with it have been burned on the altar.

§ The Gemara discusses the prohibition against offering up on the altar parts of offerings after their sacrificial portions have already been burned. It was stated: With regard to one who brings up any part of any of the items listed in the baraita onto the ramp leading to the altar, but not to the altar itself, Rabbi Yoḥanan says he is liable and Rabbi Elazar says he is exempt.

The Gemara elaborates. Rabbi Yoḥanan says he is liable, as it is taught in a baraita: After the verse: “As any leaven and any honey, you shall not burn any of it as an offering made by fire to the Lord,” the next verse states: “As an offering of first fruits you may bring them to the Lord, but they shall not come up to the altar for a pleasing aroma” (Leviticus 2:12). I have derived only that this halakha applies to an item that is brought on the altar. From where is it derived that the same applies if it is brought to the ramp of the altar? The verse states: “But they shall not come up to the altar for a pleasing aroma,” to be accepted, and the ramp is the means to ascend to the altar.

And what is the reason that Rabbi Elazar says that one who brings up parts to the ramp is exempt? As the verse states: “For any leaven, and any honey, you shall not burn any of it as an offering made by fire to the Lord. As an offering of first produce you may bring them to the Lord, but they shall not come up to the altar for a pleasing aroma” (Leviticus 2:11–12).

The Gemara explains: The term “them” indicates that this halakha applies only to those offerings that come from leaven or honey and which are called: “An offering of first produce.” This category consists of first fruits, which are brought from dates and other sweet fruit and which are called: “The choicest first fruits of your land” (Exodus 23:19), and the two loaves, which are leaven and are the first meal offerings brought from the new crop each year. In other words, it is with regard to this category that the verse amplifies for you the halakha that the ramp of the altar is considered like the altar itself. But with regard to other items, e.g., the meat of sin offerings and guilt offerings, the ramp of the altar is not treated like the altar itself.